יומא

יומא

יומא ע"ה = נח, וידוע שיום כיפור היא בחי' יובל, בחי' נ', הרי נ נח. ואח"כ סכה בגמטריא נ נח עם הנקודות (פתח – שש, שוא – עשרים) והכולל.

ג: רש"י ד"ה כביכול, אני שמעתי אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד משלך הייתי רוצה, ע"כ. בענין הצדיק מכפר על עם ישראל ע' לקמן פו: ובמש"כ בחיי מוהר"ן אות ד"ש.

ד:

מפתחות:

בתמוז ניתנו הלוחות: לק"מ ריז דף קיג:.

ד: אלא לרבי יוסי הגלילי דאמר ששה דפרישה וארבעין דבהר, עד עשרין ותלת בתמוז לא איתבור לוחות: עמש"כ ברמזים על הפתק שנתקבל בכ"ג תמוז.

והנה הגמרא מיישבת ז"ל אמר לך רבי יוסי הגלילי ארבעין דהר הדי ששה דפרישה, ע"כ. ויוצא לפ"ז שמשה רבינו היה לו רק ל"ד ימים עם השם אחר הפרישה. ואילו היה זוכה לארבעים יום היה נגמר בחג הפתק.

ויש בזה רמז לרשב"י שהילולא שלו בל"ג בעומר, והנה רשב"י הוא תיקונא דרישא, ועל כן יש להיחשב יום ראשון של פסח למנין, והרי לד. והרמח"ל, הוא תיקונא של הסיפא, והילולא שלו מ"א לעומר, דהיינו אחר מ' ימים שלמים.

ט: אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים, א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה, אמר ליה, בירה (-בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים, אמר להם תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי אמר להם עידיכם בירה, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות לו ז"ל ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל, ע"כ. ומובא שהיום המעשים הקטנים שלנו יש להם כח גדול וכו'. ור' יצחק ברעייטר כז"ל כשאנשים הפחותים והשפלים ביותר מחזקים לעשות את רצון הבורא אפילו במצוות קטנות ביותר הרי זה אצל השם חשוב יותר מהעבודה של הצדיקים הגדולים, ע"כ.

י. גומר זה גרמניא. בפסוק (בראשית י:ב) כתיב חסר, ובגמרא מלא וע"ה בגמטריא ר"נ. וכן גרמניא בגמטריא שד"י (בחי' היסוד, בחי' אשר קרך בדרך כמו שארז"ל חותכים את המילה וכו'), בחי' ש'ובר א'יובים ו'מכניע ז'דים. וזה בחי' ראשית גוים (הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן כמש"כ במקומו, בגמטריא) עמלק ואחריתו – בחי' הגרמא, מה שגורם להסוף, עדי אובד. גר"ם בארמית עצם, בחי' לכלב תשליחון אותו הנאמר על פגם הברית, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נ.

י. (ובני כוש סבא וחוילה) וסבתה ורעמה וסבתכא (ובני רעמה שבא ודדן) [בראשית י:ז], תני רב יוסף סקיסתן (כפרים) גוייתא וסקיסתן ברייתא, בין חדא לחדא מאה פרסי והיקפה אלפא פרסי.

יש לראות פה רמז למעשה מהחיגר (סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ג'): ענתה הלבנה ואמרה: אתה דואג דאגת אחרים, אני אספר לך עסק שלי: היות שיש לי אלף הרים וסביבות האלף הרים יש עוד אלף הרים ושם מקום שדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם, ויונקים מרגלי, ומחמת זה אין לי כח ברגלי וכו' ע"ש.

כי רעמה, בחי' ראמים, שהם השדים (גיטין סח:, רש"י במדבר כג:כב).

יג: רש"י ד"ה להביאו מתוך ביתו כז"ל כדי לפכח צערו ע"ש. לפכח היינו להפיג. פכח בגמטריא נ נח.

טז: רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (-שיש ג' ספרים), ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב:לב), 'מחני נא' זה ספרן של רשעים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינוניים, ע"כ.

הנה בעולם אומרים שספר נועם אלימלך הוא ספר של צדיקים, תניא – בינונים, וספר ליקוטי מוהר"ן ספר של רשעים, שרק בו יש כח להחזיר הרשע לטוב. וכאן רואים ש'מחני נא' שמשמאל לימין נקראת אני נחמן (עם הן' של 'אין') מכוון כנגד ספר של רשעים. אכן גם שאר הספרים אינם אלא מכוונים לספרי רבינו הקדוש, כי גם ספר של צדיקים המכוון במילת 'מספרך' – ספרך בגמטריא רבי נחמן. וגם ספר של בינונים המכוון במה שכתוב 'אשר כתבת', כתבת בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה. וכל אלו הג' ספרים נפתחים בראש השנה שהוא במתנה מאת השם יתברך לרבינו הקדוש.

יט. זה היה דף יומי ל"ג בעומר תשפ"א יום האסון הגדול שהמשטרה חסמו דרך היציאה מהאולם שעל יד הדלקה של תולדות אהרן, ונפלו כארבעים חמש קרבנות נ"ע.

ורמז לזה בגירסת רש"י כאן ז"ל שער הדלקה שער הקרבן, לא ידעתי למה נקרא שמם כך, עכ"ל (ועיין בעמוד ב' שהגמרא מביא הסיפור של הצדוקי שנחבט בכף רגל מלאך, וע"ש קבוטל ולא קפוטל, קפוט kaput , לשון סוף קץ ומיתה. וגם בסוף הדף למה משיח לא בא, והרי שרו לפני כן על משיח שלא כדת היום לזמר שירי שמחה וריקוד).

יט. ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי, אלמה לא מטרחינן ליה טפי, דאי צדוקי הוא ליפרוש אי נמי שלא תזוח דעתו עליו, ופרש"י ז"ל אי נמי, אפילו אדם כשר הוא טוב לנו להטריחו, כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה עכ"ל.

עיין בשיחות הר"ן אות רפ, מה שצדיקים הם נעים ונדים בדרך וכו' ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד, אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד (ועיין ליקוטי מוהר"ן תורה צב). ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה מ: איתא בעשרה מאמרות אלה מסעי בני ישראל בשביל שחטאו וכו' נמצא כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה ע"ש. והרי גאוה הוא בחי' ע"ז וקלקול האמונה כידוע.

יט: רש"י ד"ה ירמוז יקרוץ יורה, כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה על השפתים וזה על האצבעות, שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו, עכ"ל. וצ"ל שקורץ שייך לשפתים וגם לעינים, וכאשר נאמר בשפתים אז לעינים אומר לשון רמיזה.

רש"י ד"ה בפרק ראשו, צריך בו כוונה, שנאמר בו (דברים ו) והיו הדברים האלה על לבבך, ע"כ. הביא את הסוגיא של ברכות דף יג.: (ושם צריכים לדייק הא גם בפרשת שניה כתוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם).

יט: ודברת בם ולא בדברים בטלים, כבר פרשנו במקומו בשם א.פ. נ"י בם במילוי, בית מם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

כ: דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו, ומאר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מירושלים ליריחו עשר פרסי, ואף על גב דהכא איכא חולש (תענית יו"כ) וכו'.

רש"י בפרשת בהעלתך (י:לב) כבר הביא מחז"ל ז"ל מה טובה היטיבו לו? אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דשנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלק. אמרו, מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רכב וכו' עכ"ל.

פרק ב

כב. משנה: בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס:

מפתחות - לקמ"ת פ.

קשה איך היו רצין בכבש, הלוא במכילתא דרבי ישמעאל אמרו, מה תלמוד לומר 'אשר לא תגלה ערותך עליו' (סוף פרשת יתרו – שמות כ:כג), שבשעה שיעלה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל, ע"כ.

כב. דאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתורמת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה וכו' שכבר קידש מתחילה לעבודה ע"ש. הקם להתחיל היום בחצות לילה, שאלה אם צריך נטילת ידים שנית בעלות השחר, ומפה יש צד להקל, כי שנינו לעיל (משנה כ.) שביום הכיפורים היו תורמין מחצות וברגלים מאשמורה הראשונה. ודבר זה תלוי במחלקת אביי ורבא, עיין ברש"י במסכת זבחים (כ. ד"ה ולינה) שהסביר טעמו של אביי, כיון שהזמן שבין הקידוש לעלות השחר הוא מועט, לא יבואו בני אדם לזלזל מחמתו בפסולי לינה ע"ש, וא"כ ביום כיפור וברגלים היו צריכים ליטול ידיהם שנית. ורק לפי רבא י"ל שמי שנטל ימיו בכוונה ליום המחרת (לא רק בשביל הלילה) י"ל שלא צריך ליטול ידיו שנית. ואכמ"ל.

כב. שאני מיגנא ממיקם, פרש"י ז"ל נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן, עכ"ל. וכל שכן לקום בחצות, והיינו מה שסבא ישראל אמר שרבינו נתן לנו עבודה קשה.

כב:

אין ממנים פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלוי מאחריו: לק"מ צה דף צו..

מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול וכו': לקמ"ת טז דף כא..

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח: שיחות הר"ן צג.

כג. והיחדים – פירש רבינו חננאל ז"ל הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים, יחידים כדתנן בתעניות (דף י) התחילו היחידים להתענות, ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן, ע"כ. כי עבודת השם מתחיל רק מבחי' אחד היה אברהם, כמו שגילה רבינו.

כו. רש"י בענין הקטרת המעשרת (ד"ה לא שכיחא) ז"ל ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, עכ"ל. הרי שדעת רש"י שרחוק או נמנע מהמציאות שכולם יהיו עשירים. ואילו בתוספות ישנים שם מפרש שבאמת יכולים, כי גם יכולים להשיג עשירות על ידי עולות נדבה.

עיין בשיחות הר"ן אות רפד שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות וכו' ע"ש.

כח: נחומא בן אפקשיון אומר אף ברקאי בחברון. אפקשי, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח: הוא דמשק אליעזר (בראשית טו:ב) א"ר אלעזר שדולה ומשקה מתורתה של רבו לאחרים, פרש"י דולה ומשקה, נוטריקון של דמשק, ע"כ. דולה משקה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח: אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה וכו'. קיים אברהם אבינו, עם הי"ד אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כט. א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה ליכתב קא אמרינן וכו' ע"ש. ובמהרש"א הקשה שלכאורה הוא להיפוך, שהנסים בחינת יום, ואם זה סוף כל הנסים היה צריך להיות נמשל לעת ערב ולילה. וביאר שכל הניסים המפורסמים בעולם הזה התחילו בלילה, וכמו שאמר הפייטן 'אז רוב ניסים הפלאת בלילה', ומסיים ואומר 'שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה', ולפי זה כוונתו, שאסתר היא סוף הניסים שבעולם זה שנעשים בלילה, ולכן נמשל לשחר וכו' ע"ש.

הנה סבא ישראל מצא הפתק הקדוש, שהוא בחינת נס שניתן לכתיבה, לעת ערב, וכמו שסיפר שאחר שמצא אותו הוא רק כל הלילה. וסבא ישראל קיים שנס הגדול עולה על כל הנסים, ובהיותו לעת ערב סימן הוא להחזרת הנסים לעם ישראל.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה' ז"ל כי עקר גדול האמונה הוא בבחינת (תהלים צב), "ואמונתך בלילות" דהינו כל מה שנדחה והולך חלק מהלילה ונתקרב אל אור היום נתגדל האמונה ביותר, וכן הולכת ונגדלת מעט מעט כפי מה שנדחה מהלילה ונקרב יותר אל היום, עד שבאור היום אז נתגדל האמונה בשלמות, בבחינת (איכה ג), "חדשים לבקרים רבה אמונתך" ע"ש. ולפי זה נס פורים שהוא בחי' שחר עולה על כולם.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נב, שרק בלילה יכולים להחזיר את העולם בביטול להיות נכלל בחיוב המציאות.

ולפ"ז י"ל כוונת הגמרא שפורים הוא הסוף והגמר של כל הניסים, כי הוא היישוב הדעת על כל הניסים, ובו קיימו וקיבלו את התורה, שכל העולם היה תלוי ועומד עד שיקבלו את התורה, והחזירו את העולם לחיוב המציאות. וזה בחי' ניתנה ליכתב מה שאין כן בחנוכה.

ל. שאלו את בן זומא טבילה זו (פרש"י של כל שחרית, למה לטהור) למה, אמר להם, ומה המשנה מקודש לקודש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת טעון טבילה, המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה, רבי יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, ע"ש.

י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה נג ז"ל ומי שהוא שלם בדעתו מה שאפשר לדעת האדם להשיג בדעתו, אזי הוא קרוב לדעת הקב"ה, ואין חילוק בין דעת האדם לדעת השי"ת, אלא חמשה דברים כמובא, ואז דעתו יונק מדעת השי"ת, שהיא בחי' ה"א, ואז מוליד, ע"ש.

כי ידוע מכתבי האריז"ל ומספר ליקוטי הלכות הל' ראש חודש המובא באריכות בספר השתפכות הנפש, שמראש השנה עד שמיני עצרת בונים פרצופי זו"נ להכינם להזיווג, ואז קולטת הזרע ויולדת. ויום כיפור בפרט הוא בנין ועליית הנוקבא. ובית המקדש הוא בחי' דעת (כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ו, יג ועוד), והרי עבודת יום כיפור הוא השלמת הדעת, ועל כן הכהן גדול צריך השלושה דברים המרחיבים דעתו של אדם כדי שיוכל לבוא לשלימות הדעת, כמו שרבינו פירש שם (ממסכת ברכות נז:) אשה נאה ודירה וכלים. אשה נאה, הכהן גדול צריך להיות נשוי, ודירה, כבר מבואר בריש המסכת (ובדף יט.) שהכינו עבורו לשכת פרהדרין, ובליל יום כיפור היה לו לשכת בית אבטינס (משנה יח:). וכלים, פירושו בכמה מקומות בגדים, ואלו הבגדים המיוחדים של יום הכיפורים, גם יש לפרש כלים מלשון תלמידים, כמו שרבינו פירש, וכמו ששנינו בדף יח: אם היה חכם דורש וכו'. ואכן הח' בגדים של הכהן גדול הם הח' בחינות של: להבין (-אבנט) ולהשכיל (-חושן) לשמוע (-מעיל) ללמוד (-מצנפת) וללמד (-ציץ) לשמור (-כתנת) ולעשות (-איפוד) ולקיים (-מכנסים), כמו שמבואר בספר מי השילוח פרשת תצוה, והרי הם שפיר בבחי' תלמידים, כי אלו הדברים מביאים לההולדה, כמש"כ שם רבינו ז"ל ובשביל זה תלמידים נקראים בנים, כי על ידם בא ההולדה ע"כ.

ולכן היה טובל ה' פעמים לקבל ולהשלים הדעת (עיין בתורה נו מענין המקוה של שבועות). וי"ל שאפילו לרבי יהודה הטבילה הראשונה הוא מן התורה, כי מה שרבי יהודה לא קיבל הקל וחומר של בן זומא, פירש המאירי (ד"ה כבר – השני), כי יש לפרוך אותו, כי מה ליום הכיפורים שכפרתו מרובה, ולפי זה, ביום הכיפורים גופא שפיר יש קל וחומר לחייבו בטבילה הראשונה. ולכן סבר רבי יהודה שאין ללמוד הטבילות של יום כיפור לשאר ימים. כי ענין יום הכיפורים הוא השלמת הדעת עד כדי כך לקבל הה"א של הולדה, מה שאין כן בשאר ימים. ולכן הטבילה של שאר הימים אינו אלא לסרך טומאה.

והנה מובא שבן זומא כחבירו בן עזאי לא היה נשוי, וא"כ כמוהו היה עושה נפשות על ידי לימוד תורתו (וכמו שגילה האריז"ל בסוד קליפת השום), והנה דברי תורה אינם מקבלים טומאה, ואופן הזיווג הזה שייך בכל השנה, על כן בן זומא דן קל וחומר מיום הכיפור לשאר ימות השנה.

ל: לדידכו אודו לי איזי מיהת ע"ש. (מתיבתא: אולם לשיטתכם, שמצורע צריך לשוב ולטבול ביום השימיני,) הודו לי לפחות בכך.

הרשב"ם (על התורה בראשית כז:לג) פירש "איזי" שהוא תיקון הלשון כמו איפה. והמרש"ל (בבא מציעא ע. ד"ה בגמרא אימא) מביא יש מפרשים שהוא לושן אוהב, ובענין שלפנינו, שאומר רבי יהודה לחכמים, הודו לי אהובי בזה.

איזי מהות, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לה. עני ועשיר ורשע באין לדין וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

לה:

מעשה בהלל הזקן – תכלת וארגמן: על פי לק"מ תורה יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' קנו. על פי לק"מ תורה סד 'בא אל פרעה', עמ' קנח.

לז. משנה: הילני אמו עשתה נברשת (-מנורה) של זהב על פתח של היכל.

נברש ראשי תיבות רבינו נחמן בן שמחה.

לח.

מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו כ"ש כל הנקרא וכו': לקמ"ת יב דף יט:.

דלתות ניקנור – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קס. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קסב.

משנה: ואלו לגנאי, של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו ללמוד על מעשה הקטורת הוגרס בן לוי וכו' וכו' ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב, ע"כ.

הנה במסכת אבות (ה:י) שנינו ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדת בינונית, ויש אומרים, זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע, ע"כ. בשלמא להיש אומרים, הרי אלו שלא לימדו לאחרים נחשבים לרשעים, כי זה מדת סדום, אבל לתנא קמא שסובר שלי שלי ושלך שלך, למה נאמר על אלו שם רשעים ירקב, למה יחשבו רשעים. ולכאורה צריך לאמר שכיון שאומנותם היתה כל כך גדול וחשוב, ע"כ היה תלוי בזכות הציבור, והרי אפילו נבואת משה רבינו מבואר בחז"ל היה רק בזכות כלל ישראל, וכל אותם שנים שהיו נזופים לא זכה לשלמות הנבואה, והרי נביא שכובש נבואתו חייב מיתה, וזה סמוכים לנידון דידן, שגודל אומנות שלהם היתה שייך להציבור, וכיון שלא לימדו אחרים, הרי הם בכלל מדת הרשע שאומר שלי שלי ושלך שלי.

ובעמוד ב (לח:) אמר ר' אלעזר צדיק מעצמו ורשע מחבירו (פרש"י צדיק מעצמו, על ידי מעשיו נזכר לטובה, רשע ע, על ידי חבירו נזכר לרעה) ע"ש. כי רשעות תלוי בהתנהגות לאחרים כנ"ל, והיפוכו חסידות, אבל צדקות ענין לחוד. ואפילו זה שהצדיק חונן ונותן, זאת לא אומרת שהוא אומר שלי שלך, אלא שהוא נותן משלו להזולת, ועל ידי זה יש זכרון ברכה.

לח. של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים וכו'. עמש"פ על זה במסכת שקלים.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

לח: דבי ר' שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא שנאמר (שמואל א:ב:ט) רגלי חסידיו ישמר – פרש"י ז"ל משנהג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים, ישמור אותו מן החטא, ע"כ (ולעיל מיניה פרש ז"ל שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, סופי חסידיו ישמור, ע"כ).

עיין מש"כ בספר חיי מוהר"ן אות תקלו, וק"ק על הספר חסידים שהבאתי שהתנה ג' פעמים, על פי הפסוק הן יפעל א-ל פעמים שלוש עם גבר. וצריכים לחלק, שבאמת מדויק בפסוק לפעמים זה פעמים ולפעמים זה שלוש. כאשר בא לידו ממש ואינו חוטא שוב אינו חוטא, אבל כאשר שמר את עצמו מרחוק צריך ג' פעמים. ושוב צריכים לחלק בין עבירה להרהור עבירה כמש"כ שם.

לח:

הבא לטמא פותחין לו: לק"מ ט:ג דף יב., קיב דף צט:.

הבא לטהר מסייעין לו משל לאחד שבא לקנות אפרסמון: לק"מ ו:ב דף ו:.

הבא לטהר מסייעין לו: לק"מ צו דף צו..

לח:-לט.

תנא דבי רבי ישמעאל משל (לדברי ריש לקיש שהבא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין לו) לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא (-הלוקח) למדוד נפט, אומר לו (-המוכר:) מדוד אתה לעצמך, בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, ע"כ

ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו:ב שהמתן הזה הוא בחי' כתר, בחי' שם אהיה, שיהיה לו הווי' בעולם, ע"ש. ולכאורה יש בזה בחינות שזה גבוה מעצם קבלת האפרסמון, וכמדומני שכן המשמעות בליקוטי הלכות, שהכתר מסדר ומיישב המוחין (ע"פ תורה כ'ד. ואכן זה פעולת הדעת, שהיא חיצוניות הכתר). ואכן י"ל שלמשל בעולם עשיה, הכתר הוא השראה מעולם יצירה, ובעליית עולם עשיה, היא מקבלת נה"י שעולם יצירה, שהם עוד יותר גבוהים (וי"ל שאלו הם הג' בחי' תשובה בחי' סגול שמבואר שם ו:ה). אכן אפילו לפי זה יש בחי' שכתר עוד יותר גבוה, בסוד כתר מלכות, שהשראת הכתר ממש בחי' אצילות מהאין סוף ב"ה.

והנה הלוקח שבא לבחור, זה בחי' הגיע לפרשת דרכים, וכאשר בוחר באפרסמון, הוא בוחר בצדיק שידריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו, כמבואר בתורה ד:ח. וכן בתורה ו' מבואר שם שהכתר הוא הי' עליון של הא' שהוא בחי' משה.

לט:

בשעה שבנה שלמה בית המקדש – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' קסד. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קסו.

מג: מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך ומ"ש בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך, תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב, ע"כ.

ובתוספות ישנים (ד"ה בא) כז"ל וא"ת למה צ"ל כאן אני וביתי כיון שאמרו בוידוי קמא וכי תימא כיון שבא בשביל הכהנים יש לכלול עצמו עמהם, והא לקמן (סו.) גבי שעיר המשתלח וכו' אינו מזכיר בוידוי עליו אלא ישראל, ושמא כיון שנתודה כבר על פר זה עונותיו מזכיר עצמו פעם שנית עליו כיון שלא נשחט הפר ולא נגמרה כפרתו עדיין, אבל בשעיר המשתלח אין להזכיר כהנים כיון שנשחט כבר הפר שנתודה עליו, ואם מכפר זה עוד עליהם מ"ש מכל שעירי חטאות שבכל השנה, ע"כ.

ואולי יש בזה מענין שרבינו גילה בספר המידות, ערך תשובה אות ע' ז"ל כשאתה מוכיח אותם שלא תקנו חטאת נעורים, תכלל את עצמך עמהם, ועל ידי זה יקבלו ממך, ע"כ. ולכן בפר שעשה וידוי בעדו ובעד ביתו, בחי' תיקון הברית, יש לו לכלול עצמו גם בוידוי השני.

מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. יב"א ראשי תיבות ישראל בער אודסר, מוטב יבא זכאי בגמטריא נ נח.

מז.

רבי ישמעאל בן קמחית כהן גדול – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קסח.

נא: אמה טרקסין. שים לב טרקסי"ן בגמטריא חת"ך, שהוא פעמיים רו"ח כמבואר בליקוטי מוהר"ן, והגמרא נידונה איזה רוח עוברים בו. אמה טרקסין בגמטריא עת"ה, בסוד, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעת"ו – פותח' את' ידך' וכו'.

נב. רש"י ד"ה טרקסין ז"ל לשון פנים וחוץ הוא וכו' למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא, עכ"ל. לכאורה לפי זה, סין פירושו חוץ. אכן יש לאמר שהוא לשון נסיעה, לנסוע לטרק – פנימה.

נג: אבן שתיה שממנה הושתת העולם: שיחות הר"ן ס.

סב: והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני שני, ע"כ.

שעיר בגמטריא פתק. שני בגמטריא רבי נחמן. שני שני שני, עם הג' תיבות, בגמטריא שני פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

סב: רש"י ד"ה ומוספין של שבת כז"ל שיטתא דתלמידי תרביצאי היא (- הוא מדברי רבנן סבוראי שהיו אחר חתימת התלמוד – מתיבתא), ע"כ. ולשון תרביצא היינו בית המדרש, ונקרא כך משום שהוא מקום שרמביצים בו תורה (רש"י מנחות פב: ותוספות שם). תרביצאי- רבי תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

סט. בענין שהתפללו שימסרו להם היצה"ר נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי קדשים וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

סט:

כחלינהו לעיניה ושבקוה: לק"מ קכח דף קא:.

עא.

הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח: לק"מ מא דף נג:.

כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (משלי ג:ב), וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיי, אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה, ע"כ.

עיין שער הכוונות, ענינן הציצית דרוש ד' ד"ה ועתה נבאר ז"ל כי המוחין דז"א נקרא חיים, שהם חיי המלך וכו', ושני המוחין האלו שהם חו"ב דאימא נקראים שנות חיים, כי עיקר שם חיים הוא בחו"ב ולא בדעת. וגם נקראים שנות, כי השמות שלהם הם בגימטריא שנות (-לעיל בדרוש ג' ד"ה וזה סדר מבואר כי חכמה דאימא נעשית מבינה דאבא שהוא ג' שמות יה"ו בגימטריא קפ"ו, ובינה דאימא שהוא ג' שמות אה"י בגימטריא תק"ע, סה"כ בגימטריא שנו"ת), ע"כ.

ולכאורה לפי זה יש כח בציצית להפוך מרעה לטובה.

שנות עם הד' אותיות בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

[וע"ע בספר ברית מנוחה, סוף ניקוד הג' ז"ל ובכאן נשלמו דרכי ניקוד הג' על כללים ופרטים כאשר צריך להיות גלוי וידוע אל חכם מבין בכל החכמה, ומי שמדקדק בכאן ימצא חכמה ודעת הרבה ויוסיף לקח גם יוסיפו לו שנות חיים, עכ"ל.

וע' בליקוטי מוהר"ן נד:ו השנות החלום, חלום בחי' כח המדמה משתדל לשרות על השונה הלכות, ולפי זה י"ל שנות חיים, שהחיים משתדל לשרות על השונה הלכות].

עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם שנאמר (איוב יד:ח-ט) אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע.

נראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה נד ע"ש באריכות. ענין מקץ ימים, כמבואר שם בענין אבשלום (אות ד), שתורה פסקה מזרעו, כי לא זכה לבן זכר מחמת רע עינו במלכות אביו. וזה אם רואה, דייקא, כי הנושא כאן הוא בחי' ראיה, ופסיקת הזרע על ידי רע עין, שהוא סותר הזכרון ומביא שכחה ומיתת הלב, ושולט כח המדמה שהיא אהבה נפולה שבא מהריסת הדעת, והוא היפוך המבואר בריש התורה שם שצריכים להסתפק בעולם הזה, וזה על ידי תורה, ולא עוד אלא שצריכים ליתן צדקה מההסתפקות. ומבואר שם שהצדקה על ידי משא ומתן, כי צדיק וכנסת ישראל הם בחי' משא ומתן, הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא), והוא נושא כל הברכות, כמ"ש (משלי י) וברכות לראש צדיק, כמ"ש (תהלים כד) ישא ברכה מאת ה', והוא נושא הטפה זרעית של כל הנשמות, בבחי' (תהלים קכו) נושא משך הזרע, ומשפיע לכנסת ישראל. וזה מש"כ ישא בת תלמיד חכם, בת בחי' כנסת ישראל (בת בגמטריא ברסלב נ נח, תלמיד חכם בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן), ובת היא בחי' הברכות, בחי' וה' ברך את אברהם בכל, בת היה לאברהם ובכל שמה. ולכן מדת הלח של בת היא ג' סאין, שצריכים לשאת נפש רוח נשמה, כמבואר בתורה נד שכל אלו הבחינות תלוים במשא ומתן. וכן בת, היא בת עין, שצריכים לתקן את הרע עין, רע עין, עם התיבות בגמטריא בת. וכן בת פירושו הלנה, כי מבואר שם שעיקר תיקון המדמה על ידי בירור והעלאת הרוח טובה מהרוח רעה, ועיקר הבירור בלילה. וזה ישא בת תלמיד חכם, שצריכים להעלות את הרוח טובה בלילה.

והגמרא מביא הפסוק מאיוב, אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, הזקנה בארץ, זה בחי' המבואר שם ישוב לאדמתו, לכח המדמה, כי ישוב, בחי' שיבה וזקנה, לאדמתו בחי' בארץ, ובעפר ימות גזעו, זה מיתת הלב כנ"ל.

והתיקון, מריח מים יפריח, מריח הוא בנין הרוח טוב מהנקודות טובות שמבואר שם, ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שבנין הנגון מגדל הריחות ע"ש. ומים בחי' שלמות הלב כמבואר בתורה נד על הפסוק מי צרר מים בשמלה, מים בחי' לב כמ"ש (איכה ב) שפכי כמים לבך, היינו שעי"ז שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלב שלא ישלוט עליו המדמה. יפריח, הוא בחי' וקמץ הכהן, המבואר שם, שקמץ הוא היפוך מקץ, קץ והפסקת הזרע, כי הסימן על כהונת אהרן היה כי פרח מטהו. ועשה קציר כמו נטע, קציר בגמטריא רע עין. ועשה לשון לגדל כמבואר ברש"י עה"פ ועשתה את צפרניה (דברים כא:יב), להגדיל את הקצר, בחי' גדלת מאד, המבואר בריש תורה נד. וזה כמו נטע, בחי' הוד והדר לבשת, בחי' ערבי נחל. שצריכים להגדיל את השכל בצמצום כדי לראות ולהבין הרמזים שהשם יתברך מזמין לו בכל יום במחשבה דיבור ומעשה ע"ש.

וזה אמר רבי ברכיה, כי הברכיים בחי' נצח והוד, י"ה בחי' המוחין. וכן ברכיה, בחי' הברכות שהם בחי' אמת, שממנו הדבקות שעל ידיה אוזרים חיל ליכנס לתקן הרע עין כמבואר שם.

עב:

וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות: לק"מ קא דף צז..

זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות: לק"מ קסד דף קז.. שיחות הר"ן רטז.

שלשה זירים הן וכו' של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"כ. מבואר ששני הזירים נטלו, ואינם נשארים לקחת, אבל הזר של התורה לא. וי"ל על פי דברי הבעל שם טוב הובאו בליקוטי מוהר"ן מט:ז בפירוש הפסוק תורת ה' תמימה, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, ע"ש, ולכן אי אפשר להינטל.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא, ע"כ. הכל תלוי באומן....

עג:

אותיות בולטות ומצטרפות: לק"מ רפא דף קכא..

חצי שיעור רבי יוחנן אומר אסור מן התורה. חצי בגמטריא נ נח. שיעור בגמטריא הפתקא. אסור בחי' מלך אסור ברהטים, בחי' מוחין והשגת אלקות.

עד:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן מכאן שהסומא אינו שבע: לק"מ יג:ה דף יז:, עו דף צא:, רעו דף קיט:.

עה:

לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן, מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, והאמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא לאכלי' אלא ביממא, כעין יממא קא אמרינן, ע"כ.

אכן מצינו אצל אליהו הנביא (מלכים א:יז:ו) והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. ובגמרא (סנהדרין קיג.) שהיו מביאים מבי טבחי דאחאב, ויש אומרים משלחנו של יהושפט מלך יהודה (תנחומא מסעי ח), ולכאו' דיני מלכים שאני משאר בני אדם, ואילו אליהו הנביא בעצמו היה בהוראת שעה (כי בכלל איך אכל מבשר הנעלם מן העין).

רבא, מייתי ליה אריסיה (-שליו) כל יומא, יומא חד לא אייתי, אמר, מאי האי, סליק לאגרא שמעיה לינוקא דקאמר (חבקוק ג:טז) שמעתי ותרגז בטני, אמר שמע מניה נח נפשיה דרב חסדא (פרש"י חמוה דרבא הוה ורבו הוה) [יש גורסים כאן: והיינו דאמרי אינשי בדיל וכו'] ובדיל רבה אכיל תלמידא (פרש"י בזכות הרב היה אוכל התלמיד), ע"כ.

יש לדייק קצת שלא חש כלל לא לאכול בשר אותו היום, אע"פ דקי"ל ברמ"א שולחן ערוך יורה דעה ריש סימן שמא ז"ל יש אומרים דתלמיד על רבו מבהק אסור לאכל בשר ויין כל זמן שמטל לפניהם (הגהות אשרי פ' א"מ), ע"כ. ואע"פ

שכאן לא היה מתו מוטל לפניו, וגם לא מוכח שרב חסדא היה רבו מבהק, עכ"ז נראה קצת שהיה לו לחוש מלאכול בשר מיד ולא לגמור מיניה סתם שהיה אוכל ברשות רבו, כאילו אין לו להצטער כלל (וזה מיושב על פי הגרסא שהבאתי בסוגריים).

והרי זה עוד סמך למה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות יב ז"ל שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ (ולנידון דידן אנינות).

עו:

זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש: לק"מ כט:ח דף מ:.

זכה נעשה ראש: לק"מ קעז דף קח..

עח: הקיטע יוצא בקב שלו. הרבה סודות נאמרו על זה, ובפרט במאמר הפסיעות של אברהם אבינו. ורש"י כאן פירש ז"ל קב – אשקצ"א (-מקל שמרכיבים תחת הרגל), ע"כ. אשקצא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה!

גדל פורתא, תבורי מאני (-יש לתת לו כלים שישחק בהם וישברם) כי הא דרבה, זבין (-קנה) להו מאני גזיזי דפחרא (-כלי חרס סדוקים במחיר זול) לבניה ומתברי להו.

מכאן יש ליתן bubble-wrap לילדים. אכן יתכן שכל הענין הוא דוקא בכלי חרס. וכמו שכתוב בישעיה (ל:טו) ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד, ועיין בליקוטי מוהר"ן ס, חרס ששוברין בשעת ההתקשרות הזווגים, להורות שעכשיו שנעשה התקשרות, שהוא בשביל הולדה שהיא בבחינת בטחון, בחינת כליות, שהם כלי ההולדה כנ"ל. וזה בחי' בטח בה לב בעלה (משלי לא:יא), על ידי זה נתבטל ונשבר בחינת הבטחון דסטרא אחרא, ועל זה שוברין הכלי חרס בבחינת, ותבטחו בעשק ונלוז (ישעיה ל:יב). ושברה כשבר נבל יוצרים ולא ימצא במכתתו חרס, כי הבטחון דקדשה שנעשה על ידי ההתקשרות הנ"ל הוא להפך מהבטחון דסטרא אחרא, שהוא בבחינת שבירת כלי חרס, ע"כ.

פג: שנת תשפ"א חג הפתק – כג תמוז, חל דף זו בדף יומי. והפתק הרי נתקבל אצל רבי מאיר בעל הנס, ועיקר חשיבות של הפתק זה התגלות שם רבינו פשוט כפול משולש מרובע.

ר' מאיר הוה דייק בשמא. הוה דייק בשמא, עם הח' אותיות של, דייק בשמא, בגמרטיא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פה. ולוי הסדר. ובגליון הביא מספר הערוך, ערך סרד ד', איתא ולוי הסרד, פי' גאון יש אומרים שהי' עושה בגדי שרד לפיכך נקרא סרד או שהיה עושה כלי שרד כגון מצודות, ע"כ. והנה בדוף יומי תשפ"א למדו את זה יום ב' לפרשת מו"מ, ובשבת שלפניו, בפרשת פינחס (במדבר כו:כו) כתוב, בני זבולן למפשחתם לסרד משפחת הסרדי וכו'. לסרד בגמטריא ברסלב. ובשעת קריאת התורה עמדנו על זה שמן הסתם ידידינו אזמרה, מיוחס למשפחה זו כי הוא תמיד אומר סרדי וכו'.

פה:

וחי בהם ולא שימות בהם: לקמ"ת מד דף כו:.

פו.

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד: לק"מ מט:ו דף נח..

שובו בנים שובבים ארפא משובותם: לק"מ עו דף צב..

ואהבת שתראה שיתאהב שם שמים על ידך וכו': לק"מ צג דף צה:.

ואהבת שיהא שם שמים מתאהב על ידך: לק"מ רי דף קיג..

פו:

גדולה תשובה שמקרבת \את\ הגאולה: לק"מ מט:ו דף נח., קלה דף קג..

כי שנה ועבר נעשה לו כהיתר: לק"מ נו:ג דף סה..

בתשובה מאהבה נתהפכין הזדונות לזכיות: שיחות הר"ן ג.

פז.

והאזנת למצותיו זה תיקון הברית: לקמ"ת א:יא דף ב..

פגע ביה רב הונא, אמר ליה להיכא קא אזיל מר, אמר ליה לפיוסי לפלניא, אמר אזיל אבא (-רב) למיקטל נפשא וכו', ע"ש בתוספות ישנים, שלכן היה מותר רב הונא לקרוא לרב רבו בשמו, כי הוא שם של גדולה, והוא עוד טעם למה מותר לאמר נ נח נחמ נחמן מאומן, ואפילו נחמן, בלי לאמר רבי, כי נחמן הוא כבר שם של גדולה.

פח. בענין קרי ביום כיפור ע' ליקוטי מוהר"ן תנינא קיז ומש"כ.