תנינא תורה קכ

רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

עוד צריכים לדעת, שכדי שהכונות יהיו פרוש המילות, ע"כ צריכים להיות מפרש כל התפלה לתוך עצמו, למשל הכנעני צריך לכוון לאותו מדה וקליפה רוחני, וכן מצרים, וכן גשם, וכן כל דבר ודבר. כי בודאי כאשר מדובר בעולם האצילות, ששם הכל באחדות פשוט של יחוד השם, בודאי לא קיים שם דברים חיצונים, ואפילו בעולם הבריאה.

מהירות – עיין חלק ה' מאומן בערך תפילה בכוונה בלי מחשבות זרות

ר' שלמה קרלבך היה מספר שר' נפתלי רופשיץ (כמדומני) צוה על בניו בעודם קטנים שיתפללו את השמונה עשרה עם כל הכוונות בדקה אחת. וזה יכול להיות מהרבה סיבות (ואפילו בחיצוניות, הרי כל הכוונות הם רק התחלה), ועיין במסילת ישרים, סוף פרק ז' שמהירות מוליד להיטת הנפש בעבודת הבורא וזוכים על ידי זה ליותר זריזות מה שלא היה בידו להשיג עיין שם. וידוע (בפרט מהגר"א) שכל תיקון שעושים יותר טוב כאשר עושים מהר. והרי עיקר ושרש כל תיקון הוא למעלה מהזמן, וכל מה שמתעכב התיקון, אפילו עיכוב של הרף עין הרי פירוש והבדל עצום משרשו. וגם חודר בזה האמונה והידע חשיבות המחשבה אפילו של חלק קטן של רגע. וגם על ידי זה יש הכנה לשפע של שכל, שכל הפועל (ויש להזכיר כאן הביטוי streaming consciousness – של רוח הקודש). והקדושה – שהוא חכמה, תחילתו עבודה וסופה מתנה [דהיינו שיתכן שמהירות המחשבה עד קצה היכולת כבר סוג של מוחין אחר, אי נמי שהוא הכנה להמתנה]. ויתכן גם שעל ידי שיתרגלו לעשות את הכוונות במהירות לבם יהיה פנוי לעיקר הכוונה של הלב. וגם שיוכלו להתפלל עם הציבור (עיין במסכת ברכות דף יג: א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ובמהרש"א שם, שלא להפסיד תפילה בציבור. ובדברי הגמרא נראה לפרש, תו לא צריכת, לא – בחי' ביטול להאין סוף. וגם לפי זה יש רמז שעיקר הכוונות ליחד הרישא וסיפא כמו שגילה הרמח"ל ולא לעסוק כל כך בשאר הכוונות). ואכן יתכן שרצה דרך זה לקבוע את הכוונות שיהיו בבחי' פירוש המילות, שהכוונה יהיה תפיסה ראשונה שלהם.

באיגרות הרמח"ל הוא מתיחס למה שרצו לאסור לעסוק ביחודים וטוען הלוא מכוונים באמן וכו'. והרי בענית אמן אין זמן בכלל אלא לכוון במהירות. (ויש לעיין במש"כ שהיה עושה יחוד אחר כל וכו' אין הדברים לפני ולכן איני רוצה סתם לכתוב מהזכרון).

משל על הצורך למהירות – כאשר עולים לכביש מהיר, צריכים ליכנס במהירות....

במקום אחר ואולי נאבד פתחתי עיון בזה שלא לכוון כוונות, כי הרי רבינו בעצמו אמר לכוון שם א-ל אלקים במלואם באמירת התהלים של תיקון הכללי, וגילה שהם בחי' חסד וגבורה וכו', ואם נחזיק שההסבר שרבינו גילה על הכוונה זו מיקים אותה להיות בכלל פירוש המלות, קשה מאד איך לא תהיו הכוונות של האריז"ל נחשבים פירוש המילות לתלמידי חכמים שלמדו אותן היטב, כאותם התלמידים של רבינו שהוא אמר להם לא לכוונם.

והנראה לע"ד בזה שיש הבדל בין כוונות פרטיות לכוונות כלליות.

ועיין בשער רוח הקודש, באמצע הספר (עמוד קמב-) יחוד כ"א, כמה שמות שיש לכוון בגוף להיות מרכבה לאותן השמות. ומבואר שם להדיא בד"ה ובבחי' העינים שלו, שיש לכוון אותם אפילו בתפילת שמונה עשרה. ואילו לענין הכוונות של הלובש תפילין כתב (שער הכוונות סוף דרוש ה) ז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין, ואפילו בהיות מתפלל, ובכל רגע צריך לחזור ולכון בהם, זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה, או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח ע"ש. הרי שאע"פ שגם הכוונות של תפילין לכאורה הם בבחי' כללי, עכ"ז הם לא כוונות עצמיים כמו הכוונות של המרכבה המובאים בשער רוח הקודש הנ"ל שעליהם כתב לכוונם אפילו בתפילת י"ח, וכן נמצאים בסידור שערי ציון, שידוע שרבינו היה מתפלל כל תפילותיו כבר בהיותו ילד (שבחי הר"ן אות י, ואות יג).

וע' בשבחי הר"ן אות ב' לענין שויתי ה' לנגדי תמיד.

ועיין מש"כ לעיל תורה ס:ו שאולי החילוק הזה הוא היישוב למה שרבינו כתב שהמצות צריכים להיות עם שכל, ואין זה סותר ענין של תמימות ופשיטות.

ועיין מש"כ בענין קריאת הזוהר שלכאורה מוכיח עוד חילוק יסודי.

וכמו שרבינו גילה העשרה מזמורים, וצוה לכוון אל"ף למ"ד וכו', לכאורה כמו כן בענין תיקון חצות, שהרי עיקר הנוסח של תיקון חצות תיקן האריז"ל, וכמו שהוא בחר המזמורים, כמו כן חקק כוונות לכוון, והרי הכוונות הם לתכלית אותם המזמורים שבחר. ולכן נראה שיש לכוונם.

ואמר לו רבנו ז"ל שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר 'לא תלמד לעשות' (דברים יח), ודרשו רז"ל (שבת עה, ראש השנה כד, סנהדרין סח): לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות וכו' ע"ש.

צ"ע למה אם כן טוב לקרוא את הזוהר הקדוש אפילו בלי הבנה, למה אין זה נחשב כמו כשוף, שעל ידי דיבורו הוא בונה ופועל בעולמות באופן סתרי בלי שהוא אפילו יודע המכוון.

ולכאורה מוכח שכל ההקפדה הוא רק לענין תפילה, כמו שבאמת מפורש כאן שמדובר לענין כונות בתפילה, ומבאר הטעם ז"ל כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך וכו', ע"ש, ולכן כאשר רוצה לקחת את כח התפילה לפעול בדרך הכוונות, הרי זה נחשב כמו כשוף. אבל מצוה גדול לעסוק בסתרי תורה, בין בקריאה, בין בלימוד אפילו כוונות התפילה, בין ליחד יחודים, כל זמן שגוף הענין אינו תפילה, אלא תורה, יש לכוון ככל מה שאפשר.

כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז וכו' ע"ש.

בתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, התפלל (מלכים א:ח:נב): להיות עיניך פתחת אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל לשמע אליהם בכל קראם אליך.

והנה הא דכתב פתוחות חסר, כי העיקר הוא עין טוב של א"א. אכן צרך ביאור איך פתח בענין העינים וסיים בענין שמיעה שתלוי באזנים (וראיתי בספר בן גרני פרשת נשא, שענין העינים הוא אתערותא דלעילא, ושמיעה רק על ידי אתערותא דלתתא, וע"ש שהעינים הם תמוז ואב וכו'). וי"ל שכאן רמז למה שרבינו גילה כאן שעיקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, כי כל ענין של ראית העין הוא ענין של דבקות, כמבואר בכמה מקומות בליקוטי מוהר"ן ובספר אדיר במרום, שהדבר הנראה נצטייר בבת עין, בסוד בהר י' יראה וכו'. ולכן העיקר שיהיו עיניך פתחת, והתפלה תהיה בכל קראם, בכל לשון ולשון.