Chapter ה'

פרק ה' – איזהו מקומן

נו: - משנה:

פרים הנשרפרים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון וקבול דמן, אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים. הסופי תיבות עם ג' כוללים של הג' קרבנות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

סב. בני אחתי' דר"ט הוו יתבי קמיה דר"ט (פירש"י ולא אמרי מידי) פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני א"ל קטורה כתיב קרא עליהם בני קטורה (פירש"י אינם יודעים לדבר הלכה).

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

אין הלום אלא מלכות: לקמ"ת ז:י דף יד., עז דף לה..

משה שימש בז' ימי המילואים: לקמ"ת ז:יא דף טו..

קח. (גמטריא נ נח) אמר רב אשי ממאי שטומאת הגוף חמורה דלמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה, ע"כ. וזה מה שרבי נתן מרבה להוכיח שיותר גרוע מכל העבירות שבתורה רחמנא ליצלן זה היאוש אפילו על עבירה קטנה, כי עם היאוש הרי זה נקבע טמא לעולם, וזה חמורה מעבירה הכי גדולה שיש לה טהרה על כל פנים בתשובה.

קיג.

מפתחות:

ארץ לא גושמה ביום זעם: לק"מ מד דף נד:.

קטז.

מפתחות:

ולא קמה עוד רוח באיש: לק"מ יט:ג דף כו..

בשכר חבל חלון ופשתים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' שפו.

וישמע יתרו וכו' קריעת ים סוף ומלחמת עמלק: לקמ"ת ח:ג דף טז:.

שיתרו בא והלך לו קודם מתן תורה: לקמ"ת מז דף כז..

שנתן ה' יתברך את התורה לישראל באו כל האומות לבלעם: לקמ"ת נז דף כח..

קיח:

מפתחות:

רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין: לקמ"ת עז דף לה:.

קיח: (חק לישראל, פרשת שמות יום ה') כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכלן לא שרתה אלא בחלק בנימין. הס"ת של שילה נוב גבעון ובית עולמים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל, א"נ כמנין רבי נחמן מאומן. ובכל"ן בגמטריא נ נח, ל'א שרת'ה אל'א בחל'ק – אותיות היסוד ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קיט.

מפתחות:

ר' שמעון אומר נחלה זו שילה: לק"מ ו דף ז:.

מנחות

מנחה אותיות נחמן (הנ' כפולה, א"נ ה' כפול י' – ן'). המנחה בגמטריא נ נח. המנחות היו מבררים בי"ג נפות, מנחות בגמטריא י"ג נ נח נחמ נחמן מאומן. ק"ט דפים בגמטריא נ נח ע"ה.

מפתחות:

עוה"ב הנברא ביוד: לק"מ יח:ו דף כה..

מפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרה וכו': לק"מ קיב דף ק..

זו תורה וזו שכרה: לק"מ סד:ג דף עט..

שתוק כך עלה במחשבה: לק"מ רלד דף קטו..

כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה וכו': לקמ"ת ז:ז דף יג:.

כט: אמר רב יהודה מר רב בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' ע"ש.

עמש"כ בהקדמה הקצרה לחלק נ' – הוא חלק א', לפירוש על התורה.

ל. שיעור רוחב עמוד בספר תורה: ולא ימעט בדפין מפני שעיניו משוטטות אלא כגון למשפחותיכם (למשפחותיכם למשפחותיכם) ג' פעמים, ע"כ.

למשפחותיכם, י' אותיות, סה"כ ל' אותיות. ויש לדרוש שהוא ענין כהנים לוים וישראלים, כי התורה מקיים העולם העומדת על שלושה, ניתנה בחודש השלישי לעם שהוא שלישי על ידי משה שהוא ילד שלישי, ויהי בישורון מלך אחד, כי המלכות נקנה בל' דברים כדתנן במסכת אבות. וכאשר תיקח אותיות 'מלכות' מתיבת למשפחותיכם, נשאר אותיות חפשים! אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות ו), ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כא:כה). והל' מורה על לימוד תורה כידוע, שעל מה אבדה הארץ על ביטולו של תורה, בענין הל' רבתי בפרשת נצבים (דברים כט:כז) ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה. והנה שני מילים אלו אותיותיהם נבללים בתיבת למשפחותיכם, ויתשם – ונשאר אותיות פלחכם – עבודתכם, א"נ פה לחכם. וישלכם – נשאר אותיות מפתח! וידוע (תענית ב.) ג' מפתחות בידו של הקב"ה, גשמים חיה ותחית המתים, ואליהו הנביא קבל אחד ולא היה יכול לקבל שתים בבת אחת. ובין ג' תיבות יש שני מקומות מפותחות.

אכן כבר הראת, שיותר מדויק שרוחב העמוד של הספר תורה הוא מקום ל"ב אותיות, ל' של ג"פ למשפחותיכם, וב' רווחים בין הג' תיבות, וממילא מובן הרמז לל"ב נתיבות חכמה שורש התורה שהיא נובלות חכמה של מעלה.

לא: קובה: אופן כתיבה זו (כאהל שהוא רחב מלמטה וצר מלמעלה):

7890

ולאפוכי מצורת זנב, שהוא להיפוך. אופן כתיבה זו מכונה אחוריים, ועמש"כ בערכו.

וענין קובה, הוא גם כן ממש ענין של השיר פשוט כפול משולש מרובע. כי מבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ח:ג) שזה היה פנחס בעת שקנא על על מעשה זמרי שזכה לעשות תפילה בדין שעל ידי זה זוכין להשיר פשוט כפול משולש מרובע. והרי באותו קנאות פנחס כתיב (סוף פרשת בלק – במדבר כה:ח) וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה.

והרי קובה, בגמטריא הנ נח.

מפתחות:

וכתבתם שיהא כתיבה תמה: לק"מ כג:ד דף לה..

מפתחות:

טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים: לק"מ לג:ב דף מו:.

פת באפריקי שתים. י"ל שודאי 'פת' יש לדרוש בלשון אפריקי, כי אמרו חז"ל (סנהדרין צד, ירושלמי שביעית ו:א) עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש וכו' (מלכים ב:יח:לב) זו אפריקי, ולכן אם באנו לדרוש את הפת והדגן בלשון אחרת, יש לדרשו באפריקי.

לה: בענין שיעור אורך רצועות תפילין של ראש אחר הקשר, רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט.

כעין זה במסכת שבת דף קו. רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי מחוי פשוט.

ממש ענין חתימת נ נח – באצבעותיהם, כמו שכתבנו במקומו (כרך חמישי – מאומן – ערך אצבעות – חותמים נ נח בידים).

מג. וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

איזהו עונשו גדול של לבן וכו': לק"מ ז מאמר רבב"ח דף ט..

איספרקמי – ע' מש"כ בענין הקטרת.

מפתחות:

כל המניח תפילין זוכה לחיים שנאמר ה' עליהם יחיו: לק"מ נד:ד דף סב..

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שצ. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' שצג. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' שצו. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' שצט.

מפתחות:

גגות צריפין ובקעת עין סוכר – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' תב. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' תד.

סה. בענין הביתוסין שהיו אומרים עצרת אחר שבת נטפל להם ריב"ז וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

וזה ששאלו יוחני וממרא למשה וכו': לק"מ יא:א דף יד:.

מפתחות:

פעמים שביטולה של תורה זהו קיומה: לק"מ טז דף כא:, עו דף צא:.

ביטולה של תורה זהו קיומה: לקמ"ת עח דף לה:.

מפתחות:

הם מקיימין עסק התורה במה שקוראין קריאת שמע: לק"מ נד:ג דף סא:.

דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה כדאי וכו': שיחות הר"ן שה.

צט: שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, ע"כ.

נראה לפרש על פי מה שרבינו פירש בלקוטי מוהר"ן (תורה קי) שלא ימוש כלומר שלא יגשם ע"ש. כי רבי ישמעאל תמה עליו היתכן שמי שלמד וידע כל התורה בכלל ירצה או אפילו יחשוב לבטל ממנה ולעסוק בחכמת יונית, על כן הוא ענה והזהיר אותו לבל יגשם את התורה, ואדרבה ישתדל להשיג רוחניות התורה, לא רק בז"א אלא בעתיקא, כענין הכתוב (זכריה יד) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, ואיתא בזוהר חדש פרשת חקת, שההוא יומא בעתיקא תליא.

במשניות מנחות (יב:ד) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון, ומביא בכלי אחד. אם אמר הרי עלי ששים ואחד, מביא ששים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד, שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד, ע"ש. ויש לי בס"ד הרבה לפרש בזה וקשה לכתוב הכל, אבל נקי בלי כלום לא אצא, ואכתוב בעזה"י כמה ראשי פרקים. דהנה ידוע לכם כבר שמנחה היא ממש הענין של רבינו (כי מנחה אותיות נחמן, כאשר הה' כלול בי', ולעולם יהא אדם זהיר בתפילת מנחה, ומנחה כנגד יצחק – שם של רבינו – ומנחה היא ענין של התבודדות ויצא יצחק לשדה לפנות ערב). והנה רבינו מפרש כמה פעמים ענין של ששים בלקוטי מוהר"ן, ששים המה מלכות וכו', ובפרט נוגע לנו התורה נט, שמפרש איך שהאיסור בטל בששים – בעיגולא בס' שהיא בחי' שבת. ודיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד, דהיינו פחות ממנחות הצבור, מנחות בגמטריא תק"ד פחות אח"ד = נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה הצבור הם יכולים להביא מנחה של ס"א, כי באמת הצבור כולל הס"א (כידוע שרשות הרבים הוא מקום החיצונים), כענין החלבנה שחז"ל אמרו לכלול הפושעים עם הצבור, ואף שהיתרון הזה שמוסיף מגרע, זה בכח הצבור לעלות במנחה. אבל היחיד צריך להיות אחד, דיו לעבד להיות כרבו, ה' אחד ושמו אחד. והיחיד צריך להיות פחות מן הצבור (פח"ת עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, או פחו"ת פחות ג' אותיות אחד בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). כי עיקר כח הס' אינה אלא מרבוע הינו מהמם בבחינת ארבעים יכנו וכו' ע"ש. והצבור דן את אחרים, להמם (ע' דברים ב:טו), אבל היחיד שופט רק את עצמו. ועל כן האדם היחיד צריך להיות אחד, בבחי' אחד היה אברהם.

ולכן קרבן פסח נקרב בטומאה כאשר רוב הצבור טמאים. אבל יחיד אי אפשר לאכול טמא (זהר שמיני מא:) ועד ונטמתם בם כתיב (ויקרא יא:מג) בלא א'.

ולכן כתוב בתורה הקדושה (שמות יב:ד) ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות. ואם י-מ-עטהבית, י' זה עשרה שהוא צבור, מ' זה המשפט, עטהבית בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ה' תיבות. במכסת נפשות הוא בסוד נ נח נחמ נחמן מאומן, בסוד כי הוא כסות"ה לבדה.

מפתחות:

זה הקונה תבואה מן השוק: לק"מ מז דף נה:.

מפתחות:

הביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ: לק"מ ל:ג דף מא:.

הביאו בני מרחוק: לק"מ לה:א דף מט..

הלומד תורה בטהרה נושא אשה: לק"מ סט דף פז:.

חולין

חולין, עם הה' אותיות (וי"ל ה' הלכות דרסה, חלודה וכו'), בגמטריא נ נח ע"ה. חולין, עם ה' אותיות (ן' = ת"ש) בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. חולין במילואו: חית וו למד יוד נון, בגמטריא נון נון חית.

חולין מד: אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו, ואמר רב חסדא איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו. דרש מר זוטא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר (תהלים קכח:ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא — אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ידוע מהבעל שם טוב שכל הנגעים שאדם רואה בחוץ הם ממנו. וזה תלמיד חכם שמבין זאת: כל טרפה שהוא רואה הוא לוקח לעצמו — מום שלו. וזה ענין תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם, כי כל אחד צריך לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ה שצריך לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. נמצא שהתלמיד חכם שרואה את הטרפות לעצמו מקבל על עצמו תיקון העולם ומכריע את העולם לכף זכות. הוא בונה את העולם, ואינו מקבל מתנות מן העולם אלא להפך — ביגיעת כפיו נהנה, אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא.

ה: אדם ובהמה אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה: שיחות הר"ן טו..

מפתחות:

רבי פנחס בן יאיר – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' תח. על פי שיחות הר"ן צג 'דע שיש אור שמאיר באלף עולמות', עמ' תי.

מפתחות:

עופות שנבראו מן הרקק: לק"מ סג דף עז..

מו. ההוא פולמוסא (פרש"י חיל השלטון) דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף פגע בהו ר' זירא אמר להו ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה וכו' (פירש"י ערוקאי גמירי מינאי הא מילתא כזית שמארו במקום מרה יהא).

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

ריאה ע"ש שהיא מאירת עינים: לקמ"ת ה:טז דף יא..

הריאה היא מאירת עינים: לקמ"ת ז:יב דף טו..

למה נקרא שמה ריאה שמאירת את העינים: לקמ"ת ח:יב דף יח:.

מפתחות:

מעי מעי אחילה – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' תיב. על פי לק"מ רטו 'פדיון הכולל', עמ' תיד.

מפתחות:

יהי כבוד ה' לעולם שר העולם אמרו: לק"מ יא:ז דף טו..

אלקיכם נגר הוא: לק"מ יא מאמר רבב"ח דף טו:.

שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת הייתה לו במצחו: לק"מ לח:ו דף נב:.

מפתחות:

הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים: לק"מ י:ד דף יג., עג דף פט..

סב: ואמר רב יהודה: מין עוף הנקרא צרדא - שרי מותר הוא באכילה. והעוף הנקרא ברדא אסיר באכילה.

וסימניך, סימן שלך שלא תחליף ביניהם הוא: ברדא - בר מיניה [לשון נופל על לשון]. ופירוש הסימן הוא: ברדא - מבלעדיו! והיינו, שאסור לאוכלו.

ואילו עוף הנקרא מרדא - ספקא, ספק הוא, האם הוא מותר או אסור.

והרמז בזה, צרדא בגמטריא ברסלב ע"ה והוא שרי וקיים. אמנם ברדא, אותיות דא רב, בר דא, אסור, כי אין רבנים בברסלב, וכל רב הוא טריף פסול. מרדא, אם לעשות מרידה נגד הרבנים, זה בספק (מ"ר בגמטריא ספק, בגמטריא עמלק כידוע), וצריך לעיין כל פעם מה לעשות.

צדיקים מהני זכותייהו אעלמא אדידהו לא: לקמ"ת ב:ו דף ד..

כל העולם ניזון בשביל חנינא בני' וכו': לקמ"ת ב:ו דף ד..

פז. מעשה שהזמין רבי את מין אחד לאכול, ובתוספות שם ד"ה או ארבעים זהובים אתה נוטל, שרבי לא רצה שהמין יברך ברכת המזון. עמש"כ בספר המדות ערך אכילה ב:ג.

מ"ד האמנם אלם כו' מה יעשה כו' יכול אף בדברי תורה וכו': לק"מ קלה דף קג..

מפתחות:

שלשת השריגים שלשה שרי גאים: לקמ"ת ב:ד דף ג:.

קא. א"ל לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראי בני ישראל עד סיני וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מאן דסייר נכסיה כל יומא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' תטז. על פי לקמ"ת כה 'התבודדות היא מעלה עליונה', עמ' תיח.

קכד. האלקים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא.

טרחו המפרשים והפוסקים לפרש מה מיוחד ביהושע שרבי אמי דוקא תפס ונקב שמו בשבועתו.

ונראה לפרש בפשטות על פי המבואר בתורתינו הקדושה בפרשת פנחס (במדבר כז:כא) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, ובכלי יקר כתב שם כז"ל וכן בענין התורה והמצוה ודאי יכופם על שמירתם בכל תוקף ועוז ועליה אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' כל דבר סתום ונעלם בתורה על פיו יצאו ויבאו בדבר הלכה, עכ"ל. הרי מבואר שבירור ההלכה של יהושע בן נון היה תלוי על אלעזר והסנהדרין. ויפתח בדורו כשמואל בדורו, ורבי אמי היה ראש מתיבתא בארץ ישראל, ולכן אפילו אם יהושע בן נון היה מציע ההלכה, עוד תלוי בו לקבוע אותו.

קל: כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת (פרש"י חלק כהונה). מנת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קלג.

מפתחות:

כל המלמד לתלמיד שאינו הגון: לק"מ ס:ז דף עב:.

והלומד תורה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס: לקמ"ת ס דף כח:.

קלד. בן תדל – כנוי לשוטה מפורסם, עמש"כ בתהלים יט:ח.

קלט:

מפתחות:

מרדכי מר דרור: לק"מ י:ח דף יג:, לקמ"ת עד דף לה..

מר דרור: לק"מ נו:ב דף סד:.

קמב.

מפתחות:

פה שהפיק מרגליות – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' תכ.

בכורות

מפתחות:

תרנגולת מולדת לכ"א יום: לקמ"ת פה דף לט:.

מפתחות:

סבי דבי אתונא

אימא לן מילי דכדיבי אמר להו הוי לן כדנייתא: לק"מ כד דף לד:.

אמרו ליה אמצעותא דעלמא היכא: לק"מ כד דף לו:. חיי מוהר"ן ו, יח.

אמרו ליה אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא: לק"מ כה דף לז:. חיי מוהר"ן יט.

רציצא דמיית בבעותיה היכא נפיק: לק"מ כו דף לח:, כז דף לח:.

בני לן ביתא באוירא דעלמא: לק"מ כח דף טל..

האי גברא דאזל בעי איתתא ולא קיהבי ליה: לק"מ כט דף מ.. חיי מוהר"ן כ.

מישרא דסכינא במאי קטלי ליה: לק"מ ל דף מא:. חיי מוהר"ן כא.

אמרו ליה אית לן בירא בדברא: לק"מ לא:מג:.

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה, שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל, לעילאי עאל, אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה, ע"כ. בליקוטי מוהר"ן תורה כט פירשה לענין תיקון הכללי ע"ש.

י"ל בעי אתתא, ענין של דרישת דבקות, כמו שנאמר ודבק באשתו, כי אשה ראשי תיבות, הנותן אמרי שפר, בחי' פאר ובחי' תפלין, הנאמר אצל נפתלי אותיות תפלין, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה מז, ותפלין הם סימן על הדבקות, כמבואר בתורה לח.

והנה לאדם יש נר"ן – נפש השוכן בדמו ובכבד, רוח – שעולה ויורדת ושורה בלב, נשמה – ששורה במוח ומשכילו. ולמעלה מכל אלו יש נשמה לנשמה, שהיא בחי' מקיף הנקראת בחי' חיה.

ועיין בספר נפש החיים א:טו גודל מעלת השגת הנשמה, שהיא נשמת שד"י, רצה לומר נשימת פיו יתברך אין עצמותה מושפע ונמתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינה וכו', והביא שם מכתבי האר"י בעץ חיים שער מוחין דקטנות פ"ג ז"ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ע"ש. ולכן היה הוה אמינא שהרוצה לידבק בהשם יתברך יספיק להשתדל להשיג מעלה זו של שליטת הנשמה. ובראותו שלא מצליח, מאי טעמא עליו להשתדל להשיג מעלה עליונה ממנה, להשיג נשמה לנשמה. ומתרצת כי באמת הדבקות היא משם דייקא, וכן כותב הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת סימן כד – שערי רמח"ל עמ' שפב) ז"ל כי לכל גוף יש שתי נשמות – פנימיות ומקיפות, והם הם הב' רוחין הנזכרים בתוספתא פ' נח, שהנשמה הפנימית עומדת להנהיג הגוף, והמקיפה – להתדבק למעלה, ע"ש (ואפילו השגת הנשמה אינה אלא מהנשמה לנשמה, עיין בנפש החיים א:כ ז"ל ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו, מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו, ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה להשכילו וכו', ע"כ).

וי"ל שזה לשון הגמרא האי נמי מיתרמי בת מזליה, כי מצינו שהיחידה, שהיא עוד למעלה מהנשמה לנשמה, מכונה בת, וממזלה דידה יש את בחי' החיה.

אימא לן מלי דכדיבי (-בגמרא לפנינו: דבדיאי), אמר להו הוי לן כדניתא וילדה, והוי תליה לה פתקא וכתיב בה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי וכו'.

פירוש, שעל כרחך הם צריכים להודות שזה שקר, דאם לאו הרי הם חייבים לו מאה אלפי זוזי.

וכן מצינו כאשר דוד המלך ברח משאול לאכיש, והיה בסכנה והוצרך לשנות את טעמו, ואיתא במדרש ז"ל והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים, ע"כ. ולכאורה זה הדבר, שהיו חייבים לאמר שהוא שוטה כדי לא להתחייב.

לו. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר, יימר שרי בוכרא, והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור.

מרימר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. יימר שרי בוכרא, "יימר בוכרא" עם התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – "שרי" אותיות שיר. עד מפי עד, עד עד, בגמטריא נחמן.

מד. אריב"ל לא יהיה בך עקר שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום ואימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

כי לא סגר דלתי בטני: לק"מ כג:ה דף לה:.

מפתחות:

ארז נפל במקומינו ועברו עליו י"ו קרנות על חודו: לק"מ לח:ז דף נג..

משנה ט:ה

בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן. מתעשרין ע"ה בגמטריא פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

דף נז: - נח. בן עזאי אומר שאדר הסמוך לניסן תמיד חסר (כט ימים) ורבי עקיבא אומר שיכול להיות מלא. ולא מבואר במאי פליגי. ולכאורה מבואר הדבר שאדר הוא חודש שמרבים בשמחה, ועל ידי השמחה יוצאים מהגלות לגאולה (כמו שרבינו גילה וסמך על הכתוב כי בשמחה תצאו), ניסן זה חודש הגאולה כידוע. אכן קודם הגאולה תמיד יש נסיון ושל ירידה וחושך כמבואר בספרי רבינו. ולכן בן עזאי אומר שאי אפשר לשלמות השמחה של אדר, וצריך לסיימו בכט, אבל רבי עקיבא היה שמח אפילו כאשר ראה את השועלים בהר הבית, אז רבי עקיבא היה יכול לראות שהשמחה של אדר יהיה שלם עד הגאולה של ניסן ממש.

אדר אותיות ארד, אני ירד, בחי' נחית דרגה נתיב איתתא (יבמות סג.), כי ניסן בחי' נשואין, בחי' (תהלים סח:ז) אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (סנהדרין כב).

מפתחות:

בן עזאי אומר – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' תכד.

ערכין

ח: רבה כרבי אלעזר - שצדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה (רש"י), בחי' ישוב ירחמנו יכבוש עונתינו, כי הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות. ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא - שאלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות ("נושא עון" נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכויות) מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעים עד תהום רבה (רש"י).

יש לפרש שאלו השני דרכים להבין תורת אזמרה. שפירוש הפשוט שמלקטים נקודות טובות ומרימים אותם, זה כפי רב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא. ופירוש התורה רפ"ב אזמרה על פי הרמח"ל שכל יהודי יש לו הנקודה או נקודות שלו ואלו הנקודות צריכים להאיר ולהביא לכל תוקף, זה כפי רבה כרבי אלעזר, ודוק!!!

ט. רש"י בסוף העמוד ד"ה איתחזויי איתחזי כז"ל לבנה לב"ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני עכ"ל. והוא קצת פלא למה שייך מסירת נפש כדי לראות הלבנה החדשה. ועל כל פנים, הענין מרמז למצוא נקודה טובה כל דהו, ובזה שפיר מובן איך שצריכים בזה מסירות נפש.

מפתחות:

בכתף ישאו אין ישאו אלא לשון שירה וכו': לקמ"ת ח:י דף יח., לא דף כג:.

יא. אל תקרי יסור אלא ישיר. זה ממש מה שרבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח, שקול המוכיח הראוי הוא בחי' שיר.

יג: ושל ימות המשיח שמונה וכו' של עולם הבא עשר, וברש"י שם מבואר שאפילו בימות המשיח התשועות בעצמות יולידו צרות, והוא הוא הדבר שגילה רבינו הקדוש בחיי מוהר"ן אות תל, עיין מש"כ שם. ועיין בערך שיר חדש – שירה חדשה.

מפתחות:

יבא פטטיא ויכפר על פטטיא: לק"מ יא מאמר רבב"ח דף טו..

תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח: לקמ"ת ח:א דף טו:.

יט. – סבא בביתא פחא בביתא, עמש"כ בפרשת בחוקותי כז:ז.

ל.-ל: אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

לב: מבואר שעזרא הסופר ביקש רחמים מהשם יתברך לבטל היצר הרע של עבודה זרה, ונענה בחצי, והגמרא מקשה על יהושע בן נון למה הוא לא ביקש והתחנן להשם יתברך על זה, והגמרא אומרת שבאמת זה טענה חזקה נגדו ובגלל זה אחד מהפסוקים הקדושים מהנביא לא קורא אותו יהושע אלא ישוע! והא לך לשון הגמרא עם פירוש "חברותא":

ואידך התנא שסובר שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, איך יפרש את הפסוק בנחמיה שלא עשו סוכות עד ימי עזרא?

ומשנינן: שאין משמעות "סוכות" כפשוטו, אלא דבעי עזרא רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא של עזרא עלייהו על ישראל כי סוכה!

והיינו דקא קפיד קרא עילוייה דיהושע [שהקפיד הכתוב על יהושע] דוקא, שהזכיר הכתוב אותו ולא את אחרים, וגם דבכל דוכתא כתיב "יהושע" והכא כתיב בלשון גנאי: כי לא עשו מימי "ישוע" בן נון. והטעם: דבשלמא משה לא בעא רחמי על ביטול היצר של עבודה זרה דלא הוה לו זכותא דארץ ישראל שהרי לא נכנס לא"י, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל הקפיד הכתוב עליו: אמאי לא ליבעי [ביקש] רחמי.

ומבואר הדבר שהשם ישוע הוא גנאי.

ונראה לעניות דעתי שיש להביון יותר עמוק בגמרא זו, שכיון שיהושע לא ביקש והתחנן לבטל היצר הרע של עבודה זרה, מזה היה כח לכל הקליפה של הנוצרות שבונים על השם ישוע, שם רשעים ירקב.

ולפי זה מסתברא שכדי לבטל הקליפה של נוצרות צריכים הכח של ארץ ישראל, ולא מספיק אפילו הבחינה של ארץ ישראל שיש לצדיקים אמיתים, כי הגמרא הנ"ל הניחה למשה רבינו ע"ה שלא היה לו להתפלל על ביטולו של ע"ז מחמת שלא היה לו הזכות של ארץ ישראל. אכן יתכן שרבינו שזכה להיות בארץ ישראל כבר יש לו גם את הזכות הזו והכח לבטל אפילו הרע הזו, ועם כל זה בודאי כחו יהיה הרבה יותר חזק כאשר יהיה מושבו ממש בארץ ישראל, בב"א.

מסכת תמורה

יד. וכל הקרב בלילה קדוש בין ביום בין בלילה (נוסח הגמרא על פי הרש"ש ודפוס ישן). יש בזה רמז להיסוד שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ג', שהלומד בלילה – הקרב בלילה – ניצול מלימוד שלא לשמה, וכאור הבקר זוכה להחוט של חסד שמגין עליו, והרי הוא קדוש בין ביום בין בלילה.

טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.

והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'.

ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של יהושע.

עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).

ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.

והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף, "ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות (קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.

והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי' ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.

ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים לענוה לחיות עם זה כנ"ל.

מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו, ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.

ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.

טז. ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות (עיין שם שזה לשון מים שהוא תורה), אמר לה, מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות (-לשון בתמיה, בודאי לא יצטרך) [גירסת הב"ח: מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים שלו יבקש ממנו מזונות], ע"ש. לשון הגמרא כאן הוא ממש נפלא על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז', שהפרנסה נמשכת על ידי כלליות בן ותלמיד, בחי' דרי מעלה ודרי מטה, שהמלכות מקבלת מרמזי היד של החכם בים החכמה.

טז. ויתן לה את גולות עילית ואת גולות תחתית אמר לה מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים שלו יבקש ממני מזונות.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

לב. (לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי, דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור. הגמרא כאן ממש כדברי רבינו בספר חיי מוהר"ן אות כד, עמש"כ שם.

מסכת כריתות

ו. וכי יתביתו קמי רבכון חזו לפומיה דרבכון שנאמר (ישעיה ל:כ) והיו עיניך רואות את מוריך. לכאורה זה מה שרבינו כתב בספר המדות, ערך למוד אות לט, תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד. והנה בביאור הענין המהרש"א פירש מה שפירש. ונראה לעניות דעתי שתהיה כנתינתה מסיני שהיו רואים את הקולות.

ו: כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל אינה תפלה: שיחות הר"ן רצה.

ח. זב שראה ג' ראיות בליל ח' פטרי דלא מייתרי קראי או דלמא לא שנא, א"ל בר קפרא מה בבלי אומר בדבר זה, אישתיק רבי הושעיא לא אמר כלום, א"ל בר קפרא צריכין לדברי עייא וכו', ע"ש. הטעם שכינה את רבי חייא בבלי ועייא דייקא בענין זה של זב, נראה כדי לתקן פגם הברית בתיקון לשון הקודש על ידי תרגום כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יט.

כה. משנה: ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת\שעה שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים, אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום וכו', ע"כ. אשם חסידים בוטא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מסכת מעילה

יב: הכא נמי לא מקיים בלא פרש – ופרש"י ז"ל לא מקיימא הבהמה בלא פרש, שלא יהא קצת פרש במעיה, וכגופה הוא וכו', עכ"ל. בזה מצאנו מקור לדברי רבינו הקדוש בשיחות הר"ן אות ל, ע"ש ומש"כ שם.

מסכת מעילה דף טו, המשניות והגמרא מלמדין על צירוף דברים לאיסורא. ע"פ לקוטי מוהר"ן תורה לח בעזה"י ע"ש כל התורה. והנה כלל גדול יש בפרק זה בורר (מסכת סנהדרין דף כו) שקשר רשעים אינו מן המנין, וכן ידוע מהזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל שעד דלא הוה מתקלא, דהיינו קודם שהספירות הוקמו בתיקון ג' קוין, והיו בסדר של דינין כל אחד נקודה לעצמו, וזה גרמה להשבירה, ולכן היה ניתן לחשוב שלאיסור לא יהיה צירוף.

אכן האיסורים כן מצטרפים, ואדרבה עיקר הענין של צירוף זה רק מבחינת דברים מוגבלים, שכל מיני דברים בעלי גבול וקץ יכולים להתחבר ולהצטרף, והם בונים דברים של גבול. אבל בני אדם ודברי מצוה והספירות הם בבחינת בלי גבול ושיעור, והצטרפותם הוא בחינת התאחדות ויחוד ממש.

והנה אמת, רבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה סו) שאינו אלא אחד, כי יכולים להגיד הרבה שקרים על דבר מה שהדבר אינו, אבל  מה שהדבר הוא באמת, זה יתכן רק דבר אחד. אכן  רבינו בתורה לח כותב בפירוש שיש כמה אמת כמו שאיתא בפרק חלק ( ) סנהדרין דף צז)) אמת נעשה עדרים. ונראה שעצם הלשון הזה של עדרים כבר מרמז שהאמת הזה הוא בחינת שלילות, שבזה שפיר יכולים כמה אמת, שיכולים להגיד על דבר שהוא לא זה ולא זה ולא. וזה דוקא הדרך שהש"י ברא והקים את העולם להראות יחודו מתוך כל מיני אפשריות , שעל כל דבר ומדרגה אנו מבחינים שעוד זה לא הגיע בכלל לאמיתת מציאות השם יתברך, כמבואר באריכות בספר דעת תבונות להרמח"ל. וגם מרומז בהמשך דברי רבינו בתורה לח שם (סוף אות ג)  ז"ל וכשמתקנו אין לו בלבול. וזה בחינות (פסחים ג) עקם הכתוב תשע אותיות שלא להוציא דבר מגנה מפיו. זה רמז, כשרוח סערה שולט, אזי אין ביכלת לדבר בדרך ישר, כי הרוח מבלבל אותו, וצריך לעקם את הדרך, עכ"ל, והנה זה גופא שהתורה עקם תשע אותיות, זה לכתוב בלשון שלילי אשר לא טהורה, וא"ש כנ"ל, שכאשר האמת נשלחה ארץ, והאמת נעדרת, אז צריכים לבחור וללקט את האמת, כל דבר אמת בפני עצמו, מהשלילות,  וכל מה שרוכשים את האמת מהשלילות זוכים להקים ולבנות יושר דברי אמת, בחינת אחד.

והנה כל האיסורים הם בחינת קץ כל בשר, המבואר בתורה לח הנ"ל, כי כל דבר איסור מוגבל ועושה קץ, וממנה מתגברת הרוח סערה. ושורש הדבר באמת בזרוע של הקב"ה, בה' גבורות קדושות, שבזה הדרך השי"ת בנה את העולם, בחילוק מוצאות הפה, שכל אחד יש לו מקום מיוחד בפה ובמהות, רק שעל שעל ידי השתלשלות העולמות יצאו לרע. ועל ידי שלומדים את התורה הקדושה בתוך הדחק והגבולות האלו, משוללים את השקר והר"ע והקץ, ובונים את האמת. וכאשר האדם עובר את הצמצומים בלימוד התורה, שהוא לוקח את המסר ולומד לעצמו מה השי"ת מראה לו בדיני האיסור והגבול ומרויח לעצמו תורת השם, אז מגיע לאור הבוקר, וזוכה להשיר וליתן תודה להש"י דיבורי אמת.

ובזה מצינו סדר למשניות במעילה דף טו, שתחילה יש משנה שמלמדת על צירוף בענין מעילה, ואין מעילה אלא שינוי (רש"י סוף פרשת ויקרא), דהיינו שיש בו שינוי מן האמת במקום גבוה, בקדשי המזבח ובקדשי בדק הבית. ואז יש המשנה חמשה דברים בעולה מצטרפין - וששה דברים בתודה. חמשה דברים בעולה, זה לעומת החמשה גבורות שעולים בזרוע דקב"ה על ידי זאת תורת העולה, בחי' ששה סדרי משנה, שהוא בירור בששה בחינות, אסור ומותר, טהר וטמא, כשר ופסול כידוע, וכאשר מגיע אור הבוקר אז יוצאים הדיבור בשיר והלל בחי' תודה.

ואז המשנה מלמדת על תרומות וכדומה, שהם בחי' צדקה ונדיבות, שזה התחלת דיבורו עם השי"ת בחמימות הלב. ואז המשנה מלמדת על פיגול שהוא ממש תלוי במחשבה ורצון, שעי"ז זוכת ליתרון הכרה בהשי"ת. ובסוף המשנה מלמדת על נבילות ושקצים שהם ממש סטרא דמותא, שזה בחי' סוף דבר, טוב מאד, דא מלאך המות, שע"כ אינו אלא מהשתלשלות מגבורות עלאין. שכאשר האדם נופל לאיזה נפילה, בחינת נבילה (כי הב' ופ' מתחלפים) אז ע"י הבושה הוא יכול לבוא לדעת חדשה וברורה בהש"י ובתורותו כהאי תנא ארז שנפל, בחי' (סוף פרשת מצורע. ויקרא טו:לא) והזרתם – לשון זוהר

בחי' חידוד השכל קרן אור הפנים – את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם וכו'.

בס"ד

מסכת מעילה, דף טז., יש מחלוקת בנוגע לשלושה מאכלים אסורים, אבר מן החי, בהמה טמאה, נבלה של בהמה טהורה. ונראה לפרש בעזה"י על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לט, כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאות אכילה, ידע שיש לו שונאים וכו' ורעב הזה, הינו בחינת המחלקת בחינת חרפה הוא בחינת ערלה כמש"כ כי חרפה היא לנו, והערלה הם שלש קלפות המסבבים הברית שלום וכו', ע"ש. הרי שהגמרא עוסקת בדוגמת כל אחד מהשלושה קליפות ערלה, של חרפת רעב. שהאדם צריך לדעת לבחון בסימני הרעבון שבאת לידו, כדי לבחון איזה מין שונאים קמים עליו, ואם בכלל קמים עליו, כי אם לא מצטרפים אז לא בא בכלל רעב וחרפה.

והנה אף שקרוב יותר לומר שלענין טומאה מצטרפין נבלות בהמות טהורות וטמאות, גם בזה יש מחלוקת, כי אפילו אם נמלט ושמור מחרפת רעב, עדיין לא הגיע לבחינת ע'ושה ש'לום במרומיו, כי טומאה היא בחי' מחלוקת, בחי' מי יתן טהור מטמא לא אחד. והרי עדיין לא נתגלה ברית שלום.

והנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע דברי ה' (עמוס ח), דהיינו שיפסוק רוח הקודש ונבואה וישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו. רעבון הזה אינו בהמיות, אכן עדיין הוא בכלל טומאה, שילכו בגלות, בחי' טומאת ארץ העמים. ויהיה חסר להם גילוי הצדיק, בחי' ברית שלום (ועיין לקוטי מוהר"ן תורה עו, שעד שבאים להצדיק יש חסרון של צמאון אפילו לעובדי ה').

הרי שאף שרבינו מתחיל את התורה שצריכים לשדד את הבהמיות – ונתתי עש"ב בשדך לבהמתך, שידוד הבהמיות זה מספיק רק להנצל מהשונאים, בבחי' הג' קליפות הקשים, מספיק לגלות ברית שלום, אבל אז מובן מאליו צריכים לדבוק בצדיק שנתגלה, בחי' ברית שלום, כדי שיתגלה השלום במרומיו ויתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם כמו שכתוב גבי יוסף תן זרע ונחיה. שצריכים דייקא את יוסף, ולכן רבינו התחיל את התורה הזאת, מהמילה "ונתתי", בחי' תן זרע, בחי' הצדיק, כי לא מספיק רק לשדד את הבהמיות, צריכים להתקשר להצדיק.

בס"ד

מסכת מעילה דף טז: רבי יוחנן סובר ששיעור איסור אכילת שרצים, שרץ חי בכזית, ושרץ מת כטומאתו בכעדשה. נראה לפרש ע"פ לקוטי מוהר"ן תורה לט, בפירוש השני, שצריכים לנהוג בקדושה בשעת תשמיש כאילו כפאו שד. וידוע שאכילה הוא בחי' תשמיש (כמו שכתוב אצל יוסף ופוטיפר כי אם הלחם אשר הוא אוכל), וגם שרץ זה ממש ענין של פרו ורבו, כמו שכתוב ובני ישראל פרו וישרצו. ולכן צריכים לנהוג איסור בכעדשה, עדשה, זה אותיות ע' שד – לראות כאילו כפאו שד. ולזהר בשרץ חי בכזית, דהיינו שיהיה הזיווג בליל שבת, שאז יש שביעה, כמבואר במקום אחר בלק"מ ששביעה הוא על ידי ראיה, בחי' נר שבת, בחי' כזית. אי נמי, להיזהר בשרץ חי בכזית, שעכ"פ אפילו אם אינו יכול לנהוג בקדושה יתירה כמאן דכפאו שד, עכ"פ יזהר שלא ישמש לאור הנר, דהיינו שלא ילך לגמרי אחר שרירות לבו ח"ו.

בס"ד

ט' אייר, התשע"ב.

מסכת מעילה דף יז.

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר רומי מנין לדם שרצים שהוא טמא א"ל דאמר קרא (ויקרא יא:כט) וזה לכם הטמא, אמרו לו תלמידיו, חכים ליה בן יוחאי, אמר להם תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו וכו' ילך ר' שמעון בן יוחאי וכו' ואחריו מי ילך ר"א בר ר' יוסי וכו' אמר להם רבי יוסי ואילו היה אבא חלפתא קיים יכולין אתם וכו' אמר להו רבי יוסי אנא אזלין דלמא עניש ליה ר' שמעון וכו' אפילו הכי ענשיה, כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לדם השרץ שהוא טמא, עקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר, וזה לכם הטמא, אמר ליה ר' שמעון מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן אצל אביו, יצא לקראתו בן תמליון רצונכם אבוא עמכם בכה ר' שמעון ואמר מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים ואני לא פעם אחת וכו' ע"ש.

כמה הערות בסיפור בעזה"י.

זה ששאל על דם שרצים דוקא ברומי, כי נראה שזה ממש בחי' רומי, שמצינו שרומי נקרא מגדיאל (סוף פרשת וישלח – בראשית לו:מג, וע"ש ברש"י וברמב"ן ובמדרש. והנה אם נאמר שעכשיו מלך מגדיאל, שע"פ המדרש הוא לוטינוס, צריכים לומר שהוא מלך חדש שהוקם לאחר שרשב"י היה במערה, כמבואר במפרש פה, שהגמרא אומרת שבחרו ברשב"י מפני שהוא מלומד בניסים, והמפרש כתב שנעשו לו במערה), ומגדיאל, זה מלשון מגד, שפרש"י (דברים לג:יג) שהוא לשון מעדנים ומתיקות (ולפ"ז י"ל מה שכתוב בשמואל א:טז:לב שאגג הלך מעדנות, רמז לרומי), והמתיקות הוא בחי' מיץ (בחי' דבש, כי כל מתיקת פרי קרוי דבש, שהוא בחי' מיץ הפירות, כמו שמצינו בשבעת המינים). אז נכון לכנות את רומי, לדם השרץ.

התלמידים של ר' מתיא בן חרש התפעלו מתשובת רבי שמעון, ולפי המפרש במקום רש"י, ר' מתיא בן חרש ענה להם שרבי שמעון למד לתרץ כן מר' אלעזר בר"י, וקשה כמה דברים, א' למה התפעלו כל כך, ב' שמהסוגיא משמע שלא מבעי ר' אלעזר בר"י אפילו ר' יוסי אביו התנהגו ביראת כבוד מר' שמעון, אז לא מסתברא שר' שמעון היה לומד מראב"י. עוד קשה מה שכתוב, עקום פיו ראב"י, ופירש המפרש שאמר בלחש, ותוס' פירשו שהוא אמר מהר, וצ"ב א"כ למה כתוב בלשון עקימת שפתיים. וגם פה רבי שמעון התפעל על זה וצ"ב, וגם מה שאומר לראב"י, מעקימת שפתיך – דייקא -אתה ניכר שתלמיד חכם אתה. ולא אמר לו ממה שענית, אלא מהעקימת שפתיים דייקא. ועוד צ"ב לפי המפרש שעקימת שפתים זה שדיבר בלחש, מה אהניא ליה, האם דיבר מספיק בקול שהשואל שמע או לאו.

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד ע"פ המבואר בריש מס' פסחים (ג.:) לעולם אל יוציא אדם בר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות וכו' הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וכו' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל (וע"ש בראשונים מחלקת, אם הוא קאי על זה שלא הוציא דבר מגונה, או על זה שדיבר בקצרה) הנהו תלתא כהני חד אמר להו הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול וכו' .

ולפ"ז היה נראה שזה ענין עקימת השפתיים של ראב"י, דהנה המפרש פירש שמאחר שכתוב "אלה הטמאים לכם" (ויקרא טז:לא), הרי "וזה לכם הטמא" (שם פסוק כט) מיותר לדרשה (ותוס' חולק ואכמ"ל), והנה באמת כתוב בתורה קודם, וזה לכם הטמא, אז עיקר היתורא הוא "ואלה הטמאים לכם", רק שהוא יותר ארוך שני אותיות – ובלשון רבים – ומקדים את הטומאה, ואולי קודם שרשב"י היה יכול לענות להשואל, “ואלה הטמאים לכם" – ראב"י קפץ ואמר "וזה לכם הטמא" – לפי תוס', ולפי המפרש, שעקימת שפתים פה שדיבר בלחש, היה נראה, לולא דמסתפינא, שראב"י באמת תיקן לרשב"י, כאילו מורה לו שעדיף לענות, וזה לכם הטמא, כי כדאי לענות בלשון קצרה, אף שמעקם קצת מעיקר המילים. ולכן מובן למה רשב"י אמר שניכר מעקימת שפתיו דייקא שהוא תלמיד חכם, כי כך היה ידוע כבר מהלל ור' יוחנן בן זכאי כמובא במס' פסחים. ומובן ההתפעלות של תלמידי ר' מתיא בן חרש, ומובן שרשב"י למד לענות כן מראב"י. (וקצת מובן בזה מה שרשב"י סיים, אל יחזור הבן אצל אביו, כי מלשון התלמיד יכולים לראות היחוס שלו, כנ"ל ממס' פסחים, ופה דוקא יש הקפידה על היחוס, שר' יוסי אביו מזכיר את אבא חלפתא אבי אביו, ואכמ"ל).

מה שרשב"י בכה ואמר שלא הגיע לו אפילו כשפחה דבית אבא, ובמפרשים איתא שהרי פה ההצלה היה על ידי התעסקות של הרומנים, ולהם לא היו ראוים למלאכים (אף שאצל שרה היו מלאכים להגן עליה, אולי בשביל שרה אמינו בעצמה, זה משהו אחר, א"נ שגם המלכים דאז היו יותר ראוים, וכמו שמצינו ההשי"ת בא לאבימלך בחלום לילה). אכן א"כ הדרא קושיא לדוכתא, על מה קא בכי רשב"י. וי"ל שזה קשור גם להדרשה של וזה לכם הטמא, ואיתא במדרש שהשי"ת הראה למשה רבינו את השרצים ממש, והרי א"כ מצינו שאפילו בשרצים ממש השי"ת יכול להראות אותות בלי שדים. ונראה יותר שרשב"י רצה לפעול על ידי סיפורי מעשיות של האבות הקדושים, ואיתא בלקוטי מוהר"ן תורה רלד, שאי אפשר לספר מעשיות של צדיקים כי אם מי שיכול להדמות עצמו להשם יתברך להבדיל בין אור וחשך, ולזכות לזה הוא על ידי השגחה וכו' ע"ש. ומצינו בלקוטי מוהר"ן תורה רנ, שעל ידי בכיה ממשיכים ההשגחה, ע"ש. ולכן בכה רבי שמעון.

ונראה לפרש עוד על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מ' שכל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה, הינו בחי' עבודת אלילים וזה שכתוב בעבודת אלילים צא תאמר לו. צא, זה בחינת נסיעה טלטול. גם על ידי טלטול מתקן את הטלטול שגרם כביכול למעלה כמו שכתוב (ישעיה כח, יומא ט:) והמסכה צרה כהתכנס, ע"ש. והנה בתורה זו לכאו' רבינו כותב תרתי לסתרי, כי בתחילה פירש שהטלטול והנסיעה הוא פגם אמונה ואח"כ כתב שהנסיעה הוא תיקון להפגם של פגם אמונה.

אלא פשוט שאם האדם נוסע באמונה, דהיינו בדבר ה' לעשות כמצותו יתברך, הרי בזה מתקן פגם אמונה, וכמו שכל נסיעות בני ישראל במדבר, על פי ה' חנו ועל פי ה' נסעו. וכל מעשיהם באמונה. אבל אם הוא נוסע בשביל שיש לו חסרון אמונה שהשם יתברך יכול להביא לו לצרכו באותו מקום אז נסיעתו חסרון באמונה.

ולכן כאן שרבי שמעון היה נוסע למצות ה' להציל את עם ישראל כדי שהיו יכולים לשמור את התורה, ולכן נסיעתו היה תיקון על פגם אמונה, ופגם אמונה זה בחינת והמסכה צרה כהתכנס, ופרש"י במס' יומא בחי' אדם שלוקח אשה שנית שהיא צרה על הראשונה, ולכן הזכיר רבי שמעון את הגר צרת שרה אמנו, ובכה על חסרון האמונה בעולם דהא גרמא להם שהישועה בא רק על ידי שד. ורבי שמעון אמר שאם כל זה הוא יתקן את הפגם אמונה, וזה מה שרבי שמעון אמר להשד צא, לקיים מה שנאמר בעבודת אלילים צא תאמר לו.

והנה בהמשך התורה בלקוטי מוהר"ן שם מפרש שעל ידי עבודת אלילים אין שלום וזה גורם גלות כי אין איש עוזר לחבירו וגם גלות בא על ידי בטול תורה, כמו שכתוב גלה עמי מבלי דעת. וזה מה שרבי שמעון, לאחר שהוא ראה שראב"י היה תלמיד חכם אמר אל יחזור הבן אצל אביו, ותמוה, שמשמע שבגלל שהוא תלמיד חכם הא גרמא לו שלא יחזור, ודוחקין לפרש שכוונת רשב"י היה שאע"פ שהוא תלמיד חכם אל יחזור. ונראה לפרש כי ר' יוסי אביו של ר"א מעיקרא סירב ליתן את בנו ללכת, וזה בחי' שאין איש עוזר לחבירו, אכן רבי שמעון דן אותו לכף זכות, שרצה למנוע מבנו גלות, שחושש שהנסיעה הוא בחינת גלות, אבל לאחר שראה שר"א היה תלמיד חכם, ואז א"כ לא תהיה הנסיעה בבחי' גלות, כי גלות הוא בחי' גלה עמי בלי דעת, והרי ר"א תלמיד חכם ונוסע באמונה לדבר מצוה, ע"כ הקפיד ואמר לא יחזור הבן אצל אביו, אלא ומביא גואל לבני בניהם, ויהיה חליפו לאבי אביו.

בס"ד

מסכת מעילה יח. פרק הנהנה מן ההקדש.

י' אייר, התשע"ב.

משנה בריש פרקין, הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אע"פ שלא פגם מעל, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל, ובגמרא מפרש שסתימת לשונם באמת קאי על מצב מיוחד, על לבוש שיש בו שמירה עליה (או מצד שהיא לבוש אמצעי או מצד יקרתה שומרים עליה). ובזה פליגי ר"ע וחכמים. ונפרש בעזה"י ע"פ תורה מא בלקוטי מוהר"ן.

והנה עיקר הענין של מעילה מצאנו אפילו בחפצי חול, דאיתא בפרק כיצד מברכין (מסכת ברכות ריש פרק ו', לה.) קדש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחוריהם, מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכו' ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה, ילך אצל חכם, ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה אסורא, אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וכו', ע"כ. והנה בהבדל בין מה שרבא אמר שהנהנה בלא ברכה מעל, ובין מה שרב יהודה אמר שמואל אמר שהוא נהנה מקדשי שמים, ולכאו' היינו הך, י"ל שמעילה יכול להיות סתם פגם, ועל זה הוסיף רב יהודה אמר שמואל יש באמת קדושה בדבר קודם הברכה.

הרי מבואר שהברכה אינו סתם מתיר הדבר, אלא שיש בהברכה מדין פדיון. וזה מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מא. דהנה על כל דברי העולם הזה שורה דינים, והם בחי' ברכים. וכדי להמתיקן, ממשיכים משרש הגבורות בחי' יין המשמח, כמו שכתוב (בראשית כז) ויבא לו יין וישת – שרש של הברכה, ע"ש, ורבינו ממשיך שזה גם כן פדיון נפש וכו' ע"ש, הרי שברכות הם בחי' פדיון (ואף שמזה נראה שהפדיון הוא מהדינים לא מקדשי שמים, כי היכי דמהניא לפדות מדינים מהניא לפדות מקדשי שמים כנ"ל ואכמ"ל). וא"ש מה שר"ע לומד חיוב ברכות מקודש הלולים, שהלולים גם כן מורה על ניסוך היין כמבואר בסוגיא שם, כי זה מה שמבואר בתורה מא שם, שהברכות והפדיון הם בחי' ניסוך היין, בחי' ימלא גרונם של תלמידי חכמים.

והנה רבינו ממשיך ומסביר ז"ל ואלו המ"ב הם ש"ע נהורין המאירין, ועם ח' חורתא גימטריא בשלום. שם בפרק יד: גימטריא חשמל – מלבוש, שזה החשמל שומר בגדים עליונים מ'עש' של קליפה, כמו שכתוב (ישעיה נא) כבגד יאכלם עש. וזה (יומא עא) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים. וכו' כי תלמידי חכמים נקראים עצות וכו' ע"ש. וזה מה שאיתא בגמרא מאי תקנתיה ילך אצל חכם, והגמ' תמיה והלוא הוא כבר עבר האיסור, ומיישבת שיקח עצה בתחילה מהחכם, כי מעצת החכם יבוא הפדיון כמבואר בתורה שם, ולכן באמת סתמו דבריהם לכתוב שהתקנה שילך אצל החכם, כי החכם יכול בעצמו לעשות בחינת התקנה הזו על ידי שממלאים גרונו.

הרי למדנו שאפילו חפצי חול צריכים פדיון על ידי ברכה, אכן ברכת הנהנין זה רק באכילה וכדומה שיש הנאת כילוי, וכמו בריח, שהאדם לוקח את הנאה לעצמו, אבל בהנאות של כבוד או חמימות מהבגדים אינו צריך לברך להתיר ליה. כי הרי כל העולם וגם האדם בעצמו הוא של השי"ת, וככל שהחפץ עדיין קיים, הרי כמו שהאדם קיים וברשותיה דמריה, כן החפץ כמוהו, רק כאשר הוא בא ליקח את הדבר לעצמו ממש בהנאת כילוי, רק אז הוא צריך ברכה בבחי' פדיון. אבל בחפצי הקדש, זה שייך לעולם המחשבה, ואז צריכים להכיר בכוונת הדברים, וכל עוד שהאדם משמש עם החפץ של הקדש בעולם המחשבה ניכר שהוא מועיל ונהנה מחפצי הקדש. ומעילה זו שינוי מהאמת, כי בינה מגנת על הלבושים – החפצים של הקדש – והגנתה זה בחינת חשמ"ל בחי' אמת, כי שמ"ל זה בחי' ש"ע אור הפנים שהם תיקון ז' של הדיקנא בחי' אמת, כמבואר בתורה לה בלק"מ ע"ש שהאמת הזה שומרת על האמונה, בחי' כבוד, בחי' לבושים.

אלא שבחשמ"ל יש מעל הש"ע נהורין עוד ח' והם בחי' ח' חוורתא. ונראה שמזה נולד השני מאמרים הנ"ל ממסכת ברכות, שרבא אמר שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, זה מבחי' שינוי מהאמת, מבחי' הש"ע נהורין. ורב יהודה אמר שמואל אומר שנהנה מן קדשי שמים, מבחי' הח' חוורתא.

והרי בחפצי הקדש יש נפקא מינה אם הדבר יכול להיפגם, אז לא רואים שינוי מהאמת עד שיפגם, אבל אם אין הדבר יכול להיפגם, אז בעצם תשמישו בהנאה שמקבל כבר נבחן השינוי מהאמת.

ונראה שבזה פליגי ר"ע וחכמים, איך להתיחס לבגד שיש עליה שמירה מאליה, ואינה צריכה לההגנה של הש"ע נהורין. החכמים אומרים שזה לא משנה, אם נפגם הדבר אז מעל לגמרי. אבל ר"ע אומר שכיון שלא צריכים את הש"ע נהורין, אז קוביעים מבחינת הח' חורתא, ומבחינת הח' חורתא כיון שנהנה הרי מעל, כי ההבדל להבחין בין צורת דבר שיכול להיפגם וצורת דבר שאינה יכולה, זה רק מבחי' האמת של הש"ע נהורין, אבל מצד הח' חורתא, יש כבר הבחנת הנאה מקדשי שמים בכל מצב, אלא שכל עוד שהחפץ בעיקר בשמירת הש"ע נהורין אז לא מעל עדיין עד שפוגם בצורת הדבר מבחינתם, אבל היכא שהדבר אינה צריכה השמירה של הש"ע נהורין (ששומרים בעיקר על הבגד העליון כמש"כ רבינו ז"ל), אז כיון שנהנה הרי פגם לגמרי בהח' חורתא.

והנה הגמרא ממשכת, ת"ר נפש (ויקרא ה) אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח, כי תמעל מעל, אין מעל אלא שנוי וכו', ע"ש. הנשי"א (עם ד' אותיות כוללים של השורש) בגמטריא ש"ע, והמשיח, זה בחי' מרובה בגדים, בחי' ח' חורתא.

והעיקר נ נח נחמ נחמן מאומן!

בס"ד

יב אייר, התשע"ב.

מעילה יט.

מן הקדש לקדש כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרוק הדם.

על פי תורה מב בלקוטי מוהר"ן, שעל ידי נגינה נמתקין הדינין, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פנחס רטו) הקשת היא השכינה, ותלת גונין דקשת הם האבות, והם לבושין דשכינתא, וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין, אזי וראיתיה לזכר ברית עולם וכו' ע"ש.

רבינו כותב על תפילה, ובודאי יכולים לפרש כן על הקרבנות, שהתפילות הם במקומן, שעל הקרבנות הלויים היו שרים, וזה היה ממציא את הגוונין. ועיין בתורה כה ז"ל וההתגלות גדלות הבורא הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון, כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין, וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם, וגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם, ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין בבחינת (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר וכו', ע"כ.וכן קיני זבים וזבות ויולדות, שהם צפרים שהם ממש בחינת נגינה כידוע, והם בחי' זכר נקבה וילדים – בחי' אברהם יצחק ויעקב, ולכן המוציא מהקדש בעד קינין מעל.

והנה רבינו ממשיך בתורה מב ז"ל גם על ידי אמונת חכמים, שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט ויש בהם רזין, על ידי כן מלביש את הקשת בלבושין דנהירין וכו' ע"כ. וזה בחי' מה שגם השוקל שקלו גם כן מועיל בהקדש, כי השוקל זה בחי' קיום המתקלא, בחי' שלמות לשון הקודש שיש להצדיקים שעל ידיה כל דבריהם ומעשיהם ממש רזין עלאין, וכיון שבא זה להלביש את השכינה בגוונין עלאין עם הקדש, הרי מעל.

ורבינו ממשיך ז"ל גם מי שעושה לבוש נאה לצדיק על ידי זה נמתק הדינים, ע"כ. וזה בחי' הבאת החטאת, כי עיקר תיקון הבגדים מבואר בתורה כט, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, לתקן דם נדה, בחי' ובחטא יחמתני אמי, ובחי' חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה. ועל כן המביא מהקדש לקרבן חטאת הרי מעל.

ורבינו ממשיך ז"ל גם זה בחינות תקיעות, כי תקיעה שברים תרועה הם האבות אברהם יצחק יעקב וכו', ע"ש. וזה בחי' אשם, כי אש"ם זה בחי' שלש אמות (ספר יצירה רפ"ב) שהם בחי' אברהם יצחק ויעקב, ולכן המוציא מהקדש לאשם, מועיל.

ובזה י"ל מחלקת ר"ש ורבי יהודה, שר"ש סובר שכיון שיצאה וכבר קנה הקרבן, הרי הגוונין שורין שם, כמו שהגוונין מאירים על כסף ישראל אע"פ שהישראל בעצמו צריך לעורר את הגוונין ע"י נתינת צדקה, כמבואר בתורה כה, שמ"מ סתם כסף ישראל יש להם בחי' גוונין עלאין. אבל רבי יהודה סובר שכיון שמתחילה היה הקדש ועכשיו הוא הקדש ע"כ אין שינוי בגוונין עד שנראה ממש השינוי שבכל אחד כנ"ל.

הערה: אמר ליה רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר איפגומי הוא והא דהבא דכלתיה דנון להיכא אזל, ופירש המפרש נון אדם עשיר היה ונתן זהב הרבה ותכשיטין לכלתו וכו', ע"ש. ונראה שסתם להזכיר נון, כי זה רמז גם על נון אביו של יהושע בן נון, וכלתו של נון הרי היא רחב הזונה, שחזרה בתשובה שלימה עד שזכתה שממנה יצאה שלשלת של כהנים. וצ"ע מה היה לכל הזהב שהיא קבלה מהארבעים שנה שזינתה אם לקחו אותו קדש לה'. ואולי על זה רמז רב כהנא (שהיה ניצוץ מפנחס שנחבא על ידי רחב) שבודאי רחב הטמין את הכסף לירקוב.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

מוצ"ש יג-יד אייר.

מעילה כ.

במשנה, נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, ובגמרא איתא שאע"פ שאין מעילה במחובר לקרקע, הנאה הנראת לעינים אסרה תורה. ע"פ תורה מד-ה בלקוטי מוהר"ן שקשה להתפלל במקום חדש, אפילו אם הוא מקום שהתפלל בו צדיק, ולזה מועיל מחיאת כפים שמביא אוירא דארץ ישראל. ומשמע שכיון שהוא ממשיך אוירא דארץ ישראל כבר נוח לו, ואף שמצינו שבארץ ישראל גופא יש שינוי במזג אויר, ואולי משום שהוא גופא מביא את האויר לכן נייחא ליה. ומבואר בתורה שם, שאוירא דארץ ישראל בחי' תמיד עיני ה' אלהיך בו. ונראה שהקדש זה בחי' ארץ ישראל, כי אפילו הקדיש דבר בחוץ לארץ צריך להעלותו לארץ ישראל. ולכן כל עוד שלא שינה רשות של ההקדש לא מעל ביה, אפילו בנאה בתוך ביתו לא שינה מקומו, אבל כיון דמטא ליה הנאה הנראה בעינים הרי כבר קיימא כנאוה דיליה ומעל.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

יד אייר, התשע"ב

מעילה כא.

במשנה, נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג והלך והביא לו באחת אתרוג ובאחת רימון שניהם מעלו רבי יהודה אומר בעה"ב לא מעל שהוא אומר לו אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע.

ע"פ תורה מט בלקוטי מוהר"ן שמבואר שהצדיק מעלה את השכינה בחי' מאור הקטן לבינה בחי' מאור הגדול, בבחי' מי זאת עולה, מי עם זאת עולה. ומבואר שם שהשכינה בחי' לב, וזה בחי' אתרוג כידוע. וענין הפרוטה מבואר בסוף התורה שם, ומפורש בתורה ט' שהוא בחי' דפריטא שפתיה, בחי' קול התור, קול של הניסים, ומבואר שם שזה לעומת זה עשה אלקים, אז שתי הפרוטות זה גם הקול שלעומת זה. והשליח הוא הצדיק, שהוא השליח ציבור. כי האדם יש לו שני קולות בקירבו, כמבואר בתורה מט שם, יצירה לטב ויצירה לביש. וצריכים להעלות להשתיק את הקול של היצר הרע, ואז יכולים להעלות את ביתא תתאה עם ביתא עלאה. וכיון שהצדיק הביא את האתרוג, וגם את הרימון, רימון זה בחי' מירו"ן, בחי' מי רון – רבי נחמן, נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא בחי' ד' נעשית ה', בחי' השיר שיתער לעתיד כמבואר שם בתורה מט. אז שניהם מעלו, דהינו שניהם עלו. ורבי יהודה אומר שכל זמן שלא השיג את האתרוג רק בחד פרוטה, הרי היא נשארת בבחי' מאור הקטן דאית בה עדיין רע, אז בעל הבית של הביתא תתאעה עדיין לא על. אבל כיון שעכ"פ הבעה"ב הגיע והביא את עבודתו להצדיק, בבחי' מה שהכלה מביא טלית להחתן, אז עכ"פ הצדיק שפיר קא על.(ששמו של ר' יהודה כבר מרמז על שהשיג את בחי' רביעית ההין, כי יה"ו, ד-ה,  אז הוא כבר דורש יותר)

מסכת קינים

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

טו אייר, התשע"ב

ריש מס' קינים. חטאת העוף נעשית למטן וכו' עולת העוף למעלן, ע"ש. והנה כל המס' עוסקת בקינים, וקיני חובה, שהם בעיקר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושאר הקיני חובה, הם באים שני ציפורים אחד לחטאת ואחד לעולה. ונראה ע"פ תורה מט בלקוטי מוהר"ן, שעי"ז יש תיקון של ביתא תתאה – בחי' חטאת העוף, ותיקון של ביתא עילאה, בחי' עולת העוף. וזה דייקא בקינים, שהעוף זה בחי' הצדיק, כי הצדיק הוא הרץ אורח בין מלכות לבינה להקים את המלכות בסוד מי עם זאת עולה, כמבואר בתורה מט, ומי זה בחי' חטאת, בחי' מי חטאת, עם זאת עולה, בחי' עולה. ועיקר הקינים כנ"ל הם באים לתקן היסוד, בחי' צדיק, כי זבים וזבות ויולדות כולם בענין תיקון היסוד (וגם המצורע, זה בענין יסוד, ברית הלשון, וגם נזיר, בחי' יסוד, בחי' יוסף, נזיר אחיו). ולכן דייקא אלו מביאים קינים, ומקבלים בזה תיקון היסוד. וכן ענין ציפורים, זה בחי' שיר, ובחי' למעלה ולמטן, זה בחי' השיר שעולה ויורדת, כמבואר במקום אחר בלק"מ, שזה ענין עלית המלכות לבינה כמבואר בתורה מט.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

טו אייר, התשע"ב

מסכת קינים סוף פרק ב (משנה ה – כג:) אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין, כיצד האשה שהביאה חטאתה תורה ועולתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור וחטאתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה בן יונה. בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה, ע"כ.

נראה לפרש על פי תורה מט בלקוטי מוהר"ן (ועיין מה שפירשנו עד"ז על המשנה בריש המסכת) שרבינו מפרש מה שאמרו חז"ל לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה, ורבינו גילה שזה בחי' תיקון ביתא עלאה וביתא תתאה, בינה ומלכות, שרק על ידי שמתקנים את המלכות אז היא העולה עם בינה, בסוד מי עם זאת עולה. ויש בזה רמז בשם של המסכת שלנו, קינים, כי גם צפור מצא קן לה, בחי' בית, וקינים זה רמז על שני בתים, ביתא עלאה וביתא תתא. וכבר פירשנו שזה בחי' השני עופות שהם חטאת ועולה, שהחטאת דמה נזה במזבח למטה, בבחינת ביתא תתאה, והעולה למעלה, ע"ש. ולכן מובן דין משנתינו שהעופות צריכים להיות אותו המין. כי בני יונה הם דוקא קטנים ותורין דוקא גדולים, ופה צריך שיהיה התיקון של מי עם זאת עולה שיש השוואה בבחינת שני המאורות הגדולים (אז אם מביאים בני יונה, אז זה התיקון על הקטנות, שיעלו עכשיו לגדלות. ואם מביאים תורין הר"ז לעלותן בגדלות), כמבואר בתורה שם.

ומובן שלכתחילה צריכים להביא את החטאת קודם, כי משם התיקון מתחיל, כי אין הקב"ה נכנס וכו', ומ"מ בדיעבד לא מעכב הסדר, כי סוף סוף שניהם עולים ביחד. ומובן שיטת התנא קמא שלא משנה איזה קרבן הביאה קודם, המין שהביאה לחטאת היא הקובעת, כי משם מתחיל התיקון כנ"ל.

אמנם בן עזאי סובר, שאע"פ שהקב"ה אינו נכנס לירושלים של מעלה עד שבקרבך קדוש, מ"מ התיקון באמת מתחיל עם בינה שעושה את הצמצום, ואז יש את העבודה של טהרת החלל פנוי ובנין המלכות דקדושה במדות, עד שזוכין להעלותה בשיר. ולכן כיון שסופו של דבר בינה ומלכות עולים כהדדי, וכל התיקון באמת התחיל עם בינה, לכן אפילו אם הקדימה להביא את העולה, אז זה קובעת.

ויש לראות שני הדרכים האלו רמוזים בדברי רבינו שכתב שם מט:ז בזה"ל, ובשביל זה נקרא ניסן אביב, אל"ף עם בי"ת, יו"ד עם בי"ת. וזה יחודא עלאה ויחודא תתאה, עכ"ל [ויש להעיר שהגמטריא של ניסן אביב זה כמו שם ע”ב בריבוע, כזה: יו”ד, יו”ד ה”י, יו”ד ה”י וי”ו, יו”ד ה”י וי”ו ה”י, והכולל, שזה המבואר בתורה מט שהעלית המלכות הוא בשיר פכש”ר כמבואר שם אות ו). והנה רבינו סתם ולא פירש שניסן גופא רמז לשני היחודים, כי ני-סן, ני, נון זה מלכות כידוע, והי' רבינו פירש כאן (אות ז) שהיא הקדושה שצריך להמשיך להמלכות כדי להעלותה. וס-ן, ס' זה הצמצום שעושה חלל באמצע, והן' זה אימא עלאה. הרי שקודם יש רמז על תיקון המלכות, אז רמז על כח בינה. ובמילת אביב הסדר הפוך, שקודם יש רמז על יחודא עלאה, א, בחי' העולה, בחי' כבש אלוף (עי' תורה כח, וגם בביאר הליקוטים הולכים עם זה) בחי' סתרי תורה (ע' אות ו' כאן בסוד כסא הכבוד, שזה בחי' כבשי דרבנן), והי', בביאר הלקוטים מפרש שזה רמז על המאור הקטן, או יכולים, ונראה יותר לפרש שזה מה שצריכים להמשיך הקדושה להמלכות, הב', כי רבינו כותב, י' עם בי"ת לא שהיוד היא ב'. וזה גם כן מה שרבינו כותב אלף עם בי"ת, כי באמת לא ראוי זה כראוי זה. כי האלף הוא מבחי' כתר, והיא טמונה בביתא עלאה (ובלאה). וזה נלע"ד קצת רמז על רבינו, שידוע, ור' אברהם בן הר"ן הרחיב על זה בכ”מ, שרבינו מבחי' בינה, אכן עוד ידוע שרבינו גילה שהוא נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, ומקור חכמה הוא כתר. וגם ידוע מה שרבינו גילה (חיי מוהר"ן, נסיעתו לארץ ישראל שנג) שהבעש"ט אמר תורה מבינה, והמגיד מחכמה, כי יש בינה שהוא למעלה מחכמה וכו' אבל אני אומר תורה ממקום שהוא למעלה מאלו המקומות וכו' ע"ש. ונראה שזה י"ל הענין של השני ראשית, כי קשה איך יתכן שני ראשית, ועוד ק' דראשית הוא מבחי' חכמה, כמו שכתוב ראשית חכמה. ואכמ"ל.

מפתחות:

זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן: לקמ"ת ד:ח דף ו..

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

יז אייר, התשע"ב, לב לעומר.

סוף מס' קינים. נְתָנָתַם לַכֹּהֵן וְאֵין יָדוּעַ מַה נָתְנָה, הָלַךְ הַכֹּהֵן וְעָשָׂה וְאֵין יָדוּעַ מֶה עָשָׂה, צְרִיכָה לְהָבִיא עוֹד אַרְבַּע פְּרִידִים לְנִדְרָהּ, וּשְׁתַּיִם לְחוֹבָתָהּ, וְחַטָּאת אֶחָת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, כְּשֶׁהוּא חַי קוֹלוֹ אֶחָד, וּכְשֶׁהוּא מֵת קוֹלוֹ שִׁבְעָה. כֵּיצַד קוֹלוֹ שִׁבְעָה, שְׁתֵּי קַרְנָיו, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת. שְׁתֵּי שׁוֹקָיו, שְׁנֵי חֲלִילִין. עוֹרוֹ לְתוֹף, מֵעָיו לִנְבָלִים, בְּנֵי מֵעָיו {יח} לְכִנּוֹרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צַמְרוֹ לִתְכֵלֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב), מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה: ע"כ.

ונפרש בעזה"י על פי תורה כז ותורה נ' בלקוטי מוהר"ן. כי מבואר בתורה בתורה כז:ד ז"ל ולפי ההזדככות חכמתו בשלש עשרה מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו. בבחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), 'הקנה מוציא קול' (ברכות ס"א ועין זהר פנחס רל"ב רל"ד רל"ה:). וזה (שיר השירים ב): "הראיני את מראיך", זה בחינת הדרת פנים, בחינת זקן כנ"ל. 'השמיעני את קולך' - כי הקול לפי החכמה של דרושי התורה, לפי השכל של שלש עשרה מדות שהוא דורש בהם את התורה. וזהו (עמוס ה): "דרשוני וחיו", כי "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז): ע"כ. ולפ"ז מבואר הענין וקשר סדר המשנה. כי עיקר הקול הוא רק מחיים, בחי' דרשוני וחיו. והנה יש שש עיזקאין בקנה שמהם תוצאות הקול כמבואר בתורה ג' בלקוטי מוהר"ן, וכתיב תוסף רוחם יגועון, וזה בחי' זקן עם הארץ, עם הארץ זה בחי' מי שחי את הגוף (כי שמים וארץ זה נשמה וגוף כמבואר בסנהדרין ומובא בתורה יד), והגוף זה בחי' חשך ומיתה כמבואר בתורה לז. זקן – ז' קנה, בחי' שבעה עיזקאין, בחי' מש"כ במשנה הנ"ל, וכשהוא מת קולו שבעה, שכל המוסיף גורע, וזה בחי' טירוף הדעת ומיתה. ומה שהיה קול אחד, מבחי' זקן הדרת פנים, נתפרד, בבחי' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין (תורה נ) שמחסרון הבנה וזקן והדרת פנים נתפרד הקול יותר אפילו מהששה עיזקאין, לשבעה. שזה בחי' צעקת הכלבים ה"ב ה"ב, שבה מפגם הברית, מים מרירין, שלא זוכין למים מתוקין, שהוא מיתוק השכל, שזוכין על ידי תיקון הברית, שזוכין לבחי' כל עצמותי תאמרנה, כמבואר בתורה נ', ולכן המשנה מביאה מהפסוק וטעם זקנים יקח, הטעם דייקא. [ונופלים להקול של הע' לשונות, בחי' ז', ולכן קולן דוקא בכלי שיר, כי זה מראה על תיקונם, דרך שיר בחי' בשמעו את רנתם]. ויש אומרים אף צמרו לתכלת, בחי' ושער ראשיה כעמר נקיה, כי מחשיבים אפילו הח' חוורתא.

אבל זקני תורה, בחי' דרשוני וחיו, בחי' הזדככות הקול שהוא ע"י הזקן דייקא, שהוא דרישת התורה. כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה וארך ימים תבונה. תבונה זה בחי' מים מתוקין, בחי' תיקון הקול, ותיקון של הפירוד של אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. וזה מה שנאמר בישישים חכמה, כי י"ש זה גמטריא פעמים קנה. וכתוב יש פעמים, ישיש, הרי ארבעה, וכתוב לשון רבים בישישים, פעמיים ארבעה, הר"ז שמונה, וזה התיקון להשמונה תוצאות של קול המת, אכן בישישים גופא, פירושו (ריטב”א) בן ששים, בחי' תיקון הששה עיזקאין, שבאמת יש רק ששה.

מסכת תמיד

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

י"ט אייר, התשע"ב, ל"ד לעומר.

מסכת תמיד, המשניות פה עוסקים בענין שמירת בית המקדש. ונראה לפרש על פי תורה נא בלקוטי מוהר"ן שדובר שקרים לא יכון בעיני ה', שמזה למדין שהאמת הוא השומר על השי"ת, וכמו שכתוב בפירוש בתהלים, השומר אמת לעולם, שהאמת הוא השומר. והנה מבואר בגמרא שהלוים היו שומרים בכ"א משמרות למטה, והכהנים ג' משמרות למעלה. ונראה, כי כתוב שהשי"ת השליך את האמת ארצה, ומבואר בתורה נא ז"ל והטהרה הוא בחינת שמאל, בחי' לוי, בחינת וטהרת את בני לוי, ולוי בחינת שמאל כידוע, ועל כן עקר אחיזת הטאמה הוא מבחינת שמאלא וכו', ע"כ. הרי שהלוים עומדים לשמור למטה. וזה כ"א משמרות, כי א"ך חלק כמובא בגמרא פסחים, ופרש"י שאך, הוא ח"ץ בחילוף האותיות, כי זה מה שמבואר בתורה נא, שיש את היחוד של השם, ויש את הטהרה, ששם העולם והטומאה הוא כבר בכח, ויש ממש את הטומאה, אז הטומאה הוא בחי' חצי. ולכן הגמרא לומדת משמרות הלוים מהמילה "בעבודתך" שהוא בגמטריא "חצות" כידוע מדרשי הפתק הקדוש, שזה עיקר עבודת איש יהודי לקום בחצות, כי עיקר השמירה על האמת. (ולכן בפתק המלה בעבודתך מופיע ממש בחצי הפתק, יש חמש שורות למעלה ממנו, וחמש שורות למטה ממנו. גם המלה עבודה מופיע ג' פעמים בפתק, שדורשי הפתק אמרו שזה רמז על הג' בתי מקדש, ולכן בפעם השלישי כתוב ובחיזוק עבודה תיבנהו, מלשון בנין, שבמהרה יבנה אמן). ולכן מיד קודם החתימה של נ נח נחמ נחמן מאומן, כתוב בעבודתך, כי זה רמז על השמירה, שהוא האמת כנ"ל, והחותם הוא בחי' אמת, כידוע מחותמו של השי"ת. וחותם, זה אותיות תחום, כי שם השמירה, כי החותם הוא אמת השומר כנ"ל. אבל גם במקום טהרה, עוד לא הגיע ליחוד השם, כמבואר שם, ויחוד השם הוא בג' נקודות, קב"ה וישראל ואורייתא, אז למעלה יש ג' משמרות כהונה.

והנה הגמרא ממשיכה לדבר על אבני בית המקדש, שזה המבואר בתורה נט, שאבני בחי' אב ובן כחדא (ועיין שם במשנה שהזקנים היו שם, בחי' אב, והגמרא מביא והבית בהבנותו, בחי' בן), ולכן הכהנים היו שומרים פה, כי הם השומרים דרך היחוד כנ"ל.

והשמירה על בית המקדש, כי בית המקדש הוא לא רק אתר בית שכינתיה, הוא גם בחי' עינים, כמבואר במ"א בלק"מ, ולכן השומרים בחי' אמת שומרים עליה. וגם בתורה נא רבינו מביא את הפסוק לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, הרי מפורש שרבינו ממש קאי על בית המקדש.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

אייר התשע"ב.

מסכת תמיד דף כז מבואר בגמרא שבעיקרון השמירה של הכהנים היה נעשה על ידי הרובים, נערים שלפני בר מצוה, והפרחי כהונה, הבחורים כבר היו עושים עבודה ממש. גם מבואר בגמרא שהמקומות של השמירה היו חוץ לעזרה כדי שיוכלו לשבת, דקי"ל שרק מלך מבית דוד יכול לשבת בעזרה (וע' מש”כ בזה בס”ד בערך מסורה בברסלב אות ח). עוד איתא בגמרא דעה על אחד מהמקומות של המשמרות, פרבר, ששם היו שני שומרים, כיון שהמקום היה כלפי בר, דהיינו רחוק. ועוד ענינים שאביא עם פירושן לקמן בה"י.

ונראה לפרש על פי תורה נב בלקוטי מוהר"ן, הנעור בלילה והולך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, בזה מתחייב מציאות כל הבריאה, כי בודאי הש"י לא היה מחוייב להקים את המציאות, אך לאחר שהש"י ברא את נשמות ישראל, אז כביכול כל המציאות הוא מחוייב על ידו. ולכן כל מה שישראל עושין יותר את רצון הש"י ונכללין בשרשן, הם מתחייבים ביותר את המציאות, וכדי שישראל יבטלו את עצמן ממש לאחדות הש"י, זה רק על ידי התבודדות, ע"ש.

והנה אברהם אבינו היה אחד, והתבטל להש"י כמו שאמר, ואנכי עפר ואפר, שזה לכאו' תכלית ההתבודדות, ומ"מ נשאר ממנו איזה דבר, כי יצא ממנו ישמעאל, וכן מיצחק אבינו נשאר ממנו איזה דבר כי יצא ממנו עשו, ורק יעקב השיג השלמות של חיוב המציאות. ולכן מצינו שרק יעקב קבע שמקום המקדש יראה גדולת השי"ת אפילו להעכו"ם, ע' בלקוטי מוהר"ן ריש תורה י', שאברהם אבינו קרא למקום המקדש הר, ויצחק קרא לו שדה, ורק יעקב קראו לו בית, דהיינו מקום יישוב, שאפילו העכו"ם יכולים להשיג דרכו גדולת הש"י (ומבואר שם שגם אברהם אבינו היה לו בחי' של הש”ב, הר שדה בית, אבל שלמות ענין הזה, שבית המקדש יקרא בית תפלה לכל העמים זה רק על ידי יעקב. ומצינו גבי לידת יצחק יעקב והשבטי י”ה, ותה”ר, שהוא ס”ת של בית' שדה' הר'). כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל דייקא, ולכן על ידו, יתגלה רצון הבריאה לכל העולם.

והנה יעקב אבינו כאשר הגיע למקום המקדש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שעשה את האבנים שומרים (ועי' במדרש רבה, שרבי יהודה אומר שלקח י"ב אבנים, ור' נחמיה אומר, שלש, ורבנן, שנים. ואולי י"ל שלפי הרבנן דר"י כל אחד מהי"ב אבנים היו שנים, הרי כ"ד, כמשמרות של הבית המקדש, ורבי נחמיה אומר ג', כמנין משמרות כהונה), והאבנים נתאחדו תחת ראשו, וע' גם בתורה נא שגם שם מפרש ש'אבני' פירוש הביטול לאחדות הש"י.

והנה מבואר בתורה נב שצריכים ללכת למקום שאין הולכים שם בני אדם, כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל וכו'. ונראה לפי זה, שאכן במקומות כאלו שבני אדם הולכים ויש השפעה מהם באויר, אז במקומות כאלו צריכים דייקא להיות עם חברים שיהיה השפעה טובה, וזה בחי' השומרים על הר הבית, כי השמירה של הכ"א משמרות של הלוים לא היה אלא חוץ לעזרה, וזה בבחי' הר ושדה, ולכן היו שומרים מהשפעת הבלבולים של בני אדם בהבלי עולם הזה. ולזה במקום השמירה של הפרבר, שהיה רחוק, יש דעה שהיה צוות, שני שומרים.

וכיון שעבודת השם, להגיע לרצונו יתברך, הוא רק על ידי התבודדות, לא היה השמירה חשובה, והיו נותנים אותה להרובים (נערים), ואילו פרחי כהונה, הבחורים שכבר הגיעו לבר מצוה לא היו עוסקים בשמירה, אלא בעבודה ממש (אלא דאכתי צ"ע, דלכאו' זה רק לענין הכהנים, אבל נראה שהלוים שהיו שומרים, זה היה בחי' עבודתם, שזה רק מגיל ל', וצ"ע), עבודה בבית המקדש, בבחי' ביטול לאחדות השי"ת.

ולכן, אירע קרי לאחד מהן יוצא הולך לו וכו', כי קרי זה בחי' מקרה, היפוך של חיוב המציאות, שבית המקדש הוא מקום שנקבע דוקא ע"י יעקב אבינו שהוא מחייב את המציאות, כי הוא השלים רצון הש"י. וגם כל הכהנים, אפילו אלו שלא ראו קרי, היו טובלים לפני העבודה, כי הטבילה זה כדי להכלל בשורש, בחיוב המציאות.

וזה גם כן מה שהמשנה והגמרא מלמדין על מצב בית הכסא, כי זה גם כן עבודת הביטול לגרש ולסלק הפסולת והמדות רעות.

וזה מה שאיתא בהברייתא איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו וכו', ע"ש (סוף כז:-כח.). כי מבואר בתורה ד' על מאמר חז"ל (סוטה כא) משל לאחד שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה וכו' נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים, שאבוקה של אור זה הצדיק, ובתורה י:ד הנ"ל מבואר שהצדיק יש לו הבחי' להעלות מבחי' הר ושדה לבחינת בית. ולכן דייקא איש הר הבית היה מחזר, שמעלה מהר לבית, והוא היה מחזר על כל משמר, כי המשמרות היו בבחי' המהלך באישון לילה ואפלה, דהיינו במקום שיש השפעות לא טובות, ולכן צריכים דייקא את הצדיק להעלותם מבחי' הר לבחי' בית.

המוכיח את חבירו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד, ע' לקוטי מוהר"ן תנינא ח:א – דף טז., ומש"כ שם.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

כו אייר, התשע"ב, ל"ו לעומר.

מסכת תמיד דף כח. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקד"ה שנאמר (משלי כח:כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר (מוכיח אדם אחרי) חן ימצא ממחליק לשון, ע"כ.

מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' ע"ש באריכות.

והנה פסוק זה במשלי מרמז הרבה על המבואר שם, כי הענין של פשוט כפול משולש וכו' מכונה לפעמים אחוריים, וזה מש"כ אחרי חן, וחן דייקא, כי אלו האותיות באחוריים הם נ נח! וגם ס"ת של הפסוק (גם כן בחי' אחר – סוף) נחמן קיא, כי זה המבוא בתורה שם, שכדי לזכות לקול המוכיח, שהוא השיר פשוט כפול וכו', צריך תפלה בדין, והתפלה בדין עומדת בבית הבליעה של הס"א, ואזי הוא מכרח לתן הקאות ע"ש. ור' נחמן הוא זה השיר. על מרומז היטב בס"ת כנ"ל.

וזמש"כ אחרי חן ימצא ממחליק לשון, כי להגיד נחמן באחורים נשמע כמגמגם, היפוך המחליק בלשונו, ועל זה מעיד הפסוק ששפיר טובא להשיג החן באחוריים מלהגיד סתם בחילוק לשון!

וי"ל בזה מש"כ במשלי (יב:יג) בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק, שבפשע שפתים של הצדיק, שמגמגם בבחי' נ נח, מוקש את הרע, ויצא מצרה צדיק, כי שמו הולך וגדל.

וענין של אחרי, שהוא ג"כ אותיות ריח, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, המבואר בריש התורה שם – קול המשקה את הגן שבו גדלים כל הריחות והיראות, ע"ש.

מפתחות:

אלכסנדר מוקדון מעבר להרי החשך – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' תכו.

אמרו לו ממזרח למערב, תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה, חמה במערב הכל מסתכלין בה, באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה, ע"ש. צ"ע הלוא כאשר החמה במזרח או במערב, אז יש גם המרחק של המזרח או המערב וגם המרחק של השמים, מה שאין כן כאשר הוא למעלה יש רק מרחק של השמים.

אמר להן אלכסנדר לזקנים: האם שמים נבראו תחלה או הארץ נבראה תחלה?

אמרו לו: שמים נבראו תחלה. לפי שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הרי שמים כתיב בתחלה.

עוד אמר להן: אור נברא תחלה או חשך נברא תחלה?

אמרו לו: מילתא דא - אין לה פתר [פתרון]!

ומקשינן: ונימרו ליה זקנים לאלכסנדר: חשך נברא תחלה, דהא כתיב "והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום", והדר כתיב "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הרי דחושך כתיב קודם בקרא.

ומשנינן: אין הכי נמי, דהכי הוי. אבל לא רצו להשיבו דבר, משום דסברי, דלמא אתי לשיולי להו: מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות, ומה למטה מהן. מה לפנים מחוץ למחיצת העולם, לצד מזרח, ומה לאחור חוץ למחיצת העולם, לצד מערב? ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית.

ושוב מקשינן: אי הכי, גם על שאלתו, "שמים נבראו תחלה או ארץ", נמי לא נימרו ליה תשובה, כי דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור? ואמאי בזה השיבו לו?

ומשנינן: מעיקרא סבור כי בדרך אקראי בעלמא הוא דקא משייל. ולכך השיבו לו. אך כיון דחזו דקמהדר ושאיל, סברי, לא נימא ליה תשובה. דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

כאן מבואר יסוד דברי רבינו בחיי מוהר"ן אות כד, עיין שם באריכות, ובתוך דבריו כז"ל וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום, עיין שם.

לב: תנא דבי אליהו גיהנם למעלה מן הרקיע ויש אומרים לאחורי הרי חשך. והמהרש"א פירש שמתחלה היו ברקיע ועל ידי תפילת דוד הורדו לארץ. וא"ש כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה כב, שהגן עדן והגיהנם הם בזה העולם ממש.

מדות

מסכת מידות, עם הב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. מידות זה השיעור קומה כמש"כ אנשי מדות (במדבר יג:לב), מי-דות, דו"ת עם הכולל, בגמטריא תי"א תורות שיש בליקוטי מוהר"ן.

מפתחות:

גפן זהב – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' תלב.

כלים

כלים, בגמטריא ק' ועם י' אותיות של מילאו – כף למד יוד מם, וע"ה, בגמטריא נ נח, עם הג' אותיות.

כל הוא מדת היסוד, הצדיק. וכן כל לשון כיסופין וחמדה, כלה שארי ובשרי.

ה:א איזהו גמר מלאכתו (-של תנור, כדי לקבל טומאה, ושאר כלי חרס כשנצרפו בכבשן), משיסיקנו כדי לאפות בו ספגנין. רבי יהודה אומר, משיסיק את החדש כדי לאפו בישן ספגנין, ע"כ. פירש הרע"ב ז"ל דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן, ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה, ע"כ.

וזה הענין שמצאנו בתענית, שהוא כמו תנור, וכנוסח תפלה זכה שלפני יום כיפור: ועל ידי רתיחת גופנו על ידי התענית והתפלות יתקן מה שהרתחנו וכו', והרי אש התאוה ודאי כמו תנור. ובענין תעניתים גילה רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה סב ז"ל עקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות, למשל, כשמתענה שני ימים, היום השני שהוא נחשב ביותר אין מחמת עצמו אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר, גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי כל התחלות קשות (מכילתא פרשת יתרו והובא בפרש"י) מחמת שיוצא מהפך להפך, אבל אחר התחלה, הוא נכנס מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל כך וכו' עיין שם. ולכן אין הלכה כרבי יהודה.

וסופגניות, הן מאכלי חנוכה שגם כן מדליקים באחוריים, להמשיך כח מעיקר הנס.

יב:ו גלמי כלים: שיחות הר"ן סב.

יג:ד המעצד והאזמל והמפסלית והמקדח שנפגמו טמאים, נטל חסומן, טהורין, ופירש הרע"ב ז"ל ניטל חיסומן, בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקרדום ובחודו של מקדח נותנים ברזל טוב ונחשב, אצאל"ו בלע"ז, וחוסמין פיהן בו כדי שיהא חד לחתוך יפה, וזה קרוי חיסומן, ע"כ. בשבת קודש שנת תשפ"ג למדתי את זה כמה שעות אחר שלמדתי את זה מפרשת השבוע פרשת פקודי לח:כח בפרש"י ז"ל וצפה ראשיהם, של עמודים, מהן. שבכלן כתיב וצפה ראשיהם וחשקיהם כסף, עכ"ל. והרא"ם וגור אריה פרשו שאין לפרש 'וצפה ראשיהם' של הווים, שהרי הווים בעצמם היו עשויים מכסף, עיין שם.

יז:טז

מפתחות:

אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר: לקמ"ת נח דף כח..

מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות. ופירש הרע"ב ז"ל עושין כן כדי לגנוב בו את המכס, ע"כ. ומשמע שמזוזה דבר יקרתי, ומתאים למרגליות.

ועיין בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כג, ארטבן שלח לרבי חד מרגליתא טבא, שלח ליה רבי חדא מזוזה, ולכאורה הוא פלא, מדוע שלח לו מזוזה וכו' עיין שם.

כז:א הבגד מטמא משום חמשה שמות. השק משום ארבעה. העור משום שלשה. העץ משום שנים. וכלי חרס משום אחד.

הבגד, אותיות בגדה, והרבה פעמים מצאנו במקרא חסר א' כמו נחנו, והרי רמז להשיר פשוט, כפול, משולש, מרובע שמסיים בחמש של מאומן – נ נח נחמ נחמן מאומן. הרי הבגד משום חמשה שמות.

השק משום ארבעה. השק עם הכולל בגמטריא רבנו נחמן. גם ה"ש-קו"ף בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אבל עיקרו אינו אלא ארבע מאות, בחינת מרובע, והרי השק משום ארבעה שמות.

העור, ע' מתחלף לא', הא – ו"ר, וכן לפי כמה ראשונים בדרשת הגמרא, וזרע אין לה, עיין לה, ולכן נעיין על ו"ר בגמטריא נ נח נחמ. הרי העור משום שלשה.

העץ, במילואו, הא עין צדי, בגמטריא ר"מ, שהוא הגמטריא של הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן. והרי, נ נח, הם הראשים והתחלתם של התיבות נ נח נחמ נחמן מאומן, והרי העץ משום שנים.

כלי חרס. בחי' יהושע בן נון כמו שכתוב (שופטים ב:ט) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים וכו'. בתמנת, בת-מנת, מנת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (בת, בגמטריא ברסלב\נחמן בן פיגא – נ נח). הרי בחי' נ'. הרי כלי חרס משום אחד.

נגעים

נגע בגמטריא 123, שהוא רבע נ נח נחמ נחמן מאומן

ד:יא אם בהרת קדמה לשער טמא וכו' ואם ספק טמא, ורבי יהושע קהה.

עמש"כ במסכת בבא מציעא פו.