תנינא תורה א'

א:ב בשרא ראשי תיבות ששים רבוא בכרס אחד, דהינו בחינת שרשי הנשמות, ע"ש. בשרא, שר א"ב, דהינו א: פשוט נ, ב: כפול נח, ש: שלוש נחמ, ר: רבוע נחמן. ועוד, בשרא זה א בשר, א זה יווי (כמובא בכוונות לאכילה ובעוד מקומות) בגמטריא לב, הרי לב בשר, בחי' לעתיד כולם יהיו ברסלב.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה א – א:ד-ז – בענין בנין ירושלים ע"י ג' מדות, והמשכת נבואה, ולזהר מהתמנות, עמש"כ על סנהדרין דף כט. אפילו שנים מזכין ואחד אומר איני יודע צריכים להוסיף דיינים.

א:ד וזה פרוש (ברכות ג): שלש משמרות הוי הלילה וכו' הינו בחינת שלש מדות הנ"ל וזהו: משמרה ראשונה חמור נוער, בחינת תאות ממון, בחינת (בראשית מט): יששכר חמר גרם, ותרגומו: עתיר בנכסין. שניה, כלבים צועקים, זה בחינת תאות אכילה כמו שכתוב (ישעיה נו): והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה ע"ש.

מצאתי מרבי שמשון מאסטריפוליא (ילקוט שושנים שבסוף ספר קרנים, אות ד) ז"ל שרבי עקיבא ע"ה היה ניצוץ משכם בן חמור בסוד מ"ש בגמרא (פסחים מט: ועיין גם במנורת המאור, שהוסיף שאחר כך אמר מי יתנני עם הארץ וכו') כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור בסוד חמור אבי שכם, לכך אמרו לו תלמידיו ר' אמור ככלב, בסוד ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ר"ת עקיבא, כי שכם בן חמור היה כלול בתוכו שני טומאות, משמר א' חמור נוער ומשמרה שניה כלבים צועקים כמבואר מזה בכתבי האר"י זלה"ה, וזה לדעתי חמור שכם, חמר ראשי תיבות משמר' ראשונה חמור, שכם ראשי תיבות משמרה שניה כלבים, וזהו לדעתי: רבי, אמור ככלב, וזה סוד נורא ונפלא מה שהשיב לתלמידיו: זה נושך ושובר עצם וכו' ואיני ראוי להרחיבו ולגלות פה, עכ"ל. והנה לפי דברי רבינו כאן, מבואר שהתאוה של ממון של חמור נוער הרבה חמורה מתאות אכילה של הכלבים, וי"ל שתאות ממון ממש נוגע לעצם האדם משא"כ תאות אכילה, ועוד רמזים ואכמ"ל.

א:ו תיקון שלימות היראה שבלב, על ידי זה נברא מלאך שמשפיע נבואה לכלי הנבואה, ע"ש.

ע' ביחוד היראה לרמח"ל שכז"ל והנה בני אדם היראים, מיד שני שמות אלה בוטשים זה בזה, והחותם שורה עליהם, וניתן להם ידיעת חכמה וסודות עליונים, וסוד זה "סוד ה' ליראיו". אך יש בכאן ג' מינים: יש מי שאינו ירא אלא מן העונש, ואז כל ההתערוות אינו רק בסוד שם אדנ"י, והס"א מלמטה מתעוררת, כי היא המשרתת את הדין. ומי שאינו ירא רק יראת העונש – אין הסודות מתגלים אליו, אלא נמשך בעניני העולם בהבלי הס"א. ויש שירא יראת הרוממות, אך יש בזה ב' דרכים: יש שירא שמכיר גדולת האדון ב"ה, וגם עומד ביראה זאת תמיד בלא חטא, דהיינו שיודע לטהר עצמו ומעשיו. ויש מי שירא בלב מפני שהוא מכיר את קונו, וגם בוש ממנו מפני גדלותו, אך אינו מטהר מעשיו, שאינו יודע להינצל מן היצר הרע, אלא חוטא לתאות נפשו, אבל כשמדבר – חושב על גדלותו יתברך שמו, וירא ובוש ממנו. והנה מי שירא וגם אינו חוטא – שורה עליו החותם בכח, ואז יודע הדברים על בוריים מראש ועד סוף, ועומד בידיעה אמיתית. אך הירא ואינו מטהר מעונות – מתחיל בידיעה ומשרה עליו החותם, אך מתבלבלים בו הדברים, כי החותם אינו מתישב עליו. ונמצא יודע איזה סודות, ואפשר שיהיו גדולים גם כן, אך לא ידע סופם, ולא יעמוד על אמיתתם לגמרי. ועם כל זה אפשר שיקבל סודות גדולים מאד. כי מי שהוא ירא, אף על פי שחטא קודם לכן, החותם שורה עליו, ומקבל ידיעות גדולות, ע"ש כל דבריו הקדושים.

(וע' בספר המדות, ערך תשובה, אות עו, שבהתחלה בעבודת השם לא מגלים לו תכף דברים נסתרים).

א:ט כז"ל נביא ראשי תיבות ב'דבר י'י ש'מים נ'עשו, כי האלף הוא רקיע המבדיל בין מים למים [פרוש, ועל כן תבת שמים הוא במקום הא' שבתבת נביא כי הא' היא רקיע וכו' כנ"ל] עכ"ל. ואתי שפיר, כי הרקיע הזה שמבדיל בין מים למים, כאשר היא ש' אז הר"ת הם נחמן בן שמחה משותף בשם ה', וכאשר מחליפים הש' באלף, אז יש הר"ת ישראל בער אודסר.

תנינא סוף תורה א' מבואר שקדושת הבית המקדש וכליו אינו ח"ו מחמת שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות שם, אלא שכיון שהם נאים הוא יתברך המשיך להם קדושה.

והרי אם היה הטעם מחמת שצמצם אלוהותו, אם כן היה שייך לכל דבר, שכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות בבית המקדש שאין לו שום ערך נגד אלוהותו, כמו כן יתכן שיצמצם אלוהותו לכל דבר. אכן כיון שזה אי אפשר להגיד דבר כזה חס ושלום, ואין הקדושה אלא מטעם שהשם יתברך ממשיך שם קדושה בגלל שהם נאים ויפים, כמו כן לכל דבר, לא יהיה המשכת רוח הקודש אלא לדבר שהוא יאה לכך.

אכן ההמשכה של הקדושה לתוך הבית המקדש הוא ע"כ בצמצום, וכן כתב רבינו בפירוש בלקוטי מוהר"ן קמא תורה ריט. וכן מפורש בחז"ל, עיין במדרש תנחומא (פרשת ויקהל ז) ז"ל לא תאמר שצמצם הקב"ה שכינתו (רק) בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל צמצם שכינתו שנאמר וכו', עכ"ל.

"ומי שאוחז בבחי' כסא הכבוד, בבחי' שרשי הנשמות, הוא ג"כ בחי' מקומו של עולם". מכאן הערנו על הקבצן ההויקר של סיפורי מעשיות, מעשה מהשבעה קבצנים, שהיה רק בבחי' תכלית המיעוט מחזיק את המרובה שהיה יכול להביא להאילן, ומשמע שאפילו הקבצן הקדוש הזה לא השיג המעלה הזו להיות למעלה מן המקום.