סוכה

סוכה

שיעור גודל הסוכה צריך להיות לא פחות משבע על שבע (ורש"י כתב בדף ד' שבע ומשהו). שבע על שבע זה 49, וידוע שכל דבר כלול מעשר ספירות הרי 490, ועם הכולל (או המשהו שהזכיר רש"י כנ"ל) – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

[וגם כדאי להזכיר שבלקוטי מוהר"ן תורה כב רבינו כתב שנחמו נחמו עמי, אלו המקיפים של השכל. שעיקר הנחמה זה מהדעת, והמקיפים זה בחי' הסוכה – ענני הכבוד של רוח הקודש. גם ענן, יכולים להחליף הע' לח' בסוד אותיות הגרון אחה"ע, והרי ענן זה ננח!]

ב. ורבא אמר מהכא (ויקרא כג:מב) בסוכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי וכו' ע"ש.

עיין במסכת עירובין (נה:) אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין הן אלא מפתח בתיהן, מתיב רב חסדא, ויחנו על הירדן מבית הישימות וכו' אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת, כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, ע"כ.

הרי שרבא גופיה ס"ל שהלמען ידעו דורותיכם שבסוכות הושבתי את בני ישראל היו בחינת דירת קבע. ולכאורה כן מוטל על המקיים מצות סוכה, שבונה דירה שנכללת בשיעור דירת עראי, עליו לקבוע דירתו שם כבדירת קבע.

דף ד. סוכה שהיתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה ויש בה הכשר סוכה כשרה, ופרש"י ז"ל כשרה כל הסוכה שיש לה ג' דפנות, והאי הכשר סוכה אפילו מן האיצטבא והלאה דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה, ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה, הרי כאן סוכה קטנה כשרה, ואמרין לקמן (דף יט. פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, ומפרשינן ליה אם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שזהו דרכן ליעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לו הכשר דפנות נידון כסוכה, הלכך כל הסוכה עמות שהיא גדולה כשרה, עכ"ל, ונפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים תרלג:ה . מזה יכולים להבין גודל כח הצדיק, שאפילו כל העולם רחוקים מאד מצילא דמיהמנותא, בחי' הסכך שעל הסוכה, אבל כיון שהצדיק נמצא בעולם, ובונה את דירתו בצל השכינה, הרי מכשיר את כל העולם, ומביא אותם להיות תחת כנפי השכינה, וזה מה שה' יתברך אמר למשה רבינו (דברים י:א פסל לך, כי על ידו מכשירים כל הפסל היוצא. ולפי זה יש להעמיק במה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה רסט ז"ל מדירת הצדיק נכר מעשה הדור ע"ש), וא"ש בס"ד.

ה.

מפתחות:

ציץ נזר הקדש – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעב.

יא:

מה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא (בראשית ב:ו) ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

לק"מ כא:ג דף כט: (ושם: מנין שאין מסככין אלא בדבר וכו' ועוד שינויים ע"ש).

כ. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל. עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה מט:ז.

כה. א"ר זירא אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כז. שאל אפיטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר א"ל בכל יום ויום אחתה ממשיך כמה פרפראות (פי' רש"י מיני מעדנים וכו' להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל) לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כז:

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל: לק"מ ל:ה דף מב..

משבח אני את העצלנים ברגל וכו': לק"מ קלה דף קב:.

כז: ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון וכו' והגיע חמה לסוכה א"ל מהו שאפרוש עליה סדין א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט הגיע חמה לחצי הסוכה א"ל מהו שאפרוש עליה סדין א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ נביאים וכו'.

אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט, ועיין ברש"י שכז"ל ומראובן ושמעון גד ואשר לא מצאתי מפורש, ע"כ. ועיין בפסיקתא דר"כ נספחים א ז"ל כך נמשל שמעון כשור ויהודה כאריה, לפיכך טפלו ליהודה, ובשביל שלא ברכו לא העמיד שופט. והכתיב מלך זמרי שבעת ימים בתרצה, אמר רבי יודן לית שבעת יומין במלכותא כלום, ע"כ. וק"ק דהא קי"ל (ברכות כח.) לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר, שאפילו יום אחד חשוב.

כח.

יונתן בן עזיאל – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעד. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' קעד.

גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. עיין מש"כ במסכת ברכות דף לד: חנינא בני בקש.

ואגב רואים פה את היסוד גדול מרבן שמו של יונתן בן עוזיאל.

לב:

שתי תמורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מבינהם וכו': לקמ"ת צ דף מ:.

לד.

אמר רב חסדא הני תלת מילי – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעח.

אמר הקב"ה אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והם שמו עצמן כצפצפה בין ההרים.

קח בגמטריא נ נח, צפצפה – היפוך פצפצי"ה שבפתק.

מה.

משנה

ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. וע' ברש"י ש"אני" ו"והו" הם שני שמות בשם ע"ב, השם הראשון: וה"ו, והשם הל"ז: אנ"י. ובסידור אוצר התפילות סדר הושענות בשם הריעב"ץ כתב שמקדימים לומר 'אני' ע"פ הפסוק (ישעיה מד:ו) אני ראשון ואני אחרון. וצע"ק מנא ליה לרש"י לפרש ששם והו כאן הכוונה לשם הראשון של שם ע"ב, עד שנצטרך לפרש למה מאחרו אחרי שם אנ"י, והלוא השם המ"ט של שם ע"ב הוא גם כן – וה"ו, ויכולים לפרש בפשטות, אני – שם הל"ז, והו – שם המ"ט, כסדרן.

ואין רצוני להאריך בפילפולים עד שאזכה לברירו דמילתא. ועיין מש"כ בספר מלכים א:יז:כא שיתכן שכל ענין של שם ע"ב למדים מהשני דברות הראשונים, אנכי ולא יהיה. ואנ"י מתחיל החצי השני של שם ע"ב ומרמז על אנכי. (וע' לעיל לז: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא וכו' מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים, ובמתן תורה היה גשם וטל תחיה).

ויש להעיר עוד שעושים הושענות עם הערבה. ערבה – ע"ב ר"ה, כי השם ע"ב יש בו רי"ו אותיות, והב' של ערבה הולך על הע' להשלימו לע"ב והולך בין הר"ה, להשלימו ר"ז ועוד חסר ט' והם הג' שמות והו אני והו.

מה:

יכול אני לפטר את כל העולם כלו מן הדין – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפ.

אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום שנאמר (ישעיה ל:יח) אשרי כל חוכי לו, ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא.

הרי עוד הפעם בחז"ל שמשתף הצדיקים עם השם יתברך. ודייקא פה, שתיכף בהמשך תניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (הערוך לנר כתב שבסנהדרין סג. משמע שנחלקו התנאים בענין זה אם אסור).

והנה בענין הל"ו האלו, עיין בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת וישלח עה"פ ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים, כי כתוב (בראשית לב:כד) ויעבר את אשר לו, ל"ו בא"ת ב"ש היינו פ"ך, והוא העלאת הניצוצין של ף"ך של מנצפ"ך שמכוונים בה' ימל"ך, שזה דייקא רק בכח יעקב אבינו שיש לו הכח להעלות מעשיה ליצירה דרך קו האמצעי של תפארת, ובכח עשרה הרוגי מלכות כמבואר בכוונות, ע"ש שהביא מהמדרש רבה ויגע בכף ירכו, נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו ואיזה זה דור השמד. ויעקב נשאר שם עד עלות השחר, אשרי המחכה לו.

מח:

מעשה בצדוקי אחד – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפב.

הנהו צדוקי וכו' א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו.

מט. מה יפופעמיך בנעלים מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מט:

חמוקי ירכיך מה ירך בסתר: לק"מ י:ז דף יג:, לקמ"ת ה:טז דף יב..

חמוקי יריכיך וכו' אלו השיתין שמנוקבין ומחוללים עד התהום: לק"מ מט:ז דף נח:.

הלומד תורה על מנת ללמדה: לק"מ יד:ב דף יח:.

ותורת חסד על לשונה זה הלומד על מנת ללמדה: לק"מ נח:ה דף סט:, רז דף קיב:.

אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה: לק"מ סז:ה דף פה..

נב.

כי הגדיל לעשות וכו': לק"מ לה:א דף מט..

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו: לק"מ עב דף פז:., קל דף קב..

ומה לעתיד לבא שעסוקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, ובמכתב מאליהו (ח"ג עמ' 41) פירש, שאף לאחר שתתבטל הסתת היצר יש לחשוש שאדם יחטא מכח ההרגל, כיון שכבר הורגל להמשך אחר הרע, ע"כ. אכן עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות רלג.

שלמה קראו שונא שנאמר (משלי כה:כא-כב) אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים את חותה על ראשו וה' ישלם לך וכו' ע"ש.

פרש"י ז"ל האכילהו לחם, הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט). השקהו מים, תורה, דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה), עכ"ל.

הרי שהתורה מכונה לחם וגם מכונה מים. ומבואר במסכת חגיגה (יד.) שחלק ההלכה שבתורה קרוי לחם, וחלק האגדה קרוי מים.

והנה בשיחות הר"ן אות כג אמר רבינו ז"ל אשרי מי שזוכה לאכל כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות, עכ"ל.

הרי שלכאורה השווה תהילים לבחי' אגדה. והנה (הבאתי בחלק ה' – בפרק עסק הצדיק ואנשיו) במדרש שוחר טוב (תהלים א) מובא שדוד המלך ביקש על קריאת תהלים ז"ל יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, ע"ש. והשל"ה הקדוש (מסכת יומא עמוד התשובה, אות כט) פירש ז"ל כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות, וע"ש שמשמע שנתקבל בקשתו. ואם כן תהלים יש לו גם בחי' לחם ממש.

אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"ש. עמש"כ במסכת קידושין דף ל: על יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו'.

נג.

רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה: לק"מ י מאמר רבב"ח דף יד..

אמרו עליו על הלל הזקן – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפד.

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפו.

תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן, ופרש"י ז"ל אם אני כאן הכל כאן, דורש היה לרבים שלא יחטאו, בשמו של הקב"ה, אם אני כאן הכל כאן, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו וכו' ע"ש, הרי שהלל היה מדבר סתם בשמו של הקב"ה ואומר, אני וכו' – ומיד אחר כך הגמרא ממשיכה, הוא היה אומר כן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי ע"ש, וכאן אני חוזר על הלל עצמו, הרי שלפעמים היה אומר אני והכוונה היה להשם יתברך, ולפעמים אמר אני וכיון על עצמו.

ותוספות כאן (ד"ה אם) הביאו שבירושלמי (ה:ד) משמע שדיבר על עצמו ועל עם ישראל.

עמש"כ בחלק ה' בפרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן -ואיך אומרים כן.

נה. בחולו של מועד בראשון מה היו אומרים, הבו לה' בני אלים וכו' וכו' רב פפא מנח בהו סמנא הומהב"י, וסימנך אמבוהא דספרי (-גדודי אנשים ונשים רגילים להלך במבוי של מלמדי תינוקות), ע"כ.

נראה לפרש כי הומהב"י בגמטריא אני והו – שאומרים בסוכות. ולכן הקדים אות ה' השני לאות ב', כמו שהעיר רש"י, כדי לקרב הה' השני לאותיות הראשונות שהם כמעט וה"ו, אלא שחסרים אחד, ולכן לא הקדימו לאות מ', כי צריכים לקחת א' מאות מ', כי לוקים אחד במספר ארבעים (ב עם שוא – ולא במספר – עם פתח).

וזה מה שהוסיפו עוד סימן, כי אלו השני שמות מסומנים בשם ע"ב, שיוצא מהפסוקים של ויסע ויבא ויט בפרשת בשלח, שענינם העברת עם ישראל את הים סוף, בחי' גדודי אנשים ונשים, וזה דספרי, ספרי בגמטריא שמי – בחי' שם ע"ב.

נו:

מעשה במרים בת בלגה – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפח.

שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימא.

עיין בספר ברית מנוחה, מרכבה עליונה מזרח – ואו דשם הויה. הפינה שלישית, הפה, עיר מלוכה – אכתריא"ל. ואותו השם יש במרכבת הבינה, הא דשם הויה, למטה מן השוק ימן, בקשר ארכובת רגל ימין.

ת"ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כנשכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה לוקוס (-זאב) לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק, וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה וכו' ע"ש.

דקדקו המפרשים לפרש שחמורה זילזולה במקדש יותר ממה שהמירה דעתה ונשאה גוי, כי רק מחמת זילזולה קבעו את טבעתה. ואף על פי שלא נראה מוכח, הנידון חשוב להזכיר, כי את שתלוי במקדש קבעו במקדש. ומענין לענין שמעתי עכשיו גוי שרוצה להתגייר, אבל יותר חשוב לו להתעכב כדי לעזור כספי לצדיק, כי יותר חשוב לו לעזור לצדיק מלצאת מגיותו להיות יהודי. ואכן מומר עוד יותר גרוע.