תענית

תענית

ב.

מפתחות:

ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זה תפלה: לק"מ מט:ב דף נז..

ב. ולעבדו בכל לבבכם כו' זו תפלה וכתיב בתרי' ונתתי מטר. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ג: ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח (פרש"י שלא ינשב) ומפריח הטל (פרש"י שלא ירד) אין מחזירין אותו (פרש"י דלא מיעצרי), ע"כ.

בספר פורת יוסף (ד"ה ולא, הובא במתיבתא אות יז) משמע מכאן שאפילו אם אומר בתוך תפילת שמונה עשרה שקר גמור, אין מחזירים אותו. ותמה מזה על הפוסקים שפסקו שאם הזכיר בתפילתו מאורע של יום אחר, כגון אם אמר 'יעלה ויבוא' של ראש חודש בסתם יום חול, מחזירים אותו (שו"ע או"ח קח), ע"כ.

עיין מש"כ בספר שבחי' הר"ן אות י' על התנהגות רבינו בילדותו להגיד התפילות של כל הימים ביום אחד.

ד.

האי צורבא מרבנן דרתם אורייתא קרמתחא ביה: לק"מ ק דף צז..

מי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דיבורו בנחת: שיחות הר"ן קמב.

ה.

בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר נשבע הקב"ה וכו': לק"מ מט:ד דף נז..

ה:

אין מסיחין בסעודה: לקמ"ת ז:יא דף יד:.

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קצו.

ז.

רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיה כא:יד) לקראת צמא התיו מים, וכתיב (ישעיה נה:א) הוי כל צמא לכו למים, אם תלמיד הגון הוא, לקראת צמא התיו מים, ואי לא, הוי כל צמא לכו למים, ע"כ. פרש"י התיו, משמע להוליך לו מים. וכתיב לכו למים, ילך הוא עצמו. אם תלמיד הגון, שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו. ואם לאו, ילך הוא אצל הרב, עכ"ל.

קצת קשה כי כמעט לא מצינו דבר כזה שהרבי ילך לתלמיד, אלא כולם באים לבית מדרש או לביתו של החכם והוא מלמדם. ועוד, האם הרבי יעזוב שאר תלמידיו כדי ללכת לאחד. וצריכים לומר שזה הלכה (שהרמב"ם לא הביא – מהרי"ץ חיות) למקרים בודדים ומועטים מאד.

אמנם לפי מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה עו אתי שפיר כמין חומר. וז"ל וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, עיין שם. ועיין שם ענין טוב מראה עינים מהלך נפש, כי בכח הראות, עושה הילוך לנפשו, והוא הגבול, עיין שם.

ולפי זה י"ל שבודאי כולם צריכים לבוא לצדיק, והצדיק כפי מה שמבחין שהתלמיד הגון ובאמת בא אליו, הרי יעשה גבול, בחי' התיו, לשון גבול, עיין רש"י בפרשת ויחי עה"פ עד תאות ז"ל עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד:י), תתאו לבא חמת (במדבר לד:ח), עכ"ל. ואתי שפיר לשון גבול הוא בעצמו לשון של התאוה והצמאון, והוא כפי תחרא. וזה ענין שהצדיק ילך, שהוא יעשה את הגבול. וכאשר התלמיד אינו הגון, הצדיק יניח להתלמיד ללכת – לעשות את הגבול.

ועיין בתורה ס:ז וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו וכו' וכו' אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו, ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שעל ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה וכו', וכשלומד בכוונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבים בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם. ובלימוד כזה בודאי לא יביא התורה לגבול בשביל תלמיד שאינו הגון.

ועיין במהרש"א ובבן יהוידע שנתקשו הלוא אסור ללמוד תלמיד שאינו הגון, והמרש"א פירש מדובר על זה שרוצה לשוב (ועיין ביסוד העבודה ב:א), והבן יהוידע פירש שאינו בכלל אינו הגון, רק הכוונה שלומד להתגדל או לשאר פניות. ולפי הדברים הנ"ל יכולים לפרש שאפילו אינו הגון ממש.

ועל כל פנים מבואר למה הרמב"ם השמיט הלכה זו, כי כבר יש חיוב ללמוד על מנת וכו', ויש איסור ללמד תלמוד שאינו הגון, והצדיק שיקיים את זה, בעיקר הוא להמשיך גבול להתלמיד ההגון, ואם הצדיק יודע לעשות את זה בודאי יעשה ואין דרך לקבוע את זה להלכה איך שהצדיק עושה את זה.

רבי חנינא בר חמא רמי כתיב (משלי ה:טז) יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב, יהיו לבדך, אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לאו יהיו לך לבדך, ע"כ.

וכאן קשה על כמה וכמה מקומות בספרים הקדושים שמביאים את הפסוק הזה לענין הפצת תורת הצדיק לכל העולם, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה יד:ג ז"ל ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה אלא על ידי תורה כמו שכתוב, יפוצו מעינותיך חוצה, שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה וכו' ע"ש. ובתורה טז כז"ל אבל על ידי תרין משיחין שיפוצו מעינותיהם חוצה, ויהפך לכל שפה ברורה וכו' ע"ש.

ונראה לפרש על פי מה שגילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' קב, מכון רמח"ל) ז"ל כי אינו רע אלא אם מלמדים הסודות לשאינם מהוגנים. אבל אם הלומדים הגונים, מה שיהיה אחר כך אינו רע, עכ"ל.

ולפי זה יש להבין שהגמרא כאן גם כן מבין שחוצה היינו לכל העולם, אלא שכדי שיגיע חוצה, זה צריך לעבור דרך תלמוד הגון, שכיון שקבלו התלמוד הגון יכול לעבור חוצה. אבל אם אין תלמוד הגון, יהיה לך לבדך.

ז:

מי שיש בו עזות בידוע שנכשל בא"א: לק"מ לח:ו דף נב:.

ח.

אין הגשמים יורדין אלא בשביל אמונה: לק"מ ט:ה דף יב:, לקמ"ת ה:א דף ז:.

כל המצדיק א"ע מלמטה מצדיקים עליו את הדין מלמעלה: לק"מ עד דף פט:.

ח. אמר ר' אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנין מחולדה ובור כו' מה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב"ה עאכ"ו.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ח. ד"ה ר"נ ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא א"נ ר"ג לר"י לימא מר מילתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין מסיחין בסעודה וכו' ע"ש.

ח:

בשעה שהגשמים יורדין אפילו פרוטה וכו': לק"מ ט:ה דף יב:.

שמש בשבת צדקה לעניים: לק"מ לא:ב דף מג:, נז:ז דף סח:.

בשעת גשמים אפילו גייסות פוסקות בו: לקמ"ת ס דף כח:.

ח: אמר להו ר' שמואל בר נחמני ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ע"כ.

זה כשיטת רבי שמעון בר יוחאי, עיין ברש"י עה"פ הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר יא:כב) ז"ל זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו וכו' רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך וכו' אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי וכו' ע"ש.

ט.

ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד וכי וכו': לק"מ נח:א דף סט..

משה איידי דנפיש זכותיה כרבים דמי: לק"מ קמג דף קד..

ט:עולא איקלע לבבל חזא פורחות (עננים קלים) אמר להו פנו מאני (כלים) דהשתא אתי מיטרא, לסוף לא אתי מיטרא, אמר, כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו. עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא, בליליא צערוה (פרש"י בשלשול, דאמרי' (גיטין דף ע.) תמרי משחנן ומשלשלן), אמר, מלא צנא דסכיני בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא, ע"כ.

הסמיכות של השנים מסייע למה שרבינו גילה בספר המידות ערך אמת ח"ב ח. השלשול והעצירות בא על ידי שקר, ע"כ.

י.

ארץ ישראל שותה תחילה ושתייתה מהתהומות: לק"מ ז:א דף ח:.

ארץ ישראל שותה תחילה: לק"מ ט:ה דף יב:.

ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן אחד ממשים לגיהנם, ע"כ. ומכאן קשה למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כב הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשרלבוא לשם מחמת הקרירות וכו' ע"ש, כי לפי המבואר כאן אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.

מאן יחידים, אמר רב הונא רבנן, וכו' וכו' (י:) תנו רבנן אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד, אלא כל תלמידי חכמים יחידים, אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכתא דכלה וכו' ע"ש. ורש"י לעיל ו. (ד"ה יחידים) פירש דהיינו תלמידי חכמים חסידים ומיוחדים במעשיהם (ולכאורה ס"ל כהראבי"ה (ח"ב סי' תתנ) והרא"ש (פ"ב סי' כב) שענין של פרנס כאן אינו מדובר בענין ידיעת התורה, אלא הכוונה לאדם שנאמן בשליחות הקהל ומוסר נפשו לעמוד בפרץ להגן בעדם וכו' (-ועם כל זה דוקא הוא חשוב יחיד), ולא כתוספות (ד"ה איזהו שפירשו לענין ידיעת התורה). ולפי מה שרבינו גילה בהשמטה שבין ב' חלקי ליקוטי מוהר"ן, שצריכים להיות כמו אברהם שכתוב בו אחד היה אברהם, הרי מי שזוכה לקיים את זה נחשב יחיד.

יא:

היושב בתענית נקרא חסיד: לק"מ לז:ד דף נא:.

צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא: לק"מ נ דף נט..

מר עוקבא איקלע לגינזק – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קצט. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' רא.

יד. רש"י ד"ה ולא לצעקה, כז"ל תפלה שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת, ע"ש.

וצריכים להרחיב הביאור בזה בעזה"י. ויש לעיין שאולי זה כענין מה דקי"ל לקמן בסוף הדף אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, ע"ש, ודו"ק.

טו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק, ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה, ע"כ.

ורש"י כתב ז"ל ישראים לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים, ע"כ. ושיטת הרשב"א להפוך. ולשניהם קשה, הרי בכלל מאתים מאה, וזה שעדיף למה לא יזכה לשניהם.

ואולי זה הענין המבואר בספר המדות, ערך צדיק ב:יח (וערך מריבה ב:כב) ז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם כחרישה, והשני דבריו כקצירה. או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכין את הזרע – ומהים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש.

וי"ל אור זרוע לצדיק, לשון יחיד, ענין הקמת הברית שמזמין את האור, ולישרי לב – לשון רבים, ולב הוא המלכות, הנוקבא, וענין ישרי לב יש לפרש שליטה (כמו ישר-אל, כי שרית) על המלכות, והוא ענין המשכת הזרע לנוק', וזה בחי' שמחה.

טז.

למה נקרא שמו הר המוריה וכו': לקמ"ת ז:יא דף יד:.

כ: אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן!

כא.

נחום איש גמזו – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רג. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רז. על פי לק"מ לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' ריג.

נחום איש גם זו היה צריך שמירה מהנמלים, יש לומר כי בזה הוא חטא בחוסר זריזות שהיא מדת הנמלים, כמו שכתוב לך אל נמלים עצל וכו'. (ועיין במפרשים עירובין ק: שלמדים גזל מהנמלה - שמכינה הכל).

כא:

לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא: לק"מ לד:ד דף מח..

אבא אומנא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ 'ויהי הם מריקים', עמ' ריט. על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רכב.

כב.

הנהו תרי בדחי שזכו לעולם הבא: שיחות הר"ן מג.

כב: על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, אמר רב יהודה אמר רב, מ"ט דרב יוסי, דכתיב (בראשית ב:ז) ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד ז"ל ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות, עליהם נאמר (ויקרא יח) "וחי בהם", ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' ע"ש.

ובענין סיגופים, עיין מש"כ בריש ספר השתפכות הנפש ובריש ספר שבחי הר"ן.

כג.

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו הצדיק וכו' אמר מי איכא דניים וכו': לק"מ ס:ט דף עג..

חוני המעגל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רכו.

כג:

כד הוה אצטריך עלמא למטרא אמר איזיל וכו': לק"מ יג:ה דף יח..

אנא עלמא בחרובא אשתכח כי היכי וכו': לקמ"ת ב:ו דף ד..

כד:

מעשי דרבי חנינא בן דוסא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רל. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רלו. על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רלט.

כה.

מעשה רבי חנינא בן דוסא והעזים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כב 'חותם בתוך חותם', עמ' רמה.

רבי חנינא בן דוסא והתרנגולים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ קפח, עמ' רמו.

איכו, יאריכו קורותיך – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת סז 'בראשית – לעיני כל ישראל', רמח.

אי בעית דאיחרוב עלמא וכו': לק"מ יד מאמר רבב"ח דף יט:.

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רמח. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' רנג.

כה:

דמיא לעגלא ופריטא שפוותיה: לק"מ ז:א דף ח:.

קול התור נשמע בארצנו: לק"מ ט:ה דף יב:.

האי רודיא דמיא לתור: לק"מ ט:ה דף יב:.

כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אביע מימך: לקמ"ת ה:טז דף יב..

כה:-כו והיינו דקי"ל במסכת תענית (כה:-כו) שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה.

לכן הבטן מרמז על הלל הכי גדול של נ נח, ב' מתחלף למ' באותיות א"ל ב"ם, ט' פעמים ן' בגמטריא ת"ן עם המ' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כו:

ביום חתונתו זה מעמד הר סיני: שיחות הר"ן פו.

- משנה ד:ח – ביום חתונתו זה מתן תורה (- יום הכיפורים שניתנו בו הלוחות האחרונות), וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש (- יום חינוך בית המקדש, שיום הכיפורים היה אחד מימי חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך כמבואר במועד קטן ט. (-רע"ב ותוספות יום טוב), ובכל בו (סי' סב ד"ה אמרו) ביאר שיום הכפורים נקרא יום שמחת לבו, על שם שלמחרת אותו יום הכפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונות, צוה ה' לישראל לעשות לו מקדש, והמהרש"א ועוד מפרשים פירשו שיום שמחת לבו הוא ט"ו באב שלעתיד יבנה בט"ו באב– וזה סיום המשנה), שיבנה במהרה בימינו (- ואילו לפי הראשונים שפרשו שיום שמחת לבו הוא יום הכיפורים, הרי זה תפלה (תפארת ישראל, יכין אות סח – אכן יש לפרש שיום כיפור הוא יום של בנין בית המקדש העתיד, עיין בכף החיים הלכות יום הכפורים תרכ:יב ז"ל ביוה"כ ילמדו ביחזקאל מריש סימן מ' עד סוף סי' מג, ששם נבואה שנתנבא יחזקאל המע"ה (אולי צ"ל הנע"ה) על בית שלישי ביוה"כ עצמו, דכתיב בראש השנה בעשור לחדש, והיינו ר"ה דיובל, וארז"ל במדרש א"ל הקב"ה ליחזקאל הע"ה ילמדו ישראל נבואה שלך על צורת הבית ומעלה אני עליהם כאלו עוסקים בבניינו, ע"כ בן א"ח פ' וילך אות כא. ועיין תכ"ט אות ו', עכ"ל. הרי שכל יום כיפור עוסקים בבנין בית המקדש).

כח:

ומעת הוסר התמיד – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רנו.

כט.

אתם בכיתם בכיה של חינם וכו': לקמ"ת ז:יא דף יד:.

רבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה 'צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה, ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי. ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

עיין בחיי מוהר"ן אות רח"צ. אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

ועיין מה שהבאתי בחיי מוהר"ן אות רסז, מספר כוכבי אור שהביא מהשל"ה שחלוקת השכר לצדיקים הוא על ידי משה רבינו.

דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא: ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי (ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או מלאך או אורים ותומים. מתיבתא. והעירו עוד שאולי תלמיד טועה כתב את זה, כי החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים ש אות לה) כתב בשם היעב"ץ שפירוש רש"י למסכת זו אינו מרש"י, אך מדברי כמה ראשונים נראה שבאמת הוא מרש"י, אלא שמרוב העתקות נפלו כמה טעויות סופרים, וע' במהר"ץ חיות ואכמ"ל).

ונלע"ד שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.

לא.

עתידים צדיקים להראות באצבע כמ"ש זה ה' קיוינו לו: לק"מ לג:ה דף מז:.

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכו': לק"מ סה:ד פא:.

זה ה' קיוינו לו: לקמ"ת לט דף כה..