פסחים

פסחים

פסח בגמטריא נחמן. פסחים ע"ה בגמטריא הוי"ה אדנ"י נ נח.

ב. משנה א:א אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. מפורש בלקוטי מוהר"ן תנינא פג. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ג.

מפתחות:

עיקם הכתוב טית אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו: לק"מ לח:ג דף נב..

ה. בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני ולבנין ביהמ"ק דכתיב כסא כבוד מרום מראשון ולשמו של שמיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ח.

שחיפוש בנרות שנאמר נר ה' נשמת אדם חופש וכו': לק"מ ער"ה דף קיט:.

ח: שלוחי מצוה אינן ניזוקין. עיין במסכת שבת דף קיח: ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה.

שליח מצוה, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ממתי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד) ולא יחמוד איש את רצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה וכו' וכו' ע"ש.

הרי שהגמרא נקטה שכל מצוה היא כמו עליה לרגל, וההבטחות של התורה על העולה לרגל שייכים לכל מצוה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה ל' ז"ל והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים ועל כן הם ימי שמחה כמו שכתבו (דבירם טז) ושמחת בחגך, ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, ע"ש. הרי שכל המצות הם עולים לרגל.

וקשה, שהרי רבה בר בר חנה גנבו ממנו סל הלחם כאשר התפלל (בבא בתרא עד.), והרי תפילה מצוה היא. וי"ל.

פסחים דף כא:-

דא"ר אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא (ואין יכולים ללמוד מנבילה) הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה, נפקא ליה (שמות כב:ל – ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו) מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכל ואי אתה משליך לכל כל איסורין שבתורה ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא.

ר' אבהו לפי רבי יהודה לומד איסור הנאה לכל היכא שיש לאו של אכילה מאיסור של טרפה. י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה מח, צירי זה בחי' וייצר, יצירה לטב יצירה לביש וכו' וזה בחי' בינה ששם נוצר הולד וכו' בחי' כח התפלה מה שמתפללין בכח וכו' ע"ש.

והרי איסור טרפה היא בבהמה היא בהמה שאין לה כח, וכן בשר בשדה טרפה דרשו חז"ל על הוצאת אבר של העובר ממעי אמו, אע"פ שמחזירו הרי הוא טריפה, כי יצא מבחי' שכר פרי הבטן. וזה שורש היצירה לביש, ולכן שם יש רק איסור אכילה, ומשם והלאה משתלשל האיסור שיהא גם אסור בהנאה. ולכן לענין חולין שנשחטו בעזרה, רבי יהודה סובר שעל כל פנים הם בבחי' במעי אמו, ואין לאוסרן בהנאה, וזה מה שאמר לאו דאורייתא היא, כי התורה בחי' עשרה מאמרות מקבלין כח מכח אתוון, ואילו חולין אלו על כרחך לאו בחי' אורייתא במעי אמו של כח מעשיו, אבל עם כל זה אין לאוסרן בהנאה כנ"ל. בחי' כי מנגד תראה (עיין שם בסוף התורה), שמותר בהנאה, ושמה לא תבוא, שאסור באכילה, בחי' ארץ אוכלת יושביה.

וי"ל כעי"ז אפילו לפי ר' אבהו אליבא דר' מאיר שלומד איסור הנאה לכל לאוי אכילה מאיסור נבלה. כי נבל מלשון נבל תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר (יתרו יח:יח) כי כן היה בסוף שמשה רבינו נבל על ידי העם הזה במי מריבת קדש. ומשם התגבר הריב לשונות, ולכן משם יצא חומרת איסור הנאה לשאר לאווי אכילה, ואפילו לחולין שנחשטו בעזרה, כי ר' מאיר רואה את הפגם כבר מנבלה, מכישלון לשון משה שחילל קדושת הדיבור, ומשם ישתלשל האיסור להחמיר אפילו באיסור הנאה גם בחולין שנשחטו בעזרה.

והנה הגמרא מסקת, מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בינייהו, איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה וכו'. כי שפת אמת תיכון לעד, ולכן אע"פ שיש מחלקת וריב לשונות איך לפרש המילה אכילה, שהיא בחי' ארץ ישראל כנ"ל, אבל בסוף אם תיטיב שאת, ואז אהפך אל כל העמים שפה ברורה, ואין להם מחלקת אלא עד שעדיין יש בחי' שחיטת חולין בעזרה. שזה בחי' זמן הגלות, שמקום המקדש עדיין קודש רק שאין לנו כח לקדש ולהקריב.

כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה). וכמו שהשם יתברך אוהב את הצדיקים מצוה עלינו לאהבם, ואין השם יתברך מתירא מכלום (-אכן מדת היראה בעצמה היא יראה מהשם יתברך – ליקוטי מוהר"ן קמח)]

כה.

בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות וש"ד: לקמ"ת א:י דף ב..

מא.: אמר רבא אכלו נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי, איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. רבא אמר אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים, זג וחרצן לוקה שלש וכו'. ע"ש.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה מ"ט בלקוטי מוהר"ן, שצריכים לעשות חלל פנוי, ובתוך החלל פנוי יוצרים העולמות. ועל ידי יצירת העולמות שהם מדותיו יתברך, מתגלה מלכותו. וזה ענין של לאו שבכללות, שהוא החלל שבו הבית לכלל היצור. וצרכים להעלות את המלכות על ידי השיר פשוט כפול משולש מרובע, והשיר פשוט הוא למעלה מכל הצמצומים, והוא בחי' חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה – כי על היחוד של השי"ת לא יבוא שום צמצום ולאו כלאו דחסימה – שחוסם ומצמם. ואחריה על כל דרגה יהיה גדרי הצמצומים והלאוין, יש בחי' של לאו אחד הכולל, וזה עומד לפני השיר כפול, ויש בחי' שני לאוין, עומד לפני השיר משולש, ויש בחי' שלש לאוין שעומד לפני השיר מרובע.

וזה דייקא בקרבן פסח, כי עלית המלכות ביחוד תתאה ויחוד עלאה בחודש האבי"ב כמבואר שם.

וגם דייקא בנזיר, כי נזיר גם כן בחי' ראש נזרו ובחי' לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, כמבואר שם בתורה שיש שני ראשי שנה שהם ימי תשובה להעלות המלכות והעצה, כאשר היא בקטנות, אחד בניסן, וזה הדרשה מקרבן פסח הנ"ל, ואחד בתשרי. והמלכות בחי' שרה כמבואר שם, וזה לשון נזיר, מלשון רוזנים (תהלים ב:ב) שפירש המלבי"ם שרי העצה. ונזירות הוא ענין תשובה וענין לעשות ההגדרה והצמצומים כדי לבוא להגדלת הדעת, עד שהשערות הם בבחי' עתיקא ולא גוזרים אותם. וזה בחי' נזיר אותיות רזין, בחי' תורה דעתיקא סתימאה שזוכים להגיע ולהשיג כמבואר שם בתורה.

מח: רש"י ד"ה תנא לשה היא מקטפת כז"ל מקטפת דהיינו עריכה שקורין אנטוורטי"ר (-לתת צורה לעיסה) ע"ש. אנטוורטי"ר עם הט' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מט:

אל תקרי מורשה אלא מאורסה: לקמ"ת פט דף מ..

נ.

ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו': לק"מ ד:א דף ג..

אטו האידנא לאו אחד הוא וכו': לק"מ כא דף ל:.

ביום ההוא יהיה ה' אחד: לק"מ נא דף נט:.

ביום ההוא וכו' אטו האידנא לאו אחד הוא וכו': לק"מ סה:ג דף פ:.

אור שהוא יקר בעוה"ז יהיה קפוי וקל בעוה"ב: לק"מ ו:ג דף ו:, ל:ח דף מג..

ולא יהיה כנעני אין כאן עני: לק"מ רעז דף קכ..

נ:

לא כמו שאני נכתב אני נקרא: שיחות הר"ן רסא.

עליונים למטה ותחתונים למעלה: שיחות הר"ן מ.

נד. מענין אדה"ר שבמו"ש נטל שני אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור והביא שתי בהמות והרכיב זה על זה ויצא מהן פרד.

נו.

משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו': שיחות הר"ן צג.

רבא אמר מפסיקין היו [-אנשי יריחו היו "כורכין את שמע" ולא מיחו בידם, והיו מפסיקים בין שמע ישראל יא"י אחד לפרשת ואהבת] אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך, ע"כ.

והנה בטעם למה אנשי יריחו דוקא היו אומרים בסגנון זה שמטיל ספק חלילה כנ"ל נראה להדיא כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה רעב – היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה) זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום וכו' ע"ש. והוא פלא.

אמר ר' שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט:א) - בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: 'שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכאבי יצחק שיצא ממנו עשיו?' אמרו לו בניו: 'שמע ישראל: ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.' באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

והנה רש"י בפ' ואתחנן פירש ז"ל ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): (רש"י).

ונראה לפרש שהרי יעקב אבינו חשד שבניו נתערבבו באומות (ועיין בבראשית מח על הפסוק וירא ישראל את בני יוסף ואמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם, ופרש"י שהוציא שטר כתובה וכו'). ועל זה ענו ה' שהוא אלהינו עתה, עתיד להיות ה' אחד גם לאומות, וזה היה עסקם עם האומות. וכן מצינו בפרשת שמע דייקא, טטפות, טט בכתפי פת באפריקי, דהיינו שה' אחד בכל השבעים לשונות.

סו:

כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ י:ד דף יג., כב:יא דף לד., רמו דף קיו:.

כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ מג דף נד., ח:ב דף טז..

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ נז:ו דף סח..

סח.

עתידים צדיקים להחיות את המתים: לק"מ סב:ו דף עו:. שיחות הר"ן צג, צט.

ואיש משענתו וכו' עתידין צדיקים שיחיו מתים: לקמ"ת עב דף לד..

סח. רש"י ד"ה מנקבין בסכין, כז"ל ולשון מיחוי, שמוציא פרש רכה דמנחת בתוכה, דשנפרי"ר בלע"ז (-להנמס – רש"י שמות טז:כא), כמו וממחה ושופך (מעשר שני ה:א) וכמו המחהו וגמעו (לה.). לישנא אחרינא, מיחוי לשון נקיבה וחיבול, כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה), עכ"ל. דשנפרי"ר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן נ נח נחמ נחמן מאומן.

סח: רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. יש לפרש 'כמה' מלשון כיסופים - כמה לך בשרי. וביאור הדברים, כי הגמרא אומרת שאילמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות וכו' היינו מכל הטבע היינו לומדים דרכי ה'. ובליקוטי מוהר"ן תורה נד הורה על ענין לימוד הרמזים שהשם יתברך שולח לבני אדם, וכותב שאף על פי שזה לימוד גבוה, אינו אלא בחינת רגלין ואין להסתפק בזה כלל. וזה שוקא, השוק הוא הירך הוא בחינת רגלין וכל השוק של סחורה בחינת רגלין שבו השם יתברך שולח רמזים. וזה מה שר'יוסף אמר שבלי התורה כל הרצונות שלו היו בשוק. ועכשיו שיש את התורה עביד ליה עגלא תלתא, התלתא מורה שהוא שייך לכל הבחינות רישא אמצע וסיפא או ג"ר ו"ק ומלכות, ראש תוך סוף, וכדומה, לא רק להרגלין. אלא מעגל שלם.

חציו לה' חציו לכם: לק"מ קמד דף קד..

כמה יוסף איכא בשוקא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' קמ. על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' קמב. על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' קמג. על פי לק"N כח 'בני לן ביתא', עמ' קמה. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' קמו. על פי לקמ"ת ב 'ימי חנכה, עמ' קמז. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' קמט.

בשבועות כולם מודים דבעינן לכם.

לכאורה משום שכל הבריאה אי אפשר לשנות בה כלום. והכל צפוי וכו'. ורק מכח התורה יש יכולת לכל אחד, כפי שורש נשמתו – שכל נשמה יש לו פירוש בכל התורה כמבואר בכתבי האריז"ל, לייצר בדיוקנו, זאת התורה אדם.

וזה שאמר רב יוסף (פסחים סח:) ביומא דעצרתא, עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.

כי ה' קנינים במסכת אבות. יש את השמים והארץ, כמו שכתוב בברכת שם לאברהם, קונה שמים וארץ, נוטריקון שוק"א, ואלו קבועים, ואילולא התורה האדם היה קבוע בהם בלי אפשרות להזיז ולשנות שום דבר באמת, וזה שאמר כמה יוסף, כמה שירצה (מלשון כמה לך בשרי) וישתדל, לא יפעל כלום כי הכל קבוע בשמים וארץ. וכן כמ"ה בגמטריא אדנ"י, המלכות, יוסף זה יסוד שמזדווג עם המלכות, איכא בגמטריא לב, הפנימיות, הכל בשוקא. ושאר הד' קנינים, תורה, ישראל, אברהם, בית המקדש. ורב יוסף עצמו בחי' ישראל, עבדי לי עגלא תלתא, כנגד הג' של תורה, אברהם, בית המקדש. כי עגלא יש לו ג' פירושים, בעגלא ובזמן קריב – מהירות, הוא ענין זריזות של אברהם, עגלה, שנוסעים עליה בדרך, בחי' התורה שדרכיה דרכי נועם, ועל פי ה' יחנו ויסעו, ועגל שמביאים קרבן בבית המקדש.

עוד נראה לפרש בעזה"י כמה יוסף וכו'. כ' פעמים מ' פעמים ה' בגמטירא ד' אלף, בחי' הד' אלפים המבוארים בליקוטי מוהר"ן תורה כח, המתנגדים המבזים יראי השם, זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שידין יהודאין, כי ת"ח שידין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשידין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים, עיין שם באריכות. והרי מצינו במסכת פסחים (קי.) אמר רב יוסף אמרי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולוהו זוגי וכו', הרי כמה יוסף, ורב יוסף היה בסכנה שהיה מקבל תורה נפולה מאלפין הנפולים, שהיה מקבל תורה מהשידין. ולכן אמר עבדי לי עגלא דייקא, כי עיקר ההכרה של השידין בכף רגל כמו תרנגול, ואילו כף רגל של מלאך הוא ככף עגל (יחזקאל א). וכן השם הקדוש של כף רגל השמאל, במרכבת הבינה, בדרך החמדה בספר ברית מנוחה, הוא אגל"א (ראשי תיבות אתה גבור לעולם א'. שוב למדתי בב"מ קח. ברש"י אגלי פירושו שערים). וצוה שיעבדו בשבילו, שיקיימו בחי' הכנסת אורח צדיק (וכאילו לאספו אל הבית מהשוק), כי בעינן 'לכם' אותיות מלך, מאן מלכי רבנן, שהוא התיקון להעלות הד' אלפים כמבואר בתורה כח שם, אלא שבתורה כח מבואר התיקון הוא דייקא על ידי כבשים, בחי' כבש אלוף, שמהם היו מביאים קרבן התמיד, ואילו רב יוסף ביקש עגל מטעם הנ"ל [ואכן ביקש עגלא תלתא, ואותיות שעל גבי כבש, הם לגת, לג – עג"ל, ות' של תלתא. והכבשים צריכים ביקור – ע'].

כתבתי את זה בס"ד לפום ריהטא כלאחר יד לזכור חג שבועות הבע"ל, עוד צריך ביקורת והרחבה בעזה"י.

עא. וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. יש לפרש על פי מה שגילה רבינו בליקוטי מוהר"ן (תורה כג) עבודת אלילים היא חובה (עיין רש"י לך בפסוק וירדפם עד חובה) שמכרעת את הכל לכף חובה וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות וכו' עיין שם, והגמרא נוקטת שאינו בא אל מן החולי נפש ומכל חילול האמת.

פו: - אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני. להו בעל השם, עם הג' תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – אני. מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב – בגמטריא יז בתמוז – אפוריא יתבת (יתבת בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה), אמר להו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. הראשי תיבות של: לך בעל הבית עשה ע"ה בגמטריא נ נח. מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא – זימנא בגמטריא נ נח. אמר להו מסרבין לקטן – מסרבין לקטן ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ואין מסרבין לגדול.

פז. אר"א אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הרחמים וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

פז:

הרבנות מקברת את בעליה: לק"מ נו:ג דף סד:.

פז:-פח.

עולא אמר (הטעם שגלו ישראל לבבל הוא) כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.

יש לפרש כי צריכים ליכנס להיכלי התמורות למקום הקלפות להעלות משם הקדשה – לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה כד. ועוד גילה רבינו בתורה רמה ז"ל דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים וכו' אבל דע, שצריך ליזהר מאד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חידושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו' וכו' ודע שכל אדם קודם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות וכו' ע"ש. וי"ל שזה ענין אכילת התמרים, ולילך מחיל עד חיל, עד שזוכים לבחינת אדם ממש – המבואר שם ע"ש.

ובהמשך הגמרא מבואר (על פי רש"י בתענית דף ט:) שהתמרים גורמים שלשול, ורבינו גילה בספר המידות, ערך אמת אות ח' שהשלשול והעצירות בא על ידי שקר, עכ"ל. הרי עוד הוכחה על בחינת התמורות של התמרים. וגם ממה שעולא (מלשון עליה כנ"ל) מתחילה שמח עליהם וקרא אותם דובש, ובסוף קרא אותם סמא דמותא, מרומז הענין.

וידוע (רש"י ירמיה פרק כה, ופרק נא) שבבל בא"ת ב"ש ששך, ובגמטריא כתר (ואילו בב"ל בגמטריא לד אותיות של מילוי דמילוי שם אדנ"י, סוף כל דרגין). וזה בחי' תמורות.

פח. (ועיין למעלה)

כי אברהם קראו הר ויצחק קראו שדה: לק"מ י:ג דף יב:.

פח. לא והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וכו' לא כאברהם שכתוב בו הר וכו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו' אלא כיעקב שקראו בית. עיין ליקוטי מוהר"ן תורה י.

פח. א"ר יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר (הושע ב:ב) ונקבצו בנמי יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל.

והנה קבוץ גליות בחי' ציצית שהם בחי' מארבעה רוחות, וכמו שלקוחים כל הציצית ביד בברכת קריאת שמע כאשר אומרים – מהר והביא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות הארץ ושבר על הגוים מעל צוארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו. והרי: קבוץ גליות ע"ה בגמטריא תרח"ם, והוא השנה שהרבי מראזדין – שהיה פעם על ציון רבינו באומן – המציא את התכלת. ועיין באריכות בזה בסיפורים מר' שמואל הורוביץ ובשיח שרפי קודש (ב:רצט), שרבינו רימז על זה, שיש בחי' גאולה בשנה זו, וכן הביא מר' שמשון אוסטריפליא שגילוי התכלת שייך לאותו שנה.

ויש בזה עוד רמזים בגמרא, כי "יחדו" בחי' הצמר ופשתים יחדו בציצית, וזה לשון "גדול" – מלשון גדילים תעשה לך (כל זה תמצא בלשון הגמרא במסכת יבמות דף ה: לימא קרא ציצית תעשה לך, גדלים למה לי? וכו' עשה גדיל ופותלהו מתוכו, א"כ לימא קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו למה לי וכו'). וזה לשון "יזרעאל" אותיות אליעזר, כי רבי אליעזר אומר (מסכת ברכות דף ט:) שזמן ציצית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. "לכרתי" בחילוף אות כ' לח' – הוא תרחם, רמז לגילוי התכלת בשנת תרח"ם עד הנץ החמה שהוא בחי' לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו וכו' המבואר בליקוטי מוהר"ן (מט:ז) על גילוי התכלת שיעשהה כלה בגוים והצדיקים דבקים בו, ע"ש מדבר גם על בריאת העולם.

ונראה שיש בזה מהסוד שרבינו גילה (חיי מוהר"ן קפה) אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן (ושוב עשה תשובה על שגילה את זה, עיין שם אות קצו), עכ"ל. נחמן נתן בגמטריא תרחם!

קבוץ גליות בגמטריא ציון נ נח נחמ נחמן מאומן!

פח. רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד וכו' אמר ליה (רב נחמן לרב עינא סבא) עינא סבא ואמרי לה פתיא (כלי) אוכמא (שחור) מיני ומינך תסתיים שמעתתא ע"ש.

פתיא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (אוכמא בגמטריא ואני ע"ה. גם "עינא" בגמטריא אני וסבא ע"ה). רואים קשר פה בין רב נחמן סבא ונ נח נחמ נחמן מאומן, שמהם תסתיים שמעתתא.

פח. שוב פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחיים וביקשו לטמא כל הסעודה כולה באו ושאלו את המלך וכו' באו ושאלו את ר"ג א"ל בית המטבחיים רותח או צונן א"ל רותח אמר להם לכו והטילו מלא כוס של צונן וכו' וריחשה וטיהר ר"ג כל הסעודה כולה נמצא מלך תלוי במלכה ומלכה תלוי' בר"ג נמצאת כל הסעודה כולה תלוי' בר"ג.

צו. בעי רבי זירא, אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו? א"ל אביי, ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד – פרש"י ז"ל בשר צלי בשפוד, עכ"ל (רבינו חננאל פירש שאכלו אותם, והמאירי פירש ששרפו אותם).

שויסקי, עם הו' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. (אימורי פסח, בחי' אמרות נחמ"ן).

קד. מאן ניהו בנן של קדושים, רבי מנחם בר סימאי, ואמאי קרו ליה בנן של קדושים, דלא איסתכל בצורתא דזוזא, ובתוספות מבואר שרבי מנחם הוא זה שלא היה מסתכל, ותולה קדושתו באביו, שגם אביו היה קדוש, ע"ש. והרי בנן בגמטריא של הראשי תיבות של מנחם בר סימאי.

ונראה לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כג:ה ז"ל כי באמת יש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש, שמשם בא כל הממון וכל השפעות, ועל ידי הסתכלותו שם, יתבטל תאוותו וכו' ע"ש. ולכן דוקא בענין זה של נקיות וטהרה מתאוות ממון, יחסו לקודשת אביו, מרמז על ההסתכלות לשורש. וקראו קדושים, לשון רבים, כי לזאת ההסתכלות אי אפשר לבא אלא עד שיתקן בריתו, שהוא בעצמו עיקר התיקון לתאוות ממון, ועיקר הקדושה, כמבואר שם. וכן מבואר שם שתאוות ממון הוא בחי' טומאת נדה, והרי הטהרה מטומאה זו ראוי ליחסו ללידתו בטהרה.

[שוב ראיתי בפרפראות לחכמה ח"ב שפרש על פי תורה כג ז"ל שע"י שמירת הברית ניצולין מתאוות ממון ושם בסופו מובא מענין המטבע שיש עלי' צורה והנה ארז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ומבואר בזוה"ק כי קדושת הברית של הבן הוא עפ"י רוב כפי קדושת אביו בזה וכן לענין תאוות ממון מובן ג"כ במאמר זה קצת שתלוי בטבע אביו שזה בחי' דהוה מסיק בבי אבוה וכו' וזה בחי' והניחו יתרם לעולליהם וכמובא במ"א וע"כ ר' מנחם שזכה שלא הסתכל כל ימיו על צורתא דזוזא מובן ממילא שהי' קדוש מאד בקדושת הברית ג"כ וע"כ קרו ליה בנן של קדושים כי בודאי גם אביו היה קדוש מאד בקדושת הברית ובביטול תאוות ממון כנ"ל, עכ"ל.]

ועוד עיין בליקוטי מוהר"ן תורה סט – וכל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו, שיהיה לו בזה העולם וכמה פרות, הינו בנים שיהיו לו בזה העולם, והם בחינת אילן וענפים ופירות, כינו שאור נפשה הוא בחינת עקר האילן וכו' ע"ש.

הראשי תיבות של בנן של קדושים בגמטריא ברסלב נ נח.

קיב.

כשהיה ר"ע בתפיסה אמר לו רשב"י וכו': לקמ"ת ס דף כח:.

קיב. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה, סכנת שברירי (עוורון) וכו' וכו' ואי לא לימא איהו לנפשיה פלניא אמרה לי אימי איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי צחינא מיאב כסי חיורי ע"כ.

והנה כבר הבאתי במקומו מש"כ הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי דרשות פרשת בלק, מה שיש ללמוד מזה הכח באמירת נ נח נחמ נחמן מאומן. עיין שם.

והנה ראיתי מובא מחידושי המאירי (ד"ה שברירי) שפירש שמתמעט פחד דמיונו במיעוט התיבה, ע"כ. ולפי זה בהגדלת התיבה מרבה דמיון הכח והעוז. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שמבואר שם שהשיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן – נעשה דוקא על ידי בירור המדמה.

קיג:

תני תנא [שנה האמורא השונה את הברייתות] קמיה דרבא ורב ספרא את הברייתא דלעיל, ששלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, וביניהם רווק הדר בכרך ואינו חוטא.

צהבו פניו דרב ספרא, שמח על כך, שהרי הוא רווק הדר בכרך.

אמר לו רבא: לאו כגון מר!

אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי סנדלרים בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני היו עושים נעלים לזונות. ועיילי להו, ומביאים להם. אינהו, הזונות, היו מסתכלי בהו. ואינהו, רב חנינא ורב אושעיא, לא מדלן עינייהו, לא היו מרימים עיניהם לאיסתכולי בהו.

ומומתייהו, והיו הזונות רגילות לישבע בחיי רב חנינא ורב אושעיא הכי: בחייהן, בחיי "רבנן קדישי דבארעא דישראל"!

ע"כ.

הנה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, בסיפור של החכם והתם, רבינו גילה ענין עשיית נעלים, שהוא ענין תפילה, וגם ידוע שכל ענין של רבינו (בגמטריא פייסבוק) הוא ענין תפילה, ועל כן עיקר עשיית נעלים למי שהוא, הוא לקשר ולנעל אותו לרבינו. ולפי זה מבואר שרב חנינא ורב אושעיא (על אף שהיו רווקים) היו עוסקים להתפלל עליהן ולקרב את הזונות - ואכן היו מתגברים ושולטים על עצמם לא להסתכל ולהביט כלל בהן. ודוקא אלו הזונות הכירו בקדושתם.

קיג: אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה (לרבו של המספר – לפי פירוש המתיבתא) למשנייה (כדי שרבו ישנא את העובר עבירה)? אמר ליה, אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי, לימא ליה, ואי לא, לא לימא ליה, ע"כ.

עמש"כ בספר המידות ערך לשון הרע אות ז.

קיג: חמשה דברים צוה כנען את בניו וכו' פירש רשב"ם ז"ל כלומר מנהן כן הוא כאילו צוה עליהן אביהן ע"ש.

עין מה שפירש רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה כג, שעבודה זרה נקרא חובה, כי מצוה לקיים דברי המת.

קיד. אמר ר' יוחנן משמיה דר' יהודה בר' אילעי אכול בצל ושב בצל (פירש רשב"ם אכול בצל או ירקות, ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך, ע"כ, עיין שיחות הר"ן אות רסה, לא לאכול בצל חי, וצ"ל בצל מבושל.

קיד. דאכיל קקולי (-ירקות) אקיקלי דמתא שכיב, פירש רשב"ם ז"ל על אשפות העיר משום ששאר בני העיר יושבין הוא יושב,ואין תובעין לו כלום, עכ"ל. ובבן יהוידע דחק לפרש ענין האשפות. ונראה לפרש כי קי"ל שאכילת ירקות מרבים זבל.

קיז.

עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים: לק"מ רה דף קיב.

קיז. אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו' שנאמר קחו לי מנגן וכו'.

קיז. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן, ע"כ. עמש"כ בספר המידות, ערך מריבה אות ג.

קיז. אמר רב חסדא הללויה סוף פירקא, רבה בר רב הונא אמר הללויה ריש פירקא, אמר רב חסדא חזינא להו לתילי דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו הללויה באמצע פירקא אלמא מספקא ליה. ופרש רשב"ם ז"ל הללויה ריש פירקא, כולהו הנך דספר תהלים שאין בו כי אם אחת לבדו בין פרק לפרק, אבל מקום שיש שני פעמים הללויה בין פרק לפרק לא פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא דחד מלעיל וחד מלרע, ע"כ. [וע"ע בברכות דף י. כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי, ע"כ (ועיין בתוספות שבאמת יש רק קפיטל אחד כזה – א-ב, והכוונה לכל היכא שהחתימה מעין הפתיחה, כמו תהילה והללוי"ה), ובריש ספר מדרש לפירושים פי' שאשרי בחי' כתר, בחי' עשרי"ם אורות, י' ספירות אור ישר וי' ספירות אור חוזר, ודחק לפרש שזה כוונת ר' יהושע בן קרחה שעשרים אשרי כתוב בספר תהלים אע"פ שרבי מנה כ"ב (ילקוט שמעוני על נ"ך תרי"ג. ועיין שם שריב"ק בעצמו כתב שהכ' כנגד הכ' הוי' שבספר ישעיה). אכן עשיתי חיפוש במחשב ומצאתי 24 שכתוב בתהלים האותיות אשרי – כולל אשרנו וכדומה, (ויש עוד כמו ואשר בארץ, כמו שפרש"י עה"פ אשר נשיא יחטא (ויקרא ד:כב) לשון אשרי), אכן ה' פעמים פירושו מצעדי גבר, ובפשטות על זה נחלקו שריב"ק פירש אחד מאותם ה' לענין אשרי חלקו, ורבי פירש ג' מאותם ה' לענין אשרי חלקו. ולפי זה יש להצדיק פירושו של המדרש תהלים, שהטעם שריב"ק שרצה להקים את המנין לעשרים היה בשביל הכת"ר].

ונפקא מינה למי שאומר נ נח נחמ נחמן מאומן בין פרק לפרק, בפשטות לפי רב חסדא הרי זה שייך לסוף המזמור שסיים, ולפי רבה בר רב הונא הרי זה שייך למזמור הבא. ויש לחלק ואכמ"ל. והיה לי עוד סמוכים לשאלה זו ממנחות.

ועיין במסכת יומא בסוגיא של הה' טבילות וי' קידושין של כהן גדול (ובריטב"א שם, דף לב. ד"ה ופשט, שאין טבילה על פשיטת בגדים ולא מצינו דין טבילה אלא להכשיר את הכהן לפני העבודה אבל לא לאחריה).

קיז:

משנה י:ז מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר, בין הכוסו הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה, ע"כ.

כוסות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (בין בגמטריא אני ע"ה, הרי: ואומר עליו ברכת השיר – אני נ נח נחמ נחמן מאומן).

קיח.

קשין\ם מזונותיו כקריעת ים סוף: לק"מ ט:ב דף יא:, רי דף קיג..

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף: לק"מ לז:ו דף נא:.

קשין מזונותיו כפליים כיולדה: לק"מ כג:א לה..

למה נסמכה פרשת עכו"ם למועדים וכו': לק"מ יד מאמר רבב"ח דף כ..

והמבזה את המועדות כאלו עובד עכו"ם: לק"מ רלה קטו.:.

הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורותו: לקמ"ת עח דף לו..

קיח. מהיכן הלל הגדול, רבי יהודה אומר מהודו (תהלים קלו) עד נהרות בבל (תהלים קלז), ורבי יוחנן אומר משיר המעלות (הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העמדים בבית ה' בלילות – קלד:א) וכו' ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, ע"כ. והיינו ר' יוחנן לשיטתיה, כי עיקר חילוק המזונות בחי' טרף נתן ליראיו, לכל עבדי ה' העמדים בבית ה' בחצות לילה, כמבואר בכתבים.

קיח. קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

קיח. אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ופירש רשב"ם ז"ל כלומר נס גדול עושה לו הקב"ה למי שנותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף, ונפקא מיניה למבעי רחמי, ע"כ. ולפי זה לכאורה גם מה שנאמר לפניה, א"ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה וכו', נפקא מיניה למבעי רחמי על מזונות יותר מגאולה, וי"ל.

ולקמן, חבלו של משיח דכתיב (תהלים קטו:א) לא לנו י' לא לנו (כי לשמך תן כבוד וכו') ע"ש, הרי שעיקר התפלה על הגאולה הוא למען השכינה, עיין לעיל קיז. לא לנו ה' לא לנו משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני אעשה.

קיח: מאי ביום הגמל את יצחק עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו כוס של ברכה לאברהם וכו' אומרים לו לדוד טול אתה וברך אומר להם אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא וכו'.

קיח: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע שמוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים, עיין במפרשים כמה דרכים. ועיין בלקוטי הלכות הלכות שחיטה ריש יו"ד מוהרנ"ת מאריך להסביר למה העולם הזה נקרא על שם החולדה ע"ש.

קיט.

ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ כג:ו דף לו..

ואת היקום אשר ברגליהם זה ממונו: לק"מ מז דף נה:.

ואת כל היקום וכו' זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ סט דף פו..

ואת כל היקום וכו' זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ קפ דף קט..

זמרו למי שמנצחין אותו ושמח. לק"מ קכד דף קא:. שיחות הר"ן סט.

קכ:

משנה י:ט הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכו' ברך ברכת הפסח פטר את של זבח, ברך את של זבח, לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו, ע"כ. את של זבח ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.