ברכות

ברכות

ברכות, עם שני כוללים (כמו שמצינו הרבה בכתבי האריז"ל, וכבר כתב ר' אברהם אבולפיא שעל כל שני אותיות יש כולל, ועוד כי ברכות לשון רבים משמע לפחות שנים, ועוד כי ברכות זה ב' רכות, רכות לשון מלכות כמובן בכל התלמוד וברש"י על התיבה "אברך" הנאמר על יוסף, כי התלמוד זה בחי' רחל, והרי מלכות בנוסף למלכות ישראל בעלה, שני מלכים, אי נמי לאה ורחל וכמו שהמסכת מסיימת שבמקדש היו מברכים מן העולם עד העולם, וקיימא לן שהברכות צריכות להיות בשם ובמלכות), בגמטריא נון נון חית (ננח).

ב. מאימתי קורין את שמע וכו'. מאימתי, מאימת י'. מאימת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

מאימתי קורין את שמע בערבין – תכלת וארגמן: על פי לקו"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' ב. על פי לקו"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' ד. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם, עמ' ו.

ג.

תינוק יונק משדי אמו: לק"מ כט:ד דף מ:.

שלש משמרות הוי הלילה וכו': לקמ"ת א:ד דף א..

ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי': לקמ"ת א:ד דף א:.

אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו': לקמ"ת ח"ה דף יז.

בס"ד נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

שבת קודש, טז אב, התשע"ב.

דף יומי ברכות דף ג.

אמר רב אושעיא אמר רבי אחא הכי קאמר דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי וכו'. ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת השתא משה רבינו לא הוה ידע וכו' ודוד הוה ידע דוד סימנא הוה ליה דאמר רב אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר וכו'.

צ"ב מה תירץ הגמרא דוד סימנא הוה ליה, למה לא הוה ליה למשה אותו סימן (דהלוא מבואר ברש"י ותוס' שם דהא דמשה אמר כחצות ולא בחצות כמו שאמר לו הש"י, כי לא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח, ולפי זה אם היה לו סימן שפיר הוה יכול להוכיח). והנה לפי המבואר בלק"מ ובלקוטי הלכות שהשיר והניגון הנעשה על הכנור נבנה מהנקודות טובות, יש לומר שנקודות טובות שייך רק ליהודים ולא לגוים, ולכן לא היה למשה שום הוכחה בשביל המצריים.

והנה בלקוטי הלכות מפרש שמה שדוד המלך היה לו סימן זה היה מצד מעליותא דוד המלך על משה רבינו, ע"ש הטעמים וההסבר. אכן מפשטות תמיהת הגמרא איך ידע דוד מה שמשה רבינו לא ידע נראה יותר שלא היה לדוד שום מעליותא מעל משה רבינו.

ונראה לפרש בעזה"י וקצת על פי תורה עח בלק"מ שעד שפרצוף מלכות הוא בשלמות לא נוכל להכיר את השי"ת רק דרך התלבשותו במלכות, אבל לאחר שכל אחד יתקן בחי' משיח שלו, אז נוכל להכיר את השי"ת למעלה מכל העולמות, ע"ש. וידוע מכתבי האר"י שבימי דוד המלך ע"ה עדיין לא נתקנה מלכות כראוי, ודוד או בן דוד הוא המשיח, ועד שיבוא יש את העבודה לבנות את המלכות. וכל זמן הזה נוכל להכיר את השי"ת רק דרך התלבשות במלכות, וזה ענין של סימנא. ואילו משה רבינו, פני משה כפני חמה, והש"י דבר עם משה רבינו רק ביום (כמו שרש"י מביא בריש פרשת החדש הזה – שמות יב). ואע"פ שכלל יש לנו מרבינו שכל מה שהצדיק גדול ביותר בודאי יודע טוב ומכיר מצבם של הרשעים, עם כל זה לידע בבירור בדיוק תכלית מה שהם סובלים זה ידע רק אינש בנפשיה, וכמו שמצינו בגמרא שהשכר של עבודת השם בדחקות אפילו צדיקים גדולים לא ישיגו ענינה, וע"ע בלקוטי הלכות הלכות מכירה א:יט. על כן משה רבינו לא היה יכול לעמוד בדיוק על נקודת חצות. ואפילו המשכן שמשה היה מקים, ומבואר בלק"מ שהמשכן נבנה מהנקודות טובות, עם כל זה משה רבינו היה מקים אותו רק ביום. אבל דוד המלך ממש ירד לעמקי הדינים, וידיו מלוכלים בדמים, לברר דם נדה וגם להרוג אויבי השם, והיה סביבו אנשים ריקים וכו', שפיר חפש ומצא סימנים לבנות מלכות השם, שאנו ממשיכים לבנות עד שנזכה לביאת משיח צדקנו בב"א.

ג:

כנור דוד – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' ח.

רוח צפונית המנשבת בכינור של דוד: לק"מ ח:ב דף ט:.

רוח צפון היית מנשבת בכנור של דוד: לק"מ מט:ז דף נח.

כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו': לק"מ נד:ו דף סג..

ד.

וירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא: לקמ"ת ד:ה דף ה:.

יום א' י"ז אב התשע"ב.

דף יומי מס' ברכות דף ד.

תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא"ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר, ע"כ.

והנה שמעתי מר' אביגדור מילר ז"ל שהעיר והאיר את הענין הזה יפה מאד, כי הדברים תמוהים שמצינו בדוד המלך, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א:יח:יד) דגלי מסכתא (עירובין נג.) וגרים לצדיק לאנהרא לשכינתא, דבג"כ וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום (סנה' צג:), מה היה ענין של מפיבשת לבייש את המלך דוד. ופירש הנ"ל שמפיבשת הכיר וחשש לסכנה עצומה, דהרי דוד המלך ע"ה היה עוסק בעיקר בהתבודדות ובשירות ותשבחות להשי"ת, ודוד המלך היה ממש הגיבור של העולם שאין דוגמתו, ועיני כל בני העולם היו מביטים עליו, ולכן ראה מפיבושת סכנה גדולה שכולם ימשיכו בדרך של דוד המלך, וימעטו הכסאות בבית המדרש. ולכן כל פעם שדוד המלך היה טוען משהו בבית המדרש, מפיבושת היה מבייש אותו להראות שאי אפשר לבן אדם לעסוק כל הזמן בהתבודדות ושירות ותשבחות וליכנס לבית המדרש ולכוון להאמת. אכן האמת שכל הטענות של מפיבושת היו פלפולים של הבל (ע' מש”כ 520:ח), ודוד המלך היה גלי מסכתא והלכה כמותו בכל מקום כנ"ל, וזכה לזה דוקא על ידי ההתבודדות והשירות ותשבחות להשם יתברך.

ד: -רש"י (ד"ה זה הסומך) כז"ל אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"ש.

ועיין כעין זה בספר השתפכות הנפש אות צב (לקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות נחלות, הלכה ד) שכז"ל כי סדור שבחו של מקום קודם ואחר כך שאלת צריכו הוא גם כן ענין זה כי על ידי שמזכירין בשבחיו יתברך שהוא אלקי אבותינו וכו' גומל חסדים טובים שגמל עמהם חסד ושמע תפלתם תמיד שעל ידי זה נתיחד שמו בעולם, על ידי זה נתחזק אצלנו האמונה בעצמנו שירחם גם עלינו וישמע תפלתנו בשאלת צרכינו ע"ש.

ה.

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע: לק"מ א דף א.. שיחות הר"ן קמב.

נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין: לק"מ סה:ד דף פא..

איזה יסורין של אהבה כל שאין בו ביטול תפלה: לק"מ עד דף פט:.

ארץ ישראל היא חאת משלשה דברים שנתנו על ידי יסורים – חיי מוהר"ן טו.

ה. איתא ז"ל ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (שמות כד) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם? לוחות, אלו עשרת הדברות. תורה, זה מקרא. והמצוה, זו משנה. אשר כתבתי, אלו נביאים וכתובים. להורותם, זה גמרא. מלמד שכלם נתנו למשה מסיני, ע"כ.

לחת האבן: בגמטריא הנ נח נחמ נחמן מאומן!

תורה, זה מקרא: זה מקרא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

והמצוה זו משנה: משנה, מ-שנה, שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה.

אשר כתבתי, אלו נביאים וכתובים: 'וכתובים' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

להורותם: בגמטריא התרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק.

שכלם נתנו למשה מסיני: נתנו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הט"ו אותיות. נתנ – 'ו למשה מסיני' ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

דף ה. א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ע"ש. וצ"ב איזה כפיה יש על היצר הרע אם אינו כבר עוסק בתורה. ולכאורה מוכח שעיקר עבודת השם הוא דבקות, וכן צריכים לכוף את היצר הרע כדי לבטל הלבושים המכסים את אותיות התורה ומכריחים אותן להיות בצמצום יתירה, וכדי לגלות האהבה שבדעת, כמבואר כל זה היטב בלקוטי מוהר"ן תורה לג.. וע"כ זה גם כן בחי' תורה, אלא שמה שנקרא תורה היא בחי' נובלות חכמה של מעלה, הרי שעיקר החכמה שורש התורה לא תמיד נקראת סתם תורה. ונראה שזה הענין המבואר בתורה א' בלקוטי מוהר"ן שאיש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר וכו' ע"ש, וי"ל שזה השכל שיש בכל דבר הוא בחי' אהבה שבדעת (כי כן מבואר בתורה לג:ד שם, שמאהבה שבדעת ממנה נולד אהבה שבמדות, שבתורה, כל המצות שעל ידיהם זוכים להשיג את השם יתברך), ומבואר שם ששכל זה נישג רק דרך המלכות, וכאשר היצר הרע סותם, צריכים להרגיזה עם דברי תורה כמבואר בסוגיין.

אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה, ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י יזכור לו יום המיתה, דהיינו במעמד הר סיני, שפרחו נשמותיהם של כל ישראל, ושוב לא רצו אפילו לשמוע דבר ה' מפיו יתברך, וזה בחי' ודומו סלה. וזה כעין מה שפרשנו בס"ד במשנה ריש פרק ה, היה נחש כרוך על עקבו וכו' ל"א יפסיק, ע"ש.

ולפי זה גם כן אתי שפיר, שזה דרך להמלט מהיצר הרע, כי מצינו (מסכת שבת דף פט. תוספות ד"ה תורה היכן היא) וכי שטן לא היה יודע מתן תורה וכו' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה וכו' והוא שטן והוא מלאך המות וכו' ואמרינן נמי בסנהדרין (כו:) תושיה, שניתנה בחשאי מפני השטן, עכ"ל התוספות. הרי שבקבלת התורה לא היה השטן נמצא, ועל כן מי שיכול לקשר את עצמו לאותו מעמד, ימלט.

דף ה. ואין אלא תורה שנאמר התעיף עינך בו ואיננו, ע"ש. הרי שקורים את התורה על מה שאין לה.

עיין בשיחות שלאחר הסיפורי מעשיות שכז"ל אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם, ע"כ. ועמש"כ שם.

בס"ד נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ב', עוד אבי ח"י, התשע"ב.

דף יומי, ברכות דף ה.

אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב''ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.

י"ל להעמיק להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד:יב. ובהקדם הידיעה שהתורה הקדושה היא נקראת שלום, כמו שכתוב ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וגם יעזור לדעת שבקבלת התורה נכנסו בני ישראל בברית והיו כגרים המתגיירים. והיה בזה כבוד ה' גדול ונוראה מאד. וזה לשון רבינו,

וזה בחינת מצות נר חנכה, שמצותה להדליק סמוך לפתח הבית (שבת כ"א: ובש"ע סי' תרע"ב). כי הדלקת הנר הוא בחינת הארת הכבוד, בחינת "והארץ האירה מכבודו", כנ"ל, ועל כן מצותה להדליק סמוך לפתח הבית - דא פתחא עלאה, בחינת יראה (עיין ז"ח פ' תשא ובהקדמת הזוהר ז: י"א), הינו להחזיר הכבוד לשרשו, דהינו ליראה כנ"ל. ואימתי עולה הכבוד? כשמחזירין בני אדם בתשובה ועושין בעלי תשובה וגרים, שזה עקר כבודו כנ"ל. וזהו שזמן הדלקת נר חנכה, שהוא הארת הכבוד, הוא 'משעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא: ובשלחן ערוך סימן תרע"ב). 'יציאת הכוכבים' - בחינת (דניאל יב): "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהינו שהם מצדיקי הרבים, ועושין בעלי תשובה וגרים, שעל ידי זה מאיר הכבוד וחוזר לשרשו שהוא היראה כנ"ל, ועל ידי זה זוכין לשלום, ונתבטל המחלקת כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' (השוק הוא מקומות החיצונים); 'רגל' - זה בחינת "נרגן מפריד אלוף" הנ"ל, דהינו בעלי לשון הרע ומחלקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושין מריבה ומחלקת בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בחינת (תהלים ט"ו): "לא רגל על לשונו". וזהו שצריכין להאיר ולהדליק נר חנכה סמוך לפתח, דהינו להאיר הכבוד ולהחזירו לשרש היראה כנ"ל, עד שיזכה לשלום ויבטל ויכלה הנרגן מפריד אלוף. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שיתבטל בעלי לשון הרע ורכילות אשר רגל על לשונם, ויתרבה השלום בעולם. ועל ידי השלום זוכין לתפלה, ועל ידי זה זוכין לשלום הכללי, שלום בכל העולמות. ואזי כשזוכין לשלום הכללי, אזי יתבטל כל המשא ומתן מן העולם, כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות; ואם היה רצונם שוה - לא היה אפשר שיהיה נעשה שום משא ומתן. נמצא, שכל המשא ומתן והסחורות הוא רק על ידי בחינת מחלקת, שאין שלום בין הרצונות. וזה בחינת (בראשית י"ג): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט, והכנעני אז בארץ"; 'כנעני' - זה בחינת סוחר, כמו שפרש רש"י על פסוק (הושע י"ב): "כנען בידו" וכו', הינו על ידי בחינת ריב ומחלקת, בחינת "ויהי ריב" וכו', על ידי זה: "והכנעני אז בארץ", על ידי זה יש סוחרים ומשא ומתן בעולם; אבל, לעתיד לבוא, שיהיה השלום המפלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי", אזי יתבטל המשא ומתן, כמו שכתוב (זכריה י"ד): "ולא יהיה כנעני עוד" כנ"ל. וזהו גם כן בחינת 'עד שתכלה רגל מן השוק', הינו שמצוה להדליק נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו בחינת שלום, שנעשה על ידי החזרת הכבוד כנ"ל, עד שיתבטל כל המשא ומתן כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שלא ישאר שום רגל בשוק, כי יתבטל כל המשא ומתן על ידי השלום כנ"ל:

דף ה. אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וכו' ע"ש. נראה לפרש על פי מה שרבינו גילה שבאמת כל היסורין אינם אלא מחסרון דעת. והרי חסרון דעת הוא בחי' ספקות, כי הידיעה הוא ודאות. וגם שאין יסורין בלי עון (בגמרא יש מחלקת אבל רבינו תפס את זה עיקר), ולכן כאשר רואה אדם שיסורין באין עליו בודאי חייו לפשפש במעשיו שלא יהיה לו עון, ואכן העיקר שיבטל הספקות והחסרון ידיעה שלו, וזה יתלה, מה שתלוי בספק אצלו, בבטול, יבטלנו על ידי התורה.

ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה. דהיינו אם הוא באמת יודע, בידוע, ועם כל זה יש לו ספקות, הרי אלו יסורין של אהבה, הוא הענין שרבינו גילה שצדיקים אמיתים אין להם שום יצר הרע בעכירת הדמים לתאוות עולם הזה, ולא אפילו כדיבוק להסית ולפתות אותם, אלא שכל הנסיון שלהם ההוא בבחירה מדעתם, כמו שמשה רבינו בחר להוסיף יום אחד מדעתו.

ה:

אין חבוש מתיר את עצמו: שיחות הר"ן קכ.

כל ימי הייתי מצטער על שני דברים וכו': לק"מ ט:ב דף יא:.

שהתפלל אבא בנימין שיהא תפלתו סמוך למטתו: לק"מ מו דף נה..

ועל תפלתי שתהא סמוך למטתי: שיחות הר"ן רפג.

אמר לו חביבין עליך יסורין אמר לא וכו': לק"מ נז:א דף סז:.

אמר לו חביבין עליך יסורין אמר לא הן: לק"מ קיג דף ק:.

מעשה ברבי אלעזר ורבי יוחנן – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' י. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' יב.

ה: ר' אלעזר חלש עאל לגביה ר' יוחנן חזי דהוה גני בבית אפל גליה לדרעיה ונפל נהורא. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ה:-ו תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר (איוב יח:ד) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר (שם) ויעתק צור ממקומו, ואין צור אלא הקב"ה שנאמר (דברים לב:יח) צור ילדך תשי, ואם המתין לו מה שכרו, אמר ר' יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר (ישעיה מח:יח-יט) לוא הקשבת למצותי ויהי כנר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו', ע"כ.

נראה שמרומז פה מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ו, שהאדם שבא לעשות תשובה אין לו הוי"ה בעולם, בחי' אהי"ה באחוריים בגמטריא דם, וכל הכבוד שלו הוא בחי' כבוד מלכים חקור דבר, והוא צריך לזבוח את יצרו ולהתוודות עליה, ישמע בזיונו וישתוק, וזה בחי' הבא לטהר אומרים לו המתן, והאדם צריך ללמד זכות על חבירו שמבזה אותו, ועל ידי זה עושה קישוט לכתרו של השם יתברך.

וכל זה מרומז פה, כי באו להתפלל, ותפלות נגד תמידים תקנו בחי' זבח, והוא צריך להמתין על חברו, כי מי שלא ממתין עליו נאמר הלמענך תעזב ארץ פרש"י וכי סבור היית שבשבילך וכו' ע"ש, בחי' כבוד מלכים חקור דבר, וטרפין תפילתו בפניו, בחי' דם והבושה המבואר שם. אכן מי שכן ממתין לחברו נתקיים בו הפסוק לוא הקשבת וכו' פרש"י לשון המתנה היא.

וי"ל שאלו הג' ברכות שזוכה להם הם כנגד הג' מצוות שנצטוינו בכניסת הארץ שהם יסוד התורה התורה הזו. ויהי כנהר שלומך, נגד להכרית זרעו של עמלק, כי ראשית גוים עמלק ומעכב מה שנאמר ונהרו אליו כל הגוים, ומעכב השלום, כי אין השם שלם, ואין שלום בעוד קיים. וצדקתך כגלי הים, בחי' למנות מלך, כי גל לשון מלכות (רש"י עה"פ להתגולל עלינו, בראשית מג:יח), וכן קוראים למשיח, שהוא המשוח להיות מלך, משיח צדקנו. ויהי כחול זרעך וכו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני, בחי' בנין בית המקדש, כי בית המקדש בחי' שם ה', בחי' בביתי ובחומותי יד ושם וכו'.

ולילמי עיניה מניה, פרש"י ישים ממנה מעט בעיניו. כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא, עכ"ל. והיום בחק לישראל, ריש פרשת ויחי (פסוק יט) וזרעו יהיה מלא הגוים, מובן היטב על פי דברי רש"י, כי בני ישראל המעט מכל העמים, אבל כיון שהם ממש לפני עיניהם של הגוים, הרי חשוב כמלא הגוים.

ו.

חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה כאלו עשאה: לק"מ סו:ד דף פד., קמב דף קד..

מנין שהתפלין הם עוז לישראל: לק"מ יז:א דף כב..

מנין שהקב"ה מניח תפלין: לק"מ יז:א דף כב., כב:י דף לג..

וראו כל עמי הארץ וכו': לק"מ לח:ה דף נב:.

הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו: לק"מ פו דף צה..

ו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו' ואם משמחו מה שכרו אריב"ל זוכה לתורה וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ו:

מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין: לק"מ ה:ג דף ה:, טו דף כא, קב דף צז:, לקמ"ת א:ז דף א:, ז:ה דף יב:.

אין עמידה אלא תפילה: לק"מ ט:ב דף יא:, כב:יא דף לג:.

אגרא דתעניתא צדקתא: לק"מ לז:ג דף נא., נז:ז דף סח:, קעט דף קח:.

כל הקובע מקום וכו' אלקי אברהם בעזרו: לק"מ מד: דף נד:.

כיוון שאדם נצרך לבריות נשתנה פניו ככרום: לק"מ מז דף נה:.

כיוון שנצרך אדם לבירות נשתנה פניו ככרום לכמה גוונין: לק"מ סו:ג דף פג..

כרום זולות וכו' כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנין לכמה גוונין: לק"מ רנא דף קיז:.

כרום זולות וכו' אלו דברים שעומדים ברומו של עולם וכו': לקמ"ת א:ח דף א:, צג דף מא:.

תפלה היא דברים העומדים ברומו של עולם – חיי מוהר"ן סוף י.

ז.

מנין שהקב"ה מתפלל: לק"מ קה דף צז:.

ויודע דעת עליון שידע מתי הקב"ה כועס: לק"מ מג דף נד..

וראית את אחורי זה קשר של תפילין: לק"מ נד:ד דף סב..

ובני רחביה עלו למעלה למעלה מששים רבוא: לק"מ רעג דף קיט:.

פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אני ה' אלקיך', עמ' טו. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' יז.

דף ז. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא מנין שהקב"ה מתפלל וכו'. לק"מ קה דף צז:.

עמש"כ בערך תפלה לצדיק.

ז. א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע וכו' ע"ש. לפי זה יש לפרש הפסוק (במדבר לא:טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, ופרשו חז"ל בעצת בלעם. ואכן לפי הגמרא כאן י"ל ענין בלעם, שבלעם מנע ועיכב שלא יהיה שום כעס בכל אותם הימים, והרי הזוהר הקדוש כבר גילה שאותו רגע של כעס הוא בחי' של חסד, כי כן מכונה בפסוק, א"ל זועם בכל יום, וא"ל שם של חסד, כי בו תועלת גדול להמתיק את כל הדין (ואולי זה ענין של הסימן של אותו רגע, חיורא כרבלתא דתרנגולא – בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי, הרי שמעביר כל מה שכתום אדום – בחינת דין). ולכן י"ל שאילולא היה אותו רגע של כעס כל יום באותה זמן, לא היו נופלים בני ישראל לניאוף, כי שבט ומוסר של השם יתברך היה מקיימם בשורה.

ז. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר (שמות לג:טז) הלוא בלכתך עמנו, ע"ש. בפרשת השבוע (ויחי מח:ט) פרש"י ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש, ויאמר קחם נא אלי ואברכם, זה שאמר הכתוב (הושע יא:ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ביעקב וכו' ע"כ.

ז. ובני רחביה רבו למעלה (דברי הימים א:כג:יז) ותני רב יוסף למעלה מששים רבוא, עיין לקוטי מוהר"ן סימן רג"ע מה שרבינו גילה על זה (וממנו למדים שיכולים להביא "נ נח נחמ נחמן מאומן" גם למקומות המטונפות עמש"כ שם) – ומעניין שלעיל הגמרא דיבר על רג"ע.

ז. ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ), תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה אינו רוצה, ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דא"ר וכו' בשכר שלש זכה לשלש וכו'.

משה הוי"ה בגמטריא ש"ע ע"ה נהורי הפנים.

קשה הלוא כל עבודת השם יתברך לחפש את פני ה', את פניך ה' אבקש, ואיזה עבודת השם היה למשה רבינו בשעה שסירב לראות פני ה'. ועל כרחך באותה שעה גם כן היה מבקש פני ה', רק שרצה כפי הכנתו או על כל פנים לפי השערתו, וזה בחי' ועכשיו שרצית, עכשיו בגמטריא תו (בגמטריא רבנו נחמן), שהוא חקיקה וסימן. ועל סימן וחקיקה אינו שייך פני ה' אלא בחי' אי"ן של השם יתברך, כי בחי' האין סוף מאיר בכל העולמות בלית הפרעה, וזה מה שענה השם יתברך, שעכשיו אינו רוצה. אבל כשרציתי, כ' רציתי, כ' זה הכתר, והכתר הוא רצון אחד מתוך אין סוף רצונות, והוא מספיק לכל הבריאה מראשיתו עד סופו, כי הכל לתכלית אחד להיטיב בהתגלות יחודו. כמבואר כל זה ברמח"ל. ובודאי הכתר הוא למעלה מהזמן וכל צמצומי עולם הזה, שנזכה על ידי משיח שהוא בחי' אני היום ילדתיך, שכל הזמן כאחת בדעתו, כמבואר כל זה בספרי רבינו. [ובהתגלות משיח, משה רבינו יעלה עוד למעלה ממנו, כך גילה הרמח"ל].

וזמש"כ ופליגא דר' שמואל וכו' פליגא לשון פלג וחצי. כי כל עולם חשיב חצי מהעולם שלמעלה ממנה, כי השכר שמשה רבינו זכה בסירובו נחשב כחצי ממה שהיה יכול לזכות בכתר.

ז:

והכתיב אל תתחר במרעים מי שלבו נוקפו וכו': לק"מ ח:ה דף י..

ולא עוד אלא שרואה בשונאיו: לק"מ נה:ג דף סג..

למה נקרא שמה רות שממנה יצא דוד וכו': לק"מ סה:ד דף פא:, לקמ"ת קב דף מב..

אל תקרי שמות אלא שמות: לקמ"ת לט דף כה:.

ז: א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחא מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון וכו'.

מעניין שהרמח"ל בספר דרך השם משתמש דייקא בלשון: האדון ב"ה, וכן בעוד ספרים כות הב"ה, ושרייקי ציין שלכאורה הוא קיצור של האדון ברוך (ולא כמו שרגילים לפתור אותו הקב"ה).

ועמש"כ בערך רבונו של עולם.

ז: כל מי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל נקרא שכן רע. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ז: לעולם יכנס אדם לביהכ"נ שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ז: רב אמי ורב אסי וכו' לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכי דהוו גרסי. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ח.

מצא או מוצא: לק"מ כג:ג דף לה..

רב אמי ורב אסי – תכלת וארגמן: על פי לק"מ א' 'אשרי תמימי דרך', עמ' יט. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' כא.

[מוצאי] שבת קודש פרשת ויחי, י"ד טבת התש"פ

דף ח.

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים פז:ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ע"כ.

והנה צריך ביאור שהלוא בבתי מדרשות לומדים הלכה, ואם כן למה אהבת שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי מדרשות. ועוד צ"ב שהרי פרש"י ז"ל המצויינים, ציון ואסיפת ציבור, עכ"ל. והרי גם בית כנסת הוא על שם שבה מכנסים הציבור, וכן בבית מדרש.

ונראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה לד, שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו וכו' מי מושל בי צדיק וזה בחי' ויוסף הוא השלים (בראשית מב), והוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו. ועיקר הממשלה, להאיר ולהתעורר וכו' בענפים, היינו בלב ישראל, וזהו ואל עמו תביאו (דברים לג). ומבואר שם שיש שלושה נקודות של הצדיק, כי כל אחד מישראל יש לו בחי' צדיק מושל, ולכן יש נקודת הצדיק בחי' יוסף, ובחי' נקודת חבירו, ונקודת עצמו, וצריכים להאיר כל אלו הנקודות ללבו. ולכן יש לומר שאלו הם הד' אמות של הלכה, הג' נקודות והלב. וזה לשון שערי ציון, כי ציון בגמטריא יוסף כנודע, בחי' יסוד.

וזה מה שקיימא לן שאוהב השם את הד' אמות של הלכה, כי מבואר בתורה לד, שעיקר האהבה שוכן אצל אלו הנקודות של הצדיק, כי כאשר נשבר החסד, בחי' האהבה, האור נפל ליסוד – דהיינו נקודת הצדיק, והכלי של האהבה נפל ללב בבריאה. ומבואר היטב שכאן שורה אהבת השם יתברך.

וזה מה שעולא אמר מיום שחרב בית המקדש, כי כל הענין הזה שהאהבה שוכן אצל הנקודה היה רק מחמת השבירה, ולכן דייקא מיום שחרב בית ההמקדש, בחי' השבירה, אז אוהב השם שערי ציון.

והנה רבינו כותב (אות ז) ז"ל וזהו שאחז"ל (נדרים לב:) ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק: וזהו כשהקב"ה נתן הכהונה לפינחס, אמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה), כי הכהונה היא בחי' אהבה, הוא אברהם, שורה במקום ברית שלום, היינו צדיק יסוד עולם, עכ"ל.

כי רבינו גילה וביאר שצריכים להאיר את הנקדוה לתוך הלב, על ידי דיבורי הפה בחכמה, והרי שם נכשל בדיבורו ופגע באהבת השם, וזה בחי' שבירת האהבה, ועל כן נמשך ענין האהבה רק על ידי אברהם בבחי' נקודת היסוד. כי בתחלה האהבה היה אצל שם, בחי' (שמות לג:יב) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ושם היה לו בית מדרש פתוח לציבור, אבל רק בבחי' האהבה, וכאשר נשבר האהבה, נתקיים רק על ידי אברהם, בבחי' יסוד.

וזה ההבדל בין ד' אמות של הלכה לסתם בית מדרש, וזה מה שפירש רש"י הנ"ל מצויינים, ציון ואסיפת ציבור, ע"כ. כי שם לא היה מאסף את הציבור, רק סתם קיים בית מדרש ורדש למי שנמצא (ועיין בזה באריכות ובמראה מקומות שהבאתי במקום אחר, ההבדל בין אברהם לשם), אבל אברהם היה לו בחי' יסוד (וכמו שכ' אצל יוסף, ויצבר – בראשית מא:לה, מט) שהיה מאסף את העם לקרבן לתורה.

ח:

הזהרו בזקן ששכח תלמודו: לק"מ סז:ח דף פה:.

דף ט – שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם. והלוא אפילו הכי שפל והוא יהודי מעולה ממלך עכו"ם, עי' מש"כ בחיי מוהר"ן אות שב בהשמטות.

י.

אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו: לק"מ מט:ז דף נח:.

מה הקב"ה זן את העולם עף הנשמה וכו': לק"מ לה:ב דף מט..

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי: לק"מ לז:ו דף נא:.

ברכי נפשי וכו' שעשה לה דדים במקום בינה: לק"מ רסו דף קיט..

דף י

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב (משלי לא:כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה, לא אמרו אלא כנד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה וכו' ע"ש.

בכל אלו עולמות דוד המלך התקשר להנקודה שבו על ידי פיו, כמבואר היטב בספר לקוטי מוהר"ן תורה לד, שצריכים להאיר הנקודה על ידי (תהלים מט) פי ידבר חכמות, בהגות לבי תבונות (אות ו, אות ח), כי האור של החסד שורה בנקודה, ואילו כלי החסד נשבר ושוכן בלב, בחינת כתבם על לוחות לבך. וזה מה שכתוב על דוד המלך שבכל המקומות שמצא את עצמו, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שהאיר את הנקודה בחכמה על ידי פיו, בתורת חסד דייקא, בחי' לוחות לבו שהם המרכבה לכלי החסד.

דף י.

אמר רב המנונא מאי דכתיב (קהלת ח:א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, מי כהקדוש ברוך הוא שיוע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו וכו'.

עיין בספר חיי מוהר"ן אות תסא ז"ל אמר מלך גדול מנביא על פי מצוות התורה (עין הוריות יג), עכ"ל. [והביאו כאן הספר יערות דבש (ח"ב יד), ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה סז, שאסיפת הנפש הוא על ידי הכבוד, ולכן צריכים להזהר ולהשמר ממנו. ואכמ"ל].

י:

איש קדוש עובר עלינו תמיד: לק"מ כח:ג דף טל:.

המארח תלמידי חכמים בתוך ביתו כאלו הקריב תמידין: לק"מ רט דף קיג..

והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפילה: לקמ"ת א:יא דף ב..

דף י:

הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמת שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וא"ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו.

שמעתי מהחברים שיש סימנא בזה, כי הצב – באנגלית טורטל – הולך עם הבית שלו, ועל כן בלקוטי מוהר"ן תורה צ"ב רבינו גילה הענין שאפילו בתוך ביתו של אדם יש בחי' נע ונד (ועיין בספר המדות, ערך טלטול ח"ב אות ב' ז"ל על פי רב היראים – פרנסתם בא על ידי טלטולים עכ"ל), ועל ידי זה יכול להחיות מתים כמו שכתוב באלישע כשהחיה את בן השונמית (מלכים ב:ד) וילך אחת הנה ואחת הנה וכו' ע"ש. הרי שגם לאלישע היה היכולת ללכת עם ביתו, רק הוא בחר להיות נע ונד ליהנות מאחרים (וכמו שפירש הבעל שם טוב בכתר שם טוב, כדי לזכותם). והנה אף על פי שקיימא לן שונא מתנות יחיה, בזה הראה אלישע שהחיים היה איתו, והחיה את המת.

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה וכו' ופרש"י ז"ל יש לו קבול שכר כעוסק בתורה. א"ר מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וכו'.

ודייקו המפרשים שאף על פי שקורא סתם הרי הוא כעוסק בתורה. והרי אף על פי שעבר זמנו, הרי הוא ממש כעוסק בתורה. ויש בזה הוכחה שתכלית תורה לשמה אינו סתם לשם ידיעת התורה, אלא לשם השם, ולכן הרוצה לקיים מצות קריאת שמע, אף על פי שעבר זמנו, אבל הרי תכלית קריאתו זה לקיים המצוה, הרי הוא ממש עוסק בתורה בצורה המעולה. (ואגב, הנפש החיים לא הראשון שהוחקק שצריכים ללמוד לשם ידיעת התורה, כבר קדמוהו השל"ה הקדוש, וכן תמצא אפילו בשם הבעל שם טוב. אלא שהצדיקים אמיתים שקדמוהו קדמו בזה לתכלית הידיעה שלא נדע, דהיינו לדבקות בהשם יתברך וכמו שכתב האריז"ל שכן צריכים ללמוד לשם דבקות, ואילו הנפש החיים הכחיש בזה השם יכפר בעדו).

יא.

תפילין נקרא פאר שנאמר פארך חבוש עליך: לק"מ לח:ה דף נב:.

יב.

אחרי לבבכם זהו מינות אחרי עיניכם זהו ניאוף: לק"מ לו:ב דף נ..

דף יב.

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, אמר שמואל מאי טעמא דרב שכתיב (תהלים קמו:ח) ה' זוקף כפופים, מיתיבי (מלאכי ב:ה) מפני שמי נחת הוא, מי כתיב בשמי, מפני שמי כתיב, ע"ש.

המגן אברהם (אורח חיים קיג:ה) כז"ל הקשה ביפה מראה פ"ק דברכות סי' י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ועיין בזוהר חיי שרה (קלב: - חק לישראל, יום חמישי) משמע דוקא בברוך דינא הכי ע"ש, ועיין מה שכתבתי סי' קכו (קכז:ב), עכ"ל.

לשון הזוהר בחיי שרה (קלב:) וכל מה דאתי בסטרא דדכורא בעי ליה לאיניש למיקם בקיומיה ואזדקף, כגוונא דא, כד איהו כרע כרע בברוך, וכד איהו זקיף, זקיף בשם, בגין לאחזאה שבחא דדכורא על נוקבא, עכ"ל.

ונלע"ד שזה ממש הענין של עזות דקדושה, שהגם כאשר שומעים את שם השם, כמו ביום הכיפורים, יש לירא, וכמו שכתוב, מפני שמי נחת הוא, אבל כאשר האדם אומר שם י' בברכה, הרי צריך להראות בעצמו איך שהשם יתברך מרומם. ויתכן לפרש את זה אפילו בלשון של שמואל בגמרא, כי ה' זוקף כפופים, היינו שהשם יתברך ממש נמצא עם הכפוף להזקיפו.

ורק המלך שוחה בכל התפלה, כי המלך הוא מרכבה להמלכות בחי' נוקבא, וכן ביוה"כ יש ששוחין, כי אז יש ענין להראות הכנעה (והרי כבר יש את הענין להשתחוות אז בשמיעת השם. ועוד שהרי עיקר הענין של יוה"כ הוא בעליית רחל כנודע בכוונות), והוראת שעה הוא, ולא להתנהג תמיד כך. ולכן כלל ישראל לא עוסקים בהשתחוויות הרבה, כי השם יתברך שוכן איתנו, ולכן צריכים להראות את זה בעצמינו ממש.

ונלע"ד רמז בגמרא לדברי הזוהר בשבח זה של הדכורא על הנוקבא (יב:) רב ששת כי כרע כרע כחיזרא (-שבט ביד אדם) כי קא אשקיף זקיף כחיויא, ע"כ. יש שני שינוי אותיות בין חיזרא לחיויא. חיזרא, עם ז', שהיא המלכות ונוקבא, וחיויא, עם הו' מדת היסוד ודכורא. וכן זר, בחי' עטרה בחי' מלכות, נוקבא, וי' בחי' זכר (ועיין לקמן ריש דף כג. ז"ל מר סבר גברא דחויא וכו' ומר סבר גברא חזיא, ע"כ).

ועוד נראה שהגמרא דייקא והשתמש במילה כחיזרא, בבחי' חזרה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. כחיויא, כי הנחש היה הולך בקומה זקופה, וכן היה ראוי להיות לולא שחטא.

והנה ענין הנחש הוא ענין נגע צרעת על עור הבשר כנודע, ומצינו אצל צרעת לשון זקיפה, בתרגום (ויקרא יג:י) והא שומא זקיפא חיורא במושכא. והרי י"ל שענין לזקוף כחיויא נוכל לבטא בלשון לזקוף כחיורא. ולפי זה יוצא דבר נפלא מאד, כי כורעים כחיזרא וזוקפים כחיורא – כחיזרא כחיורא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יב:

העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו מיד: לק"מ לח:ו דף נב:.

העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו וכו': לקמ"ת פג דף לט..

ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זהו ניאוף: שיחות הר"ן קו.

יג.

שרה על כל העולם כולו: לק"מ מט:א דף נז..

שרה לאומתי: לק"מ קסג דף קו:.

יג. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

יג: ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טוב א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת.

עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ.

יג: פרשת ציצית מפני מה קבעוה בק"ש מפני שיש בה ששה דברים וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

יג: ברכות דף יג: ר' יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה וכו' בלא קריאה וכו' הא כתיב על לבבכם לדבר בם, ההוא בדברי תורה כתיב, והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו ע"כ. ר' מתתיהו ספרין ע"ה אמר לי שהוא נוהג לא לאמר פרשת קדש כל יום בהנחת תפילין כי פרשה זו כל כך תקוע בלבו אינו צריך לאמרו, והש"י עזר לי שמיד הקשיתי עליו והלוא כתיב באותה פרשה למען תהיה תורת ה' בפיך, אז איך הוא פוטר מלאמרה בפה ממש. והוא לא התפעל כלום מהשאלה, ואמר אעפ"כ. והרי יש לו סמך משיטת ר' יאשיה פה.

יד: רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפילין ומצלי וכו' כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות, אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריא לקריא, פרש"י שמע שהוא קבלת מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות, ע"כ, קריאה לעשיה מי שמעת ליה? ע"ש.

נראה לענ"ד שמה שפשוט שעשיה קודמת, כי אפילו קריאה קודמת, דהיינו קריאה שמכינה את הקבלת עול מלכות שמים. וכמו שמקדימים רוב התפילה לפני קריאת שמע, ורבי יהושע בן קרחה רק קבע בענין קבלת עול, שמקדימים עול מלכות שמים לעול מצות, אבל שאר הקריאות שהם הכנה להקבלה דינם כעשיה, שמקדימים הנעשה להנשמע, וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כט (אות ב) כשרוצים לעשות דבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם בבחי' עשי דברו לשמע בקול דברו אזי הם משבחין וכו' ע"ש ובתורה לג (סוף אות ג) ז"ל שמתחלה עושין ובונין לאותיות התורה וכו' ואחר כך נשמע וכו' ע"ש (ושם מדובר על כפית היצר שאינו ממש מעשה בידים).

יד:-טו.

ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל וכו' מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן וכו' כאילו טבל וכו' ע"ש.

נראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה לה, שם רבינו גילה שענין פרשת התמיד וקטרת שייך למשא ומתן באמונה ע"ש, ונראה שהם גם כן שייכים להתחלת התפילה המבואר בגמרא כאן. כי מבואר בתורה לה (אות א) שצריכים לשמור השכל משכליות חיצוניות המכונה בשם בת פרעה וכו', וזה בחי' יפנה. (אות ב) ואח"כ לא זו אף זו שצריך לחדש השכל בעל עת, וזה בחי' יטול ידיו, בחי' התחדשות, וכמו שרבא אמר שהוה כאילו טבל, וטבילה זה בחי' התחדשות כידוע (וכן מכוונים את השם אל"ד).

ואגב תראה שזה בחי' בת פרעה שהלכה לטבול (בפרשת שמות שקראנו היום), לפנות מהעכו"ם ולהתגייר, ושם מצאה את משה רבינו, וקרא לו משה כי מן המים משיתהו (שמות ב:י). והנה רש"י פירוש בדרך אחד ודחה פירוש אחד, אבל לשני הפירושים פירוש שהוא לשון אני משה, אכן יש לפרש משי, אינו לשון אני מש, אלא כמו שמצינו בגמרא כאן (יד:) רב משי ידיה, ולפי זה משיתהו הוא לשון סתם לשון רחיצה - רחצתיהו, וי"ל עוד כי מן המים משיתהו, היינו יותר מן המים נתרחצתי על ידו, כי גיירותה היה לפניו שנחשב כבית דין.

וחידוש השכל הוא על ידי אמונה (אות ג), זה בחי' קריאת שמע.

(אות ז) אבל כשאדם מכניס שלו היינו נשמתו בתוך האמונה וכו' אזי צרי ךשמור האמונה שלא יינקו ממנה החיצונים וכו' וזה על ידי התפילין כמבואר שם (אות ט).

והנה הקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, כי צריכים להקדים השמירה, וגם כי קריאת שמע גם כן כולל את השמירה, כי שמע בגמטריא חשמ"ל לב כמבואר שם (אות ז).

ועכשיו כשמתפלל הרי כאילו בנה מזבח והקריב, כמבואר שם (אות ח') בנין בית המקדש היא בחי' אור הפנים, שהיא בחי' חידוש המוחין וכו'.

וזה ה' באור פניך יהלכון (סוף התורה), כי בנערותיה של בת פרעה כתוב (שמות ב:ה) ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר, ופרש"י ז"ל ורבותינו דרשו, הולכות, לשון מיתה, כמו (בראשית כה:לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמחו בה, והכתוב מסיען, כי למה לנו לכתב ונערתיה הולכות, עכ"ל. ולכן אלו שמבטלין בחי' בת פרעה, הם הולכים לחיים (דהיינו המיתה קאי על הדרגה הישנה שהיו עומדים בה, ועולים לחיות במדרגה עליונה), באור פניך.

טו.

השמע לאזנך: לק"מ נ דף נט..

השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך: לק"מ סה:ב דף פ:.

טו: א"ר חמא ברבי חנינא כל הקרוא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר (תהלים סח:טו) בפרש שד"י מלכים וכו', ועיין ברש"י ז"ל אם תפרש שד"י ותבדיל וכו', הרי לפי הגמרא הכתוב מכנה את קריאת שמע בשם שד"י שהוא מידת היסוד, וא"ש ביותר מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (לו:ג) שקריאת שמע הוא תיקון לשמירת הברית ע"ש.

יז.

צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם: לק"מ כא:ד דף כט:. חיי מוהר"ן כד.

יז:

טלית לבן שנתעטף הקב"ה: לק"מ ח:ח דף י:.

וחנינא בני די לו בקב חרובין: לק"מ יח:ו דף כה..

יח.

ובניהו בן יהוידע בן איש חי. לק"מ נז:א דף סז:.

יח:

רשעים בחייהן קרוין מתים: חיי מוהר"ן הקדמה ד"ה והכלל שעקר. לק"מ סו:ב דף פב:, עח דף צב:.

מעשה בחסיד א' שהקניטתו אשתו והלך ולן. לק"מ סו:ד דף פד..

ובניהו בן יהוידע בן איש חי – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ה 'תקעו – אמונה', עמ' כד.

יח: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג (שמואל ב:כג:כ), איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא.

והנה בתרגם רב יוסף דברי הימים כתב שזה היה בעשרה בטבת. ומכאן יש סמך למנהג של הרבה ננחים, כאשר הולכים לציון רבי נתן בברסלב לרגל ההילולא שלו בעשרה בטבת, שטובלים בנהר בוג שם, שהיא קרה כמו קרח (אכן אינה מקפיא בגלל מרוצת המים). [ואני טבלתי ג"כ, והיה ספק אם טבלתי כל ראשי, אז נשתהייתי קצת יותר לטבול שנית, והרגשתי איך שכל החמימות יוצא מרגלי והקור נכנס, ואחר כך במשך כמה שעות רגלי היו בצער נורא מאד, וחשבתי ששוב לא אעבור על חטא לעולם. והנה אחר כמה שנים נלקה רגלי השמאלי עוד יותר ר"ל, עד שהש"י רחם ורפא אותי].

יט. והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף וכו' אמר אביי לא מבעי ליה ליאנש למימר הכי דארשב"ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכו' ע"כ.

מכאן תשובה להרבנים והמוניהם ששרים "לא מגיע לי כלום", לא להוציא דבר כזה מהפה.

כ:

כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב וכו': לק"מ מז: דף נה:.

ישא ה' פניו אליך וכו' וכי לא אשא פנים לישראל וכו': לק"מ סז:ב דף פד:.

הנצרך לנקביו אל יתפלל: שיחות הר"ן ל.

כב.

פתח פיך ויאירו דבריך: לק"מ יא:א דף יד:.

כד.

והיו חייך תלואים זה התולה תפיליו: לק"מ מז דף נה:.

כד. המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כה:

לא ניתנה תורה למלאכי השרת: שיחות הר"ן ל, רלה.

הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא פוסק. לא פסק מאי וכו'. רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כו:

אברהם תיקן שחרית: לק"מ ל:ו דף מב:.

תפילות כנגד תמידין תקנום: לק"מ מד דף נד:, רט דף קיב:.

יצחק תיקן תפלת מנחה: לק"מ מט:ז דף נח.

פגיעה לשון תפילה: שיחות הר"ן קד.

כז עובדא דר"ג ור' יהושע שהעבירו את ר"ג מנשיאותו בשביל כבוד של ר"י ואז ניתנה רשות לתלמידים לכנוס ונתוספו כמה מאות ספסלי בביהמ"ד. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כז:

שלא רצו למנותו נשיא לר"ע משום דלית ליה זכות אבות: לקמ"ת דף כט..

כז: כי אתא עולא אמר בצד תמרה הואי וכו'. עמש"כ בספר המדות עך צדיק ח"ב אות ז.

כח. אמרה ליה לית לך חיורתא, ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא, היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה, ע"כ.

כבן, זה רמז גם כן על י"ח, כי זה כמו שדרשו חז"ל על הפסוק רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, שאין השכינה שורה אלא על כ"ב אלפים, וגם כן דרשו, אלפי שנאן, אלפי שאינן, דהיינו רבותים חסר אלפים, הרי י"ח אלף (ועיין ביאור נפלא בזה בריש יחוד היראה להרמח"ל). הרי כ"בן כמו נוטריקון הזה, כ' – זה רבותים, ב' – אלפי, ן' שאינן.

כח: אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

קשה הלוא הם מקבלים איזה שכר על כל פנים, ומה שהעולם מתרץ שהם לק מקבלים על עצם העמל, לפעמים באמת מקבלים ומשלמים לפי הטורח.

ומה בכלל התפארות על השכר.

ויש לומר שעיקר השכר הוא לבחי' הענוה באדם שהוא זה שקם לתחיה כמו שגילה רבינו הקדוש, אז מי שעמלו בתורה השכר שלו הולך ישר ומתאים לעמלו, אבל הם האינם שלהם מקבלים את השכר.

כט:

בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה בעוברה: לק"מ קסט דף קז..

פרק ה

ל: במשנה ראש פרק ה', אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך. [וכעין זה פרשתי בס"ד לעיל דף ה. יזכור לו יום המיתה, שהכוונה לאותו מעמד שפרחו נשמתן של כל ישראל ע"ש. וכן פרשתי בס"ד את הפסוק לא בשמים הוא לאמר י יעלה לנו (דברים ל:יב), ע"ש].

ועיין בריש פרק ה' של מסכת תמיד (ה:א, דף לב:) שהכהנים בבית המקדש היו מברכים ברכה אחת של קריאת שמע ואומרים את העשרת הדברות ורק אחר כך קראו את שמע, והקשו המפרשים למה הפסיקו, ולפי הנ"ל מיושב.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ל: ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב (משלי יד:כג) א"ל אנא תפלין מנחנא. ועיין במסכת נדה (סוף כג.) שר' ירמיה לא הצליח להביא רבי זירא לגיחוך אפילו עם כל מיני פילפולים מוגזמים. והובא מהרי"ץ חיות שבכל הש"ס מצינו שר' ירמיה העלה שאלות מרוחקות לנסות את זה, והנה כאן ר' זירא מאליו קא בדח, ולהיפוך, ר' ירמיה שואל על זה. ויש ללמוד מזה מאיפה צריכים לשאוב השמחה, לא מהפלפולים רק מנקודת היהדות כדלקמן.

והנה בכל הספרים הקדושים, ובפרט מתורת האריז"ל והבעש"ט ורבינו הקדוש על כולם, הזהירו מאד שעצבות הוא מהסטרא אחרא ומפיל את האדם לכל חטא וטומאה רחמנא ליצלן, וקשה לחלק בין לישנא דקרא ולשון חכמים. והגם שרש"י נזהר מזה, וכז"ל בכל עצב יהיה מותר, כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר, עכ"ל, שדקדק לכתוב שרק מראה את עצמו עצב, ולא שח"ו יהיה עצוב. וכבר דייק כן העץ יוסף, וכן תלמידי רבינו יונה כתבו שבודאי אין להיות עצוב, אלא שעל כל פנים יש יתרון ולכן צריכים לא לנטות רחוק ממנה. ועכ"ז ק"ק כנ"ל, כי בודאי צריכים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולשמח את עם ישראל, ומה מקום יש לעצבות. ולכאורה זה גופא מה שרבי זירא ענה לו, אנה תפילין מנחנא. תפילין זה גמטריא פתק, וכן בתפילין של הקב"ה כתוב שבחן של ישראל, מנחנא, אותיות הפנימיות, בבתי גואי, נ נח [ובבתי בראי, אימה מבחינת אימא עילאה, ומבחינת חשמ"ל]. כי עיקר נקודת היהדות הוא נ נח, ומי שמחזיק בפתק של נ נח בודאי יש לו לשמוח טובא,

והנה לקמן (ריש לא.) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ע"ש. ולכן יש לומר שבזמן שהנחת תפילין שהתורה מבטחת וראו כל עמי הארץ וכו', הרי זה נחשב זמן שיאמרו בגדוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי מיניה וביה התורה מעידה על זה וחס ושלום להחכישה. ולכן גם כאשר השמחה בא מכח הצדיק, שהוא בחי' הפאר והתפילין (וכמו שרבינו אמר בפירוש על רבי לוי יצחק מברדטשיב, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן) בודאי ראוי להיות אך ורק מלא שמחה.

והנה הגמרא מספרת משני חתונות שהיו שמחים מאד, ובא מר בריה דרבינא ורב אשי ושברו כוס יקר להביא עצבות. וכן מביא שבחתונה בקשו מרב המנונא זוטי לשיר, והוא אמר ווי לן דמיתנן ע"ש. ונראה לענ"ד כי תמיד צריכים ליזהר מאד מעצבות כי סכנה גדולה היא, ועם כל זה הרי מבואר שיש יתרון לעצבות כנ"ל, ולכן כדי לזכות גם קצת להמעלות שיש בעצבות, בחר זמן של שמחה, שהיו שמחים מאד, ואז יכולים גם לזכות גם בעצבות. ועוד יותר מזה, כי אז על ידי העצבות יכולים להגיע לשמחה יתירה, וכמו שגילה רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה כג) ז"ל אבל מעלה יתרה, להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה וכו' וכו' כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדף אחריהם דיקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל ע"ש. ומבואר הדבר, ולכן שברו כסא דוקא, שהוא לשון כיסוי (כמבואר מרבינו בכמה מקומות), כי כל הנידון והמקום להעצבות הוא רק בחיצוניות, בבתאי בראי, והם רצו לתקן גם את זה [וזה ענין של כוס של ארבע מאות זוז, כי ארבע מאות אנשיו של עשו, בגמטריא עין רע, והתיקון במחלפות השער כמו שגילה רבינו במ"א, עשו איש שער של המותרות, ובשערות יש הארבע מאות עולמות של כיסופין של הצדיקים, וזה ענין זוגיתא חיורתא, חיותרא דרישא]. וזה מה שרב המנונא זוטי ענה ווי לן דמיתנן, כי על המות כתוב בתורה מאד, טוב מאד, הרי שבלי הזכרת המות, יהיה להם שמחה, אבל שיהיו שמחים מאד, צריכים גם כן להזכיר את המות, ולהפכה לשמחה. ולכן רב המנונא זוטי הזכיר המיתה והטיל עליהם לענות בתריה הי תורה הי מצוה דמגנו עלן.

והשתא דאתית להכי י"ל הפסוק בכל עצב יהיה מותר, כי סתמא של מילתא מותרות הם קליפות, ואיך פירשו כאן שהוא לשון תוספת שכר. והנה עשו אמר יש לי רב, יותר ממה שצריך, בחינת מותרות, ויעקב אמר יש לי כל, רק כאשר שמע מיוסף שעודנו חי, אמר (בראשית מה:כח) רב עוד יוסף, ופירש רש"י רב לי עוד שמחה וחדוה, ע"ש, ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה:ח), כי כאשר נכלל בהכל, שהוא מדת יסוד, אז טוב מאד גם עם היתרון להיות בשמחה רבה. והרי מדוייק לשון הפסוק מאד, בכל, כאשר יש מידת היסוד הכלולה בכל, אז הרי עצב יהיה מותר, אף שלעולם העצבות הוא מותרות, הפסוק מגדת, שכאשר יש מדת בכל, אז יש בו גם את הבחינה של העצב יהיה מותר, וכמשנת"ל.

ולפי זה צריכים לפרש שרבי ירמיה תמיד אחז שרבי זירא היה משחק את העצבות כביכול, לא להראות חיוך, כי עיקר השמחה הוא בלב, בבתי גואי, ולכן אחז שמה שר' זירא מראה כביכול העצבות, זה כדי שיהיה נכלל בכל, ויעלוז השמחה. ולכן תמה כאשר רבי זירא השליך לגמרי את העצבות, ושאלו על זה. ורבי זירא ענה אנא תפילין מנחנא, שכבר הצליח להפוך לגמרי את העצבות לתוך השמחה כנ"ל.

{זה מש"כ כמה שנים לפני הנ"ל}

ל: ישראל בער אודסר, ר"ת אבי, והנה אביי בגמרא נקרא נחמני [ובענין נחמני, עיין בספר נחמיה (ז:ז) הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן מספרת בגוי נחום בענה מספר אנשי עם ישראל, הרי שהפסוק הזכיר שלושה ששרש שמם נח"מ. ועיין שם במצודת דוד (פסוק סו) שבא ליישב הא דבספר עזרא לא הזכיר נחמני, רק בספר נחמיה! לפי תוספות הרא"ש (הוריות יד.) בשם רב האי גאון, נחמני היה שמו האמיתי של אביי, אלא שהיה נקרא בשם אבבי על ידי דודו רבה בר נחמני, לשון אבי ע"ש. וברש"י בהוריות (יד. ד"ה נחמני) יש גירסה, שהיו קוראים לאביי נחמני בכינוי גנאי, כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן!!! ובתולדות תנאים ואמוראים, ערך אביי, הביא בשם ספר פשר דבר שאביי הוא לשון הקרובה לנחמה בלשון סורי]. וב"ה אצלנו רגילים לומר, שאביי יש לו עוד י', אז תהיה עודעשר (אודסר)!

והנה בגמרא (ריש פ"ה דמס' ברכות לב:) שרבה הוה בדח טובא ותמה עליו אביי תלמידו וכו', ואמר לו תפילין קא מנחנא. תפילין בגמטריא פתק, מנחנא, זה נוטריקון אני נ נח מאומן. והנה הרי"ף לא גרס את זה רק במעשה של רבי זירא ורבי ירמיה, ויתכן כי בודאי אביי היה עומד על זה מאליו, וי"ל עוד שלפי הרי"ף גם התלמיד יכול לומר אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי אביי לא תמה על כך, ואילו לפי הגירסא שלנו רק הרבי יכול (והתלמיד יכול להגיד רק בשמו – רבי נחמן אמר אני נ נח וכו'), אי נמי לפי הגירסא שלנו רק בחיזוק העבודה תבינהו כתיב.

לא. אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוק וכי הא דר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה

בספר ניצוצי שמשון פרשת משפטים, מה שכתבו המקובלים שהשם של שמירת הדרך הוא 'יוה"ך' היוצא מסופי תיבות של הפסוק (תהלים צא:יא) כי' מלאכיו' יצוה' לך', והנה י'חיד ו'רבים' ה'לכה כ'רבים, נרמז בראשי תיבות של הלכה זו שם של שמירת הדרך, לכן אמרו (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, ואיתא במדרש מאי דבר הלכה, יחיד ורבים הלכה כרבים, שיאמר הלכה זו דייקא כדי שתהיה לו שמירה על ידי השם הקדוש היוצא ממנה, והביא מספר תמימי דרך לבאר על פי המהר"ל בענין מצות לווי אורח (חידושי אגדות סוטה מו:) כי כח האדם הוא יותר כאשר הוא תוך כלל בני אדם, שאז יש לו כח הרבים, וכאשר האדם הוא יחיד נפרד יש לו כח פרטי, ואז פגעים פגועים בו וכו' עיין שם.

ויש בזה משהו, רק לא ניחא לי כל כך, כי מצינו שלוו את חבריהם הרבה רחוק מהיישוב ורק אז נפרדו, ולכאורה לא היה שום כח הרבים כברת הארץ עברו.

ונראה לע"ד כמעט להיפוך, דידוע מהרמח"ל בתיקונים חדשים שבאמת היה צריך להיות הלכה כיחיד – כמו הצדיק. וכמו שעל כרחך היה לפני שנשתכחה התורה, הרי מה שמשה רבינו יאמר זה ההלכה אפילו אם כל הסנהדרין יחלוקו עליו, וכן יהושע והלאה. וכל הטעם שהלכה כרבים מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא ב' שלא ירבה מחלוקת בישראל, ויש בזה יחוד השם כאשר הרבה דעות משתוות. ועוד מבואר בליקוטי מוהר"ן (מ', ובתנינא סב) איתא בעשרה מאמרות, אלה מסעי בני ישראל, בשביל שחטאו באלה אלהיך ישראל, בשביל זה יסעו בני ישראל, נמצא כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה וכו'. ולכן אדם הנוסע, ומורה בזה שיש פגם באמונה, ולא תהיה העמדת הלכה ביחיד, ולכן אין לו אלא לחסות בכח הרבים. וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא.

לא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: ״אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה״, אימתי? בזמן ש״יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה״. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

לכאורה האיסור אינה אלא למלאות, אבל שחוק בעלמא מותר. ולפי השיטות שעיקר האיסור הוא משום חורבן הבית, יש לפרש שכיון שלקוטי מוהר"ן הוא התחלתא דגאולה, כמו שרבינו אמר בפירוש, כבר ניתן להיות בשמחה אפילו למלאות פיו. ואפילו להשיטות שאסרו את זה אפילו בשמחה של מצוה. [ובריש מסכת עבודה זרה דף ג: אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום, עיין שם שאותו יום הוא היום שהגוים יבעטו בסוכה או יניחו את המצות מחמת אימת גוג ומגוג. והגמרא מקשה מהא דאמר ררב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום, שלש וכו' רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד. א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה וכו' ברביעיות מאי עביד יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה וכו'. עיין שם. הרי שאפילו אינו משחק עם הלויתן. לויתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הה' תיבות. ואכן בודאי כאשר יגיע זמן הסעודה של לויתן ישחק, והרי כבר הגיע התגלות של נ נח נחמ נחמן מאומן].

אלא שבמסכת אבות פרק ג' רבי עקיבא אמר ששחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וקשה איך רבינו צוה דוקא לעסוק במילי דשטותא כדי להיות בשמחה תמיד. ויש דרך אחד לתרץ שבזמנינו אנחנו כבר במצב של ערוה, פוק חזי ברחובתינו ובכל מקום, ולכן אין לנו אלא לדאוג איך לצאת ולעלות. ויש דרך ליישב שמה שהאדם עוסק במילי דשטותא כדי לקיים פקודת רבינו אינו בכלל קלות ראש.

מה שהגמרא משבחת את ריש לקיש שקיים את זה, משמע שאינה איסור ממש, וכשיטת הרמב"ם שאביא.

הנה תמצית הסוגיא שמצאתי.

בשולחן ערוך (אורח חיים תקס:ה) נפסק. אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה.

רבינו יונה (כא. בדפי הרי״ף ד״ה אסור) מביא שיש מפרשים שטעם האיסור הוא משום חורבן בית המקדש, ומקשה עליהם שאם כשבית המקדש קיים מותר - היה על הגמרא לומר ״משחרב בית המקדש״ ולא ״בעולם הזה״.

אכן בדקדוקי סופרים מובא שיש שאינם גורסים ״בעולם הזה״. [בגמרא לפנינו כתוב פעמיים בעולם הזה, ואיני יודע אם שניהם אינם בדקדוקי סופרים או רק א'. ובאמת צ"ע הלשון שלפנינו שריש לקיש לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, כאילו שהיה שייך גם למקום אחר חוץ מעולם הזה. ואולי המשמעות בזה לרמז שמותר לדבר מצוה, כי מצוה אינו נחשב כעולם הזה וכמו שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכן נפקא מינות בזה למעשה]

המאירי כותב שאסור לאדם להשתקע ולהרבות בשמחה, ורק לדבר מצוה התירו לשמוח כפי שמצינו באמוראים ששמחו כאשר היו עליהם תפילין, וגם בשמחה זו אין להרבות לאחר החורבן עד שיבוא המשיח, מכאן שמפרש שהאיסור הוא משום צער החורבן.

לעומת זאת כותבים הרא״ה, הריטב״א ורבינו יונה שהאיסור קיים תמיד, מחשש של יצר הרע, או מפני שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות.

רבינו יונה מבאר שכאשר יעשה הקדוש ברוך הוא עמנו ניסים ויושיענו - נוכל לשמוח כדי לגלות את נפלאותיו, ויש בדבר זה משום מצוה גדולה.

גם בעל הלבוש (תקס:ד) כותב שטעם האיסור הוא ששמחה יתירה מרגילה את האדם לעבירה, אלא שלדעתו רק בעולם הבא כשנהנה מזיו השכינה יהיה מותר למלא שחוק פינו, וזוהי כוונת הפסוק ״אז ימלא שחוק פינו״ וגו׳.

הטור כותב ״ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה״. הבית יוסף גורס בלשון הטור ״בגלות הזה״ ומבאר שלדעת הטור דוקא בימי הגלות אסור לשחוק, ומוסיף שכן דעת הרמב״ן (בתורת האדם, מהדורת שעוועל עמ׳ רסד).

המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הגמרא, ובפשטות משמע שאין הדבר קשור לאבלות על חורבן הבית, כמו שכותב המגן אברהם (סקי״ב) שטעם האיסור ששחוק וקלות ראש מרגילים לערוה.

הט״ז (סק״ז) כותב שאף לדעת המחבר יש חילוק בין זמן שבית המקדש קיים לבין זמן שהוא חרב, שבזמן שהוא קיים שמחה של מצוה מותרת, ואילו בזמן החורבן אף בשמחה של מצוה, כגון בנשואין או בפורים - אסור למלא פיו שמחה. לפי זה יוצא שדעת המחבר כדעת המאירי.

נראה שהט״ז מסיק כך כיון שהמחבר מביא דין זה בסימן העוסק בעשית זכר לחורבן, ואילו היה מדובר על איסור כללי שאין לו משמעות לחורבן הבית - לא היה מקום להביאו בסימן זה.

ברמב״ם לא מובא האיסור למלא שחוק פיו בעולם הזה, ומסביר זאת בעל עינים למשפט שלדעתו אין זה איסור ממש אלא מידת חסידות בלבד, כמו שכותב בהלכות דעות (ב, ז): ״לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות... כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לעבירה״. לפי זה יוצא שלדעת הרמב״ם אין קשר לחורבן הבית אלא זו מידה טובה תמיד.

לא:

שמואל הורה הלכה לפני עלי רבו בזה ששחיטת קדשים לא צריך להיות על ידי כהן אלא מותר וכשרה על ידי כל אדם. והמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ועלי אפילו הבטיח לחנה בן אחר יותר חשוב ממנו, אבל חנה התעקשה שדוקה אל הנער הזה התפללתי.

והנה חז"ל הקשו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל ונכשל לחלוק על משה רבינו וכו', וגילו שקרח ראה ברוח קדשו שעתיד לצאת מצאצאיו שמואל הנביא, אז הוא בטוח שהיה צודק נגד משה רבינו. והמפרשים כתבו שדוקא משום זה עלי חשש כל כך מההוראה של שמואל, אפילו שהיה עוד קטן, כי כיון שהיה מצאצאי קרח הרי כבר סימן בידו שהוא חולק על הצדיק, ואכן הוראתו היה בענין שלא צריכים כהן כמו שקרח חלק על הכהונה.

אבל חנה התעקשה "אל הנער הזה התפללתי" שכיון שהוא נער זה יפה לו, להיות חזק ותקיף בדעתו, אפילו שהוא קטן ואין הוראתו הוראה ממש להתחייב כמורה הלכה לפני רבו, טוב שיהיה לו דעה חזקה. וכן באמת היה מדת ששמואל, שלפני מיתתו העיד שלא נהנה כלום מאף אחד, והוכיח את עם ישראל חזק שהם חייבים כליה על זה שלא היו חזקים לעמוד על עמדם וביקשו מלך - אף על פי שזה מצוה מן התרי"ג מצות, וכבר שאלו חז"ל מה אשמתם בזה, אבל על כל פנים זה שמואל שהוכיח אותם חזק על זה וטען עליהם שהם מאסו אותו - כי זה היה מדתו להיות תקיף בדעתו. והרי הוא ממש התיקון של קרח, כי קרח כבר טען כל העדה כולם קדושים - אבל זה היה התרסה ומרידה נגד הצדיק, ואילו שמואל גם כן טען שכל אחד צריך להיות תקיף בדעתו - אבל באופן שזה להקים את רוח הצדיק. כי דוקא הצדיק רוצה למלאות את העולם עם אנשים, דהיינו בני דעת (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז) - אנשים תקיפים בדעתן, וחזקים ומאמינים גם בעצמן (שיחות הר"ן קמ), ואדרבה בזה שאנשים לא חזקים בדעה אמיתית זה מרידה בצדיק, כי אז לא עומדים אפילו באמיתת הצדיק האמת, וממאסים את השם ממלוך עליהם, ואז באים לצורך של הרבה רבנים שאין זה אלא רבות השקר.

ולכן במחלקת של קרח דתן ואבירם יצאו נצבים (פרשת קרח - במדבר טז:כז) כאילו הם חזקים ותקיפים בדעתן - אבל תקיפתן היה ממש עזות של הסטרא אחרא, ואילו חנה טענה לפני עלי הכהן (שמואל א:א:כו) אני האשה הנצבת עמכה בזה, שהייתה צריכה להיות חזק מאד ותקיף בדעתה להגן על שמואל הנביא, כי היה הנידון חשיבות תקיפת הדעת לשם שמים. וכן צב"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

וע' בערך מסורה בברסלב, מאות ח' והלאה מש"כ בזה באריכות, ומש"כ בפרק – מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

לב.

כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל: לק"מ מט:ז דף נח:.

לב:

המעיין בתפליתו בא לידי כאב לב: לק"מ ח:ז דף י..

התשכח אשה עולה – ענין השכחה, ע' בלקוטי מוהר"ן סוף תורה ז' בענין מ"ס [שהוא גם ראשי תיבות מעשה סיני הנאמר כאן בסוגיין] בנס היו עומדים ע"ש.

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת מנא הני מילי א"ר יהושע ב"ל אמר קרא (תהלים פד:ה) אשרי יושבי ביתך, ע"כ.

יש לפרש את זה יפה על פי תורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, שעה אחת, שעה לשון פניה, לפנות למי שהוא. שעה אחת, פניה אחת לראות את הטוב. וזה בחי' ש"ע נהורי הפנים, שהוא הארה מכל האורות של הגוף כמבואר ברמח"ל. וזה מש"כ בפסוק של אשרי, עוד יהללוך סלה, בחי' אזמרה לאלקי בעודי, בהעוד מעט שאין רשע, ומבואר שם בתורה רפ"ב שהצדיקים בונים המשכן שמשם מקבלים התינוקות הבל פיהם. וזה בחי' אשרי יושבי ביתך, שהם מקיימים את הישיבה והבית, עוד יהללוך סלה.

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו' וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת עד כאן.

ופליאה הוא שחסידים כמותם לא עלו למעלה מהזמן, ואיך נתפסו בתשע שעות.

ועל כרחך נראה לעניות דעתי שיש סוד בזה. ואדרבה נראה שהם היו עוסקים במלאכתו של הבעטליר הכבד פה (יום ג' של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה בעטלריס, וסבא כותב שזה הכי חשוב מהם), שהיה לו הסכמה מאותו האיש הגדול הנקרא איש חסד האמת, ומבואר שם שהזמן עשוי מחסדים של אמת שהבעטליר הכבד פה היה מקבץ ומוסר להאיש הגדול הנ''ל שמוסר יום להשמש וכו' עיין שם. והאיש הגדול הנ''ל היה חכם כיום שלם. כל יום בעיתו.

וזה בחי' מתוך שחסידים הם, ולא כתיב היו, כי זה עוד מתקיים כי זה באמת למעלה מהזמן, וזה מתוך - הבריח התיכון שהוא אמת, ועוד מתוך הוא בחי' אמת, כי ו"ך זה אות א', יו"י, הרי אותיות אמת, וחסידים, הרי חסדים של אמת.

ולפי זה יש להעמיק בלשון תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת, והוא בחי' ויברך אלקים את יום השביעי - ברכה, ויקדש אותו - שמירה, ברכו וקדשו במן שלא ירד אלא משנה לחם לקטו ערב שבת. וי"ל שהט' שעות כנגד ט' תיקוני דיקנא של ז"א, שצריכים להשלים אותם לי"ג של ארך אנפין, ועיקר ביטול הזמן הוא על ידי תיקון יג כמובא. והשלמת הד' תיקונים זה על ידי בקיעת המוחין של אבא ואמא ונעשים לו ד' מוחין של חכמה בינה וחו"ג של דעת, וי"ל שמלאכתן מתברכת בחי' שמע בני מוסר אביך, זה מלאכת המוסר, והברכה בחי' ואל תטוש תורת אמך, ששורש הקרוב של הברכה מאימא, וזה בחינת תורתם משתמרת, וכלולים דוכרא ונוקבא בברכה ושמירה, תורה ומלאכה.

ויש הרבה להרחיב בזה, וה"י יאיר עיני עוד בזה בעזרת השם יתברך.

ועיין מש"כ בחגיגה יד: בארבע שנכנסו לפרדס, שיתכן שקיבלו שירות, ויתכן שזה גם הענין של משתמרת, לשון משמור של שירות. ובזה מובן למה לא עלו למעלה מהזמן, כי אדרבה היו מנהיגים המשמרות. ודייקנו שהגמרא שואלת תורתן היאך – לשון נקבה, ומיישבת, מתוך שחסידים הם תורתם – לשון זכר.

לב: כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל וכו' הוא גרם שעשו את העגל וכו' משל לאדם אחד שהי' לו בן הרחיצו וסכו והאכילהו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן.

לג.

מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו: לק"מ ו דף ז:, לה:ח דף מט:, לקמ"ת פ דף לח..

מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש: לק"מ יג:א דף יז:.

כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו וכו': לק"מ פא דף צד., לקמ"ת עב דף לג., עז דף לה:.

גדולה דיעה שניתנה בין שני אותיות: לק"מ לז:ב דף נא., קו דף צח:.

גדולה דיעה שניתנה בין שני שמות. לק"מ עו דף צב..

כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו: לק"מ קה דף צח., קטז דף ק:, קיט דף קא..

מעשה במקום אחד שהיה ערוד – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' כו. על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' כח. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' ל. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' לב. על פי לקמ"ת ח 'תקעו – תוכחה', עמ' לד. על פי לקמ"ת עב 'חיים נצחיים', עמ' לז.

לג. הבדלה בחונן הדעת מ"ט וכו' ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול.

וצ"ב למה ברכת חונן הדעת נחשב בחי' חול יותר מכל הברכות, ולכן פירשו שאין הכוונה אלא שהיא ראשונה לברכות של חול. ונראה לפרש בעזה"י שמובן על פי לקוטי מוהר"ן תורה סד:ד ז"ל ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בראית העולם על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל, וע"כ צמצם האור לצדדין ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, היינו הימים והמדות, על ידי הדיבור וכו' וכן הוא בחי' המחלוקות, כי אלו היו כל הת"ח אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלוקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי וכו' ע"ש. הרי שיש לפרש מתוך שהיא חול, שהיא בחי' התוך והחלל של העולם.

לג. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.

וקי"ל (ב"מ פה.) ורחמיו על כל מעשיו, אפילו שאין בהם דעה. ולכאורה הדבר תלוי, שאם אותו בריאה אדם הוא, ושייך לו דעת, אז אסור לרחם עליו כשאין לו דעת, ואם הוא בריאה בעלמא שאין שייך שתהיה לה דעת, ורחמיו על כל מעשיו.

ואולי נפקא מינה בזה, אם יודעים שיש נשמה מגולגל בבהמה, מחמת שחטאה בבלי דעת, ויתכן שהולכים בתר אותה נשמה ולא אחר הבהמה, ותהיה אסור לרחם. ובמעשה דיסורין של רבי בב"מ שם, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, מבואר הדבר שלא דאג על תיקון איזה נשמה מגולגלת בבהמה, אלא שהבהמה בעצמה נברא לכך, ולכן פגע בו יסורין, עד שקיים ורחמיו על כל מעשיו.

לג: משנה ה:ג

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך.

משתקין אותו. כמדומני ביידיש מכנים להעובר על משכב זכר, פייגעלה, שהוא גם ציפור ביידיש. אז האומר שהשם יתברך כמוותר ומרחם על דבר כזה, משתקין אותו. כי דין העובר על משכב זכר כתב רבינו שאין מלמדין עליו זכות, והרי זה דומה למסית.

משנה ה:ג האומר מודים מודים משתקין אותו. י"ל על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין מג:) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות, ומבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ו) לפרש שמדבר על העושה תשובה על תשובתו, שמשיג השגה הרבה יותר גדולה עד שצריך לעשות תשובה אפילו על תשובתו הראשונה. וכבר פירשנו שלפי זה יש לפרש לשון ווידוי כמו שמופיע בתורה הקדושה אצל פרשת ביכורים, שצריך לעשות ווידוי דהיינו להודות להשם יתברך על מה שהוא מקיים את המצוה. ומבואר עוד בתורה ו' שם, איך שזוכים לכל זה, על ידי שמהפכים את הדם (לשון דמים בגוף) לדום (דמימה, ותקוה, ובחי' והארץ הדם רגלי), ועל ידי זה כבר הוא מטהר לבו וכו' עיין שם. ולפי זה אתי שפי, שהאומר מודים מודים, דהיינו מי שכבר זוכה לעשות תשובה על תשובה, וידוי על וידוי, הרי זה זכה לבחי' שתיקה ודמימה, שהרי ביטל את עצמו, ואור השם יופיע עליו, כמבואר שם שהוא בן עולם הבא ומרכבה להשכינה.

לד. ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח וכו' ע"ש.

נלע"ד שיש לפרש שענין הסירוב הזה הוא בבחי' והלכת בדרכיו, כי כמו שמצינו שהבא לטהר אומרים לו המתן (יומא לח-לט), כן כאשר באים לבקש לאחד שיתפלל עבור הציבור, והם בחי' הבא לטהר, אומרים להם המתן. אמנם לפי זה אפילו שליח צבור קבוע היה צריך לסרב, ואינו כן להלכה, אלא שיש לחלק שכיון שהוא קבוע הרי כאילו כבר הוא גם כן נכלל איתם יחד בהגשה לבוא להתפלל, ורק כאשר הציבור מחפשים מי שהוא שאינו קבוע, ומבקשים מאחד, הרי זה בקשה ממנו שיביא אותם לטהר.

ולפי זה אתי שפיר מה שהגמרא מדמה הענין למלח, כי מסורה שלקוטי מוהר"ן תורה ו' הוא תיקון הברית, ותברית בחי' ברית מלח כנודע, ומעיקרי התורה שם הוא ענין הבא לטהר אומרים לו המתן.

אכן רש"י פרש ז"ל יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר איני כדאי, עכ"ל. ואם נניח שמה שפירשנו הוא אפילו לפי רש"י, לפי זה מה שקיימא לן שהבא לטהר אומרים לו המתן, הוא מחמת מידת ענוותנותו יתברך, שהשם יתברך כביכול אומר להבא לטהר שהוא יתברך כביכול אינו כדאי, והוא פלא, ואפשרי לפרש כן, כי רבינו גילה שההמתן הוא בחי' כתר, וכתר הוא ענוה. [והגם שהגמרא נותן משל על הבא לטהר, בא (הלוקח) למדוד אפרסמון, אומר לו (המוכר) המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, י"ל שזה גם כן מצד הענוה שהשם יתברך גם כן מבקש כביכול תשובה (עיין בגמרא ריש דף לב), וכמו שרבינו גילה שזה עיקר פתח התשובה מה שהשם יתברך בעצמו כביכול מבקש כפרה על מיעוט הירח].

לד. א"ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו וכו', ע"ש.

מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קעד, שעל מי שהדינים גוברים אין להזכיר שמו. (ולשון הגמרא כל המבקש וכו', דהיינו שמעיקר הדין אין צריכים, אלא כאשר הדינים מתגברים, אז העצה ממש לא להזכיר).

מעשה שחלה בנו של ר"ג שגר שני ת"ח אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים וכו' ע"ש. וכבר דייקא שמשמע שהתחיל להתפלל עליהם מיד כיון שראה אותם, אמנם בירושלמי מבואר שאינו כן. ונראה לעניות דעתי שיש בזה סוד מה שדוקא רצה להסתכל בהם קודם, ולא נראה שזה היה לתקנם כמבואר בלקוטי מוהר"ן שעצם הדבר שצדיק מסתכל בו מתקנו כי הם באו מר"ג, ויתכן שהשכינה מראשותיו של החולה ולכן זה היה בחינת קבלת פני השכינה.

לד:

עדן עין לא ראתה: לק"מ ח:ז דף י:, סה:ד דף פא:.

בורא ניב שפתים אם שגורה תפילתו בפיו: לק"מ י:ד דף יג..

על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל וכו' אמרו לו וכו' אמר להם אם שגורה תפלתי וכו': לק"מ צט דף צו:.

לד: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, ע"כ.

לעולם היה קשה לי להבין הדברים, שהלוא רבינו גילה שהמעלה הכי גדולה הוא לדבר עם השם יתברך בפשיטות ותמימות. וע' בספר ברית מנוחה שכז"ל והלל ושמאי מסרוהו ליונתן בן עוזיאל ולרבי יוחנן בן זכאי, ולא (נ"א ואלו) ירדו לעומקם כפי השגתם, עכ"ל, ונראה פשוט לקיים הנוסח שאלו, כפי שחז"ל מסרו על גדולתם של אלו התנאים [ועל רבן יוחנן בן זכאי האריכו בשבחו והסיקו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וכן עיין במסכת חגיגה (יד:) איך שתלמידיו דרשו במרכבה עיין שם נוראות, ואמר שם אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך, ומבואר שם (וכן בילקוט שמעוני, בראשית רמז כ ד"ה ויטע ה') שמקומו בגן עדן בכת שלישי (דהיינו מיד לאחר אלו שנהרגו על קידוש השם ולהינצל מן העברה). אכן עיין ברבינו גרשום במסכת בבא בתרא (קלד. ד"ה גדול) שמה דאיתא (סוכה כח.) שר' יונתן בן עוזיאל היה גדול שבכל תלמידי הלל הזקן, היינו הגדול שבבינונים, ומבואר במהרש"א שם (בב"ב ד"ה שמונים) שהבינונים יצאו ממדרגת תלמיד, ואיתא בגמרא שם שר' יוחנן בן זכאי היה קטן שבכולם. והכסף משנה (ממרים ב:ב) נתקשה לו איך יכול להיות שר' יוחנן בן זכאי היה קטן שבכולם, הרי הוא זה שמילא מקומו של הלל הזקן בנשיאות, וכתב שע"כ שאין הכוונה שהיה קטן מכולם בחכמת התורה, רק בשאר חכמות. ולפי דברי הברית מנוחה, שאר חכמות ממש, ולא סתרי תורה, כי הלל ושמאי דוקא בחרו בו למסור לו הסודות. ומבואר בסוגיא שם שהשלושים תלמידים הגדולים ראוים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, ובפתח עינים (השלמות ד"ה אמנם) פירש שיש חילוק גדול בין מדרגת השראת השכינה למדרגת נבואה, אבל עכ"פ לכאורה היו זוכים לשלמות הסודות של הברית מנוחה. גם נלע"ד כוונת בעל הברית מנוחה במש"כ שמסרוהו ליונתן בן עוזיאל וריב"ז, היינו לכל השמונים תלמידים, מגדול ועד קטן, ולכן נקט שנים אלו, והכוונה לכולם, ודלא כפירוש רבינו גרשום הנ"ל ששנים אלו רק מהבינונים]. ובאמת יש לתמוה על לשונו שחישב את רבי חנינא כעבד ואת עצמו כשר, ואילו דרכו של רבי חנינא הוה דומה לחוני המעגל (דף יט.) שכינהו שמעון בן שטח – כבן שמתחטא לפני אביו, לא עבד ולא שר, אלא בן. ואולי באמת רבי יוחנן רימז על זה באמרו, אלמלי הטיח בן זכאי, שכינה את עצמו בן זכאי, שבודאי התנהגות זו הוא בחינת כבן המחתטא, אלא שיש בזה כמה הבדלים, כדלקמן, ששר מעכבים אותו מפני שחביב, או ששר בא באחריות של עון הרבים.

כי ראיתי מובא מספר מלא הרועים (ד"ה אלא) שפירש על פי המובא בזוהר (שמות טו.) שהעבד נענה מיד כדי שתתמלא בקשתו ולא ישהה בפלטרין של המלך, אולם השר שחביב על המלך אינו נענה מיד, כדי שישהה עוד בפלטרין המלך ויוסיף לבקש, עכת"ד, ולפי זה מה שאמר ריב"ז כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, לאו דוקא, כי בודאי היו משגיחים רק לא היו נענים (ואולי לא היו משגיחים על החולה לרפאותו), וגם לא לזמן מרובה.

ושוב ראיתי עוד דרך בסוגיא (ספר ליקוטי שושנים) שבזה ששלח לר' חנינא ב"ד להתפלל עבורו, הראה אפילו ענוה יתירה כמו עבד ממש.

ושוב נלע"ד לפרש (וכעי"ז התחלת הענין בספר אוצר בלום, ובקדושת לוי ס"פ חקת) שענין שריב"ז כמו שר, דהיינו שמקבל על עצמו אחריות הדור, ולכן לא היו משגיחין בו (וכעין זה הקשה המהרש"א שאין חבוש מוציא עצמו, ואכן נראה שזה גופא הענין של שר, שזה גופא הצרה שלו כנ"ל), כי אדרבה נפרעים ממנו על עון הדור, וכעין זה מה שריב"ז הסתפק אם יוליכו אותו דרך גיהנם, וכמו שפירש רבינו דהיינו להוציא מהגיהנם את כל פשעי ישראל, ולכן הוא בעצמו ובמשפחתו נתפסין בעון הדור.

לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. יש כמה פירושים מה זה בקתא, אכן רש"י פירש ז"ל בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר, ע"כ. היינו שבקעה הוא לא מקום צנועה, אלא פתוח. ותוספות הקשו ז"ל וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה וכו' ע"ש. וצריך ביאור דבריו, ולכאורה מחלק בין שדה סתם לשדה בהר, שההר נחשב כמחיצות, כך ראיתי שפירשו, ויש שפירשו שהר המוריה יש בו מוראה בפני עצמה.

עוד תירצו תוספות ז"ל בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים, עכ"ל. והעתקתי דבריו כי הם נצרכים, כי קיימא לן בכל הזוהר וברמ"ק ומהרמח"ל ומרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן שהעיקר לצאת לשדה דייקא להתפלל ולהתחבר להשם יתברך, וזה עיקר החילוק שיהיה במקום שאין עוברים ושבים. ועמש"כ בחלק ה' מאומן, בערך התבודדות.

ונראה שרב כהנא לא אמר שכל שמתפלל בבקתא חצוף, אלא חציף עלי, דהיינו זה שמתפלל בשדה ולא עושה את זה בצניעות, אז הרי זה חצוף עלי דייקא. כי בודאי יש ללכת לשדה להתפלל כמו יצחק אבינו, רק שיעשה כן בצניעות.

וזה מדוייק גם כן בהמשך הגמרא ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ע"כ. כי בודאי חייב האדם לפרט ולפרש חטאיו בצניעות לפי השם יתברך, והוא מצות עשה, ועל כרחך 'חציף עלי', היינו כאשר זה נשמע לאחרים הרי זה חוצפה להם.

מבואר בתוספות שעיקר הקפידה הוא מחמת העוברים ושבים. ונראה לעניות דעתי מזה, לא להתפלל אפילו בבית הכנסת במקום שעוברים שם אנשים. ויש שדואגים ליתן לו ד' אמות, שאסור לעבור לפני מי שמתפלל, והרי אדרבה, אם הוא התפלל במקום שעוברים שם אנשים, הרי חצוף הוא, ואין השכינה כנגדו, ויש לעבור לפניו.

לה: אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

עמש"פ בס"ד בלקוטי מוהר"ן תורה רלד.

ונראה לפרש עוד בדרך אחר, על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ח:ה שיש צדיקים שעוד לא זכו לנקות ולטהר את עצמם לגמרי וזה לשונו, כי באמת אין לו שום עברה רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה חס ושלום וכו' ע"ש. ויש לומר שזה מה שאמר אביי שאלו הרבים שעשו כרבי ישמעאל עוד נשארו במצב ובחינה זה של בידו ובכחו של העברה, ורק אלו שעשו כרשב"י יצאו נקיים אפילו מזה הבחי' של בידו, וזה "לא עלתה בידן". ועוד י"ל שבחינת לא – ביטול גמור להשם יתברך, עלתה בידן. ועוד י"ל שאלו שעשו כרבי שמעון בר יוחא ולא, דהיינו כרשב"י והאין סוף ב"ה, כי הדרך של רשב"י דורש מסירת נפש עד אין סוף, ואי אפשר לעשות אותו לחצאין, עלתה בידן.

ובביאור המאמר הרבה עשו וכו' כתבתי בס"ד עוד כמה דרכים.

מיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.

ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

לט.

אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעים, אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך (עיין במסכת פסחים דף עד. רבי ישעמאל קוריהו תוך תוך, שני פירושים ברש"י, ומסורת הש"ס ציין לכאן).

תרדין, זה נוטריקון, תורת רבי ישראל דוב נ נח.

והוא דיתיב אבי- ראשי תיבות ישראל בער אודסר.

תפי - עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועביד תוך תוך, י"ל שזה ענין תוכחה. ויש רמז בזה גם כן למה שמבואר בלקוטי נ נח שננח הוא תיקון של הסיפא, שהוא תיקון של האמצעיתא.

מ. בחיוב לברך מאה ברכות כל יום ז"ל: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (כמו שכתוב ברכות לראש צדיק). וכן המילים "תן לו" עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ועמש"כ בערך תן).

מג.

דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב (ישעיה ו:ג) מלא כל הארץ כבודו.

האיסור הוא ללכת בקומה זקופה לא שלא לעמוד בקומה זקופה. וכל הזוקף זוקף בשם דרגא דמשה רבינו לעילא, ומשה לתתא ביה יקומון כל ישראל כאברין דגופא דביה כלהו זקיפין בעמידה ובהאי איהו כל הזוקף זוקף בשם בגין דעליה אתמר ואדעך בשם. (רעיא מהימנא, זהר פרשת משפטים דף קכ.). הרי בתפילה כאשר מזכירים שם הויה דייקא צריכים לעמוד בקומה זקופה. (במסכת חגיגה דף יב, רש"י ד"ה מסוף העולם ועד סופו, כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב, ע"כ. וראיתי מי שדייק שדוקא בשכיבה, כי בעמידה יתכן והיה מנמיך קצת את קומתו, מחמת שלא לדחוק רגלי השכינה. ולא נראה כלל, כנ"ל).

השם יתברך נקרא מקומו של עולם, וכל מקום ומקום יש לו רצון מיוחד שלו (ועל כן הזהיר רבינו שכאשר בא התעוררות דקדושה באיזה מקום, תיכף לעמוד ולא להמשיך) והאדם יש לו ד' אמות. והאדם מקדיש ד' אמותיו. ולכן עמידתו בהם בזקיפה. ואינו יכול ללכת ממקום למקום בזקיפה. רק בגן עדן, שהוא פנימיות של עולם הזה, בחי' למעלה מכל מקום עולם הזה כתיב (ויקרא כו:יב) והתהלכתי בתוככם, פרש"י ז"ל אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים, ע"כ. משמע שיהיה בקומה זקופה. וכן בברכת ק"ש – ותוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, וכן בסוף ברכת המזון – הרחמן הוא ישבר וכו' והוא יוליכנו קוממיות לארצנו. וכן יעקב אבינו, באשר שהשם יתברך קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, קראו אל. ובענין קפיצת הדרך, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבא (ישעיה מא:ג), מבואר במאמר הפסיעות (כמדומני שהגר"א אמר שזה המקום היחיד שמוכח שמהרח"ו הבין הנמשל של כתבי האריז"ל) מבאר כמה דרכים ואופנים של קפיצת הדרך, וכמו כן יש לצדד מהם יש זקיפת הקומה.

מג:

פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו: לק"מ רכו דף קיד:.

ופסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי: לק"מ רעו דף קיט:.

איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. לקמ"ת א:יב דף ב:.

מנין שמברכים על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה: לקמ"ת ח:א דף טו:.

מג: עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מד:

פרות גנוסר – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' מ.

כל הקרוב לנפש משיב את הנפש וכו' א"ל רבא לשמעי' כי מיתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך (פירש"י למקום שברכו שם על השחיטה.

מו.

אורח מברך: לק"מ רט דף קיג..

מו. אורח מברך מאי מברך יהי רצון וכו' ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה כו'.

מז. רבין ואביי הוו קאזלי באורחא וכו' אמר מדסליק האי מרבנן ממערבא גם לי' דעת' וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מז: א"ר אמי שנים ושבת מצטרפין א"ל רב נחמן ושבת גברא הוא אלא א"ר אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין מחוי רב חסדא כגון דאנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא.

מח. אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה וכו' ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא.

יש הרבה לפרש, ורבו המפרשים. וי"ל שלאחר שרבא הקדיש מבפנים, רק אז אביי הלך להקדיש מבחוץ.

מט. אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינ' ע"ש (שלא הזכיר ברית תורה ומלכות).

הרי שרב חסדא טען שכיון שלא יודע כביכול לברך ברכת המזון כמו שצריך אינו ראוי ללמדם תורה, וזה כעין מה שרבינו הקדוש אמר לאידך גיסא (שיחות הר"ן) ז"ל גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת ע"ש.

נא.

שלשה דברים סח לי סוריא"ל שר הפנים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' מב.

תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכו' מכלל דבחמרא עסקינן וכו' והתניא ללע"ט (-לב עין טחול) יפה לרמ"ת (ראש מעים תחתוניות) קשה וכו' ע"ש.

לע"ט בגמטריא נ נח ע"ה. יין אספרגוס, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. לע"ט רמ"ת בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

נא:

מעשה ילתא אשת רב נחמן – תכלת וארגמן: על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' מה. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' מז.

ואמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות וכו' משום שנאמר (עמוס ד:יב) הכון לקראת אלקיך ישראל והאי לא מתקן, ופרש"י הכון לקראת אלקיך בדברים נאים ולא בדברי פורענות, ע"כ.

עיין בשיחות הר"ן אות רסה שרבינו הקפיד שלא לאכול דברים מזיקים אפילו בשבת.

נג. שמן מעכב את הברכה דברי ר' זילאי ר' זיוואי אומר אינו מעכב ר' אחא אומר שמן טוב מעכב ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

נג:

יונה של זהב – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' מט.

נד.

ואהבת בכל לבבך בשני יצריך: לק"מ סב:ב דף עו..

נד:

ד' צריכין להודות: לק"מ קסג דף קז., לקמ"ת ב:ב דף ג..

אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי' וכו': לקמ"ת ח:יב דף יח:.

נה.

שולחנו של אדם מכפר כמזבח: לק"מ יז:ג דף כב:.

שולחן דומה למזבח: לק"מ לז:ו דף נא:.

כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כן א"א לחלום בלא דברים בטלים: שיחות הר"ן רסב.

מזבח, יכולים לפרשו תלמיד חכם – עבודה זרה נב, ובעוד דרכים, עיין רש"י עה"פ וידבר אלי זה השלחן – יחזקאל מא:כב.

נז.

הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה: לק"מ ו מאמר רבב"ח דף ז..

אל תקרא מורשה אלא מאורסה: שיחות הר"ן צא.

נז. הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו, ופרש"י ז"ל נס נעשה לו, נו"ן כנגד נו"ן, וכגון שראה השם כתוב. חנינא, נוני"ן הרבה נסים נסים רבים, עכ"ל.

והנה כל השמות שהגמרא הראה על שני נוני"ן יש בהם אותיות נ נח. נון אחת, הוא – נ' (הונ"א) של נ נח, שני נוני"ן נ נח. נסים ונסי ניסים. ולפי זה הרואה נ נח נחמ נחמן מאומן בחלום נסי נסי נסי נסים נעשו לו.

נז. העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא, בארץ ישראל ערום בלא מצות.

בזה יש להעמיק מה שרבינו גילה בספר חיי מוהר"ן (אות קלה) שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קשת שבת לקשת יום טוב וכו' ע"ש. כי דוקא בארץ ישראל ראוי ונכון הלבוש והוא לסימן טוב, מה שאין כן בחוץ לארץ, ודו"ק.

נז. הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער נעשה ראש לבני כלה וכו' ע"ש.

יש בזה רמז לעיר לייקווד בארצות הברית שיש בו ישיבה גדולה. כי השם לייקווד מילה מורכבת, לייק זה אגם, ווד זה יער. והוא פלא. [וקצת עוד רמז נמצא, כי מיד לפני מימרא זו, איתא שם, נתנוהו בקולר, שאותיות קולר מאד קרובים לאותיות לייקווד, בחילוף הד' והר'. ועוד שהרי שהיו קוראים לאלו שנכנסו להישיבה שם, שנכנסו להפרייזר, דהיינו קולר.]

ותראה פלאי פלאות, במסכת מגילה דף כד: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה.

והנה כבר מאז שהייתי שם האיר הש"י את עיני להבין שהשם לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס (וכן מצאתי ברמח"ל כמדומני בשני מקומות שדורש את המילה יאר בחילוף א' לע'. ובתהלים פ:יד יכרסמנה חזיר מיער, פרש"י העי"ן תלויה (וכאילו נכתב באל"ף) זכו ישראל הרי עשו אובים כחית היאר ע"ש – החזיר מראה טלפיו כאילו הוא כשר.... ובספר שמואל ב:כ:כו וגם עירא היארי היה כהן לדוד, שעליו דרשו במסכת עירובין סג – כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם). ובאמת לא רחוק מלייקווד יש עיר בשם מצרים חדש (באנגלית נו איג'פט. גם איג'פט, הוא קרוב להמילה אדג', שפירושו מיצר. ושוב הבנתי ת"ל שזה הענין שמצרים נקראת בית עבדים, כי עבד זה המשועבד וכפוף בין השני קצוות, והקצה נקראת עד, עד כה, וזה ע-ב-ד). והענין פשוט כמו שאיתא בזוהר שגלות מצרים היה בגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, דהיינו שלא ללמוד פנימיות התורה בחי' בן, רק החיצוניות בחי' בת. וזה דייקא וכל הבת תחיון, כי הולכים שם בשביל שידוכים כידוע.

ולמה נקראת העיר של ישיבה זו על שם הנילוס, ולא על שם מצרים עצמה. זה מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה נד, שמפרש שם ענין השנות חלום פרעה שהיה עומד על היאר, וביאר (אות ו') וכז"ל היארה דיקא, כי יאור מצרים זה פישון (כמובא בפרש"י פרשת בראשית). הינו בחי' 'פי שונה הלכות' (זהר בראשית כו ע"ב ובתקון נה), ששם שורה הכח המדמה כנ"ל, ע"ש באריכות ביאור כל הענין, רחמנא ליצלן.

והנה הגמרא ממשיכה ז"ל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע חזו חלמא, רב פפא דעייל לאגמא נעשה ראש ישיבה, רב הונא בריה דרב יהושע דייל ליער נעשה ראש לבני כלה, איכא דאמרי תרוויהו לאגמא עיילי אלא רב פפא דתלי טבלא נעשה ראש ישיבה רב הונא בריה דרב יהושע דלא תלי טבלא נעשה ראש לבני כלה, אמר רב אשי אנא עיילית לאגמא ותלאי טבלא ונבחי בה נבוחי, ע"כ.

תלי טבלא, עם הז' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. תלאי טבלא (כך כתוב אצל רב אשי), עם הח' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. נבחי בה נבחי (חסר ו'), ע"ה בגמטריא נחמן.

יאר יער – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

(עוד עיין ישעיה יט:ז ערות על יאור, ופירושו דבר המערה ונשרש יפה, עיין שם. וע"ע בשיר השירים רבה ג:א משא מדבר ים כסופות בנגב (ישעיה כא:א) אם ים למה מדבר ואם מדבר למה ים וכו' כך אם זכיתם אין אמות מושלות בכם, ודכוותה 'יכרסמנה חזיר מיער, עי"ן תלויה, אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער, ע"כ).

נז:

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם וכו': לק"מ נג דף ס:.

שינה אחד מס' במיתה: שיחות הר"ן צ.

נח. ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"ש. והנה צ"ב דהלוא רב ששת היה סומא, והמהרש"א כתב או שהיה נס שתפקחו עיני רב ששת כדי לעשות את זה, או שפירושו שקיללו. ולפי מה שפירש רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה צח ניחא, שנתנו להרשע עיני הצדיקים לראות עד היכן הפגם שלהם הגיע ע"ש.

נח:

אנחה שוברת גופו של אדם: לק"מ כב:ה דף לב:, קט דף צט.. שיחות הר"ן קסז. חיי מוהר"ן לז.

נהירין לי שבילין דרקיע כשבילי דנהרדעי: לק"מ לא:א דף מג:.

דיו לעבד להיות כרבו: לק"מ קצב דף קיא..

נט.

ואלקים עשה שיראו מלפניו אלו רעמים: לק"מ יד דף כ..

לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב: לק"מ ה:ג דף ה:.

מאי גועא בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שהן שרוין בצער וכו': לק"מ רנ דף קיז..

מאי רעמים עננים דשפי מיא להדדי: לקמ"ת ח:ד דף טז:.

ס.

מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות: לקמ"ת ג דף ה..

ס. לענין שצריך לברך גם על הרעה בשמחה מנה"מ אמר רבב"ח אר"י א"ק בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר וכו'. ר' אבהו אמר מהכא חסד ומשפט אשירה וכו'.

ס: אמר כל מה דעבד רחמנא לטב, עיין שם.

רבי עקיבא לא תלה את ההפסדים בכפרת עוונות, והוא היה בעל תשובה רק מגיל ארבעים. ואולי בעל תשובה כזו אינו צריך לדאוג כלל על העבר שלו. ואולי שכיון שההפסדים היו גורמים לביטול תורה ידע שאי אפשר שבאו לכפר.

סא.

הכליות יועצות: לק"מ ז:ג דף ח:.

ויסגור בשר תחתינה לא נצרכה אלא למקום החתך: לק"מ יט:ג דף כו..

ויבן עשאה כאוצר: לק"מ יט:ג דף כו..

עשאה כאוצר: לק"מ ס:ג דף עא..

וייצר יצירה לטב יצירה לביש וכו': לק"מ מח דף נו:.

וייצר בשני יודין: לק"מ מט:א דף נז..

קנה מוציא הקול: שיחות הר"ן טז.

כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' נא. על לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' נג. על פי לקמ"ת מד, עמ' נה.

סא. ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות רל"ג ומש"כ שם.

סא. אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגור בשר תחתנה (בראשית ב:כא)? א"ר ירמיה ואיתימא רב זביד ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ע"כ.

והנה ידוע חת"ך הוא שם השם השייך לפרנסה (עיין למשל בכוונות על הפסוק פותח' את' ידיך' ומשבי"ע), ובזה יש להעמיק בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן (תנינא פג) ז"ל ואז נתרומם מזלו שהיא בשר מבשרו וזוכה לעושר בבחי' (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ונתחזק יצרו הטוב היינו לב בשר יצר טוב מצא אשה מצא טוב ע"ש.+-

סא:

כבד כועס: לק"מ נז:ו דף סח..

כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו': לק"מ קצג דף קיא..

אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה: שיחות הר"ן רעב.

יש לך אדם שממונו חביב עליווכו': שיחות הר"ן נז.

ניצוצי שמשון ואתחנן

(ברכות סא:) בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה וכו', והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן. אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא קיימנו. וצריך ביאור להשון 'עד כאן' שאמרו לו.

אמנם איתא בכונות האר"י (לר"מ טרינקי דפוס וינציא לז: הוא בילקוט ראובני פ' שמות) דשם של 'תכה' מסוגל להציל מן האויבים, ובשם זה הרג משה את המצרי. ולכן אמר משה לרשע למה 'תכה' רעך (שמות ב:יג והשיב לו הלהרגני אתא 'אומר' כאשר הרגת את המצרי וכו'). ושם זה צריך לכוין בפסוק (תהלים ט:יא) כי לא עזבת' דורשיך' ה', שסופי התיבות 'תכה', עכד"ק. והנה ואהבת את' ה' אלקיך', סופי התיבות הם של 'תכה'. ובזה יובן מאמרם ז"ל, שר' עקיבא וכו' וכו' שהיה מאריך באחד. ואמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן, כלומה למה לא תאמר ואהבת את' ה' אלקיך' וכו' שמכניע האויבם ולא יוכלו להרגך. לזה אמר להם כל ימי הייתי מצטער לקיים פסוק ובכל נפשך וכו', עיין שם.

בספר אהבת שלום (להרה"ק מקאסוב, ר"פ יתרו) פירש המדרש (רבה כז:ו) זה שאמר הכתוב (משלי יט:כה) לץ תכה ופתי יעירים, לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו. פירוש שהשם 'כהת' הוא בחי' אוזן, ועולה בגמטריא 'שמיעה'. והוא סוד הנשמה, כי יוצא מראשי תיבות של הפסוק (תהלים קנ:ו) כ'ל ה'נשמה ת'הלל י-ה. והזוכה לקדש חוש השמיעה, נשאר אצלו צירוף זה. ומי שאינו רוצה לשמוע נהפך הצירוף ל'תכה'. וזה שאמר המדרש לץ תכה זה עמלק, שלא רצה לשמוע. אבל ביתרו נשאר צירוף 'כהת' כמו שכתוב וישמע יתרו. וזה יש לפרש בר' עקיבא שהיה קורא את 'שמע' וזכה לבחינת שמיעה שהוא 'כהת', אמרו לו לתמידיו למה לא תמשיך על איביך שם 'תכה' וכו' וכו' שרצוני היה תמיד לזכות לשם 'כהת' סוד הנשמה, עכ"ל ועיין ספר קהלת יעקב ערך תכה, ע"כ.

והנה לפי הרב מקאסוב ששם 'תכה' הוא כצירוף 'כהת' – השם השמיני של ע"ב שמות, י"ל עד כאן, כאן בגמטריא ע"א, ורמזו לו להשלים עם השם הזה.

והנה לפי פירוש ר"ש, התלמידים בקשו לו להמשיך עם ואהבת וכו', ור' עקיבא תירץ להם שהוא עוד מחכה לקיים סיפא דקרא של ואהבת, ולכן הוא כאילו מוותר על השם 'תכה' שיכריע בעדו, ובספר אהבת שלום המתיק את זה, שעל ידי שזכה באמת לשמיעה, נעשה צירוף אחר של כה"ת וממילא נשאר לו לקיים בכל נפשך.

בספר אדיר במרום (עמ' רפז הוצאת ספינר) כתב ז"ל הריגת הס"א נעשה בכח שם מ"ב, שהוא השם שבו הכה משה את המצרי כמפורש במקום אחר, עכ"ל. וכן בליקוטי תורה של האריז"ל על פרשת שמות כז"ל אמרו רז"ל (מד"ר שמות פ"א, פרדר"א פמ"ח, זהר אמור קו. ת"ז ע"פ מעלות הסולם אות רי"ב ועיי"ש במעלות הסולם ד"ה הנה המפורשים. שער הפסוקים פרשת שמות) בשם מ"ב הרגו משה למצרי, והוא ס"ת מי שמך לאיש, יכ"ש וכו' עיין שם. והרי זה סותר מה שהובא בשם האריז"ל לעיל.

ואולי זה הסתירה שהרמח"ל מזכיר בסוף ספר אוצרות רמח"ל מכתב יד ז"ל הסתירה אשר אמר בדברי הארי זלה"ה אתרץ בקצרה. כי ענין העונש שהיו מענישים החכמים באמרם 'נתן עיניו בו', הוא בשם זה כה"ת שסודו בעינים (-לכאורה דלא כהרב מקאסוב שכתב שהוא באוזן), בסוד 'לא כהתה עינו', והוא ענין הגברת הדינים בחוזק רב, בסוד ראיה זאת. והענין ארוך וכו' וכו' שלא אמרו שמשה הרגו בעיניו, כענין 'נתן עיניו בו', אלא בחרב שבפיו. והענין כי שני דברים הוצרכו שם: אחד הגברת הדין על המצרי, ואחד – ענין פרט לענין אותו המצרי, כידוע. ולתיקונו הוצרך שם מ"ב להעלאת הניצוצות ממנו אך בסוד גבורה וכו' וכו', עכ"ל.

לפרש למה אמרו התלמידים 'עד כאן'. י"ל מפני ששמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו' עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב.). והעולם מקשים למה לא פירש ר' שמעון כאשר הגיע לואהבת את, והתירוץ פשוט, כי השם יתברך מקיים את התורה, ובודאי השם יתברך אוהב את הצדיק, ולכן יכולים להבין שנצטוינו לאהוב את הצדיק אפילו כאהבת הבורא. אכן לכאורה לא יתכן שהשם יתברך יהיה לו יראה משום נברא. ורבי עקיבא דרש שעם כל זה יתכן בחינת יראה, וכענין צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב:כג:ג, מ"ק טז:).

ולפי זה אתי שפיר ששאלו את רבי עקיבא, כאשר אמר שמע דייקא, כשמו של שמעון העמסוני, האם הוא יסתפק כמו שמעון העמסוני שדרש ואהבת ולא דרש את היראה, כי הלוא ר' עקיבא דרש גם את של היראה, ואם כן יש לו את הכח של צדיק מושל. ור' עקיבא ענה להם כל ימי, וכבר דייקנו על זה במקומו שלכאורה רבי עקיבא לא היה לו את המסירות נפש הזה עד שהתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים, ועמש"פ. וי"ל שכוונת רבי עקיבא כאן 'כל ימי' היה לבנות על כל ימיו של שמעון עמסוני, שכל ימיו היה דורש אתים שבתורה, ומבחינת כל ימיו של שמעון העמסוני, רבי עקיבא אמר שהיה לו את הרצון לקיים ואהבת את, שהצדיקים יש להם אהבה מיוחדת להשם יתברך, ולכן מקיימים בכל לבבך באהבה, כי בפשטות שני חלקי הלב, הימין לאהבה והשמאל ליראה, ורבי עקיבא כבר היה מקיים ששני הלבבות יהיו באהבה, ולא נותר לו לקיים רק בכל נפשך.

עוד י"ל על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פג ז"ל כי המצות נקראים מטעמים כ"ש (בראשית כז) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי בפיקודין דעשה כמובא (תיקוני זוהר כא דף נ), וכשנשפך דמו על ידי הבושה כנ"ל אזי צריך לשמור שלא יינקו ממנו החיצונים הידועים שרוצים לינק מזה הדם הנשפך, ע"כ צריך כיסוי שהשכינה מכסה דמהון של ישראל שנשפך באהבה הזאת בחי' כארש אהבתי כנ"ל וזה בחי' כיסוי דם. ובענין שפיכות דמים של ישראל יש דברים עליונים ונסתרים הרבה, בין שפיכות דמים על ידי בושה בין שאר שפיכות דמים ממש, כי יש כמה וכה נשמות נפולות שאין להם עליה כי אם על ידי שפיכות דמים של ישראל של אדם גדול, ולפעמים אין להם עליה כי אם על ידי ש"ד ממש, וזה בחי' זדונות נעשין כזכיות, שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה הנ"ל וזה בחי' על כל פשעים תכסה אהבה כנ"ל וכו' עיין שם.

ולפי זה י"ל שהתלמידים אמרו עד כאן, עם הה' אותיות בגמטריא כיסוי דם, דהיינו שאמרו שמספיק היסורים שכבר עשו לו, כי כבר שפכו הרבה דמיו רק שעוד לא הרגו אותו ממש, והתלמידים טענו שזה היה מספיק כדי לקיים כיסוי הדם כמבואר, כי לפעמים אפילו מספיק בבושה, ואפילו אם צריך שפיכות דמים ממש, הרי כבר שפכו הרבה מדמיו. ורבי עקיבא ענה שהוא צריך לתקן כל ימיו שיהיו בבחי' תשובה מאהבה שזדונות נעשה כזכויות, והרי כל ימיו מחכים להתעלות הזה.

סב. אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א:א:א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו, ע"כ. עמש"כ בספר שמואל עה"פ (א:כד:ה) ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול.

סג.

כל המשתף שם שמים בצערו: לקמ"ת ה:ג דף ח..

סג. חרב אל הבדים וכו' שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

סג:

זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת וכו': לק"מ קא דף צז..

סג: ומשה יקח את האוהל וכו' ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים א"ל הקב"ה למשה משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה. א"ד כך א"ל הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האוהל למקומו. ושב אל המחנה וכו' א"ל הקב"ה למשה יאמרו הרב בכעס והתלמיד בכעס ישראל מה תהא עליהם אם אתה מחזיר האוהל למקומו מוטב ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך והיינו דכתיב ושב אל המחנה אמר רבא אעפי"כ לא יצא הדבר לבטלה שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

הקשו המפרשים (חדושי אגדות למהר"ל מפראג, אמרי שפר – קלאצקין סי' פג אות ב, אמרי הצבי – אות כח) דהא קיימא לן במסכת בבא קמא (סא.) כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

באמת ובפשטות אין מוסר עצמו למות משמעות של מסירת נפש בטרחא וביגיע וכדומה, אלא פשוט מסכן עצמו לגמרי מבלי היות לו על מה לסמוך (וכידוע ההבדל בין מסירת נפש של יהודי שמתחזק באמונה ובטחון להפקרות של גוי שתולה את חייו סתם בלי להתחשב בו).

ולפי המפרשים הנ"ל שהחשיבו ענין של מוסר עצמו למות כמו מסירת נפש בעלמא, ולכן הקשו כנ"ל, נלע"ד שמבואר בספרים הקדושים שכל אחד יש לו חלק בתורה (ובמסכת חגיגה טו: הקב"ה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן), וזה חלקו בחיים. וכיון שממית עצמו עליה, הרי זה למעלה מחלקו בחיים, ומבורר שאין זה החלק שנקראת על שמו. אכן קשה לפרש כן, שהרי נשארו בחיים. ועוד יש לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן שהצדיקים מוסרים נפשם – דהיינו את השם שלהם. וכן ראוי לעשות בדברי תורה. ויש לפרש עוד, שמדוייק הלשון דברי תורה, כמו הענין שרבינו גילה שיש שני בחינות, יש תורת ה' ויש תורתו, וכמו כן י"ל שאלו הם דברי תורה – הדברים של התורה עצמה (וכמו שהרא"ש פירש במסכת נדרים תורה לשמה לשם התורה), והם על שם התורה, ולכן המוסר את עצמו למיתה עליהן, והסיר כל נגיעתו מהן, הרי הן שייך רק לתורה ועל שם התורה, ואין התורה עצמה מתקיימת אלא על כאלו שממיתין עצמם עליה, ולכן נשארת התורה נקיה על שמה לבד.

וע"ע בפסחים סח: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, ע"כ.

וע"ע מש"כ במסכת מגילה דף טז: שהרי כל הענין של כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (אבות ו:ו) נלמד ממרדכי ואסתר.

סד.

סיני ועוקר הרין הי מינייהו עדיף: לק"מ טו:ד דף כ:.

ת"ח מרבים שלום בעולם: לק"מ מא דף נג:.

סד. ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכו' דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה.

וראיתי במפרשים שאולי אפילו לא השיגו ההבדל, אלא שכך יש ללמוד למעשה.

וי"ל שכיון ששמו של אבשלום, הוא בשלום עם עוד א', הרי כאשר אומרים לו לך בשלום, כאילו מחסרים לו הא' משמו, ומכאן ואילך נקבע לגרעון.

סד. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון.

י"ל שתלמידי חכמים בוחרים עבודה לשמה, לא בשביל העולם הזה ואפילו לא בשביל עולם הבא, ולכן זוכים למנוחה, בחי' נבואה כמבואר בדברי חז"ל ורבינו ז"ל. וזה יראה אל אלקים בציון דייקא, בחי' נבואה.

סד. תלמידי חכמים מרבים נ נח בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אל בננח! והגמטריא של הר"ת והס"ת עם השבעה מילים והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. שלום בגמטריא רבינו נ נח.

סד. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כך המסכת מסיימת. והנה לעיל מיניה ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום וכו' הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואת תבא אל אבותיך בשלום. וי"ל שגם בסיום המסכת שייך בחי' זאת התורה אדם כי ימות באהל.