תורה קנו

(בקיצור ליקוטי מוהר"ן הביא את תורה זו להקדמה לתורה כא)

כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחי' רוח הקודש וכו' כ"ש (תהלים כז) לך אמר לבי, כמו שפרש"י לך בשבילך ובשליחותך, אמר לי לבי, שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחי' רוח הקודש, ע"ש (וכן בשיחות הר"ן אות צח ז"ל כי הוא אמרם ברוח הקדש, והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכו' ע"ש).

עיין במסכת פסחים דף קיז. ז"ל לדוד מזמור, מלמד ששרתה עליו שכינה (-תחילה), ואחר כך אמר שירה, מזמור לדוד, מלמד שאמר (-תחילה) שירה, ואחר כך שרתה עליו שכינה, ע"ש. ובזוהר (פרשת בראשית, ובפרשת תרומה דף קמ, ודף קע) איתא להיפוך (ולפי הניצוצי זוהר המדרשות חלוקות), וכבר תירצו המקובלים. ועיין בספר תהלים בפסוק (נא:יד) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני, ופרש"י ז"ל השיבה לי ששון ישעך, רוח הקודש שנסתלק מעלי, עכ"ל, ומשמע שכל המזמור אמר בלי רוח הקודש, וי"ל שבודאי כאשר דוד המלך עסק בתהלים שרתה עליו רוח הקודש, ולא נסתלק ממנו אלא בשאר הזמנים, שהיה רגיל להיות תמיד מלוה עם רוח הקודש.

הנה במשלי (טז:א) כתיב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. וצריך לעיין באיזה שלב רבינו מדבר. האם כוונת רבינו שהמענה לשון הוא הרוח הקודש, דהיינו שכל אדם מערך לבו לדבר עם השם יתברך יזכה שיהיה רוח הקודש על לשונו. או שמענה לשון אינו רוח הקודש, אלא סידור המפורט ובחירת המחלטת של המילים. ומי שמדבר בינו לבין קונו זוכה שהשם יתברך מערך לבו (עיין בספר גנזי רמח"ל – סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, ז"ל אבל עוד השפעה נמצאת באה מן השרש, שהוא אור השכינה שבתוך הנשמה, והוא אוסף כל חלקי הנשמה כל כך שלא יצטרכו לשוטט אנה ואנה, אלא יקבלו בהם ההשפעה הזאת, וכלם בבת אחת יתלהטו, וישיגו כל מה שיש להם להשיג באמת, בלא חולשה וטעות, וזה סוד רוח הקודש. ולפי התרבות הרוח – יותר תשיג הנשמה, וכן לפי התישב הרוח בה. וזה נקרא בפי חכמים הראשונים – "רוח שכל" עכ"ל).

רש"י פרש ז"ל לאדם מערכי לב, הוא סודר עצתו ודבריו בלבו. ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב, עכ"ל.

הרלב"ג פרש ז"ל לאדם מערכי לב ומה, במה שיסדר מהדברים בלבו אך יצטרך עם זה עזר אלהי להוציא הדברים בפיו כי כמה דברים ימצא שיבלבלו הדברים בפיו אף על פי שנערכו בלב באופן שלם, ע"כ.

בילקוט שמעוני פרשת בשלח פרק טו – אמר אויב ולא ידע מה אמר, לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ע"כ. (וכעין זה מצינו בכמה מקומות וזה נקרא רוח הקדש, עיין למשל בפרשת מקץ עה"פ כלנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב:יא) פרש"י ז"ל נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עהם, שאף הוא בן אביהם, ע"כ. וכן שם עה"פ ושלח לכם את אחיכם אחר (מג:יד) פרש"י ז"ל אחר, רוח הקודש נזרקה בו (בראשית רבה צא:ז), לרבות יוסף, ע"כ.).

ליקוטי הלכות, יורה דעה ב', הלכות חד אות יט או כ: איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים אזי הש"י עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו שהם בחי' בריאה חדשה ממש שהש"י ברחמיו ברא לו דיבורים והזמנים לתוך פיו בבחי' בורא ניב שפתים, בורא דייקא כנ"ל ועי"ז זוכה לבחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' כנ"ל. וכ"ש לאדם מערכי לב ומה מענה לשון, שהאדם צריך לערך לבו, הינו בחינת ההכנה הנ"ל ואזי ה' יתברך בורא לו דבורים לתוך פיו בבחינת ומה מענה לשון. וכמו שאומרים אד' שפתי תפתח וכו' שהש"י בעצמו כביכול פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו. כי הכל מאתו ית' רק האדם צריך להכין, ע"ש.

הרי רבי נתן מפרש מענה לשון בריאת דיבורים חדשים ממש ברוח הקודש.

וכן כתב בחושן מפשט ב', הלכות מתה ה:ז ז"ל לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון שעיקר ההכנה ועריכת הלב שמכין ומעריך לבו בכיסופין חזקים ובא לפני הש"י לפרש שיחתו וה' ברחמיו נותן מענה בפיו בחי' ומה מענה לשון. וזה עיקר בחי' נשמע שהוא בחי' תפלה וכו' ע"ש.

עוד בענין הדיבורים מהשם יתברך. במסכת ברכות (ו:) דרשו את הפסוק (תהלים יב) כרום זלות לבני אדם, שקאי על תפילה שעומדת ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה, ורבינו אמר שזה הענין שלו. והנה ר' חיים וויטל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה (אות מו) מפרש שהוא קאי על כל מה שנזכר שם באותו המזמור, ושם כתיב: אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. הרי עוד סמך שהתפילה הוא ממש אמרות ה'.

מבואר שבשעת השנה אין תנועת המחשבה, וקשה דבחיי מוהר"ן (אות מד) רבינו גילה שלעולם יש תנועת המחשבה אפילו בשעת שנה. וצריך לאמר שבשעת שנה הוה תנועה בעלמא.