Chapter ה

פרק ה

ל: במשנה ראש פרק ה', אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך. [וכעין זה פרשתי בס"ד לעיל דף ה. יזכור לו יום המיתה, שהכוונה לאותו מעמד שפרחו נשמתן של כל ישראל ע"ש. וכן פרשתי בס"ד את הפסוק לא בשמים הוא לאמר י יעלה לנו (דברים ל:יב), ע"ש].

ועיין בריש פרק ה' של מסכת תמיד (ה:א, דף לב:) שהכהנים בבית המקדש היו מברכים ברכה אחת של קריאת שמע ואומרים את העשרת הדברות ורק אחר כך קראו את שמע, והקשו המפרשים למה הפסיקו, ולפי הנ"ל מיושב.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ל: ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב (משלי יד:כג) א"ל אנא תפלין מנחנא. ועיין במסכת נדה (סוף כג.) שר' ירמיה לא הצליח להביא רבי זירא לגיחוך אפילו עם כל מיני פילפולים מוגזמים. והובא מהרי"ץ חיות שבכל הש"ס מצינו שר' ירמיה העלה שאלות מרוחקות לנסות את זה, והנה כאן ר' זירא מאליו קא בדח, ולהיפוך, ר' ירמיה שואל על זה. ויש ללמוד מזה מאיפה צריכים לשאוב השמחה, לא מהפלפולים רק מנקודת היהדות כדלקמן.

והנה בכל הספרים הקדושים, ובפרט מתורת האריז"ל והבעש"ט ורבינו הקדוש על כולם, הזהירו מאד שעצבות הוא מהסטרא אחרא ומפיל את האדם לכל חטא וטומאה רחמנא ליצלן, וקשה לחלק בין לישנא דקרא ולשון חכמים. והגם שרש"י נזהר מזה, וכז"ל בכל עצב יהיה מותר, כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר, עכ"ל, שדקדק לכתוב שרק מראה את עצמו עצב, ולא שח"ו יהיה עצוב. וכבר דייק כן העץ יוסף, וכן תלמידי רבינו יונה כתבו שבודאי אין להיות עצוב, אלא שעל כל פנים יש יתרון ולכן צריכים לא לנטות רחוק ממנה. ועכ"ז ק"ק כנ"ל, כי בודאי צריכים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולשמח את עם ישראל, ומה מקום יש לעצבות. ולכאורה זה גופא מה שרבי זירא ענה לו, אנה תפילין מנחנא. תפילין זה גמטריא פתק, וכן בתפילין של הקב"ה כתוב שבחן של ישראל, מנחנא, אותיות הפנימיות, בבתי גואי, נ נח [ובבתי בראי, אימה מבחינת אימא עילאה, ומבחינת חשמ"ל]. כי עיקר נקודת היהדות הוא נ נח, ומי שמחזיק בפתק של נ נח בודאי יש לו לשמוח טובא,

והנה לקמן (ריש לא.) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ע"ש. ולכן יש לומר שבזמן שהנחת תפילין שהתורה מבטחת וראו כל עמי הארץ וכו', הרי זה נחשב זמן שיאמרו בגדוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי מיניה וביה התורה מעידה על זה וחס ושלום להחכישה. ולכן גם כאשר השמחה בא מכח הצדיק, שהוא בחי' הפאר והתפילין (וכמו שרבינו אמר בפירוש על רבי לוי יצחק מברדטשיב, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן) בודאי ראוי להיות אך ורק מלא שמחה.

והנה הגמרא מספרת משני חתונות שהיו שמחים מאד, ובא מר בריה דרבינא ורב אשי ושברו כוס יקר להביא עצבות. וכן מביא שבחתונה בקשו מרב המנונא זוטי לשיר, והוא אמר ווי לן דמיתנן ע"ש. ונראה לענ"ד כי תמיד צריכים ליזהר מאד מעצבות כי סכנה גדולה היא, ועם כל זה הרי מבואר שיש יתרון לעצבות כנ"ל, ולכן כדי לזכות גם קצת להמעלות שיש בעצבות, בחר זמן של שמחה, שהיו שמחים מאד, ואז יכולים גם לזכות גם בעצבות. ועוד יותר מזה, כי אז על ידי העצבות יכולים להגיע לשמחה יתירה, וכמו שגילה רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה כג) ז"ל אבל מעלה יתרה, להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה וכו' וכו' כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדף אחריהם דיקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל ע"ש. ומבואר הדבר, ולכן שברו כסא דוקא, שהוא לשון כיסוי (כמבואר מרבינו בכמה מקומות), כי כל הנידון והמקום להעצבות הוא רק בחיצוניות, בבתאי בראי, והם רצו לתקן גם את זה [וזה ענין של כוס של ארבע מאות זוז, כי ארבע מאות אנשיו של עשו, בגמטריא עין רע, והתיקון במחלפות השער כמו שגילה רבינו במ"א, עשו איש שער של המותרות, ובשערות יש הארבע מאות עולמות של כיסופין של הצדיקים, וזה ענין זוגיתא חיורתא, חיותרא דרישא]. וזה מה שרב המנונא זוטי ענה ווי לן דמיתנן, כי על המות כתוב בתורה מאד, טוב מאד, הרי שבלי הזכרת המות, יהיה להם שמחה, אבל שיהיו שמחים מאד, צריכים גם כן להזכיר את המות, ולהפכה לשמחה. ולכן רב המנונא זוטי הזכיר המיתה והטיל עליהם לענות בתריה הי תורה הי מצוה דמגנו עלן.

והשתא דאתית להכי י"ל הפסוק בכל עצב יהיה מותר, כי סתמא של מילתא מותרות הם קליפות, ואיך פירשו כאן שהוא לשון תוספת שכר. והנה עשו אמר יש לי רב, יותר ממה שצריך, בחינת מותרות, ויעקב אמר יש לי כל, רק כאשר שמע מיוסף שעודנו חי, אמר (בראשית מה:כח) רב עוד יוסף, ופירש רש"י רב לי עוד שמחה וחדוה, ע"ש, ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה:ח), כי כאשר נכלל בהכל, שהוא מדת יסוד, אז טוב מאד גם עם היתרון להיות בשמחה רבה. והרי מדוייק לשון הפסוק מאד, בכל, כאשר יש מידת היסוד הכלולה בכל, אז הרי עצב יהיה מותר, אף שלעולם העצבות הוא מותרות, הפסוק מגדת, שכאשר יש מדת בכל, אז יש בו גם את הבחינה של העצב יהיה מותר, וכמשנת"ל.

ולפי זה צריכים לפרש שרבי ירמיה תמיד אחז שרבי זירא היה משחק את העצבות כביכול, לא להראות חיוך, כי עיקר השמחה הוא בלב, בבתי גואי, ולכן אחז שמה שר' זירא מראה כביכול העצבות, זה כדי שיהיה נכלל בכל, ויעלוז השמחה. ולכן תמה כאשר רבי זירא השליך לגמרי את העצבות, ושאלו על זה. ורבי זירא ענה אנא תפילין מנחנא, שכבר הצליח להפוך לגמרי את העצבות לתוך השמחה כנ"ל.

{זה מש"כ כמה שנים לפני הנ"ל}

ל: ישראל בער אודסר, ר"ת אבי, והנה אביי בגמרא נקרא נחמני [ובענין נחמני, עיין בספר נחמיה (ז:ז) הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן מספרת בגוי נחום בענה מספר אנשי עם ישראל, הרי שהפסוק הזכיר שלושה ששרש שמם נח"מ. ועיין שם במצודת דוד (פסוק סו) שבא ליישב הא דבספר עזרא לא הזכיר נחמני, רק בספר נחמיה! לפי תוספות הרא"ש (הוריות יד.) בשם רב האי גאון, נחמני היה שמו האמיתי של אביי, אלא שהיה נקרא בשם אבבי על ידי דודו רבה בר נחמני, לשון אבי ע"ש. וברש"י בהוריות (יד. ד"ה נחמני) יש גירסה, שהיו קוראים לאביי נחמני בכינוי גנאי, כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן!!! ובתולדות תנאים ואמוראים, ערך אביי, הביא בשם ספר פשר דבר שאביי הוא לשון הקרובה לנחמה בלשון סורי]. וב"ה אצלנו רגילים לומר, שאביי יש לו עוד י', אז תהיה עודעשר (אודסר)!

והנה בגמרא (ריש פ"ה דמס' ברכות לב:) שרבה הוה בדח טובא ותמה עליו אביי תלמידו וכו', ואמר לו תפילין קא מנחנא. תפילין בגמטריא פתק, מנחנא, זה נוטריקון אני נ נח מאומן. והנה הרי"ף לא גרס את זה רק במעשה של רבי זירא ורבי ירמיה, ויתכן כי בודאי אביי היה עומד על זה מאליו, וי"ל עוד שלפי הרי"ף גם התלמיד יכול לומר אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי אביי לא תמה על כך, ואילו לפי הגירסא שלנו רק הרבי יכול (והתלמיד יכול להגיד רק בשמו – רבי נחמן אמר אני נ נח וכו'), אי נמי לפי הגירסא שלנו רק בחיזוק העבודה תבינהו כתיב.

לא. אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוק וכי הא דר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה

בספר ניצוצי שמשון פרשת משפטים, מה שכתבו המקובלים שהשם של שמירת הדרך הוא 'יוה"ך' היוצא מסופי תיבות של הפסוק (תהלים צא:יא) כי' מלאכיו' יצוה' לך', והנה י'חיד ו'רבים' ה'לכה כ'רבים, נרמז בראשי תיבות של הלכה זו שם של שמירת הדרך, לכן אמרו (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, ואיתא במדרש מאי דבר הלכה, יחיד ורבים הלכה כרבים, שיאמר הלכה זו דייקא כדי שתהיה לו שמירה על ידי השם הקדוש היוצא ממנה, והביא מספר תמימי דרך לבאר על פי המהר"ל בענין מצות לווי אורח (חידושי אגדות סוטה מו:) כי כח האדם הוא יותר כאשר הוא תוך כלל בני אדם, שאז יש לו כח הרבים, וכאשר האדם הוא יחיד נפרד יש לו כח פרטי, ואז פגעים פגועים בו וכו' עיין שם.

ויש בזה משהו, רק לא ניחא לי כל כך, כי מצינו שלוו את חבריהם הרבה רחוק מהיישוב ורק אז נפרדו, ולכאורה לא היה שום כח הרבים כברת הארץ עברו.

ונראה לע"ד כמעט להיפוך, דידוע מהרמח"ל בתיקונים חדשים שבאמת היה צריך להיות הלכה כיחיד – כמו הצדיק. וכמו שעל כרחך היה לפני שנשתכחה התורה, הרי מה שמשה רבינו יאמר זה ההלכה אפילו אם כל הסנהדרין יחלוקו עליו, וכן יהושע והלאה. וכל הטעם שהלכה כרבים מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא ב' שלא ירבה מחלוקת בישראל, ויש בזה יחוד השם כאשר הרבה דעות משתוות. ועוד מבואר בליקוטי מוהר"ן (מ', ובתנינא סב) איתא בעשרה מאמרות, אלה מסעי בני ישראל, בשביל שחטאו באלה אלהיך ישראל, בשביל זה יסעו בני ישראל, נמצא כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה וכו'. ולכן אדם הנוסע, ומורה בזה שיש פגם באמונה, ולא תהיה העמדת הלכה ביחיד, ולכן אין לו אלא לחסות בכח הרבים. וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: ״אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה״, אימתי? בזמן ש״יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה״. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

לכאורה האיסור אינה אלא למלאות, אבל שחוק בעלמא מותר. ולפי השיטות שעיקר האיסור הוא משום חורבן הבית, יש לפרש שכיון שלקוטי מוהר"ן הוא התחלתא דגאולה, כמו שרבינו אמר בפירוש, כבר ניתן להיות בשמחה אפילו למלאות פיו. ואפילו להשיטות שאסרו את זה אפילו בשמחה של מצוה. [ובריש מסכת עבודה זרה דף ג: אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום, עיין שם שאותו יום הוא היום שהגוים יבעטו בסוכה או יניחו את המצות מחמת אימת גוג ומגוג. והגמרא מקשה מהא דאמר ררב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום, שלש וכו' רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד. א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה וכו' ברביעיות מאי עביד יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה וכו'. עיין שם. הרי שאפילו אינו משחק עם הלויתן. לויתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הה' תיבות. ואכן בודאי כאשר יגיע זמן הסעודה של לויתן ישחק, והרי כבר הגיע התגלות של נ נח נחמ נחמן מאומן].

אלא שבמסכת אבות פרק ג' רבי עקיבא אמר ששחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וקשה איך רבינו צוה דוקא לעסוק במילי דשטותא כדי להיות בשמחה תמיד. ויש דרך אחד לתרץ שבזמנינו אנחנו כבר במצב של ערוה, פוק חזי ברחובתינו ובכל מקום, ולכן אין לנו אלא לדאוג איך לצאת ולעלות. ויש דרך ליישב שמה שהאדם עוסק במילי דשטותא כדי לקיים פקודת רבינו אינו בכלל קלות ראש.

מה שהגמרא משבחת את ריש לקיש שקיים את זה, משמע שאינה איסור ממש, וכשיטת הרמב"ם שאביא.

הנה תמצית הסוגיא שמצאתי.

בשולחן ערוך (אורח חיים תקס:ה) נפסק. אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה.

רבינו יונה (כא. בדפי הרי״ף ד״ה אסור) מביא שיש מפרשים שטעם האיסור הוא משום חורבן בית המקדש, ומקשה עליהם שאם כשבית המקדש קיים מותר - היה על הגמרא לומר ״משחרב בית המקדש״ ולא ״בעולם הזה״.

אכן בדקדוקי סופרים מובא שיש שאינם גורסים ״בעולם הזה״. [בגמרא לפנינו כתוב פעמיים בעולם הזה, ואיני יודע אם שניהם אינם בדקדוקי סופרים או רק א'. ובאמת צ"ע הלשון שלפנינו שריש לקיש לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, כאילו שהיה שייך גם למקום אחר חוץ מעולם הזה. ואולי המשמעות בזה לרמז שמותר לדבר מצוה, כי מצוה אינו נחשב כעולם הזה וכמו שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכן נפקא מינות בזה למעשה]

המאירי כותב שאסור לאדם להשתקע ולהרבות בשמחה, ורק לדבר מצוה התירו לשמוח כפי שמצינו באמוראים ששמחו כאשר היו עליהם תפילין, וגם בשמחה זו אין להרבות לאחר החורבן עד שיבוא המשיח, מכאן שמפרש שהאיסור הוא משום צער החורבן.

לעומת זאת כותבים הרא״ה, הריטב״א ורבינו יונה שהאיסור קיים תמיד, מחשש של יצר הרע, או מפני שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות.

רבינו יונה מבאר שכאשר יעשה הקדוש ברוך הוא עמנו ניסים ויושיענו - נוכל לשמוח כדי לגלות את נפלאותיו, ויש בדבר זה משום מצוה גדולה.

גם בעל הלבוש (תקס:ד) כותב שטעם האיסור הוא ששמחה יתירה מרגילה את האדם לעבירה, אלא שלדעתו רק בעולם הבא כשנהנה מזיו השכינה יהיה מותר למלא שחוק פינו, וזוהי כוונת הפסוק ״אז ימלא שחוק פינו״ וגו׳.

הטור כותב ״ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה״. הבית יוסף גורס בלשון הטור ״בגלות הזה״ ומבאר שלדעת הטור דוקא בימי הגלות אסור לשחוק, ומוסיף שכן דעת הרמב״ן (בתורת האדם, מהדורת שעוועל עמ׳ רסד).

המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הגמרא, ובפשטות משמע שאין הדבר קשור לאבלות על חורבן הבית, כמו שכותב המגן אברהם (סקי״ב) שטעם האיסור ששחוק וקלות ראש מרגילים לערוה.

הט״ז (סק״ז) כותב שאף לדעת המחבר יש חילוק בין זמן שבית המקדש קיים לבין זמן שהוא חרב, שבזמן שהוא קיים שמחה של מצוה מותרת, ואילו בזמן החורבן אף בשמחה של מצוה, כגון בנשואין או בפורים - אסור למלא פיו שמחה. לפי זה יוצא שדעת המחבר כדעת המאירי.

נראה שהט״ז מסיק כך כיון שהמחבר מביא דין זה בסימן העוסק בעשית זכר לחורבן, ואילו היה מדובר על איסור כללי שאין לו משמעות לחורבן הבית - לא היה מקום להביאו בסימן זה.

ברמב״ם לא מובא האיסור למלא שחוק פיו בעולם הזה, ומסביר זאת בעל עינים למשפט שלדעתו אין זה איסור ממש אלא מידת חסידות בלבד, כמו שכותב בהלכות דעות (ב, ז): ״לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות... כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לעבירה״. לפי זה יוצא שלדעת הרמב״ם אין קשר לחורבן הבית אלא זו מידה טובה תמיד.

שמואל הורה הלכה לפני עלי רבו בזה ששחיטת קדשים לא צריך להיות על ידי כהן אלא מותר וכשרה על ידי כל אדם. והמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ועלי אפילו הבטיח לחנה בן אחר יותר חשוב ממנו, אבל חנה התעקשה שדוקה אל הנער הזה התפללתי.

והנה חז"ל הקשו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל ונכשל לחלוק על משה רבינו וכו', וגילו שקרח ראה ברוח קדשו שעתיד לצאת מצאצאיו שמואל הנביא, אז הוא בטוח שהיה צודק נגד משה רבינו. והמפרשים כתבו שדוקא משום זה עלי חשש כל כך מההוראה של שמואל, אפילו שהיה עוד קטן, כי כיון שהיה מצאצאי קרח הרי כבר סימן בידו שהוא חולק על הצדיק, ואכן הוראתו היה בענין שלא צריכים כהן כמו שקרח חלק על הכהונה.

אבל חנה התעקשה "אל הנער הזה התפללתי" שכיון שהוא נער זה יפה לו, להיות חזק ותקיף בדעתו, אפילו שהוא קטן ואין הוראתו הוראה ממש להתחייב כמורה הלכה לפני רבו, טוב שיהיה לו דעה חזקה. וכן באמת היה מדת ששמואל, שלפני מיתתו העיד שלא נהנה כלום מאף אחד, והוכיח את עם ישראל חזק שהם חייבים כליה על זה שלא היו חזקים לעמוד על עמדם וביקשו מלך - אף על פי שזה מצוה מן התרי"ג מצות, וכבר שאלו חז"ל מה אשמתם בזה, אבל על כל פנים זה שמואל שהוכיח אותם חזק על זה וטען עליהם שהם מאסו אותו - כי זה היה מדתו להיות תקיף בדעתו. והרי הוא ממש התיקון של קרח, כי קרח כבר טען כל העדה כולם קדושים - אבל זה היה התרסה ומרידה נגד הצדיק, ואילו שמואל גם כן טען שכל אחד צריך להיות תקיף בדעתו - אבל באופן שזה להקים את רוח הצדיק. כי דוקא הצדיק רוצה למלאות את העולם עם אנשים, דהיינו בני דעת (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז) - אנשים תקיפים בדעתן, וחזקים ומאמינים גם בעצמן (שיחות הר"ן קמ), ואדרבה בזה שאנשים לא חזקים בדעה אמיתית זה מרידה בצדיק, כי אז לא עומדים אפילו באמיתת הצדיק האמת, וממאסים את השם ממלוך עליהם, ואז באים לצורך של הרבה רבנים שאין זה אלא רבות השקר.

ולכן במחלקת של קרח דתן ואבירם יצאו נצבים (פרשת קרח - במדבר טז:כז) כאילו הם חזקים ותקיפים בדעתן - אבל תקיפתן היה ממש עזות של הסטרא אחרא, ואילו חנה טענה לפני עלי הכהן (שמואל א:א:כו) אני האשה הנצבת עמכה בזה, שהייתה צריכה להיות חזק מאד ותקיף בדעתה להגן על שמואל הנביא, כי היה הנידון חשיבות תקיפת הדעת לשם שמים. וכן צב"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

וע' בערך מסורה בברסלב, מאות ח' והלאה מש"כ בזה באריכות, ומש"כ בפרק – מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל: לק"מ מט:ז דף נח:.

מפתחות:

המעיין בתפליתו בא לידי כאב לב: לק"מ ח:ז דף י..

התשכח אשה עולה – ענין השכחה, ע' בלקוטי מוהר"ן סוף תורה ז' בענין מ"ס [שהוא גם ראשי תיבות מעשה סיני הנאמר כאן בסוגיין] בנס היו עומדים ע"ש.

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת מנא הני מילי א"ר יהושע ב"ל אמר קרא (תהלים פד:ה) אשרי יושבי ביתך, ע"כ.

יש לפרש את זה יפה על פי תורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, שעה אחת, שעה לשון פניה, לפנות למי שהוא. שעה אחת, פניה אחת לראות את הטוב. וזה בחי' ש"ע נהורי הפנים, שהוא הארה מכל האורות של הגוף כמבואר ברמח"ל. וזה מש"כ בפסוק של אשרי, עוד יהללוך סלה, בחי' אזמרה לאלקי בעודי, בהעוד מעט שאין רשע, ומבואר שם בתורה רפ"ב שהצדיקים בונים המשכן שמשם מקבלים התינוקות הבל פיהם. וזה בחי' אשרי יושבי ביתך, שהם מקיימים את הישיבה והבית, עוד יהללוך סלה.

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו' וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת עד כאן.

ופליאה הוא שחסידים כמותם לא עלו למעלה מהזמן, ואיך נתפסו בתשע שעות.

ועל כרחך נראה לעניות דעתי שיש סוד בזה. ואדרבה נראה שהם היו עוסקים במלאכתו של הבעטליר הכבד פה (יום ג' של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה בעטלריס, וסבא כותב שזה הכי חשוב מהם), שהיה לו הסכמה מאותו האיש הגדול הנקרא איש חסד האמת, ומבואר שם שהזמן עשוי מחסדים של אמת שהבעטליר הכבד פה היה מקבץ ומוסר להאיש הגדול הנ''ל שמוסר יום להשמש וכו' עיין שם. והאיש הגדול הנ''ל היה חכם כיום שלם. כל יום בעיתו.

וזה בחי' מתוך שחסידים הם, ולא כתיב היו, כי זה עוד מתקיים כי זה באמת למעלה מהזמן, וזה מתוך - הבריח התיכון שהוא אמת, ועוד מתוך הוא בחי' אמת, כי ו"ך זה אות א', יו"י, הרי אותיות אמת, וחסידים, הרי חסדים של אמת.

ולפי זה יש להעמיק בלשון תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת, והוא בחי' ויברך אלקים את יום השביעי - ברכה, ויקדש אותו - שמירה, ברכו וקדשו במן שלא ירד אלא משנה לחם לקטו ערב שבת. וי"ל שהט' שעות כנגד ט' תיקוני דיקנא של ז"א, שצריכים להשלים אותם לי"ג של ארך אנפין, ועיקר ביטול הזמן הוא על ידי תיקון יג כמובא. והשלמת הד' תיקונים זה על ידי בקיעת המוחין של אבא ואמא ונעשים לו ד' מוחין של חכמה בינה וחו"ג של דעת, וי"ל שמלאכתן מתברכת בחי' שמע בני מוסר אביך, זה מלאכת המוסר, והברכה בחי' ואל תטוש תורת אמך, ששורש הקרוב של הברכה מאימא, וזה בחינת תורתם משתמרת, וכלולים דוכרא ונוקבא בברכה ושמירה, תורה ומלאכה.

ויש הרבה להרחיב בזה, וה"י יאיר עיני עוד בזה בעזרת השם יתברך.

ועיין מש"כ בחגיגה יד: בארבע שנכנסו לפרדס, שיתכן שקיבלו שירות, ויתכן שזה גם הענין של משתמרת, לשון משמור של שירות. ובזה מובן למה לא עלו למעלה מהזמן, כי אדרבה היו מנהיגים המשמרות. ודייקנו שהגמרא שואלת תורתן היאך – לשון נקבה, ומיישבת, מתוך שחסידים הם תורתם – לשון זכר.

לב: כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל וכו' הוא גרם שעשו את העגל וכו' משל לאדם אחד שהי' לו בן הרחיצו וסכו והאכילהו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו: לק"מ ו דף ז:, לה:ח דף מט:, לקמ"ת פ דף לח..

מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש: לק"מ יג:א דף יז:.

כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו וכו': לק"מ פא דף צד., לקמ"ת עב דף לג., עז דף לה:.

גדולה דיעה שניתנה בין שני אותיות: לק"מ לז:ב דף נא., קו דף צח:.

גדולה דיעה שניתנה בין שני שמות. לק"מ עו דף צב..

כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו: לק"מ קה דף צח., קטז דף ק:, קיט דף קא..

מעשה במקום אחד שהיה ערוד – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' כו. על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' כח. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' ל. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' לב. על פי לקמ"ת ח 'תקעו – תוכחה', עמ' לד. על פי לקמ"ת עב 'חיים נצחיים', עמ' לז.

לג. הבדלה בחונן הדעת מ"ט וכו' ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול.

וצ"ב למה ברכת חונן הדעת נחשב בחי' חול יותר מכל הברכות, ולכן פירשו שאין הכוונה אלא שהיא ראשונה לברכות של חול. ונראה לפרש בעזה"י שמובן על פי לקוטי מוהר"ן תורה סד:ד ז"ל ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בראית העולם על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל, וע"כ צמצם האור לצדדין ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, היינו הימים והמדות, על ידי הדיבור וכו' וכן הוא בחי' המחלוקות, כי אלו היו כל הת"ח אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלוקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי וכו' ע"ש. הרי שיש לפרש מתוך שהיא חול, שהיא בחי' התוך והחלל של העולם.

לג. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.

וקי"ל (ב"מ פה.) ורחמיו על כל מעשיו, אפילו שאין בהם דעה. ולכאורה הדבר תלוי, שאם אותו בריאה אדם הוא, ושייך לו דעת, אז אסור לרחם עליו כשאין לו דעת, ואם הוא בריאה בעלמא שאין שייך שתהיה לה דעת, ורחמיו על כל מעשיו.

ואולי נפקא מינה בזה, אם יודעים שיש נשמה מגולגל בבהמה, מחמת שחטאה בבלי דעת, ויתכן שהולכים בתר אותה נשמה ולא אחר הבהמה, ותהיה אסור לרחם. ובמעשה דיסורין של רבי בב"מ שם, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, מבואר הדבר שלא דאג על תיקון איזה נשמה מגולגלת בבהמה, אלא שהבהמה בעצמה נברא לכך, ולכן פגע בו יסורין, עד שקיים ורחמיו על כל מעשיו.

לג: משנה ה:ג

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך.

משתקין אותו. כמדומני ביידיש מכנים להעובר על משכב זכר, פייגעלה, שהוא גם ציפור ביידיש. אז האומר שהשם יתברך כמוותר ומרחם על דבר כזה, משתקין אותו. כי דין העובר על משכב זכר כתב רבינו שאין מלמדין עליו זכות, והרי זה דומה למסית.

משנה ה:ג האומר מודים מודים משתקין אותו. י"ל על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין מג:) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות, ומבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ו) לפרש שמדבר על העושה תשובה על תשובתו, שמשיג השגה הרבה יותר גדולה עד שצריך לעשות תשובה אפילו על תשובתו הראשונה. וכבר פירשנו שלפי זה יש לפרש לשון ווידוי כמו שמופיע בתורה הקדושה אצל פרשת ביכורים, שצריך לעשות ווידוי דהיינו להודות להשם יתברך על מה שהוא מקיים את המצוה. ומבואר עוד בתורה ו' שם, איך שזוכים לכל זה, על ידי שמהפכים את הדם (לשון דמים בגוף) לדום (דמימה, ותקוה, ובחי' והארץ הדם רגלי), ועל ידי זה כבר הוא מטהר לבו וכו' עיין שם. ולפי זה אתי שפי, שהאומר מודים מודים, דהיינו מי שכבר זוכה לעשות תשובה על תשובה, וידוי על וידוי, הרי זה זכה לבחי' שתיקה ודמימה, שהרי ביטל את עצמו, ואור השם יופיע עליו, כמבואר שם שהוא בן עולם הבא ומרכבה להשכינה.

לד. ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח וכו' ע"ש.

נלע"ד שיש לפרש שענין הסירוב הזה הוא בבחי' והלכת בדרכיו, כי כמו שמצינו שהבא לטהר אומרים לו המתן (יומא לח-לט), כן כאשר באים לבקש לאחד שיתפלל עבור הציבור, והם בחי' הבא לטהר, אומרים להם המתן. אמנם לפי זה אפילו שליח צבור קבוע היה צריך לסרב, ואינו כן להלכה, אלא שיש לחלק שכיון שהוא קבוע הרי כאילו כבר הוא גם כן נכלל איתם יחד בהגשה לבוא להתפלל, ורק כאשר הציבור מחפשים מי שהוא שאינו קבוע, ומבקשים מאחד, הרי זה בקשה ממנו שיביא אותם לטהר.

ולפי זה אתי שפיר מה שהגמרא מדמה הענין למלח, כי מסורה שלקוטי מוהר"ן תורה ו' הוא תיקון הברית, ותברית בחי' ברית מלח כנודע, ומעיקרי התורה שם הוא ענין הבא לטהר אומרים לו המתן.

אכן רש"י פרש ז"ל יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר איני כדאי, עכ"ל. ואם נניח שמה שפירשנו הוא אפילו לפי רש"י, לפי זה מה שקיימא לן שהבא לטהר אומרים לו המתן, הוא מחמת מידת ענוותנותו יתברך, שהשם יתברך כביכול אומר להבא לטהר שהוא יתברך כביכול אינו כדאי, והוא פלא, ואפשרי לפרש כן, כי רבינו גילה שההמתן הוא בחי' כתר, וכתר הוא ענוה. [והגם שהגמרא נותן משל על הבא לטהר, בא (הלוקח) למדוד אפרסמון, אומר לו (המוכר) המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, י"ל שזה גם כן מצד הענוה שהשם יתברך גם כן מבקש כביכול תשובה (עיין בגמרא ריש דף לב), וכמו שרבינו גילה שזה עיקר פתח התשובה מה שהשם יתברך בעצמו כביכול מבקש כפרה על מיעוט הירח].

לד. א"ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו וכו', ע"ש.

מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קעד, שעל מי שהדינים גוברים אין להזכיר שמו. (ולשון הגמרא כל המבקש וכו', דהיינו שמעיקר הדין אין צריכים, אלא כאשר הדינים מתגברים, אז העצה ממש לא להזכיר).

מעשה שחלה בנו של ר"ג שגר שני ת"ח אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים וכו' ע"ש. וכבר דייקא שמשמע שהתחיל להתפלל עליהם מיד כיון שראה אותם, אמנם בירושלמי מבואר שאינו כן. ונראה לעניות דעתי שיש בזה סוד מה שדוקא רצה להסתכל בהם קודם, ולא נראה שזה היה לתקנם כמבואר בלקוטי מוהר"ן שעצם הדבר שצדיק מסתכל בו מתקנו כי הם באו מר"ג, ויתכן שהשכינה מראשותיו של החולה ולכן זה היה בחינת קבלת פני השכינה.

מפתחות:

עדן עין לא ראתה: לק"מ ח:ז דף י:, סה:ד דף פא:.

בורא ניב שפתים אם שגורה תפילתו בפיו: לק"מ י:ד דף יג..

על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל וכו' אמרו לו וכו' אמר להם אם שגורה תפלתי וכו': לק"מ צט דף צו:.

לד: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, ע"כ.

לעולם היה קשה לי להבין הדברים, שהלוא רבינו גילה שהמעלה הכי גדולה הוא לדבר עם השם יתברך בפשיטות ותמימות. וע' בספר ברית מנוחה שכז"ל והלל ושמאי מסרוהו ליונתן בן עוזיאל ולרבי יוחנן בן זכאי, ולא (נ"א ואלו) ירדו לעומקם כפי השגתם, עכ"ל, ונראה פשוט לקיים הנוסח שאלו, כפי שחז"ל מסרו על גדולתם של אלו התנאים [ועל רבן יוחנן בן זכאי האריכו בשבחו והסיקו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וכן עיין במסכת חגיגה (יד:) איך שתלמידיו דרשו במרכבה עיין שם נוראות, ואמר שם אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך, ומבואר שם (וכן בילקוט שמעוני, בראשית רמז כ ד"ה ויטע ה') שמקומו בגן עדן בכת שלישי (דהיינו מיד לאחר אלו שנהרגו על קידוש השם ולהינצל מן העברה). אכן עיין ברבינו גרשום במסכת בבא בתרא (קלד. ד"ה גדול) שמה דאיתא (סוכה כח.) שר' יונתן בן עוזיאל היה גדול שבכל תלמידי הלל הזקן, היינו הגדול שבבינונים, ומבואר במהרש"א שם (בב"ב ד"ה שמונים) שהבינונים יצאו ממדרגת תלמיד, ואיתא בגמרא שם שר' יוחנן בן זכאי היה קטן שבכולם. והכסף משנה (ממרים ב:ב) נתקשה לו איך יכול להיות שר' יוחנן בן זכאי היה קטן שבכולם, הרי הוא זה שמילא מקומו של הלל הזקן בנשיאות, וכתב שע"כ שאין הכוונה שהיה קטן מכולם בחכמת התורה, רק בשאר חכמות. ולפי דברי הברית מנוחה, שאר חכמות ממש, ולא סתרי תורה, כי הלל ושמאי דוקא בחרו בו למסור לו הסודות. ומבואר בסוגיא שם שהשלושים תלמידים הגדולים ראוים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, ובפתח עינים (השלמות ד"ה אמנם) פירש שיש חילוק גדול בין מדרגת השראת השכינה למדרגת נבואה, אבל עכ"פ לכאורה היו זוכים לשלמות הסודות של הברית מנוחה. גם נלע"ד כוונת בעל הברית מנוחה במש"כ שמסרוהו ליונתן בן עוזיאל וריב"ז, היינו לכל השמונים תלמידים, מגדול ועד קטן, ולכן נקט שנים אלו, והכוונה לכולם, ודלא כפירוש רבינו גרשום הנ"ל ששנים אלו רק מהבינונים]. ובאמת יש לתמוה על לשונו שחישב את רבי חנינא כעבד ואת עצמו כשר, ואילו דרכו של רבי חנינא הוה דומה לחוני המעגל (דף יט.) שכינהו שמעון בן שטח – כבן שמתחטא לפני אביו, לא עבד ולא שר, אלא בן. ואולי באמת רבי יוחנן רימז על זה באמרו, אלמלי הטיח בן זכאי, שכינה את עצמו בן זכאי, שבודאי התנהגות זו הוא בחינת כבן המחתטא, אלא שיש בזה כמה הבדלים, כדלקמן, ששר מעכבים אותו מפני שחביב, או ששר בא באחריות של עון הרבים.

כי ראיתי מובא מספר מלא הרועים (ד"ה אלא) שפירש על פי המובא בזוהר (שמות טו.) שהעבד נענה מיד כדי שתתמלא בקשתו ולא ישהה בפלטרין של המלך, אולם השר שחביב על המלך אינו נענה מיד, כדי שישהה עוד בפלטרין המלך ויוסיף לבקש, עכת"ד, ולפי זה מה שאמר ריב"ז כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, לאו דוקא, כי בודאי היו משגיחים רק לא היו נענים (ואולי לא היו משגיחים על החולה לרפאותו), וגם לא לזמן מרובה.

ושוב ראיתי עוד דרך בסוגיא (ספר ליקוטי שושנים) שבזה ששלח לר' חנינא ב"ד להתפלל עבורו, הראה אפילו ענוה יתירה כמו עבד ממש.

ושוב נלע"ד לפרש (וכעי"ז התחלת הענין בספר אוצר בלום, ובקדושת לוי ס"פ חקת) שענין שריב"ז כמו שר, דהיינו שמקבל על עצמו אחריות הדור, ולכן לא היו משגיחין בו (וכעין זה הקשה המהרש"א שאין חבוש מוציא עצמו, ואכן נראה שזה גופא הענין של שר, שזה גופא הצרה שלו כנ"ל), כי אדרבה נפרעים ממנו על עון הדור, וכעין זה מה שריב"ז הסתפק אם יוליכו אותו דרך גיהנם, וכמו שפירש רבינו דהיינו להוציא מהגיהנם את כל פשעי ישראל, ולכן הוא בעצמו ובמשפחתו נתפסין בעון הדור.

לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. יש כמה פירושים מה זה בקתא, אכן רש"י פירש ז"ל בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר, ע"כ. היינו שבקעה הוא לא מקום צנועה, אלא פתוח. ותוספות הקשו ז"ל וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה וכו' ע"ש. וצריך ביאור דבריו, ולכאורה מחלק בין שדה סתם לשדה בהר, שההר נחשב כמחיצות, כך ראיתי שפירשו, ויש שפירשו שהר המוריה יש בו מוראה בפני עצמה.

עוד תירצו תוספות ז"ל בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים, עכ"ל. והעתקתי דבריו כי הם נצרכים, כי קיימא לן בכל הזוהר וברמ"ק ומהרמח"ל ומרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן שהעיקר לצאת לשדה דייקא להתפלל ולהתחבר להשם יתברך, וזה עיקר החילוק שיהיה במקום שאין עוברים ושבים. ועמש"כ בחלק ה' מאומן, בערך התבודדות.

ונראה שרב כהנא לא אמר שכל שמתפלל בבקתא חצוף, אלא חציף עלי, דהיינו זה שמתפלל בשדה ולא עושה את זה בצניעות, אז הרי זה חצוף עלי דייקא. כי בודאי יש ללכת לשדה להתפלל כמו יצחק אבינו, רק שיעשה כן בצניעות.

וזה מדוייק גם כן בהמשך הגמרא ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ע"כ. כי בודאי חייב האדם לפרט ולפרש חטאיו בצניעות לפי השם יתברך, והוא מצות עשה, ועל כרחך 'חציף עלי', היינו כאשר זה נשמע לאחרים הרי זה חוצפה להם.

מבואר בתוספות שעיקר הקפידה הוא מחמת העוברים ושבים. ונראה לעניות דעתי מזה, לא להתפלל אפילו בבית הכנסת במקום שעוברים שם אנשים. ויש שדואגים ליתן לו ד' אמות, שאסור לעבור לפני מי שמתפלל, והרי אדרבה, אם הוא התפלל במקום שעוברים שם אנשים, הרי חצוף הוא, ואין השכינה כנגדו, ויש לעבור לפניו.

לה: אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

עמש"פ בס"ד בלקוטי מוהר"ן תורה רלד.

ונראה לפרש עוד בדרך אחר, על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ח:ה שיש צדיקים שעוד לא זכו לנקות ולטהר את עצמם לגמרי וזה לשונו, כי באמת אין לו שום עברה רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה חס ושלום וכו' ע"ש. ויש לומר שזה מה שאמר אביי שאלו הרבים שעשו כרבי ישמעאל עוד נשארו במצב ובחינה זה של בידו ובכחו של העברה, ורק אלו שעשו כרשב"י יצאו נקיים אפילו מזה הבחי' של בידו, וזה "לא עלתה בידן". ועוד י"ל שבחינת לא – ביטול גמור להשם יתברך, עלתה בידן. ועוד י"ל שאלו שעשו כרבי שמעון בר יוחא ולא, דהיינו כרשב"י והאין סוף ב"ה, כי הדרך של רשב"י דורש מסירת נפש עד אין סוף, ואי אפשר לעשות אותו לחצאין, עלתה בידן.

ובביאור המאמר הרבה עשו וכו' כתבתי בס"ד עוד כמה דרכים.

מיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.

ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעים, אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך (עיין במסכת פסחים דף עד. רבי ישעמאל קוריהו תוך תוך, שני פירושים ברש"י, ומסורת הש"ס ציין לכאן).

תרדין, זה נוטריקון, תורת רבי ישראל דוב נ נח.

והוא דיתיב אבי- ראשי תיבות ישראל בער אודסר.

תפי - עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועביד תוך תוך, י"ל שזה ענין תוכחה. ויש רמז בזה גם כן למה שמבואר בלקוטי נ נח שננח הוא תיקון של הסיפא, שהוא תיקון של האמצעיתא.

מ. בחיוב לברך מאה ברכות כל יום ז"ל: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (כמו שכתוב ברכות לראש צדיק). וכן המילים "תן לו" עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ועמש"כ בערך תן).

דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב (ישעיה ו:ג) מלא כל הארץ כבודו.

האיסור הוא ללכת בקומה זקופה לא שלא לעמוד בקומה זקופה. וכל הזוקף זוקף בשם דרגא דמשה רבינו לעילא, ומשה לתתא ביה יקומון כל ישראל כאברין דגופא דביה כלהו זקיפין בעמידה ובהאי איהו כל הזוקף זוקף בשם בגין דעליה אתמר ואדעך בשם. (רעיא מהימנא, זהר פרשת משפטים דף קכ.). הרי בתפילה כאשר מזכירים שם הויה דייקא צריכים לעמוד בקומה זקופה. (במסכת חגיגה דף יב, רש"י ד"ה מסוף העולם ועד סופו, כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב, ע"כ. וראיתי מי שדייק שדוקא בשכיבה, כי בעמידה יתכן והיה מנמיך קצת את קומתו, מחמת שלא לדחוק רגלי השכינה. ולא נראה כלל, כנ"ל).

השם יתברך נקרא מקומו של עולם, וכל מקום ומקום יש לו רצון מיוחד שלו (ועל כן הזהיר רבינו שכאשר בא התעוררות דקדושה באיזה מקום, תיכף לעמוד ולא להמשיך) והאדם יש לו ד' אמות. והאדם מקדיש ד' אמותיו. ולכן עמידתו בהם בזקיפה. ואינו יכול ללכת ממקום למקום בזקיפה. רק בגן עדן, שהוא פנימיות של עולם הזה, בחי' למעלה מכל מקום עולם הזה כתיב (ויקרא כו:יב) והתהלכתי בתוככם, פרש"י ז"ל אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים, ע"כ. משמע שיהיה בקומה זקופה. וכן בברכת ק"ש – ותוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, וכן בסוף ברכת המזון – הרחמן הוא ישבר וכו' והוא יוליכנו קוממיות לארצנו. וכן יעקב אבינו, באשר שהשם יתברך קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, קראו אל. ובענין קפיצת הדרך, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבא (ישעיה מא:ג), מבואר במאמר הפסיעות (כמדומני שהגר"א אמר שזה המקום היחיד שמוכח שמהרח"ו הבין הנמשל של כתבי האריז"ל) מבאר כמה דרכים ואופנים של קפיצת הדרך, וכמו כן יש לצדד מהם יש זקיפת הקומה.

מפתחות:

פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו: לק"מ רכו דף קיד:.

ופסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי: לק"מ רעו דף קיט:.

איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. לקמ"ת א:יב דף ב:.

מנין שמברכים על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה: לקמ"ת ח:א דף טו:.

מג: עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

פרות גנוסר – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' מ.

כל הקרוב לנפש משיב את הנפש וכו' א"ל רבא לשמעי' כי מיתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך (פירש"י למקום שברכו שם על השחיטה.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

אורח מברך: לק"מ רט דף קיג..

מו. אורח מברך מאי מברך יהי רצון וכו' ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה כו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מז. רבין ואביי הוו קאזלי באורחא וכו' אמר מדסליק האי מרבנן ממערבא גם לי' דעת' וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מז: א"ר אמי שנים ושבת מצטרפין א"ל רב נחמן ושבת גברא הוא אלא א"ר אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין מחוי רב חסדא כגון דאנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מח. אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה וכו' ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא.

יש הרבה לפרש, ורבו המפרשים. וי"ל שלאחר שרבא הקדיש מבפנים, רק אז אביי הלך להקדיש מבחוץ.

מט. אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינ' ע"ש (שלא הזכיר ברית תורה ומלכות).

הרי שרב חסדא טען שכיון שלא יודע כביכול לברך ברכת המזון כמו שצריך אינו ראוי ללמדם תורה, וזה כעין מה שרבינו הקדוש אמר לאידך גיסא (שיחות הר"ן) ז"ל גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת ע"ש.

מפתחות:

שלשה דברים סח לי סוריא"ל שר הפנים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' מב.

תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכו' מכלל דבחמרא עסקינן וכו' והתניא ללע"ט (-לב עין טחול) יפה לרמ"ת (ראש מעים תחתוניות) קשה וכו' ע"ש.

לע"ט בגמטריא נ נח ע"ה. יין אספרגוס, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. לע"ט רמ"ת בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

מעשה ילתא אשת רב נחמן – תכלת וארגמן: על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' מה. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' מז.

ואמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות וכו' משום שנאמר (עמוס ד:יב) הכון לקראת אלקיך ישראל והאי לא מתקן, ופרש"י הכון לקראת אלקיך בדברים נאים ולא בדברי פורענות, ע"כ.

עיין בשיחות הר"ן אות רסה שרבינו הקפיד שלא לאכול דברים מזיקים אפילו בשבת.

נג. שמן מעכב את הברכה דברי ר' זילאי ר' זיוואי אומר אינו מעכב ר' אחא אומר שמן טוב מעכב ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

יונה של זהב – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' מט.

מפתחות:

ואהבת בכל לבבך בשני יצריך: לק"מ סב:ב דף עו..

מפתחות:

ד' צריכין להודות: לק"מ קסג דף קז., לקמ"ת ב:ב דף ג..

אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי' וכו': לקמ"ת ח:יב דף יח:.

מפתחות:

שולחנו של אדם מכפר כמזבח: לק"מ יז:ג דף כב:.

שולחן דומה למזבח: לק"מ לז:ו דף נא:.

כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כן א"א לחלום בלא דברים בטלים: שיחות הר"ן רסב.

מזבח, יכולים לפרשו תלמיד חכם – עבודה זרה נב, ובעוד דרכים, עיין רש"י עה"פ וידבר אלי זה השלחן – יחזקאל מא:כב.

מפתחות:

הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה: לק"מ ו מאמר רבב"ח דף ז..

אל תקרא מורשה אלא מאורסה: שיחות הר"ן צא.

נז. הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו, ופרש"י ז"ל נס נעשה לו, נו"ן כנגד נו"ן, וכגון שראה השם כתוב. חנינא, נוני"ן הרבה נסים נסים רבים, עכ"ל.

והנה כל השמות שהגמרא הראה על שני נוני"ן יש בהם אותיות נ נח. נון אחת, הוא – נ' (הונ"א) של נ נח, שני נוני"ן נ נח. נסים ונסי ניסים. ולפי זה הרואה נ נח נחמ נחמן מאומן בחלום נסי נסי נסי נסים נעשו לו.

נז. העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא, בארץ ישראל ערום בלא מצות.

בזה יש להעמיק מה שרבינו גילה בספר חיי מוהר"ן (אות קלה) שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קשת שבת לקשת יום טוב וכו' ע"ש. כי דוקא בארץ ישראל ראוי ונכון הלבוש והוא לסימן טוב, מה שאין כן בחוץ לארץ, ודו"ק.

נז. הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער נעשה ראש לבני כלה וכו' ע"ש.

יש בזה רמז לעיר לייקווד בארצות הברית שיש בו ישיבה גדולה. כי השם לייקווד מילה מורכבת, לייק זה אגם, ווד זה יער. והוא פלא. [וקצת עוד רמז נמצא, כי מיד לפני מימרא זו, איתא שם, נתנוהו בקולר, שאותיות קולר מאד קרובים לאותיות לייקווד, בחילוף הד' והר'. ועוד שהרי שהיו קוראים לאלו שנכנסו להישיבה שם, שנכנסו להפרייזר, דהיינו קולר.]

ותראה פלאי פלאות, במסכת מגילה דף כד: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה.

והנה כבר מאז שהייתי שם האיר הש"י את עיני להבין שהשם לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס (וכן מצאתי ברמח"ל כמדומני בשני מקומות שדורש את המילה יאר בחילוף א' לע'. ובתהלים פ:יד יכרסמנה חזיר מיער, פרש"י העי"ן תלויה (וכאילו נכתב באל"ף) זכו ישראל הרי עשו אובים כחית היאר ע"ש – החזיר מראה טלפיו כאילו הוא כשר.... ובספר שמואל ב:כ:כו וגם עירא היארי היה כהן לדוד, שעליו דרשו במסכת עירובין סג – כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם). ובאמת לא רחוק מלייקווד יש עיר בשם מצרים חדש (באנגלית נו איג'פט. גם איג'פט, הוא קרוב להמילה אדג', שפירושו מיצר. ושוב הבנתי ת"ל שזה הענין שמצרים נקראת בית עבדים, כי עבד זה המשועבד וכפוף בין השני קצוות, והקצה נקראת עד, עד כה, וזה ע-ב-ד). והענין פשוט כמו שאיתא בזוהר שגלות מצרים היה בגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, דהיינו שלא ללמוד פנימיות התורה בחי' בן, רק החיצוניות בחי' בת. וזה דייקא וכל הבת תחיון, כי הולכים שם בשביל שידוכים כידוע.

ולמה נקראת העיר של ישיבה זו על שם הנילוס, ולא על שם מצרים עצמה. זה מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה נד, שמפרש שם ענין השנות חלום פרעה שהיה עומד על היאר, וביאר (אות ו') וכז"ל היארה דיקא, כי יאור מצרים זה פישון (כמובא בפרש"י פרשת בראשית). הינו בחי' 'פי שונה הלכות' (זהר בראשית כו ע"ב ובתקון נה), ששם שורה הכח המדמה כנ"ל, ע"ש באריכות ביאור כל הענין, רחמנא ליצלן.

והנה הגמרא ממשיכה ז"ל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע חזו חלמא, רב פפא דעייל לאגמא נעשה ראש ישיבה, רב הונא בריה דרב יהושע דייל ליער נעשה ראש לבני כלה, איכא דאמרי תרוויהו לאגמא עיילי אלא רב פפא דתלי טבלא נעשה ראש ישיבה רב הונא בריה דרב יהושע דלא תלי טבלא נעשה ראש לבני כלה, אמר רב אשי אנא עיילית לאגמא ותלאי טבלא ונבחי בה נבוחי, ע"כ.

תלי טבלא, עם הז' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. תלאי טבלא (כך כתוב אצל רב אשי), עם הח' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. נבחי בה נבחי (חסר ו'), ע"ה בגמטריא נחמן.

יאר יער – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

(עוד עיין ישעיה יט:ז ערות על יאור, ופירושו דבר המערה ונשרש יפה, עיין שם. וע"ע בשיר השירים רבה ג:א משא מדבר ים כסופות בנגב (ישעיה כא:א) אם ים למה מדבר ואם מדבר למה ים וכו' כך אם זכיתם אין אמות מושלות בכם, ודכוותה 'יכרסמנה חזיר מיער, עי"ן תלויה, אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער, ע"כ).

מפתחות:

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם וכו': לק"מ נג דף ס:.

שינה אחד מס' במיתה: שיחות הר"ן צ.

נח. ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"ש. והנה צ"ב דהלוא רב ששת היה סומא, והמהרש"א כתב או שהיה נס שתפקחו עיני רב ששת כדי לעשות את זה, או שפירושו שקיללו. ולפי מה שפירש רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה צח ניחא, שנתנו להרשע עיני הצדיקים לראות עד היכן הפגם שלהם הגיע ע"ש.

מפתחות:

אנחה שוברת גופו של אדם: לק"מ כב:ה דף לב:, קט דף צט.. שיחות הר"ן קסז. חיי מוהר"ן לז.

נהירין לי שבילין דרקיע כשבילי דנהרדעי: לק"מ לא:א דף מג:.

דיו לעבד להיות כרבו: לק"מ קצב דף קיא..

מפתחות:

ואלקים עשה שיראו מלפניו אלו רעמים: לק"מ יד דף כ..

לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב: לק"מ ה:ג דף ה:.

מאי גועא בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שהן שרוין בצער וכו': לק"מ רנ דף קיז..

מאי רעמים עננים דשפי מיא להדדי: לקמ"ת ח:ד דף טז:.

מפתחות:

מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות: לקמ"ת ג דף ה..

ס. לענין שצריך לברך גם על הרעה בשמחה מנה"מ אמר רבב"ח אר"י א"ק בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר וכו'. ר' אבהו אמר מהכא חסד ומשפט אשירה וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

ס: אמר כל מה דעבד רחמנא לטב, עיין שם.

רבי עקיבא לא תלה את ההפסדים בכפרת עוונות, והוא היה בעל תשובה רק מגיל ארבעים. ואולי בעל תשובה כזו אינו צריך לדאוג כלל על העבר שלו. ואולי שכיון שההפסדים היו גורמים לביטול תורה ידע שאי אפשר שבאו לכפר.

מפתחות:

הכליות יועצות: לק"מ ז:ג דף ח:.

ויסגור בשר תחתינה לא נצרכה אלא למקום החתך: לק"מ יט:ג דף כו..

ויבן עשאה כאוצר: לק"מ יט:ג דף כו..

עשאה כאוצר: לק"מ ס:ג דף עא..

וייצר יצירה לטב יצירה לביש וכו': לק"מ מח דף נו:.

וייצר בשני יודין: לק"מ מט:א דף נז..

קנה מוציא הקול: שיחות הר"ן טז.

כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' נא. על לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' נג. על פי לקמ"ת מד, עמ' נה.

סא. ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות רל"ג ומש"כ שם.

סא. אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגור בשר תחתנה (בראשית ב:כא)? א"ר ירמיה ואיתימא רב זביד ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ע"כ.

והנה ידוע חת"ך הוא שם השם השייך לפרנסה (עיין למשל בכוונות על הפסוק פותח' את' ידיך' ומשבי"ע), ובזה יש להעמיק בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן (תנינא פג) ז"ל ואז נתרומם מזלו שהיא בשר מבשרו וזוכה לעושר בבחי' (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ונתחזק יצרו הטוב היינו לב בשר יצר טוב מצא אשה מצא טוב ע"ש.+-

מפתחות:

כבד כועס: לק"מ נז:ו דף סח..

כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו': לק"מ קצג דף קיא..

אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה: שיחות הר"ן רעב.

יש לך אדם שממונו חביב עליווכו': שיחות הר"ן נז.

ניצוצי שמשון ואתחנן

(ברכות סא:) בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה וכו', והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן. אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא קיימנו. וצריך ביאור להשון 'עד כאן' שאמרו לו.

אמנם איתא בכונות האר"י (לר"מ טרינקי דפוס וינציא לז: הוא בילקוט ראובני פ' שמות) דשם של 'תכה' מסוגל להציל מן האויבים, ובשם זה הרג משה את המצרי. ולכן אמר משה לרשע למה 'תכה' רעך (שמות ב:יג והשיב לו הלהרגני אתא 'אומר' כאשר הרגת את המצרי וכו'). ושם זה צריך לכוין בפסוק (תהלים ט:יא) כי לא עזבת' דורשיך' ה', שסופי התיבות 'תכה', עכד"ק. והנה ואהבת את' ה' אלקיך', סופי התיבות הם של 'תכה'. ובזה יובן מאמרם ז"ל, שר' עקיבא וכו' וכו' שהיה מאריך באחד. ואמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן, כלומה למה לא תאמר ואהבת את' ה' אלקיך' וכו' שמכניע האויבם ולא יוכלו להרגך. לזה אמר להם כל ימי הייתי מצטער לקיים פסוק ובכל נפשך וכו', עיין שם.

בספר אהבת שלום (להרה"ק מקאסוב, ר"פ יתרו) פירש המדרש (רבה כז:ו) זה שאמר הכתוב (משלי יט:כה) לץ תכה ופתי יעירים, לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו. פירוש שהשם 'כהת' הוא בחי' אוזן, ועולה בגמטריא 'שמיעה'. והוא סוד הנשמה, כי יוצא מראשי תיבות של הפסוק (תהלים קנ:ו) כ'ל ה'נשמה ת'הלל י-ה. והזוכה לקדש חוש השמיעה, נשאר אצלו צירוף זה. ומי שאינו רוצה לשמוע נהפך הצירוף ל'תכה'. וזה שאמר המדרש לץ תכה זה עמלק, שלא רצה לשמוע. אבל ביתרו נשאר צירוף 'כהת' כמו שכתוב וישמע יתרו. וזה יש לפרש בר' עקיבא שהיה קורא את 'שמע' וזכה לבחינת שמיעה שהוא 'כהת', אמרו לו לתמידיו למה לא תמשיך על איביך שם 'תכה' וכו' וכו' שרצוני היה תמיד לזכות לשם 'כהת' סוד הנשמה, עכ"ל ועיין ספר קהלת יעקב ערך תכה, ע"כ.

והנה לפי הרב מקאסוב ששם 'תכה' הוא כצירוף 'כהת' – השם השמיני של ע"ב שמות, י"ל עד כאן, כאן בגמטריא ע"א, ורמזו לו להשלים עם השם הזה.

והנה לפי פירוש ר"ש, התלמידים בקשו לו להמשיך עם ואהבת וכו', ור' עקיבא תירץ להם שהוא עוד מחכה לקיים סיפא דקרא של ואהבת, ולכן הוא כאילו מוותר על השם 'תכה' שיכריע בעדו, ובספר אהבת שלום המתיק את זה, שעל ידי שזכה באמת לשמיעה, נעשה צירוף אחר של כה"ת וממילא נשאר לו לקיים בכל נפשך.

בספר אדיר במרום (עמ' רפז הוצאת ספינר) כתב ז"ל הריגת הס"א נעשה בכח שם מ"ב, שהוא השם שבו הכה משה את המצרי כמפורש במקום אחר, עכ"ל. וכן בליקוטי תורה של האריז"ל על פרשת שמות כז"ל אמרו רז"ל (מד"ר שמות פ"א, פרדר"א פמ"ח, זהר אמור קו. ת"ז ע"פ מעלות הסולם אות רי"ב ועיי"ש במעלות הסולם ד"ה הנה המפורשים. שער הפסוקים פרשת שמות) בשם מ"ב הרגו משה למצרי, והוא ס"ת מי שמך לאיש, יכ"ש וכו' עיין שם. והרי זה סותר מה שהובא בשם האריז"ל לעיל.

ואולי זה הסתירה שהרמח"ל מזכיר בסוף ספר אוצרות רמח"ל מכתב יד ז"ל הסתירה אשר אמר בדברי הארי זלה"ה אתרץ בקצרה. כי ענין העונש שהיו מענישים החכמים באמרם 'נתן עיניו בו', הוא בשם זה כה"ת שסודו בעינים (-לכאורה דלא כהרב מקאסוב שכתב שהוא באוזן), בסוד 'לא כהתה עינו', והוא ענין הגברת הדינים בחוזק רב, בסוד ראיה זאת. והענין ארוך וכו' וכו' שלא אמרו שמשה הרגו בעיניו, כענין 'נתן עיניו בו', אלא בחרב שבפיו. והענין כי שני דברים הוצרכו שם: אחד הגברת הדין על המצרי, ואחד – ענין פרט לענין אותו המצרי, כידוע. ולתיקונו הוצרך שם מ"ב להעלאת הניצוצות ממנו אך בסוד גבורה וכו' וכו', עכ"ל.

לפרש למה אמרו התלמידים 'עד כאן'. י"ל מפני ששמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו' עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב.). והעולם מקשים למה לא פירש ר' שמעון כאשר הגיע לואהבת את, והתירוץ פשוט, כי השם יתברך מקיים את התורה, ובודאי השם יתברך אוהב את הצדיק, ולכן יכולים להבין שנצטוינו לאהוב את הצדיק אפילו כאהבת הבורא. אכן לכאורה לא יתכן שהשם יתברך יהיה לו יראה משום נברא. ורבי עקיבא דרש שעם כל זה יתכן בחינת יראה, וכענין צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב:כג:ג, מ"ק טז:).

ולפי זה אתי שפיר ששאלו את רבי עקיבא, כאשר אמר שמע דייקא, כשמו של שמעון העמסוני, האם הוא יסתפק כמו שמעון העמסוני שדרש ואהבת ולא דרש את היראה, כי הלוא ר' עקיבא דרש גם את של היראה, ואם כן יש לו את הכח של צדיק מושל. ור' עקיבא ענה להם כל ימי, וכבר דייקנו על זה במקומו שלכאורה רבי עקיבא לא היה לו את המסירות נפש הזה עד שהתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים, ועמש"פ. וי"ל שכוונת רבי עקיבא כאן 'כל ימי' היה לבנות על כל ימיו של שמעון עמסוני, שכל ימיו היה דורש אתים שבתורה, ומבחינת כל ימיו של שמעון העמסוני, רבי עקיבא אמר שהיה לו את הרצון לקיים ואהבת את, שהצדיקים יש להם אהבה מיוחדת להשם יתברך, ולכן מקיימים בכל לבבך באהבה, כי בפשטות שני חלקי הלב, הימין לאהבה והשמאל ליראה, ורבי עקיבא כבר היה מקיים ששני הלבבות יהיו באהבה, ולא נותר לו לקיים רק בכל נפשך.

עוד י"ל על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פג ז"ל כי המצות נקראים מטעמים כ"ש (בראשית כז) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי בפיקודין דעשה כמובא (תיקוני זוהר כא דף נ), וכשנשפך דמו על ידי הבושה כנ"ל אזי צריך לשמור שלא יינקו ממנו החיצונים הידועים שרוצים לינק מזה הדם הנשפך, ע"כ צריך כיסוי שהשכינה מכסה דמהון של ישראל שנשפך באהבה הזאת בחי' כארש אהבתי כנ"ל וזה בחי' כיסוי דם. ובענין שפיכות דמים של ישראל יש דברים עליונים ונסתרים הרבה, בין שפיכות דמים על ידי בושה בין שאר שפיכות דמים ממש, כי יש כמה וכה נשמות נפולות שאין להם עליה כי אם על ידי שפיכות דמים של ישראל של אדם גדול, ולפעמים אין להם עליה כי אם על ידי ש"ד ממש, וזה בחי' זדונות נעשין כזכיות, שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה הנ"ל וזה בחי' על כל פשעים תכסה אהבה כנ"ל וכו' עיין שם.

ולפי זה י"ל שהתלמידים אמרו עד כאן, עם הה' אותיות בגמטריא כיסוי דם, דהיינו שאמרו שמספיק היסורים שכבר עשו לו, כי כבר שפכו הרבה דמיו רק שעוד לא הרגו אותו ממש, והתלמידים טענו שזה היה מספיק כדי לקיים כיסוי הדם כמבואר, כי לפעמים אפילו מספיק בבושה, ואפילו אם צריך שפיכות דמים ממש, הרי כבר שפכו הרבה מדמיו. ורבי עקיבא ענה שהוא צריך לתקן כל ימיו שיהיו בבחי' תשובה מאהבה שזדונות נעשה כזכויות, והרי כל ימיו מחכים להתעלות הזה.

סב. אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א:א:א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו, ע"כ. עמש"כ בספר שמואל עה"פ (א:כד:ה) ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול.

מפתחות:

כל המשתף שם שמים בצערו: לקמ"ת ה:ג דף ח..

סג. חרב אל הבדים וכו' שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת וכו': לק"מ קא דף צז..

סג: ומשה יקח את האוהל וכו' ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים א"ל הקב"ה למשה משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה. א"ד כך א"ל הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האוהל למקומו. ושב אל המחנה וכו' א"ל הקב"ה למשה יאמרו הרב בכעס והתלמיד בכעס ישראל מה תהא עליהם אם אתה מחזיר האוהל למקומו מוטב ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך והיינו דכתיב ושב אל המחנה אמר רבא אעפי"כ לא יצא הדבר לבטלה שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

הקשו המפרשים (חדושי אגדות למהר"ל מפראג, אמרי שפר – קלאצקין סי' פג אות ב, אמרי הצבי – אות כח) דהא קיימא לן במסכת בבא קמא (סא.) כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

באמת ובפשטות אין מוסר עצמו למות משמעות של מסירת נפש בטרחא וביגיע וכדומה, אלא פשוט מסכן עצמו לגמרי מבלי היות לו על מה לסמוך (וכידוע ההבדל בין מסירת נפש של יהודי שמתחזק באמונה ובטחון להפקרות של גוי שתולה את חייו סתם בלי להתחשב בו).

ולפי המפרשים הנ"ל שהחשיבו ענין של מוסר עצמו למות כמו מסירת נפש בעלמא, ולכן הקשו כנ"ל, נלע"ד שמבואר בספרים הקדושים שכל אחד יש לו חלק בתורה (ובמסכת חגיגה טו: הקב"ה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן), וזה חלקו בחיים. וכיון שממית עצמו עליה, הרי זה למעלה מחלקו בחיים, ומבורר שאין זה החלק שנקראת על שמו. אכן קשה לפרש כן, שהרי נשארו בחיים. ועוד יש לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן שהצדיקים מוסרים נפשם – דהיינו את השם שלהם. וכן ראוי לעשות בדברי תורה. ויש לפרש עוד, שמדוייק הלשון דברי תורה, כמו הענין שרבינו גילה שיש שני בחינות, יש תורת ה' ויש תורתו, וכמו כן י"ל שאלו הם דברי תורה – הדברים של התורה עצמה (וכמו שהרא"ש פירש במסכת נדרים תורה לשמה לשם התורה), והם על שם התורה, ולכן המוסר את עצמו למיתה עליהן, והסיר כל נגיעתו מהן, הרי הן שייך רק לתורה ועל שם התורה, ואין התורה עצמה מתקיימת אלא על כאלו שממיתין עצמם עליה, ולכן נשארת התורה נקיה על שמה לבד.

וע"ע בפסחים סח: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, ע"כ.

וע"ע מש"כ במסכת מגילה דף טז: שהרי כל הענין של כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (אבות ו:ו) נלמד ממרדכי ואסתר.

מפתחות:

סיני ועוקר הרין הי מינייהו עדיף: לק"מ טו:ד דף כ:.

ת"ח מרבים שלום בעולם: לק"מ מא דף נג:.

סד. ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכו' דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה.

וראיתי במפרשים שאולי אפילו לא השיגו ההבדל, אלא שכך יש ללמוד למעשה.

וי"ל שכיון ששמו של אבשלום, הוא בשלום עם עוד א', הרי כאשר אומרים לו לך בשלום, כאילו מחסרים לו הא' משמו, ומכאן ואילך נקבע לגרעון.

סד. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון.

י"ל שתלמידי חכמים בוחרים עבודה לשמה, לא בשביל העולם הזה ואפילו לא בשביל עולם הבא, ולכן זוכים למנוחה, בחי' נבואה כמבואר בדברי חז"ל ורבינו ז"ל. וזה יראה אל אלקים בציון דייקא, בחי' נבואה.

סד. תלמידי חכמים מרבים נ נח בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אל בננח! והגמטריא של הר"ת והס"ת עם השבעה מילים והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. שלום בגמטריא רבינו נ נח.

סד. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כך המסכת מסיימת. והנה לעיל מיניה ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום וכו' הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואת תבא אל אבותיך בשלום. וי"ל שגם בסיום המסכת שייך בחי' זאת התורה אדם כי ימות באהל.

פ פעמים א"ה עולה ת"פ, ועם א' פעמים ה', וה' פעמים א', ועם הא' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד, פ' פעמים א"ה עולה ת"פ, ועם האותיות: פא אלף הא, והג' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ד:ב תקנה שעשו חז"ל בדלית ובדקל אינו כן, אפלו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק, לזה שומעין, שאמר כהלכה, ע"כ. דלית ובדקל בגמטריא הפתקא – שאפילו תשעים ותשעה אחוז מתלוצצים ומבזים אותה חס ושלום, ואחד מקיימה חלק, לזה שומעים שאמר כהלכה.

ד:ה של בית נמר היו מלקטין על החבל, ונותנים פאה מכל אומן ואומן, ע"כ. נמ"ר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן שחיבר לקוטי מוהר"ן, וזה על החב"ל ראשי תיבות חייבים להיות ברסלב (ע' משכ"ל אות תקמה) שהולכים תמיד לאומן, ומגדלים פאות (לא כאותם שעוד חייבים ברסלב דחוף).

מי שיש לו מאתים זוז וכו'. מאתים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

(ירושלמי פ"ח, והובא בלקוטי מוהר"ן תורה כג) טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. וי"ל דחמשין זה בחי' משיח"ן, אותיות דין כאותיות דין. ומאתן זה בחי' רבינו, מאתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והענין כי רבינו אמר (חיי מוהר"ן רסו) כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. הרי שמשיח בחי' חמשי"ן דעבדין, ורבינו בחי' מאתן דלא עבדין.

דמאי

דמא-י, דהיינו י' פעמים דמא, ומ"א, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. דמאי, דל"ת מאי, עם הו' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א:א הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות התמרה והגפנין והנצפה. וביהודה האוג והחמץ שביהודה והכסבר.

הקלין שבדמאי, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא. השיתין, לשון רבים, אחד זה שי"ת, בגמטריא נון חית מם נון. והרימין, לשון רבים, אחד זה הרי"ם בגמטריא הר"ן – רבי נחמן. העזרדין, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ובנות שוח, עם הח' אותיות, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

מפתחות:

אפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת: לק"מ פו דף צה..

כלאים

כלאים, עם הה' אותיות וב' כוללים (על כל שני אותיות יש כולל, אי נמי כלאים הרי לשון רבים, וכולל שני מינים), בגמטריא נ נח. כלאים, כ"ל עם י"א פעמים ם', בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כלאים, לשון כל, בחי' צדיק, ואכן הכהנים (גם כלאים, אות ל' מתחלף עם אות נ', באותיות הלשון דטלנ"ת, וכמו שכתוב ברש"י עה"ת, וכן רש"י מביא שלפעמים א' יתירה) היו לובשים כלאים, וכן במצות ציצית מותר. כלאים לשון כלא, שעונש מאסר על גאוה כמבואר בלקוטי מוהר"ן, והרי גאוה הוא לבושו של השם יתברך, כמו שכתוב ה' מלך גאות לבש.

צמר פשתים, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב, עם הה' תיבות.

א:א הפרקדן והטפח. פרש הרע"ב וטופח הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא"ן, ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבאן, ע"כ. והטפח בגמטריא נ נח. וקורין לו קורטמא"ן בגמטריא רבנו נחמן.

ד:א קרחת הכרם, בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים שש עשרה אמה. מחול הכרם, בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה. ואיזו היא קחרת הכרם, כרם שחרב מאמצעו, אם אין שם שש עשרה אמה וכו'.

קרחת הכרם, עם הח' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של קרחת הכרם, עם הד' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא.

מחול הכרם, עם הח' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא רבי נחמן.

ד:ט צלמון, בגמטריא נ נח נ נח.

שביעית

שביעית, ש-ביעית, ביעית בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, הרי שנ נח נחמ נחמן מאומן, אי נמי אש נ נח נחמ נחמן מאומן, א"נ שב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

א:א שדה האילן ע"ה בגמטריא רבנו נחמן.

א:ב אילנות בגמטריא רבי נחמן מאומן. ככר דבלה ע"ה בגמטריא רפ"ב.

ט:א החלגלוגות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תרומות

מסכת תרומות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (דהיינו ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן) נ נח ע"ה. תרומות בגמטריא סוד נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

א:א חמשה לא יתרמו ואם תרמו אין תרומתן תרומה.

י"ל על פי לקוטי מוהר"ן תורה כד. שעל ידי שמחה יוצאים מהיכלי התמורות. וזה חמשה אותיות שמחה, תרומה אותיות תמורה. ועיקר השמחה בלב כמבואר שם וזה היפוך לב חרש מחשבות און (משלי ו:יח) מרמה בלב חרשי רע וליעצי שלום שמחה (משלי יב:כ), הרי השמחה מול המרמה, התמורות של החרישה של הלב לרע. וזה שוטה, שהוא הרוח שטות של העבירה. וכן הקטן, מוחין דקטנות שצריכים להעלותו. והתורם את שאינו שלו, כי אינו עומד על שלו, כי הכל בתמורה, וכן נכרי, שהם בעצמן המשעבדים ומקיימין את ההיכלי התמורה. אכן המשנה דייק ושינה לשונה אצל הנכרי, ולא סתם כלל נכרי עם השאר שאין תרומתן תרומה, אלא כתבה, נכרי שתרם כו'. וזה המבואר בסוף התורה שלעתיד הנכרים בעצמם תביאו את בית ישראל מהגלות, אפלו ברשות, בחי' רשת, בחי' אייתו אשלי ומושחו, היינו עיקר עליית הקדושה על ידי השמחה (מושחו - ושמחו) וכו' בבחי' וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, שעל כרחם יתבטלו התמורות, והרי אין תרומתו תרומה. וא"ש הלשון הכפול, כי הול"ל אינה תרומה, וכפל הלשון, להורות שאין התרומה של הנכרי מתקיים, כי הוא תמורה, אלא תרומה יהא בעזה"י לע"ל. וכן י"ל אפילו ברישא, ואם תרמו אין תרומתן תרומה, שמרמז שכל מעשיהם אינה אלא בבחי' תמורה ולא תרומה. כי כל התמורות הם זוגות וכפילות שמתדמים לקדושה. אבל בסוף לע"ל תרומה יהא על ידם דייקא על ידי השמחה, היפוך חמשה אלו.

מעשרות

מעשרות בגמטריא בלב (\ב' לב) נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

מעשר שני

הראשי וסופי תיבות של מעשר שני, עם הב' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

ד:יא המוצא כלי וכתוב עליו ק' – קרבן, מ' – מעשר, ד' – דמאי, ט' – טבל, ת' – תרומה, שבשעת סכנה היו כותבין ת' תחת תרומה. רבי יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם, ע"כ.

קמדט"ת בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

חלה, חת למד הה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ועיין מש"כ בחלק ה' מאומן בערך התבודדות, בענין שעה אחת ביום, אחד מכ"ד, כשיעור חלה, כי האדם הראשון היה חלתו של עולם.

ערלה

ערלה היא קליפה קשה, וכן מצינו מסכת זבים ונדה. ועי' בספר אדיר במרום (עמ' ו', ספינר) שערלה בגמטריא אלקים דיודי"ן וה' אותיות אלקים. והוא בחי' ש"ד משד"י. ערלה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא רב נ נח (רב דייקא, ולא רבי, כי חסר הי' כנ"ל).

ביכורים

ביכורים בגמטריא נחמן מאומן, עם התיבות והכולל. ב' פעמים יכורי"ם, עם הי' אותיות, הב' והב' פעמים, בגמטריא הפתקא.

שבת ע"ה בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. שבת, זה שב ת', הכסא להתי"ו, תיו בגמטריא רבינו נחמן. שבת, ש' בת, שין בגמטריא רבי נחמן, בת בגמטריא ברסלב נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן חתום בשורה השביעית של הפתק

ב. יצאות השבת שתים שהן ארבע, וסמיך לה 'פשוט העני' כי עקר התנוצצות ארו הצדקה ושלמות אינה אלא בשבת. עיין כל זה בלקוטי מוהר"ן תורה לא.

מפתחות:

תפילה היא חיי שעה: לק"מ נד:ג דף סא:.

מפתחות:

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה: לקמ"ת ב:ו דף ד., עב דף לד..

י: אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, ע"כ. זה מה שכתוב במסילת ישרים (ריפ פרק כו) ז"ל ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה וכו' וכו' ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה וכו' על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה וכו' ע"ש.

מפתחות:

אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים וכו': לק"מ קצא דף קי:.

החזן רואה היכן התינוקות קוראים: לק"מ רפב דף קכב..

מפתחות:

הנכנס לבקר את החולה אומר יכולה היא שתרחם: לק"מ קיט דף קא..

יט. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם (שלא היה מוסר להם שום דבר שלא יטלטלו אותו בשבת).

עיין לקוטי מוהר"ן תורה יז:ו. וי"ל בשבח או לגנאי (ויתכן שזה תלוי במי אמור, הכהן או החסיד). לגנאי, שלא היה ברמה של אותם צדיקים גדולים ששמם הולך בכל הגוים. לשבח, דהיינו שאיפה שהיה נמצא כתב ידו, היה כבר גואל אותו ניצוצי נשמות שהיו נתפסים שם, נמצא שלא היה כתב ידו תחת רשות הנכרים לעולם.

מפתחות:

אין מספידין בחנוכה: לק"מ יד דף כ:.

עד שתכלה רגל מן השוק: שיחות הר"ן רסא.

מפתחות:

נר שבת קודם לקידוש היום: לק"מ יד מאמר רבב"ח דף יט:.

מפתחות:

שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה: לק"מ פא דף צד..

ל: אמר רבא וכן לחלום טוב, פרש"י אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב, ע"כ.

עיין לקוטי מוהר"ן תנינא ה:י שחלום טוב הוא חלום על ידי מלאך, וצריכים לחזק ידים אלו וזה על ידי שמחה.

ל:-לא. לעולם יהא אדם ענוותן כהלל וכו' א"ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד ע"ש.

המפרשים כבר הקשו על כפל הלשון – ד' מאות זוז, ופרשו שאחד קאי על מה שנמנע ממנו להרויח ואחד קאי על מה שהפסיד.

אכן לא הייתי מופתע, אם באמת הלל הוציא מכיסו ד' מאות זוז ונתן לו, וזה מה שאמר לו שנית – והילך ד' מאות זוז. כי יש תמיה כאן שלכאורה בסוף הלל כן הקפיד, כי בסוף הלל אמר לו הוי זהיר ברוחך, וזה ממש לשון של הקפדה, אכן כיון שהלל כבר ידע מההמראה שנתערבו זה את זה, לכאורה זה כבר לא יכול לחייב את חבירו בד' מאות זוז, ולכן הלל הוציא אותם מכיסו, ואמר שכדי לו גם להפסיד ד' מאות זוז ולא להקפיד.

מפתחות:

נשאת ונתתה באמונה: לק"מ כג:ד דף לה:, רפ דף קכא..

קבעת עתים לתורה: לק"מ רפד דף קכב:.

מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות וכו': לק"מ נח:י דף ע..

מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות: לק"מ נט:ו דף ע:.

אמונה זה סדר זרעים: לק"מ קנה דף קה., לקמ"ת ה:א דף ז:.

לא. א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל. א"ל הן. א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל. א"ל בני מפני מה. א"ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. א"ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל אל יקפיד.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

חבל על מאן דלית ליה דרתא: לק"מ נג דף ס:, קכ דף צז:.

לא: דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (דברים י:יב) ועתה ישראל מה י' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב (איוב כח:כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, ע"כ.

נראה שזה הסוד מה שכל העולם היא מהרשימו, שהיא בחי' מלכות אין סוף. ולכן ירא"ת עם אנכי ולא יהיה בגמטריא תרי"ג כמש"כ ביחוד היראה. כי מלכות היא בחי' יראה כמובא מרבינו כמה פעמים. וזה מה שאיתא למעלה מרבי ינאי שמכנה ליראת שמים דרתא, כי היא הבית שהכל נעשה בה. והשערים שלה, תרעא – בגמטריא אלף-דלת-נון-יוד, כמובא, נעשים על ידי התורה הקדושה.

לא: משנה – על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ע"כ.

כבר הבאתי במ"א מדוד קופר נ"י שאלו השלושה ראשי תיבות נ נח. והרי שכל הנשים צריכות להיות נ נח.

לב. אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא. ראשי תיבות נתחל, עם הד' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

לב. וגברי היכא מיבדקי (-דהיינו שהנשים נבדקות בשעת לידתן) אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר, ע"כ.

ולא אמר כעין גשר, אלא גשר, כי באמת כל העולם כולו גשר צר מאד, והפחד הוא בחי' חבלי לידה, כמו שמבואר בספר ירמיה (ל:ה-ו) פחד ואין שלום – שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וכו' ע"ש. ועל כן העיקר שלא יתפחד כלל, ולא יעמיד עצמו במקום סכנה לבדיקה.

ולכן הגמרא מביאה אחר כך מרב ושמואל אם ללכת על במברא – ספינה – עם נכרי, ולא דנה בגשר, כי בעצם כל העולם כולו גשר כנ"ל, ואין הגשר סכנה בעצמו רק הפחד שתלוי בו. וזה הלשון כעין גשר, עין זה המראה (רש"י עה"פ את עין הארץ – שמות י:ה), שנראה מפחיד.

מפתחות:

שאריכת ימים ע"י מזוזה: לק"מ כג:ד דף לה:.

מקרא נדרש לפניו: לק"מ כג:ד דף לה:.

והריקותי לכם ברכה עד בלי די כד שיבלו שפתותיכם: לק"מ מט:ז דף נח:.

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די: לק"מ רכא דף קיד..

לב: בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"צ אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, אמר רמי בר (רב) א"ר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, ע"כ.

הקשו המפרשים שאותיות ד"י אינם ממוצאה השפתיים, ואיך יבלו השפתיים מלאמר אותם.

ונראה שעיקר הכוונה של הגמרא הוא למה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (סוף תורה מט) ש: ד"י זה השיר פשוט כפול משולש מרובע – ד', שכולל הי' מיני נגינה, נ נח נחמ נחמ נחמן מאומן. [והרי מ' הוא מאותיות בומ"ף של השפתיים. וכאן רואים גם כן רמז למש"כ בכמה מקומות, שזה המקום באמצע הוא המקום הקשה].

מפתחות:

ויחן פני העיר חד אמר מטבע תיקן להם וכו': לק"מ כג:א דף לה..

ויבא יעקב שלם שלם בגופו שלם בממונו: לק"מ כז:ח דף טל..

שתינוקת נתפסים על עון הדור שנאמר ורעי את גדיותיך וכו': לק"מ רפב דף קכב..

נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצרך עצמן וכו' כל הסיפור מבואר על פי ליקוטי מוהר"ן תורה סה, בספר תכלת וארגמן.

מעשה רבי שמעון בר יוחאי במערה – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' נח. על פי לק"מ נד 'ויהי מקץ – זכרון', עמ' סד. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' סט. על פי לק"מ סה 'ויאמר בעז אל רות', עמ' עב. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' עז.

כי תקיף גזירתא א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן, אזלו טשו במערתא ע"כ.

נראה לענ"ד שזה ממש הענין של התרגום הידוע (שמות יט:טו) לא תקרבון לצד אתתא, ורק על ידי פרישות כזו זכו למתן תורה, וכן רשב"י ובנו רק על דרך זה זכו למה שזכו.

לג: והיו משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, ע"כ. עיין בראשית ג:ז ויעשו להם חגרת, ראשי תיבות חול.

לג: חזי דהוה ביה פילי בוגפיה, הוה (רבי פנחס) קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצחוא ליה. אמר ליה (רבי פנחס לרשב"י) אוי לי שראיתיך בכך. אמר ליה, אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאתי בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בר יוחאי קושיא, הוה מפרק ליה רבי פב"י תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רבי שמעון בר יוחאי עשרין וארבעה פירוקי.

רבי עקיבא, סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, וכל ימיו היה מצפה לזה מתי יבוא לידו. והנה דרכו של רבי עקיבא היה בגבורה, ולא עמדו בזה רוב תלמידיו ומתו במגפה. אכן תלמידו רבי שמעון בר יוחאי קבע ואמר אנן בחביבותא תליא, שהיה מתקן הכל באהבה. ולכאורה רבי שמעון באמת זכה לפי שנים ברוחו של רבו רבי עקיבא, ומה שרבי עקיבא היה מצפה כל חייו עד שסרקו בשרו והמיתו על קידוש השם, רבי שמעון לקח את בנו והחביאו במערה והטמינו עצמם בחול עד שנעשה בשרם פילי - סדקים, ממש בחי' הסריקה שקיבל רבו רבי עקיבא באהבה. ובזכות זה הגמרא (שבת לג:) קובעת שהוא קיבל פי שנים מרבי פנחס בן יאיר.

לד. גימל דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר וכו'.

במקום אחר הבאתי מדוד קופר שהראשי תיבות של הג' דברים הם נ נח.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מא. ר' זירא היה קא משתמיט מדרב יהודא דבעא למיסק לארעא דישראל וכו' אמר איזל ואשמע מיני' מלת ואיתךי ואיסק (עיין מאמר ט' תיקונין סי' כ' שבזכות התורה שממשכין וכו' - ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

אלישע בעל כנפים – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' פה. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' פז. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' פט. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' צב. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' צד.

מפתחות:

ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן: לק"מ יא:ד דף טו..

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי כנגד מלאכת המשכן: לקמ"ת ד:ג דף ה..

נד. (משלי ז:י) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, פרש"י ז"ל שית בית הבשת, ע"כ. ובזוהר הקדוש, בראשית, ברא שית. מדה הששי היא יסוד. שית בגמטריא נון חית מם נון.

נד: ואין הרחלים יוצאות חנונות יתיב ר' אחא וכו' וקאמר משעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק בשמן ומניחין לה על פדחתה כדי שלא תצטנן. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

נד: ואין הרחלים יוצאות חנונות וכו' א"ל רב נחמן אם כן עשיתה ילתא, אלא א"ר הונא עץ אחד יש בכרכי הים וחנון (ויש גורסים ויחנון) שמו, ומביאין קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני (-פרש"י תולעים) ראשה, אי הכי זכרים נמי, כיון דמנגחי זכרים בהדדי ממילא נפלן, שמעון נזירא אמר קיסמא דריתמא. בשלמא דרב הונא היינו דקתני חנונות אלא לרבנן מאי חנונות, דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו, ע"כ.

עיין בלקוטי מוהר"ן לקראת סוף תורה ד' שהביא מהגמרא, אמר רבה בר בר חנא, זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיה ומית, ואידחוהו מי, ושדיוהו לגודא, וחרוב מיני שיתין מחוזי וכו' וכו' ישראל מכנין בשם דגים וכו' וכו' דיתבי ליה אכלא טינא בנחיריו – זה בחינת תפלתן של ישראל וכו', שנתערב שרץ, הינו טמאה בתפלתו ועבודתו ובלבל אותו. ולא היה יכול איש הישראלי הזה לעבד עבודתו תמה. מה עשה האיש הזה? עשה שלש בחינות הנ"ל הינו התקשרות להצדיק ונתינת הצדקה וודוי דברים. וזה פרוש, ומתה וכו' ע"ש.

וכן כאן הרי ישראל מכנין בשם צאן. וצריכים להסיר התולעים בחוטם. [וענין הזכרים שמנגחים אולי י"ל פלפול במלחמתה של תורה כמו שמצינו במסכת ברכות (נו:) ישכם ויאמר בכור שורו הדר לו קודם שיקדמנו פסוק אחר (שמות כא:כח כי יגח שור את איש, תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשור, האוכל מבשרו מתעשר, נגחו הווין ליה בנים שמנגחים בתורה, נשכו, יסורין באים עליו, בעטו דרך רחוקה נזדמנה לו, רכבו עולה לגדולה והתניא רכבו מת וכו']. קיסמא, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נ נח. ריתמא, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה' שהיא ראשי תיבות תוכו רצוף אהבה וכו' קישור המרכבה. קיסמא דריתמא, בגמטריא וישק יעקב לרחל, וע' בנתיב מצותיך, שביל ג' אמונה, אות כט, שהוא בגמטריא הט' הויו"ת עם נקודותיהן וכו' ע"ש. חנונות – בה אותיות נ נח.

נד: ואין העגל יוצא בגימון. העגל בגמטריא נ נח. גימון בגמטריא נ נח ע"ה.

מאי עגל בגימון, א"ר הונא, בר נירא (פרש"י עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל), אמר ר' אלעזר מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף, דכתיב (ישעיה נח:ה) הלכוף כאגמון ראשו, ע"כ.

כאגמון ראשו, עם התיבות והכולל, בגמטריא נון נון חית. (הלכוף כאגמון ראשו, עם האותיות והתיבות, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה).

מפתחות:

אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון: לק"מ ח:ד דף ט:.

אין יסורין בלא עון: לק"מ נו:ז דף סו:, לקמ"ת ז:ג דף יב., ח:ו דף יז..

נה. א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה.

תיו בגמטריא רבינו נחמן. הראשי תיבות של: תיו של דיו, ושל: תיו של דם, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והנה החתם סופר פירש (ד"ה ומאי), שאלו לחיים התי"ו נכתב בצורה של שני אותיות, ח' עם י' למטה ברגל השמאלי, ואלו למות, התי"ו נכתב בצורת שני אותיות ד"נ. והנה כבר פרשנו בשם אדנ"י, ששני אותיות ד"נ מרמזים על הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן. מלאכי חבלה, עם התיבות, בגמטריא נחמן.

אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות ולא מיחו וכו'. ועיין לקמן ריש עמוד ב' שהגמרא מביא הפסוק (קהלת ט:ב) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהר ולטמא ולזבח ולאשר איננו זבח כטוב כחטא הנשבע כאשר שבועה ירא.

וכן מצינו במשנה במסכת אבות (ה:יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה וכו' וכו'. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא וכו' אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם וכו', ע"כ. מבואר שלא רואים הבדל בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים בעולם הזה.

אלא שלפי הגמרא כאן מבואר שאם הצדיקים מוכיחים את העולם כבר זוכים שיהיה נראה הבחנה ביניהם גם בעולם הזה. (וזה מה שכתוב תלמידיו של אברהם, דאילו אברהם היה מוכיח, כמש"כ והוכיח אברהם, וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן שאברהם היה מוכיח). ובלקוטי מוהר"ן תורה א', מבואר שעל ידי ח"ן זוכים להתי"ו, כי דברי חכמים בנח"ת נשמעים, וכשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה (שלא לומר דבר שאינו נשמע) שנאמר אל תוכח לץ וכו' (יבמות סה:), ועכ"פ על כרחך המוכיח צריך בחי' זו של דברי חכמים בנחת נשמעים. והרי מבואר (משלי כח:כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא, והרי אלו לא הוכיחו ולא זכו להתי"ו מעצמם [וי"ל שאילו זכו מעצמם לא היה התי"ו אלא בלב ולא על המצח. רק כיון שלא היה להם מזבח הנחשת, רק כלי נחשת של השירה לשון נקבה, היו צריכים אות בעז מצחם לאלו נגד מצח הנחשת של אלו], ולכן מדת הדין נצחה והחל דיקא משם.

ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת (יחזקאל ט:ב), מזבח הנחושת מי הוה, אמר להו הקב"ה התחילו ממקום שאומרים שירה לפני, ע"כ.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

נחשת ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה עיקר השיר לשון זכר, ואז לא נתגלה עדיין ולא היה להם אלא שירה לשון נקבה. וזה מה שרשמו תי"ו על מצחיהם כנ"ל.

מפתחות:

כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה: לק"מ עב דף פז:.

מפתחות:

ירד גבריאל ונעץ קנה בים: לק"מ ה:ד דף ה:.

נו: נצא בר נצא, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

סב. שקסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. נשים עם בפני עצמן הן ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מאומן.

מפתחות:

אורך ימים בימינה וכל שכן עושר וכבוד: שיחות הר"ן ד.

לגמור איניש והדר לסבור ועא"ג דלא ידע מאי קאמר: שיחות הר"ן עו.

אמר ר' שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשי להן שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת שנאמר ידבר עמים תחתינו, ורש"י כז"ל ל"א הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה כמו לך נחה (שמות לב), ידבר תרגום של ינהג, ע"כ.

ובזה יש לפרש היטב דברי חכמים בנחת נשמעים, וכמו שפירש רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה א', שצדיכים שיאיר השכל בכל דבר להתקרב להשם יתברך.

סג. ואמר רבי אבא א"ר שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה קדוש ברוך אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה, אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא, והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה, ע"כ. ממש בחי' נ נח.

צורתא, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. דשמעתא, עם הו' אותיות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

מפתחות:

אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך: שיחות הר"ן צג.

מפתחות:

אע"פ שמידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו: לק"מ מג דף נד..

סו. אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן, אמר ליה לא ידענא, הילכתא מאי, אמר ליה לא ידענא, ע"כ.

רמז למה שרבינו אמר שהלא יודע שלו יותר גדול מהיודע, ורמז למעשה של הקבצן השביעי שלא היה לו רגלים ללכת.

אמר רב נחמן בר יצחק וסימנא סמך סמך (רש"י – ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו). וסימנא סמך סמך בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. סימנא סמך סמך ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. (נח, עם האותיות בגמטריא ס').

(הרי שרבי נחמן לא ידע, ורבי נחמן בר יצחק כבר נתן סימן).

סו: אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא. פותא, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. בבירא ע"ה בגמטריא נ נח. אי נמי, פותא בבירא ע"ה בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

סז. לשידא דבית הכסא לימא הכי, אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה, ע"כ. אקרקפי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה יש בלחש הזה רמז לשמשון שהכה את הארי וגם עם הלחי של חמור.

סז. מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו ולימא הכי, חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, ע"כ.

חד חד נחית, וכן: נחית חד חד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והראשי תיבות של: נחית בלע בלע נחית חד, נ – בלע בלע (באנגלית זה לשון זילזול מי שסתם מדבר ומדבר...) נח!

ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שנ נח מתגלה על ידי תפילה בדין שעומד בגרון של הס"א עד שמכריח אותו להקיא וכו' עיין שם!

לאדרא (פרש"י עצם של דג שישב לאדם בושט) לימא הכי ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא, ע"כ. שייא בגמטריא רבי נ נח ע"ה. כתריס, עם האותיות, בגמטריא, רבי נחמן מברסלב ע"ה. נעלתא ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא.

סז. מעשה בר"ע וכו' ועל כל כוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

אמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כלו, פשיטא מהוא דתימא וכו'. עד כאן.

ויש להקשות דהלוא חידוש הוא שמהו דתימא באותו יום שהוא בטוח שאינו שבת יתחייב לעשות בו כל פרנסתו של כל השבוע.

עג. במשנה. והמנפצו, פרש"י קרפי"ר בלע"ז, ע"כ. קרפיר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה שייך דייקא למנפץ בחי' פצפצי"ה.

מפתחות:

איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר וכו': לק"מ סא:ג דף עד:.

מפתחות:

ה' אימות אימות חלש על הגיבור וכו': קנד דף קה..

ה' גבורות שהם ה' אימות: לקמ"ת ז:יג דף טו:.

מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אמרי' וכו': לקמ"ת ה:ב דף ח..

בדיחא דעתיה: לקמ"ת י דף יט:.

כד הוי בדיחא דעתא ואיבעי מינה וכו': לקמ"ת יב דף כ..

מאי טעמא גמלא זוטרי' וכו': לקמ"ת טו דף כא..

דברים שהם משביחין כשמזקינים. שיחות הר"ן נא.

עז: סודרא (פרש"י ז"ל דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר), סוד ה' ליראיו (תהלים כה:יד), ע"כ. רמז חזק לכיפה של נ נח כמו שכתבנו במקומו.

פ: בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור וכו' מאי שמן המור רב הונא בר חייא אמר סטכת, ע"כ. הרי בשמן המור הוא בסטכ"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פ: רב ביבי הויא ליה ברתא (-בת), טפלה (-מרח עליה סיד) אבר אבר וכו' אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא בעיין בנתיה טפלא (-כי השיכר משחית את העור ומרבה שיער), אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתן טפלא, ע"כ. הגמרא כתבה סתם שרב נחמן לא היה שותה שיכר [- זה לענין שיכר, ולענין יין, מצאנו אביי שנקרא נחמני על שם שהיה תלמידו, לא היה שותה יין, כמבואר בכתובות דף סה., אבל זה היה מחמת עניות או מחמת שהיה כהן, עמש"כ במסכת ברכות דף ל:], אכן מצינו במסכת כתובות סוף דף ס: דשתיא (-אשה השותה) שיכרא הוו לה בני אוכמי (-שחורים), ובשיטה מקובצת בשם רש"י מהדורא קמא פירש שמדובר במעוברת. והמלא הרועים שם ציין לסוגיא כאן במסכת שבת (פ:), ומסתברא שגם כאן מדובר כאשר האשה בהריון (ובכתובות שם דף סה: - סוף פרק אע"פ, מוסיפין למניקות יין, שהיין יפה לחלב), שאז שתיית האיש והאשה משפיעים ישירות על הוולד. ולפי זה אין הוכחה שרב נחמן של הגמרא לא היה שותה שיכר, אלא לזמן שאשתו היתה בהריון.

ועל כל פניםלפי זה י"ל שבראש השנה שהוא יום הרת עולם יש למנוע משתית שכר.

פ: אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין, עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש, ע"כ. שנתנות בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב ע"ה. עד כאן, עם התיבות והכולל, בגמטריא נחמן.

ואיבעית אימא מאי אנדיפא אפותא, פרש"י פדחת. פדחת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה, ונפקא ערעיתא (פרש"י צירעה) מן כותל ומחתיה באנדיפי ומית. ערעיתא בגמטריא רבינו נחמן מברסלב ע"ה.

ואמרו ליה מן דיליה דא ליה. דיליה דא ליה בגמטריא נ נח ע"ה.

מפתחות:

מנין לע"א שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו נדה: לק"מ כג:א דף לד:.

מפתחות:

ומשה הוסיף יום אחד מדעתו: לק"מ קצ דף קי:.

פז בזה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, יש לראות מדת ענוותנותו.

כי על הפסוק (שמות יתרו יט:י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, רש"י כתב, אם כן שמזקיקין לדבר עמם לך אל העם וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר עד כאן לשונו.

הרי שבתחילה שהיה משה אמור למסור את העשרת הדיברות לא היה דרוש הימים של הכנה, רק כאשר נקבע שהשם יתברך ידבר ישר להעם אז הוצטרך הימים של הכנה.

ולפי זה הרי משה רבינו היה צריך לשער כמה ההבדל בין לשמוע ממנו מלשמוע ישר מהשם, והחליט בדעתו שזה הבדל כל כך שבודאי לא יספיק רק שני ימים של הכנה, והוסיף יום אחד.

אלא מתוך ענוותנותו רואים גדולתו, שעד כדי כך היה משה רגיל להוריד את הדיבור של השם יתברך בכל פעם בפעם מהלך של שלושה ימים הכנה.

מפתחות:

מתן תורה – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' צז. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' קא.

קימו וקבלו: לק"מ י:ח דף יג:.

בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו': לק"מ כב:ט דף לג..

בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים וכו': לק"מ סה:ד דף פא..

מי גילה רז זה לבני מלאכי השרת וכו': לק"מ כב השמטות דף לד:.

אורייתא תליתאה: לק"מ ס:ד דף עב..

ויהי ערב וכו' שכל העולם היה תלוי עד ו' בסיון וכו': לקמ"ת ח:ח דף יז:.

מפתחות:

הנעלבים וכו' שמחים ביסורים ועושים מאהבה: לק"מ יב:ד דף טז:.

הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו': לק"מ פב דף צד..

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת וכו': לקמ"ת א:ב דף א..

נרדי נתן ריחו עזב לא נאמר אלא נתן: לקמ"ת ח:א דף טז..

מפתחות:

ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל: שיחות הר"ן פה.

מאי דכתיב כי אתה אבינו וכו' ע"ש איך שאברהם ויעקב אמרו ימחו על קדושת שמו רק יצחק ימליץ ויטעון בעדם ועליו יאמרו ישראל כי אתה אבינו וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

פט: דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר י', לכו נא, בואו נא מביעי ליה, יאמר ה', אמר ה', מיבעי ליה וכו' לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם וכו' אצל אברהם וכו' ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק וכו' אצל יעקב וכו' ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו, יאמר ה', אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ע"כ.

יאמר ה' זה בחי' משה רבינו, כמו שאמרו חז"ל בריש פרשת וארא (שמות ו:ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ל שד"י ושמי י' לא נודעתי להם.

במס' שבת (פט:) יצחק אבינו מסנגר על עם ישראל ואומר להש"י פלגא עלי ופלגא עליך, פלגא עשו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואולי זה ענין שני השעירים, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל. שעיר, בגמטריא פתק. וידי עשו שערת (כז:כג) כי רישא דעשו הוא השורש של הרע כדלקמן, ומראה לשני הצדדין. יצחק – רח אותיות שבפתק וע' מה שכתבנו במקום אחר בענין ר"ח. וכן אליהו בהר הכרמל שפעל בעת מנחה, שהוא בחי' יצחק, בחינת רבינו הקדוש. ואליהו אמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. ועיין מש"כ עוד בזה עה"פ הקל קול יעקב והידים ידי עשו – כידי עשו שערת (פרשת תולדות, בראשית כז:כב-ג).

פלגא עלי ופלגא עליך. יצחק, י"צ – זה ק', ק' פלגא ופלגא – נ' נ', ואז יש ח', הרי נ נח. זה מצד ימין. וכן מצד שמאל, ח"ק – כנ"ל.

צ. רש"י ד"ה מקק דסיפרי תכך דשיראי, כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה, ע"כ. תכך איילא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והראשי תיבות של: תכך איילא פה הה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

צ. ופה דתאני ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

צ: תורי דקל אחת. תורי דקל בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ורש"י כז"ל ולא ידעתי למאי חזי ע"כ.

מפתחות:

אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר: לקמ"ת ח:ה דף יז..

מפתחות:

החושד בכשרים לוקה בגופו: לק"מ קד דף צז:.

צח. מ"ח קרשים היו. נלע"ד שכנגדם יש המ"ח דברים שהתורה נקנית בהן (מסכת אבות ו:ו), וחז"ל אמרו שרק משה רבינו היה יכול להקים אותם, וכן לענין קנין התורה אי אפשר בלי משה רבינו.

ק. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו. י"ל על פי המבואר בספר אדיר במרום (עמ' תכא-, מכון רמח"ל), שמאדם קדמון יצאו החושים, אזנים חטם פה ועינים, והם בחי' אור בלי כלים, וזה סוד המאמרות, כי לא יצאו הדברים בסוד זיווג, כי לא היה הזיווג בסוד פנים בפנים אלא אחר בריאת אדם הראשון. ורק אחר כך מ"ה וב"ן נקשרו תחת הנהגת יסוד ומלכות של אדם קדמון, והיה זיווג של הגוף, וממנו כלים, כל זה מבואר שם היטב. וחטא אדה"ר מבואר בעץ חיים שהוא בסוד האגוז, שיש לו קליפה דקה בחי' נגה, וג' קליפות קשות, ונדבקו באדם וחוה. הרי שמצב זה של האגוז עומד על הכלי, מציאות העולמות שנעשים בבחי' כלים ממש, וזה המצב של כלים עשוי על אורות החושים.

מפתחות:

וכתבתם שיהא כתיבה תמה: לק"מ כג:ד דף לה..

קג. משנה. הכותב שתי אותיות בין בימינו וכו' בין משם אחד וכו'. ובגמרא דרשו את הפסוק (ויקרא ד:ב) ועשה אחת מהנה, ע"ש. ובזה יש לפלפל באות נ' של נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא כתיבה בפני עצמה, וע' לקמן קד: שחכמים פוטרים בכתב אות אחת סמוך לכתב – ולהשלים שאני (לחייב משום כותב ולא משום מכה בפטיש, ובמנחת חינוך דייק מלשון רש"י רק בכ"ד ספרי קודש, וצ"ע לענין הפתק הקדוש ונ נח נחמ נחמן מאומן), ובכתב אות אחת נוטריקון, ואכמ"ל.

קג. – משנה יב:ג הכותב נח מנחור. כי נחור, הוא נח ו"ר, ו"ר גימטריא נ נח נחמ. וע"ש שלומדים הלכות כתיבה ממה שהיו כותבים על קרשי המשכן. והרי מצינו מקור קדמון לכתוב נ נח על הקירות. וע' בפרק על שגעון שהבאנו שדוד המלך ג"כ היה כותב על הקירות כדי להנצל מהקליפה.

עיין במסכת בבא בתרא קסו: ילמד התחתון מן העליון באות אחת אבל לא בשתי אותיות, כגון חנן מחנני וענן מענני.

קג: א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול: מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח וכו' ע"ש. ולהלכה קי"ל שהמתכוון לכתוב שמעון וכתב שמ, אינו חייב.

ומכאן יש לפלפל הרבה בענין נחמ, שכתוב בפתק עם מ' פתוחה.

בענין נחמ, יש להעיר שכ' בלק"מ שכשפר ר"ת כפול שלוש פשוט רבוע, שרואים שהפשוט מפסיק בין השלוש לרבוע.

(ת"פו"ר מעשה אומ"ן בחולו של מועד. בחפ"ת חלוקו).

מפתחות:

מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין\ם: לק"מ ז השמטות דף ט., נט:ד דף ע:.

מנצפך צופים אמרו: לק"מ לז:ו דף נא:, סה:ד דף פא.. שיחות הר"ן עג.

קושטא קאי: לק"מ מז דף נה:, פו דף צה., לקמ"ת ב:ד דף ג:.

מאמר פתוח נאמן פשוט: לק"מ נו:ז דף סו:.

שקר מקרבין מיליה ואמת מרחקין מיליה: לק"מ קיז דף קיא.

קד. צדיק כפוף צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש, ע"ש.

במנוד, עם האותיות והכולל, בגמטריא נ נח. במנוד ראש, עם האותיות והתיבות, בגמטריא תרי"ג.

כפיפה, בחי' כפול, כפיפה על כפיפתו, בחי' עוד כפילה, הרי מרובע. והם נאמן כפוף, נאמן פשוט, צדיק כפוף, צדיק פשוט.

אנכי יהיבא כתיבא נאמנים אמריה: לק"מ נו:ז דף סו:.

אנא נפשי כתבית יהבית: לק"מ קעג דף קז:.

מפתחות:

כי כל הכועס כאלו עובד עכו"ם: לק"מ קנה דף קה:.

קה: הדרך שהצדיקים היו מראים לפנים – כאילו הם כועסים כדי לאיים על בני ביתם וכדומה. ורבי יהודה היה שליף (נוטש, מוציא) מצבייתא (חוטים מהבגד). מצבייתא עם הכולל בגמטריא סבא נ נח נחמ נחמן מאומן! כי ידוע שסבא ישראל היה נותן לאנשים "תיקונים" גדולים, שהיה צועק עליהם וכו'.

קו. רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי מחוי פשוט. ממש ענין חתימת נ נח – באצבעותיהם, כמו שכתבנו במקומו (כרך חמישי – מאומן – ערך אצבעות – חותמים נ נח בידים).

ויש לציין שכעין זה במסכת מנחות דף לה: בענין שיעור אורך רצועות תפילין של ראש אחר הקשר, רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט.

קז: הנמר קאי ריקמי ריקמי. עיין מש"כ במסכת אבות ה:כ, שנמר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן, ריקמי בגמטריא רבי נחמן. ועיין כאן ברש"י שלפי הגמרא כאן פירוש נמר מלשון תמורה, ואתי שפיר כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רעז, כי יש תמר בקדשה בחינת צדיק כתמר יפרח, וכנגדו תמר בסטרא אחרא וכו'.

מפתחות:

לכתוב על עור בהמה טמאה שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר לפיך: לק"מ ס:ז דף עב:.

מפתחות:

דלמא חוויא דרבנן טרקיה: לק"מ נז:א דף סז:.

קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה.

עיין שיחות הר"ן אות ק' ותתפשהו בבגדו (בראשית לט:יב) שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו וכו' וכו' ע"ש.

קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה, תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה, מאי תקנתה, תשמש קמיה (פרש"י עם בעלה ותתגנה בפניו), איכא דאמרי כ"ש דתקיף ליה יצריה, אלא תשקול ממזיה (-שערה) וטופרה (-ציפורנים) ותשדי ביה ותימא דישתנא אני (פרש"י דרך נשים לי ולחש בעלמא הוא), ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי מה שביארנו בקונטרס בעידן ריתחא, בחלק נחמן – ד', בפרק הרגע האחרון אות ז', שצדיקים כאשר תקפה עליהם יצרם הם מיחדים בעליונים, [וזה פשוט שהנחש הוא היצר הרע] וזה ממש מה שהגמרא אומרת תשמש קמיה (ומה שפירש רש"י ותתגנה בפניו, י"ל שאין זה לשון גנות, אלא לשון שכיבה, כמו שהגמרא כתבה מיד לפני זה, וניגני בי כוכבי – לשכוב תחת הכוכבים). אבל מי שאינו ראוי לעשות כן, חלילה לו. ואין לו אלא לעשות כשאר עצות, ומעיקר העצות שם לגנות את התאוה שהיא קיא צואה וכו' כמבואר שם, וזה כל הענין של דישתנא אנא.

קי: ואי לא ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן סוף תורה כט – שייך לאות ח: ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת אף שיין מזיק לה.

קיג.

מפתחות:

ר' יוחנן קרא למאניה: לק"מ כה:ג דף לח..

ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא: לק"מ צד דף צה:.

קיג:

מפתחות:

שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול: לק"מ נח:י דף סט:, סו:ג דף פג:, לקמ"ת ב:ה דף ד..

אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת: לק"מ רעז דף קכ..

ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא: שיחות הר"ן צה.

קיד.

מפתחות:

ת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה: לק"מ כט:ג דף מ..

קטז.

מפתחות:

ומה שמי שנכתב בקדושה וכו': לקמ"ת לב דף כד..

קטז: א"ר נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן, כדי שיאמרו, בכתבי הקדש אין קורין וכל שכן בשטרי הדיוטות, ע"כ. רבינו פירש כעין זה בענין איבוד הספרים הקדושים, עיין לקוטי מוהר"ן תנינא תורה לב.

קיז:

מפתחות:

ויאמר משה וכו' מכאן שחייב לאכול שלוש סעודות בשבת: לק"מ קכה דף קא:.

קיז: שיטת רבי חידקא שצריכים לעשות ארבעה סעודות בשבת, וזה ממש ענין של השיר פשוט כפול משולש מרובע, כי חידק"א בגימטריא קכג, שזה, אחת שתים שלוש, והוא אומר ארבעה סעודות, שעי"ז זוכין לכל הדברים המפורטים שם בגמרא, שזה מאומן.

קיח.

מפתחות:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים: לקמ"ת עב דף לג..

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. י"ל שבתך זה רבינו הקדוש, וצריכים למלאות את כל החלל עם רבינו, הרי עשה שבתך חול, ועל ידי זה, ואל תצטרך – לא לצטרך לכלום. לבריות!

קיח:

מפתחות:

אביך במאי הוי זהיר טפי: שיחות הר"ן רלה.

השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו: שיחות הר"ן רסא.

א"ר יוסי חמש בעילות וכו' והאיכא ורדימס, היינו ורדימס היינו מנחם. ורדימס בגמטריא רבי נ נח.

והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל.

עמש"כ בחיי מוהר"ן אות תנג.

קיט.

מפתחות:

וכבדתו כבדהו בכסות נקי: לק"מ יד:ה דף יט:.

מעשים לכבוד שבת – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קז.

יוסף מוקיר שבת – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' קט. על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' קיב. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קיד. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' קטז. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' קיח.

שלחן של זהב – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יג 'אשרי העם השגחה', עמ' קכ. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קכב.

קיט. בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי, עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין וכו' דאמר רבי חייא בר אבא (אמוראה דור ג') פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם וכו'.

מכאן קשה על מש"כ רבינו בשיחות הר"ן אות ד' שלאחר החורבן נפל העשירות, וקשה מאד שאיש כשר יהיה לו עשירות מופלגת. וצ"ל שזה גופא היתה הנידון בגמרא, איך זכו לעשירות כזה אחר החורבן, ועל זה קבעו שמצות מעשר בארץ ישראל, כבוד התורה בבבל, וכבוד שבת בשאר העולמות הועילו.

ומה שרב אשי היה עשיר מופלג, וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה ס', כי חתם את התורה שבעל פה, אולי משום כל מי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ואין לך דעת יותר מזה שחתם התורה שבעל פה.

קיט. דאמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב וכו' אמר לי, קצב הייתי, ומבכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו, אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך, ע"כ.

צ"ב החילוק בין אשריך זו לענין ברכה שאסור להקדים ברכת עבד לברכת קונו, כמו שקי"ל במסכת נדרים (סוף לב:) אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד:יח) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' ע"ש. ונראה כי הברכה מלמעלה למעלה, שמברכים את המקור (ועי' תכלית ביאור זה בספר אדיר במרום), ולכן ע"כ צריכים לברך את העליון קודם. מה שאין כן כאשר משבחים, העיקר מה שנתגלה לשבח למעטה, ומתוך השבח בא לברך את השם יתברך.

קיט:

מפתחות:

המבזה ת"ח אין רפואה למכתו: לק"מ יד דף כ., נז שייך לעיל דף סט..

לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמנה: לק"מ לה:ח דף מט:.

קיט: אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר (ישעיה כד:ב) והיה כעם ככהן (כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו) וכתיב בתריה הבוק תבוק (פירוש: תתרוקן) הארץ.

עיין כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות ו', וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים... שזאת היתה מטרת חז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא (חוצפה יסגי)... ע"ש. (ועי' לקוטי מוהר"ן סוף תורה יד, שעתיד יהיה שלום גדול ויתבטל המשא ומתן).

קיט. לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הי' להם בשת פנים זה מזה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

והמכשלה הזאת תחת ידך אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם: לק"מ כב:יא דף לג:.

קכא: ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו, נקוטו בצוציתיה ואפקוה. פרש"י באספרמקי, בשמים, ע"כ. אספרקמי (בלי הי' וכמו שכתוב ברש"י), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא הקול המשקה את הגן של בשמים ונותן ריח טוב.

קכא: תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא, ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו, א"ל, ואותן חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם וכו', ע"ש. רוח חסידים נוחה ע"ה בגמטריא רבינו נחמן. הסופי תיבות של: ואותן חסידים אין רוח, אותיות נחמן. וכן הסופי תיבות של : אין אוח חסידים נוחה הימנו בגמטריא נחמן ע"ה, והסופי תיבות של: אין רוח חכמים נוחה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן. הימנו, בגמטריא נ נח, עם הג' אותיות,

קכא: א"ר אבא בר כהנא פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו, ע"ש. ניותי אחד, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קכה. א"ר זירא אמר רב שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת, פרש"י טליתות, ע"ש. פרוזמיות בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

קכה: רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו. ושפשפום בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה.

קכז. גדולה הכנסת אורחים וכו' ורב דימי מנרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש. והנה רש"י ריש עמוד ב' כתב שהשכמת בית המדרש היינו תלמוד תורה הנזכר בברייתא של תלמוד תורה כנגד כולם, ולפי זה לכאורה רב דימי חולק על הברייתא, וסובר שתלמוד תורה פחותה מהגמילת חסדים של הכנסת אורחים, וצריך תלמוד.

קכז. תלמוד תורה כנגד כולם. בברייתא לא הזכיר תפילה, אלא עיון תפילה. כי כל מצוה יש עיקר המצוה ודברי התורה שלה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן, שהם בחי' הסוד והתפילה. ובתלמוד תורה גופא יש תפילה, והיא תכלית הלימוד, ויש את כל הענין לעשות תפילות מהתורה, ואכמ"ל.

ועוד צריך עיון לפי רב המנונא (לעיל י.) במה שהיו מאריכים בתפלה, מפני שזמן תפילה לחוד, הרי אין תפילה בכלל בערך הזמן ובערך שאר המצות, ואיך שייך אפילו למנות עיון תפילה בחשבון המצות.

קכז: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות וכו'. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, שלכאורה אלו הם שני מיני דיונים של לימוד זכות, ע"ש.

קכז: ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים וכו'. בשאילתות דר' אחאי גאון פרשת שמות כתוב שזה היה ר' עקיבא שמושכר אצל ר' אליעזר בן הורקנס. ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' סג כתב שהיה בזמן שהיה רבי עקיבא עם הארץ וגם אז היה בעל מדות טובות [ויש לדייק בלשון רבי עקיבא בשעת פטירתו, מסכת ברכות סא: - כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך וכו', בפשטות הלשון משמע כל ימי חייו, אלא שיש לדחוק שהוא כביטוי מיום שעמדתי על דעתי, מיום שנכנס וקבל עול תורה]. ואם קבלה נקבל, ואם לאו יש כמה דיוקים שלא עולים יפה, כמו ידיעת רבי עקיבא במעשר ובחרמים וכו', אשתו ובניו וכו', ולענין מדות טובות של רבי עקיבא, עיין בכתובות סב: בתוספות ובמש"כ בשיחות הר"ן אות רעב. וע"ע במפרשים שרצו לפרש שגם ר' אליעזר עוד לא עלה לגדולתו, כי איך נדר וכו' ע"ש. וגם זה קשה לפי כמה דיוקים, וכמו שכתוב שהלך לחביריו להתיר הנדר וכו'.

ותמוה לי מאד, שהרי ר' אליעזר העיד (סנהדרין סח.) הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת וכו' וכו' ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף ע"ש. ואם הסיפור הזה קרה בעוד ששניהם זכו לתורה, איך קפץ רבי אליעזר לזכות כל כך יותר מרבי עקיבא. ולולא דמסתפינא הייתי מפרש שהסיפור היה אחר ששניהם זכו לתורה. והענין הוא שרבי עקיבא היה משמש את רבי אליעזר. ואף על פי שרבי עקיבא כבר זכה לגדולה וכל תלמידיו, עם כל זה הרי מבואר להדיא בגמרא הנ"ל שאפילו הכי היה ראוי מאד לו לשמש את רבי אליעזר, ולכן יתכן שבאמת זכה ושמש אותו אותם ג' שנים.

קל. לוי איקלע לבי יוסף רישבא, קריבו ליה רישא דטוותא (מין עוף) בחלבא, לא אכל, ע"ש. רישבא נוטריקון רבי ישראל בער אודסר. ועיין לקמן קמו:

קלב. רש"י ד"ה עיקבא עצם כשעורה הלכה – דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות, ע"כ. עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות שמג.

קלח. קרמנאי ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח.

קלח:

מפתחות:

דבר ה' זו נבואה: לק"מ ח:ז דף יז:.

עתידה תורה שתשתכח מישראל: שיחות הר"ן ח.

מפתחות:

רב חסדא ובנותיו – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ו 'קרא את יהושע', עמ' קכד. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' קכו.

קמה:

מפתחות:

אמור לחכמה אחותי את אם אם ברור לך הדבר וכו': לק"מ כא:ח דף ל:.

קמו.

מפתחות:

ובמעמד הר סיני פסקה זוהמתן: לק"מ ז:ג דף ח:.

וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהומתן: לק"מ לח:ו דף נב:, לקמ"ת ח:ח דף יז:.

נחש הטיל זוהמה בחוה: לק"מ עד דף פט:.

קמו: אמר טבות רישבא. טבות בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. רישב"א נוטריקון רבי ישראל בער אודסר כנ"ל דף קל.

קמז: אמר רבי חלבו, חמרא דפרוגיתא ומיא דיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, חמרא דפרוגיתא, פרש"י שם מדינה שיינה משובח, עכ"ל. והרי הוא כיין הונגרי שרבינו דימה תורתו אליה. דפרוגיתא בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וזה לעומת זה, והוא ממש ענין המבואר בסיפור כאן כמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קי"א.

שוב ראיתי שמקום זה – דיומסת, נקרא במקומות אחרים (עיין קהלת רבה פרשה ז) אמאוס, בגמטריא נ נח!

כי הדר אתא, קם למיקרי בספר, בעא למיקרא (שמות יב:ב) החדש הזה לכם, אמר: החרש היה לבם וכו'. רבי עקיבא איגר ציין לספר קרנים, והבאתי אותו במילואו בלקוטי מוהר"ן תורה קיא ע"ש – כי הוא ענין נוגע להפוך רב"י לרי"ב.

מפתחות:

מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קכח.

קנא:

מפתחות:

כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים: לק"מ יד דף כ., קטז דף ק:.

כל המרחמין על הבריות מרחמין עליו: לק"מ קיט דף קא..

כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם: לק"מ לא:א דף מג:.

ושבו העבים אחר הגשם זה הראות שהולך אחר הבכי: לק"מ נא דף נט., סה:ב דף פ., רנ דף קיז., לקמ"ת סז דף ל:.

במתים חפשי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות: לק"מ ער"ה דף קיט:.

כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא: לקמ"ת ב:ו דף ד..

קנב.

מפתחות:

ויקום לקול הציפור וכו' שכל השירות דומות עליו כשיחה: לק"מ רכה דף קיד:.

דוק בככי ותשכח ברגלין: לק"מ רעז דף קכ:, לקמ"ת ח:א דף טז..

קנז: עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא (גיגית) דמיא, וקא משח (מדד) ליה, אמר ליה, יאמר דאמרי רבנן (מודדין בשבת – ב) מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור? אמר ליה, מתעסק בעלמא אנא, ע"כ.

הנה עכשיו באתי מסעודת סיום והרב אמר דרשה על זה למה סיים המסכת בסיפור כזה, ואמר על כרחך שאינו בא אלא ללמדנו שצריכים לחזור עוד הפעם על המסכת. ולא הבנתי בכלל. אכן מה שכן הבנתי זה בדיוק להיפוך. שהלומד את המסכת יכול ליפול ביאוש מרוב הדינים והחומרות של הלכות שבת, והעיקר בשבת זה להיות שמח, שמח מאד, וכמו שרבינו הקדוש גילה והדגיש מאד, על כן סיימו את המסכת בסיפור כזה שקדוש עליון כבור רבה בר רב הונא מה עשה בשבת? הוא ישב בתוך גיגית של מים וסתם עשה חשבונות מה שבא לו לאוות נפשו בלי חששות. ובכך הגמרא נמשכת למסכת עירובין, עירובין בגמטריא שמח.

(וחשבתי שאולי יש בזה גם מענין ביטול כישוף, כי ידוע שהיושב מוקף במים ניצל מכשפים, וכן רבינו גילה שעל ידי ענוה ניצול מכשפים, ורבינו גילה שהעינים והראות של שבת מזכים את האדם לראות שפלותו ולהשיג ענוה. ולא סתם המסכת מסיימת בדף קנז (שהוא הדף הנק"ו), אותיות נזק, שנישמר ונניצל מכל נזק ומכל דבר רע, ודו"ק).

עירובין

עירובין, עם הז' אותיות, בגמטריא פצפצי"ה, ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. עירובין בגמטריא שמח, עמש"כ בסוף מסכת שבת. עירובין בגמטריא דן ברסלב, דן הוא המאסף לכל המחנות כי העירוב עושה ערבות לישראל, ובפרט בתורה רפ"ב רבינו עיר"ב כל עם ישראל, וכן ד"ן מרמז על השיר פשוט כפול משולש מרובע שראשי תיבות שלו ד' נוני"ן של ברסלב. עירבין בגמטריא רפ"ח ס'. כי יש בענין רפ"ח הרבה חשבונות כמובא בספרים, ועל כן נראה לדרוש עוד, שיש לחלק הרפ"ח לשבעה ספירות התחתונות, שרק בהם היה עיקר השבירה ורשות הרבים, ויוצא לכל אחד ואחד מ"א ניצוצות (בגמטריא האותיות של אהי"ה במילוי ומילוי מילואו כנודע), ואחד כולל על כולם. וזה בחי' י"ן של עירובין, כי י' נחלק לעטרת היסוד של הזכר ויסוד הנוקבה כמובא בענין הי' של שרי, חציו הלך לאברם להיות אברהם וחציו נשאר לשרה, בסוד הנ"ל. הרי הי' מורה על שני יסוד ומלכות, והן' היא החמשה ספירות של חג"ת נ"ה שבהם אימא מתלבשת כנודע. והרי ז' ספירות, עם הי"ן בגמטריא ס"ז, ועם המ"א ניצוצות, נ נח.

עירובין. אותיות ויעבר י"ן. ויעבר בחינת ע"ב רי"ו (תקוני זוהר מובא בלקוטי מוהר"ן תורה יג). ועי' בקיצור הכוונות לחודש אלול שהרמח"ל כותב לכוון בויעבר י' – זו היא ההוי"ה של שילוב הוי"ה אלהי"ם הנ"ל (בגמטריא סליחה), "על פניו" – אלהי"ם וס' צירופים שלו (דהיינו חצי הצירופים) הם כמנין פניו, ע"כ. ובזה א"ש ויעבר י"ן – י"ן בגמטריא ס'.

עירובין ע"ה והערב נא י"ה.

עירובין – עיין מש"כ על השם חנניה.

ב: תנן הכשר מבוי ב"ש אומרים לחי וקרוה וב"ה אומרים לחי או קורה.

מבוי לחי, עם התיבות, בגמטריא נ נח. לחי קורה ע"ה בגמטריא רבי נחמן. מבוי לחי קורה בגמטריא רבינו נחמן ע"ה.

מבוי, נראה לפרש מ"ב, "פשוט ומלא ומלא דמלא (שם הוי"ה) הוא התפשטות הצריך לברוא את הכל, וסוד ג' מדריגות כח"ב (אדיר במרום תקמז, מכון רמח"ל)", ו"י, אלו הזכרים של שם הוי"ה וחסר הנקבות, והרי אינה רשות היחיד. ולכן הכשר מבוי בלחי שעושה צורת ה', והיא ה' תתאה, שכינה, כדאיתא בתיקוני זוהר (ח.).

ג.: רבא אמר זה וזה כשר חלל וסכה תנן חלל מבוי תנן, ע"כ. ולכן גם מי שנוגע ברבנו אפלו בעצבע קטנה אין לשער מעלתו (חיי מוהר"ן אות ש).

יא. אמר רב כהנא כי תניא ההיא בפיתחי שימאי, מאי פיתחי שמאי, פליגי בה רב רחומי ורב יוסף, חד אמר דלית להו שקפי, וחד אמר דלית להו תיקרה, ע"ש.

שימאי בגמטריא רבי נחמן ע"ה. שקפי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא: לקמ"ת לט דף כה:.

מפתחות:

שתי תמורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מבינהם וכו': לקמ"ת צ דף מ:.

מפתחות:

מגילה עפה כד עייפת לה כד קלפת לה: קלג דף קב:.

והגה והי והי זה שילום שכר לרשעים בעולם הזה: לק"מ סו:ג דף פג:.

כא. והגה והי – עיין לקוטי מוהר"ן תורה סו.

כא. והגה – לשון שמחה, ומזה יש ללמוד והגית בו יומם ולילה, מצוה להיות בשמחה תמיד.

כא. אמר רב חסדא דריש מרי בר מר, מאי דכתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצות מאד, דבר זה אמרו דוד ולא פירשו, אמרו איוב ולא פירשו, אמרו יחזקאל ולא פירשו, עד שבא זכריה בן בן עדו ופירשו וכו' עיין שם. והמרש"א פירש שאצל דוד כתיב רק מדה אחת, רחבה (פשט). איוב הזכיר שני מדות, אורך ורוחב: ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים (פשט ודרש). יחזקאל הזכיר ג', שהמגילה היתה כתובה מפנים ומאחור (סוד), זכריה ראה מגילה שהיתה כתובה משני צדי הקלף, ועוד היתה מקופלת לשנים, ע"ש. הרי שיר פשוט כפול משולש מרובע.

מפתחות:

הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת: לק"מ סא:א דף עד..

בשעה שתקן שלמה ערובין ונטילת ידים – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' קלב.

מפתחות:

למחר לקבל שכרם: לק"מ יב:א דף טו:, סד:ה דף פ..

מי שמשחיר פניו פניו וכו': לק"מ טו מאמר רבב"ח דף כא..

ומשלם לשונאיו וכו' שכביכול הם משא על פניו: לק"מ סו:ג דף פג..

רב אדא בר מתנא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סו 'ויהי נא פי שנים', עמ' קלה.

כב. היום לעשותן מחר לקבל שכר, וכמו שמלה היום משמעו העולם הזה, המלה מחר, משמעו עולם הבא. מחר, זה אותיות מם חת ריש, מם חת (עם האותיות) בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (עם הכולל), ונשאר , ריש, שהוא אותיות שיר. שזה מראה שעיקר העולם הבא הוא השיר של נ נח נחמ נחמן מאומן, וכמו שרבינו אמר, אני אשיר שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים!

כג. – משנה ב:ו

וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנים בפסח, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, ע"כ. וכן הוא ברע"ב: עקרבנין, אבל במשנה שמופיע בגמרא לא גרסינן עקרבנים אלא עקרבלין. ואכן, בעקרבנין, עם הח' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכן מצינו שמה שכתוב בתורה (שמות יב:ח) ומצות על מררים, מררים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח. מערבין בפעפועין ובחגלוגות ובגודגדניות. פעפעין (בלי הו') בגמטריא רבי נחמן. החגלוגות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ורש"י פירש פולפי"ר בלע"ז בגמטריא רבנו נחמן. הגודגניות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כט. תרדין יפה ללב וכו' אבי תפי וכו' – עמש"כ בברכות דף לט.

כט. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

מ.: שנת תש"פ הדף יומי של ערב ראש השנה שחל בשבת, שבוא מדובר בדף. וגם בסוף הדף, לפי גירסת רש"י הרבנן שלחו את רב ייבא סבא, ייבא ראשי תיבות ישראל בער אודסר סבא (ואם תאמר יש עוד י', הרי עודעשר, עמש"כ על אביי) בערב ראש השנה לרב חסדא (הרב של חסד – רבינו), ורב חסדא אמר לו שהוא בא לו כי היה צריך המקום – שזה ממש הענין של ראש השנה של הצדיק, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא א', עד שתגיע למקומו.

מא – והנה בראש השנה גופא ראיתי במפרשים שהביאו שיש ענין לצום אפילו בלי השלמת היום שבכי האי גוונא לא עולה להתחשב לצום, כדי להשתתף בצער, ובזה אולי אחד מהטעמים הכי חזקים ששמעתי על מה שרוב העולם לא זכו להיות השנה אצל רבינו, כי לא אפשר להפליג בשמחתינו כנהוג כאשר העולם מדוכא ומעונה בשקר הקרונה. (וכן בחיי מוהר"ן אות קפו ז"ל אינו נכון שהם יהיו בצער ואני בשמחה. כי בשלמא אם לא הייתי נשרף רק הם בעצמן הייתי מכרח להצטער עמהם, כי מחמת שיש לישראל צער כזה גם אני מכרח לסבל עמהם להצטער עמם בצערתם. אבל עכשו שגם ביתי נשרף, ובודאי אני צריך לקבל באהבה ובשמחה וכו' ע"ש).

מא: (ועיין לעיל)

מפתחות:

ג' אינם רואים פני גיהנם וכו': לקמ"ת צ דף מ..