קידושין

קידושין

קדושין בגמטריא ת"ע, והיא המסכת הכ' בתלמוד בבלי, ועם הכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן בכמה הדפסות של הש"ס הדפיסו על השידרה: קידושין (כרך) יא (כי כמה מסכתות נדפסו ביחד בכרך אחד, עד שיוצא שמסכת קידושין היא כרך יא), קידושין יא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב:

מפתחות:

דרכו של איש לחזור אחר אשה וכו' משל לאדם וגו': לק"מ ה מאמר רבב"ח דף ו..

אשה נקראת דרך: לקמ"ת פז דף לט:.

כד: ת"ר הכהו וכו' כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב שמן לרב אשי, למימרא דקלא לאו כלום הוא וכו' א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה, ע"כ. פרש"י ז"ל וכי מבעית מדעתי הקא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום, עכ"ל.

עיין שיחות הר"ן פג ז"ל כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בברור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים שיש להם פחדים של שטות. והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאם בבהלה בקול פחד, אזי הוא תכף מתפחד מאד קדם שמתחיל הדבר לכנס בדעתו כלל. שעדין אינו יודע כלל שום דבר כי באו עליו פתאם מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תכף ומיד קדם שהתחיל הדתע לידע מענין הפחד. ומאחר שעדין לא התחיל דבר הפחד לכנס בהדעת כלל, אם כן איך שיך להתפחד? אך באמת עקר הפחד של האדם הוא, שיש דבר עצל האדם שמאותו הדבר הוא מתפחד, וכו' ע"ש.

כט:

מעשה דרב אחא בר יעקב – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שטז.

ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה. נראה לפרש על דרך רמז, שאי אפשר לעסוק בתורה כראוי בעוד שתאות נאוף שולטת רחמנא ליצלן. כי מבואר בספר קרנים (מאמר יג) ז"ל ועוד יש בהן בהני זוהרין קדישין חדר הנק' זובב המבטל (בעל זבוב) אלהי עקרין שר של רחיים וכו' ודע שהקליפה הממונה על רחיים נאחז היה באיוב וכו' והאי ממונה ממונה מנוהו למי שמבטל מפריה ורביה סופו מתגלגל לזה הממונה, וגם מי שגורם ביטול או ניאוף סופו לקבל דינו מהקלפיה זו. ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנק' טו"ב (בגמטריא זבו"ב) ותורה ממש טוב והמקור השם טוב וכו' ע"ש ובמפרשים שם באריכות. הרי מבואר שהממונה על הרחיים משעבד אלו שנלקים בענין נאוף, והתורה ממש ההיפוך, ובקבלת התורה כראוי מבטלים אותו, אבל אי אפשר שניהם ביחד.

ונראה שיש בסוד הזה גם כן למה שרבינו גילה שקלות הפרנסה תלויה בתיקון הברית, וק"ל.

ל. תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, והנה עם החמש כוללים של החמשה חומשי תורה יוצא ה'תתצג (תתצג – בגמטריא תורה רפב), שהוא הגמטריא של י"ב פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ועיין במפרשים כמה שיטות אחרים, והראשונים כתבו שלפנינו המנין לפי המסורה הוא ה' אלפים תתמ"ה, והרי 5845 פסוקים. 5:נ 8:ח 4:מ 5:ן (חברים). ועיין מש"כ בליקוטי נ נח חלק א', בריש ספר בראשית שבספר ברית מנוחה כתוב שיש בתורה ה'תשנ"ד פסוקים, וסבא ישראל נפטר תשנ"ה, וכבר כתבנו ששמו של סבא מרמז לקשר תחילת וסוף התורה עיין שם.

ל:

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש: לק"מ א דף א.. שיחות הר"ן קד.

את והב בסופה לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה: לק"מ נו:ח דף סו:.

ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהילים לז:לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו, ע"כ. ובמסכת סוכה דף נב. אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"ש. ולכן הקשו המפרשים איך קי"ל במסכת ברכות (סא:) רבי יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר (תהלים קט:כב) ולבי חלל בקרבי, הלוא אצל הצדיקים יהיה להם יצר הרע עוד יותר גדול, שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.

ונראה ליישב בפשטות, שהצדיקים השיגו טוב את ההישג הזה של אלמלא הקב"ה עוזרו, ולכן הם מקרבים את עצמם תמיד להש"י, ולכן יצר טוב שופטן. וזה הולך בד אחד עם מה שידענו שהבחירה ביד האדם לנצח את המלחמה על יצרו, מצד נשמתו הטהורה, וכן ילד לפני הבר מצוה שעוד לא זוכה לכל כח היצר הטוב, רק נשמתו הטהורה בעדו. והרי מצד הנשמה יכולים להיות מאד קרובים וסמוכים להש"י, וזה דרק הצדקים כנ"ל.

אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. נמצא כאשר האדם מגיע לנסיון חזק כזו שהוא צריך למשוך עזרת השם יתברך, על ידי זה גורם יחוד עליון, כי קודם היה השם יתברך מלעילא והבריאה והברואים למטה, ועכשיו גם השם יתברך מלמטה.

לא.

מעשה דמא בן נתינה – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שיח.

בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, רבא אמר מהכא ראש דברך וכו' מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

לא:

רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שכ.

לב:

דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך: לק"מ יד:ז דף יט:, טו:ג דף כ:, לקמ"ת א:ד דף א..

זקן זה קנה חכמה: לק"מ כז:ד דף לח:, לקמ"ת ד:ח דף ו..

לה.

השוו אישה לאיש: לק"מ ז על התורה דף ח:.

לו. בין כך ובין כך קרוים בנים: שיחות הר"ן ז.

לח.

את המן אכלו ארבעים שנה וכו': לק"מ נו:ח דף סו:.

לט:

אורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך: לק"מ קנט דף קו..

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן עט ומשכ"ש.

מ.

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה: לק"מ לא:ט דף מה:.

מ:

לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי: לק"מ נה:ה דף סג:.

מא.

ריש פרק ב' מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין בערכי השמות, ערך צבאו"ת מש"כ. בס"ד.

מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.) מצוה בו בגמטריא נחמן ע"ה, בשלוחו בגמטריא נבש – ראשי תיבות נחמן בן שמחה, רמז למה שרבינו אמר שהוא זכה למה שזכה מעצמו ולא בזכות אבות. עוד י"ל שהרי עיקר פנימיות המצוה, בחי' מצוה בו – בו, מה שפנים המצוה, הוא השמחה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ה', וזה בחינת נחמן בן שמחה, כי מצוה הוא בחי' הוי"ה כמובא, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, והרי י"ה ו"ה, הרי שהמ"צ הם לבושים בשביל הי"ה, וכן הצדיק הוא לבוש של שם הוי"ה בעולם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא סז), ומקבלים בחי' יתירה מזו מהפנימיות – השמחה כנ"ל – בחינת נחמן בן שמחה.

והרי יש את המצוה שהוא בו ויש בשלוחו, ונר מצוה (נ”ר ראשי תיבות רבי נחמן), והאש שלי תוקד עד ביאת המשיח על ידי תלמיד היקר של רבינו סבא ישראל דוב אודסר, ובמסכת בבא קמא (דף כב.) יש אשו משום ממונו (עם האותיות והכולל בגמטריא נחמן) ויש אשו משום חציו (שזה ממש כאילו עשה בידים, אפילו יותר משליחות בעלמא, כמבואר במפרשים), בחי' חצי אשלח, חצ"י בגמטריא נ נח, צוה שלוחו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה בצוואת רבי נתן צוה על הדפוס, ואמר: ובכן מצוה אני עליכם שעיקר עסקיכם יהיה להדפיס את הספרים שיתקיימו 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. ותהיו חזקים בממון, ברצון, ובטרחא, ע"כ.

הרי שלקיים האש שלי תוקד, צריכים כל הבחינות של אש, חזקים בממון, זה בחי' אשו משום ממונו, ובטרחא בחי' אשו משום חציו, שנחשב כפועל ידיו ממש. ברצון זה האדם המביא את האש, ואנן בשליחותיה עבדינן.

מט:

עשרה קבין שינה ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים: לק"מ קיז דף קא.. שיחות הר"ן קיב.

עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים וא' כל העולם כולו: לקמ"ת ב:ד דף ג:.

ע.

הנושא אשה לשם ממון הויין ליה בנים שאינם מהוגנים: לק"מ סט דף פז:.

הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו: לק"מ סט דף פז:.

ע. בעובדא דרב נחמן ששלח הזמנה אחר רב יהודא וכל הענין שם.

ע:

קשים גרים לישראל כספחת: לקמ"ת ה:ה דף ח:.

עא.

צדקה עשה הקב"ה על משפחה שנטמעה נטמעה: לק"מ סט דף פז..

עב:

עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו': לק"מ מט:ז דף נח..

פא.

נורא ביה עמרם: לק"מ ד:ו דף ג:.

אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך: לקמ"ת א:ב דף א.. שבחי הר"ן ח"א יח.

רב עמרם חסידא, רבי מאיר ורבי עקיבא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שכב.

מעשה דרב עמרם חסידא – אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך, ע"כ.

עיין בליקוטי מוהר"ן עב, שכיון שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כיון שהאדם הורג את יצרו, עולה מדרגה ומקבל יצר הרע יותר גדול. אכן גם כן מבואר שם שיש דרגות במיני יצר הרע, הדרגה הרגילה ברוב בני אדם הוא התאוה השורה בעכירת הדמים. ויש יצר הרע שהוא בחי' קליפה דקה, וכו' עיין שם. ולכן נאמר, שאחד מאלו היה לו לרב עמרם והוציאו, וקיבל היצר הרע של הצדיקים הגדולים, כמו שמבואר בתורה קצ, שאצל הצדיקים הגדולים הבחירה שלהם הוא רק בדעת, לכוון כראוי מהו דעתו ורצונו יתברך. ויש לומר שזה הלשון, ואנא עדיפנא – לשון יתרון, כי בברכת קריאת שמע אומרים, חמלה גדולה ויתירה, ומצאתי שהמרח"ל פירש יתירה שהכוונה – דעת (ובאמת כן לשון הכתוב בקהלת ב:יג שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך).

דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך, ע"כ.

עיין בתנחומא פרשת וישלח ב' הובא ברש"י בספר ישעיה עה"פ (ו:ו-ז) אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח, ויגע על פי ויאמר וכו' ז"ל וגדול כחו (-של ישעיה) שהמלאך ירא לקחתה כי אם במלקחים, והגיעה על שפת הנביא ולא הזק. וזה שנאמר (יואל ב:יא) 'כי רב מאד מחנהו', אלו מלאכים, ועצומים מהם 'עשי דברו', הם הנביאים, עכ"ל.

רב עמרם חסידא לא היה מהנביאים, ואולי מבחינתם. אכן יש לפרש שמעלה יתירה היה לו בענין זה. כי ישעיה הגיע לו עונשו בכויה מהרצפה כמבואר ברש"י שם לעיל בפסוק ו', מפני שאמר דילטוריא על ישראל, בקראם (ו:ה) עם טמא שפתים. ואילו רב עמרם הראה שלא משנה מעשיהם, אפילו ח"ו עוברי עבירה, אבל רק הויותם עזר ומושיע מעון, כי כן כאשר יצרו התגבר עליו, קרא שיבואו, וניצל. הרי על ידי קריאתו נורא, הקדיש את פיו והקדיש את כל ישראל. ולכן שפיר היה לו מעלה זו של ישעיה.

פא:

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה וכו' וכו'

וקצת קשה מה אהניא ליה כל התפילות שהיה מתפלל כל יום, ויש לדחות שעל כל פנים רק נכשל במחשבה וכוונה, וניצל מעבירה גמורה.

ועל כל פנים נראה שיש בזה רמז בזה שלא לעשות ענין מתאוה זו, עיין שיחות הר"ן קכט ז"ל ואמר, שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה (ברכות ט:), ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה, לא קדם ולא אחר כך, עכ"ל. ועם כל זה בודאי צריך להתפלל הרבה ולצעוק הרבה להשם להנצל ולהנקות מתאוה זו, וצריכים לומר, שזמן תפילה שמייחד לזה, לחוד.

אביי מכלליה מכולה דברא, רב ששת מעבר ליה מצרא.

ואילו בדורות הקדמונים נשתבחו בזה שהיו רועה צאן, ונקראים השבעה רועים. והיום שפסקינן שאין לחשוש בזה משום יהורא, לכאורה הוחזר העטרה ליושנה, ויש מעלה להיות רועה, וצ"ת.

ומעין זה מה שמצינו אצל אברהם, שים נא ידך תחת ירכי, שלא חש בכלל בזה, ואילו רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא היה נזהר אפילו מלהסתכל בברית שלו.

פב. הגמלין רובן כשרים, פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום, ע"כ. הספנין רובן חסידים פרש"י ז"ל שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין, ע"כ.

עיין בליקוטי נ נח חלק מאומן – ה', מה שרבינו אמר לצאת כל לילה להתבודדות, לפעמים מצינו לצאת לשדה, ולפעמים ליער.

פב. טוב שברופאים לגיהנם.

יש לפרש דוקא הטוב שבהם, והכוונה לפי מה שרבינו אמר (שבחי הר"ן טז) כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס, ע"כ. ולכן מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.