# בבא מציעא

Source: https://ajew.org/reader/likutay-nanach/1/bava-metzia


## Segment 1

<div dir="rtl" lang="he">

בבא מציעא

</div>


## Segment 2

<div dir="rtl" lang="he">

בבא מציעא בגמטריא נ נח נ נח [מציעא בגמטריא יא"ר]. מסכת בבא מציעא, עם הי"ב אותיות והכולל בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן

</div>


## Segment 3

<div dir="rtl" lang="he">

המסכת דנה בעיקר על מטלטלין וטוען ונטען. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה כד – אמצעות דעלמא היכא. כשעושה המצוה בשמחה אזי מעלה השכינה מהקליפות, ויש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת הש"י עיין שם. ואלו הם בחי' בבא קמא, להוציא מהמזיקין שהן הקליפות, ובבא מציעא שהיא על המטלטלין שהולכים מיד ליד. עד שזוכים לעשות ההיכלות. והיכלות הם בחי' קרקע, בחי' בבא בתרא, גם בתרא לשון אתרא, מקום. ושמחה בחי' רב, כמו שפרש"י (בראשית מה:כח) רב עוד יוסף בני חי, רב לי עוד שמחה וחדוה. וכן רב לשון משיחה, כמו שמתורגם בכל התורה, לשמן המשחה, למשחא דרבותא. וכן בתרא אותיות רבותא.והרי הג' בבות בבחי' חוט המשולש, בחי' חבל, יעקב חבל נחלתו, וזה בחי' אייתו אשלי ומושחו המבואר בסוף התורה שם.

</div>


## Segment 4

<div dir="rtl" lang="he">

כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים (משלי ט:יא). י"ל כי, הם הל' פרקים של הג' בבות (כידוע שהם כמו הל' פרקים של מסכת כלים של טהרות, התוספתא של מסכת כלים בת כ"ה פרקים מחולקת לבבא קמא מציעא ובתרא. תוספות יום טוב ריש ב"ק). 'בי ירבו', עם הו' אותיות בגמטריא רל"ו כמנין הדפים במסכתות בבא קמא ובבא מציעא (שמסיימים בדף קיט, ומתחילים בדף ב). ויוסיפו לך שנות, בבא בתרא מסיימת בדף קעו, ותוסיף שנים, בגמטריא 'ויוסיפו'. ויוסיפו, לשון סף הבית. אי נמי, קע"ה דפים הם ש"נ עמודים, וזה ש"נות חיים.

</div>


## Segment 5

<div dir="rtl" lang="he">

ב. מנהג אצל הרבה מאחינו בית ישראל שהילדים מתחילים את לימוד הגמרא עם מסכת בבא מציעא, וכמה טעמים נתנו, ואולי כבר אמרו די"ל מפני שמציאתו הקטן לאביו (דף יב). ולפי זה יש לחקור אם גם בעל תשובה מבוגר בכלל גדול הסומך על שולחן אביו – בענין הלימוד. ואכמ"ל (בזכרוני שהרוגטשבר אמר שכדי להתחיל עם מסכת יבמות, וזה מתאים למה שפירשנו בריש התורה, בראשית אותיות בר אשתי – סוד יבום. וגם מתאים למה שפירשנו כאשר למדנו יבמות בפורים, ועכשיו כל ההתחלות הם מפורים כידוע מרבינו הקדוש, והרי יבמות אותיות בשומי, ועל כל פנים גם הבא לטהר נמשל להבא לבשם כידוע בגמרא שאומרים לו המתן, שזה גם כן ענין של התחלת הלימוד במתינות).

</div>


## Segment 6

<div dir="rtl" lang="he">

על כל פנים יש רמז בהתחלת המסכת שמשם מתחילים הילדים, כי בסוף העמוד מביאה הגמרא 'כדי', רש"י בגיטין פה: כתב שזה שם של חכם, אבל יש מפרשים שהוא כמו כדי נסבה, לשון מיותר, שלא צריכים להביא בעל המימרא. והרי באנגלית כדי, זה ילד. [ועיין בדף ח: הכי תנא אידי, פירש"י שם חכם, ע"כ.]

</div>


## Segment 7

<div dir="rtl" lang="he">

ג.

</div>


## Segment 8

<div dir="rtl" lang="he">

מפתחות:

</div>


## Segment 9

<div dir="rtl" lang="he">

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו: לקמ"ת א:יג דף ב:.

</div>


## Segment 10

<div dir="rtl" lang="he">

ח:

</div>


## Segment 11

<div dir="rtl" lang="he">

ת"ש שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג (פרש"י ז"ל חמור דרכו בהנהגה וגמל דרכו במשיכה, ע"כ), [ט.] במדה זאת קנו, ר' יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור וכו' וכו' ואית דמותיב מסיפא, במדה זו קנה במדה זו למעוטי מאי, לאו למעוטי רכוב, לא למעוטי איפכא, אי הכי היינו ר' יהודה, איכא בינייהו צד אחד דלא קנה, אית דאמרי משיכה בחמור ואיכא דאמרי הנהגה בגמל, ע"כ.

</div>


## Segment 12

<div dir="rtl" lang="he">

עיין בספר ישעיה (כא:ז) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ופרש"י ז"ל וראה רכב, ואני אראנו שם כמין רכב צמד פרשים, אחד רוכב חמור ואחד רוכב גמל, וסימן הוא לפרס ומדי, עכ"ל. ונראה שלכן לשון הברייתא, במדה זו – כנגד מדי.

</div>


## Segment 13

<div dir="rtl" lang="he">

[רס"ג דניאל ב:מא – החזה הוא מדי שהיו שם חכמי תורה והלב בחזה, ומלכות פרס הזרוע שהיו בעלי מלחמה

</div>


## Segment 14

<div dir="rtl" lang="he">

על הפרסיים, עיין רד"ק ישעיה סו:יז מראים עצמם קדושים ובאמת הם טמאים, רוחצים תמיד וטמאים במעשיהם הרעים, מכוערים בזנות ואוכליםי שקצים. ושיטתו שהם מלכות הד', ואילו רס"ג הנ"ל כתב שיש אומרים ארם מלכות ד' ונחלקת להמנות גם ישמעאל. המהר"ל נצח ישראל פרק כא כתב מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד.

</div>


## Segment 15

<div dir="rtl" lang="he">

במכילתא מס' דבחדש ט – עה"פ והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו, יש ב' דעות, א' חשכה זו מלכות מדי, ב' גדולה זו מלכות מדי שנאמר (אסתר ג:א) גדל המלך אחשורוש.

</div>


## Segment 16

<div dir="rtl" lang="he">

ועיין במדרש עשרת מלכים (ועיין שם באריכות נבואות על אחרית הימים), ואמר ר' שמעון וכו' רכב – זו בבל, צמד – זו מדי, פרשים – זו יון, רכב חמור – זו אדום, רכב גמל – זו מלכות ישמעאל.].

</div>


## Segment 17

<div dir="rtl" lang="he">

הרי לפי רש"י ופשט הכתוב בישיעה החמור והגמל הם כנגד פרס ומדי. אכן לפי המדרש הם כנגד מלך המשיח ומלך ערב, עיין במדרש תפלת רשב"י, [ועיין שם באריכות נבואה על אחרית הימים שישמעאל תהרוג מישראל הרג רב אין לו שיעור, ותגזור על ישראל גזירות קשות, ואומרת כל הקורא בתורה ידקר בחרב, ותחזיר מקצת מישראל לדיניהם. ומלכות הקיני יבאו בעת ההיא לירושלים וכובשין אותה והורגין בה יותר משלשת רבוא, ומפני הלחץ שלוחצין את ישראל הקב"ה שולח בם ישמעאלים ועושים עמהם מלחמה כדי להושיע את ישראל מידם. ועומד איש שוטה ובעל הרוח ומדבר על הקב"ה כזבים, והוא מכבש את הארץ ויהיה ביניהם ובין בני עשו איבה. השבתי למט"טרון ואמרתי לו, אדוני וכי בני ישמעאל ישועה לישראל, א"ל ולא כך אמר ישעיה הנביא (כא:ז) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל] רכב זו מלכות מדי ופרס, צמד זו מלכות יון, פרשים זו מלכות אדום, רכב חמור זה משיח... רכב גמל זו מלכות ישמעאל, שבימיו תצמח מלכות משיח. ועיין באיגרת תימן של הרמב"ם רכב חמור הוא המשיח, רוכב על גמל והוא מלך ערב. צמד פרשים, כלמור הזדווג שתי אומות – אדום וישמעאל.

</div>


## Segment 18

<div dir="rtl" lang="he">

כ: בסוף - רש"י פירש ז"ל שנמצא השטר בין השטרות פרועין, וכל אחד אמר זהו שטר שלי, ע"כ. וצ"ע דלעיל מיניה רש"י פירש שעל כרחך מדובר שמשולשין בשטר, ואם כן איך כל אחד אומר שטר שלי, והריטב"א כתב שלפי פירוש רש"י דלעיל צריכים לומר ששני השטרות נמצאו בין שטרות הקרועין. ולפי זה לשון הגמרא, שנמצא אינו מדוייק, דהול"ל שנמצאו (ואין לדחות דשיגרא דלישנא הוא, כיון שהביאה לשון כדרב ספרא שנמצא, כתבו שוב כלשונו, שנמצא. כי לעיל בגמרא כבר הביאו כדרב ספרא ושינו ללשון רבים). וראיתי מובא בשם המהרש"א (ד"ה רש"י שנמצא) שאכן לשונו של רש"י אינו מדוקדק. וקשה, למה ליה לרש"י לכתוב מה שהוא שלא מדוקדק.

</div>


## Segment 19

<div dir="rtl" lang="he">

ונראה לע"ד די"ל שהלשון שנמצא בא ללמד שכל שטר נמצא בין הקרועין, אבל לא שניהם ביחד, כי אם שניהם ביחד, הרי כבר אינם נמצאות בין הקרועין.

</div>


## Segment 20

<div dir="rtl" lang="he">

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

</div>


## Segment 21

<div dir="rtl" lang="he">

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

</div>


## Segment 22

<div dir="rtl" lang="he">

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הוא(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

</div>


## Segment 23

<div dir="rtl" lang="he">

כז:

</div>


## Segment 24

<div dir="rtl" lang="he">

עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי: לק"מ קפח דף קי..

</div>


## Segment 25

<div dir="rtl" lang="he">

כט. שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כשומר שכר. בבא קמא דף נו: מבואר ב' טעמים לזה, א. כיון שיש לו הנאה בזה שאינו צריך לתת פרוטה לעני שבא לבקשו, משום שהוא ועסק במצות השבת אבידה. ב. כיון שהתורה שעבדתו בעל כרחו לשמור על האבידה.

</div>


## Segment 26

<div dir="rtl" lang="he">

הנה בבא קמא דף פז. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא פקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, ע"כ.

</div>


## Segment 27

<div dir="rtl" lang="he">

ולכאורה דבריו דמעיקרא הוו כטעם הראשון הנ"ל שיהיה שומר אבידה כשומר שכר שמרויח שפטור מליתן צדקה, דהשתא מרוויח תרתי, שבאמת אינו חייב ואם יתן יזכה ביותר. אבל לפי מסקנתו שקיבל דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה, ורצה לקבוע כן להלכה כי טוב לו, לכאורה בטל הטעם הראשון, דמה שכר זה שפטור מן המצות, אדרבה עדיף להיות מחוייב במצות. ויש לדחות שאין הכוונה שהשכר מה שניצל מנתינת הצדקה, אלא מה שפטור מנתינת צדקה סימן שבאמת יש לו קיום מצוה באותו רגע.

</div>


## Segment 28

<div dir="rtl" lang="he">

ומן הסתם כבר פלפלו הרבה בזה, אבל בחיפוש קל לא מצאתי.

</div>


## Segment 29

<div dir="rtl" lang="he">

לג. שמעו דבר ה' החרדים אל דברי אלו תלמידי חכמים אמרו אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ. שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל ונראה בשמחתכם שמא תאמר ישראל יבשו ת"ל והם יבושו וישראל ישמחו.

</div>


## Segment 30

<div dir="rtl" lang="he">

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

</div>


## Segment 31

<div dir="rtl" lang="he">

מב.

</div>


## Segment 32

<div dir="rtl" lang="he">

לעולם ישלש את מעותיו שליש בפרקמטיא: לק"מ כג:ד דף לה:.

</div>


## Segment 33

<div dir="rtl" lang="he">

לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בפרקמטיא וכו': לק"מ ס:ד דף עב..

</div>


## Segment 34

<div dir="rtl" lang="he">

מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו (פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר, יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם.

</div>


## Segment 35

<div dir="rtl" lang="he">

ויתכן שרבינו למד מזה כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד, עיין בספר חיי מוהר"ן אות תקמז. ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.

</div>


## Segment 36

<div dir="rtl" lang="he">

כא. כדרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

</div>


## Segment 37

<div dir="rtl" lang="he">

מב. מאי הוה ליה למיעבד, אמר רבא א"ר יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך, ע"כ.

</div>


## Segment 38

<div dir="rtl" lang="he">

עיין חיי מוהר"ן תקמז: ואמר על עצמו שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון. ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשי שלומנו נאבד אצלו איזה סך ממון בדרך, והיו באים בקבלנא לפניו, היה מבזה ומוכיח אותו מאד על זה על שלא נזדרז בשמירתו יפה, ע"כ.

</div>


## Segment 39

<div dir="rtl" lang="he">

הנה בגמרא מבואר שמן הסתם כל אדם עושה כמו שרבינו היה עושה. אלא שמאיזה טעם, כמה אנשים הפסיקו בזה, ולכאורה זה כאילו מטעם אמונה ובטחון ולא להיות חושב על ממון. ועל זה רבינו אמר שאלו חשבונות של שטות, ובודאי יש לאדם לנהוג כסתמא דגמרא.

</div>


## Segment 40

<div dir="rtl" lang="he">

מג:

</div>


## Segment 41

<div dir="rtl" lang="he">

החושב לשלח יד בפקדון: לק"מ סט דף פז..

</div>


## Segment 42

<div dir="rtl" lang="he">

מד. על כל דבר פשע בית שמאי אומרים מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ותוספות והרמב"ן הוכיחו מזה שצריך דיבור לא רק מחשבה. בתורה סו רבינו מביא מהזוהר (עיין אד"ז רצד) שכל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם.

</div>


## Segment 43

<div dir="rtl" lang="he">

מד. פרק ד

</div>


## Segment 44

<div dir="rtl" lang="he">

משנה הזהב קונה את הכסף וכו'. עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה כג – על פי הדברים האלה יבין המשכיל לפרש כלא סגיא דהזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה וכו' הנחשת קונה וכו'. והכלל מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות, עין שם כל הסגיא. וסגיא (מה:) אי מעות נקנה בחליפין. וסגיא (קידושין כח.) דכל הנעשה דמים באחר. הכל יבאר למשכיל על פי התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות, עכ"ל.

</div>


## Segment 45

<div dir="rtl" lang="he">

ועיין בליקוטי הלכות יורה דעה א, הכשר כלים א:א עקר בחינת תאות ממון הוא חזק ביותר בהממון בעצמו שהן המטבעות וכו' וכו' מלבש שם בחינת הפנים, בחינת גונין עילאין פני הקדשה, בחינת פני העיר, תקון המטבע. וכן שם וכו' וכו' אחיזת הסטרא אחרא ביותר מאד, שזהו בחינת תאות ממון וכו' אנפין חשוכין. וזה בחינת מה שהעבודה זרה של כל אמה ואמה חקוקה על המטבע שלהם, כם שם נאחזין בחינת השבעים אנפין חשוכין, עכ"ל.

</div>


## Segment 46

<div dir="rtl" lang="he">

נח. במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אפי' וכו'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

</div>


## Segment 47

<div dir="rtl" lang="he">

נח:

</div>


## Segment 48

<div dir="rtl" lang="he">

הכלימה אזל סומקא ואתי חוורא: לק"מ כא:ז דף ל..

</div>


## Segment 49

<div dir="rtl" lang="he">

נט.

</div>


## Segment 50

<div dir="rtl" lang="he">

אתתך גוצא גחין ולחוש: לק"מ מט:ה דף נח..

</div>


## Segment 51

<div dir="rtl" lang="he">

אייקרו לנשייכו כי היכי דתתעתרו: לק"מ סט דף פו.. שיחות הר"ן רסד.

</div>


## Segment 52

<div dir="rtl" lang="he">

נט. ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו (תהלים לה:טו) אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. (פרש"י קרעו ולא דמו, אם קרעוני לא מצאו דם), ע"כ.

</div>


## Segment 53

<div dir="rtl" lang="he">

והנה קי"ל שדוד המלך לא חטא, ורק להורות שיש תשובה ליחיד. ומי ידע זאת יותר מדוד בעצמו, ואם כן, למה לא להתבייש מול המלעיגים בידעו צדקתו מול רשעות שלהם? אלא כך הדרך של הצדיקים אמיתים, כל פסולת שלהם (כמו שפירש רבינו בליקוטי מוהר"ן על עשירות של משה), ולוקחים כל הזדמנות לקבל מוסר ויראת שמים. ורבינו אמר שהוא נוהג בעקבות דוד המלך (בענין שברון לב והתבודדות), וכן מצינו ברבינו כמו שמובא בספר אבניה ברזל, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות ט, שרבינו בילדותו היה עושה כאילו הוא משחק עם הנערים הקטנים, ופעם אחת נתאכסן אצל חתנו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נגד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר הוארח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה (בבא קמא כא:) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, והתחיל רבנו ז"ל ואמר: הכל והגדי שקפצו מארש (סוג ריקוד, ועיין במקומו שהארכנו בנפלאות הפירוש הזה שהוא ממש מימות המשיח), ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו, מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת'. ובתוך אלו הדברי נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר, עיין שם כל הסיפור.

</div>


## Segment 54

<div dir="rtl" lang="he">

נט:

</div>


## Segment 55

<div dir="rtl" lang="he">

מעשה דר' אליעזר הגדול בתנור של עכנאי: לקמ"ת ב:ו דף ד..

</div>


## Segment 56

<div dir="rtl" lang="he">

נט: עמד ר' יהושע ואמר אין משגיחין בבת קול. י"ל בזה את השבח שאמר עליו רבו רבן יוחנן בן זכאי, אשרי יולדתו. כי האשה היולדת על המשבר צועקת ע' קלין, ובודאי זה עושה רושם על הבן הנולד, וכיון שר' יהושע לא היה משגיח בבת קול, הרי שלא התפעל יותר מדי מהקולות.

</div>


## Segment 57

<div dir="rtl" lang="he">

סה. כל המלמד את בן ע"ה תורה אפי' הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו וכו'.

</div>


## Segment 58

<div dir="rtl" lang="he">

עא.

</div>


## Segment 59

<div dir="rtl" lang="he">

צדיק ממנו בולע: לק"מ ח:ה דף י., כ:י דף כט..

</div>


## Segment 60

<div dir="rtl" lang="he">

פג:

</div>


## Segment 61

<div dir="rtl" lang="he">

בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער, פרש"י ז"ל אלו רשעים שבו, שמניחין להן יכולת להלך ברשעם ואין נפרעין מהם, ע"כ.

</div>


## Segment 62

<div dir="rtl" lang="he">

בספר שש"ק ב-קכ הביא שרבנו אמר: אף שהנכם אנשים כשרים, אבל לא לזאת התכונתי, התכונתי שיהיו לי אנשים כאלו, שינהמו להשם יתברך לילות שלמים כחיות ביער, ע"כ – ועיין שם הלשון ביידיש

</div>


## Segment 63

<div dir="rtl" lang="he">

רש"י ד"ה רדודי רדיד, תרגום (שמות לט) וירקעו את פחי, ורדידו, מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין, ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים זה דק מזה ואין קולו נשמע בלילה, ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה אין לך לתופסו על כך דלמא רדודי רדיד, עכ"ל.

</div>


## Segment 64

<div dir="rtl" lang="he">

ולכאורה לא כן פירש בפרשת תצוה עה"פ ועשו את האפוד זהב וכו' (שמות כח:ו) ז"ל היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקין, וקצצין פתילים מהם וכו' וכו' וכן מפורש במס' יומא (עב.) ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות וכו', ע"כ. היינו שהיו מכין את הזהב עד שהיה דק, ואז חותכים לפתילות.

</div>


## Segment 65

<div dir="rtl" lang="he">

ויש לחלק בין עשיית פתילות לבין עשיית מחטין.

</div>


## Segment 66

<div dir="rtl" lang="he">

פג-פד היסורין של ר' אלעזר ברבי שמעון – עיין מש"כ במסכת נדרים דף פט: בהספד על אחותי בת שבע רוזא ע"ה.

</div>


## Segment 67

<div dir="rtl" lang="he">

פד. אמרו לה שלהן (הבטן של נשות ראב"ש וריב"י) גדול משלנו.

</div>


## Segment 68

<div dir="rtl" lang="he">

עיין לעיל בברייתא דף עט: לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה. ופירש ב'מתיבתא' שנשים כבדות מאנשים. ואילו ב'חברותא' פירש שאין נשים בקיאות כל כך ברכיבה.

</div>


## Segment 69

<div dir="rtl" lang="he">

הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.

</div>


## Segment 70

<div dir="rtl" lang="he">

עיין ספר המדות מריבה סג – אם אין לאדם חברים ואוהבים נח לו שימות.

</div>


## Segment 71

<div dir="rtl" lang="he">

מריבה קד – אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ.

</div>


## Segment 72

<div dir="rtl" lang="he">

צדיק קטז – לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, ע"כ. והנה הר"ן בנדרים (מ. ד"ה אין) כתב שבמקום שאדם מצטער הרבה בחוליו ואינו יכול לחיות, צריך לבקש עליו רחמים שימות. וכאן האחרונים האריכו לברר אם יש ראיה לדבריו מהגמרא כאן. ולכאורה מזה שרבינו כתב דין זה בערך צדיק, יש ראיה שכוון יותר לסוגיא שלנו מדברי הר"ן. כי דוחק לפרש שזה כדברי הר"ן והורה דוקא להצדיק להתפלל על זה.

</div>


## Segment 73

<div dir="rtl" lang="he">

פה.

</div>


## Segment 74

<div dir="rtl" lang="he">

אלו שמקרבין בני אדם לעבודת הש"י: לק"מ יד:ג דף יח:.

</div>


## Segment 75

<div dir="rtl" lang="he">

שהתענה רב יוסף ל' יום שיתקיים לימודו וכו': לק"מ קי דף צט..

</div>


## Segment 76

<div dir="rtl" lang="he">

שר' זירא התענה כדי לשכוח תלמוד בבלי: לק"מ רמו דף קיו:.

</div>


## Segment 77

<div dir="rtl" lang="he">

אמר רבי חביבין יסורין – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שכו.

</div>


## Segment 78

<div dir="rtl" lang="he">

אמר רבי חביבין יסורין קבל עליה תליסר שני וכו' עלידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו וכו'.

</div>


## Segment 79

<div dir="rtl" lang="he">

הרי מבואר שהיסורין של רבי לא סתם באו כאשר קיבל עליה, אלא על ידי מעשה, עיין במפרשים.

</div>


## Segment 80

<div dir="rtl" lang="he">

וכעין זה לקמן פו. בפטירת רבה בר נחמני כאשר ברח מהשליח של המלך, והיה לומד תורה, והמתיבתא דרקיע רצו להעלות אותו להכריע, ושלחו המלאך המות וכו', ואז רבה בר נחמני בעצמו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסור בידא דמלכותא וכו' עיין שם.

</div>


## Segment 81

<div dir="rtl" lang="he">

ורואים שכמה סיבות באים כיחד כאשר מגיע הזמן, ולאו דוקא שרק דבר אחד פעל כל זה, אלא מכמה צדדים.

</div>


## Segment 82

<div dir="rtl" lang="he">

בענין קבלת יסורין והליכתן, יש לראות בזה איך שאין הרופאים באים בחשבון כלל.

</div>


## Segment 83

<div dir="rtl" lang="he">

כולהי שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא.

</div>


## Segment 84

<div dir="rtl" lang="he">

בריש פרשת בחקתי, פסוק ד' – ונתתי גשמיכם בעתם, ופרש"י בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, ע"ש. בעתם בגמטריא זו יסורי רבי ע"ה.

</div>


## Segment 85

<div dir="rtl" lang="he">

פה:

</div>


## Segment 86

<div dir="rtl" lang="he">

גדולים מעשי חייא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' שכח. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שלא. על פי לק"מ נד 'ויהי מקץ', עמ' שלג.

</div>


## Segment 87

<div dir="rtl" lang="he">

פו. רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה, אכלו ביה קורצא בי מלכא וכו' שדרו פריסתקא דמלכא בתריה ולא אשכחיה, ערק ואזל מפומבדיתא לאקרא מאקרא לאגמא ומאגמא לשחין ומשחין לצריפא ומצריפא לעינא דמים ומעינא דמים לפומבדיתא וכו' ערק ואזיל לאגמא וכו'.

</div>


## Segment 88

<div dir="rtl" lang="he">

אם נמנה פומבדיתא פעמיים, אי נמי נמנה לעריקה הסופי, הרי ז' מקומות, ויש לומר כנגד מה דתנן שבעה סמנין מעבירין על הכתם, רק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית קמוניא ואשלג, הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, הטהרות טהורות וכו' (נדה ט:ו), וכן בכיבוס נגע צרעת שעל הבגד (זבחים צה.). כי יש לראות בשניהם ג' הזכרות של מים, פומבדיתא – הפה של התעלה – כענין רוק תפל, אגמא ועינא דמים, כנגד מי גריסין ומי רגלים.

</div>


## Segment 89

<div dir="rtl" lang="he">

אלא קשה לפרש כן, כי שנינו (נדה ט:ז) העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעה סממנין כאחת לא עשה ולא כלום, ע"כ. ולפי מש"פ הרי לא ברח לעיירות כסדרן נגד בחינות הסממנין.

</div>


## Segment 90

<div dir="rtl" lang="he">

פו. קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, וכו' וכו' כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך וכו'.

</div>


## Segment 91

<div dir="rtl" lang="he">

אע"פ שסתם רבה הוא רבה בר נחמני, טרח למיכתב כאן רבה בר נחמני, כי לקמן דף קיד.: רבה בר אבוה אמר לאליהו הנביא בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא, שלא ידע אפילו הברייתות של סדר טהרות.

</div>


## Segment 92

<div dir="rtl" lang="he">

רש"י כז"ל טהור, לפי מה שכתוב בתורה, עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד, מה כוונתו, מה רצה בזה. אחד פירש כמו שכתוב בתורה אחרי רבים להטות, ואחד פירוש שכתוב בתורה לטהרו או לטמאו וכו', ובאו כביכול לחלוק על הקב"ה מכח מה שכתוב בתורה. ועדיין הדבר תמוה מאד והעיקר חסר.

</div>


## Segment 93

<div dir="rtl" lang="he">

ובחמלת השם יתברך עלי נפל בדעתי דבר פשוט, ופלא בפשטותו, עד שהשתוממתי כמה עוורים אנחנו, ואין אנחנו יודעים כלום אפילו מה שלפני עינינו. כי 'בתורה' אותיות בהרת ו'. ושמא תאמר הוא אותיות בהרות, לשון רבים, גם זה מפורש במש"כ רש"י – כמו שכתוב בתורה, תזריע יג:לח בהרת בהרת, שאפילו בלשון רבים אין כתוב בו ו', ועל כל פנים מוכח שעיקר המילה היא בהר, ולכן בלשון רבים הוא בהרות. בהר אותיות רבה בר נחמני שנח נפשיה בטהרו ספקו. והרי 'בתורה' עם הוספת אות א' (כמו שרש"י כתב בכמה מקומות חסר א' מהתיבה) אותיות אות רבה. אות בשמיה.

</div>


## Segment 94

<div dir="rtl" lang="he">

והתורה נקראת עז כמש"כ (תהלים כט) ה' עז לעמו יתן (וכמו שפרש"י וכן בזבחים קטז) כי אי אפשר לבוא אל התורה כי אם על ידי עזות דקדשה (ליקוטי מוהר"ן ל), וזה השם רבה, וכן ההתפארות שלו – אני יחיד בנגעים, אף על פי שהנגעים באים על גסות הרוח ר"ל, ועזה לקה בצרעת. וכל מעשה בריחתו ותפיסתו של רבה על ידי לשון הרע שהלשינו עליו.

</div>


## Segment 95

<div dir="rtl" lang="he">

וזמש"כ בתהלים נט:ח- הנה יביעון (בגמטריא בן פו"י) בפיהם חרבות בשפתותיהם וכו' (פסוק ט) ואתה ה' תשחק למו, בחי' שוחקין מן ופרנסה, שעל זה הלשינו שהוא מחסר מכרגא דמלכא, והרי ה' יתברך הוא שמשפיע הפרנסה. עזו אליך אשמרה, עז של המלשינים כנ"ל מזה אשמרה כנ"ל שצריכים לשמור מנגע צרעת כנ"ל. כי אלקים משגבי. כ-י' אלקים, בחי' שם פו"י כנ"ל, עשרה פעמים שם אלקים. משגבי, משגב בגמטריא שמדא, כמו דתנינן כאן רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה. אבל לא ניתן בידיהם כמסופר – תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, ולכן השם יתברך משגב שלו, הוה אומר, משגבי. וכן הראשי תיבות של, עזי אליך אשמרה כי, עם הד' אותיות בגמטריא פו"י, וכן הסופי תיבות של, אליך אשמרה כי אלקים משגבי ע"ה בגמטריא פו"י. וכן תמצא בראשי וסופי תיבות של סוף המזמור, עזי אליך אזמרה כי אלקים משגבי אלקי חסדי. והרי בסוף כתוב עזי, היינו העזות דקדושה שלו כנ"ל, וזה בהיותו משתמש עם העז ללמוד תורה, וזה ענין הפסוקים שם בסוף המזמור, ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי הייתא משגב לי ומנוס ביום צרי לי, עזי אליך אזמרה, רינא וזמרה של תורה.

</div>


## Segment 96

<div dir="rtl" lang="he">

ובפסוקים יא-יב אלקים יראני בשררי, אל תהרגם פן ישכחו וכו', י"ל רמז להפריסתקא שלקה בזוגות ונטה למות, וריפא אותו.

</div>


## Segment 97

<div dir="rtl" lang="he">

ויסובבו עיר, כנגד זה רבה עשה סיבוב עיירות וחזר לפומבדיתא.

</div>


## Segment 98

<div dir="rtl" lang="he">

פסוק יב – אל תהרגם פן ישכחו עמי הנעימו בחילך והורידמו מגננו אדנ-י, רמז למה שהפריסתקא אמר, אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא ואי נגידי מנגדין ליה מגילנא.

</div>


## Segment 99

<div dir="rtl" lang="he">

פסוק יג – חטאת פימו, אותיות פו"י-ם.

</div>


## Segment 100

<div dir="rtl" lang="he">

אלקים משגבי, בגמטריא טהור טהור ע"ה.

</div>


## Segment 101

<div dir="rtl" lang="he">

ב"ה ארחיב קצת בענין – אבל לא זכיתי להשלים. ו' הוא השער כמו שמצינו בכמה וכמה מקומות בזוהר ובכתבי האריז"ל. תורה, אותיות טהור, בחילוף הת' והט' באותיות דטלנ"ת של השינים (בשינים בגמטריא בי"ת). והרי הו' בצורה בתוך התורה, ספק בא מקודם או מאחרה. הרי ספ"ק מלפני וספ"ק מאחרי, הו' באמצע, זה חצי ספ"ק, סה"כ ספק ספק וחצי ספק, בגמטריא ת"ר, שהו' באמצע. וכן ת"ר בגמטריא פעמיים ערל, כל גוים ערלים ובפרט הפלשתים, הפלשתי הערל. וזה רו"ת נגד ערפה. וזה ענין השם הנ"ו של ע"ב שמות – פו"י (ע"ה בגמטריא נבל"ה, כי כן אומרים על דבר נבלה – פו"י. והרי מעשה זה נמצא בדף פו). ויש כמה רמזים איך השם הזה מורה על נגע צרעת. כי שומר פי"ו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי צרות אלא צרעת [ההבדל בין אדם, שהוא בגמטריא תר"ה לשם אדנ"י, הוא שמ"ר – בחי' פו"י, פ' פעמים ו', ו' פעמים י', וזה מש"כ (דברים כד:ח) השמר בנגע הצרעת. אדנ"י הוא הדיבור כמו שכתוב אדנ"י שפתי תפתח, והאדם נקרא על שם הדיבור]. כי צרעת בא על הגוף דייקא על עור הבשר – משכא דחויא. והרי אות י' מתחלף באות ג' באותיות אח"ס בט"ע גי"פ, והרי פו"י נעשה גו"ף. ועוד פו"י בגמטריא גופו ע"ה כמו דתנא במסכת אבות פ"ד המכבד את התורה גופו מכבד, גו"פ פעמים ו', עם מכב"ד, בגמטריא ת"ר. [והנה אותיות גי"ף, כולם בבחינת קומה שלמה, בבחינת ברכה המשולשת בתורה (כי האלף בית הזה מחולק ג' ג', וזה בחי' אורייתא תליתא בכל מיני שילוש, במסכת שבת פח. ור' שמשון חידש, בר-כה משולשת, ב"ר ג' פעמים בגמטריא תו"ר, כ"ה ג' פעמים בגמטריא ע"ה, והרי, תרועה, וזה בחי' קול שופר היוצא מגופא שפירא, עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא פג). כי ג' הם חסד דין ורחמים, והרמח"ל כותב שאלו הג' כולל הכל, רק שאחר כך נבנה מהם כל הי' ספירות, ומפרש את זה באריכות, הרי ג' וי' שיעור קומה שלמה. וכן פ'ה הוא קומת אדם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עז.]. פ"ו, שהוא בגמטריא אלקים, פעמים י', הרי שיעור קומה שלמה של י' שמות אלקים, בגמטריא פלשתים, כמו שהבאתי במקומו. פ' פעמים ו' עם ו' פעמים יו"ד בגמטריא ת"ר. פו"י הוא השם הנ"ו, פרשת תזריע ומצורע הם פרשיות כז וכ"ח, ביחד עם הכולל בגמטריא נו. גם פו"י נוטריקון פרשה וו יאד, בגמטריא כז, שהוא פרשת תזריע. וכן תזריע, אותיות ת"ר עי"ז – בגמטריא פו"י עם הכולל.

</div>


## Segment 102

<div dir="rtl" lang="he">

ות"ר שייך גם לענין לשון הרע, כי תר לשון התייר הגדול, לתור, לשון של רכילות כמו שפירש רש"י ענין של רכילות. ולכן המצורע מביא תור לכפרה.

</div>


## Segment 103

<div dir="rtl" lang="he">

פו: אמר רבי יוחנן מובחר שבהמות שור מובחר שבעופות תרנגולת.

</div>


## Segment 104

<div dir="rtl" lang="he">

הנה במרכבה יש שור ונשר, אז שפיר רואים שמובחר שבהמות שור, אבל קשה איך תרנגולת מובחר שבהמות ולא תהיה במרכבה אלא הנשר [ואכן רש"י פירש שכל ענין הגמרא כאן הוא לענין אכילה]. וכמדמני שהרמ"ע מפאנו כבר האריך בענין זה, ואיך תהיה אריה ונשר בהמות טמאות במרכבה.

</div>


## Segment 105

<div dir="rtl" lang="he">

וכן רוב הזווגים בעולמות העליונים באין אחים ואחות ושאר קרובים שנחשבים עריות בעולם הזה. והא גופא גרמא שחטאו דורות הראשונים בעריות כי נתאוו לדרך האורות העליונים. וכתוב בספרים שהאיסור בעולם הזה הוא שלא להשתמש בשרביט המלך.

</div>


## Segment 106

<div dir="rtl" lang="he">

צא.

</div>


## Segment 107

<div dir="rtl" lang="he">

עד שיכניס כמכחול בשפופרת ובפרש"י ובוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין ע"כ.

</div>


## Segment 108

<div dir="rtl" lang="he">

לא חסר דוגמאות של הכנסת דבר לתוך דבר [ולשון הרמח"ל שצטטתי לקמן – כל מקום שיש בקיעת הפנימיות, סודו היא היסוד של הזכר הבוקע היסוד של הנוקבא, ע"כ]. והטעם שתפסו חז"ל בכל הש"ס דוגמא זו, י"ל כי כל זווג הוא תחת פקיחת העין, עיין בספר אדיר במרום רפד-ה (הוצאת ספינר, וכן בעמ' ס). ובדבר הזה אין לנו אפשרות בעולם הזה להתדמות לעליונים, כי אסור להסתכל, ולכאורה זה כמו איסור עריות שנתנו טעם שזה איסור להשתמש בשרביט של מלך. וצ"ע אם צדיקים גדולים כמו אברהם אבינו שלא חש אפילו להתפיס בברית מילה (ולא כרבי יהודה הנשיא שאפילו לא הסתכל במילה שלו), היו יכולים גם להסתכל בשעת מעשה להשלים הזווג כראוי, ולכאורה אין שייך היתר של בעבידתיה טריד או היתר של שעת סכנה ופחד שאז כל אחד מותר לאחוז באמה להשתין, כי כאן אפילו שמותר להרהר באשתו אסור להסתכל. ולכאורה יעקב אבינו שחקוק על כסא הכבוד, הרי הוא בדרגה כזו שהנשר והאריה הם המובחרים אפילו שהם טמאים לתחתונים (עיין לעיל פו:). ולכן יש לומר שלא היה חושש מלקחת אחיות, כי על כרחך כך ראוי לנהוג כשאר פינות המרכבה. וכן בהסתכלות זו.

</div>


## Segment 109

<div dir="rtl" lang="he">

[ואולי ענין ספירת מנין אנשים הוא גם כן מהדברים השייכים רק למעלה, כי כן דרכו יתברך כמו שכתוב המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיה מ:ו, ועיין רש"י שמות א:ד), ולנו אסור].

</div>


## Segment 110

<div dir="rtl" lang="he">

שוב נזכרתי מה שמסופר בעת המחלקת על ר' לוי יצחק מברדיטשיב והוא רצה להתווכח עם המתנגדים לבאר להם הכל, אז מעריציו אמרו לו לחדול כי לא יפעל ולא יצליח, ואמרו לו מה יענה להם כאשר יטענו שהוא עובר על ההלכה כאשר הוא מתפלל שמונה עשרה עם עינים פתוחות, והוא תמה עליהם וענה, הרי אינו רואה כלום, ואמרו לו שהמתנגדים לא יקבלו את זה וילעגו על זה, וכן על הכל.

</div>


## Segment 111

<div dir="rtl" lang="he">

והנה כבר כתבנו שיש זווג לרע. ובודאי אי אפשר שתשלוט בזה עינא פקיחא דא"א שכולו טוב. אולי זה הענין של סמוי עיניו של צדקיהו, שהוא נקם שאינו בברית (רש"י פרשת בחקתי פסוק כה).

</div>


## Segment 112

<div dir="rtl" lang="he">

שוב ראיתי בספר ניצוצי שמשון ריש משלי, שיש שני קליפות הטומאה הנקראים 'רמך (-בלשון ערבי קורין לסוסיא נקבה רמך, בגמטריא עין עין) כחל (-פרד, שווים במספר קטן. אבל החיד"א כתב שבלשון ערבי שלהם קורין לסוסים כחלי)', והם הממונים על הזנות, להעניש הבא על אשת איש. וכו' וכו' דע שהשם 'נוהר' ממונה הוא להכניע שני הקליפות הנ"ל וכו' וכו' יכוין בתפילתו באמרו הויה' המחזיר' שכינתו' לציון', בסופי תיבות 'נוהר', שנרמז בו אותו השם ששולט עליהם. סוד (בראשית ב:י) ונהר יוצא מעדן וגו', וינצל בסופו מהם, ע"כ.

</div>


## Segment 113

<div dir="rtl" lang="he">

ורואים מזה עוד הפעם 'כחל' שייך לזנות, והעיקר להביא נהורא לעינים, ותחזינה עינינו וכו'.

</div>


## Segment 114

<div dir="rtl" lang="he">

וכתב שם שאותיות 'רמך כחל' הם אותיות 'ככר לחם', כענין הפסוק שם במשלי, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וגם זה שייך לראיה בעינים, כמו שכתוב (משלי כ:יג) אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ורועה זונות יאבד הון, [והביא שם מספר אמרי נועם, דזיקוב, שקשר הענין גם כן לשינה, וכתב 'הנחשלים' אותיות לחם שינה].

</div>


## Segment 115

<div dir="rtl" lang="he">

צא: - משנה ז:ד רמז שהרוצה שרבינו יחזיר לו כל אבדותיו, שילך ויחזור לילך תמיד לאומן, ממשנה בבבא מציעא: אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן.

</div>


## Segment 116

<div dir="rtl" lang="he">

קה: אסברה לך בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא.

</div>


## Segment 117

<div dir="rtl" lang="he">

כתיב בקהלת ז:י אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה [ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש מה שפירש, ודבריו צריכים ביאור, כי פירש מבינה עד אל"ה – מחסד עד מלכות, והרי זה שמונה ימים, והרי חסד הוא היומא דאזל עם כלהו יומין, וכן צ"ב מה שכתב שחסד הוא שורש החכמה מה כוונתו בזה, ובזוהר כמה פעמים א-ל שהוא חסד, נהירו דחכמה, וכעת אכמ"ל. ועכ"פ לפי דבריו שא-ל הוא חסד וחכמה, כן יש לפרש 'אל' תאמר, רמז לזה], ועיין בפרש"י שם כי הכל לפי זכות הדורות. ועיין בסוף שיחות הר"ן אות שח, שאין מקרא הזה יוצא מדי פשוטו, ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר עיין שם, ויש ליישב הגמרא וכן מצינו הרבה כמוהו. וכן היום האינפלציא עלה מאד, ועם כל זה ניתן לאמר שאף על פי כן רמת חיים עוד עולה ועולה ברוך השם. [ולכאורה זמני המלחמות וכדומה אינם עולים מן המנין, וכבר הקשו מהשואה וע"ש במקומו].

</div>


## Segment 118

<div dir="rtl" lang="he">

קו: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא!

</div>


## Segment 119

<div dir="rtl" lang="he">

קז. ר' יוחנן לא אמר הכי אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש, ע"כ.

</div>


## Segment 120

<div dir="rtl" lang="he">

רבי יוחנן לטעמיה נמצא במסכת סוכה כב. קיבול שכר מאלמנה דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה, רבי ולא שכר פסיעות יש לי, ע"כ.

</div>


## Segment 121

<div dir="rtl" lang="he">

הנה האלמנה היתה לה בית הכנסת במקומה, רק העדיפה ללכת לבית הכנסת של רבי יוחנן ולקבל שכר פסיעות על זה. ותימה גדולה איך ללמוד מזה שעדיף לחיות רחוק מבית הכנסת. ונראה לי שבאמת אילולא דברי רבי יוחנן כאן, לא היינו למדים, רק לאחר שדרש כן הגמרא קבעה שזה לשיטתיה בזה.

</div>


## Segment 122

<div dir="rtl" lang="he">

ונלע"ד שגם לפי רבי יוחנן כאן שלא רואה עדיפות להיות קרוב לבית הכנסת, הני מילי בית הכנסת, שהתפילה בחי' אין סוף ואין המקום תופסת קדושתה, אבל בודאי עדיף להיות קרוב לבית המדרש [אף על פי שבודאי יש קדושה לבית הכנסת, אותה קדושה הוא מחמת שהוא מקודש לדבר מצוה ובצירוף אגודת הרבים לכך. ובזה כל אדם יכול להשתייך לבית הכנסת רחוקה]. ולפי זה מובן מאליו, שאם האלמנה היתה גרה בשכונת ר' יוחנן, בודאי לא תלכי לבית הכנסת הרחוקה ולעזוב את ר' יוחנן, שאין שכר פסיעות שוה להתרחקות מהצדיק. וכן לענין אומן, בודאי זה טענה של שטות לא להביא את רבינו לארץ ישראל כדי לחייב אנשים לקבל שכר פסיעות, חוץ ממה שמפסידים רובם שישארו ריק מכל וכל רחמנא ליצלן.

</div>


## Segment 123

<div dir="rtl" lang="he">

והשתא דאתית להכי נראה שגם לפי הסוגיא דבבא מציעא אין לגור רחוק מבית הכנסת כדי לקבל שכר פסיעות, אלא כמבואר במסכת סוכה כנ"ל. שבאמת רואים שהגמרא לא דרשה בענין ברוך על בית המדרש, ועל כרחך הדרשה שייך לאותן דברים המוכרחים ועצמיים להבן אדם, כדאיתא במסכת שבת פט: דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא. והדרשה הוא ברוך אתה, שהברוך שאתה מברך בתפילות בבית הכנסת תהיה בעיר, (ואע"פ שגם תורה מכונה ברוך, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן על הפסוק יברכנו אלקים, כאן מדובר בתפלה כנ"ל), ואילו רבי יוחנן סבר שהתפילות על ידי שיצאו לרחוק להתפלל עדיף, ועם כל זה על המתפללים ועל אותה העיר יש להם לקבוע בית הכנסת, אלא שהברכה תהיה מצויה ביותר ממרחק.

</div>


## Segment 124

<div dir="rtl" lang="he">

ובענין שכר פסיעות נראה לע"ד, על פי סיפור ידוע, שכחתי בדיוק השמות אז אכתוב הכל סתם, שהיה כולל לתלמידי חכמים מצויינים בקבלה, ועשיר אחד שהיה מחזיק את הכולל חזר מנסיעה ארוכה באמצע החורף, ואמר להתלמידי חכמים תראה כמה יגיעות וטרחה היתה לי ואילו אתם יושבים כאן במנוחה ושלוה. אז ענה לו אחד מהתלמידי חכמים, לפי דבריך הרי הסוסים של העגלה שלקחו אותך עוד הרבה יותר חשובים מכולנו. ובזה מבואר שבודאי עיקר ההכנה והטרחה והיגיעה הוא במחשבה. וגם אדם שגר ליד הבית הכנסת ממש, יכול לקבל שכר פסיעות הליכה לבית הכנסת הרבה יותר לאין שיעור מזה שהולך כמה שעות ברגל, כפי מה שיכין עצמו במחשבה להליכתו, וידוע כמה כוונות בזה, ויכולים להוסיף מדיליה באהבה ויראה וכו'.

</div>


## Segment 125

<div dir="rtl" lang="he">

קז: דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה.

</div>


## Segment 126

<div dir="rtl" lang="he">

והרמ"א באורח חיים צב:ז הביא המהרי"ל להלכה לא לנגוע בצואת האזן והאף כי אם על ידי בגד בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה. ולכאורה משום שקראן הגמרא צואה. ואיתא במדרש (קהלת ב:א:יא) א"ר לוי בר חיתא מלך בשר ודם בונה פלטין אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו והוא נואו והוא שבחו, ע"כ. ויש הרבה דעות ומדרגות בדעות בזה, כי הספר חסידים כתב שאין צריך נטילת ידים רק קינוח. ואין להאריך. ודעת הגר"א להקל, שעל כרחך אין דינם כצואה ממש, דאם כן היה צריך להרחיק מהם כמו מצואה. - - ובעיקר כתבתי את זה להראות שיש כל מיני דרגות של צואה, עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא לז שבנים שנולדו שלא בקדשה הם בחי' עוללים- - טינוף ולכלוך.

</div>


## Segment 127

<div dir="rtl" lang="he">

ובגיטין ע. שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן דרך ודרך ארץ עושר ומלאכה יין ושינה חמין והקזת דם. ובמסכת ברכות לד. שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות. וראיתי שחלק ביניהם כי בגיטין לרפואת הגוף. ומה שלא נחשבו צואת החוטם והאף, נראה ליישב בפשטות כי באלו גם מיעוטן שיפה לתכלית שיפה, אבל הם בעצמם אינם יפים, והרי צריכים לנקות הידים בנגיעתם. ועוד הקשו מהכתוב במשלי (כה:כז) אכול דבש הרבות לא טוב, ופירש במצודת דוד, כי מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכאורה המצודות סתם תפס לשון הגמרא, כי אינו דומה, כי אין ענין לאכול דוקא קצת דבש, אלא שלא תאכל יותר מהראוי, מה שאין כן בכל הנ"ל יש ענין שיהיה קצת מהם.

</div>


## Segment 128

<div dir="rtl" lang="he">

קז: והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז:טו) וכו'

</div>


## Segment 129

<div dir="rtl" lang="he">

ר' חנינא אמר זו צינא וכו', י"ל שדרש חולי לשון ויאבל חל וחומה (איכה ב:ח), והוא כמו צנה וסחרה.

</div>


## Segment 130

<div dir="rtl" lang="he">

ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האזן רובן קשה, ע"כ. נראה שדרש חולי, מלשון חלולין חלולין.

</div>


## Segment 131

<div dir="rtl" lang="he">

ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, א"ל דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש וכו'.

</div>


## Segment 132

<div dir="rtl" lang="he">

בפשטות לא ראי זה כראי זה, בקיץ צריכים לממהר לאכול קודם שחום השמש יתגבר, ובחורף לממהר לאכול כדי לאזור כח נגד הקרירות, אבל היום הולך ומתחמם.

</div>


## Segment 133

<div dir="rtl" lang="he">

אכן המהרש"א כתב שבטבע הבריאה בזמן שהשמש עולה בבוקר בעונת החורף אז הקור חזק ביותר, נמצא שהשמש אף גורמת לצינת החורף, וכתב כן ליישב איך יש ראיה מהפסוק הנ"ל להשכם לאכול בחורף.

</div>


## Segment 134

<div dir="rtl" lang="he">

והנה בשיר המעלות אומרים, יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואיך הירח מכה בלילה שצריכים להתפלל על זה, ולכאורה הפשטות הוא שמתפללים שיהיה אור הירח בלילה, ולא ראי זה, יומם השמש לא יככה – להנצל מחום השמש, כראוי זה, וירח בלילה – שמבקשים שיהיה ירח. ולכאורה יכולים לפרש כן גם בפסוק הנ"ל לא יכם שרב ושמש, לא יכם שרב, ושיהיה שמש.

</div>


## Segment 135

<div dir="rtl" lang="he">

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וכו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.

</div>


## Segment 136

<div dir="rtl" lang="he">

והנה בסנהדרין קז. השם יתברך הודיע את דוד המלך שינסה אותו בדבר ערוה, מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'' (-משמע ששכב ביום), אמר רב יהודה, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' עיין שם.

</div>


## Segment 137

<div dir="rtl" lang="he">

הרי דוד המלך עשה בדיוק כעצת הגמרא כאן, ליזקק לאשתו אפילו ביום כדי שינצל מנסיון. ובפשטות יש ליישב שהגמרא לפנינו מדבר בסתם על איש שמזקק לאשתו קצת, ולא בא למלאות כל תאוותו רק ליתן לה נייחא, ואילו דוד המלך פקד כל נשותיו על דרך להשביע תאוותו, ובזה טעה.

</div>


## Segment 138

<div dir="rtl" lang="he">

קיא:

</div>


## Segment 139

<div dir="rtl" lang="he">

רש"י ד"ה אביון ז"ל מעונה מעני, ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב, ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך אבל אביון הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה, עכ"ל. אין לי מה להוסיף, רק להדגיש את הפלא כאן, שאע"פ שהאביון יותר גרוע וירוד מהעני, כיון שכאילו הוא מיואש לגמרי, שכבר אין לו בושה ממצבו, לא נותנים לו קדימה מסתם ענין שעדיין לא מיואש. ורואים כמה גנותה של יאוש. ולזאת אמר רבינו הקדוש, אין יאוש בעולם, ראשי תיבות אבי-ון, שאפילו במצב של אביון, אין יאוש בעולם כלל.

</div>


## Segment 140

<div dir="rtl" lang="he">

והנה בתהלים עב, כי יציל אביון משוע (-שזועק) ועני ואין עוזר לו. שוב רואים שרק אביון שצועק יזכה שיפנו אליו להצילו, מה שאין כן עני סתם שאין עוזר לו, יפנו להצילו.

</div>