מגילה

מגילה

ב. מגילה נקראת וכו'. ספר ניצוצי שמשון, לפורים, במתניתין מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר, פרש"י לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמשה עשר, עיין שם שפירש יא-טו בגמטריא אדנ"י, י"א ט"ו בגמטריא הוי"ה.

ויש לפרש עוד, לא פחות מאחד עשר, היינו לחסר מ'לא' י"א, הרי כ', ולא יותר מחמשה עשר, להוסיף 'לא' ל'טו', הרי מ"ו, כ' ומ"ו בגמטריא אדנ"י ע"ה.

עוד י"ל לא פחות מאחד עשר, אחד עשר בגמטריא תקפג, חסר לא, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר חידשנו שקריאתה זו הילולה. ולא יותר מחמשה עשר, חמשה עשר בגמטריא תתקכ"ג, ועוד 'ולא', הרי תתק"ס [והוא כמנין השעות במ' יום, והלוגים במ' סאה, כנ"ל], בגמטריא מורדכי ואסתר, עם הי"א אותיות והב' תיבות. אי נמי, 'ולא' יותר 'מחמשה עשר' (עם המ'), הרי אלף, עם הכולל, בגמטריא שושן פורים, עם הט' אותיות.

ג. וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י:ז) מאן נינהו אנשים וכו' וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, אמר רבינא שמע מינה האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו במקום אחד בג"ע, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחבירו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג ע"ש.

ו.

מפתחות:

עתידין בתי תרטיאות וקרקיסאות שילמדו בהן תורה ברבים: לקמ"ת עו דף לה..

ו: ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן. תאמן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ובאמת הלשון צריך ביאור, כי למה שנה מימרא זו ותלה אותו באמונה, ולא קבע אותה, וכבר האריך רבי נתן לפרש את זה כדרכו בקודש. ועוד י"ל שרבינו גילה שהאמונה מתחלת איפה שהשכל מסתיים, ותמיד צריכים להגביה השכל לדעת מה שרק היה בבחינת אמונה, ואז להגביה את האמונה עוד יותר. ולימוד כזה הוא רק ביגיעה, ולכן כאשר יגע ומצא את השכל שהיה מקודם רק באמונה, אז תאמן באמונה עוד יותר גדולה.

יגעתי ולא מצאתי – עיין מש"כ על זה במסכת נדרים פט: בתוך ההספד על אחות בת שבע רוזא ע"ה.

ו: משנה א:ד

אין בין אדר וכו'. מכאן עד משנה יא, יש י"ג אין בין. אין בין בגמטריא 123, י"ג במספר קטן בגמטריא ד', ד' פעמים אין בין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ז.

אסתר ברוח הקודש נאמרה: לק"מ י:ח דף יג:.

ז:

צלי קדר – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רס.

אי חקלאה (-אכר) מלכא ליהוי – דיקולא (-סל) מצואריה לא נחית, ע"כ. וראיתי מי שהוא שלקח את זה – אפילו אם קבצן יהיה מלך, לא יעזוב הכלי שהוא מקבל הצדקות מעל צוארה. ועל כל פנים אפילו אליבא דאמת, יש לקחת סמוכים לסיפור של התם והחכם, שהתם, בכל מדרגה שעלה, העיקר שלו לא השתנתה, לעסוק תמיד בתפילות ולשמוח.

ויותר מזה אנו יודעים מהשבעה קבצנים, שרבינו הקדוש לא הפסיק להפציר את השם יתברך כעני בפתח.

ח. מאי משמע (שהנודר בלשון הרי עלי מקבל אחריות על עצמו) א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ.

עיין במסכת ראש השנה (כו:) לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נה) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייא, הוה דרינא טונא (נשא משא) ואמר (הישמעאלי) לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי, ע"כ.

ויש להבין בזה מה שמפורש בספרי ברסלב לא לקבוע איך השם יתברך יעזור, כי אם השלך על ה', שהאחריות של המשא יהיה על ה' לנשאו איך שהוא.

ט.

מעשה בתלמי המלך – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רסב.

כשהושיב ע"ב זקנים לכתוב לו ספר תורה: לק"מ פא דף צד..

וכתבו אלקים ברא בראשית: לקמ"ת צא דף מ:.

י:

שעשה עצמו ע"א: לק"מ י:ח דף יג:.

תחת הנעצוץ יעלה ברוש זה מרדכי: לק"מ יח:ב דף כד:, ס:ט דף עג:.

כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת זה מרדכי: לק"מ נו:ה דף סו..

הוא אינו שש וכו': לקמ"ת סו דף ל..

וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' (ישעיה יד:כב), שם, זה הכתב, שאר זה לשון ע"ש. בענין שאר פירש השפתי חכמים, ששאר הוא קירבה, כמו שמתרגם אונקלוס (ויקרא כא:ב), וכיון שהדיבור באותה לשון מקרב את המדברים זה לזה, נקראת הלשון שאר, ע"כ. וי"ל שהוא כמו שמצינו במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט) לאמר דא גלוי עריות.

תחת הסרפד (ישעיה נה:יג), תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב, יעלה הדס, זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה ע"ש.

סרפד בגמטריא שמד. יעלה הדס, יעל ה' פעמים הדס, וכן הדסה, ה-דסה, ה' פעמים דסה, בגמטריא מש"ה, שעומד בין שמ"ד לרצו"ן, כמבואר בליקוטי מוהר"ן רטו. וזה המשך הפסוק, תחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם וכו', לשם הוא שמ"ו בגמטריא רצון.

יא. רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים קכד:א-ב) שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך, פרש"י זה המן, ע"כ. [ועיין שם לעיל דף י: ויהי בימי אחשורוש הוה המן, ובשפתי חכמים שם (ד"ה ויהי בימי), אף אחשורוש שונא לישראל היה כמבואר בדף יד. אלא שהמן התחיל במעשה ולכן נקראת הצרה על שמו].

ופירש המהר"ץ חיות (ד"ה אדם) שאילו היה מלך היו ישראל צריכים להצדיק עליהם את הדין, שכן נאמר (משלי כא:א) לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו, ונמצא שכך הוא רצון ה', וכל דעביד רחמנא לטב עביד. אמנם המן היה אדם ולא מלך, ופעל רעות בבחירתו החפשית, ולולי ה' שהיה בעזרנו לא יכולנו לעמוד כנגדו, ע"כ.

והנה עיין בספר כוכבי אור, שיחות וספורים (שמיד אחר ששון ושמחה, אות כב, מובא גם בשש"ק א-תמב) ז"ל מאד מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים כנגד הממשלה. כי 'פלגי מים לב מלך ביד ה'' וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב 'אשור שבט אפי' ע"ש.

והנה לפי פירוש המהר"ץ חיות הנ"ל שגזירת המן לא היה נחשב בכלל גזירת המלכות, יש להסתפק טובא על רוב המושלים היום שאינם ממש מלכים אלא נבחרים, ואין לאף אחד שליטה גמורה רק בשיתוף פעולה וכו', לכאורה לא תהיה להם הבחי' זו של לב מלך, ולא תחול עליהם ההקפדה של מוהרנ"ת. אלא דיתכן שעכ"ז מוהרנ"ת היה מקפיד כדלקמן.

בספר כוכבי אור שם ממשיך (אות כג) ז"ל פעם אחת שמעתי מאבי ז"ל שהקפיד מעד מאד על החוטאים בדבריהם להרהר אחר מדת הדין וכו' ע"ש. ומזה נראה שגם ההקפדה שהיה למוהרנ"ת כנ"ל על המדברים נגד הממשלה, לא היה תלוי רק בזה שלב מלך ביד ה', זה רק תוספת טעם, והעיקר היה שלא להרהר אחר מדת הדין ולתלות הגזירה במישהו או משהו חוץ מהשם יתברך. אלא במקרה שהגזרה ממלך, אז בודאי אין לתלות האשמה במלך גם מטעם זה שלב מלך ביד ה'.

אברם הוא אברהם (דברי הימים א:א:כז) הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו, ע"כ. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! וזה מה שפרש"י ז"ל פסוק הוא בדברי הימים, ע"כ, פסוק הוא בדברי הימים בגמטריא פתקא. וע"ע מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך אברהם.

יא:

וישב שלמה על כסא ה' שמלך על עליונים ותחתונים: לק"מ ל:ד דף מב..

יב.

דר וסחרת – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' רסד. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים, עמ' רסה. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' רסו.

יב.-: גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני (-פרש"י דלועין קטנות, כלומר דבאותו מין עצמו, זה נואף וזו נואפת, הוא אומר להראות את יפיה והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה, ע"כ).

עיין בסוטה דף י. אמר ר' יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו וכו'. ועיין בספר המדות ערך בנים אות כט, מי שמהרהר בזנות, גם אשתו באה לידי הרהורים וכו'.

יב:

ובגולה לא הלך שכל דבר שהוא במקומו דעתו שלם: לק"מ קה דף צח..

בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות: לקמ"ת י דף יט:.

שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך וכו': לקמ"ת יז דף כא:.

קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי, אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה, פרש"י ז"ל בשמות נאין, נימוס שם בלשון יון, ע"כ. והנה לפי פירוש רש"י רבה בר בר חנה בא אח"כ לפרש דברי רב נחמן, דהיינו שאביו מבנימין ואמו מיהודה, אכן המהרש"א הביא מהערוך (ערך נמס ב) שגרס 'מוכתר בנימוס כעדי', ופירש שהיה ידוע ומצויין בכל התורה וזהיר במצוות כ'עדי' (תכשיט שהכל מתפארים בו) וכעין זה כתב בתוספות רי"ד (ד"ה אמר), וביאר כוונת תירוצו של רב נחמן, שאכן מרדכי היה משבט בנימין, אלא שהיה נקרא 'יהודי' שהוא לשון גדולה. והוסיף, שדברי רבה בר בר חנה שלאחר מכן הם תירוץ בפני עצמו (ולא בא לבאר דברי רב נחמן), ע"ש.

והרי רבינו נחמן (כשם רב נחמן) השתמש בזה בספר שבחי הר"ן ח"ב בנסיעתו לארץ ישראל ז"ל וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

יג.

אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה: שיחות הר"ן קז.

אסתר ירקרוקת היתה: לק"מ יב:ד דף טז:.

כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי: לק"מ יז:ה דף כג., יח:ב דף כד:.

ותרד בת פרעה לרחוץ לרחוץ מגילולי בית אביה: לק"מ כג:א דף לה..

ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה: לקמ"ת א:יג דף ב:.

ז' שמות נקרא משה רבינו: שיחות הר"ן צה.

בשביל צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצאתה ממנו שאול: שיחות הר"ן קז.

אמר הקב"ה יבוא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יג:

אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו וכו': לק"מ כב:יא דף לד..

ואת מאמר מרדכי אסתר עושה (אסתר ב:כ), אמר רבי ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים. המפרשים טרחו לפרש איך רמוז דרשה זו. וי"ל על פי מה דאיתא במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט) לאמר דא גלוי עריות, וזה מה שדרשו כאן לשון מאמר (ובאמת מאמר הוא קידושין ליבמה).

יד.

שרה שסכתה ברוח הקודש: לק"מ מט:ה דף נח..

והיא יושבת תחת תומר מה תמר אין לו לב אחד אף ישראל כן: לק"מ רסט דף קיט..

(שמות ב:ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה, לדעת מה יהא בסוף נבואתה, ע"ש.

בפסוק כתוב דעה, והגמרא כתבה, לדעת. עיין בספר אדיר במרום (עמ' ריח-ט, מכון רמח"ל) ז"ל ואפרש לך עתה ענין 'דעה את ה'' שאינו אומר: דעת, והוא סוד מזל ונקה מצד הח"ס. והענין כי מזל ונקה יש בו בחינות: מסוד הכתרא, מן האוירא, ומן החכמה סתימאה. וכו' וכו' ומסוד הח"ס עצמה יש בחינת גם כן המזל ונקה, ומצד זה הוא נקרא דעה, בסוד נוקבא. והנה לעתיד לבוא: 'מלאה הארץ דעה את ה'', והוא כי מזל ונקה נאמר (עליו): מלאה הארץ קניניך (תהלים קד:כד), להקביל למה שיש בה מציאות מן הח"ס, שעליו נאמר: כולם בחכמה עשית, אבל לעתיד לבוא יתגלה יותר, כי יתגלה ענין זה בסוד: דע"ה את ה'. כי אפילו לז"א יגיעו הדברים כך, בהיות הדעת מתעורר בכח בחינת הח"ס. וזהו דעה את ה' כמים לים מכסים, שהוא גלוי הח"ס בנוקבא, ע"ש.

והנה משה הוא הדעת כידוע, וזה עיקר בחי' ז"א, ואחותו רצה להאיר הדעה אפילו בז"א, כמו שיהיה לע"ל, וזה לדעה לדעת. ומבואר שם ז"ל שמציאות זה של נוקבא בסוד ים, הוא מבחינת הח"ס עצמה שבתוך הקרום וכו' והיא נבדלת בכחו שלא להתפשט באצילות, ואעפ"כ אנו רואים שהיא מתגלית בנוקבא וכו' ע"ש כל ענין הקרום. ומבואר שם, קרום בגמטריא שמו. והרי זה בגמטריא משה ע"ה. ואין להאריך כאן בענין מה שמו ומה שם בנו.

רב נחמן אמר קרייתא של (מגילה -) זו הלילא [-חברותא: שעל ידי קריאת המגילה הכל מקלסין ומשבחים להקב"ה, עוד הביא השפתי חכמים, דבגילה יש קס"ו פסוקין, כנגד קס"ו תיבות שיש בהלל הגדול (תהלים קלו), ע"כ. קס"ו הוא הגמטירא של שם ס"ג באחוריים].

ומעולם אמרו על הפתק הקדוש של רבי נחמן שקרייתא זו הלילא.

אכן עיין בריש פרק ב' שקרא למפרע לא יצא, וכן לענין הלל לא יצא, ומשמע מהמקורות שהגמרא מביא לדין הלל, שאין שייך להלל צורת השיר באחוריים, ועדיין צ"ת.

יד: ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה (-לחולדה הנביאה)? אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן, ע"ש.

אע"פ שבכל התורה ובפרט בקבלה קיימא לן, כרחם אב על בנים, שעיקר הרחמנות שייך להאב ולזכרים. שמעתי מרב ליטאי ח.י.ק שהרחמנות של הזכר הוא לתכלית הענין, שרוצה הכי טוב בצפיה להעתיד, ואילו הנקבה דואגת על ההוה ממש, על הצרה של עכשיו.

ומה נפקא מינה רחמנות של הנביא, הלוא את השם ידבר עליהם יאמרו. עיין בזה בספר מלכים (א:כב:ח) ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלה ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן [וכן שם פסוק יג, יהי נא דברך כדבר אחד מהם ודברת טוב - - פסוק יד, ויאמר מיכיהו חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אתו אדבר]. ומובא שם מספר חלק שמעון ערך ל ז"ל דלכאורה הוא זר, הלא את אשר ישים אלקים בפי הנביא מדבר, ומאי תלונה היה לו על הנביא. דאין הנבואה נגמרת, אלא ברצון הנביא, שיעשה פעל דמיוני ומסכים בדבר, ואם לא יסכים הנביא בנבואתו לא ישלח לו הקב"ה, ולא יתקים הנבואה, וזה היתה כונתו של אחאב באמרו, כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע, כי הכל תלוי בדעתו, ע"כ.

טז.

ובשביל זה כשבא המן למרדכי וכו' אמר להם עומר שעורים וכו': לק"מ י:ח דף יג:.

טז. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' (את כל אשר קרהו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו וגו'), קרי להו אהביו קרי להו חכמיו, אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה (מחכמת התורה - מהרש"א), אפילו באומות העולם, נקרא חכם!

והנה אותו יום בדף יומי, כד טבת תשפ"ב, פרצה חזקה השאלה אם מותר להחזיק הספרים של הסופר חיים ולדר, שלקח נפשו כאשר התגבר שמועות רע עליו ואכמ"ל. וכיון שהוא בעצמו כבר אינו בתמונה, אין קריאה בספריו מחזיק ידו כל עיקר, ורחוק שתהיה גזירה על פושע אחר, אלא הנידון על כשרות פרי ידיו של עבריין כמו שטעונים עליו. והרי מצינו שאע"פ שרבינו גילה לנו גודל רשעת הרבה מהמפרסמים, עכ"ז הוא הזהיר מאד לא לזלזל בשום ספר על שום מקצוע שבתורה, אפילו מספריהם, ובתנאי שאינו עוסק בחקירות ר"ל. וכל זה מובאר בליקוטי הלכות, הלכות כתובות אות כא, שכל ספר על שום קצה של התורה הקדושה, יש לו ענין מיוחד, וצריכים לשמוח עליו (ובמקום אחר רבי נתן כותב על הצורך של ספרים אין קץ של תלמידי הצדיק, ואין זה סותר הנ"ל). וכך כתבתי ופרסמתי אצל החברה שלי, ואחר כך ראיתי בדף יומי של אותו היום, שהמגילה שנכתבה ברוח הקודש מזכירה חידושי אוהביו וחכמיו של המן הרשע, ואם יש להעריך חידושי תורה שלהם, כל שכן יש להעריך חידושים של יהודי עבריין.

טז:

ויקר אלו תפילין: לקמ"ת ה:ז דף ח:.

טז: ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט:קסב) שש אנכי על אמרתך, ע"כ. ופרש"י ז"ל זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור, ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז), ומצינו שדוד שמח עליה וכו' ע"ש.

וי"ל עוד שמצינו במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט), לאמר זו עריות.

טז: הגמרא דורשת מה שכתוב במגילת אסתר על מרדכי, ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [פרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, ע"כ], אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב (עזרא:ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ו:י) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן, ע"ש (ועיין לקמן דף כג. הגמרא הביאה מספר נחמיה ח:ד ששה שעמדו מימין וששה משמאלו של עזרא, והנה הששי שבצד שמאל, זכריה משלם, היינו זכריה היינו משלם, ואמאי קראו משלם דמישלם בעובדיה, ע"כ. והרי כאן לבסוף מרדכי נמנה ששי. גם ידוע שהאריז"ל גילה שעליה ששי לתורה במידת יסוד הכי חשוב).

והדבר צע"ג כי הלוא בספרים הקדושים מבואר שמרדכי היה צדיק הדור (ועיין בחתם סופר, נדה מט: ד"ה ומן, שכבוד השכינה עדיף ממינוי סנהדרין). ולכן נראה שאדרבה במקום גדולתו שם ענוותנותו, שבאמת מרדכי לא ביטל כלום מלימודו חס ושלום, ורק עלה מעלה מעלה, אלא שבעליתו זכה גם להסתיר את עצמו, ולקח לעצמו מקום אפילו למטה ממקומו הראשון. כי גם בתחילה היה מסתיר את עצמו ולא היה נמנה מן הראשונים ממש. וצריך עיון אם מקומו של מרדכי בפסוקים ודרשת חז"ל הוא רק לבחינת אתגליא, אבל באתכסיא היה מושל על כל הדור, כמבואר ענין זה בליקוטי מוהר"ן ריש תורה נו, ועל פי זה י"ל בדרך צחות מה שאיתא (מגילה יג. ועיין שיחות הר"ן קז) אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה, דהיינו ההסתרה על מרדכי הצדיק שם אותו באמצע, לא ארוכה (-לשון מלכות, כידוע) ולא קצרה.

וכעין הקושי הזה מצינו גם אצל בניהו בן יהוידע, שהיה ראש סנהדרין, והפסוקים בספר שמואל ובדברי הימים משבחים אותו מאד, ובמסכת ברכות (יח: הובא ברש"י שמואל ב:כג:כ) שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, ועם כל זה כתוב (שמואל ב:כג:כב-ג) ולו שם בשלשה הגברים (-שהביאו את המים לדוד – רד"ק – ואלו השלשה היו למטה מהשלשה הקודמים שם), מן השלשים נכבד ואל השלשה לא בא - שהוא לא הגיע כל עיקר למעלת הגיבורים של דוד שלמעלה ממנו (אכן יש פירוש אחר בזוהר ח"א קה: - אלו הם שלשים הצדיקים שהזמין הקדוש ברוך הוא לעולם, שלא יהיו חסרים מן העולם בכל דור, ובניהו בן יהוידע כתוב בו 'מן השלשים נכבד', שהוא אחד מהם. 'ואל השלשה לא בא', הינו שיש שלשה אחרים שהעולם עומד עליהם, והוא אינו שקול כמהם, עיין שם). ולכאורה לפי הגמרא הנ"ל במסכת ברכות צריכים לאמר שהג' גיבורים הראשונים לא האריכו ימים לראות בנין בית הראשון. ואלו שלשה הגיבורים, מבואר במסכת בבא קמא (ס:-סא) שדוד המלך שלח אותם עם שאלה לסנהדרין, ומשמע אם כן שהם בעצמם לא היו מהסנהדרין, ועוד איתא בגמרא שם שאלו הגבורים סמכו על הנס, ולכן דוד המלך לא הזכיר ההלכה על שמם (ויש טוענים שגם מרדכי סמך על הנס, ועל כל פנים הסכין את עצמו ומסר את עצמו כמו הגיבורים הנ"ל, ואילו מרדכי, כל הגאולה על ידי שאסתר אמרה בשמו, אבל זה לא היה הלכה בשמו. ועמש"כ במסכת ברכות דף סג:).

ועוד יש להעיר, כי בניהו בן יהודע בבחינת צדיק תחתון (בחי' בנימין שמעלה מ"ן לשכינה) כמבואר בשער הכוונות, דרוש ו' לקריאת שמע, וכן מרדכי הוא איש ימיני מבחי' בנימין (על אף שהוא מבחי' יסוד אבא, עיין בפרי עץ חיים). ויתכן לפי זה, שמבחינתם של צדיק תחתון היו נחשבים צדיקי הדור, ואלו שלמעלה מהם היו מבחינת צדיק עליון.

ומענין לענין, יתכן שקשור לסוגיא זו הוא ענין שבט לוי שנאספו אל משה כאשר משה רבינו הכריז מי להשם אלי, ואילו שבט יששכר שחז"ל שבחו אותו על שכינתו למשה רבינו ושעל ידי זה זכו למה שזכו, ועם כל זה לא היו נמנים עם שבט לוי. ואכמ"ל.

והתבוננתי עוד על הענין, וחשבתי לדמות אולי מה שמצינו אצל החסידים של רבינו הקדוש, כי היה ר' שמואל אייזיק שממש היה מוסר נפשו על כל תפילה ותפילה, ואין להאריך כאן בגדולתו, ואכן רק רבי נתן הוא זה שהקים את חסידות ברסלב, ולולא רבי נתן לא היה נשאר דף מרבינו. ורצוני תמיד היה להאמין שבסוף רבי נתן עלה על כולם, גם על ר' שמואל אייזיק, כי הרי הוא ממש הקים את כל היהדות בעולם, ואפילו אם נאמר שכן היה, מתי בדיוק זה היה? ועוד כאלו קושיות מסובכות יש להפליא. ושבתי וראיתי שאולי זה ממש הענין הנ"ל עם מרדכי והסנהדרין, ובהדי כבשי דרחמנא מה לי ליכנס ולדון, לולא כי נפקא מינה עצומה בדבר, כי במה נדע במה להתרכז ולהתמוקד בעבדתינו, להשתדל להיות כזה או כזה, ונזכרתי עוד בהמחבר של השיר על רשב"י שבדרך למירון הגיע לאיזה עיירה שלא היה להם שום מנהל רוחני אז הוא נשאר אצלם, והרי ביטל על דרך התרוממותו להיות כצדיק התחתון, וכנראה שהעיקר להשתדל להיות כצדיק העליון רק מן השמים יש פקידות שצריכים לעזוב ולהיות הצדיק התחתון, או להיפוך, העיקר להשתדל להיות כמו הצדיק התחתון שעושה מה שצריך לתקן עולם הזה, ורק אלו הצדיקים שכבר השיגו מעלה עליונה וקרבת אלקים מיוחדת יודעים לנפשם שאין עליהם לרדת לטפל בדברים כאלו, והשם יתברך יבינני תורתו ואקיימה.

ומענין הזה יש גם כן את הענין של הבעל שם טוב והאור החיים, שהרבה חסידים מספרים שהבעל שם טוב היה לו נפש של משיח, והאור החיים השיג רוחו של משיח. ואילו הבעל שם טוב עשה חדשות בכל היהדות להדריך עם ישראל, מה שלא מצינו בהאור החיים, שקיים ישיבה בצניעות וחיבר את ספריו הקדושים, אבל לא הראה את הדרך באופן מודגשת.

ובעיקר שאלתינו איך מרדכי שהיה הצדיק הדור לא נמנה ראשון, יש אולי להשוות מה שמצינו במסכת עבודה זרה (דף כ:) - א''ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט-כ) אז דברת בחזון לחסידיך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה סא-א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן, ע"כ.

והנה אין כאן מקום להאריך בכל השינוי נוסחאות בסדר של ר' פנחס בן יאיר, אכן לפי הסדר שלפנינו צ"ע במסכנתו של ר' פנחס בן יאיר שחסידות גדולה מכולן, הרי חסידות לא מנה אלא באמצע, וכן קשה על ר' יהושע בן לוי, אם הוא מסכים לסדר הנ"ל איך ענוה גדולה מכולן, הרי גם ענוה באמצע. ומחמת קושיות אלו באמת שינו את הסדר לפי ר' פנחס בן יאיר שמו את חסידות לפני רוח הקודש, ולפי ר' יהושע בן לוי יש לשים ענוה בסוף, עיין בתוספות ד"ה ענוה מביא לידי יראת חטא שכתב שר' יהושע בן לוי סבר כגירסת הירושלמי (שהיה לו, לפנינו הירושלמי כמו הבבלי – מסורת הש"ס אות ו) שיראת חטא מביא לידי ענוה, וכתב המהרש"א (ד"ה טהרה) שלפי גירסת התוספות בירושלמי, צריך לומר שמדת הענוה היא המדה האחרונה שהוזכרה בברייתא כנ"ל. אמנם ביפה עינים (שלקים סוף פ"ג) לא רצה לשנות את הסדר והניח על תוספות.

ויתכן בזה שאפילו אם חסידות או ענוה הם באמצע, הם הם העיקרים, ומשל להתם בסיפורי מעשיות שעלה לגדולה ולכן הסכים ללמוד כל החכמות, ועל מעלה מעלה, אבל העיקר אצלו היה התמימות.

עוד יש לציין למה שהבאתי בחלק ה' מאומן מהאריז"ל בליקוטי תורה, שמשה רבינו לא זכה למה שזכה חנוך, כי משה רבינו התערב עם העולם לתקנם, עיין שם.

ועוד עיין בספר ליקוטי תורה להאריז"ל פרשת וישב ז"ל והנה צריך לבאר קושיא א', שנראה לפום ריהטא, כי אם כן מצרים היא יותר עליונה, כי היא בגרון של ז"א, וארץ ישראל שהיא רחל יותר למטה, ואם כן איך אמר הכתוב 'עלו זה בנגב', וכן אמר רדו שמה. והענין, דע, כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר בסוד יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה, נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור. וזהו סוד שביארנו, עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו', כי אדרבה מקום מגולה נקרא עליה, ומקום הסתום נקרא ירידה, שהוא מניעות אור וכו' עיין שם. וכן עיין בחיי מוהר"ן שעד ולקמ"ת קכ, שרבינו אמר יותר חשוב לו מכל ההשגות, להכניס דיבור בתוך העולם ע"ש.

וכן מצינו יריעות עזים למעלה מיריעות המשכן, והוא להגן עליהן שחסה התורה עליהן. האדמו"ר מצנז קלסנברג אמר שכל השואה היתה על שלבשו שמאל על ימין (כל אחד כפי אחיזתו ורמתו קבעו טעם, יש שקבעו על ההתבוללות ואפיקורסות, יש שלפי דרגתם קבעו שהיה על דיבורים בבית הכנסת, והמקובלים אמרו על שלא היו לומדים פנימיות. ושורש הכל היה התנגדות על חסידי רבינו הקדוש, אף על פי שבודאי היו מקבלים באהבה ודנים המיסרים לכף זכות, עכ"ז בהתמדת הרדיפה על כרחך היו לפעמים איזה מחשבות צער וסבל, וכבר מבואר בספר מי השילוח שעל מחשבה אחת של אברהם אבינו לא לרדוף המלכים, נבראו 2400000 נשמות שמתו במכת חושך, ועל כן בצדיקים עצומים כמו רבי ישראל קרדונר – שאפילו שכרו ערבים לרצחו, כמה חילופי הרהורי צער יכול לגרום שואה ר"ל. ויש לציין עוד למה דאיתא בגיטין נז: ובקינה לד, שנבוזראדן הרג ריבי רבבות מישראל כדי להשקיט את דם זכריה הנביא, ואהרן בחר לעשות את העגל חלף שיהרגו אותו ויתחייבו כליה), ואינו יודע מי הכריחו לקבוע שאין זה אלא כבודו של הימין. ועוד אם הכפתורים של הימין עולים מעל השמאל, הרי סוף סוף הימין שולט אפילו חוצה.

פרק ב

דף יז.

משנה א. הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ובהמשך בגמרא מביא שכן הוא הדין בהלל. עמש"כ לעיל דף יד. בענין קרייתא זו הילולא.

משנה א. אם כוון לבו יצא.

הטורי אבן (ד"ה היה) נקט שאפילו לפי הדעה שמצוות אינן צריכות כוונה, מכל מקום קריאת מגילה צריכה כוונה, ואם קרא בלא כוונה לא יצא, ובשפת אמת (ד"ה היה) ביאר הטעם משום שבמגילה עיקר המצוה היא לפרסם את הנס, ובקריאה בלי כוונה אין פרסום הנס. אכן כאשר הנידון הוא בשם הצדיק אין ספק שיש פרסום אפילו בלי כוונה. ועמש"כ בחלק ה' מאומן בערך איכות או כמות.

דף יז: ת"ר מנין שאומרים אבות וכו'. עיין מש"כ בתפלה, שמונה עשרה, ברכה ראשונה – אבות.

יז: וכולל גירי הצדק עם הצדיקי' שנא' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמוך לי' וכי יגור אתכם גר.

יח.

מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל: לק"מ סו:ג דף פג:.

מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל: לקמ"ת ב:ד דף ג:.

יח:

שאני רבי מאיר דמיקיים ביה ועפעפיך יישירו נגדך.

מזכיר לי מש"כ בשיחות הר"ן אות קעו – שקדם השנה באים ועומדים לפני כל הששים רבוא אותיות של התורה, ע"ש שהארכתי קצת יותר.

יט. פרוז בן יומו קרוי פרוז, ע"ש. פרוז ע"ה בגמטריא ברסלב.

כא. בעובדא דריש לקיש שהרכיב אותו על כתפו איש אחד שהי' שונה הלכות ומשניות של ד' סדרים, א"ל ר"ל פסלית לך ארבעה טורי וטענת בר לקישא אכיתפך וכו' א"ל ניחא לי דאשמעי' למר (פירש"י שאשמש לאדוני) אי הכי גמיר מני הא מילתא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים (ערש"י).

כא:

בימי רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה: לק"מ כב השמטות דף לד:.

כב:

לוי הטיח דברים כלפי מעלה ואטלע: לק"מ עה דף צא:.

כד: תניא אמרו לו לרבי יהודה (שאמר במשנה כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע) הרבה צפו (-התבוננו בדעתם – ע' רש"י חגיגה טו. ד"ה צופה) לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם (-הרי שניתן להבין דבר בלא לראותו, וכמו כן אדם סומא אפשר ללמדו, וידע מעלת האור אף שלא ראה מאורות מימיו, ויוכל לברך עליהם – מתיבתא ע"פ הריטב"א וחידושי ר"מ מאימראן. ומשמע שאע"פ שמסקנת הגמרא שתלוי בהנאה, עכ"ז כולם מודים שהסומא יש לו להבין קצת ענין האור), ור' יהודה, התם באבנתא דליא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע, הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה, ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי וכו' ע"כ.

עיין בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות מג, שרבינו אמר לרבי אהרן ז"ל מברסלב, למה לא תקח את זפרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא וכו' וכו' וכן עשה וז"ל וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרו והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל, ואמר לו, אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת, ע"כ.

ואכן בחיי מוהר"ן אות קיג, רבינו דחה את ההשגות של הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל ואמר לו הרבה צפו לדרש במעשה מרכבה וכו', ע"ש, ושם משמעו שטעה, כי מבואר לעיל שם שקודם שהגיע לר' צבי אריה ז"ל היה אצל הרב מנסכיז וז"ל: ורבנו ז"ל אמר שלא כך רואין אותו וכו' ורבנו ז"ל לא רצה להסכים על זה, ואמר להם רבנו לא כך רואין את מט"ט, אני ראיתיו כך וכך, וזה הוא באמת ראית מט"ט, עכ"ל, אכן לפי המבואר בפירוש הפשוט של הגמרא, יש לפרש שרבינו לא התכוון שהיה טועה ממש, רק שהיה ניכר מדבריו שלא באמת ראה, ויתכן עוד שזה לגבי ר' צבי אריה, ואילו בסיפור הקודם גם כן טעה ממש. ויתכן שכולם טעו ממש, ועכ"ז רבינו ציטט להם ברמז דברי הגמרא, אע"פ שהגמרא מדברת רק לענין חסרון ראיה והשגה נכונה, עכ"ז שייך לענין הזה שמתוך שלא ראו ורק השיגו מה שהשיגו, גם כן טעו.

כד: אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' וכי מה איכפת לי' לעיוור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי וכו' ע"ש בסומא שהי' מהלך בדרך ואבוקה בידו בכדי שיהיו בני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן הקוצים וכו'.

כד: משנה: כהן שיש בידיו ומין לא ישא את כפיו, ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטים לא ישא את כפיו, (וטעם שניהם:) מפני שהעם מסתכלין בו, ע"כ. במקום אחר הארכתי קצת שזה טבע האדם שעיניו וראותו נמשכים אחר החסרונות בסוד שם ב"ן שיצא מהעינים, ורבינו פעל לתקן את זה בתורה רפ"ב אזמרה להשתדל להפוך, לראות רק את הטוב הנצחי כמו הקבצן העוור.

אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה. וזה רמז על מש"כ במסכת ברכות דף נז. הנכנס לאגם בחלום וכו' ע"ש שהעיר לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס, ע"ש באריכות.

פייגי דעתייהו, פרש"י יתלוש דעתן כשישמעו שיהו נענשין, ויאמרו טוב ליהנות מן העולם הזה בל רצוננו הואיל וסופנו ליענש, ע"כ. וזה הטענה המובא הרבה בספרי ברסלב על גודל האיסור של יאוש.

כה:אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין, פשיטא, מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה קמ"ל, ע"כ. היינו שיקיימו את המצוות רק מיראת העונש ולא מיראת השם כלל, אבל העושה מיראה ומכוין ליבו לשמים הרי זה צדיק. רשב"א (ד"ה דילמא) וריטב"א (ד"ה מהו, ע"ש.

בענין יראת העונש שרבינו אמר שהוא העיקר (שיחות הר"ן אות ה') עמש"כ בחלק מאומן – ח"ה – בערך תיקונים, פרק תיקון הראש והסוף, אות ג.

כה: ברכת כהנים נקרא ולא מיתרגם מ"ט משום דכתיב ישא ע' רש"י.

כו. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מוזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום, לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפזיכן לשכינה (פרש"י שהיה ארון בחלקו), ע"ש. – מסכת יומא דף יב.

הרי מבואר שבתחילה מקום הארון לא היתה קבוע להיות בחלקו של בנימין, והיתה אפשרות שתשכון השכינה במקום אחר, ורק מחמת צערו של בנימין קבעה השכינה את מקומה בצד מערב, כדי שיהיה קודש הקדשים שבו הארון בחלקו של בנימין שבמערב, כן מבואר בריטב"א (יומא יב. ד"ה מה).

ובזה יש להעמיק בדיבור של רבינו מובא בשיח שרפי קודש (ב-קכב) ספרו לרב מחמעלניק מחתנו של רבנו, שהרב מואלטשיסק (גם הוא מחתנו של רבנו) כבר מתגעגע ארבעים שנה שיזכה לבוא ולהיות בארץ ישראל, ואמר הרב מחמעלניק: מה הרעש והגעגועים משך ארבעים שנה לבוא לארץ ישראל? לוקחים מעות ונוסעים! – כשספרו זאת לרבנו, אמר: הרב מואלטשיסק שיש לו געגועים לארץ ישראל, יזכה לבסוף להיות בארץ ישראל, והרב מחמעלניק, שאמר שלוקחים מעות ונוסעים, לא יהיה בארץ ישראל. וכך הוה וכו'.

שהרי אצל בנימין הגעגועים ורצונות שלו פעל אפילו שהשכינה קבעה מקומה בחלקו, ואכן עכשיו על ידי הגעגועים ורצונות האדם יכול לפעול שיזכה להיות שחלקו יהיה במקום שקבעה השכינה.

כז.

ואלישע כי עביד בתפילה הוא דעביד: לק"מ סו דף פא, רנ דף קיז..

כז: שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים וכו' ולא ביטלתי קידוש היום, אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום, תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא ניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. רב הונאה והא אסר ריתא (-חגר עצמו במין גמי) וקאי קמיה דרב, אמר ליה מאי האי, א"ל לא הוה לי חמרא לקידושא ומשכנתיה להמיינאי (-חגורה) ואתאי ביה קידוש, א"ל יהא רעוא דתיטום (-תתכסה) בשיראי (-משי), כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי וכו' ע"ש.

עיין בספר חיי מוהר"ן אות תקעז. שמעתי שאמר לאחד שיהדר שיהיה לו כוס נאה ויקרה לקדוש וזה מסגל לעשירות. ואמר לו אז כי כוס גמטריא אלקים. ואלקים הוא בחינת יראה. ויראה היא בחי' אשה. ואמרו רז"ל (בבא מציעא נט) אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו, ע"כ.

כח.

במה הארכת ימים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רסח.

במה הארכת ימים וותרן הייתי בממוני: לק"מ פד דף צד:.

שאל ר"ע את רבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים, אתו גווזי וקא מחו ליה, סליק יתיב ארישא דדיקלא, א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד, מאר להו צורבא מדברנן הוא שבקוהו, א"ל אחד מיוחד שבעדרו, א"ל מימי לא קבלתי מתנות וכו'.

הענין שר"ע הזכיר דוקא ענין כבש אחד, י"ל על פי מה שקי"ל (ברכות י:) המכניס אורחים ת"ח אמיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין, ובזה רימז ר"ע שראוי לארחו כראוי. ולפי זה יש להבין ג"כ ענין שעלה על הדקל, כי הם חשדו אותו שחס ושלום היה מהמתנגדים המבזים והמחרפים יראי השם, והתיקון לזה מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כח, כי אילו בני אדם הרוצים לערוך עבודתם ע"י התורה ששומעים מת"ח שידין יהודאין אין להם על מה שיסמוכו, והם בבחי' בני לן ביתא באוירא דעלמא, ואילו הת"ח האמיתי באמת בבחי' בין שמיא לארעא, בחי' ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, והוא מתקן הטינא בלבם, וזה בחי' תיקון הד' אלפין, בגמטריא תמ"ד, וזה בחי' הדיקלא שעליה על ר' עקיבא, כי דיקלא אותיות לד' קא"י, קא"י בגמטריא אלף, היינו לד' אלפין שצריכים להעלותן כנ"ל, והתמיד היה כבש, כי ממנו נתתקנו האלפין, בבחי' (ירמיה יא) ואני ככבש אלוף, וזה בחי' כבש, שכבבוש תחת יד רבו ומשמ אותם, ע"ש. ולכן מיד כאשר ר"ע הזכיר ענין התמיד שהוא כבש אחד, ר' נחוניא הכיר שהוא צורבא מרבנן.

ועוד י"ל דהנה היסוד דא"ק שמשם יוצא המ"ה, שם יש סוד י"ג תיקוני דיקנא, והם נקראים (ע"פ ברכות י.) כבשי דרחמנא (אדיר במרום, מכון רמח"ל עמ' רלד). ויעו' בשער המצות (פרשת קדושים סי' כב) והנה מזקן התחתון דיסוד דא"א נעשית זקן העליון דז"א, וזהו ענין מן המיצר וכו' כי מאותם השערות אשר ביסוד העליון הנקרא כבש והשערות שבו נקרא צמר כבשים, משם נעשה מצר דיקנא דז"א שהוא תיקון הראשון שבו כנודע, וכמו ששערות ריש ודיקנא דא"א לבנים כעמר נקי, גם שערות היסוד שבו הם לבנים כצמר הכבשים ולכן נקרא ג"כ צמר, ע"ש. וידוע שפרצוף ארך אנפין, הוא אריכות ימים (ולכן דורות הראשונים מאדם הראשון והלאה האריכו ימים כל כך כמבואר ברמח"ל). וזה כבש אח"ד בגמטריא י"ג, ובזה רימז ר"ע שהוא ראוי לבוא בסוד הני כבשי דרחמנא במה האריך ימיו.

כח: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הראשי וסופי תיבות של: דבי אליהו כל השונה הלכות, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: הלכות בכל יום, עם התיבות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "לו שהוא בן עולם הבא" בגמטריא נחמן בן שמחה ע"ה, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, עם ב' כוללים.

לא.

כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו: לק"מ ד:ט דף ד..

כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו: לק"מ ע דף פז., לקמ"ת לח דף כה..

אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-ובמוצאי שבת הנוסח גדולתו, עיין במפרשים) של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה וכו' בנביאים (ישעיה נז:טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש (שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים) וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח, ע"ש. הרי מבואר לכאורה שמעצם מידת הקדושה יש התרוממות מעל כולם, אלא שזה גופא מעורר מידת ענוה לרדת אפילו להכי שפל שבעם. עיין מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך קדושה.

כל מקום שאתה מוצא וכו' – עמש"כ בספר שיחות הר"ן אות קצב, שיש בזה רמז שהמאמין בהשם מאמין בהצדיק.

לא: אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. ובתוספות ד"ה אין הביא (מהמדרש דברים רבה פד:א ומסכת סופרים (יב:א)) ז"ל וא"ר יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם, עכ"ל, ובמפרשים שם ביארו שעכ"פ היחיד חייב לברך גם על הרע.

עמש"כ באריכות בחלק ד' – נחמן, על ליקוטי הלכות, חושן משפט ח"ב, הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה ד:יד) להוציא מדברי הליצנים שדורשים לעם להאריך בשירות ותשבחות להשם יתברך על כל הרע שמצאתם, רחמנא ליצלן.

לב. אמר ר' יוחנן מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר והני מילי דשמע קל גברא במתא וקל איתתא בדברא והוא דאמר הין הין והוא דאמר לאו לאו, ע"כ. ותימה מזה למה שכתוב בספרון עיקרי אמונה על הדרך של הבעל שם טוב לחיות בעולם אצילות ולהתייחס לכל מה שהגיע להרגשותיו, אפילו דיבור מגוי, כאילו הוא דיבור ישר מהשם יתברך.

וי"ל שהגמרא בעצמה מפרשת הענין במה שסיימה, והוא דאמר הין הין וכו', אין זה עוד תנאי, אלא חוזר על הבן אדם עצמו, שאינו בטוח בעצמו, ואינו מסתפק להגיד פעם אחת הין או פעם אחת לאו, אלא צריך לכפול דבריו, אז גם כאשר הוא מקבל רמזים הוא דרוש שהרמז יהיה יותר חזק מסתם קול בעלמא. אבל האדם שתקיף בדעתו שהכל מהש"י ולא צריכים לכפול שום דבר, כן יש לו עבודת השם להבין כל חוש ורגש שהוא ישר מהש"י.

(עוד הערות ביסוד הנ"ל של עיקרי אמונה, עיין סוף מסכת גיטין דף פח, וליקוטי מוהר"ן סוף תורה ו).

אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר (יחזקאל כ:כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (במתיבתא פירשו מהרי"ף: אני נתתי להם חוקים, והם אינם טובים זה לזה, לכן אביא עליהם משפטים, דהיינו עונשים שלא יחיו בהם. ובמהרש"א פירש חוקים לא טובים, כי התורה אינה נקנית אלא בחבורה (ברכות סג:), לכן – לא יחיה בהם, שבטעות עלול להתיר איסור שעונשו מיתה. וברע"ב במסכת אבות (ג:ב) שנים שלומדים יחד דרכם ללמוד בקול רם בנעימה ובזמרה. וכשאין נוחין זה לזה, וכל אחד לומד לבדו, בדרך כלל הם שונים בלחש. ולכאו' יש בין אלו נפקא מינה אם יש עוד תלמידי חכמים בעיר ואכמ"ל). ועיין בסוף מסכת סוטה מט. מימרא של ר' אילעא בר יברכיה, שאחד מת ואחד גולה.

עיין בספר המידות, ערך מריבה אות מט: שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחד, עד שיהיה להם אמת, ע"כ. ובשיח שרפי קודש, אולי בטעות כתבו נוסח אחר (ב-תריב) ז"ל איתא בספר המדות: קשה לשני גדולים שידורו בעיר אחד עד שיהיה להם אמת, ופעם אמר מוהרנ"ת 'אני יכול לדור עם רבי אהרן הרב מברסלב בעיר אחת. היינו כי מוהרנ"ת בשפלותו הגדולה יכול היה לחיות עמו יחד בשלום, אף על פי שהיו שניהם גדולים, ע"כ (השש"ק תפס שהעיקר המעכב הוא ששניהם גדולים, ואילו לפנינו לא הזכיר הגדולה אלא סתם שני צדיקים, ומובן שאם מוהרנ"ת אמר את זה, הוא התכוון שיש להם אמת).

ועיין בסוף ספר כוכבי אור – בסוף ספר אבניה ברזל (אות סו) ז"ל בימי הר' נחמן טולטשינר ז"ל היה בבאהפוליע אחד מאנשי שלומנו צדיק וישר הר' ישראל ליב אבי הר' אשר באהפליער. ובעת זקנתו היה חפצו להעתיק מושבו לאומאן, ושם סמוך להקלויז לבנות לו מכיסו בית מיחד, ואחר פטירתו יהיה ירשה שיך להקלויז, ותמיד יהיה עוסק בעבדות ה', ובכל פעם להיות על ציונו הקדוש אשר דרכו היה לפעמים לבלות כל הלילה על ציונו הקדוש, וכן ביום אחר התפלה ולא טעם כלום, הלך על ציונו הקדוש ושהה שם ערך ארבע חמשה שעות. ומה טוב היה לפניו כשיהיה מושבו באומאן אצל הקלויז. אבל הר' נחמן הנ"ל מאן בזה מטעמים ידועים לו, ועוד משום שקשה לשני צדיקים לדור במאום אחד, והר' ישראל יב היה מחזיק בדעתו שאמר שכונתו באמת לשם שמים. וכן אמר כמה פעמים אחר השתטחותו על ציונו הקדוש שכן צריך לעשות (על פי המקבל אצל אנשי שלומנו מעשה שהיה בימי רבנו ז"ל שכשאחד מספק באיזה דבר שקדם ההתבודדות אודות זה ישוה בדעתו ההן והלאו, ואחר ההתבודדות איך שיפל ברעיון הראשון כן יעשה). אבל קשה הדבר מאד לבא לבחינה זו באמת (שהמדמה מאד מאד מטעה את האדם שפעל בדעתו ההן והלאו שוה, ובאמת אחר ההתבודדות רעיונו הראשון אחר האפן שחפצו המדמה נוטה). פעם ספר הר' נחמן ז"ל שהזדמנו יחד על ציון רבנו ז"ל, אמר לו ר' ישראל ליב הנ"ל, נקריב משפטנו לפני רבנו ז"ל. בשעה שאמר לי זאת, חיל ורעדה אחזתני שזה בחי' 'המוסר דין לשמים', אבל מה לעשות ואין לסרב בזה. אמרתי לו אם כן נציע כל אחד לפי רבנו ז"ל את טענותינו, וכן עשינו. כשירדנו משם והוא הר' ישראל ליב הנ"ל באחת, שרעיונו הראשון גם אז היה שכן יעשה כמו שלבו חפץ וכן עשה. והעתיק מושבו לאומאן אצל הקלויז, ולא הוציא שנתו רחמנא לצלן, עכ"ל.

הוי אומר ומשפטים לא יחיה בהם.