מועד קטן

מועד קטן

מועד קטן, עם הז' אותיות, בגמטריא רפ"ו כמנין התורות שיש בליקוטי מוהר"ן קמא, ובגמטריא נחמן מאומן ע"ה.

ו: משנה. ר"א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה, ע"כ. עיין חיי מוהר"ן שיז ז"ל הינו כי מכל האילנות והעשבים ומכל הדברים שבעולם, מכלם הולכים שלוחים מאחד לחברו ומחברו לחברו עד שמתגלגל ומגיע הדבר לאזן הצדיק האמתי, והוא מקבל ומבין מהם עצות לעבודתו ע"ש.

ח: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. המיוחס לרש"י (ד"ה דאין) כז"ל כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה. והתוספות (ד"ה לפי) כתבו שהטעם הוא על דרך שאמרו (ברכות מט.) שאין עושים מצוות חבילות חבילות, כלומר שצריך שיהיה לב האדם פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה למצוה אחרת. ובנימוקי יוסף (ד"ה שאין) כתב, שכאשר מערב שמחה בשמחה אינו שמח כראוי בשום אחת מהן.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה לד ז"ל ויחד יתרו על כל הטובה, כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד כי יש חילוקים רבים בענין השמחה, למשל, כשבאין על חתונה, יש מי ששמח מן האכילה שאוכל דגים ובשר ויוצא ויש אחד ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה כגון המחותנים שאינם משגיחים על אכילה ושתיה רק שמחים מן החתונה עצמה וכיוצא שאר חילוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות ביחד ואפי' מי ששמח מכל הדברים הנ"ל אעפ"כ אין השמחה מכל הדברים ביחד רק מכל אחד בפ"ע בזה אחר זה וכו' אבל שלימות וגדלות השמחה הוא מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה א"א כ"א כשמסתכל למעלה על כל הטובהה דהיינו על השורש שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד וכו' ע"ש.

ולכאורה מי שיכול לעשות את זה, להיות שמח על כל הטובות ביחד, הוא היה מותר לערב שמחה שמחה, אלא דגזרו בלא פלוג. ואדרבה מבואר בהמשך התורה שם, שכל מה שנכללין יותר ריבוי השמחות זה בזה נגדל ונתוסף אור השמחה ביותר ויותר כי נגדל ונתוסף האור מאוד ע"י התנוצצות שמתנוצץ משמחה לחבירתה וכו' ע"ש. וי"ל שלכן דייקא במימרא זו עירבה הגמרא שני מאן דאמרי של המאמר, ועוד ואמרי לה. להורות שאף שמן הנמנע להתיר לערב שמחה בשמחה מחמת לא פלוג, אבל עכ"פ מבחינת אור צדיקים ישמח, תמיד יש להרבות ולערבם, כי הצדיקים הם השמחה בהשורש וכל מה שנתוסף צדיקים נתוסף אורה ושמחה.

טז:

מפתחות:

צדיק מושל וכו' מי מושל בי צדיק: לק"מ לד:ב דף מח..

הוקם על עולה של תשובה: לק"מ מט:ו דף נח..

שהוקם עולה של תשובה: לק"מ עג דף לד:.

הקב"ה גוזר וצדיק מבטל: לק"מ סב:ו דף עו:.

יז.

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות: לק"מ לא:ה דף מד..

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ובקשו מפיהו: לק"מ לג:ו דף מז:.

מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא, ברישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה, כי הוה עייל באושפיזיה, שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה, ע"כ. ובתוספות ד"ה משמית נפשיה כז"ל והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם, עכ"ל.

עיין בספר אדיר במרום (עמוד כב, ספינר) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, ע"כ, ועמש"כ בחיי מוהר"ן אות פז.

יח. אמר אבוטל ספרא וכו' פרעה שהי' בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו (פירש"י אמתו) אמה וזרת (-במקום אחר בש"ס רש"י כתב שלמצריים הגיד אמה) לקיים מה שנאמר ושפל אנשים יקים עלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יח.

ברית כרותה לשפתים: שיחות הר"ן רלז.

ואמר אביטול ספרא משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה (- פירש המיוחס לרש"י: מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמר גידופי, להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני, ע"כ) שנאמר הנה יוצא המימה וגו', ע"כ. עיין בפרפראות לחכמה הנ"ל.

עיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך ז"ל ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר, הן. אמרה לו, אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף, אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלי לבטלו עוד וכו' וכו' והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים וכו' ע"ש.

ובזה י"ל ענין קריעת ים סוף, סוס ורוכבו רמה בים דייקא, שביטל כל הכשפים שלהם.

יח: ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר והאמר רב יהודה אמר שמואל בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר תזדמן לי לפניתא, א"ל לא תיבעי רחמי הכי, אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה', בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו (-אותו איש המתפלל) לימות מקמה או איהי תמות מקמיה, א"ל לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא הכי, ע"כ.

ובפירוש המיוחס לרש"י מבואר שלעולם לא ישיג אדם אשה שלא מיועד לו, אבל הר"ן מפרש שהאיש כן השיגה ואחר כך התחרט וביקש על המיתה. ורבא אמר לו הלוא אמרתי לך לא להתפלל על זה.

עיין בספר המידות ערך תפילה ח"ב אות י, על ידי תפילה יכול לשנות זווגו הנכרז בשמים, ע"כ. ובפשטות זה לא כפירוש המיוחס לרש"י, אלא כפי הר"ן, ואכן לפי זה, הגם שיכול לשנות, אין להתפלל על זה.

כ: אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרוב ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד, ע"כ.

מכאן רמז בעלמא להיסוד שרבינו קבע בספר חיי מוהר"ן אות יב ז"ל ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכים לנהג אבלות אף על פי שיודעים על פי השגות, ע"ש המעשה שהיה. כי ידיעה על ידי השגות הוא כמו ידיעה ביום טוב ושבת, שאינו חשוב שמועה קרובה כנ"ל.

כה:

שכיב וכו' שפעו מרזבי דמא: שיחות קצז.

כי נח נפשיה דרבי אבהו – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רע.

כז:

אין מספידין בחנוכה. ליקוטי מוהר"ן סוף תורה יד. שיחות הר"ן קלב.

כח.

ששים זו היא מיתת ביה בידי שמים, אמר מר זוטרא מאי קרא דכתיב תבא בכלח אלי קבר, בכלח בגימטריא שיתין הוו.

עמש"כ בספר המדות ערך אהבה ב:א שכל"ח ראשית תיבות כי לעולם חסדו. והרי לעיל הביאה הגמרא ששנות שמואל נ"ב שנה, ואיתא בירושלמי (ברכות ד:א) כיון שחנה התפללה, וישב שם עד עולם, ועולמו של לוי הוא נ' שנה וכו'. וכן כאן, חסדו של השם נותן לבן אדם בכל"ח שנה.

רב סעורים אחוה דברא הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא מנמנם (-גוסס), א"ל לימא ליה מר (-למלאך המות) דלא לצערן, א"ל מר לאו שושביניה הוא וכו' א"ל (-אחר פטירתו בא רבא אליו, ואז שאלו) הוה ליה למר צערא, א"ל כי ריבדא דכוסליתא (-מקיז דם), רבא הוה יתיב קמיה דר"נ, חזייה דקא מנמנם וכו' כמשיחל בניתא מחלבא וכו'.

עיין בליקוטי מוהר"ן תורה רנ ז"ל ואף על פי שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם כגון היסורים שבאים מחמת ההרכבה, כמו יסורים שיש מיציאת הנשמה מן הגוף, והם יסורי החולה שבאים מחמת שמתחלת הנשמה להתפשט מן הגוף, ומחמת שנקשרה הנשמה בהגוף בקשר אמיץ וחזק, על כן בהכרח מרגיש היסורים בעת הפרוד, אף על פי כן היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה, ע"ש.

וי"ל שכוונת הצדיקים האלו היו שמלבד היסורים המוכרחים מטעם הפירוד הנ"ל, לא היה צער מיתה. עוד י"ל שמחמת גודל דעתם לא הרגישו צער, אבל לפי זה ק"ק מה רצו לבקש ממלאך המות שלא יצערם, ואינו קשה, כי תמיד צריכים לבקש שלא לבוא לידי נסיון, ושמא יגביר הצער וכדומה. עוד י"ל שצדיקים כבר עשו פירוד והמשילו את נשמותיהם על גופם, ולכן כבר אין להם צער בענין זה.

רבא הוה יתיב קמיה דר"נ, חזייה דקא מנמנם (-גוסס) וכו' וכו' א"ל (רבא לרב נחמן שבא לרבא אחר פטירתו) ה"ל למר צערא, א"ל כמישחל בניתא מחלבא, ואי אמר לי הקב"ה זיל בההוא עלמא כד הוית לא בעינא דנפיש ביעתותיה, פרש המיוחס לרש"י: דמלאך המות, ע"כ, היינו אף על פי שלא ציער אותו בלקיחת נפשו. אכן במתיבתא הביא מרבינו שלמה בן היתום (ד"ה בינתא) שנראה שלא פירש זאת על מלאך המות, אלא על העולם, שאמר רב נחמן, לא הייתי רוצה לחזור לחיות בעולם הזה משום 'שרבות אנחותיו ואימותיו ובעתותיו', ע"כ.

עיין בספר חיי מוהר"ן אות תמו, שרבי נתן לקח עצה מרבינו רבי נחמן לא לחזור לעולם הזה בגלגול, ע"ש באריכות.

כח:

כצפורי בפי הושט – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים, עמ' רעב.

ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן (-בנהי על המת) אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו (- אחינו הסוחרים, במקום סחורתם וקניינם נבדקים, האם נאמנים הם או לא).

אולי יש בזה רמז על המבואר בספר ברית מנוחה, שהזהיר כמה פעמים בענין השם "אזבוגה" שנפלו בו ויצאו מהדרך.

כח:-כט. א"ר חנינא קשה יציאת נשמה מן הגוף כציפורי בפי הוושט (-כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן, המיוחס לרש"י) רבי יוחנן אמר כפטורי (-שקושרין שתי ספינות ביחד, המיוחס לרש"י) בפי הוושט.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה רנ, וראה לעיל בעמוד זה בענין מיתת צדיקים.

כט. אמר ר' לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון וכו'.

במסכת מגילה דף כו: נחלקו אם קדושת בית הכנסת חמורה מבית המדרש או ליהפך (ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עה ששם רבינו קבע שתפלה הרבה יותר גבוה מתורה), ועיין שם בדף כט. שאביי החליט לגרוס בבית הכנסת. ומצינו להיפך שיש שהחליטו להתפלל במקום שלמדו. ואילו ר' לוי סובר שצריכים ללכת מזו לזו, וביאור הדברים מבואר היטב בליקוטי מוהר"ן תורה כב, וכמו שכבר ציין והסביר בספר פרפראות לחכמה:

עיין פרפראות לחכמה ח"ב (נדפס שם בריש המסכת) על פי מאמר חותם בתוך חותם סי' כ"ב היינו שעושה מבחי' תפלה תורה, וזוכה לבחי' תפלה גבוה ממדריגה זו, ועי"ז זוכה לבנין ציון וירושלים שהוא בחי' אמונה ועי"ז זוכה לקבל פני שכינה בבחי' נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ר"ת אמונה וכו' ע"ש.