תנינא תורה י

כי בשמחה תצאו (ישעיה נה:יב) שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ע' בזוהר הקדוש (במדבר עמ' קיח. הובא בחק לישראל פ' במדבר יום ב') אמר רבי יהודה והא כתיב כי בשמחה תצאו ודא היא כנסת ישראל כיון דאמר תצאו מן גלותא הוא ואקרי שמחה (פי' שלכאורה מבואר שהשכינה הנקראת שמחה היתה בגלות ורק אחר כך תצא). אמר ליה (רבי אלעזר) ודאי הכי הוא, דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא לא אקרי שמחה עד דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה מעפרא ויימא התנערי מעפר וגומר קומי אורי וגומר ויתחברון כחדא (ויוקים לה מעפרא), כדין חדוותא אקרי חדוותא דכלא וכדין בשמחה תצאו ודאי (מבואר במפרשים שהכוונה שהשכינה נקראת שמחה רק מאז שהיא קרובה לצאת, כשר תפארת/קב"ה כבר מתקשר בה. ואגב עי' ריש תורה יג שחדוה היינו בחי' שמח בחלקו, שיש בזה קצת משמעות שעדיין בגלות קצת אלא ששמח בחלקו). ודו"ק בזה (ואיך תהיה האדם שמח, אם השמחה בא רק אחר הישועה). ונלע"ד מזה שרבינו מגלה שהאדם יכול ליכנס להיות מרכבה לקב"ה לשמח את השכינה, א"נ מרכבה להשכינה לקבל ולהתקשר לקב"ה ובזה תהיה שמחה, ואכמ"ל. וידוע שאין שמחה אלא בסוד הזיווג (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות לתפלת מנחה לשבת בטעם למה לא אומרים ישמחו במלכותך כי ז"א עולה בדיקנא ואילו נוק' נשאר למטה באבא).

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה י'

'מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, ,הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מישבין עצמן. והעיקר – להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואזי בודאי ישוב אל ה'' ע"כ.

ע' באיגרת הרמב"ן 'וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובה, ובעבור הענוה על לבך מדת היראה כי תתן אל לבך תמיד מאין באת וכו', ע"ש.

הרי מבואר שרק על ידי, וכפי מה שמסירים את הכעס ממילא כבר זוכים לענוה שהוא שורש כל הטובה.