תורה קעה

עקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה וכו' ע"ש.

ע' מש"כ לו:ד. וזוכרני שהמגן אברהם פסק בהלכות שבת שבכיה כזו מותר בשבת.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' קא, מכון רמח"ל) ז"ל כי מלכות הוא לב, והוא דין, והוא קשה. עד שתתגלה אימא עליה ותיעשה נוקבא כאימא, ואז היא דין ממותק ורך, בסוד 'לב בשר' (-ברסלב). וסוד זה: הלב מבין, כי גם כן בינה נקראת לב עליון, וכשמתגלית על הלב התחתון, אז, הלב מבין. ואז הב"ל (המילוי) של ס"ג מתעורר – הוא רחמי אימא, ונעשה בכי"ה. והוא בכיה של שמחה ושל דביקות, הנמשך מרוך הלב שנעשה לב בשר. ואז נפתחים שערי רחמים. וזה סוד: שערי דמעה לא ננעלה (ברכות לב:). כי אז הדינים שבעיניים יוצאים בסוד דמעות לים הגדול. ועוד אפרש לך זה במקומו בס"ד באר היטב. ונמצא שבכח הבכיה, נוק' נעשית לב רך, בבחינת אימא כנ"ל, עכ"ל.

בכיה הוא ראשי תיבות: בשמך יגילון כל היום (תהלים פט) שעקר הבכיה שתהיה מחמת שמחה וכו'.

עיין בספר מגלה עמוקות (אופן כה) שפירש את הפסוק (שופטים ב:א) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים: ויעל מלאך ה', זה פנחס, שעלה מדרגא לדרגא, מן הגלגל, רצה לומר מצד גלגול שתי נשמות (נדב ואביהו), אל הבכים, הוא עולם האופנים שאומרים שם ב'רוך כ'בוד י' מ'מקומו, ע"כ.

בספר שערי קדושה, חלק ד' שער ב', מביא מספר הרב מנחם מרקאנטי (בפרשת ויחי) ז"ל ומתוך שמחה היו נגלים אליו, וע"כ אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו', אלא מתוך שמחה (שבת ל:), ואולי תתגבר עליו אותה השמחה עד כי יתחדש עליו בכיה רבה ומופלאה ותבקש נשמתו ונפשו להפרד מגופו, וזו היא מיתת נשיקה, שמורה חיבור הנושק בדבר האהוב לו, כי אז יתחבר נפשו בשכינה, וע"כ תמצא בספר הזהר לפעמים בגלוי הנסתרות קם רבי פלוני ובכה, ואולי יתרבה עליו הבכיה עד אסיפת נשמתו, כמה דאת אמר ואיסוף רגליו אל המטה (בראשית מט:לג), אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף ע"ש.