Chapter ב

פרק ב

כב. משנה: בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס:

מפתחות - לקמ"ת פ.

קשה איך היו רצין בכבש, הלוא במכילתא דרבי ישמעאל אמרו, מה תלמוד לומר 'אשר לא תגלה ערותך עליו' (סוף פרשת יתרו – שמות כ:כג), שבשעה שיעלה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל, ע"כ.

כב. דאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתורמת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה וכו' שכבר קידש מתחילה לעבודה ע"ש. הקם להתחיל היום בחצות לילה, שאלה אם צריך נטילת ידים שנית בעלות השחר, ומפה יש צד להקל, כי שנינו לעיל (משנה כ.) שביום הכיפורים היו תורמין מחצות וברגלים מאשמורה הראשונה. ודבר זה תלוי במחלקת אביי ורבא, עיין ברש"י במסכת זבחים (כ. ד"ה ולינה) שהסביר טעמו של אביי, כיון שהזמן שבין הקידוש לעלות השחר הוא מועט, לא יבואו בני אדם לזלזל מחמתו בפסולי לינה ע"ש, וא"כ ביום כיפור וברגלים היו צריכים ליטול ידיהם שנית. ורק לפי רבא י"ל שמי שנטל ימיו בכוונה ליום המחרת (לא רק בשביל הלילה) י"ל שלא צריך ליטול ידיו שנית. ואכמ"ל.

כב. שאני מיגנא ממיקם, פרש"י ז"ל נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן, עכ"ל. וכל שכן לקום בחצות, והיינו מה שסבא ישראל אמר שרבינו נתן לנו עבודה קשה.

מפתחות:

אין ממנים פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלוי מאחריו: לק"מ צה דף צו..

מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול וכו': לקמ"ת טז דף כא..

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח: שיחות הר"ן צג.

כג. והיחדים – פירש רבינו חננאל ז"ל הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים, יחידים כדתנן בתעניות (דף י) התחילו היחידים להתענות, ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן, ע"כ. כי עבודת השם מתחיל רק מבחי' אחד היה אברהם, כמו שגילה רבינו.

כו. רש"י בענין הקטרת המעשרת (ד"ה לא שכיחא) ז"ל ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, עכ"ל. הרי שדעת רש"י שרחוק או נמנע מהמציאות שכולם יהיו עשירים. ואילו בתוספות ישנים שם מפרש שבאמת יכולים, כי גם יכולים להשיג עשירות על ידי עולות נדבה.

עיין בשיחות הר"ן אות רפד שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות וכו' ע"ש.

כח: נחומא בן אפקשיון אומר אף ברקאי בחברון. אפקשי, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח: הוא דמשק אליעזר (בראשית טו:ב) א"ר אלעזר שדולה ומשקה מתורתה של רבו לאחרים, פרש"י דולה ומשקה, נוטריקון של דמשק, ע"כ. דולה משקה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח: אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה וכו'. קיים אברהם אבינו, עם הי"ד אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כט. א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה ליכתב קא אמרינן וכו' ע"ש. ובמהרש"א הקשה שלכאורה הוא להיפוך, שהנסים בחינת יום, ואם זה סוף כל הנסים היה צריך להיות נמשל לעת ערב ולילה. וביאר שכל הניסים המפורסמים בעולם הזה התחילו בלילה, וכמו שאמר הפייטן 'אז רוב ניסים הפלאת בלילה', ומסיים ואומר 'שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה', ולפי זה כוונתו, שאסתר היא סוף הניסים שבעולם זה שנעשים בלילה, ולכן נמשל לשחר וכו' ע"ש.

הנה סבא ישראל מצא הפתק הקדוש, שהוא בחינת נס שניתן לכתיבה, לעת ערב, וכמו שסיפר שאחר שמצא אותו הוא רק כל הלילה. וסבא ישראל קיים שנס הגדול עולה על כל הנסים, ובהיותו לעת ערב סימן הוא להחזרת הנסים לעם ישראל.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה' ז"ל כי עקר גדול האמונה הוא בבחינת (תהלים צב), "ואמונתך בלילות" דהינו כל מה שנדחה והולך חלק מהלילה ונתקרב אל אור היום נתגדל האמונה ביותר, וכן הולכת ונגדלת מעט מעט כפי מה שנדחה מהלילה ונקרב יותר אל היום, עד שבאור היום אז נתגדל האמונה בשלמות, בבחינת (איכה ג), "חדשים לבקרים רבה אמונתך" ע"ש. ולפי זה נס פורים שהוא בחי' שחר עולה על כולם.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נב, שרק בלילה יכולים להחזיר את העולם בביטול להיות נכלל בחיוב המציאות.

ולפ"ז י"ל כוונת הגמרא שפורים הוא הסוף והגמר של כל הניסים, כי הוא היישוב הדעת על כל הניסים, ובו קיימו וקיבלו את התורה, שכל העולם היה תלוי ועומד עד שיקבלו את התורה, והחזירו את העולם לחיוב המציאות. וזה בחי' ניתנה ליכתב מה שאין כן בחנוכה.

ל. שאלו את בן זומא טבילה זו (פרש"י של כל שחרית, למה לטהור) למה, אמר להם, ומה המשנה מקודש לקודש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת טעון טבילה, המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה, רבי יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, ע"ש.

י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה נג ז"ל ומי שהוא שלם בדעתו מה שאפשר לדעת האדם להשיג בדעתו, אזי הוא קרוב לדעת הקב"ה, ואין חילוק בין דעת האדם לדעת השי"ת, אלא חמשה דברים כמובא, ואז דעתו יונק מדעת השי"ת, שהיא בחי' ה"א, ואז מוליד, ע"ש.

כי ידוע מכתבי האריז"ל ומספר ליקוטי הלכות הל' ראש חודש המובא באריכות בספר השתפכות הנפש, שמראש השנה עד שמיני עצרת בונים פרצופי זו"נ להכינם להזיווג, ואז קולטת הזרע ויולדת. ויום כיפור בפרט הוא בנין ועליית הנוקבא. ובית המקדש הוא בחי' דעת (כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ו, יג ועוד), והרי עבודת יום כיפור הוא השלמת הדעת, ועל כן הכהן גדול צריך השלושה דברים המרחיבים דעתו של אדם כדי שיוכל לבוא לשלימות הדעת, כמו שרבינו פירש שם (ממסכת ברכות נז:) אשה נאה ודירה וכלים. אשה נאה, הכהן גדול צריך להיות נשוי, ודירה, כבר מבואר בריש המסכת (ובדף יט.) שהכינו עבורו לשכת פרהדרין, ובליל יום כיפור היה לו לשכת בית אבטינס (משנה יח:). וכלים, פירושו בכמה מקומות בגדים, ואלו הבגדים המיוחדים של יום הכיפורים, גם יש לפרש כלים מלשון תלמידים, כמו שרבינו פירש, וכמו ששנינו בדף יח: אם היה חכם דורש וכו'. ואכן הח' בגדים של הכהן גדול הם הח' בחינות של: להבין (-אבנט) ולהשכיל (-חושן) לשמוע (-מעיל) ללמוד (-מצנפת) וללמד (-ציץ) לשמור (-כתנת) ולעשות (-איפוד) ולקיים (-מכנסים), כמו שמבואר בספר מי השילוח פרשת תצוה, והרי הם שפיר בבחי' תלמידים, כי אלו הדברים מביאים לההולדה, כמש"כ שם רבינו ז"ל ובשביל זה תלמידים נקראים בנים, כי על ידם בא ההולדה ע"כ.

ולכן היה טובל ה' פעמים לקבל ולהשלים הדעת (עיין בתורה נו מענין המקוה של שבועות). וי"ל שאפילו לרבי יהודה הטבילה הראשונה הוא מן התורה, כי מה שרבי יהודה לא קיבל הקל וחומר של בן זומא, פירש המאירי (ד"ה כבר – השני), כי יש לפרוך אותו, כי מה ליום הכיפורים שכפרתו מרובה, ולפי זה, ביום הכיפורים גופא שפיר יש קל וחומר לחייבו בטבילה הראשונה. ולכן סבר רבי יהודה שאין ללמוד הטבילות של יום כיפור לשאר ימים. כי ענין יום הכיפורים הוא השלמת הדעת עד כדי כך לקבל הה"א של הולדה, מה שאין כן בשאר ימים. ולכן הטבילה של שאר הימים אינו אלא לסרך טומאה.

והנה מובא שבן זומא כחבירו בן עזאי לא היה נשוי, וא"כ כמוהו היה עושה נפשות על ידי לימוד תורתו (וכמו שגילה האריז"ל בסוד קליפת השום), והנה דברי תורה אינם מקבלים טומאה, ואופן הזיווג הזה שייך בכל השנה, על כן בן זומא דן קל וחומר מיום הכיפור לשאר ימות השנה.

ל: לדידכו אודו לי איזי מיהת ע"ש. (מתיבתא: אולם לשיטתכם, שמצורע צריך לשוב ולטבול ביום השימיני,) הודו לי לפחות בכך.

הרשב"ם (על התורה בראשית כז:לג) פירש "איזי" שהוא תיקון הלשון כמו איפה. והמרש"ל (בבא מציעא ע. ד"ה בגמרא אימא) מביא יש מפרשים שהוא לושן אוהב, ובענין שלפנינו, שאומר רבי יהודה לחכמים, הודו לי אהובי בזה.

איזי מהות, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לה. עני ועשיר ורשע באין לדין וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מעשה בהלל הזקן – תכלת וארגמן: על פי לק"מ תורה יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' קנו. על פי לק"מ תורה סד 'בא אל פרעה', עמ' קנח.

לז. משנה: הילני אמו עשתה נברשת (-מנורה) של זהב על פתח של היכל.

נברש ראשי תיבות רבינו נחמן בן שמחה.

מפתחות:

מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו כ"ש כל הנקרא וכו': לקמ"ת יב דף יט:.

דלתות ניקנור – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קס. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קסב.

משנה: ואלו לגנאי, של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו ללמוד על מעשה הקטורת הוגרס בן לוי וכו' וכו' ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב, ע"כ.

הנה במסכת אבות (ה:י) שנינו ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדת בינונית, ויש אומרים, זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע, ע"כ. בשלמא להיש אומרים, הרי אלו שלא לימדו לאחרים נחשבים לרשעים, כי זה מדת סדום, אבל לתנא קמא שסובר שלי שלי ושלך שלך, למה נאמר על אלו שם רשעים ירקב, למה יחשבו רשעים. ולכאורה צריך לאמר שכיון שאומנותם היתה כל כך גדול וחשוב, ע"כ היה תלוי בזכות הציבור, והרי אפילו נבואת משה רבינו מבואר בחז"ל היה רק בזכות כלל ישראל, וכל אותם שנים שהיו נזופים לא זכה לשלמות הנבואה, והרי נביא שכובש נבואתו חייב מיתה, וזה סמוכים לנידון דידן, שגודל אומנות שלהם היתה שייך להציבור, וכיון שלא לימדו אחרים, הרי הם בכלל מדת הרשע שאומר שלי שלי ושלך שלי.

ובעמוד ב (לח:) אמר ר' אלעזר צדיק מעצמו ורשע מחבירו (פרש"י צדיק מעצמו, על ידי מעשיו נזכר לטובה, רשע ע, על ידי חבירו נזכר לרעה) ע"ש. כי רשעות תלוי בהתנהגות לאחרים כנ"ל, והיפוכו חסידות, אבל צדקות ענין לחוד. ואפילו זה שהצדיק חונן ונותן, זאת לא אומרת שהוא אומר שלי שלך, אלא שהוא נותן משלו להזולת, ועל ידי זה יש זכרון ברכה.

לח. של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים וכו'. עמש"פ על זה במסכת שקלים.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

לח: דבי ר' שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא שנאמר (שמואל א:ב:ט) רגלי חסידיו ישמר – פרש"י ז"ל משנהג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים, ישמור אותו מן החטא, ע"כ (ולעיל מיניה פרש ז"ל שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, סופי חסידיו ישמור, ע"כ).

עיין מש"כ בספר חיי מוהר"ן אות תקלו, וק"ק על הספר חסידים שהבאתי שהתנה ג' פעמים, על פי הפסוק הן יפעל א-ל פעמים שלוש עם גבר. וצריכים לחלק, שבאמת מדויק בפסוק לפעמים זה פעמים ולפעמים זה שלוש. כאשר בא לידו ממש ואינו חוטא שוב אינו חוטא, אבל כאשר שמר את עצמו מרחוק צריך ג' פעמים. ושוב צריכים לחלק בין עבירה להרהור עבירה כמש"כ שם.

מפתחות:

הבא לטמא פותחין לו: לק"מ ט:ג דף יב., קיב דף צט:.

הבא לטהר מסייעין לו משל לאחד שבא לקנות אפרסמון: לק"מ ו:ב דף ו:.

הבא לטהר מסייעין לו: לק"מ צו דף צו..

לח:-לט.

תנא דבי רבי ישמעאל משל (לדברי ריש לקיש שהבא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין לו) לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא (-הלוקח) למדוד נפט, אומר לו (-המוכר:) מדוד אתה לעצמך, בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, ע"כ

ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו:ב שהמתן הזה הוא בחי' כתר, בחי' שם אהיה, שיהיה לו הווי' בעולם, ע"ש. ולכאורה יש בזה בחינות שזה גבוה מעצם קבלת האפרסמון, וכמדומני שכן המשמעות בליקוטי הלכות, שהכתר מסדר ומיישב המוחין (ע"פ תורה כ'ד. ואכן זה פעולת הדעת, שהיא חיצוניות הכתר). ואכן י"ל שלמשל בעולם עשיה, הכתר הוא השראה מעולם יצירה, ובעליית עולם עשיה, היא מקבלת נה"י שעולם יצירה, שהם עוד יותר גבוהים (וי"ל שאלו הם הג' בחי' תשובה בחי' סגול שמבואר שם ו:ה). אכן אפילו לפי זה יש בחי' שכתר עוד יותר גבוה, בסוד כתר מלכות, שהשראת הכתר ממש בחי' אצילות מהאין סוף ב"ה.

והנה הלוקח שבא לבחור, זה בחי' הגיע לפרשת דרכים, וכאשר בוחר באפרסמון, הוא בוחר בצדיק שידריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו, כמבואר בתורה ד:ח. וכן בתורה ו' מבואר שם שהכתר הוא הי' עליון של הא' שהוא בחי' משה.

מפתחות:

בשעה שבנה שלמה בית המקדש – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' קסד. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' קסו.

מג: מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך ומ"ש בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך, תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב, ע"כ.

ובתוספות ישנים (ד"ה בא) כז"ל וא"ת למה צ"ל כאן אני וביתי כיון שאמרו בוידוי קמא וכי תימא כיון שבא בשביל הכהנים יש לכלול עצמו עמהם, והא לקמן (סו.) גבי שעיר המשתלח וכו' אינו מזכיר בוידוי עליו אלא ישראל, ושמא כיון שנתודה כבר על פר זה עונותיו מזכיר עצמו פעם שנית עליו כיון שלא נשחט הפר ולא נגמרה כפרתו עדיין, אבל בשעיר המשתלח אין להזכיר כהנים כיון שנשחט כבר הפר שנתודה עליו, ואם מכפר זה עוד עליהם מ"ש מכל שעירי חטאות שבכל השנה, ע"כ.

ואולי יש בזה מענין שרבינו גילה בספר המידות, ערך תשובה אות ע' ז"ל כשאתה מוכיח אותם שלא תקנו חטאת נעורים, תכלל את עצמך עמהם, ועל ידי זה יקבלו ממך, ע"כ. ולכן בפר שעשה וידוי בעדו ובעד ביתו, בחי' תיקון הברית, יש לו לכלול עצמו גם בוידוי השני.

מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. יב"א ראשי תיבות ישראל בער אודסר, מוטב יבא זכאי בגמטריא נ נח.

מפתחות:

רבי ישמעאל בן קמחית כהן גדול – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קסח.

נא: אמה טרקסין. שים לב טרקסי"ן בגמטריא חת"ך, שהוא פעמיים רו"ח כמבואר בליקוטי מוהר"ן, והגמרא נידונה איזה רוח עוברים בו. אמה טרקסין בגמטריא עת"ה, בסוד, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעת"ו – פותח' את' ידך' וכו'.

נב. רש"י ד"ה טרקסין ז"ל לשון פנים וחוץ הוא וכו' למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא, עכ"ל. לכאורה לפי זה, סין פירושו חוץ. אכן יש לאמר שהוא לשון נסיעה, לנסוע לטרק – פנימה.

נג: אבן שתיה שממנה הושתת העולם: שיחות הר"ן ס.

סב: והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני שני, ע"כ.

שעיר בגמטריא פתק. שני בגמטריא רבי נחמן. שני שני שני, עם הג' תיבות, בגמטריא שני פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

סב: רש"י ד"ה ומוספין של שבת כז"ל שיטתא דתלמידי תרביצאי היא (- הוא מדברי רבנן סבוראי שהיו אחר חתימת התלמוד – מתיבתא), ע"כ. ולשון תרביצא היינו בית המדרש, ונקרא כך משום שהוא מקום שרמביצים בו תורה (רש"י מנחות פב: ותוספות שם). תרביצאי- רבי תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

סט. בענין שהתפללו שימסרו להם היצה"ר נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי קדשים וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

כחלינהו לעיניה ושבקוה: לק"מ קכח דף קא:.

מפתחות:

הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח: לק"מ מא דף נג:.

כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (משלי ג:ב), וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיי, אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה, ע"כ.

עיין שער הכוונות, ענינן הציצית דרוש ד' ד"ה ועתה נבאר ז"ל כי המוחין דז"א נקרא חיים, שהם חיי המלך וכו', ושני המוחין האלו שהם חו"ב דאימא נקראים שנות חיים, כי עיקר שם חיים הוא בחו"ב ולא בדעת. וגם נקראים שנות, כי השמות שלהם הם בגימטריא שנות (-לעיל בדרוש ג' ד"ה וזה סדר מבואר כי חכמה דאימא נעשית מבינה דאבא שהוא ג' שמות יה"ו בגימטריא קפ"ו, ובינה דאימא שהוא ג' שמות אה"י בגימטריא תק"ע, סה"כ בגימטריא שנו"ת), ע"כ.

ולכאורה לפי זה יש כח בציצית להפוך מרעה לטובה.

שנות עם הד' אותיות בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

[וע"ע בספר ברית מנוחה, סוף ניקוד הג' ז"ל ובכאן נשלמו דרכי ניקוד הג' על כללים ופרטים כאשר צריך להיות גלוי וידוע אל חכם מבין בכל החכמה, ומי שמדקדק בכאן ימצא חכמה ודעת הרבה ויוסיף לקח גם יוסיפו לו שנות חיים, עכ"ל.

וע' בליקוטי מוהר"ן נד:ו השנות החלום, חלום בחי' כח המדמה משתדל לשרות על השונה הלכות, ולפי זה י"ל שנות חיים, שהחיים משתדל לשרות על השונה הלכות].

עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם שנאמר (איוב יד:ח-ט) אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע.

נראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה נד ע"ש באריכות. ענין מקץ ימים, כמבואר שם בענין אבשלום (אות ד), שתורה פסקה מזרעו, כי לא זכה לבן זכר מחמת רע עינו במלכות אביו. וזה אם רואה, דייקא, כי הנושא כאן הוא בחי' ראיה, ופסיקת הזרע על ידי רע עין, שהוא סותר הזכרון ומביא שכחה ומיתת הלב, ושולט כח המדמה שהיא אהבה נפולה שבא מהריסת הדעת, והוא היפוך המבואר בריש התורה שם שצריכים להסתפק בעולם הזה, וזה על ידי תורה, ולא עוד אלא שצריכים ליתן צדקה מההסתפקות. ומבואר שם שהצדקה על ידי משא ומתן, כי צדיק וכנסת ישראל הם בחי' משא ומתן, הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא), והוא נושא כל הברכות, כמ"ש (משלי י) וברכות לראש צדיק, כמ"ש (תהלים כד) ישא ברכה מאת ה', והוא נושא הטפה זרעית של כל הנשמות, בבחי' (תהלים קכו) נושא משך הזרע, ומשפיע לכנסת ישראל. וזה מש"כ ישא בת תלמיד חכם, בת בחי' כנסת ישראל (בת בגמטריא ברסלב נ נח, תלמיד חכם בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן), ובת היא בחי' הברכות, בחי' וה' ברך את אברהם בכל, בת היה לאברהם ובכל שמה. ולכן מדת הלח של בת היא ג' סאין, שצריכים לשאת נפש רוח נשמה, כמבואר בתורה נד שכל אלו הבחינות תלוים במשא ומתן. וכן בת, היא בת עין, שצריכים לתקן את הרע עין, רע עין, עם התיבות בגמטריא בת. וכן בת פירושו הלנה, כי מבואר שם שעיקר תיקון המדמה על ידי בירור והעלאת הרוח טובה מהרוח רעה, ועיקר הבירור בלילה. וזה ישא בת תלמיד חכם, שצריכים להעלות את הרוח טובה בלילה.

והגמרא מביא הפסוק מאיוב, אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, הזקנה בארץ, זה בחי' המבואר שם ישוב לאדמתו, לכח המדמה, כי ישוב, בחי' שיבה וזקנה, לאדמתו בחי' בארץ, ובעפר ימות גזעו, זה מיתת הלב כנ"ל.

והתיקון, מריח מים יפריח, מריח הוא בנין הרוח טוב מהנקודות טובות שמבואר שם, ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שבנין הנגון מגדל הריחות ע"ש. ומים בחי' שלמות הלב כמבואר בתורה נד על הפסוק מי צרר מים בשמלה, מים בחי' לב כמ"ש (איכה ב) שפכי כמים לבך, היינו שעי"ז שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלב שלא ישלוט עליו המדמה. יפריח, הוא בחי' וקמץ הכהן, המבואר שם, שקמץ הוא היפוך מקץ, קץ והפסקת הזרע, כי הסימן על כהונת אהרן היה כי פרח מטהו. ועשה קציר כמו נטע, קציר בגמטריא רע עין. ועשה לשון לגדל כמבואר ברש"י עה"פ ועשתה את צפרניה (דברים כא:יב), להגדיל את הקצר, בחי' גדלת מאד, המבואר בריש תורה נד. וזה כמו נטע, בחי' הוד והדר לבשת, בחי' ערבי נחל. שצריכים להגדיל את השכל בצמצום כדי לראות ולהבין הרמזים שהשם יתברך מזמין לו בכל יום במחשבה דיבור ומעשה ע"ש.

וזה אמר רבי ברכיה, כי הברכיים בחי' נצח והוד, י"ה בחי' המוחין. וכן ברכיה, בחי' הברכות שהם בחי' אמת, שממנו הדבקות שעל ידיה אוזרים חיל ליכנס לתקן הרע עין כמבואר שם.

מפתחות:

וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות: לק"מ קא דף צז..

זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות: לק"מ קסד דף קז.. שיחות הר"ן רטז.

שלשה זירים הן וכו' של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"כ. מבואר ששני הזירים נטלו, ואינם נשארים לקחת, אבל הזר של התורה לא. וי"ל על פי דברי הבעל שם טוב הובאו בליקוטי מוהר"ן מט:ז בפירוש הפסוק תורת ה' תמימה, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, ע"ש, ולכן אי אפשר להינטל.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא, ע"כ. הכל תלוי באומן....

מפתחות:

אותיות בולטות ומצטרפות: לק"מ רפא דף קכא..

חצי שיעור רבי יוחנן אומר אסור מן התורה. חצי בגמטריא נ נח. שיעור בגמטריא הפתקא. אסור בחי' מלך אסור ברהטים, בחי' מוחין והשגת אלקות.

מפתחות:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן מכאן שהסומא אינו שבע: לק"מ יג:ה דף יז:, עו דף צא:, רעו דף קיט:.

לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן, מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, והאמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא לאכלי' אלא ביממא, כעין יממא קא אמרינן, ע"כ.

אכן מצינו אצל אליהו הנביא (מלכים א:יז:ו) והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. ובגמרא (סנהדרין קיג.) שהיו מביאים מבי טבחי דאחאב, ויש אומרים משלחנו של יהושפט מלך יהודה (תנחומא מסעי ח), ולכאו' דיני מלכים שאני משאר בני אדם, ואילו אליהו הנביא בעצמו היה בהוראת שעה (כי בכלל איך אכל מבשר הנעלם מן העין).

רבא, מייתי ליה אריסיה (-שליו) כל יומא, יומא חד לא אייתי, אמר, מאי האי, סליק לאגרא שמעיה לינוקא דקאמר (חבקוק ג:טז) שמעתי ותרגז בטני, אמר שמע מניה נח נפשיה דרב חסדא (פרש"י חמוה דרבא הוה ורבו הוה) [יש גורסים כאן: והיינו דאמרי אינשי בדיל וכו'] ובדיל רבה אכיל תלמידא (פרש"י בזכות הרב היה אוכל התלמיד), ע"כ.

יש לדייק קצת שלא חש כלל לא לאכול בשר אותו היום, אע"פ דקי"ל ברמ"א שולחן ערוך יורה דעה ריש סימן שמא ז"ל יש אומרים דתלמיד על רבו מבהק אסור לאכל בשר ויין כל זמן שמטל לפניהם (הגהות אשרי פ' א"מ), ע"כ. ואע"פ

שכאן לא היה מתו מוטל לפניו, וגם לא מוכח שרב חסדא היה רבו מבהק, עכ"ז נראה קצת שהיה לו לחוש מלאכול בשר מיד ולא לגמור מיניה סתם שהיה אוכל ברשות רבו, כאילו אין לו להצטער כלל (וזה מיושב על פי הגרסא שהבאתי בסוגריים).

והרי זה עוד סמך למה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות יב ז"ל שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ (ולנידון דידן אנינות).

מפתחות:

זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש: לק"מ כט:ח דף מ:.

זכה נעשה ראש: לק"מ קעז דף קח..

עח: הקיטע יוצא בקב שלו. הרבה סודות נאמרו על זה, ובפרט במאמר הפסיעות של אברהם אבינו. ורש"י כאן פירש ז"ל קב – אשקצ"א (-מקל שמרכיבים תחת הרגל), ע"כ. אשקצא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה!

גדל פורתא, תבורי מאני (-יש לתת לו כלים שישחק בהם וישברם) כי הא דרבה, זבין (-קנה) להו מאני גזיזי דפחרא (-כלי חרס סדוקים במחיר זול) לבניה ומתברי להו.

מכאן יש ליתן bubble-wrap לילדים. אכן יתכן שכל הענין הוא דוקא בכלי חרס. וכמו שכתוב בישעיה (ל:טו) ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד, ועיין בליקוטי מוהר"ן ס, חרס ששוברין בשעת ההתקשרות הזווגים, להורות שעכשיו שנעשה התקשרות, שהוא בשביל הולדה שהיא בבחינת בטחון, בחינת כליות, שהם כלי ההולדה כנ"ל. וזה בחי' בטח בה לב בעלה (משלי לא:יא), על ידי זה נתבטל ונשבר בחינת הבטחון דסטרא אחרא, ועל זה שוברין הכלי חרס בבחינת, ותבטחו בעשק ונלוז (ישעיה ל:יב). ושברה כשבר נבל יוצרים ולא ימצא במכתתו חרס, כי הבטחון דקדשה שנעשה על ידי ההתקשרות הנ"ל הוא להפך מהבטחון דסטרא אחרא, שהוא בבחינת שבירת כלי חרס, ע"כ.

פג: שנת תשפ"א חג הפתק – כג תמוז, חל דף זו בדף יומי. והפתק הרי נתקבל אצל רבי מאיר בעל הנס, ועיקר חשיבות של הפתק זה התגלות שם רבינו פשוט כפול משולש מרובע.

ר' מאיר הוה דייק בשמא. הוה דייק בשמא, עם הח' אותיות של, דייק בשמא, בגמרטיא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פה. ולוי הסדר. ובגליון הביא מספר הערוך, ערך סרד ד', איתא ולוי הסרד, פי' גאון יש אומרים שהי' עושה בגדי שרד לפיכך נקרא סרד או שהיה עושה כלי שרד כגון מצודות, ע"כ. והנה בדוף יומי תשפ"א למדו את זה יום ב' לפרשת מו"מ, ובשבת שלפניו, בפרשת פינחס (במדבר כו:כו) כתוב, בני זבולן למפשחתם לסרד משפחת הסרדי וכו'. לסרד בגמטריא ברסלב. ובשעת קריאת התורה עמדנו על זה שמן הסתם ידידינו אזמרה, מיוחס למשפחה זו כי הוא תמיד אומר סרדי וכו'.

מפתחות:

וחי בהם ולא שימות בהם: לקמ"ת מד דף כו:.

מפתחות:

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד: לק"מ מט:ו דף נח..

שובו בנים שובבים ארפא משובותם: לק"מ עו דף צב..

ואהבת שתראה שיתאהב שם שמים על ידך וכו': לק"מ צג דף צה:.

ואהבת שיהא שם שמים מתאהב על ידך: לק"מ רי דף קיג..

מפתחות:

גדולה תשובה שמקרבת \את\ הגאולה: לק"מ מט:ו דף נח., קלה דף קג..

כי שנה ועבר נעשה לו כהיתר: לק"מ נו:ג דף סה..

בתשובה מאהבה נתהפכין הזדונות לזכיות: שיחות הר"ן ג.

מפתחות:

והאזנת למצותיו זה תיקון הברית: לקמ"ת א:יא דף ב..

פגע ביה רב הונא, אמר ליה להיכא קא אזיל מר, אמר ליה לפיוסי לפלניא, אמר אזיל אבא (-רב) למיקטל נפשא וכו', ע"ש בתוספות ישנים, שלכן היה מותר רב הונא לקרוא לרב רבו בשמו, כי הוא שם של גדולה, והוא עוד טעם למה מותר לאמר נ נח נחמ נחמן מאומן, ואפילו נחמן, בלי לאמר רבי, כי נחמן הוא כבר שם של גדולה.

פח. בענין קרי ביום כיפור ע' ליקוטי מוהר"ן תנינא קיז ומש"כ.

סוכה

שיעור גודל הסוכה צריך להיות לא פחות משבע על שבע (ורש"י כתב בדף ד' שבע ומשהו). שבע על שבע זה 49, וידוע שכל דבר כלול מעשר ספירות הרי 490, ועם הכולל (או המשהו שהזכיר רש"י כנ"ל) – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

[וגם כדאי להזכיר שבלקוטי מוהר"ן תורה כב רבינו כתב שנחמו נחמו עמי, אלו המקיפים של השכל. שעיקר הנחמה זה מהדעת, והמקיפים זה בחי' הסוכה – ענני הכבוד של רוח הקודש. גם ענן, יכולים להחליף הע' לח' בסוד אותיות הגרון אחה"ע, והרי ענן זה ננח!]

ב. ורבא אמר מהכא (ויקרא כג:מב) בסוכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי וכו' ע"ש.

עיין במסכת עירובין (נה:) אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין הן אלא מפתח בתיהן, מתיב רב חסדא, ויחנו על הירדן מבית הישימות וכו' אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת, כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, ע"כ.

הרי שרבא גופיה ס"ל שהלמען ידעו דורותיכם שבסוכות הושבתי את בני ישראל היו בחינת דירת קבע. ולכאורה כן מוטל על המקיים מצות סוכה, שבונה דירה שנכללת בשיעור דירת עראי, עליו לקבוע דירתו שם כבדירת קבע.

דף ד. סוכה שהיתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה ויש בה הכשר סוכה כשרה, ופרש"י ז"ל כשרה כל הסוכה שיש לה ג' דפנות, והאי הכשר סוכה אפילו מן האיצטבא והלאה דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה, ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה, הרי כאן סוכה קטנה כשרה, ואמרין לקמן (דף יט. פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, ומפרשינן ליה אם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שזהו דרכן ליעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לו הכשר דפנות נידון כסוכה, הלכך כל הסוכה עמות שהיא גדולה כשרה, עכ"ל, ונפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים תרלג:ה . מזה יכולים להבין גודל כח הצדיק, שאפילו כל העולם רחוקים מאד מצילא דמיהמנותא, בחי' הסכך שעל הסוכה, אבל כיון שהצדיק נמצא בעולם, ובונה את דירתו בצל השכינה, הרי מכשיר את כל העולם, ומביא אותם להיות תחת כנפי השכינה, וזה מה שה' יתברך אמר למשה רבינו (דברים י:א פסל לך, כי על ידו מכשירים כל הפסל היוצא. ולפי זה יש להעמיק במה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה רסט ז"ל מדירת הצדיק נכר מעשה הדור ע"ש), וא"ש בס"ד.

מפתחות:

ציץ נזר הקדש – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעב.

מפתחות:

מה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא (בראשית ב:ו) ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

לק"מ כא:ג דף כט: (ושם: מנין שאין מסככין אלא בדבר וכו' ועוד שינויים ע"ש).

כ. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל. עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה מט:ז.

כה. א"ר זירא אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

כז. שאל אפיטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר א"ל בכל יום ויום אחתה ממשיך כמה פרפראות (פי' רש"י מיני מעדנים וכו' להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל) לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל: לק"מ ל:ה דף מב..

משבח אני את העצלנים ברגל וכו': לק"מ קלה דף קב:.

כז: ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון וכו' והגיע חמה לסוכה א"ל מהו שאפרוש עליה סדין א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט הגיע חמה לחצי הסוכה א"ל מהו שאפרוש עליה סדין א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ נביאים וכו'.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט, ועיין ברש"י שכז"ל ומראובן ושמעון גד ואשר לא מצאתי מפורש, ע"כ. ועיין בפסיקתא דר"כ נספחים א ז"ל כך נמשל שמעון כשור ויהודה כאריה, לפיכך טפלו ליהודה, ובשביל שלא ברכו לא העמיד שופט. והכתיב מלך זמרי שבעת ימים בתרצה, אמר רבי יודן לית שבעת יומין במלכותא כלום, ע"כ. וק"ק דהא קי"ל (ברכות כח.) לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר, שאפילו יום אחד חשוב.

מפתחות:

יונתן בן עזיאל – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעד. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' קעד.

גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. עיין מש"כ במסכת ברכות דף לד: חנינא בני בקש.

ואגב רואים פה את היסוד גדול מרבן שמו של יונתן בן עוזיאל.

מפתחות:

שתי תמורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מבינהם וכו': לקמ"ת צ דף מ:.

מפתחות:

אמר רב חסדא הני תלת מילי – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קעח.

אמר הקב"ה אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והם שמו עצמן כצפצפה בין ההרים.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

קח בגמטריא נ נח, צפצפה – היפוך פצפצי"ה שבפתק.

משנה

ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. וע' ברש"י ש"אני" ו"והו" הם שני שמות בשם ע"ב, השם הראשון: וה"ו, והשם הל"ז: אנ"י. ובסידור אוצר התפילות סדר הושענות בשם הריעב"ץ כתב שמקדימים לומר 'אני' ע"פ הפסוק (ישעיה מד:ו) אני ראשון ואני אחרון. וצע"ק מנא ליה לרש"י לפרש ששם והו כאן הכוונה לשם הראשון של שם ע"ב, עד שנצטרך לפרש למה מאחרו אחרי שם אנ"י, והלוא השם המ"ט של שם ע"ב הוא גם כן – וה"ו, ויכולים לפרש בפשטות, אני – שם הל"ז, והו – שם המ"ט, כסדרן.

ואין רצוני להאריך בפילפולים עד שאזכה לברירו דמילתא. ועיין מש"כ בספר מלכים א:יז:כא שיתכן שכל ענין של שם ע"ב למדים מהשני דברות הראשונים, אנכי ולא יהיה. ואנ"י מתחיל החצי השני של שם ע"ב ומרמז על אנכי. (וע' לעיל לז: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא וכו' מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים, ובמתן תורה היה גשם וטל תחיה).

ויש להעיר עוד שעושים הושענות עם הערבה. ערבה – ע"ב ר"ה, כי השם ע"ב יש בו רי"ו אותיות, והב' של ערבה הולך על הע' להשלימו לע"ב והולך בין הר"ה, להשלימו ר"ז ועוד חסר ט' והם הג' שמות והו אני והו.

מפתחות:

יכול אני לפטר את כל העולם כלו מן הדין – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפ.

אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום שנאמר (ישעיה ל:יח) אשרי כל חוכי לו, ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא.

הרי עוד הפעם בחז"ל שמשתף הצדיקים עם השם יתברך. ודייקא פה, שתיכף בהמשך תניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (הערוך לנר כתב שבסנהדרין סג. משמע שנחלקו התנאים בענין זה אם אסור).

והנה בענין הל"ו האלו, עיין בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת וישלח עה"פ ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים, כי כתוב (בראשית לב:כד) ויעבר את אשר לו, ל"ו בא"ת ב"ש היינו פ"ך, והוא העלאת הניצוצין של ף"ך של מנצפ"ך שמכוונים בה' ימל"ך, שזה דייקא רק בכח יעקב אבינו שיש לו הכח להעלות מעשיה ליצירה דרך קו האמצעי של תפארת, ובכח עשרה הרוגי מלכות כמבואר בכוונות, ע"ש שהביא מהמדרש רבה ויגע בכף ירכו, נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו ואיזה זה דור השמד. ויעקב נשאר שם עד עלות השחר, אשרי המחכה לו.

מפתחות:

מעשה בצדוקי אחד – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפב.

הנהו צדוקי וכו' א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו.

ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מט. מה יפופעמיך בנעלים מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו'. ע' פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

חמוקי ירכיך מה ירך בסתר: לק"מ י:ז דף יג:, לקמ"ת ה:טז דף יב..

חמוקי יריכיך וכו' אלו השיתין שמנוקבין ומחוללים עד התהום: לק"מ מט:ז דף נח:.

הלומד תורה על מנת ללמדה: לק"מ יד:ב דף יח:.

ותורת חסד על לשונה זה הלומד על מנת ללמדה: לק"מ נח:ה דף סט:, רז דף קיב:.

אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה: לק"מ סז:ה דף פה..

מפתחות:

כי הגדיל לעשות וכו': לק"מ לה:א דף מט..

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו: לק"מ עב דף פז:., קל דף קב..

ומה לעתיד לבא שעסוקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, ובמכתב מאליהו (ח"ג עמ' 41) פירש, שאף לאחר שתתבטל הסתת היצר יש לחשוש שאדם יחטא מכח ההרגל, כיון שכבר הורגל להמשך אחר הרע, ע"כ. אכן עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות רלג.

שלמה קראו שונא שנאמר (משלי כה:כא-כב) אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים את חותה על ראשו וה' ישלם לך וכו' ע"ש.

פרש"י ז"ל האכילהו לחם, הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט). השקהו מים, תורה, דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה), עכ"ל.

הרי שהתורה מכונה לחם וגם מכונה מים. ומבואר במסכת חגיגה (יד.) שחלק ההלכה שבתורה קרוי לחם, וחלק האגדה קרוי מים.

והנה בשיחות הר"ן אות כג אמר רבינו ז"ל אשרי מי שזוכה לאכל כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות, עכ"ל.

הרי שלכאורה השווה תהילים לבחי' אגדה. והנה (הבאתי בחלק ה' – בפרק עסק הצדיק ואנשיו) במדרש שוחר טוב (תהלים א) מובא שדוד המלך ביקש על קריאת תהלים ז"ל יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, ע"ש. והשל"ה הקדוש (מסכת יומא עמוד התשובה, אות כט) פירש ז"ל כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות, וע"ש שמשמע שנתקבל בקשתו. ואם כן תהלים יש לו גם בחי' לחם ממש.

אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"ש. עמש"כ במסכת קידושין דף ל: על יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו'.

מפתחות:

רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה: לק"מ י מאמר רבב"ח דף יד..

אמרו עליו על הלל הזקן – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפד.

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפו.

תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן, ופרש"י ז"ל אם אני כאן הכל כאן, דורש היה לרבים שלא יחטאו, בשמו של הקב"ה, אם אני כאן הכל כאן, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו וכו' ע"ש, הרי שהלל היה מדבר סתם בשמו של הקב"ה ואומר, אני וכו' – ומיד אחר כך הגמרא ממשיכה, הוא היה אומר כן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי ע"ש, וכאן אני חוזר על הלל עצמו, הרי שלפעמים היה אומר אני והכוונה היה להשם יתברך, ולפעמים אמר אני וכיון על עצמו.

ותוספות כאן (ד"ה אם) הביאו שבירושלמי (ה:ד) משמע שדיבר על עצמו ועל עם ישראל.

עמש"כ בחלק ה' בפרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן -ואיך אומרים כן.

נה. בחולו של מועד בראשון מה היו אומרים, הבו לה' בני אלים וכו' וכו' רב פפא מנח בהו סמנא הומהב"י, וסימנך אמבוהא דספרי (-גדודי אנשים ונשים רגילים להלך במבוי של מלמדי תינוקות), ע"כ.

נראה לפרש כי הומהב"י בגמטריא אני והו – שאומרים בסוכות. ולכן הקדים אות ה' השני לאות ב', כמו שהעיר רש"י, כדי לקרב הה' השני לאותיות הראשונות שהם כמעט וה"ו, אלא שחסרים אחד, ולכן לא הקדימו לאות מ', כי צריכים לקחת א' מאות מ', כי לוקים אחד במספר ארבעים (ב עם שוא – ולא במספר – עם פתח).

וזה מה שהוסיפו עוד סימן, כי אלו השני שמות מסומנים בשם ע"ב, שיוצא מהפסוקים של ויסע ויבא ויט בפרשת בשלח, שענינם העברת עם ישראל את הים סוף, בחי' גדודי אנשים ונשים, וזה דספרי, ספרי בגמטריא שמי – בחי' שם ע"ב.

מפתחות:

מעשה במרים בת בלגה – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קפח.

שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימא.

עיין בספר ברית מנוחה, מרכבה עליונה מזרח – ואו דשם הויה. הפינה שלישית, הפה, עיר מלוכה – אכתריא"ל. ואותו השם יש במרכבת הבינה, הא דשם הויה, למטה מן השוק ימן, בקשר ארכובת רגל ימין.

ת"ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כנשכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה לוקוס (-זאב) לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק, וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה וכו' ע"ש.

דקדקו המפרשים לפרש שחמורה זילזולה במקדש יותר ממה שהמירה דעתה ונשאה גוי, כי רק מחמת זילזולה קבעו את טבעתה. ואף על פי שלא נראה מוכח, הנידון חשוב להזכיר, כי את שתלוי במקדש קבעו במקדש. ומענין לענין שמעתי עכשיו גוי שרוצה להתגייר, אבל יותר חשוב לו להתעכב כדי לעזור כספי לצדיק, כי יותר חשוב לו לעזור לצדיק מלצאת מגיותו להיות יהודי. ואכן מומר עוד יותר גרוע.

ביצה

ביצה עם הכולל = נ נח. גם מס' ביצה נקרא מס' יום טוב, יום = נַ (וע' לק"מ תנינא תורה פה, שענין הביצה היא נחמו נחמו).

ב. ביצה שנולדה. י"ל שכולו ענין תיקון הברית, שהוא מוקצה, ואיסור הכנה ששם מתבשל הזרע. וזה בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל, אכילה לשון זווג כמש"כ אכלה ומחתה פיה וכתיב כי אם הלחם כידוע ולכן המשנה ממשכת בענין שאור וחמץ שהם כינוי ליצר הרע.

יג: כיצד מולל, אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא, ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר חדא אתרתי ע"ש.

פרש"י חדא אחדא, בין גודל לאצבע. חדא אתרתי, בין גודל לשתי אצבעותיו, ע"כ.

זה בחי' מה שחותמים נ נח בידים, שהוא בעיקר פשיטת הגודל ושני האצבעות, ויש נוהגים קודם לפשוט רק הגודל והאצבע, ואחר כך שלשתם.

וכן מולל, עם ב' כוללים, של חדא אחדא, בגמטריא נ נח. ומלילה בבחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, בסוד מי מילל לאברהם הניקה בנים שרה.

טו. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

וינפש כיוון ששבת וי אבדה נפש: לק"מ לא:ט דף מד:, קכו דף קא:.

חק לישנא דמזונא: לקמ"ת ח:יא דף יח..

כל הוצאותיו של אדם קצובים חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט: שיחות הר"ן קנה.

מפתחות:

לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין: לק"מ כב השמטות דף לד:.

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין: לק"מ ל:ח דף מג., קמז דף קד..

מפתחות:

הנצרך לבריות חייו אינם חיים: לק"מ סו:ג דף פג..

כיון שנצרך האדם לבריות עולם חשך בעדו: לק"מ סו:ג דף פג..

עתירי בבל יורדי גיהנם הם – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קצב.

ראש השנה

מפתחות:

שניסן ראש השנה למלכים: לק"מ ע דף פז..

ניסן ראש השנה למלכים: לקמ"ת ה:י דף ט:, לט דף כה:.

מפתחות:

בפיך זו צדקה: לק"מ כט:ט מא., רכה דף קיד., לקמ"ת טו כ:.

ח.: בכסא ליום חגינו – ראש השנה.

מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר ונפטרו עבבדים לבתיהן וכו', ופרש"י ז"ל ועטרותיהן בראשיהן, אם רצה לשום עטרה בראשו להראות שיצא חפשי, עכ"ל. וקשה מזה על מה שרבינו דייק בליקוטי מוהר"ן כא:ד ממש"כ בראשיהן ולא על ראשיהן, שהכוונה שלעתיד לבוא יזכור שהמקיפים יכנסו לפנים, דאילו כאן מה ענין יש שהעטרה יכנס בתוך ראשו, והעבד אינו שם אותו אלא על ראשו. ואולי כיון שנעשה בן חורין זוכה שמקיפי השכל יכנסו בפנים, אכן קשה לפרש כן לפי פרש"י.

מפתחות:

בתשרי נברא העולם: לקמ"ת ח:יא דף יח..

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. ראשי תיבות רח"ש. והרי כל ענין של רבינו הוא ראש השנה, וראוי שיגיע לו רח"ש, כדאיתא בליקוטי מוהר"ן סוף תורה רלז, בודאי מגיע לי רחש, ש'רים ר'דפוני ח'נם, ע"ש. וי"ל שהרי שרה ורחל לא זכו לילדים כל עיקר עד שהכניסו צרותיהם, וחנה לא זכתה עד שכעסתה צרתה פנינה.

מפתחות:

בניסן עתידין להגאל: לק"מ מט:ו דף נח..

מפתחות:

בפסח נידונין על התבואה בעצרת: לק"מ ל:ו דף מב:.

בד' פרקים העולם נידון: לק"מ קלה דף קג..

מפתחות:

לך לך מארצך ושם תזכה לבנים: לק"מ מח דף נו:.

מפתחות:

למי שמשים עצמו כשיריים: לק"מ ד:ז דף ג:.

טלית לבן שנתעטף הקב"ה: לק"מ ח:ח דף י:.

מפתחות:

צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיו לששון ולשמחה קרי ליה צום וכו': לק"מ קעט דף קח:.

מפתחות:

וצי אדיר לא יעברנו – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קנב.

עשרה מיני ארזים הם וכו' הני שבעה הוו וכו' הוסיפו עליהם אלונים אלמונים אלמוגין וכו' אלמוגין (העשירי), כסיתא (והוא קוראל בקרקע הים).

והנה רבינו אמר שהוא סוד מכל העולם, בחי' רז. ורבינו גילה את שמו בפתק הקדוש שהוא כלול בעשרה מיני נגינה. כסיתא – שהוא העשירי, במגטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן אלמוגין, עם האותיות והכולל, בגמטריא נחמן.

והנה הגמרא ממשיכה לפרש איך קוצרים האלמוגין מהים על ידי "צי אדיר", בורני גדולה, דהיינו ספינה גדולה שצריכים למלאות אותו עם חול עד ששוקעת לקרקע הים, בחי' נפילה, ואז זורקים החול מהספינה ועולה עם האלמוגים וכו' ע"ש. אדיר, ראשי תיבות רבי ישראל דוב אודסר.

והגמרא עוד מלמדת שהאלמוגין מחליף על חד תרין בכספא, בחי' הצדיק (עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נח, שבחינת שבת מקבל מיוסף לחם משנה, הינו משנה תורה, בחינת ואהיה שעשועים יום יום).

כג.: ומאין היו משיאין משואות כו' (מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לוורן, ומחוורן לבית בלתין) ומבית בלתין (לא זזו משם אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש). מאי בית בלתין, אמר רב זו בירם. מאי גולה, אמר רב יוסף פומבדיתא. מאי כמדורת האש. תנא שכל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו, ע"כ.

חוורן, בחי' מוהר"ן. בלתין בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בירם, בחי' השיר שיש בו י' מיני נגינה, והראשי תיבות של השיר הזה – נ נח נחמ נחמן מאומן, בגמטריא ר"ם. ומבואר שבירם הוא בקצה ארץ ישראל, והוא הדבר שהארכנו בס"ד במקומו שנ נח הוא הדרך לארץ ישראל. (בירם אותיות ירושלים, רק חסר שלוי, בחי' משה ע"ה, בחי' הצדיק. שלו, ראשי תיבות, וישם לך שלום (ליקוטי מוהר"ן תורה מו), לשים את השלום - הצדיק). פומבדיתא, עם הח' אותיות והכולל בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ואז האש של רבינו תוקד בלב כולם.

מפתחות:

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה: שיחות הר"ן רסא.

מפתחות:

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם אל תקרי אותם אלא אתם: לק"מ קלה דף קב:.

כד: לא תעשות אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום אמר אביי לא אסרהם תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי [פרש"י ז"ל לגוף אחד כעין חיות הקדש, דהיינו אתי שכסא הכבוד רכוב עליהן, ע"כ], אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, א"ר הונא בריה דרב אידי מפרקיה דאביי שמיעא לי, לא תעשון אתי, לא תעשון אותי (-כלומר, לא תעשו כדמותי הנראית במראה הנבואה, שנאמר (יחזקאל א:כז) כמראה אדם עליו מלמעלה), ע"כ, הרי שתיבת אתי פירושו עם הכסא הכבוד, וגם מרמז על הש"י בעצמו, שמופיע לנביאים כמראה אדם.

והנה עיין בליקוטי מוהר"ן תורה רמה ז"ל כשכותבין תבת אדם יודעין שזה מרמז על דמות האדם, אבל הוא רק רמז בעלמא, כי אין כתוב שם שום ציור האדם, ויש שמצירין על הניר ציור האדם, ושם נגלה יותר קצת דמות האדם, ויש שמנסרין ציור האדם מחתיכת עץ, ושם נתגלה עוד יותר ציור האדם, אבל אף על פי כן אין זה אדם ממש, רק האדם בעצמו הוא האדם באמת. כמו כן יש כמה חדושין של תורה שהם רק כמו פנקס, וכמו שכותבין תבת אדם לבד, כי התורה היא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט) 'זאת התורה אדם', ויש שהוא נכנס לפנים מזה, אבל אף על פי כן אין זה אדם כנ"ל, רק כשזוכין אל התורה בעצמו זהו בחינת אדם באמת, וזהו זאת התורה אדם, זאת התורה דיקא הינו רק זאת התורה האמתית, הוא בחינת אדם, עכ"ל. ולכן בליקוטי מוהר"ן יש 411 תורות כמנין את"י (בליקוטי מוהר"ן קמא -רפ"ו, ותנינא -קכ"ה). כי הוא תורה האמתית בחינת אדם. וצורת אדם שבונים על ידי לימוד והשגת התורה אינו אסור משום לא תעשון אתי, כי הוא ממש בונה השיעור קומה של השראת השכינה עצמה בעולם, לא מה שיש עם השכינה. אכן מי שח"ו בודה שקרים בלימוד תורה, הרי בזה עובר ממש על (דברים כז:טז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר, כמבואר באדרא רבה, יעו' בספר אדיר במרום (עמ' קו, מכון רמח"ל) ז"ל והוא מדבר על האומר דברים שאינו יודע בחכמה זאת, שהוא רע גדול, והוא ממש: הפסל והמסכה וכו', ע"ש. ולפי מש"כ אתי שפיר כמין חומר. כי כיון שאינו בונה השיעור קומה של השכינה, הרי כבר עובר על לא תעשון אתי, ודו"ק.

כה. א"ל רבי לרבי חיי אזיל לעין טב וקדשיה לירחא (פרש"י שגזרו שמד במקומו שלא יקדשו את החדש) ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ואומר (קהלת ז:י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, פרש"י ז"ל כי לא מחכמה שאלת על זה (-המשך הפסוק), לפי שהדורות (ההם\הראשונים) היו טובים וצדיקים מן האחרונים, לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים, עכ"ל.

הרי לפי פירוש רש"י באמת נתקטן הטוב בהמשך הדורות.

אכן עיין בסוף שיחות הר"ן (אות שח) ז"ל כי שלמה המלך ע"ה, שהיה חכם גדול מכל אדם, אמר בחכמתו ורוח קדשו, שזה שטות גדול מה שאומרים שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי בכל פעם אומרים כך. ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר, ומתנהג העולם בגדולות ובהוצאה מרבה יותר משנים קדמוניות, ע"ש באריכות, וכתב שם ז"ל ואף על פי שרש"י פרש שם כי הכל לפי זכות הדורות, אף על פי כן הרבה פנים לתורה, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, עכ"ל. אכן המהרש"א כאן (ד"ה שהימים) כתב שרש"י פירש את הפסוק לפי פשוטו. וצ"ל שאפילו לפי פשוטו יש הרבה פנים לתורה, ועל כל פנים הרי חולק על המהרש"א.

ותוספות כאן (ד"ה שהימים) ביאר שהגמרא דורשת 'טובים מאלה' על הדיינים, שבדורות הראשונים זכו ליותר טובים, ואעפ"כ אין לך שופט שבימיך. ולפי זה אינו נוגע אלא לענין דיינים, ולא לטובת ומצב הדור ושפעו.

ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא ירובעל, שעשה מריבה עם הבעל, ע"כ.

גדעון בן יואש (שופטים ו:כט), יואש ע"ה בגמטריא ירובעל.

כו. משנה

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (יהושע ו:ה) במשוך בקרן היובל, ע"כ.

שופר בחי' הרם כשפר קולך והגד לעמי פשעם, כשפר ראשי תיבות פשוט כפול שלוש מרובע, שיר של לעתיד, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח.

פרה בגמטריא נחמן מאומן. קרן, עם הג' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הראשי וסופי תיבות של: במשוך בקרן היובל, בגמטריא נ נח ע"ה.

ור' יוסי אמר לך דפרה נמי אקרי שופר, דכתיב (תהלים סט:לב) ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור, אלא מאי משור פר, משופר. ופרש"י ותיטב לה', תפלתי משופר, ובשור קא משתעי קרא, ע"כ.

לפי זה תפלה צריך להיות יותר מתקיעת שופר. וצע"ק כי הלוא תקיעת שופר גם כן בחינת תפילה. וידוע שתקיעת שופר מעורר למעלה מרוב מצות, כי מגיע אפילו עד ארך אנפין. ולקמן בעמוד לפי רבנן, כיון דלזכרון כלפנים דמי, בבית קודש הקדשים, צריכים לאמר שזה לשיטתם שחולקים על ר' יוסי שסובר שכל תפילה – שאינה אפילו בבית מקדש בכלל, יכול להיות יותר משופר.

שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, ע"כ (ור' יוסי חולק). הרי זה דומה להכלל של הבעל שם טוב שהאדם נמצא איפה שהמחשבות נמצאות.

מפתחות:

התוקע בבור:חיי מוהר"ן יז. לק"מ כב:ז דף לב:.

וכשאינו בבחי' בשר להחכם, שהוא בחי' העצם, אזי אינו הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההברה, היינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול: וזה (סוגיין) התוקע בבור, בחינות (תהלים פח) שתני בבור תחתיות, והוא מתאנח ותוקע על זה, אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע, יצא, הינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו, ואם קול הברה שמע, לא יצא כנ"ל, ע"ש.

והנה מבואר שם לעיל סוף אות ו', ולקמן בסוף אות ז', שרק מי שבבחי' בשר להחכם הוא שומע עצם הקול, ואם לאו אינו שומע אלא קול הברה. ולפי זה קשה מה שכתב כאן: אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע יצא, כי אם אינם בבחינת בשר איך ישמעו קול השופר.

וע"ש במסכת ראש השנה, שרש"י פירש שאותם שבבור בודאי שומעים קול השופר, ורק אלו שבחוץ צריכים להבחין מה שמעו, אם שמעו עצם הקול או קול הברה. אבל הרא"ש פירש, שאלו ששבור שומעים קול השופר, ואלו שבחוץ שומעים קול הברה. והרי דברי רבינו בסוף אות ו' ובסוף אות ז' הם כפירוש הרא"ש, שרק אלו שבפנים שהם בבחינת בשר הם שומעים את עצם הקול, וכל אלו שבחוץ אינם שומעים אלא קול הברה. ואילו דברי רבינו כאן באמצע אות ז' על דברי הסוגיא בעצמו, נוטים כפירוש רש"י שאפילו אלו שבחוץ – והיינו שאינם בחינת בשר, יש אפשרות להם לשמוע עצם הקול.

מפתחות:

וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו': לק"מ יא:ב דף יד:.

לא. במנחתא דשבתא מה יו אומרין אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר (פרש"י ואז ישיר ישראל דעלי באר וכו').

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

תענית

מפתחות:

ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זה תפלה: לק"מ מט:ב דף נז..

ב. ולעבדו בכל לבבכם כו' זו תפלה וכתיב בתרי' ונתתי מטר. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ג: ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח (פרש"י שלא ינשב) ומפריח הטל (פרש"י שלא ירד) אין מחזירין אותו (פרש"י דלא מיעצרי), ע"כ.

בספר פורת יוסף (ד"ה ולא, הובא במתיבתא אות יז) משמע מכאן שאפילו אם אומר בתוך תפילת שמונה עשרה שקר גמור, אין מחזירים אותו. ותמה מזה על הפוסקים שפסקו שאם הזכיר בתפילתו מאורע של יום אחר, כגון אם אמר 'יעלה ויבוא' של ראש חודש בסתם יום חול, מחזירים אותו (שו"ע או"ח קח), ע"כ.

עיין מש"כ בספר שבחי' הר"ן אות י' על התנהגות רבינו בילדותו להגיד התפילות של כל הימים ביום אחד.

מפתחות:

האי צורבא מרבנן דרתם אורייתא קרמתחא ביה: לק"מ ק דף צז..

מי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דיבורו בנחת: שיחות הר"ן קמב.

מפתחות:

בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר נשבע הקב"ה וכו': לק"מ מט:ד דף נז..

מפתחות:

אין מסיחין בסעודה: לקמ"ת ז:יא דף יד:.

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קצו.

רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיה כא:יד) לקראת צמא התיו מים, וכתיב (ישעיה נה:א) הוי כל צמא לכו למים, אם תלמיד הגון הוא, לקראת צמא התיו מים, ואי לא, הוי כל צמא לכו למים, ע"כ. פרש"י התיו, משמע להוליך לו מים. וכתיב לכו למים, ילך הוא עצמו. אם תלמיד הגון, שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו. ואם לאו, ילך הוא אצל הרב, עכ"ל.

קצת קשה כי כמעט לא מצינו דבר כזה שהרבי ילך לתלמיד, אלא כולם באים לבית מדרש או לביתו של החכם והוא מלמדם. ועוד, האם הרבי יעזוב שאר תלמידיו כדי ללכת לאחד. וצריכים לומר שזה הלכה (שהרמב"ם לא הביא – מהרי"ץ חיות) למקרים בודדים ומועטים מאד.

אמנם לפי מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה עו אתי שפיר כמין חומר. וז"ל וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, עיין שם. ועיין שם ענין טוב מראה עינים מהלך נפש, כי בכח הראות, עושה הילוך לנפשו, והוא הגבול, עיין שם.

ולפי זה י"ל שבודאי כולם צריכים לבוא לצדיק, והצדיק כפי מה שמבחין שהתלמיד הגון ובאמת בא אליו, הרי יעשה גבול, בחי' התיו, לשון גבול, עיין רש"י בפרשת ויחי עה"פ עד תאות ז"ל עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד:י), תתאו לבא חמת (במדבר לד:ח), עכ"ל. ואתי שפיר לשון גבול הוא בעצמו לשון של התאוה והצמאון, והוא כפי תחרא. וזה ענין שהצדיק ילך, שהוא יעשה את הגבול. וכאשר התלמיד אינו הגון, הצדיק יניח להתלמיד ללכת – לעשות את הגבול.

ועיין בתורה ס:ז וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו וכו' וכו' אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו, ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שעל ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה וכו', וכשלומד בכוונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבים בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם. ובלימוד כזה בודאי לא יביא התורה לגבול בשביל תלמיד שאינו הגון.

ועיין במהרש"א ובבן יהוידע שנתקשו הלוא אסור ללמוד תלמיד שאינו הגון, והמרש"א פירש מדובר על זה שרוצה לשוב (ועיין ביסוד העבודה ב:א), והבן יהוידע פירש שאינו בכלל אינו הגון, רק הכוונה שלומד להתגדל או לשאר פניות. ולפי הדברים הנ"ל יכולים לפרש שאפילו אינו הגון ממש.

ועל כל פנים מבואר למה הרמב"ם השמיט הלכה זו, כי כבר יש חיוב ללמוד על מנת וכו', ויש איסור ללמד תלמוד שאינו הגון, והצדיק שיקיים את זה, בעיקר הוא להמשיך גבול להתלמיד ההגון, ואם הצדיק יודע לעשות את זה בודאי יעשה ואין דרך לקבוע את זה להלכה איך שהצדיק עושה את זה.

רבי חנינא בר חמא רמי כתיב (משלי ה:טז) יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב, יהיו לבדך, אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לאו יהיו לך לבדך, ע"כ.

וכאן קשה על כמה וכמה מקומות בספרים הקדושים שמביאים את הפסוק הזה לענין הפצת תורת הצדיק לכל העולם, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה יד:ג ז"ל ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה אלא על ידי תורה כמו שכתוב, יפוצו מעינותיך חוצה, שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה וכו' ע"ש. ובתורה טז כז"ל אבל על ידי תרין משיחין שיפוצו מעינותיהם חוצה, ויהפך לכל שפה ברורה וכו' ע"ש.

ונראה לפרש על פי מה שגילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' קב, מכון רמח"ל) ז"ל כי אינו רע אלא אם מלמדים הסודות לשאינם מהוגנים. אבל אם הלומדים הגונים, מה שיהיה אחר כך אינו רע, עכ"ל.

ולפי זה יש להבין שהגמרא כאן גם כן מבין שחוצה היינו לכל העולם, אלא שכדי שיגיע חוצה, זה צריך לעבור דרך תלמוד הגון, שכיון שקבלו התלמוד הגון יכול לעבור חוצה. אבל אם אין תלמוד הגון, יהיה לך לבדך.

מפתחות:

מי שיש בו עזות בידוע שנכשל בא"א: לק"מ לח:ו דף נב:.

מפתחות:

אין הגשמים יורדין אלא בשביל אמונה: לק"מ ט:ה דף יב:, לקמ"ת ה:א דף ז:.

כל המצדיק א"ע מלמטה מצדיקים עליו את הדין מלמעלה: לק"מ עד דף פט:.

ח. אמר ר' אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנין מחולדה ובור כו' מה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב"ה עאכ"ו.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ח. ד"ה ר"נ ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא א"נ ר"ג לר"י לימא מר מילתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין מסיחין בסעודה וכו' ע"ש.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

בשעה שהגשמים יורדין אפילו פרוטה וכו': לק"מ ט:ה דף יב:.

שמש בשבת צדקה לעניים: לק"מ לא:ב דף מג:, נז:ז דף סח:.

בשעת גשמים אפילו גייסות פוסקות בו: לקמ"ת ס דף כח:.

ח: אמר להו ר' שמואל בר נחמני ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ע"כ.

זה כשיטת רבי שמעון בר יוחאי, עיין ברש"י עה"פ הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר יא:כב) ז"ל זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו וכו' רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך וכו' אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי וכו' ע"ש.

מפתחות:

ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד וכי וכו': לק"מ נח:א דף סט..

משה איידי דנפיש זכותיה כרבים דמי: לק"מ קמג דף קד..

ט:עולא איקלע לבבל חזא פורחות (עננים קלים) אמר להו פנו מאני (כלים) דהשתא אתי מיטרא, לסוף לא אתי מיטרא, אמר, כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו. עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא, בליליא צערוה (פרש"י בשלשול, דאמרי' (גיטין דף ע.) תמרי משחנן ומשלשלן), אמר, מלא צנא דסכיני בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא, ע"כ.

הסמיכות של השנים מסייע למה שרבינו גילה בספר המידות ערך אמת ח"ב ח. השלשול והעצירות בא על ידי שקר, ע"כ.

מפתחות:

ארץ ישראל שותה תחילה ושתייתה מהתהומות: לק"מ ז:א דף ח:.

ארץ ישראל שותה תחילה: לק"מ ט:ה דף יב:.

ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן אחד ממשים לגיהנם, ע"כ. ומכאן קשה למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כב הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשרלבוא לשם מחמת הקרירות וכו' ע"ש, כי לפי המבואר כאן אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.

מאן יחידים, אמר רב הונא רבנן, וכו' וכו' (י:) תנו רבנן אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד, אלא כל תלמידי חכמים יחידים, אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכתא דכלה וכו' ע"ש. ורש"י לעיל ו. (ד"ה יחידים) פירש דהיינו תלמידי חכמים חסידים ומיוחדים במעשיהם (ולכאורה ס"ל כהראבי"ה (ח"ב סי' תתנ) והרא"ש (פ"ב סי' כב) שענין של פרנס כאן אינו מדובר בענין ידיעת התורה, אלא הכוונה לאדם שנאמן בשליחות הקהל ומוסר נפשו לעמוד בפרץ להגן בעדם וכו' (-ועם כל זה דוקא הוא חשוב יחיד), ולא כתוספות (ד"ה איזהו שפירשו לענין ידיעת התורה). ולפי מה שרבינו גילה בהשמטה שבין ב' חלקי ליקוטי מוהר"ן, שצריכים להיות כמו אברהם שכתוב בו אחד היה אברהם, הרי מי שזוכה לקיים את זה נחשב יחיד.

מפתחות:

היושב בתענית נקרא חסיד: לק"מ לז:ד דף נא:.

צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא: לק"מ נ דף נט..

מר עוקבא איקלע לגינזק – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' קצט. על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' רא.

יד. רש"י ד"ה ולא לצעקה, כז"ל תפלה שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת, ע"ש.

וצריכים להרחיב הביאור בזה בעזה"י. ויש לעיין שאולי זה כענין מה דקי"ל לקמן בסוף הדף אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, ע"ש, ודו"ק.

טו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק, ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה, ע"כ.

ורש"י כתב ז"ל ישראים לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים, ע"כ. ושיטת הרשב"א להפוך. ולשניהם קשה, הרי בכלל מאתים מאה, וזה שעדיף למה לא יזכה לשניהם.

ואולי זה הענין המבואר בספר המדות, ערך צדיק ב:יח (וערך מריבה ב:כב) ז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם כחרישה, והשני דבריו כקצירה. או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכין את הזרע – ומהים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש.

וי"ל אור זרוע לצדיק, לשון יחיד, ענין הקמת הברית שמזמין את האור, ולישרי לב – לשון רבים, ולב הוא המלכות, הנוקבא, וענין ישרי לב יש לפרש שליטה (כמו ישר-אל, כי שרית) על המלכות, והוא ענין המשכת הזרע לנוק', וזה בחי' שמחה.

מפתחות:

למה נקרא שמו הר המוריה וכו': לקמ"ת ז:יא דף יד:.

כ: אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן!

נחום איש גמזו – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רג. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רז. על פי לק"מ לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' ריג.

נחום איש גם זו היה צריך שמירה מהנמלים, יש לומר כי בזה הוא חטא בחוסר זריזות שהיא מדת הנמלים, כמו שכתוב לך אל נמלים עצל וכו'. (ועיין במפרשים עירובין ק: שלמדים גזל מהנמלה - שמכינה הכל).

מפתחות:

לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא: לק"מ לד:ד דף מח..

אבא אומנא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ 'ויהי הם מריקים', עמ' ריט. על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רכב.

מפתחות:

הנהו תרי בדחי שזכו לעולם הבא: שיחות הר"ן מג.

כב: על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, אמר רב יהודה אמר רב, מ"ט דרב יוסי, דכתיב (בראשית ב:ז) ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד ז"ל ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות, עליהם נאמר (ויקרא יח) "וחי בהם", ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' ע"ש.

ובענין סיגופים, עיין מש"כ בריש ספר השתפכות הנפש ובריש ספר שבחי הר"ן.

מפתחות:

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו הצדיק וכו' אמר מי איכא דניים וכו': לק"מ ס:ט דף עג..

חוני המעגל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רכו.

מפתחות:

כד הוה אצטריך עלמא למטרא אמר איזיל וכו': לק"מ יג:ה דף יח..

אנא עלמא בחרובא אשתכח כי היכי וכו': לקמ"ת ב:ו דף ד..

מפתחות:

מעשי דרבי חנינא בן דוסא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רל. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רלו. על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רלט.

מפתחות:

מעשה רבי חנינא בן דוסא והעזים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כב 'חותם בתוך חותם', עמ' רמה.

רבי חנינא בן דוסא והתרנגולים – תכלת וארגמן, על פי לק"מ קפח, עמ' רמו.

איכו, יאריכו קורותיך – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת סז 'בראשית – לעיני כל ישראל', רמח.

אי בעית דאיחרוב עלמא וכו': לק"מ יד מאמר רבב"ח דף יט:.

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ לד 'ממלכת כהנים', עמ' רמח. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' רנג.

מפתחות:

דמיא לעגלא ופריטא שפוותיה: לק"מ ז:א דף ח:.

קול התור נשמע בארצנו: לק"מ ט:ה דף יב:.

האי רודיא דמיא לתור: לק"מ ט:ה דף יב:.

כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אביע מימך: לקמ"ת ה:טז דף יב..

כה:-כו והיינו דקי"ל במסכת תענית (כה:-כו) שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה.

לכן הבטן מרמז על הלל הכי גדול של נ נח, ב' מתחלף למ' באותיות א"ל ב"ם, ט' פעמים ן' בגמטריא ת"ן עם המ' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

ביום חתונתו זה מעמד הר סיני: שיחות הר"ן פו.

- משנה ד:ח – ביום חתונתו זה מתן תורה (- יום הכיפורים שניתנו בו הלוחות האחרונות), וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש (- יום חינוך בית המקדש, שיום הכיפורים היה אחד מימי חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך כמבואר במועד קטן ט. (-רע"ב ותוספות יום טוב), ובכל בו (סי' סב ד"ה אמרו) ביאר שיום הכפורים נקרא יום שמחת לבו, על שם שלמחרת אותו יום הכפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונות, צוה ה' לישראל לעשות לו מקדש, והמהרש"א ועוד מפרשים פירשו שיום שמחת לבו הוא ט"ו באב שלעתיד יבנה בט"ו באב– וזה סיום המשנה), שיבנה במהרה בימינו (- ואילו לפי הראשונים שפרשו שיום שמחת לבו הוא יום הכיפורים, הרי זה תפלה (תפארת ישראל, יכין אות סח – אכן יש לפרש שיום כיפור הוא יום של בנין בית המקדש העתיד, עיין בכף החיים הלכות יום הכפורים תרכ:יב ז"ל ביוה"כ ילמדו ביחזקאל מריש סימן מ' עד סוף סי' מג, ששם נבואה שנתנבא יחזקאל המע"ה (אולי צ"ל הנע"ה) על בית שלישי ביוה"כ עצמו, דכתיב בראש השנה בעשור לחדש, והיינו ר"ה דיובל, וארז"ל במדרש א"ל הקב"ה ליחזקאל הע"ה ילמדו ישראל נבואה שלך על צורת הבית ומעלה אני עליהם כאלו עוסקים בבניינו, ע"כ בן א"ח פ' וילך אות כא. ועיין תכ"ט אות ו', עכ"ל. הרי שכל יום כיפור עוסקים בבנין בית המקדש).

מפתחות:

ומעת הוסר התמיד – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רנו.

מפתחות:

אתם בכיתם בכיה של חינם וכו': לקמ"ת ז:יא דף יד:.

רבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה 'צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה, ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי. ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

עיין בחיי מוהר"ן אות רח"צ. אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

ועיין מה שהבאתי בחיי מוהר"ן אות רסז, מספר כוכבי אור שהביא מהשל"ה שחלוקת השכר לצדיקים הוא על ידי משה רבינו.

דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא: ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי (ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או מלאך או אורים ותומים. מתיבתא. והעירו עוד שאולי תלמיד טועה כתב את זה, כי החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים ש אות לה) כתב בשם היעב"ץ שפירוש רש"י למסכת זו אינו מרש"י, אך מדברי כמה ראשונים נראה שבאמת הוא מרש"י, אלא שמרוב העתקות נפלו כמה טעויות סופרים, וע' במהר"ץ חיות ואכמ"ל).

ונלע"ד שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.

מפתחות:

עתידים צדיקים להראות באצבע כמ"ש זה ה' קיוינו לו: לק"מ לג:ה דף מז:.

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכו': לק"מ סה:ד פא:.

זה ה' קיוינו לו: לקמ"ת לט דף כה..

מגילה

ב. מגילה נקראת וכו'. ספר ניצוצי שמשון, לפורים, במתניתין מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר, פרש"י לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמשה עשר, עיין שם שפירש יא-טו בגמטריא אדנ"י, י"א ט"ו בגמטריא הוי"ה.

ויש לפרש עוד, לא פחות מאחד עשר, היינו לחסר מ'לא' י"א, הרי כ', ולא יותר מחמשה עשר, להוסיף 'לא' ל'טו', הרי מ"ו, כ' ומ"ו בגמטריא אדנ"י ע"ה.

עוד י"ל לא פחות מאחד עשר, אחד עשר בגמטריא תקפג, חסר לא, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר חידשנו שקריאתה זו הילולה. ולא יותר מחמשה עשר, חמשה עשר בגמטריא תתקכ"ג, ועוד 'ולא', הרי תתק"ס [והוא כמנין השעות במ' יום, והלוגים במ' סאה, כנ"ל], בגמטריא מורדכי ואסתר, עם הי"א אותיות והב' תיבות. אי נמי, 'ולא' יותר 'מחמשה עשר' (עם המ'), הרי אלף, עם הכולל, בגמטריא שושן פורים, עם הט' אותיות.

ג. וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י:ז) מאן נינהו אנשים וכו' וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, אמר רבינא שמע מינה האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו במקום אחד בג"ע, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחבירו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג ע"ש.

מפתחות:

עתידין בתי תרטיאות וקרקיסאות שילמדו בהן תורה ברבים: לקמ"ת עו דף לה..

ו: ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן. תאמן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ובאמת הלשון צריך ביאור, כי למה שנה מימרא זו ותלה אותו באמונה, ולא קבע אותה, וכבר האריך רבי נתן לפרש את זה כדרכו בקודש. ועוד י"ל שרבינו גילה שהאמונה מתחלת איפה שהשכל מסתיים, ותמיד צריכים להגביה השכל לדעת מה שרק היה בבחינת אמונה, ואז להגביה את האמונה עוד יותר. ולימוד כזה הוא רק ביגיעה, ולכן כאשר יגע ומצא את השכל שהיה מקודם רק באמונה, אז תאמן באמונה עוד יותר גדולה.

יגעתי ולא מצאתי – עיין מש"כ על זה במסכת נדרים פט: בתוך ההספד על אחות בת שבע רוזא ע"ה.

ו: משנה א:ד

אין בין אדר וכו'. מכאן עד משנה יא, יש י"ג אין בין. אין בין בגמטריא 123, י"ג במספר קטן בגמטריא ד', ד' פעמים אין בין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

מפתחות:

אסתר ברוח הקודש נאמרה: לק"מ י:ח דף יג:.

מפתחות:

צלי קדר – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רס.

אי חקלאה (-אכר) מלכא ליהוי – דיקולא (-סל) מצואריה לא נחית, ע"כ. וראיתי מי שהוא שלקח את זה – אפילו אם קבצן יהיה מלך, לא יעזוב הכלי שהוא מקבל הצדקות מעל צוארה. ועל כל פנים אפילו אליבא דאמת, יש לקחת סמוכים לסיפור של התם והחכם, שהתם, בכל מדרגה שעלה, העיקר שלו לא השתנתה, לעסוק תמיד בתפילות ולשמוח.

ויותר מזה אנו יודעים מהשבעה קבצנים, שרבינו הקדוש לא הפסיק להפציר את השם יתברך כעני בפתח.

ח. מאי משמע (שהנודר בלשון הרי עלי מקבל אחריות על עצמו) א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ.

עיין במסכת ראש השנה (כו:) לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נה) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייא, הוה דרינא טונא (נשא משא) ואמר (הישמעאלי) לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי, ע"כ.

ויש להבין בזה מה שמפורש בספרי ברסלב לא לקבוע איך השם יתברך יעזור, כי אם השלך על ה', שהאחריות של המשא יהיה על ה' לנשאו איך שהוא.

מפתחות:

מעשה בתלמי המלך – תכלת וארגמן, על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' רסב.

כשהושיב ע"ב זקנים לכתוב לו ספר תורה: לק"מ פא דף צד..

וכתבו אלקים ברא בראשית: לקמ"ת צא דף מ:.

מפתחות:

שעשה עצמו ע"א: לק"מ י:ח דף יג:.

תחת הנעצוץ יעלה ברוש זה מרדכי: לק"מ יח:ב דף כד:, ס:ט דף עג:.

כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת זה מרדכי: לק"מ נו:ה דף סו..

הוא אינו שש וכו': לקמ"ת סו דף ל..

וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' (ישעיה יד:כב), שם, זה הכתב, שאר זה לשון ע"ש. בענין שאר פירש השפתי חכמים, ששאר הוא קירבה, כמו שמתרגם אונקלוס (ויקרא כא:ב), וכיון שהדיבור באותה לשון מקרב את המדברים זה לזה, נקראת הלשון שאר, ע"כ. וי"ל שהוא כמו שמצינו במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט) לאמר דא גלוי עריות.

תחת הסרפד (ישעיה נה:יג), תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב, יעלה הדס, זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה ע"ש.

סרפד בגמטריא שמד. יעלה הדס, יעל ה' פעמים הדס, וכן הדסה, ה-דסה, ה' פעמים דסה, בגמטריא מש"ה, שעומד בין שמ"ד לרצו"ן, כמבואר בליקוטי מוהר"ן רטו. וזה המשך הפסוק, תחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם וכו', לשם הוא שמ"ו בגמטריא רצון.

יא. רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים קכד:א-ב) שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך, פרש"י זה המן, ע"כ. [ועיין שם לעיל דף י: ויהי בימי אחשורוש הוה המן, ובשפתי חכמים שם (ד"ה ויהי בימי), אף אחשורוש שונא לישראל היה כמבואר בדף יד. אלא שהמן התחיל במעשה ולכן נקראת הצרה על שמו].

ופירש המהר"ץ חיות (ד"ה אדם) שאילו היה מלך היו ישראל צריכים להצדיק עליהם את הדין, שכן נאמר (משלי כא:א) לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו, ונמצא שכך הוא רצון ה', וכל דעביד רחמנא לטב עביד. אמנם המן היה אדם ולא מלך, ופעל רעות בבחירתו החפשית, ולולי ה' שהיה בעזרנו לא יכולנו לעמוד כנגדו, ע"כ.

והנה עיין בספר כוכבי אור, שיחות וספורים (שמיד אחר ששון ושמחה, אות כב, מובא גם בשש"ק א-תמב) ז"ל מאד מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים כנגד הממשלה. כי 'פלגי מים לב מלך ביד ה'' וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב 'אשור שבט אפי' ע"ש.

והנה לפי פירוש המהר"ץ חיות הנ"ל שגזירת המן לא היה נחשב בכלל גזירת המלכות, יש להסתפק טובא על רוב המושלים היום שאינם ממש מלכים אלא נבחרים, ואין לאף אחד שליטה גמורה רק בשיתוף פעולה וכו', לכאורה לא תהיה להם הבחי' זו של לב מלך, ולא תחול עליהם ההקפדה של מוהרנ"ת. אלא דיתכן שעכ"ז מוהרנ"ת היה מקפיד כדלקמן.

בספר כוכבי אור שם ממשיך (אות כג) ז"ל פעם אחת שמעתי מאבי ז"ל שהקפיד מעד מאד על החוטאים בדבריהם להרהר אחר מדת הדין וכו' ע"ש. ומזה נראה שגם ההקפדה שהיה למוהרנ"ת כנ"ל על המדברים נגד הממשלה, לא היה תלוי רק בזה שלב מלך ביד ה', זה רק תוספת טעם, והעיקר היה שלא להרהר אחר מדת הדין ולתלות הגזירה במישהו או משהו חוץ מהשם יתברך. אלא במקרה שהגזרה ממלך, אז בודאי אין לתלות האשמה במלך גם מטעם זה שלב מלך ביד ה'.

אברם הוא אברהם (דברי הימים א:א:כז) הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו, ע"כ. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! וזה מה שפרש"י ז"ל פסוק הוא בדברי הימים, ע"כ, פסוק הוא בדברי הימים בגמטריא פתקא. וע"ע מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך אברהם.

מפתחות:

וישב שלמה על כסא ה' שמלך על עליונים ותחתונים: לק"מ ל:ד דף מב..

מפתחות:

דר וסחרת – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כט 'האי גברא', עמ' רסד. על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים, עמ' רסה. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' רסו.

יב.-: גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני (-פרש"י דלועין קטנות, כלומר דבאותו מין עצמו, זה נואף וזו נואפת, הוא אומר להראות את יפיה והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה, ע"כ).

עיין בסוטה דף י. אמר ר' יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו וכו'. ועיין בספר המדות ערך בנים אות כט, מי שמהרהר בזנות, גם אשתו באה לידי הרהורים וכו'.

מפתחות:

ובגולה לא הלך שכל דבר שהוא במקומו דעתו שלם: לק"מ קה דף צח..

בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות: לקמ"ת י דף יט:.

שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך וכו': לקמ"ת יז דף כא:.

קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי, אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה, פרש"י ז"ל בשמות נאין, נימוס שם בלשון יון, ע"כ. והנה לפי פירוש רש"י רבה בר בר חנה בא אח"כ לפרש דברי רב נחמן, דהיינו שאביו מבנימין ואמו מיהודה, אכן המהרש"א הביא מהערוך (ערך נמס ב) שגרס 'מוכתר בנימוס כעדי', ופירש שהיה ידוע ומצויין בכל התורה וזהיר במצוות כ'עדי' (תכשיט שהכל מתפארים בו) וכעין זה כתב בתוספות רי"ד (ד"ה אמר), וביאר כוונת תירוצו של רב נחמן, שאכן מרדכי היה משבט בנימין, אלא שהיה נקרא 'יהודי' שהוא לשון גדולה. והוסיף, שדברי רבה בר בר חנה שלאחר מכן הם תירוץ בפני עצמו (ולא בא לבאר דברי רב נחמן), ע"ש.

והרי רבינו נחמן (כשם רב נחמן) השתמש בזה בספר שבחי הר"ן ח"ב בנסיעתו לארץ ישראל ז"ל וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

מפתחות:

אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה: שיחות הר"ן קז.

אסתר ירקרוקת היתה: לק"מ יב:ד דף טז:.

כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי: לק"מ יז:ה דף כג., יח:ב דף כד:.

ותרד בת פרעה לרחוץ לרחוץ מגילולי בית אביה: לק"מ כג:א דף לה..

ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה: לקמ"ת א:יג דף ב:.

ז' שמות נקרא משה רבינו: שיחות הר"ן צה.

מפתחות:

בשביל צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצאתה ממנו שאול: שיחות הר"ן קז.

אמר הקב"ה יבוא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו וכו': לק"מ כב:יא דף לד..

ואת מאמר מרדכי אסתר עושה (אסתר ב:כ), אמר רבי ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים. המפרשים טרחו לפרש איך רמוז דרשה זו. וי"ל על פי מה דאיתא במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט) לאמר דא גלוי עריות, וזה מה שדרשו כאן לשון מאמר (ובאמת מאמר הוא קידושין ליבמה).

מפתחות:

שרה שסכתה ברוח הקודש: לק"מ מט:ה דף נח..

והיא יושבת תחת תומר מה תמר אין לו לב אחד אף ישראל כן: לק"מ רסט דף קיט..

(שמות ב:ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה, לדעת מה יהא בסוף נבואתה, ע"ש.

בפסוק כתוב דעה, והגמרא כתבה, לדעת. עיין בספר אדיר במרום (עמ' ריח-ט, מכון רמח"ל) ז"ל ואפרש לך עתה ענין 'דעה את ה'' שאינו אומר: דעת, והוא סוד מזל ונקה מצד הח"ס. והענין כי מזל ונקה יש בו בחינות: מסוד הכתרא, מן האוירא, ומן החכמה סתימאה. וכו' וכו' ומסוד הח"ס עצמה יש בחינת גם כן המזל ונקה, ומצד זה הוא נקרא דעה, בסוד נוקבא. והנה לעתיד לבוא: 'מלאה הארץ דעה את ה'', והוא כי מזל ונקה נאמר (עליו): מלאה הארץ קניניך (תהלים קד:כד), להקביל למה שיש בה מציאות מן הח"ס, שעליו נאמר: כולם בחכמה עשית, אבל לעתיד לבוא יתגלה יותר, כי יתגלה ענין זה בסוד: דע"ה את ה'. כי אפילו לז"א יגיעו הדברים כך, בהיות הדעת מתעורר בכח בחינת הח"ס. וזהו דעה את ה' כמים לים מכסים, שהוא גלוי הח"ס בנוקבא, ע"ש.

והנה משה הוא הדעת כידוע, וזה עיקר בחי' ז"א, ואחותו רצה להאיר הדעה אפילו בז"א, כמו שיהיה לע"ל, וזה לדעה לדעת. ומבואר שם ז"ל שמציאות זה של נוקבא בסוד ים, הוא מבחינת הח"ס עצמה שבתוך הקרום וכו' והיא נבדלת בכחו שלא להתפשט באצילות, ואעפ"כ אנו רואים שהיא מתגלית בנוקבא וכו' ע"ש כל ענין הקרום. ומבואר שם, קרום בגמטריא שמו. והרי זה בגמטריא משה ע"ה. ואין להאריך כאן בענין מה שמו ומה שם בנו.

רב נחמן אמר קרייתא של (מגילה -) זו הלילא [-חברותא: שעל ידי קריאת המגילה הכל מקלסין ומשבחים להקב"ה, עוד הביא השפתי חכמים, דבגילה יש קס"ו פסוקין, כנגד קס"ו תיבות שיש בהלל הגדול (תהלים קלו), ע"כ. קס"ו הוא הגמטירא של שם ס"ג באחוריים].

ומעולם אמרו על הפתק הקדוש של רבי נחמן שקרייתא זו הלילא.

אכן עיין בריש פרק ב' שקרא למפרע לא יצא, וכן לענין הלל לא יצא, ומשמע מהמקורות שהגמרא מביא לדין הלל, שאין שייך להלל צורת השיר באחוריים, ועדיין צ"ת.

יד: ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה (-לחולדה הנביאה)? אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן, ע"ש.

אע"פ שבכל התורה ובפרט בקבלה קיימא לן, כרחם אב על בנים, שעיקר הרחמנות שייך להאב ולזכרים. שמעתי מרב ליטאי ח.י.ק שהרחמנות של הזכר הוא לתכלית הענין, שרוצה הכי טוב בצפיה להעתיד, ואילו הנקבה דואגת על ההוה ממש, על הצרה של עכשיו.

ומה נפקא מינה רחמנות של הנביא, הלוא את השם ידבר עליהם יאמרו. עיין בזה בספר מלכים (א:כב:ח) ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלה ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן [וכן שם פסוק יג, יהי נא דברך כדבר אחד מהם ודברת טוב - - פסוק יד, ויאמר מיכיהו חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אתו אדבר]. ומובא שם מספר חלק שמעון ערך ל ז"ל דלכאורה הוא זר, הלא את אשר ישים אלקים בפי הנביא מדבר, ומאי תלונה היה לו על הנביא. דאין הנבואה נגמרת, אלא ברצון הנביא, שיעשה פעל דמיוני ומסכים בדבר, ואם לא יסכים הנביא בנבואתו לא ישלח לו הקב"ה, ולא יתקים הנבואה, וזה היתה כונתו של אחאב באמרו, כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע, כי הכל תלוי בדעתו, ע"כ.

מפתחות:

ובשביל זה כשבא המן למרדכי וכו' אמר להם עומר שעורים וכו': לק"מ י:ח דף יג:.

טז. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' (את כל אשר קרהו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו וגו'), קרי להו אהביו קרי להו חכמיו, אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה (מחכמת התורה - מהרש"א), אפילו באומות העולם, נקרא חכם!

והנה אותו יום בדף יומי, כד טבת תשפ"ב, פרצה חזקה השאלה אם מותר להחזיק הספרים של הסופר חיים ולדר, שלקח נפשו כאשר התגבר שמועות רע עליו ואכמ"ל. וכיון שהוא בעצמו כבר אינו בתמונה, אין קריאה בספריו מחזיק ידו כל עיקר, ורחוק שתהיה גזירה על פושע אחר, אלא הנידון על כשרות פרי ידיו של עבריין כמו שטעונים עליו. והרי מצינו שאע"פ שרבינו גילה לנו גודל רשעת הרבה מהמפרסמים, עכ"ז הוא הזהיר מאד לא לזלזל בשום ספר על שום מקצוע שבתורה, אפילו מספריהם, ובתנאי שאינו עוסק בחקירות ר"ל. וכל זה מובאר בליקוטי הלכות, הלכות כתובות אות כא, שכל ספר על שום קצה של התורה הקדושה, יש לו ענין מיוחד, וצריכים לשמוח עליו (ובמקום אחר רבי נתן כותב על הצורך של ספרים אין קץ של תלמידי הצדיק, ואין זה סותר הנ"ל). וכך כתבתי ופרסמתי אצל החברה שלי, ואחר כך ראיתי בדף יומי של אותו היום, שהמגילה שנכתבה ברוח הקודש מזכירה חידושי אוהביו וחכמיו של המן הרשע, ואם יש להעריך חידושי תורה שלהם, כל שכן יש להעריך חידושים של יהודי עבריין.

מפתחות:

ויקר אלו תפילין: לקמ"ת ה:ז דף ח:.

טז: ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט:קסב) שש אנכי על אמרתך, ע"כ. ופרש"י ז"ל זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור, ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז), ומצינו שדוד שמח עליה וכו' ע"ש.

וי"ל עוד שמצינו במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט), לאמר זו עריות.

טז: הגמרא דורשת מה שכתוב במגילת אסתר על מרדכי, ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [פרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, ע"כ], אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב (עזרא:ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ו:י) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן, ע"ש (ועיין לקמן דף כג. הגמרא הביאה מספר נחמיה ח:ד ששה שעמדו מימין וששה משמאלו של עזרא, והנה הששי שבצד שמאל, זכריה משלם, היינו זכריה היינו משלם, ואמאי קראו משלם דמישלם בעובדיה, ע"כ. והרי כאן לבסוף מרדכי נמנה ששי. גם ידוע שהאריז"ל גילה שעליה ששי לתורה במידת יסוד הכי חשוב).

והדבר צע"ג כי הלוא בספרים הקדושים מבואר שמרדכי היה צדיק הדור (ועיין בחתם סופר, נדה מט: ד"ה ומן, שכבוד השכינה עדיף ממינוי סנהדרין). ולכן נראה שאדרבה במקום גדולתו שם ענוותנותו, שבאמת מרדכי לא ביטל כלום מלימודו חס ושלום, ורק עלה מעלה מעלה, אלא שבעליתו זכה גם להסתיר את עצמו, ולקח לעצמו מקום אפילו למטה ממקומו הראשון. כי גם בתחילה היה מסתיר את עצמו ולא היה נמנה מן הראשונים ממש. וצריך עיון אם מקומו של מרדכי בפסוקים ודרשת חז"ל הוא רק לבחינת אתגליא, אבל באתכסיא היה מושל על כל הדור, כמבואר ענין זה בליקוטי מוהר"ן ריש תורה נו, ועל פי זה י"ל בדרך צחות מה שאיתא (מגילה יג. ועיין שיחות הר"ן קז) אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה, דהיינו ההסתרה על מרדכי הצדיק שם אותו באמצע, לא ארוכה (-לשון מלכות, כידוע) ולא קצרה.

וכעין הקושי הזה מצינו גם אצל בניהו בן יהוידע, שהיה ראש סנהדרין, והפסוקים בספר שמואל ובדברי הימים משבחים אותו מאד, ובמסכת ברכות (יח: הובא ברש"י שמואל ב:כג:כ) שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, ועם כל זה כתוב (שמואל ב:כג:כב-ג) ולו שם בשלשה הגברים (-שהביאו את המים לדוד – רד"ק – ואלו השלשה היו למטה מהשלשה הקודמים שם), מן השלשים נכבד ואל השלשה לא בא - שהוא לא הגיע כל עיקר למעלת הגיבורים של דוד שלמעלה ממנו (אכן יש פירוש אחר בזוהר ח"א קה: - אלו הם שלשים הצדיקים שהזמין הקדוש ברוך הוא לעולם, שלא יהיו חסרים מן העולם בכל דור, ובניהו בן יהוידע כתוב בו 'מן השלשים נכבד', שהוא אחד מהם. 'ואל השלשה לא בא', הינו שיש שלשה אחרים שהעולם עומד עליהם, והוא אינו שקול כמהם, עיין שם). ולכאורה לפי הגמרא הנ"ל במסכת ברכות צריכים לאמר שהג' גיבורים הראשונים לא האריכו ימים לראות בנין בית הראשון. ואלו שלשה הגיבורים, מבואר במסכת בבא קמא (ס:-סא) שדוד המלך שלח אותם עם שאלה לסנהדרין, ומשמע אם כן שהם בעצמם לא היו מהסנהדרין, ועוד איתא בגמרא שם שאלו הגבורים סמכו על הנס, ולכן דוד המלך לא הזכיר ההלכה על שמם (ויש טוענים שגם מרדכי סמך על הנס, ועל כל פנים הסכין את עצמו ומסר את עצמו כמו הגיבורים הנ"ל, ואילו מרדכי, כל הגאולה על ידי שאסתר אמרה בשמו, אבל זה לא היה הלכה בשמו. ועמש"כ במסכת ברכות דף סג:).

ועוד יש להעיר, כי בניהו בן יהודע בבחינת צדיק תחתון (בחי' בנימין שמעלה מ"ן לשכינה) כמבואר בשער הכוונות, דרוש ו' לקריאת שמע, וכן מרדכי הוא איש ימיני מבחי' בנימין (על אף שהוא מבחי' יסוד אבא, עיין בפרי עץ חיים). ויתכן לפי זה, שמבחינתם של צדיק תחתון היו נחשבים צדיקי הדור, ואלו שלמעלה מהם היו מבחינת צדיק עליון.

ומענין לענין, יתכן שקשור לסוגיא זו הוא ענין שבט לוי שנאספו אל משה כאשר משה רבינו הכריז מי להשם אלי, ואילו שבט יששכר שחז"ל שבחו אותו על שכינתו למשה רבינו ושעל ידי זה זכו למה שזכו, ועם כל זה לא היו נמנים עם שבט לוי. ואכמ"ל.

והתבוננתי עוד על הענין, וחשבתי לדמות אולי מה שמצינו אצל החסידים של רבינו הקדוש, כי היה ר' שמואל אייזיק שממש היה מוסר נפשו על כל תפילה ותפילה, ואין להאריך כאן בגדולתו, ואכן רק רבי נתן הוא זה שהקים את חסידות ברסלב, ולולא רבי נתן לא היה נשאר דף מרבינו. ורצוני תמיד היה להאמין שבסוף רבי נתן עלה על כולם, גם על ר' שמואל אייזיק, כי הרי הוא ממש הקים את כל היהדות בעולם, ואפילו אם נאמר שכן היה, מתי בדיוק זה היה? ועוד כאלו קושיות מסובכות יש להפליא. ושבתי וראיתי שאולי זה ממש הענין הנ"ל עם מרדכי והסנהדרין, ובהדי כבשי דרחמנא מה לי ליכנס ולדון, לולא כי נפקא מינה עצומה בדבר, כי במה נדע במה להתרכז ולהתמוקד בעבדתינו, להשתדל להיות כזה או כזה, ונזכרתי עוד בהמחבר של השיר על רשב"י שבדרך למירון הגיע לאיזה עיירה שלא היה להם שום מנהל רוחני אז הוא נשאר אצלם, והרי ביטל על דרך התרוממותו להיות כצדיק התחתון, וכנראה שהעיקר להשתדל להיות כצדיק העליון רק מן השמים יש פקידות שצריכים לעזוב ולהיות הצדיק התחתון, או להיפוך, העיקר להשתדל להיות כמו הצדיק התחתון שעושה מה שצריך לתקן עולם הזה, ורק אלו הצדיקים שכבר השיגו מעלה עליונה וקרבת אלקים מיוחדת יודעים לנפשם שאין עליהם לרדת לטפל בדברים כאלו, והשם יתברך יבינני תורתו ואקיימה.

ומענין הזה יש גם כן את הענין של הבעל שם טוב והאור החיים, שהרבה חסידים מספרים שהבעל שם טוב היה לו נפש של משיח, והאור החיים השיג רוחו של משיח. ואילו הבעל שם טוב עשה חדשות בכל היהדות להדריך עם ישראל, מה שלא מצינו בהאור החיים, שקיים ישיבה בצניעות וחיבר את ספריו הקדושים, אבל לא הראה את הדרך באופן מודגשת.

ובעיקר שאלתינו איך מרדכי שהיה הצדיק הדור לא נמנה ראשון, יש אולי להשוות מה שמצינו במסכת עבודה זרה (דף כ:) - א''ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט-כ) אז דברת בחזון לחסידיך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה סא-א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן, ע"כ.

והנה אין כאן מקום להאריך בכל השינוי נוסחאות בסדר של ר' פנחס בן יאיר, אכן לפי הסדר שלפנינו צ"ע במסכנתו של ר' פנחס בן יאיר שחסידות גדולה מכולן, הרי חסידות לא מנה אלא באמצע, וכן קשה על ר' יהושע בן לוי, אם הוא מסכים לסדר הנ"ל איך ענוה גדולה מכולן, הרי גם ענוה באמצע. ומחמת קושיות אלו באמת שינו את הסדר לפי ר' פנחס בן יאיר שמו את חסידות לפני רוח הקודש, ולפי ר' יהושע בן לוי יש לשים ענוה בסוף, עיין בתוספות ד"ה ענוה מביא לידי יראת חטא שכתב שר' יהושע בן לוי סבר כגירסת הירושלמי (שהיה לו, לפנינו הירושלמי כמו הבבלי – מסורת הש"ס אות ו) שיראת חטא מביא לידי ענוה, וכתב המהרש"א (ד"ה טהרה) שלפי גירסת התוספות בירושלמי, צריך לומר שמדת הענוה היא המדה האחרונה שהוזכרה בברייתא כנ"ל. אמנם ביפה עינים (שלקים סוף פ"ג) לא רצה לשנות את הסדר והניח על תוספות.

ויתכן בזה שאפילו אם חסידות או ענוה הם באמצע, הם הם העיקרים, ומשל להתם בסיפורי מעשיות שעלה לגדולה ולכן הסכים ללמוד כל החכמות, ועל מעלה מעלה, אבל העיקר אצלו היה התמימות.

עוד יש לציין למה שהבאתי בחלק ה' מאומן מהאריז"ל בליקוטי תורה, שמשה רבינו לא זכה למה שזכה חנוך, כי משה רבינו התערב עם העולם לתקנם, עיין שם.

ועוד עיין בספר ליקוטי תורה להאריז"ל פרשת וישב ז"ל והנה צריך לבאר קושיא א', שנראה לפום ריהטא, כי אם כן מצרים היא יותר עליונה, כי היא בגרון של ז"א, וארץ ישראל שהיא רחל יותר למטה, ואם כן איך אמר הכתוב 'עלו זה בנגב', וכן אמר רדו שמה. והענין, דע, כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר בסוד יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה, נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור. וזהו סוד שביארנו, עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו', כי אדרבה מקום מגולה נקרא עליה, ומקום הסתום נקרא ירידה, שהוא מניעות אור וכו' עיין שם. וכן עיין בחיי מוהר"ן שעד ולקמ"ת קכ, שרבינו אמר יותר חשוב לו מכל ההשגות, להכניס דיבור בתוך העולם ע"ש.

וכן מצינו יריעות עזים למעלה מיריעות המשכן, והוא להגן עליהן שחסה התורה עליהן. האדמו"ר מצנז קלסנברג אמר שכל השואה היתה על שלבשו שמאל על ימין (כל אחד כפי אחיזתו ורמתו קבעו טעם, יש שקבעו על ההתבוללות ואפיקורסות, יש שלפי דרגתם קבעו שהיה על דיבורים בבית הכנסת, והמקובלים אמרו על שלא היו לומדים פנימיות. ושורש הכל היה התנגדות על חסידי רבינו הקדוש, אף על פי שבודאי היו מקבלים באהבה ודנים המיסרים לכף זכות, עכ"ז בהתמדת הרדיפה על כרחך היו לפעמים איזה מחשבות צער וסבל, וכבר מבואר בספר מי השילוח שעל מחשבה אחת של אברהם אבינו לא לרדוף המלכים, נבראו 2400000 נשמות שמתו במכת חושך, ועל כן בצדיקים עצומים כמו רבי ישראל קרדונר – שאפילו שכרו ערבים לרצחו, כמה חילופי הרהורי צער יכול לגרום שואה ר"ל. ויש לציין עוד למה דאיתא בגיטין נז: ובקינה לד, שנבוזראדן הרג ריבי רבבות מישראל כדי להשקיט את דם זכריה הנביא, ואהרן בחר לעשות את העגל חלף שיהרגו אותו ויתחייבו כליה), ואינו יודע מי הכריחו לקבוע שאין זה אלא כבודו של הימין. ועוד אם הכפתורים של הימין עולים מעל השמאל, הרי סוף סוף הימין שולט אפילו חוצה.