Chapter ד'

פרק ד'

משנה מא: מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים. פלנדרסין, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

מפתחות:

שאין אליהו בא בשבת ולא בע"ש: לק"מ קיז דף ק:.

מפתחות:

הדרי בי: שיחות הר"ן סא.

רב יהודה בר אישתתא, אישתתא, פרש"י שם אדם. אישתתא בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה.

נב: משנה: מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ר"ש אומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין, ופרש"י שהט"ו אמות הם דוקא, על חשבון תשעים טפחים, ע"ש. והרי זה בחי' הט"ו ווי"ן של ויציב ונכון וקיים וישר שאומרים אחר קריאת שמע בשחרית, כמובא בכוונות, שהם בגמטריא צ'.

מפתחות:

דוד דגלי מסכתא כתיב ביה וכו': לק"מ רפג דף קכב..

נג. מימי לא נצחני אדם אלא אשה תינוק ותינוקת ע"ש שהאשה הוכיחה אותו על שלא השאיר פאה בקערה וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

ר' יוסי בר אסיין כד הוי משתעי בלשון חכמה וכו': לקמ"ת עז דף לה:.

מפתחות:

אל תקרי חרות אלא חירות: לק"מ י:ח דף יג:.

כי חיים הם וכו' למוצאיהם בפה: לק"מ יא:א דף יד:. כי חיים הם למוצאיהם, למוציאהם בפה: לק"מ נו:ג דף סה..

למוצאיהם בפה: לק"מ טו מאמר רבב"ח דף כא..

וממדבר מתנה: לק"מ יד:ה דף יט..

וממדבר מתנה היינו שפלות: לקמ"ת עב דף לד..

אלמלא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם: לק"מ נד:ד דף סא:, ס:ח דף עג..

אלמלא לא נשתברו לוחו הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל: לק"מ ריז דף קיג:.

נד. תנא דבי ר"א בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמיות. ולכן מצינו בכמה ספרים ותפילות שמסיימים, אמן נצח סלה ועד.

אמן - מרמז ל'מאומן' (ועמש"כ בריש החלק על תפילה). נצח גימ' נחמן. סלה עם האותיות גי' נחמ. נ'צח ס'לה ר"ת נס וא"ב דאח"ס ס=ח, הרי נח, גם בס"ת אמן' נצח'. א"נ י"ל נס גי' נ נח עם התיבות. ועד - זה העדות, החתימה.

נד. כי נעים כי תשמרם בבטנך וכו' אימת ד"ת נעימים כי תשמרם בבטנך היינו שיהי' לומד ע"מ לעשות ולקיים בפועל ממש כל מה שלומד וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

לא יחרוך רמיה צידו לא יחיה ולא יאריך: לק"מ י מאמר רבב"ח דף יד..

כיצד סדר משנה: לק"מ ל:ו דף מב:.

רבי אלעזר בן פדת בשוק של צפורי – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קלז.

נח. בשנת התשפ"א הדף יומי של ח"י תשרי, הילולא של רבינו למדו דף זה. עירובין נח בגמטריא רבנו נחמן. עירובין דף נח ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

סג. המורה הלכה בפני רבו חיי מיתה כו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

סד. רבה בר שימני ור' מנש' בר' ירמי' מדפתי הוי קא מפטרי מהדדי אמרי נימא מלתא כו' דאמר מר וכו' אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו פתח חד מינייהו ואמר היכי דמי שתוי כו' שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

סד. עירובין סד. לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו, היינו זוכר את חבירו (עיין תנא דבי אליהו פ"ה ובילקוט מ"ב רמז רכד, שעל ידי אותו דבר הלכה יאמר "זכור איש פלוני לטוב שזו ההלכה קבע בידי").

ואע"ג דבכל מקום יש הקפידא חמורא לא להשתמש בדברי תורה אלא לשמה, הרי כל אותיות התורה הם נשמות ישראל, ועל ידי הלימוד מעוררים ומזווגים הנשמות כמובא.

וזה מה שתני במסכת אבות, ודאשתמש בתגא חלף, היינו כאשר אחד מחלף ועובר מחבר יש להשתמש בתורה כדי שיזכרו.

וכן בהמשך הגמרא, המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח בהן ספר תורה ע"ש. הרי משתמש בספר תורה כדי להקים שם להגר, ולכן יקנה ספר תורה דייקא - דאילו לפי רב ששת שאמר אפילו בעל בנכסי אשתו, פרש"י סתם בעי למיעבד בהו מצוה, ולאו דוקא ספר תורה.

ולפי זה לכאורה כאשר שני נשים נפטרות זו מזו, אין שום ענין שתהיה מתוך דבר הלכה.

מפתחות:

כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו: לקמ"ת כו דף כג..

סה. אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, פרש"י אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי, עכ"ל.

עיין ביורה דעה ריש סימן רכג ז"ל המדיר עצמו מהנאת בנו, כדי שלא יתבטל הבן מלמודו בשבילו, מתר הבן למלאות לו חבית של מים, להדליק לו את הנר, ולצלות לו דג וכו' ע"ש. ובבאר היטב כז"ל דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כ"כ לא אדריה עכ"ל. הרי מבואר שיש גדר של ביטול תורה קטנה, אכןמלשון אביי, לא תנאי, משמע שהיה מחשיב זה לביטול גמור.

ויתכן ליישב בעזה"י שמה שהיה מפריע לאביי לא היה עצם העבודה בפני עצמה, אלא שהיה בא מתוך ציווי, והציווי מחייבת ונותן עליו אחריות וממילא אחשביה להעבודה להיות מעכב בלימודו. אבל בלי הצוואה, שהבן יעשה מרצון עצמו, אז אין זה נחשב אלא בהגדרה זו של ביטול תורה במקצת.

אמר רבא אי קרצתן כינה לא תנאי, רבינו חננאל (ד"ה ורבא) פירש שהצער של נשיכת הכינה היה מבטלו, והמרש"ל (חכמת שלמה ד"ה אי) פירש שאם היה הורג כינה היה הדבר מאוס עליו ומטריד דעתו. ועיין במסכת שבת סוף דף פח. ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען (נוטפות) אצבעתיה דמא וכו' – ואותו רבא הודה כאן שלא תמיד הוא זוכה לריכוז כזה.

והנה כאשר למדנו את זה בדף יומי, לפני שלמדתי הדף, בשחרית התפללתי ביחידות בחדר שלי והסתובב עכבר קרוב לי ועשה רעש, והיה לי נסיון לכוון ולהתרכז, וצחקתי מעצמי, שהנה אני רוצה להתפלל באימה ויראה לפני מלך מלכי המלכים, ואפילו עכבר קטן מדאיג אותי. והרי אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, וידוע הסיפור של בוסתנאי שכאשר עמד לפני מלך בשר ודם נתן את עצמו להיות נשוך מדבורה ולא התיחס לזה בכלל בעמדו לפני המלך.

ואז למדתי הדף וקבלתי הנחמה כנ"ל.

סה. אמר רב יהודא לא איברי לילא אלא לשינתא. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

עה: אמר רב יוסף תני רבי היו ג' אסורין אמר להו רב ביבי לא תציתו ליה אנא אמריתה ניהלה הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה, אמר רב יוסף מריה דאברהם רבים ברבי איחלף לי, ע"כ.

עיין מש"כ בערך הלכה, שבגאולה הלכה כיחיד, כהצדיק, ודו"ק.

פה: מה שאמר רבי על בן בונייס פנו מקום לבן מאה מנה וכו' ע"ש. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כגון חצירו של בן בונייס. בונייס בגמטריא נחמן.

פה:-פו. בן בונייס אתא לקמיה דרבי, אמר להו פנו מקום לבן מאה מנה, אתא איניש אחרינא אמר להו פנו מקום לבן מאתים מנה, אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי, אביו של זה יש לו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה, אמר לו, לכשתגיע אצל אביו אמור לו אל תשגרהו בכלים הללו לפני.

נראה לפרש על פי מה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (אות צג) שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות וכו' וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות וכו' שתלמיד חכם שנוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות הוא מפרש כמו שכתבו (משלי יז:ט) "ושנה בדבר מפריד אלוף" וכו' אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש – חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו וכו' מי שיודע זאת הוא יכול להחיות מתים וכו' כי על ידי שמחלק אלפים למאות וממשיך האלפים לתוך המאות כנ"ל על יזי זה נעשה ממות מאות על ידי שנכנסו האלפים לתוכם. ומי שאינו יודע זאת אינו יודע מפני מה הוא עכשו בשמחה ואינו יודע היחוד של ברך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואינו יודע מה זו ציק קדרה וכו' ע"ש.

כי אלף ספינו בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה, זה בחינת שנה בדבר, שעי"ז מחלק האלף למאה, ולכן רבי אמר פנו מקום לבן מאה מנה. והשני אלפים האלו, האחד (אלף ספינות על שם חשיבותם הספון) לחלק למאה, והאחד להכניס למות – בחי' עיירות ביבשה (להעיר את היבש – לחיות המת), לעשות מאות. ולכן רבי אמר לרבי יוסי, שכאשר ישיג אביו, שהיה לו בחי' זו, צריכים לקיים חגרהו על מתניך, ולכן אל תשגרהו בכלים הללו לפני, אלא חגרהו במתניך.

והאיניש אחרינא לא הזכיר שמו, וי"ל שאינו אלא אותו נחמ"ן, אלא באחוריים, בחי' פנו מקום לבן מאתים – מאתים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה בחי' שנה בדבר, שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה.

פו. (ועיין למעלה)

מפתחות:

זו רבי מכבד עשירים: לק"מ סח דף פו..

צו: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין?! – והנה תפילן בגמטריא פתק, אז בודאי ראוי לטרוח לעשות קמיע עם הפתק!

ק: תנא מגדלת שער כלילית, פרש"י שד, ע"כ. עיין בספר חסד לאברהם, לאחר שהביא שאין להשדים שער, הקשה מהגמרא כאן, ותירץ ז"ל וי"ל שלילית היא קליפה ואינה שידה ולכך היא מושרשת למעלה, אמנם השדים אינם קליפות אלא ענין נפרד שאפילו שורש בחיצונים אין להם, ולכך לילית יש לה שער והשדים אין להם שער, וזה דווקא בממשות היד דרך כאשר ימשמשו האדם, כי להדמות הם מתדמין בעלי שער, אלא כאשר יסתפק צריך למשמשן בידים, והם כולם קרוחי ראש וכו' ע"ש. ולכאורה אי אפשר לתרץ כן לפי רש"י. אכן לפי דבריו שגם השדים שאין להם שער, עם כזל זה מראין את עצמן כבעלי שער, י"ל שזה הכוונה, שהנשים מגדלות שער כמו שמראין השדין.

ק: אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וכו' וכו'. ובספר בן יהוידע (ד"ה אלמלא) כתב שעכשיו שניתנה תורה אין אנו למדים מוסר מבעלי חיים, משום שבהם יש גם מדות רעות ואנו עלולים ללמוד מהם גם מדות אלו ע"ש. ולא נראה כלל, כי הלוא צריכים ללמוד מכל דבר את הטוב ולא לללמוד מהרע.

והנכון בזה כבר גילה רבינו הקדוש בשיחות הר"ן (אות קטז) ז"ל ישראל עם קדוש אפלו אלו המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהישר והשכל מחיב אפלו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ מצד חיוב השכל והישר, רק מגזרת המלך הבורא יתברך שמו שצוה עלינו בתורתו לעשות כך, ע"ש.

קא: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הווין לה בנים שאפלו בדורו של משה לא היו כמותן, דאילו בדורו של משה כתיב (דברים יא:יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וכתיב (דברים א:טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואילו נבונים לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב (בראשית ל:טז) ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך, וכתיב (דברי הימים א:יב:לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם. איני, והאמר רב יצחק בר אבדימי וכו' וכו' מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים, כי קאמרינן דמרציא ארצויי קמיה ע"ש.

והרי חז"ל גם כן גינו את לאה בזה שיצאה, וכינו לה יצאנית (רש"י בראשית לד:א). ועיין במכתב של ר' אברהם קליסקר נגד ספר התניא של חב"ד (שנת תקנז, מכתב ס"ה בספר אגרות חסידים מארץ ישראל) שכז"ל ודור המדבר שהיה דור דיעה לא היו כי אם חכמים וידועים (דברים א:טו) ונבונים לא אשכח כי פחדו ורהו (?) להתבונן בבינה יתירה, עכ"ל. והרי לא דאג על חכמה ודעה, רק בענין בינה יתירה, שהיא דייקא בחי' מעלת האשה. (והגם שרבינו אמר שענין יששכר הלומד הוא למעלה מבחי' זבולון המפרנס, כבר הבאתי מהאריז"ל שזבולון בעצמו בחי' כתר ולמעלה מיששכר). והרי יש להבין הסכנה הטמונה בהשגת הבינה הזאת, שדורשת יציאה, חכמת נשים בנתה ביתה, ובין הדרך של חב"ד. ובכלל צריך ביאור כי הלוא הבעל שם טוב אמר תורה מבחי' בינה, כמו שרבינו גילה בספר חיי מוהר"ן אות שנג ע"ש. ולכאורה עיקר לימוד תורה דייקא על ידי בינה, כמו שאנו מתפללים בברכת קריאת שמע: ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' [אכן בנוסח אשכנז לא אומרים "בינה" , אבל בודאי מתפללים להבין].

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה מח, שבינה שמשם דינין מתערין, צריכים תפילה בכח. ועיין בלקוטי תורה של האריז"ל בפרשת בראשית, שכתר של הנוקבא משני שלישים של תפארת ז"א, מבחי' הגוף, אך מן האור המתפשט בתוכו, אינה לוקחת רק חצי שליש אור לבד. ומבאור שם שכל שליש הוא או"ר. וכתוב שם ששני שלישים, בגמטריא בית (וצריך לומר שפוחתים הב' כוללים), והנה כאשר מוסיפים על בי"ת, ק"ג - חצי שליש של האור, עולה בגמטריא תפל"ה. ואולי עוד נזכה להרחיב דיבור בזה בעזה"י.

ועיין שם בלקוטי תורה פרשת בראשית, שכתר ז"א אינו אלא משליש אחד של תפארת אימא-בינה, וחטאו של אדם הראשון באכילת עץ הדעת, היה בזה שרצה להגדילו לשני שלישים, ע"ש באריכות כל הפגמים שזה גרם.

פסחים

פסח בגמטריא נחמן. פסחים ע"ה בגמטריא הוי"ה אדנ"י נ נח.

ב. משנה א:א אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. מפורש בלקוטי מוהר"ן תנינא פג. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

מפתחות:

עיקם הכתוב טית אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו: לק"מ לח:ג דף נב..

ה. בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני ולבנין ביהמ"ק דכתיב כסא כבוד מרום מראשון ולשמו של שמיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

שחיפוש בנרות שנאמר נר ה' נשמת אדם חופש וכו': לק"מ ער"ה דף קיט:.

ח: שלוחי מצוה אינן ניזוקין. עיין במסכת שבת דף קיח: ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה.

שליח מצוה, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ממתי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד) ולא יחמוד איש את רצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה וכו' וכו' ע"ש.

הרי שהגמרא נקטה שכל מצוה היא כמו עליה לרגל, וההבטחות של התורה על העולה לרגל שייכים לכל מצוה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה ל' ז"ל והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים ועל כן הם ימי שמחה כמו שכתבו (דבירם טז) ושמחת בחגך, ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, ע"ש. הרי שכל המצות הם עולים לרגל.

וקשה, שהרי רבה בר בר חנה גנבו ממנו סל הלחם כאשר התפלל (בבא בתרא עד.), והרי תפילה מצוה היא. וי"ל.

פסחים דף כא:-

דא"ר אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא (ואין יכולים ללמוד מנבילה) הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה, נפקא ליה (שמות כב:ל – ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו) מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכל ואי אתה משליך לכל כל איסורין שבתורה ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא.

ר' אבהו לפי רבי יהודה לומד איסור הנאה לכל היכא שיש לאו של אכילה מאיסור של טרפה. י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה מח, צירי זה בחי' וייצר, יצירה לטב יצירה לביש וכו' וזה בחי' בינה ששם נוצר הולד וכו' בחי' כח התפלה מה שמתפללין בכח וכו' ע"ש.

והרי איסור טרפה היא בבהמה היא בהמה שאין לה כח, וכן בשר בשדה טרפה דרשו חז"ל על הוצאת אבר של העובר ממעי אמו, אע"פ שמחזירו הרי הוא טריפה, כי יצא מבחי' שכר פרי הבטן. וזה שורש היצירה לביש, ולכן שם יש רק איסור אכילה, ומשם והלאה משתלשל האיסור שיהא גם אסור בהנאה. ולכן לענין חולין שנשחטו בעזרה, רבי יהודה סובר שעל כל פנים הם בבחי' במעי אמו, ואין לאוסרן בהנאה, וזה מה שאמר לאו דאורייתא היא, כי התורה בחי' עשרה מאמרות מקבלין כח מכח אתוון, ואילו חולין אלו על כרחך לאו בחי' אורייתא במעי אמו של כח מעשיו, אבל עם כל זה אין לאוסרן בהנאה כנ"ל. בחי' כי מנגד תראה (עיין שם בסוף התורה), שמותר בהנאה, ושמה לא תבוא, שאסור באכילה, בחי' ארץ אוכלת יושביה.

וי"ל כעי"ז אפילו לפי ר' אבהו אליבא דר' מאיר שלומד איסור הנאה לכל לאוי אכילה מאיסור נבלה. כי נבל מלשון נבל תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר (יתרו יח:יח) כי כן היה בסוף שמשה רבינו נבל על ידי העם הזה במי מריבת קדש. ומשם התגבר הריב לשונות, ולכן משם יצא חומרת איסור הנאה לשאר לאווי אכילה, ואפילו לחולין שנחשטו בעזרה, כי ר' מאיר רואה את הפגם כבר מנבלה, מכישלון לשון משה שחילל קדושת הדיבור, ומשם ישתלשל האיסור להחמיר אפילו באיסור הנאה גם בחולין שנשחטו בעזרה.

והנה הגמרא מסקת, מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בינייהו, איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה וכו'. כי שפת אמת תיכון לעד, ולכן אע"פ שיש מחלקת וריב לשונות איך לפרש המילה אכילה, שהיא בחי' ארץ ישראל כנ"ל, אבל בסוף אם תיטיב שאת, ואז אהפך אל כל העמים שפה ברורה, ואין להם מחלקת אלא עד שעדיין יש בחי' שחיטת חולין בעזרה. שזה בחי' זמן הגלות, שמקום המקדש עדיין קודש רק שאין לנו כח לקדש ולהקריב.

כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה). וכמו שהשם יתברך אוהב את הצדיקים מצוה עלינו לאהבם, ואין השם יתברך מתירא מכלום (-אכן מדת היראה בעצמה היא יראה מהשם יתברך – ליקוטי מוהר"ן קמח)]

מפתחות:

בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות וש"ד: לקמ"ת א:י דף ב..

מא.: אמר רבא אכלו נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי, איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. רבא אמר אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים, זג וחרצן לוקה שלש וכו'. ע"ש.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה מ"ט בלקוטי מוהר"ן, שצריכים לעשות חלל פנוי, ובתוך החלל פנוי יוצרים העולמות. ועל ידי יצירת העולמות שהם מדותיו יתברך, מתגלה מלכותו. וזה ענין של לאו שבכללות, שהוא החלל שבו הבית לכלל היצור. וצרכים להעלות את המלכות על ידי השיר פשוט כפול משולש מרובע, והשיר פשוט הוא למעלה מכל הצמצומים, והוא בחי' חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה – כי על היחוד של השי"ת לא יבוא שום צמצום ולאו כלאו דחסימה – שחוסם ומצמם. ואחריה על כל דרגה יהיה גדרי הצמצומים והלאוין, יש בחי' של לאו אחד הכולל, וזה עומד לפני השיר כפול, ויש בחי' שני לאוין, עומד לפני השיר משולש, ויש בחי' שלש לאוין שעומד לפני השיר מרובע.

וזה דייקא בקרבן פסח, כי עלית המלכות ביחוד תתאה ויחוד עלאה בחודש האבי"ב כמבואר שם.

וגם דייקא בנזיר, כי נזיר גם כן בחי' ראש נזרו ובחי' לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, כמבואר שם בתורה שיש שני ראשי שנה שהם ימי תשובה להעלות המלכות והעצה, כאשר היא בקטנות, אחד בניסן, וזה הדרשה מקרבן פסח הנ"ל, ואחד בתשרי. והמלכות בחי' שרה כמבואר שם, וזה לשון נזיר, מלשון רוזנים (תהלים ב:ב) שפירש המלבי"ם שרי העצה. ונזירות הוא ענין תשובה וענין לעשות ההגדרה והצמצומים כדי לבוא להגדלת הדעת, עד שהשערות הם בבחי' עתיקא ולא גוזרים אותם. וזה בחי' נזיר אותיות רזין, בחי' תורה דעתיקא סתימאה שזוכים להגיע ולהשיג כמבואר שם בתורה.

מח: רש"י ד"ה תנא לשה היא מקטפת כז"ל מקטפת דהיינו עריכה שקורין אנטוורטי"ר (-לתת צורה לעיסה) ע"ש. אנטוורטי"ר עם הט' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

אל תקרי מורשה אלא מאורסה: לקמ"ת פט דף מ..

מפתחות:

ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו': לק"מ ד:א דף ג..

אטו האידנא לאו אחד הוא וכו': לק"מ כא דף ל:.

ביום ההוא יהיה ה' אחד: לק"מ נא דף נט:.

ביום ההוא וכו' אטו האידנא לאו אחד הוא וכו': לק"מ סה:ג דף פ:.

אור שהוא יקר בעוה"ז יהיה קפוי וקל בעוה"ב: לק"מ ו:ג דף ו:, ל:ח דף מג..

ולא יהיה כנעני אין כאן עני: לק"מ רעז דף קכ..

מפתחות:

לא כמו שאני נכתב אני נקרא: שיחות הר"ן רסא.

עליונים למטה ותחתונים למעלה: שיחות הר"ן מ.

נד. מענין אדה"ר שבמו"ש נטל שני אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור והביא שתי בהמות והרכיב זה על זה ויצא מהן פרד.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו': שיחות הר"ן צג.

רבא אמר מפסיקין היו [-אנשי יריחו היו "כורכין את שמע" ולא מיחו בידם, והיו מפסיקים בין שמע ישראל יא"י אחד לפרשת ואהבת] אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך, ע"כ.

והנה בטעם למה אנשי יריחו דוקא היו אומרים בסגנון זה שמטיל ספק חלילה כנ"ל נראה להדיא כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה רעב – היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה) זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום וכו' ע"ש. והוא פלא.

אמר ר' שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט:א) - בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: 'שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכאבי יצחק שיצא ממנו עשיו?' אמרו לו בניו: 'שמע ישראל: ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.' באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

והנה רש"י בפ' ואתחנן פירש ז"ל ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): (רש"י).

ונראה לפרש שהרי יעקב אבינו חשד שבניו נתערבבו באומות (ועיין בבראשית מח על הפסוק וירא ישראל את בני יוסף ואמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם, ופרש"י שהוציא שטר כתובה וכו'). ועל זה ענו ה' שהוא אלהינו עתה, עתיד להיות ה' אחד גם לאומות, וזה היה עסקם עם האומות. וכן מצינו בפרשת שמע דייקא, טטפות, טט בכתפי פת באפריקי, דהיינו שה' אחד בכל השבעים לשונות.

מפתחות:

כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ י:ד דף יג., כב:יא דף לד., רמו דף קיו:.

כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ מג דף נד., ח:ב דף טז..

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו: לק"מ נז:ו דף סח..

מפתחות:

עתידים צדיקים להחיות את המתים: לק"מ סב:ו דף עו:. שיחות הר"ן צג, צט.

ואיש משענתו וכו' עתידין צדיקים שיחיו מתים: לקמ"ת עב דף לד..

סח. רש"י ד"ה מנקבין בסכין, כז"ל ולשון מיחוי, שמוציא פרש רכה דמנחת בתוכה, דשנפרי"ר בלע"ז (-להנמס – רש"י שמות טז:כא), כמו וממחה ושופך (מעשר שני ה:א) וכמו המחהו וגמעו (לה.). לישנא אחרינא, מיחוי לשון נקיבה וחיבול, כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה), עכ"ל. דשנפרי"ר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

חציו לה' חציו לכם: לק"מ קמד דף קד..

כמה יוסף איכא בשוקא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' קמ. על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' קמב. על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' קמג. על פי לק"N כח 'בני לן ביתא', עמ' קמה. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' קמו. על פי לקמ"ת ב 'ימי חנכה, עמ' קמז. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' קמט.

בשבועות כולם מודים דבעינן לכם.

לכאורה משום שכל הבריאה אי אפשר לשנות בה כלום. והכל צפוי וכו'. ורק מכח התורה יש יכולת לכל אחד, כפי שורש נשמתו – שכל נשמה יש לו פירוש בכל התורה כמבואר בכתבי האריז"ל, לייצר בדיוקנו, זאת התורה אדם.

וזה שאמר רב יוסף (פסחים סח:) ביומא דעצרתא, עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.

כי ה' קנינים במסכת אבות. יש את השמים והארץ, כמו שכתוב בברכת שם לאברהם, קונה שמים וארץ, נוטריקון שוק"א, ואלו קבועים, ואילולא התורה האדם היה קבוע בהם בלי אפשרות להזיז ולשנות שום דבר באמת, וזה שאמר כמה יוסף, כמה שירצה (מלשון כמה לך בשרי) וישתדל, לא יפעל כלום כי הכל קבוע בשמים וארץ. וכן כמ"ה בגמטריא אדנ"י, המלכות, יוסף זה יסוד שמזדווג עם המלכות, איכא בגמטריא לב, הפנימיות, הכל בשוקא. ושאר הד' קנינים, תורה, ישראל, אברהם, בית המקדש. ורב יוסף עצמו בחי' ישראל, עבדי לי עגלא תלתא, כנגד הג' של תורה, אברהם, בית המקדש. כי עגלא יש לו ג' פירושים, בעגלא ובזמן קריב – מהירות, הוא ענין זריזות של אברהם, עגלה, שנוסעים עליה בדרך, בחי' התורה שדרכיה דרכי נועם, ועל פי ה' יחנו ויסעו, ועגל שמביאים קרבן בבית המקדש.

עוד נראה לפרש בעזה"י כמה יוסף וכו'. כ' פעמים מ' פעמים ה' בגמטירא ד' אלף, בחי' הד' אלפים המבוארים בליקוטי מוהר"ן תורה כח, המתנגדים המבזים יראי השם, זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שידין יהודאין, כי ת"ח שידין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשידין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים, עיין שם באריכות. והרי מצינו במסכת פסחים (קי.) אמר רב יוסף אמרי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולוהו זוגי וכו', הרי כמה יוסף, ורב יוסף היה בסכנה שהיה מקבל תורה נפולה מאלפין הנפולים, שהיה מקבל תורה מהשידין. ולכן אמר עבדי לי עגלא דייקא, כי עיקר ההכרה של השידין בכף רגל כמו תרנגול, ואילו כף רגל של מלאך הוא ככף עגל (יחזקאל א). וכן השם הקדוש של כף רגל השמאל, במרכבת הבינה, בדרך החמדה בספר ברית מנוחה, הוא אגל"א (ראשי תיבות אתה גבור לעולם א'. שוב למדתי בב"מ קח. ברש"י אגלי פירושו שערים). וצוה שיעבדו בשבילו, שיקיימו בחי' הכנסת אורח צדיק (וכאילו לאספו אל הבית מהשוק), כי בעינן 'לכם' אותיות מלך, מאן מלכי רבנן, שהוא התיקון להעלות הד' אלפים כמבואר בתורה כח שם, אלא שבתורה כח מבואר התיקון הוא דייקא על ידי כבשים, בחי' כבש אלוף, שמהם היו מביאים קרבן התמיד, ואילו רב יוסף ביקש עגל מטעם הנ"ל [ואכן ביקש עגלא תלתא, ואותיות שעל גבי כבש, הם לגת, לג – עג"ל, ות' של תלתא. והכבשים צריכים ביקור – ע'].

כתבתי את זה בס"ד לפום ריהטא כלאחר יד לזכור חג שבועות הבע"ל, עוד צריך ביקורת והרחבה בעזה"י.

עא. וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. יש לפרש על פי מה שגילה רבינו בליקוטי מוהר"ן (תורה כג) עבודת אלילים היא חובה (עיין רש"י לך בפסוק וירדפם עד חובה) שמכרעת את הכל לכף חובה וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות וכו' עיין שם, והגמרא נוקטת שאינו בא אל מן החולי נפש ומכל חילול האמת.

פו: - אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני. להו בעל השם, עם הג' תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – אני. מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב – בגמטריא יז בתמוז – אפוריא יתבת (יתבת בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה), אמר להו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. הראשי תיבות של: לך בעל הבית עשה ע"ה בגמטריא נ נח. מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא – זימנא בגמטריא נ נח. אמר להו מסרבין לקטן – מסרבין לקטן ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ואין מסרבין לגדול.

פז. אר"א אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הרחמים וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

הרבנות מקברת את בעליה: לק"מ נו:ג דף סד:.

פז:-פח.

עולא אמר (הטעם שגלו ישראל לבבל הוא) כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.

יש לפרש כי צריכים ליכנס להיכלי התמורות למקום הקלפות להעלות משם הקדשה – לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה כד. ועוד גילה רבינו בתורה רמה ז"ל דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים וכו' אבל דע, שצריך ליזהר מאד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חידושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו' וכו' ודע שכל אדם קודם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות וכו' ע"ש. וי"ל שזה ענין אכילת התמרים, ולילך מחיל עד חיל, עד שזוכים לבחינת אדם ממש – המבואר שם ע"ש.

ובהמשך הגמרא מבואר (על פי רש"י בתענית דף ט:) שהתמרים גורמים שלשול, ורבינו גילה בספר המידות, ערך אמת אות ח' שהשלשול והעצירות בא על ידי שקר, עכ"ל. הרי עוד הוכחה על בחינת התמורות של התמרים. וגם ממה שעולא (מלשון עליה כנ"ל) מתחילה שמח עליהם וקרא אותם דובש, ובסוף קרא אותם סמא דמותא, מרומז הענין.

וידוע (רש"י ירמיה פרק כה, ופרק נא) שבבל בא"ת ב"ש ששך, ובגמטריא כתר (ואילו בב"ל בגמטריא לד אותיות של מילוי דמילוי שם אדנ"י, סוף כל דרגין). וזה בחי' תמורות.

פח. (ועיין למעלה)

מפתחות:

כי אברהם קראו הר ויצחק קראו שדה: לק"מ י:ג דף יב:.

פח. לא והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וכו' לא כאברהם שכתוב בו הר וכו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו' אלא כיעקב שקראו בית. עיין ליקוטי מוהר"ן תורה י.

פח. א"ר יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר (הושע ב:ב) ונקבצו בנמי יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל.

והנה קבוץ גליות בחי' ציצית שהם בחי' מארבעה רוחות, וכמו שלקוחים כל הציצית ביד בברכת קריאת שמע כאשר אומרים – מהר והביא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות הארץ ושבר על הגוים מעל צוארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו. והרי: קבוץ גליות ע"ה בגמטריא תרח"ם, והוא השנה שהרבי מראזדין – שהיה פעם על ציון רבינו באומן – המציא את התכלת. ועיין באריכות בזה בסיפורים מר' שמואל הורוביץ ובשיח שרפי קודש (ב:רצט), שרבינו רימז על זה, שיש בחי' גאולה בשנה זו, וכן הביא מר' שמשון אוסטריפליא שגילוי התכלת שייך לאותו שנה.

ויש בזה עוד רמזים בגמרא, כי "יחדו" בחי' הצמר ופשתים יחדו בציצית, וזה לשון "גדול" – מלשון גדילים תעשה לך (כל זה תמצא בלשון הגמרא במסכת יבמות דף ה: לימא קרא ציצית תעשה לך, גדלים למה לי? וכו' עשה גדיל ופותלהו מתוכו, א"כ לימא קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו למה לי וכו'). וזה לשון "יזרעאל" אותיות אליעזר, כי רבי אליעזר אומר (מסכת ברכות דף ט:) שזמן ציצית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. "לכרתי" בחילוף אות כ' לח' – הוא תרחם, רמז לגילוי התכלת בשנת תרח"ם עד הנץ החמה שהוא בחי' לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו וכו' המבואר בליקוטי מוהר"ן (מט:ז) על גילוי התכלת שיעשהה כלה בגוים והצדיקים דבקים בו, ע"ש מדבר גם על בריאת העולם.

ונראה שיש בזה מהסוד שרבינו גילה (חיי מוהר"ן קפה) אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן (ושוב עשה תשובה על שגילה את זה, עיין שם אות קצו), עכ"ל. נחמן נתן בגמטריא תרחם!

קבוץ גליות בגמטריא ציון נ נח נחמ נחמן מאומן!

פח. רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד וכו' אמר ליה (רב נחמן לרב עינא סבא) עינא סבא ואמרי לה פתיא (כלי) אוכמא (שחור) מיני ומינך תסתיים שמעתתא ע"ש.

פתיא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (אוכמא בגמטריא ואני ע"ה. גם "עינא" בגמטריא אני וסבא ע"ה). רואים קשר פה בין רב נחמן סבא ונ נח נחמ נחמן מאומן, שמהם תסתיים שמעתתא.

פח. שוב פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחיים וביקשו לטמא כל הסעודה כולה באו ושאלו את המלך וכו' באו ושאלו את ר"ג א"ל בית המטבחיים רותח או צונן א"ל רותח אמר להם לכו והטילו מלא כוס של צונן וכו' וריחשה וטיהר ר"ג כל הסעודה כולה נמצא מלך תלוי במלכה ומלכה תלוי' בר"ג נמצאת כל הסעודה כולה תלוי' בר"ג.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

צו. בעי רבי זירא, אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו? א"ל אביי, ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד – פרש"י ז"ל בשר צלי בשפוד, עכ"ל (רבינו חננאל פירש שאכלו אותם, והמאירי פירש ששרפו אותם).

שויסקי, עם הו' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. (אימורי פסח, בחי' אמרות נחמ"ן).

קד. מאן ניהו בנן של קדושים, רבי מנחם בר סימאי, ואמאי קרו ליה בנן של קדושים, דלא איסתכל בצורתא דזוזא, ובתוספות מבואר שרבי מנחם הוא זה שלא היה מסתכל, ותולה קדושתו באביו, שגם אביו היה קדוש, ע"ש. והרי בנן בגמטריא של הראשי תיבות של מנחם בר סימאי.

ונראה לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כג:ה ז"ל כי באמת יש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש, שמשם בא כל הממון וכל השפעות, ועל ידי הסתכלותו שם, יתבטל תאוותו וכו' ע"ש. ולכן דוקא בענין זה של נקיות וטהרה מתאוות ממון, יחסו לקודשת אביו, מרמז על ההסתכלות לשורש. וקראו קדושים, לשון רבים, כי לזאת ההסתכלות אי אפשר לבא אלא עד שיתקן בריתו, שהוא בעצמו עיקר התיקון לתאוות ממון, ועיקר הקדושה, כמבואר שם. וכן מבואר שם שתאוות ממון הוא בחי' טומאת נדה, והרי הטהרה מטומאה זו ראוי ליחסו ללידתו בטהרה.

[שוב ראיתי בפרפראות לחכמה ח"ב שפרש על פי תורה כג ז"ל שע"י שמירת הברית ניצולין מתאוות ממון ושם בסופו מובא מענין המטבע שיש עלי' צורה והנה ארז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ומבואר בזוה"ק כי קדושת הברית של הבן הוא עפ"י רוב כפי קדושת אביו בזה וכן לענין תאוות ממון מובן ג"כ במאמר זה קצת שתלוי בטבע אביו שזה בחי' דהוה מסיק בבי אבוה וכו' וזה בחי' והניחו יתרם לעולליהם וכמובא במ"א וע"כ ר' מנחם שזכה שלא הסתכל כל ימיו על צורתא דזוזא מובן ממילא שהי' קדוש מאד בקדושת הברית ג"כ וע"כ קרו ליה בנן של קדושים כי בודאי גם אביו היה קדוש מאד בקדושת הברית ובביטול תאוות ממון כנ"ל, עכ"ל.]

ועוד עיין בליקוטי מוהר"ן תורה סט – וכל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו, שיהיה לו בזה העולם וכמה פרות, הינו בנים שיהיו לו בזה העולם, והם בחינת אילן וענפים ופירות, כינו שאור נפשה הוא בחינת עקר האילן וכו' ע"ש.

הראשי תיבות של בנן של קדושים בגמטריא ברסלב נ נח.

קיב.

מפתחות:

כשהיה ר"ע בתפיסה אמר לו רשב"י וכו': לקמ"ת ס דף כח:.

קיב. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה, סכנת שברירי (עוורון) וכו' וכו' ואי לא לימא איהו לנפשיה פלניא אמרה לי אימי איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי צחינא מיאב כסי חיורי ע"כ.

והנה כבר הבאתי במקומו מש"כ הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי דרשות פרשת בלק, מה שיש ללמוד מזה הכח באמירת נ נח נחמ נחמן מאומן. עיין שם.

והנה ראיתי מובא מחידושי המאירי (ד"ה שברירי) שפירש שמתמעט פחד דמיונו במיעוט התיבה, ע"כ. ולפי זה בהגדלת התיבה מרבה דמיון הכח והעוז. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שמבואר שם שהשיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן – נעשה דוקא על ידי בירור המדמה.

קיג:

תני תנא [שנה האמורא השונה את הברייתות] קמיה דרבא ורב ספרא את הברייתא דלעיל, ששלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, וביניהם רווק הדר בכרך ואינו חוטא.

צהבו פניו דרב ספרא, שמח על כך, שהרי הוא רווק הדר בכרך.

אמר לו רבא: לאו כגון מר!

אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי סנדלרים בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני היו עושים נעלים לזונות. ועיילי להו, ומביאים להם. אינהו, הזונות, היו מסתכלי בהו. ואינהו, רב חנינא ורב אושעיא, לא מדלן עינייהו, לא היו מרימים עיניהם לאיסתכולי בהו.

ומומתייהו, והיו הזונות רגילות לישבע בחיי רב חנינא ורב אושעיא הכי: בחייהן, בחיי "רבנן קדישי דבארעא דישראל"!

ע"כ.

הנה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, בסיפור של החכם והתם, רבינו גילה ענין עשיית נעלים, שהוא ענין תפילה, וגם ידוע שכל ענין של רבינו (בגמטריא פייסבוק) הוא ענין תפילה, ועל כן עיקר עשיית נעלים למי שהוא, הוא לקשר ולנעל אותו לרבינו. ולפי זה מבואר שרב חנינא ורב אושעיא (על אף שהיו רווקים) היו עוסקים להתפלל עליהן ולקרב את הזונות - ואכן היו מתגברים ושולטים על עצמם לא להסתכל ולהביט כלל בהן. ודוקא אלו הזונות הכירו בקדושתם.

קיג: אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה (לרבו של המספר – לפי פירוש המתיבתא) למשנייה (כדי שרבו ישנא את העובר עבירה)? אמר ליה, אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי, לימא ליה, ואי לא, לא לימא ליה, ע"כ.

עמש"כ בספר המידות ערך לשון הרע אות ז.

קיג: חמשה דברים צוה כנען את בניו וכו' פירש רשב"ם ז"ל כלומר מנהן כן הוא כאילו צוה עליהן אביהן ע"ש.

עין מה שפירש רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה כג, שעבודה זרה נקרא חובה, כי מצוה לקיים דברי המת.

קיד. אמר ר' יוחנן משמיה דר' יהודה בר' אילעי אכול בצל ושב בצל (פירש רשב"ם אכול בצל או ירקות, ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך, ע"כ, עיין שיחות הר"ן אות רסה, לא לאכול בצל חי, וצ"ל בצל מבושל.

קיד. דאכיל קקולי (-ירקות) אקיקלי דמתא שכיב, פירש רשב"ם ז"ל על אשפות העיר משום ששאר בני העיר יושבין הוא יושב,ואין תובעין לו כלום, עכ"ל. ובבן יהוידע דחק לפרש ענין האשפות. ונראה לפרש כי קי"ל שאכילת ירקות מרבים זבל.

קיז.

מפתחות:

עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים: לק"מ רה דף קיב.

קיז. אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו' שנאמר קחו לי מנגן וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

קיז. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן, ע"כ. עמש"כ בספר המידות, ערך מריבה אות ג.

קיז. אמר רב חסדא הללויה סוף פירקא, רבה בר רב הונא אמר הללויה ריש פירקא, אמר רב חסדא חזינא להו לתילי דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו הללויה באמצע פירקא אלמא מספקא ליה. ופרש רשב"ם ז"ל הללויה ריש פירקא, כולהו הנך דספר תהלים שאין בו כי אם אחת לבדו בין פרק לפרק, אבל מקום שיש שני פעמים הללויה בין פרק לפרק לא פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא דחד מלעיל וחד מלרע, ע"כ. [וע"ע בברכות דף י. כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי, ע"כ (ועיין בתוספות שבאמת יש רק קפיטל אחד כזה – א-ב, והכוונה לכל היכא שהחתימה מעין הפתיחה, כמו תהילה והללוי"ה), ובריש ספר מדרש לפירושים פי' שאשרי בחי' כתר, בחי' עשרי"ם אורות, י' ספירות אור ישר וי' ספירות אור חוזר, ודחק לפרש שזה כוונת ר' יהושע בן קרחה שעשרים אשרי כתוב בספר תהלים אע"פ שרבי מנה כ"ב (ילקוט שמעוני על נ"ך תרי"ג. ועיין שם שריב"ק בעצמו כתב שהכ' כנגד הכ' הוי' שבספר ישעיה). אכן עשיתי חיפוש במחשב ומצאתי 24 שכתוב בתהלים האותיות אשרי – כולל אשרנו וכדומה, (ויש עוד כמו ואשר בארץ, כמו שפרש"י עה"פ אשר נשיא יחטא (ויקרא ד:כב) לשון אשרי), אכן ה' פעמים פירושו מצעדי גבר, ובפשטות על זה נחלקו שריב"ק פירש אחד מאותם ה' לענין אשרי חלקו, ורבי פירש ג' מאותם ה' לענין אשרי חלקו. ולפי זה יש להצדיק פירושו של המדרש תהלים, שהטעם שריב"ק שרצה להקים את המנין לעשרים היה בשביל הכת"ר].

ונפקא מינה למי שאומר נ נח נחמ נחמן מאומן בין פרק לפרק, בפשטות לפי רב חסדא הרי זה שייך לסוף המזמור שסיים, ולפי רבה בר רב הונא הרי זה שייך למזמור הבא. ויש לחלק ואכמ"ל. והיה לי עוד סמוכים לשאלה זו ממנחות.

ועיין במסכת יומא בסוגיא של הה' טבילות וי' קידושין של כהן גדול (ובריטב"א שם, דף לב. ד"ה ופשט, שאין טבילה על פשיטת בגדים ולא מצינו דין טבילה אלא להכשיר את הכהן לפני העבודה אבל לא לאחריה).

קיז:

משנה י:ז מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר, בין הכוסו הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה, ע"כ.

כוסות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (בין בגמטריא אני ע"ה, הרי: ואומר עליו ברכת השיר – אני נ נח נחמ נחמן מאומן).

קיח.

מפתחות:

קשין\ם מזונותיו כקריעת ים סוף: לק"מ ט:ב דף יא:, רי דף קיג..

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף: לק"מ לז:ו דף נא:.

קשין מזונותיו כפליים כיולדה: לק"מ כג:א לה..

למה נסמכה פרשת עכו"ם למועדים וכו': לק"מ יד מאמר רבב"ח דף כ..

והמבזה את המועדות כאלו עובד עכו"ם: לק"מ רלה קטו.:.

הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורותו: לקמ"ת עח דף לו..

קיח. מהיכן הלל הגדול, רבי יהודה אומר מהודו (תהלים קלו) עד נהרות בבל (תהלים קלז), ורבי יוחנן אומר משיר המעלות (הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העמדים בבית ה' בלילות – קלד:א) וכו' ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, ע"כ. והיינו ר' יוחנן לשיטתיה, כי עיקר חילוק המזונות בחי' טרף נתן ליראיו, לכל עבדי ה' העמדים בבית ה' בחצות לילה, כמבואר בכתבים.

קיח. קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

קיח. אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ופירש רשב"ם ז"ל כלומר נס גדול עושה לו הקב"ה למי שנותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף, ונפקא מיניה למבעי רחמי, ע"כ. ולפי זה לכאורה גם מה שנאמר לפניה, א"ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה וכו', נפקא מיניה למבעי רחמי על מזונות יותר מגאולה, וי"ל.

ולקמן, חבלו של משיח דכתיב (תהלים קטו:א) לא לנו י' לא לנו (כי לשמך תן כבוד וכו') ע"ש, הרי שעיקר התפלה על הגאולה הוא למען השכינה, עיין לעיל קיז. לא לנו ה' לא לנו משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני אעשה.

קיח: מאי ביום הגמל את יצחק עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו כוס של ברכה לאברהם וכו' אומרים לו לדוד טול אתה וברך אומר להם אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

קיח: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע שמוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים, עיין במפרשים כמה דרכים. ועיין בלקוטי הלכות הלכות שחיטה ריש יו"ד מוהרנ"ת מאריך להסביר למה העולם הזה נקרא על שם החולדה ע"ש.

קיט.

מפתחות:

ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ כג:ו דף לו..

ואת היקום אשר ברגליהם זה ממונו: לק"מ מז דף נה:.

ואת כל היקום וכו' זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ סט דף פו..

ואת כל היקום וכו' זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו: לק"מ קפ דף קט..

זמרו למי שמנצחין אותו ושמח. לק"מ קכד דף קא:. שיחות הר"ן סט.

משנה י:ט הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכו' ברך ברכת הפסח פטר את של זבח, ברך את של זבח, לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו, ע"כ. את של זבח ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

שקלים

שקלים עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאמן (בלי ו'). שקלים באחד (באדר וכו'), היינו שקלי"ם עם ב' חסר מאח"ד, דהיינו עם י"א, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד, הרי עשרים גרה השקל, והרי מחצית השקל עשרה גרה, ועם שקלי"ם והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב. מסכת שקלים של תלמוד ירושלמי מתחלת בדף ב' כמו המסכתות של תלמוד בבלי, ואולי לרמז על חצי השקל. ואכן הדף יומי של תלמוד בבלי קבעו ללמדו להשלים הלימוד של סדר מועד.

ב. באחד באדר משמיעין על השקלים. אחר מסכת פסחים, התלמוד חוזרת לאחד באדר, וזה רמז למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה עד, כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח ועל כן כל המצוות הם זכר ליצאת מצרים [ולא סיים], ומרמז שם שעכשיו ההתחלתו כבר מחודש אדר בפורים.

והנה בסמיכות מסכת שקלים מיד לאחר מסכת פסחים יש רמז למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה א', שפסח הוא תיקון לתאוות ממון.

ג. מנין לציון וכו' וטמא טמא יקרא (ויקרא יג:מה), כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש ע"ש. ואם כן למדת פורעניות של טומאה, כל שכן למידה טובה של קדושה וטהרה, ויש ענין לציין על כל קיר ועל כל חלון ודלת: נ נח נחמ נחמן מאומן.

יג. בית גרמו על מעשה לחם הפנים. פרשנו את זה יפה בס"ד בליקוטי מוהר"ן תורה נ ע"ש.

יד. (וביומא לח) הוגרס בן לוי על השיר וכו' וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר, והיו כל אחיו הכהנים נזקרין (-נרתעין) לו בבת ראש, ע"כ. עיין בסיפורי מעשיות מעשה יג יום ד' הבעטליר עם הצואר עקום - וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר.

טו. רבי חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה (מחלק צדקה) בליליא (כדי לתת בצנעא) חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיא, אמר ליה, לא כן אלפן רבי (דברים יט:יד) לא תסיג גבול רעך, אמר ליה ולא כן כתיב (משלי כא:יד) מתן בסתר יכפה אף, מסתפי מינה, וערק מן קומוי, ע"כ.

כבר הקשה והסביר בספר תולדות שמשון (אבות ה:יב) מה הוסיף והועיל רבי חיננא בר פפא באמרו הפסוק מתן בסתר, שעל ידי זה הרוח ברח ממנו, כי בזה גילה שאע"פ שבלילה לא מכוונים למצות צדקה, אלא מתן בעלמא, אבל אם יש עיכוב לדבר, כבר הרשות נתונה לכפהו, ע"ש.

וי"ל עוד שמצינו שעל ידי השמחה שהאדם שמח בהמצוה שעשה נתוסף כח במצוה (ומענין לענין מצינו שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת אחר התפילה), ולכן ה"נ באמרו בעזות דקדושה, שמתן בסתר יכפה אף, כבר נתן כח וחיל במצוה להפחיד ולהבריח הרוח.

טו. אית הוה סבין וכו' מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, בתר לא הוון נסבין אמרון דשתן גבן, ע"ש.

יש כמה דרכים במפרשים, אכן צ"ע מה שפירש בתקלין חדתין, שלגירסת הירושלמי כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד יום הכיפורים, ודעתם היתה שבזמן הזה היא קצת מזנם לכל השנה, ועד יוהכ"פ שעדיין לא נקצב להם מזונם במרום היו נוטלים, אך אחר יוהכ"פ שכבר נקצב להם מזונם לכל השנה לא רצו ליטול יותר ע"ש. וצ"ע כי קי"ל בזוהר הקדוש שכל יום ויום יש לו שפע מיוחדת, ועל יסוד זה הבעל שם טוב ותלמידיו חיים מיום ליום, בלי להשאיר שום ממון מיום לחבירו. גם צ"ע מה שפירש לעיל מיניה בריש העמוד שרחלה היא נקבה בעזים, שהלוא הפירוש שם הוא שרחל היא כבשה גדולה.

טו. נחמיה איש שיחין פגע בו ירושלמי אחד, אמר ליה זכה עמי חדא תרנגולתא, אמר ליה הא לך טימיתיה דקופד (-שור), וזבן קופד ואכל ומית ע"ש.

ומבואר שתרנגול יותר יקר מבשר שור. וכן משמע בחז"ל הוא ברש"י עה"ת (במדבר כט:לח) ז"ל למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, לחמר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג, עכ"ל.

טז: חנניה בן אחי רבי יהושע אומר, בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה וכו', עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נט, וליקוטי מוהר"ן תורה כב:י.

יז. ועלהו לתרופה (יחזקאל מז:יב), רבי יוחנן אמר, תרפיה, מציץ עליה ותרף מזונה (מה שמוצץ הוה כמו מזון).

תרפיה בגמטריא רבי נחמן מברסלב ע"ה.

כ: תופיני, רבי יסא בשם ר' חנינה, מטגנה ואח"כ אופה אותו, רבי אחא בשם ר' חנינא, אופה אותה ואח"כ מטגנה. אתיין אלין פלגוותא כהינין פלגוותא. תופיני – תאפנה נא, רבי אומר תפיני נאה, רבי יוסי רבה אמר, תופיני רבה. מאן דאמר "תופיני נא" כמ"ד מטגנה ואחר כך אופה, מאן דאמר תופיני נאה, כמ"ד אופה אותה ואח"כ מטגנה, ע"ש. ומבואר, שתופיני נא, פירושו לאפות אותו כאשר הוא נא – היינו מטוגנת מעט, כלשון התורה בקרבן פסח, אל תאכלו ממנו נא, שפירושו מקצת צלייה. ולפי זה יש לפרש נ נח, נ – זה נא, מגטוגן במקצת, נ נח, היינו מטוגן כל צרכו, ולכן הגמטריא מטוגן – עיין מש"כ בזה בערך מנחה.

יומא

יומא ע"ה = נח, וידוע שיום כיפור היא בחי' יובל, בחי' נ', הרי נ נח. ואח"כ סכה בגמטריא נ נח עם הנקודות (פתח – שש, שוא – עשרים) והכולל.

ג: רש"י ד"ה כביכול, אני שמעתי אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד משלך הייתי רוצה, ע"כ. בענין הצדיק מכפר על עם ישראל ע' לקמן פו: ובמש"כ בחיי מוהר"ן אות ד"ש.

מפתחות:

בתמוז ניתנו הלוחות: לק"מ ריז דף קיג:.

ד: אלא לרבי יוסי הגלילי דאמר ששה דפרישה וארבעין דבהר, עד עשרין ותלת בתמוז לא איתבור לוחות: עמש"כ ברמזים על הפתק שנתקבל בכ"ג תמוז.

והנה הגמרא מיישבת ז"ל אמר לך רבי יוסי הגלילי ארבעין דהר הדי ששה דפרישה, ע"כ. ויוצא לפ"ז שמשה רבינו היה לו רק ל"ד ימים עם השם אחר הפרישה. ואילו היה זוכה לארבעים יום היה נגמר בחג הפתק.

ויש בזה רמז לרשב"י שהילולא שלו בל"ג בעומר, והנה רשב"י הוא תיקונא דרישא, ועל כן יש להיחשב יום ראשון של פסח למנין, והרי לד. והרמח"ל, הוא תיקונא של הסיפא, והילולא שלו מ"א לעומר, דהיינו אחר מ' ימים שלמים.

ט: אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים, א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה, אמר ליה, בירה (-בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים, אמר להם תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי אמר להם עידיכם בירה, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות לו ז"ל ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל, ע"כ. ומובא שהיום המעשים הקטנים שלנו יש להם כח גדול וכו'. ור' יצחק ברעייטר כז"ל כשאנשים הפחותים והשפלים ביותר מחזקים לעשות את רצון הבורא אפילו במצוות קטנות ביותר הרי זה אצל השם חשוב יותר מהעבודה של הצדיקים הגדולים, ע"כ.

י. גומר זה גרמניא. בפסוק (בראשית י:ב) כתיב חסר, ובגמרא מלא וע"ה בגמטריא ר"נ. וכן גרמניא בגמטריא שד"י (בחי' היסוד, בחי' אשר קרך בדרך כמו שארז"ל חותכים את המילה וכו'), בחי' ש'ובר א'יובים ו'מכניע ז'דים. וזה בחי' ראשית גוים (הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן כמש"כ במקומו, בגמטריא) עמלק ואחריתו – בחי' הגרמא, מה שגורם להסוף, עדי אובד. גר"ם בארמית עצם, בחי' לכלב תשליחון אותו הנאמר על פגם הברית, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נ.

י. (ובני כוש סבא וחוילה) וסבתה ורעמה וסבתכא (ובני רעמה שבא ודדן) [בראשית י:ז], תני רב יוסף סקיסתן (כפרים) גוייתא וסקיסתן ברייתא, בין חדא לחדא מאה פרסי והיקפה אלפא פרסי.

יש לראות פה רמז למעשה מהחיגר (סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ג'): ענתה הלבנה ואמרה: אתה דואג דאגת אחרים, אני אספר לך עסק שלי: היות שיש לי אלף הרים וסביבות האלף הרים יש עוד אלף הרים ושם מקום שדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם, ויונקים מרגלי, ומחמת זה אין לי כח ברגלי וכו' ע"ש.

כי רעמה, בחי' ראמים, שהם השדים (גיטין סח:, רש"י במדבר כג:כב).

יג: רש"י ד"ה להביאו מתוך ביתו כז"ל כדי לפכח צערו ע"ש. לפכח היינו להפיג. פכח בגמטריא נ נח.

טז: רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (-שיש ג' ספרים), ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב:לב), 'מחני נא' זה ספרן של רשעים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינוניים, ע"כ.

הנה בעולם אומרים שספר נועם אלימלך הוא ספר של צדיקים, תניא – בינונים, וספר ליקוטי מוהר"ן ספר של רשעים, שרק בו יש כח להחזיר הרשע לטוב. וכאן רואים ש'מחני נא' שמשמאל לימין נקראת אני נחמן (עם הן' של 'אין') מכוון כנגד ספר של רשעים. אכן גם שאר הספרים אינם אלא מכוונים לספרי רבינו הקדוש, כי גם ספר של צדיקים המכוון במילת 'מספרך' – ספרך בגמטריא רבי נחמן. וגם ספר של בינונים המכוון במה שכתוב 'אשר כתבת', כתבת בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה. וכל אלו הג' ספרים נפתחים בראש השנה שהוא במתנה מאת השם יתברך לרבינו הקדוש.

יט. זה היה דף יומי ל"ג בעומר תשפ"א יום האסון הגדול שהמשטרה חסמו דרך היציאה מהאולם שעל יד הדלקה של תולדות אהרן, ונפלו כארבעים חמש קרבנות נ"ע.

ורמז לזה בגירסת רש"י כאן ז"ל שער הדלקה שער הקרבן, לא ידעתי למה נקרא שמם כך, עכ"ל (ועיין בעמוד ב' שהגמרא מביא הסיפור של הצדוקי שנחבט בכף רגל מלאך, וע"ש קבוטל ולא קפוטל, קפוט kaput , לשון סוף קץ ומיתה. וגם בסוף הדף למה משיח לא בא, והרי שרו לפני כן על משיח שלא כדת היום לזמר שירי שמחה וריקוד).

יט. ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי, אלמה לא מטרחינן ליה טפי, דאי צדוקי הוא ליפרוש אי נמי שלא תזוח דעתו עליו, ופרש"י ז"ל אי נמי, אפילו אדם כשר הוא טוב לנו להטריחו, כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה עכ"ל.

עיין בשיחות הר"ן אות רפ, מה שצדיקים הם נעים ונדים בדרך וכו' ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד, אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד (ועיין ליקוטי מוהר"ן תורה צב). ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה מ: איתא בעשרה מאמרות אלה מסעי בני ישראל בשביל שחטאו וכו' נמצא כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה ע"ש. והרי גאוה הוא בחי' ע"ז וקלקול האמונה כידוע.

יט: רש"י ד"ה ירמוז יקרוץ יורה, כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה על השפתים וזה על האצבעות, שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו, עכ"ל. וצ"ל שקורץ שייך לשפתים וגם לעינים, וכאשר נאמר בשפתים אז לעינים אומר לשון רמיזה.

רש"י ד"ה בפרק ראשו, צריך בו כוונה, שנאמר בו (דברים ו) והיו הדברים האלה על לבבך, ע"כ. הביא את הסוגיא של ברכות דף יג.: (ושם צריכים לדייק הא גם בפרשת שניה כתוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם).

יט: ודברת בם ולא בדברים בטלים, כבר פרשנו במקומו בשם א.פ. נ"י בם במילוי, בית מם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

כ: דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו, ומאר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מירושלים ליריחו עשר פרסי, ואף על גב דהכא איכא חולש (תענית יו"כ) וכו'.

רש"י בפרשת בהעלתך (י:לב) כבר הביא מחז"ל ז"ל מה טובה היטיבו לו? אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דשנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלק. אמרו, מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רכב וכו' עכ"ל.