Chapter ד

אות ד יש כוכבים שהם מגדלים מיני עשבים באיזהו מקומות שהם מאירים ויש שהם מחיבים שיהא דרך בני אדם במקומות שהם מאירים וכו' ע"ש.

ע' יחזקאל לב:ח כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך ונתתי חשך על ארצך נאם א"י. תיב"ע כל שבילי אורחותיך דמתקנין ונטירן בגויך הא כמנהרי זהריא בשמיא אקלקל ינון עלך וכו' עכ"ל.

לא:ד שמירת הברית לפקוד האשה קודם יציאה לדרך, צ"ב ממה שהגמרא מביאה על דוד המלך שמשביעו רעבו, וי"ל שהא דדוד שאני שעשה עסק גדול בזה ופקד כל נשיו, אבל פקידה בעלמא משמרת את הברית.

"ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך כדי שלא יהיה בבחי' (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו, הינו שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך, ע"כ. ע' בזוהר (פרשת בראשית מט:) וילך למסעיו וכו' חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין. ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה. תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא יסדר צלותא קמי קב"ה בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא וכו'. ע"ש.

ומבואר שאין שמירת הברית כאן סתם שמירה מהתאווה, כי אם כן אדרבה משביעו מרעיבו, אלא כאן הוא הענין לקיום הברית.

"ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך" נלע"ד שנכלל בזה הקפידא להתחתן קודם הלימוד, כמו שנמסר לנו בברסלב. כי התורה נקראת דרך. ולפי זה א"ש מה שרבינו מביא כאן הענין שארבע נכנסו לפרדס, כי לא כל כך מבואר קשר הענין, אלא שזה היה דרך ארוכה לפניהם, ובן עזאי לא היה נשאוי הציץ ונפגע. וגם החכם בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות מחכם ותם, לכאורה נפילתו היתה קשורה בזה שלא התחתן.

וע' ברש"י על הפסוק לא טוב היות וגו' (בראשית ב:יח) ז"ל שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג, עכ"ל. הרי מבואר שהסכנה בטעות של שתי רשויות ממש מצוי בזה שהאדם בלי אישה. וצ"ב מה שכתוב שהקב"ה יחיד בעליונים וכו' הלוא עיקר שלימות צלם ודמות האדם אינו אלא בנישואין, שזה שלמות יחוד קב"ה ושכינתיה. ונראה שודאי על פי האמת כן הוא, אבל כל זמן שהאדם היה לבד בלי אישה, אז היה מצב כזה שהקב"ה היה יחיד בעליונים בלי השכינה, וזה גופא היה הסכנה שלא יאמרו שתי רשויות, כי לאחר שלאדם יהיה אישה, אז יהיה הנהגה של קב"ה ושכינתיה, ואז על ידי המלכות יהיה ניכר יחוד השם, כי מלכות מנא דכולא. וכל זמן שהאדם לבד בלי אישה יש סכנה בהשגה שלו בטעות של אחר ח"ו. (ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תרו, מכון רמח"ל) שבתחילה "ואדם אין" היינו שאדם הראשון היה בבחינת ארך אנפין שנוקביה כלול ביה, ובמצב כזה אי אפשר להביא התיקון הנדרש בשכינה, עד שתהיה בבחינת כנגדו, נפרד ממנו כאשר היא בזו"ן. ועיין שם (עמ' תריד) ז"ל כי מצד היחוד העליון הכולל ראש וסוף כאחד גם הם יצאו כך, בסוד אדם, דהיינו – כללות אחד. ואדרבא, לזה צריך לבא בסוד הזיווג אח"כ, שלכן זכר בלא נוק' פלג גופא אקרי (זוהר ח"ג דף ז:), שכשמתחברים, אז נשלם האדם וכו' ע"ש).

לא:ה ויש שני בחינות ברית וכו' ברית עלאה וכו' בן חורין וכו' ברית תתאה וכו' מט"ט, ע"ש.

ע' כל זה בספר אדיר במרום (עמ' כו-ז) ז"ל הנה הקשר השלם צריך שיהיה כפול, ב' קשרים זה על זה בסוד קשר של קיימא, וכנגד זה היסוד יש בו ב' ביעין, ע"ש כל דבריו הקדושים, וכ' שם ששק"ר יכול להיות רק כשיש קשר אחד, וכתב שם (עמ' כז) ז”ל שמטטרו”ן הוא סוד שד”י, שכן עולה בגי' שלו. וגם שם נמצא זיווג ויחוד, דהיינו בהתלבש שם השכינה כידוע, אך באמת אז נקרא בעל קשר א' לבד, ולכן גם הזיוג איננו בכח גדול, כי כח הזיווג הוא תוקף ההתדבקות וכו' אך באצילות הוא יחוד גמור וגדול בב' הקשרים וכו' ע”ש כל דבריו הקדושים. ולהלן (-לד) הרמח"ל כותב שרק מי שהוא במדרגת עולם האצילות הוא בן חורין, אבל במדרגת מט"ט הוא עבד, ע"ש.

והנה הרמח”ל מסביר שם הקשר שרשב”י עשה בחבריא הקדושה שלו כדי ליכנס לאדרא, וזה לכאורה ממש מה שהיה חסר לבחינות הארבע שנכנסו לפרדס, שאפילו רבי עקיבא שנכנס לשלום ויצא בשלום (-שלום זה בחי' יסוד, וא”ש), אמנם הוא הלך יחידי (עיין בלקוטי תורה, בראשית ד"ה הנה אחר שחטא אדה"ר, שהד' טעו במה שכל אחד קיבל לתקן מוח אחד של אבא, וגם ר' עקיבא טעה בזה רק שהוא הצליח, ובאמת היו צריכים כל אחד לתקן כל הד' ע"ש), שזה עוד בבחי' עד אימת ניתב ביימא דחד סמכא, ורק רשב”י זכה לתקן הב' קשרים.

לא:ו ומי שהוא בבחי' ברית, אזי (אידרא נשא דף קמב ע"א) חסד מתגלה בפומא דאמה, בבחי' (תהלים פט) לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו, ובשביל זה נתנה מדת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנימולים. וכשנתגלה החסד היינו האהבה וההשתוקקות וכו' אזי הוא עושה נפשות, בחינות (בראשית יב) ואת הנפש אשר עשו, היינו שעושה נקודות לאותיות התורה, כי אותיות בלא נקודות כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה וכו' ע"ש. ולקמן אות ט – ומי שהוא במדרגת אברהם, היינו בחינות בעל נפש, אזי בוודאי כל אכילותיו וסעודותיו בבחי' לחם הפנים, וכו' וכו' לחם חם, דרגין דאברהם שהוא בחי' (בראשית יח) כחום היום ע"ש.

ע' במאמר ר' חיים ויטל ז"ל פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה אות פז ז"ל ואמנם לא נמצא זהב חי אלא כסף חי, והענין כי הכסף הוא סוד החסד דשריא בפום אמה, והוא טיפת מיין דוכרין דנפקי מפום אמה כנזכר באדרת נשא, וזה סוד אברהם איש החסד שנאמר בו (בראשית יח – ריש הפסוק הנ"ל של כחום היום) "והוא יושב פתח האהל" אחר שנמול, ואז יצאת טפת החסד ונתגלית שם בפי האמה הנקראת פתח האהל, ולכן ברדתו שם מלמעלה למטה עד יסוד מתנענע (הרי תנועה דייקא) ונקרא איש חי דוגמת כסף חי המתנענע יותר משאר מתכות, וכנגדו אצל ז' כוכבי לכת הוא כוכב הששי הנאמר עליו כוכב סתם, שעליו אמר הכתוב (במדבר כד) "דר כוכב מיעקב וקם שבט" בסוד דריכת הקשת שהוא טפה יורה כחץ דרך היסוד, וזה אמרו דהוה רהיט ככוכבא דשרביטא, פירוש רץ על ידי בחינה זו, עכ"ל.

לא:ו מי שהוא בבחינת ברית אזי חסד מתגלה בפמא דאמה, צע"ק דהנה בספר המדות חלק ב (מריבה כב, צדיק יח) כז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם בחרישה, והשני דבריו בקצירה, או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכים את הזרע ומהוים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש. הרי שיש צדיק אחד שהוא בבחי' ברית, ועכ"ז החסד בעיקר מתגלה בצדיק אחר. ויש כמה דרכים ליישב, אבל עוד אין לי הוכחה לאמיתת הענין, והי"ע בתורתו הקדושה אמן.

בענין הקמת הברית לבד (שלכאו' זה פשטות הלשון שאנו רגילים לאמר הריני מקשר את עצמי, ודו”ק), ע' אדיר במרום (ע' רצז, ספינר. תסא, מכון רמח"ל) שהוא על ידי גדלות הו"ק שאימא עושה נצח הוד חדשים ולא מגעת עד היסוד, וזה נעשה על ידי הדעת שמזווג או"א, והיסוד הזה נתהוה מעינין דארך אנפין, ע"ש. ועיין בספר תורת נתן של רבי נתן שפירא תלמיד האריז"ל בפרשת חיי שרה, שמדבר מהדעת – החסדים וגבורות של א"א וז"ל שנתנם אבא לאימא בזיווג ואתגניזו תמן, שמתעלמין שם בסוד העיבור עד שמתמתקים זה מזה. ומתמן נפקו בגניזו פי' כשיוצאים מאימא אינם יוצאים מגולים אלא מלובשים ביסוד שלה. ואיטמרו גו נביאי קשוט. פי' וחוזרים ומתעלמים בנ"ה. אתיליד יוסף, פי' הקמת הברית לזווג, שכשנכנסים בו אלו החסים אז הוא קם, ע"ש. וכאן רבינו אומר שזה מבחי' הכיסופים – בחי' רצונות – של אברהם אבינו (שכתוב בו ואברהם זקן וכו' בחי' ארך אנפין).

נ נח הוא בחי' הקמת הברית. בחי' סומך ה' לכל הנופלים. כל זה היסוד, כל הנופלים, זה בחי' הברית שנפל, והשם יתברך סומכו. וזוקף לכל הכפופים, זה זקיפת הברית, הקמת הברית.

ואז עיני כל אליך ישברו וכו' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

וזה בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן.

כי נ' זה בחי' נפילה, כידוע, נח, עם האותיות בגמטריא ס', בחינת סומך, סמיכה להנופלים.

נחמ נחמן, בחי' וזוקף לכל הכפופים, כי נחמ' עדיין עם נ' כפופה, ונזקף בן' סופית של נחמן.

מאומן, זה בחי' עיני כל אליך וכו' פותח את ידיך.

ותסתכל בפתק במילת מאומן, שאותיות "או" נראים כמו אותיות "טו" והרי הגמטריא של מטומן, הוא הק"ם, שזה בחי' הקמת הברית. וזה השם שבו ממליכים את המלך כמו שמובא בלקוטי מוהר"ן.

לא:ו 'זהו תורי זהב נעשה לך, הינו אתערותא דזווגין והצטרפותן של אותיות התורה לפעל איזהו פעלה, אינו אלא על ידי נקדות הכסף' והנה נקדות הכסף, שהם הכיסופים והנפשות, הם גופא נעשים על ידי הזווג, כי הם בחי' חסד המתגלה בפמא דאמה כמו שכ' בריש אות ו'. ולכאורה הזיווג שבהם נולדים אינו זווג קודם, אלא אותו הזיווג שבעל הברית מדבר אותיות התורה ומזווג האותיות, באותו הדיבור שהוא מנהל בנקודות, הוא מוליד אותן הנקודות והנפשות. וזה מה שרבינו כתב כאן ז"ל 'וזהו: אם הרב דומה למלאך ה"צ כנ"ל אזי בודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקדות, אזי תורה יבקשו וכו'', ע"כ. 'מתגלה' היינו יתגלה, דהיינו כיון שהוא בעל ברית, בודאי יהיה גילוי אהבה והשתוקקותו יתגלה כאשר יבטא את האותיות.

אלא שכל לשון רבינו בתורה זו מיירי באדם שמוציא השתוקקותו וכיסופיו בפיו, ולאיש כזה התורה מבקשת. ויתכן שזה הענין שהביא מהזוהר (לך לך פה) תיאבותיה דדכר עבד נפש דכר וכו', י"ל דתיאבותיה דדכר זה תפלה, כי המתפלל מעלה מיין נוקבין להש"י, ותיאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא י"ל שזה בלימוד תורה, שהקב"ה מגלה עצמו להלומד..

לא:ו כי אותיות בלא נקדות כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעולה בלא נפש ע"ש.

עיין בריש פירוש ר' חיים וויטל לספר יצירה שביאר שם שהגוף בחי' אותיות, הדם בחי' מנצפ"ך בחי' נפש בחי' התגין, הרוח בחי' נקודות, והנשמה בחי' טעמים, ע"ש. הרי שהנקודות בחי' רוח, ואינו קושיא מופרכת, כי הרוח לנפש, כמו נפש לגוף.

לא:ו בסוף, 'אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקדות ונפשות' עכ"ל, ואילו לעיל מיניה כז"ל 'כי אותיות בלא נקדות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעולה בלא נפש' ע"כ, ואיך זה שהם מבקשים ממנו שידבר אותם? וצ"ל שעל כל פנים פעולה גמורה אין להם, וי"ל שזה דומה להנשמה הטהורה שמשפיע ומטה את האדם לטובה אפילו קודם שיש לו יצר הטוב בגיל י"ג.

לא:ו והנקדות הן האהבה והכסופין: ע' בספר ברית מנוחה שכז"ל וכאשר אבא בדרך (נ"א בסוד) הניקוד אפרש בדרך האהבה ניקודם של אלו שראוי להיות, עכ"ל. ועוד כתב שם ז"ל כי בראותך המאורות הילוכם כיצד הם ושרשם וכיצד מתקבצים וכיצד באים אל מקום אחד, ובהילוכם תבין הניקוד כמו שאמרתי ובשרשם תראה האהבה הגדולה והרבה שהקב"ה אוהב את ישראל ובריתו שכרת עם הראשונים אברהם יצחק ויעקב אבותינו אשר החזיקו בו: (לפי שדרך הזאת מדברת בניקוד והניקוד הוא המרכבה והצורה אשר ה מצטיירת התורה, והתורה נתנה הקב"ה לישראל לכן נקראת דרך האהבה), עכ"ל.

לא:ו אתערותא דזווגא מסטרא דצפון. ע' בריש ספר ברית מנוחה שכז"ל ותראה עוד מה שאמר הקב"ה בתורתו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לד' ראשים (בראשית ב' י' י"ד)' שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם, ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש, ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, והנהר הרביעי הוא פרת. ובאלו הפסוקים היה מעיין בזו ההקדמה ותראה חכמה לאין סוף. ותראה כי הפסוק הבא לסוף כ"ו פסוקים (נ"א לסוף ט' חדשים) מדבר בענין האדם (בראשית א:כו) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו מי שלא ירד לסוף (נ"א לסוד) זה החכמה לא ראה נפלאות הקב"ה ית' ויתעלה שמו. אמר החכם רשב"י ז"ל, נהורא הוה נפיק מן קדם מלכא וכד הוה נפיק מן קדם אלהא דשמיא ריש גבורתיה דאנפוהי לציפונא וכל נפשייא דצדיקייא מסתכלין ביה ומזדווגין בי' ומקבלין מיניה נהורא. כד נהורא הוה נפיק לד' ראשין איתפליג רישא קדמאה (נ"א קדישא) אנפוהי לציפונא בגבורתא רבתא ונפשייא חזיין יתיה ומזדווגין ביה הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג ב') כי תלך במו אש לא תכוה מקדם גבורתיה וברישא דנא גבורתא סליק לעילא ומכסי לכל עבר ציפונא הדא הוא דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. ועם כל דנא דדהבא דדכירנא בהדין פסוקא והוא דינא דאתי לאת רע מחייבייא בדין פסוקא תשכח אגרא דצדיקיא כעלמא דאתי הדא הוא דכתיב שם הבדולח ואבן השהם, וכל נהורייא דאית גניזו ברחמין ובדינא מזדווגין ביה בההיא שעתא מקבלין מיניה, עכ"ל.

לא:ו כי על ידי הנקדות נזדוגו ונצטרפו האותיות וכו' שאותיות התורה ונזדוגין ונצטרפין על ידי נקדות נכסף, כי זווגן והצטרפותן של האותיות היא על ידי הנקדות וכו'.

עיין בזה בספר עבודת יום הכפורים, בנתיב הראשון, ז"ל כח הטעמים הם בכח קוץ העליון שהוא הכח מהכ"ו דרכים מעצמות אור המאור הזה וכו' וכו' וכח הנקודות שהם תשע, הם הקו"ץ התחתון הם חיות ונשמות אל מאורות האותיות להנהיגם, שהאותיות הם האמצעי מהיו"ד, וע"י הנקודות הוא כל הויו"ת שבעולמות עליונים ותחתונים, כי באותיות לא היה שום הוי"ה בעולם בלתי ע"י הנקודות שהם החיות מהאותיות, וע"י הנקודות הזיווגים נעשים בכל עולם ועולם ומהוים הכל בבחי' סליק ונחית, כי באותיות וטעמים אין הזיווג נעשה, אלא ע"י הטעמים שהם בקו"ץ העליון שהוא בחי' עצמות שם הוי"ה ב"ה, והאותיות שהם באמצע אור היו"ד שהם הב' ההי"ן מהשם וכו' וכו' ועדיין הזיווגים אינם נעשים ע"י השנים הנ"ל אלא ע"י הנקודות, שעי"ז המקום הזה נקרא בשם מתנה, בסוד אשה טובה מתנה לבעלה, ולזה על ידי שבא במקום מתנה כל חילא שמיא אומרים זה לזה ישמחו השמים ותגל הארץ (ר"ת הוי"ה), שהוא בחי' הנקודות, ואז השם אשר הוי"ה נתכסה בזיווג ע"י תפלת ישראל על כל המאורות ונקרא שמו כוז"ו, שהוא השם באותיות מאוחרת, בסוד אתתך גוצא גחין ולחיש לה והבן, ואז הזיווג נעשה והיחוד נגמר, והכל ע"י המאור היו"ד שהוא הזוהר העליון, עכ"ל.

לא:ח

'שעקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו האותיות', ע"כ.

ע' באדיר במרום (עמוד קסג) שכז"ל והנה התנוצצות הזה בוקע באויר ומגיע למקום שמגיע עכ"ל. ומשמע שהדיבור בוקע האויר ולא שמכה את האויר וכו'. וצ"ע.

לא:ח ועל ידי חתוך האותיות באויר נעשה הדבור, שמשם יוצאין הנפשות, כי האויר הוא החיות של כל דבר ובלי אויר אי אפשר להחיות וכו' ע"ש.

ע' ספר סודי רזיי לבעל הרוקח (עמ' טז:) ז"ל יש אויר בעולם המוליד ומצמיח ומפרה זכרות בין בבריות בין בפירות הארץ ובעשבים. ויש אויר בעולם המולדות ומצמחות ומפרה נקבות, בין בבריות בין בצמחים בין בפירות בין בעשבים וכו' וכו'.. ורוח אלקים מילא הכל ופינה אויר בעולם להיות חלל, כדי שיחיה העולם בנפיחות הרוח, כי בלא חלל ורוח ואויר אין בריה יכולה לחיות, שאם יסתם במקום צר שאין לו אויר ימות מיד, על כן מרוח קדשו מלא כל החלל בכל ד' רוחות, זהו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לב:ו), והרוח נשמת חיים, לכך נוצר בא' הרוח, שאין אדם יכול לומר אה (-נקוד פתח תחת האלף) כי אם בפתיחת פיו כשמוציא הרוח, עכ"ל.

לא:ח כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת היינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה הזאת, ולפי התשוקה לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם וכו' ע"ש.

עיין בספר המדות, ערך אמת אות ח: מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע ע"ש ומש"כ.

בסוף התורה מפרש שבחי' שמש הוא בחי' ברית.

רזין גניזין (עטרא שיתין וחמשא – ע' עטרין לכבוד המלך, עמ' רעה-) כדין קומי אורי כי בא אורך וכו', למשה אתמר. דייקום לאנהרא לאחריני בנהירו דיליה, דהא נהירו דאברהם כבר אתא לאנהרא ליה. וכבוד ה' עליך זרח, דא כלה דיליה דחפיית עליה. ועד דחשוכא הות, נהירו דיליה לא הוה נהיר. השתא זרח, דאתנהירת מסטרא דאברהם, דביה: מי העיר ממזרח (ישעיהו מא:ב – וזה בחי' צדקה ממזרח). כדין נהירו סגי יתגלי בעלמא מסטריא דאברהם ומסטרא דמשה וכו' ע"ש.

וע"ש עטרא שתיתאה (עמ' רלח) ז"ל אבל מסטרא דמשה, ולו יקהת עמים (בראשית מט:י) תיקונא אשתכח אפילו לאומין. דהא משה מסטרא דדכורא איהו, ורזא דא פני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.), ומסטרא דא אומין דעלמא מתדברן. ורזא דא אומות העולם מונין לחמה (סוכה כט.). בגין כן וראו כל אפסי ארץ (ישעיה נב:י), דאומין נמי ישתמודעון דקב"ה פריק ישראל, ואינו בנין דיליה, וייתון לאשתעבדא תחותייהו, ע"ש.

לא:ט ד"ה וזה שכתוב תורי זהב – וזהו ענין הכתוב בזוה"ק, תיאבותיה דנוקבא עביד נפש נוקבא, ותיאבותי' דדכר עביד נפש דכר, כי מה שהוא נכסף הוא בחינות תיבותי' דנוקבא, והוא עביד נפש נוקבא, ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו הוא בחינות תיאבותי' דדכר ועביד נפש דכר, ואחר כך באים לבחינות עיבור ולידה כמו שכתוב בזוהר שם (עיין בזוהר לך לך דף פה:), עכ"ל.

ע' בספר סודי רזיי לבעל הרוקח, חלק א' אות ד' ד"ה ועוד ד' (דף כח.) ז"ל לפי שהשגמים בעלה דארעא והארץ תאבה לו, לכך מצמחת דומה לו ירוק, ע"כ.

ועי' רש"י עה"פ אלה בני לאה ואת דינה בתו (ויגש מו:טו, והוא ממסכת נדה לא.) ז"ל הזכרים תלה בלאה והנקבה תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ע"כ.

לא:ט – הנהגת המזלות תחת הצדיקים

הרמח"ל בדעת תבונות מבאר שיש שני הנהגות, הנהגת שכר ועונש, והנהגת היחוד שמסבב סיבות לגלות יחוד השם, וזה על ידי שנותן כח ורשות לכל מה שכביכול רע להשתלט בכל כחה, כדי להגלות שכל מה שהיה יכול להיות רע אינו אלא טוב ויחוד השם. ולפי הנהגת היחוד הצדיקים היו סובלים כל הרע והרשעים מקבלים כל הטוב. ועוד מבואר שם שהזמנים והמזלות הם מתנהגים על ידי הנהגת היחוד.

וקשה איך הצדיקים יפלו תחת הנהגת המזלות כפי הנהגת היחוד, הלוא הצדיקים הם למעלה מהמזלות?

ולכאורה צריכים לומר שהצדיקים יקבלו על עצמם הרע. דהינו או שיבחרו בשפע רוחני תחת שפע גשמי כמבואר בלקוטי מוהר"ן, או שאפילו השפע הרוחני יבחרו לא לקבל, כמו מה שלכאורה מבואר על החלאים שקבלו משה רבינו והמשיח על עצמם.

והנה רבינו כותב ששלמות הצדקה זה רק על ידי אמונה (אות ב) ואין קיום אמונה אלא על ידי ברית (אות ג). ויש לפרש דרק על ידי בחינת ברית עולים למעלה מהנהגת המזלות, ולכן אפילו עם האמונה שלימה לא יהיה מובטח קיום, כי עדיין הוא תחת המזלות. כי כן מצינו באברהם אבינו שכאשר כרת השם עמו הברית אז הראה לו צא מאצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, הרי ששלימות הבטחת האמונה אינה אלא על ידי ברית. [ועוד עיין בזוהר פרשת בהר דף קי: על הפסוק בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה שמבואר שם שלא מספיק מהימנותא עלאה אלא צריכים את היסוד].

[ואכן באות ט רבינו כותב שמה שנראית הנהגת המזלות זה בגלל חסרון זריחת השמש, והשמש הוא בחי' יסוד וברית]

והנה רבינו כותב לא:ד ז"ל וזהו (משלי ד) דרך רשעים כאפלה, שאין כוכבים ומזלות מאירין להם, ועל ידי זה נכשלים, והכל תלוי בברית ע"ש. ולא ברור לי מה זאת אומרת על הצדיקים, שהצדיקים על ידי שזוכים לברית מאיר להם המזלות ולכן אין נכשלים אבל לולא לא היה מאיר להם כן היו נכשלים, אי נמי אפילו שלא מאיר להם היו עומדים בנסיון. אבל על כל פנים זה לכאורה ברור שעל ידי הברית מאיר להם המזלות, כנ"ל שעל ידי הברית עולים למעלה מהמזלות. ולפי זה יש לומר שאפילו שהצדיקים מקבלים על עצמם תוקף ההסתרה של הנהגת היחוד, והמזלות חשוכים בעדם, עם כל זה אין זה נחשב לחסרון אור להם, כי כיון שהם קשורים בברית השפיע להמזלות, והרי לעולם הברית אין לו מעצמו כלום - ועם כל זה הוא מלא שפע מכל הצלם שבא לו מהתאספם במוחין, ולכן אלו הצדיקים טוב להם לא משנה מצב המזלות במקומם.

ויש לפרש בזה מה שרבינו כותב שיש לשמוח במה שהשם יתברך מראה לך חסרונות השכינה וכו', ותמוה מאד שהלוא סוף סוף מה יש לו לשמוח שהשם יתברך בעצמו מראה לו וכו' כאשר השכינה עומדת חסרה?!

ויש לומר שזה שהשם יתברך מראה לו, זה גופא משתתף אותו לבחינת יסוד, ובבחינת יסוד אין חסרון חסרון, כי הרי זה מהותה - חסר מכלום, ועם כל זה מביא כל השפע. ודוק.

לא:ל מי שהוא במדרגת אברהם הינו בחינות בעל פנש אזי בודאי כל אכילותיו וסדעותיו בבחינת לחם הפנים וכו' וכו' ואז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם כלם הן טורחין בשביל זה האיש בבחינת (תהלים קי): שב לימיני, בחינת אברהם וכו' ע"ש.

כתיב (תהלים יח:לו) ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, ובריש ספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא דורש את הפסוק הזה על אברהם אבינו, ואיך שהשם יתברך רצה להשליטו על הג' עולמות (שכ"ם של תורה ט, אלא שבמגלה עמוקות, כוכבים – גלגלים), ודרש תסעדני מלשון סעודה, עיין שם. ולפי מה שרבינו גילה כאן א"ש ביותר, וימינך – בחי' שב לימיני, תסעדני. ויש עוד כמה השוואות, דוק ותמצאם.

לא:ט ויסב - קיצור הכוונות ליום הכיפורים יחוד אור זרוע אהו"ה והוא סוד החסדים, ומתפשטים בז"א שהוא מ"ה, מ"ה וי"ז - ס"ב....

לא:ט – בסוף - ארבעה נכנסו לפרדס אחר קיצץ בנטיעות

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי (ובאמת הצבא של השם יתברך זה עם ישראל, כמש”כ בפרשת בא (יב:מא), בעצם היום הזה יצא כל צבאות ה').

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

לא:ט- צריך הרב שיהיה לו שני בחינות אלו וכו' ואזי אפשר להנכנס ונתקרב אליו לקצץ בנטיעות וכו', ע"ש. וצ"ע שרבינו כתב בכמה מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה קלד, ותנינא מז) שהצדיק צריך ליזהר מאד שכל אחד ישמע רק מה שראוי לו, דוקא שלא ישמעו ויכשלו ח"ו. וצ"ל שעכ"פ עם כל זה עדיין מניח את האפשריות.

לא:(שיך לעיל). בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק עצמו במדרגת למדן שנשאר לו, הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים וכו' ע"ש.

עיין מה שכתבנו בפרק על מסורה בברסלב.

והנה חלק מיראת שמים זה לימוד תורה, ועיין בשיחות הר"ן אות קלז, שזה שעבר עבירה עלה על זה זה שהיה לו יראת שמים ולא עבר עבירה, כי זה שעבר עבירה היה קובע עתים לתורה. רק שיהיה לימוד תורה מצד יראת שמים ולא מצד למדנות, ופשוט.

תורה לב

עיין מש"כ בתורה מט:ז

ריקוד הא' שיש להננחים עם הידים והרגלים פרושות לעשות א.

פירש ענין מה שמקדמין לשמונה עשרה עם הפסוק אדנ"י שפתי תפתח, להמתיק את הש"ך דינים, ה' פעמים דין, בחי' נע"ר, להוסיף לה ה' אלפין, לבנותה ולתקנה לנער"ה, וזה על ידי הריקודין של נצח והוד, על ידי שמחה שבלב, כמו שכתוב וישא יעקב את רגליו וכו' ע"ש.

והנה השפתיים הם בחינת נצח והוד בחינת משה ואהרן

והנה "משה אהרן" בגמטריא תר"א, והוא בגמטריא של הש"ך והפ"ר דינים ע"ה. יעו' בכוונות לריש שמונה עשרה, אדנ"י שפתי תפתח (תהלים נא:יז), שאותיות השפתיים הם בומ"פ בגמטריא פעמיים די"ן, שצריכים להמתיך הש"ך והפ"ר דינים. וידוע גם מהכוונות ש"אשרי העם שככה לו" - שככה בגמטריה משה, הרי שי"ל שעיקר המתקה של הש"ך דינים על ידי משה, והפ"ר דינים י"ל בעיקר נמתק ע"י אהרן, כמש"כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר. והשפתיים הם בחי' נצח והוד כידוע, והם בחי' אהרן, כמש"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת, דעת זה משה רבינו, שהוא ג"כ בחי' נצח.

וי"ל שזה מה שהש"י אמר למשה רבינו (שמות ד:יד) הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראת וראך ושמח בלבו. דבר ידבר הוא, כפל הלשון כנגד ב' שפתיים, כי משה עלה בדעת בבחי' ידעתי, וזה 'הנה יצא לקראתך', יציאת הדיבור, בבחי' תפתח, וזה 'לקראתך' לק-ראת-ך, ל"ק- אותיות קל, בחינת המתקה, של הרא"ת, ש"ך ופ"ר, כמנין משה אהרן כנ"ל, ועוד, לקראתך, ק"ר = ש', הרי שא"ת, ראשי תיבות אדנ"י שפתי תפתח! ואיך, על ידי השמחה שבלב, "וראך ושמח בלבו", והוא בגמטריא 'ברית' כרותה לשפתיים.

ואותיות היסוד (אלו שלפני הס"ת) של "יצא לקראתך וראך" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן אותיות היסוד של "וגם הנה הוא יצא" בגמטריא נחמן ע"ה. "ידבר" ראשי תיבות ר' ישראל דוב בער.

והנה ענין ת"ר (מש"ה אהר"ן) בגמטריא קשר, שהוא בחי' היחוד של אצילות לאפוקי היחוד של מט"ט (כמבואר בספר אדיר במרום עמוד כח), וא"ש לרמז להם בתחילת שמונה עשרה שנכנסין לעולם אצילות.

הוא משה ואהרן (שמות) ע"ה בגמטריא כתר (תרי"ג מצות ושבע מדרבנן).

בקיצור כוונות לראש השנה (עמ' קי') ג"כ מבואר שצריכים להמתיק אדנ"י עם ה', וע"ש שמכוונים הא' של אדנ"י בצורת רי"ו ועם דנ"י הרי פ"ר, וה' – פר"ה והוא מיתוק הפ"ר דינים ע"ש, פרה בגמטריא נחמן מאומן.

תורה לג

לג:ב טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. וצ"ב למה התורה הקדושה בחר דוקא בשני לשונות אלו, ולמה שתים שתים, ולא שלוש אחד וכדו'. וי"ל על פי מה שמבואר בלקוטי הלכות על תורה זו, בהלכות פורים (הלכה ד') שכנגד אהבה שבדעת ואהבה שבמדות יש שני הסתרות, הסתרה שעדיין יש ניצוצות קדושה, וזה בחי' עורף, והסתרה גמור כמו באלהי העמים שאין אפילו ניצוץ קדושה, רק שמקבל החיות מהקדושה. ולכן י"ל שכתפי זה בחי' העורף, ואפריקי, לשון אף-ריקי, אף הוא בחי' עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שכל מקום שיש ע"ז יש חרון אף, וריקי שהוא רק מכל ניצוץ קדושה. וחילקם לשתים שתים, כי הם בחי' כפירה ביחוד ח"ו. ונראה עוד שט"ט זה כנגד היסוד, שהוא ט' עולה וט' יורד כידוע. ופת, נגד המלכות.

לג:ב אם יאמר לך אדם היכן אלקיך וכו' ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים וכו' תוכל למצא אלקותו וכו' ולשוב אליו בתשובה שלמה ע"ש, ובלקוטי הלכות (פורים ד) הביא מהאריז"ל שבאלהי העמים אין שום ניצוץ קדושה כלל, אלא שע"כ מקבלים חיותם מהקדושה. ולכאורה מבואר מזה חידוש עצום מרבינו עוד יותר מתורה אזמרה ששם רבינו הקפיד שאפילו ברשע גמור צריכים למצוא נקודה טובה, ואילו כאן רבינו קובע שאפילו ברשע גמור שכפר בעיקר והוציא את עצמו מן הכלל, יכולים להחזירו בתושבה על ידי זה שהוא מקבל חיותו מהש"י.

ובביאור הדבר נראה לעניות דעתי, שמבואר בהתשובה שאומרים לו, בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קרא משעיר, שהמשיב אומר להשואל, מה אמרת?! הרי אני שומע מפיך דרישה מהבורא! הוא קורא לי להסתכל במקומך! הרי שהמשיב מהפך את השואל לשליח מהשם יתברך, ובזה הוא ממשיך לו נפש טובה. וכמו שרבינו גילה בתורה לא שעל ידי כיסופין מולידים נשמות, כן הדבר בהמשכת אורייתא דעתיקא סתימאה. כי רבינו התחיל את התורה כאן, שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ולא ביאר בתורה אלא ענין של התגלות הדעת במדות ולעתיד לבוא וגר זאב וכו' (ולכאורה אז יהיה גם כן שלום אפילו עם הגוים, כי אז לא יהיה ע”ז). ושלום הוא בעיקר בין שני הפכים. ולכן יש לאמר, שקיום הע"ז בעולם היה לתכלית שבחר השם יתברך לגלות את יחודו מתוך כל החשך וכו', ולכן יש כח ליהודי לאמר ליהודי אחר שהוא ממש היפוכו, שעל ידך השגנו את התכלית בזה, להמליך את השם יתברך בכל משלה, כי דרכך ה' קרא אלי משם. ועל ידי זה, יכול להחזיר את השואל בתשובה שלמה.

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, נראה מבואר היטב לפי הנ"ל כי מובן שיכולים להפוך כל דבר בשורשו, כאשר זוכים להתיחס להדעת שהשם יתברך מודיע באותו דבר. ואז אפילו הארור של המן יכולים להבין שזה בא לברך את מרדכי.

ולעשות את זה צריכים הרבה שמחה, כי זה ענין תמורות, שרבינו גילה בתורה כד שכדי לצאת מהיכל התמורות צריכים שמחה.

תשמיעני ששון (יסוד - הצדיק) ושמחה תגלנה עצמות דכית (תהלים נא), אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות שהם בחי' מלכות) נ נח ויו, ויו זה הצדיק כידוע בלקוטי מוהר"ן - יעקב ויוסף.

ונראה שזה הענין מה שרבינו אמר שהוא יכול אפילו לשמוע לשון הרע וכדומה, כי ברגע שזה מגיע לאזניו נעשה צירופים אחרים, דהיינו שרבינו היה כובש את בחי' הימי רע שעל הדיבור עד שרק האותיות הקדושות היו משמיעים את עצמם, דהיינו שהמסר היה לטוב, אחרת לגמרי ממה שהיה נשמע בעולם הזה.

תורה לג.

שמעתי שאומרים שאסתר נקראת על שם אליל בבלי אשטר, ומרדכי על שם אליל בבלי מרדוק. ולפי המבואר בתורה לג, ובפרט בלקוטי הלכות (פורים ד), אתי שפיר, כי כל הענין של פורים הוא לגלות שאפילו אלהי העמים מקבלים חיות והוויות מהשם יתברך. ודייקא הצדיקים הגנוזים בחינת סתרי תורה מחיין את מקומות האלו. וכן להיפוך, המלך אחשוירוש כל פעם במגילה מרמז על הקב"ה, כמו שארז"ל, וא"ש כנ"ל.

ונראה שענין הגורל, הוא הפור, מבואר היטב על פי תורה לג. כי מבואר שפורים הוא יום יודע לה', וכן מבואר בכוונות שפורים הוא התגלות יסוד אבא, הנקראת שלום, שהוא כל הענין של התורה זו שמתחלת צריכים לבקש לשלום וכו', שעל ידי כפיית הימי רע, אותיות התורה בולטות, והוא בחי' התגלות אורייתא דעתיקא סתימאה. וזה היה נס של הגורל, שדייקא אותיות אלו בלטו.

והשתא דאתי י"ל שבכלל הגורל היום נקרא לטו – כי האותיות בלטו…

לג:ב כבר הבאתי כמה פעמים למעלה מלקוטי הלכות שיש שני דרגות בימי הרע וההסתרה על אותיות התורה, כי יש בחי' של עבודה זרה שאין בה שום ניצוץ קדושה כלל, ועם כל זה בודאי יש בו אותיות התורה. ונראה לע"ד, שבזה מבואר ענין השני דרגות של אהבה שבדעת ואהבה שיש במדות, שלא כל כך מובן (עמש"כ בפרפראות לחכמה). ונראה שבדבר שאין בו שום ניצוץ קדושה, ע"כ התפקיד האמיתי של הדבר הזה הוא אחרת לגמרי ממה שנראה לעינים פשוטות בעולם הזה, ולכן אין שייך כלל להשיג בליטת האותיות בזה הדבר באהבה שבמדות, כי המדות שייכים על כל פנים לעולם הזה, והעבודה זרה אין בו שום תפקיד אמיתי (דהיינו של קדושה ואמת) בעולם הזה, אז כדי להשיג תפקידו והאותיות המחיים אותה, ע"כ צריכים השגה למעלה מהמדות, והיינו אהבה שבדעת. מה שאין כן כל דבר שיש בו איזה תועלת ושייכות של תפקיד של קדושה גם בעולם הזה, יהיה להדבר הזה אותיות התורה שמושגות באהבה שבמדות.

לג:ב תאמר לו בכרך גדול שברומי, כרך רומי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות, אי נמי בכרך רומי בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

וע' בספר קנאת ה' צבאות (עמ' צט) ז"ל שזהו ענין מה שאמרו (סנהדרין צח.): שהוא יושב אפתחא דרומי, והוא ענין ממש "ויתן את רשעים קברו", כי משה הוא צריך לתקן ישראל במה שיהיו מנוקים מן הערב רב, וזהו הבירור המגיע לו, לכן הוא קבור שם עמהם. וכבר פירש רשב"י בפ' תצא, ענין קבורת משה, שהוא בצולמא דלאו איהי הגון ליה, כמו שפנרש בס"ד המאמר ההוא. אך המשיחים צריכים להיות אפתחא דרומי, וזה נקרא להם קבורה, בהיותם צריכים להיות מלובשים בתוך הקליפה, והיא קליפת עשו וישמעאל, שהם האומות השולטות על ישראל, והם צריכים להשתעבד תחתיהם ע"י המשיחים האלה. אך יש רומי רבתא, ויש רומי זעירתא, ושם יושבים המשיחים אחד מבחינת רומי רבתא, ואחד מבחינת זעירתא. ומשם מבררים הניצוצות הצריים לישראל. ובסבלם הצער מקילים מעל ישראל, עכ"ל.

אפתחא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, זעירתא, עם הו' אותיות בגמטריא רבי נחמן מברסלב.

לג:ג והנה יש שני מיני ימים: ימי טוב וימי רע וכו'. וכן באדיר במרום (עמ' פח) כז"ל אם כן נמצאו שני זמנים, בין לאדם ובין ליצר הרע, ובין למאורות שהם השורש, זמן שליטת הטוב וזמן שליטת הרע, ע"ש.

לג:ג אבל מי שכופה את עצרו הרע וכו' אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר ע"ש. ע' בתיקונים חדשים של הרמח"ל (עמוד כ) שכז"ל אורייתא לא אתחזיאת לשום בר נש אלא בגין דאתמסרת לעובדא, ע"ש.

תורה לג:ג

איתא במנחות (קי.) בכל מקום מקטר מגש לשמי (מלאכי א) בכל מקום סלקא דעתך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום וכו' ע"ש. ולפי מה שגילה רבינו כאן י"ל בכל מקום סלקא דעתך, דהיינו שצריכים לסלק את הדעת, בבחינת עד דלא ידע, כי הצירופי אותיות של התורה שם הם סתרי נסתרות מבחי' תורה דעתיקא סתימאה שאין להם השגה בעולם הזה כלל, וכל מה שחושבים עליהם מבחי' עולם הזה נותן כח להקליפה ח"ו. ורבי יונתן אמר אלו תלמידי חכמים וכו' כמו שרבינו גילה כאן שיש צדיקים גנוזים שהם חיים את התורה של עתיקא סתימאה ולכן להם יש להם ממש עסק בתורה בכל מקום ממש.

לג:ג – כפית היצר הרע ובליטת האותיות אפילו בין העכו"ם - עיין מש"פ במסכת נדרים פט: בהספד על אחותי בת שבע רוזא ע"ה.

לג:ד והתורה יש בה שני בחינות: בחינות נגלה ובחינות נסתר, והנסתר הזה הוא אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא וכו' ע"ש.

נראה שזה הבחינה כמעט היה כבר בהדורות הקדמונים מאדם הראשון עד אברהם אבינו, שאז היה ההנהגה מאריך אנפין (-והרי שהתורה השייך להם היה בבחי' עתיקא קדישה), ואז היה העבודה רק להמשיך את הקדושה, והיה כבר מאיר מאליו, אבל אחר שלא זכו, וירד ההנהגה לז"א בימי אברהם, אז כבר צריכים להפריד הזוהמא לצד אחר וכו' עיין כל זה בספר אדיר במרום (כט-), ונראה שכמו שנשארו בהמות מבחינה זו של ההנהגה של א"א, כמו חמורו של פנחס בן יאיר (אדיר במרום לג), כמו כן, וכל שכן, יש צדיקים גנוזים, שרבינו מזכיר כאן, שהם חיים בהנהגה זו.

תורה לד

עמש"כ במסכת אבות ד:א איזהו חכם הלומד מכל אדם

יש הרבה שאלות פשוטות בפשטות ההבנה, כי רבינו מגלה שקודם מתן תורה היה הכל אנכי ורק אחר מתן תורה הממשלה ניתן לישראל בבחי' יוסף הוא השליט, ויוסף גופא היה לפני מתן תורה – ואכן רבינו כותב שהוא קיבל מחכמה ובינה ועם כל זה הרי כבר היה אז בחי' של צדיק מושל שזה לא בחי' אנכי, וכן אברהם אבינו שקיבל ממלכי צדק. ומלכי צדק זה היה חסר הבושה כי הגמ' (שבת קד) אומרת א"ת ב"ש וכו' אם את בוש גר דק, ומלכי צדק הוא ד"ק י"ם כ"ל. והיה נראה שאברהם היה לו את הבושה הזו, ומלכי צדק הקדימו, ולכן השם יתברך קבע הכהונה באופן של צדיק מושל בי, שבאמת מקדימים את הצדק אפילו קודם שם השם. ועוד לא מבואר שהשליטה רבינו כותב הוא בחי' צדיק מושל בי, ואח"כ כותב שהוא ענין ממשלה על עם ישראל, וכמדומני על זה פירשו שהממשלה על עם ישראל הוא דרך התפלה שהוא פועל אצל השם יתברך, וזה אינו מבורר, כי רבינו אומר שהשפע זה על ידי תורתו. ועוד יש דיבור מרבינו במ"א (ליקוטי מוהר"ן רכג) שצדיק גוזר זה לא סתם בכח תפילה, אלא שהצדיק יש לו את הכח. עוד צ"ב למה רבינו קבע שצריכים לקבל מרק ג' נקודות, ולא מנקודת התורה שהוא גם כן נקודה עם ויו כמו שרבינו גילה באות ו. ועוד איך זה מהני להאיר בלב אהבה, הלוא זה גופא הבעיא שהאהבה ירדה שמה, וי"ל. ועוד צ"ב בכלל שרבינו מדבר על שבירת הכלים באצילות והכלי ירדה לבינה דבריאה, והרי אצילות הוא אלהות ואיך זה שייך לנו, ואם באמת זה שייך לנו באיזה בחינה, הרי אנו יכולים להשפיע ישר לבינה שבאצילות. ועוד צ"ב שמבואר שהצדיק מאיר מהחכמה שלו להבינה שלו מיניה וביה, ואין הבינה צריך לקבל דוקא מהיסוד. ועוד כמה דברים שצ"ב.

ולולא דמסתפינא נראה לע"ד על פי יסוד גדל שגילה הרמח"ל בריש יחוד היראה ז"ל: העולמות נבראו בסוד כמה בחינות, דהיינו סדרי מציאותם ועניניהם הם בסוד תפארת ומלכות, אך עניני הארה והשגה שיש לנשמות להשיג לעתיד לבא, תלוי המה בסוד צדיק. והעולמות בבחי' זאת נבראו בסוד תש"ך עולמות, וזה סוד "עולם חסד יבנה", כי י"פ ע"ב הוא תש"ך, ור"ת ח'סד י'בנה – ח"י, כי שרש כל זה הוא ענין ח"י עלמין, בסוד הצדיק, בסודו ההשפעה, בסוד "ונהר יוצא מעדן", וסוד זה תש"ך צירופים דבראשית. זאת היא כוונת הפסוק "בראשית ברא" כו', שכל שאר בחי' העולמות כולם תלויים ונכללים תחת בחי' התש"ך אלה, ע"ש, כל דה"ק.

ולפי זה נראה שמה שרבינו קורא לפני מתן תורה, פירושו סדרי המציאות ועניניהם בסוד תפארת ומלכות, ואחר מתן תורה פירושו סדר ההשגה בסוד צדיק וככל המבואר שם. וקודם מתן תורה שהיה הכל בבחי' אנכי, על כל פנים היה קיום של כל המערכת של הנהגת השם יתברך כולל יסוד, ויוסף זכה להיות מרכבה ליסוד דאצילות, שהיה מקבל מחכמה ובינה, וממילא היה לו את כח היסוד שהוא השליט. אבל אחר מתן תורה, דהיינו דרך ההשגה, אין איש הישראלי צריך לכל זה, להיות זוכה להיות ממש חלק מהמרכבה שמקבל מחכמה ובינה דאצילות להיות צדיק יסוד עולם, אלא כבר ניתן לכל אחד נקודה של יסוד, ודרך הנקודה הזו האיש משיג ושולט על כל המערכת, אפילו בעולם האצילות.

וזה מה שאמרו רז"ל (אות ז – נדרים לב:) בקש הקב"ה להוציא כהנה משם – דהיינו לקבוע את הכהונה רק לפי מציאות סדרי המציאות, וזה בחי' שם, כשמו כן הוא, מציאותו ממש, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שעל ידי ששם הקדים את הצדיק, על כרחך קבע שצריכים ללכת עם הכהונה על פי סדר ההשגה שתלוי בצדיק, בחי' אחר מתן תורה.

ועל פי דרכינו מבואר הענין שרבינו לכאורה מערב שני ענינים במה שהיסוד משפיע ללב, אחד עצם ההשפעה, שזה היה חסר להחסד הנפולה שם, ושני על כל פשעים תכסה האהבה, שלפי הטעם הזה משמע שלא מספיק מה שהיסוד משפיע להלב, ועדיין צריכים את האהבה לכסות. והיינו כי בודאי לא מספיק, וכל סדרי המציאות שנפלו ושברו עדיין לא קבלו את התיקון הצריך, רק כיון שעל כל פנים יש דרך מתוקן בנקודה אחת, דרך ההשגה, האהבה השורה שם יכסה על כל הפשעים, והיסוד ישלוט לגמרי, כמבואר שם ביחוד היראה. ועיין שם איך שזה דייקא בסוד א”ת ב”ש, וכל ההשגה תלוי במה שהאדם בוש מהשם יתברך, ועל ידי השם יתברך מקרבו, וזה דרך ההשגה, שהבושה עדיין שם, ואדרבה מהפכו לאהבה והשגה, ודוק.

לד:ב, ד – הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו וכו' וכו' עיין שם.

עמש"כ בפרשת בהעולתך ע"ה א-ל נא רפא נא לה - יב:יג. והוא שייך גם לתורה רכג.

לד:ב "ועקר הממשלה – להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השם יתברך", עיין תורה יח:ה ז"ל ובאמת מלכי העכו"ם אע"פ שמולכים עלינו, אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל וכו' וזהו שאמרו חנניא מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא. אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות – את וכלבה שוה (ויקרא רבה פ' לג, במדב"ר פ' טו, ומדרש שיר השירים), הינו שאמרו שלא נגע במלכות ישראל השיך לאמונתנו וכו' ע"ש. ועיין בתורה נו:ג ז"ל וצריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, שלא תהיה בבחינות (פסחים פז:): הרבנות מקברת את בעליה. כי כל אחד לי בחינת המלכות שיש לו הוא בחינת צופה, שמטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משרשו, שיש לו בחינת מלכות עליהם וכו' ע"ש. ולפי האמור כאן בתורה לד, זה התוכחה הוא ממש חלק מהמלכות גופא, כי הרי כל מלכותו הוא גופא בזה שמשפיע ומאיר להם הדרך הנכון.

לד:ג כי לכאורה קשה,למה אנו צריכין לתפלה, והשם יתברך יודע מחשבות, אבל מחמת שהדיבור הוא כלי השפע, שבהם מקבלין השפע וכו' ע"ש (ועי' תורה עג).

קושיא זו מתורץ ג"כ על פי מה שרבינו גילה בתורה קנו, שהשם יתברך שולח להמדבר אליו דיבורים של רוח הקודש, והרי בודאי צריכים להוציא דיבורים אלו בעולם.

על קושיא זו יש תירוץ מתוק מאד מהכלי יקר (בראשית יב:ג), שמתאים מאד לדרכו של רבינו, על כן אביאו כאן בשלימותם:

ואברכה מברכיך ומקללך אאר. מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה.כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ.ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז.א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא.ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.

וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (צע"ק כי בגוים כן מצרפה למעשה, ואכמ"ל), עכ"ל.

לד:ג הדיבור הוא כלי השפע, וכן עיין בתורה עג.

הרי שאין הענין והרעיון בעצמו הכלי, רק האותיות והתיבות. ודבר זה מצאנו גם לענין נדרים, שהולכים ממש אחר הדיבור של הנדר, ולא אחר הרעיון והענין. למשל, יש כלל שנדר שהותר מקצתו הותר כלו. אכן אם יכולים לתקן לשון הנדר, דהיינו להוסיף עליו בלי לשנות הדיבור הראשון המקורי, רק להוסיף חוץ מזה וכדומה, אין הנדר בטל, אף על פי שהותר קצת ענינו (יורה דעה רלב:ח ועוד. מה שאין כן לענין עדות, עיין במשנה ביבמות טו:ה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג, רבי מאיר אומר, הואיל ומכחישות זו את זו, הרי אלו לא ינשאו. רבי יהודה ורבי שמעון אומרים, הואיל וזו וזו מודות שאינו קים, ינשאו, ע"ש).

לד:ד כי קודם מתן תורה היה הממשלה ביד הש"י, ואחר מתן תורה נתן הממשלה ליד כל ישראל וכו' ע"ש.

במאמר פסיעותיות של אברהם אבינו (אות לה) כז"ל וענין שתי נשים הם סוד הא לחמא עניא, מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו:), הוא סוד המלכות הנקראת עני, ובהיותה בסוד העני שהוא בפסח קודם נתינת התורה, אז נקראת עני, ואז היא פרוסה וכו' ע"ש. ובהערות בעל "שמן ששון" כז"ל צ"ל איך בפסח היא בסוד העוני הלא בפסח היא בתכלית הגדלות והיא עמו פנים בפנים במדריגה ו' כמ"ש רבינו באורך בע"ח של"ו פ"א ופ"ב אשר לכן אנו אומרים הלל גמור בפסח יע"ש, ואפשר לומר שלהיות דכל זה הגדלה דזו"ן בפסח אינו אלא דוקא ביום א' דפסח כדי שלא יהיה אחיזה אל החיצו', ואחר כך תיכף בלילה שני דפסח מסתלקים המוחין מזו"ן וחוזרים ונמשכים לאט לאט כל ימי העומר וכו' ולזה קרא אותה עניא דחוזר ז"א להיות ג' כליל בג', ובודאי דהיא ג"כ חוזרת הליות בסוד נקודה וכו' וכו' נמצא דבפסח עצמו חוץ מיום א' דפסח היא עניא בסוד נקודה, עכ"ל.

ואילו מדברי רבינו מבואר שכל עוד שלא נתנה התורה לישראל, היה הממשלה ביד השם יתברך, וזה שינוי גדול במלכותו, והרי בבחינת המלכות של ישראל היתה עניא.

לד:ד נמצא שרצונו מלבש בכל התורה ועכשו שהתורה מסורה בידינו גם הרצון של השם יתברך מסורה בידינו שאנו מושלין כביכול ע"ש.

עיין בריש ספר הבהיר אות ג' ז"ל ומפני מה התחיל התורה בבי"ת, כמה דאתחיל ברכה, ומנלן דהתורה נקראת ברכה, שנאמר (דבירם לג:כג) ומלא ברכת י' יום ודרום ירשה, ואין ים אלא תורה שנאמר (איוב יא:ט) ורחבה מני ים, מאי ומלא ברכת ה' אלא כל מקום שנאמר בי"ת הוא לשון ברכה כדאמרינן בראשית, ואין ראשית אלא חכמה שנאמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה', ואין חכמה אלא ברכה שנאמר ויברך אלקים את שלמה וכתיב (מלכים א:ה:כו) וה' נתן חכמה לשלמה, משל למלך שהשיא את בתו לבנו ונתנה לו בחתונה ואמר לו עשה בה כרצונך, עכ"ל.

לד:ד ואחר מתן תורה, הרחב פיך ואמלהו (תהלים פא:יא) ע"ש.

עיין במסכת ברכות דף נ. בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאה, ההוא בדברי תורה, ע"כ (בעיון יעקב (על העין יעקב ד"ה האי) פירש שאף שלא מפרוש בפסוק שמדובר בדברי תורה, דרשו זאת מהלשון 'הרחב פיך' שהפה רומז על התורה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צט:) שאדם נברא לעמל פה, שנאמר (משלי טז:כו) 'כי אכף עליו פיהו', וביארו חז"ל שהכוונה לעמל התורה. והמגיד תעלומה (ד"ה בדברי) כתב, שכרשו כן ממה שכתוב בהמשך (תהלים פא:יב) 'ולא שמע עמי לקולי', שמשמע שמדברים על דברי תורה).

לד:ז "ומובא בעץ חיים (בהיכל הנקודים שער שבירת הכלים פ"ג), כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה וכו' והוא החסד נשאר ביסוד מלכות,ל צ"ע כי כן היה בתחילה, אבל אחר כך כאשר יצאו האורות ליסוד ומצאו שם אורו של חסד, נתפשטה החכמה וקבלתו, ונפל כליו של חסד שניה עד התפארת דבריאה, ואז קבל היסוד, נשבר ונפל כליו לגבורה דבריאה, ואור שלו עלה לכתר (ע' כל זה בכללות האילן לרמח"ל ב:ו ובעוד כמה מקומות).

לד:ז נמצא שאהבות רעות באים משבירת כלי החסד, ע"ש.

עיין משלי יט:כבת אות אדם חסדו (וטוב רש מאיש כזב).

לד:ח כי כשתקבל וכו'. ולא סיים מה יהיה כאשר תקבל, וכמבואר לעיל שעי"ז מתבטל החרפה. וכבר עמדו על זה חברים ורצו לחדש שבאמת אי אפשר לזכות לזה לתכליתו. ונראה לי שחלילה לפרש כן, והרי גם בתורה נב – הנעור בלילה - רבינו כותב שאפשר לבוא לביטול גמור וכן בעוד מקומות. ויתכן לדחוק את הלשון, כי פירושו כאשר.

תורה לה

לה:א "ובת היא מרמזת על החכמה שאינה חכמה וכו' ובנותי ' וכו' שדעתן אינם מישבת עליהם כבנות"… נוכש אדם מכניס בתוך שכלו הקדש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדשת שכלו כפי תפיסת המקום וכו' ע"ש. ויש לפרש בזה מה שבת שבע הזהיר את שלמה המלך (משלי לא:ג( אל תתן לנשים חילך, וכתב הר' משה דוד וואלי שחילך בגמטריא מחך, ולפי רבינו מובן כמין חומר, כי הנשים בחי' חכמות שאינן חכמה, ולכן צריכים להיזהר לא ליתן להם מקום במח.

ובענין האזהרה הנ"ל של אל תתן לנשים חילך, נראה לע"ד שהוא אזהרה לא להסתכל חוץ מד' אמות של הלכה. כי הסתכלות וראית הענין הוא בבחי' שם ב"ן שהוא בחי' נקבה, בחי' נשים. (וכן העינים הם סרסרי עבירה, כמובא ברש"י סוף פרשת שלח (במדבר טו:לט), סרסרי בגמטריא לנשים . ועל כן נראה לעניות דעתי שתוכחה זו היא טובה מאד למי שרוצה להתחזק בשמירת העינים. והרי כל עצמה של בת שבע היתה בזה שדוד המלך הסתכל חוצה. (וכן שני נקבי החוטם הם בחי' נשים, בחי' לאה ורחל, וצריכים לשמור לקיים לא תהנה אף, כמובא בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה לב, ובאמת כל החושים של הראש, הם נקבים בחי' נקבה. וצריכים להיזהר בכולם לא ליפול ליתן להן חילך). וע"ש בפירוש רמד"ו כמה שהיתה מזהירה את של-מ"ה המלך לתפוס שם מ"ה (שהוא הזכר של השם ב"ן). ובזה י"ל למה בפסוק הקודם (משלי לא:ב) היא קוראת שלמה ברי, ובר בטני, ולא בן, כי אדרבה היא באת לחזק אותו בשם מ"ה, ועוד הרי בר הוא בחי' בחי' ותרב חכמת שלמה, שהוא בחי' רבות ' שמן משחת קדש (שמות ל:כה), שתרגומו משח רבות קודשא, כמובא בלקוטי מוהר"ן (תורה נד), שהוא בחי' שלמות המוחין והדעת (כמבואר שם, ובתורה ד, וקע"ז).

“וחכמות חיצוניות הם בחינת קנה, כי יש קנה בקדשה, הם חכמות קדושות, כמו שכתוב (משלי ד) קנה חכמה (ע' זוהר פינחס רלב, רלד). וזה לעעמת זה עשה אלקים (קהלת ז), הינו קנה שבקלפות, כמו שכתוב (תהלים סח): גער חית קנה, והם חכמות חיצוניות" עכ"ל.

בספר משכני עליון הרמח"ל מבאר ההשתלשלות של הקנה (נדפס בספר גנזי רמח"ל עמוד קנח) ז"ל ותדע כי תר"ך מאורות גדולים ועצומים נמצאו מתפשטים מן המאור הראשון (-כתר), הוא הראשית הנעלם שזכרתי למעלה. והם נשרשים בשני שמות גדולים, מלאים כוח ועצמה, והם א"ל א"ל (-תיקון א' של הי"ג תיקוני דיקנא, ב' פאות). כי בהראותם את רוב תקפם ואת יקר תפארת גדולתם, נתפשטו כל אחד מהם לש"י עולמות (-י' פעמים א"ל), וב' ש"י הם תר"ך, והם כת"ר, כי הם בכתר הנשגב והנורא. וש"י מהם נשארו במקומם, והש"י האחרים נתנו ממנו אל החכמה והבינה. ואז נתחלקו ביניהם קנ"ה לאחד, ועל הסוד הזה אמר הכתוב: “קנה חכמה קנה בינה". והבינה היא הנותנת גבול והמדה, כי ממנה היא יוצאה, ובהגיעה אל היסוד אז נקרא הוא על שמה "קנה מדה". והנך ראוה כי כל זה נמשך מהגלות אותו הראשית, כי ממנו יצאו אלה השני קנים, והשמאלי הוא למדה, כמו ששמעת, עכ"ל.

והנה בריש ההקדמה לספר זה (אות ב) פרשנו איך שחכמה חיצוניות הוא רק ענין של מדידה ע”ש, והיא זה לעומת זה למידת הקנה של הקדושה שממש מקים את הגבול והמדה.

רבינו הקדוש גילה שהראש השנה שלו עולה על הכל. וידוע שראש השנה כולל הסוד של שינה (דורמיטא).

והנה שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן עם הכולל, והשינה הוא הדרך לקבל אמונה, כמבואר בלקוטי מוהרן תורה לה. וזה מאומן.

והנה מבואר בתורה הנ''ל אות ה' שעיקר המוחין - שזה בחי' ראש - מקבלים על ידי האמונה, ואין מקבלים אלא מאור הפנים. ודרך האמונה נקראת מלכות והוא בחי' ירושלים.

הרי שסוף סוף צריכים לעלות את הציון הקדוש מאומן לירושלים.

וכן רבינו הביא שם את התרגום מלכא דירושלים, והפסוק עיר הצדק קריה נאמנה, שמרמז שהעיר ירושלים יקרא (קרואי מועד, מקרא קודש) ויכלל בתוכה את אומן.

והנה עיין שם באות ז' שהקליפות חזקות מאד על ירושלים - וכמו שאנו רואים היום כמה טעו בזה רחמנא ליצלן - כי צריכים להמשיך מגן וחשמל לירושלים, וזה בחי' ישמש את שמעון בן ננס, רמז על השמש של רבינו ר' שמעון, ורמז שעיקר הטעות בא על ידי אנשים שלא שמשו כל צרכן, כי גדול שימושו, ורמז שצריכים ננס, להניס את הציון מאומן לירושלים ולעורר בחי' הים ראה וינוס, גם ס' בא"ת ב"ש מתחלף לח' הרי ננס- ננח. ואז אמא - בחי' רבינו הקדוש כמובא שרבינו הוא האמא שלנו (לקוטי מוהרן תורה ד' ועוד מקומות) מסככת על בנהא - בחי' התלמיד היקר, סבא ישראל.

וכן החשמל בגמטריא לנ נח נחמ נחמן. וצריכים להביאו מאומן להגן ולעורר וליתן כח לירושלים.

ובזה אתי שפיר מה שחז"ל קבעו לאמר תמיד "לשנה הבא בירושלים" כי שנה זה נ נח נחמ נחמן כנ"ל, צריכים להביא אותו מאומן לירושלים.

לה:ו כי אי אפשר לעסק במשא ומתן באמונה כי אם בקי בידיני ממונות שלא יכשל בהם וכו' ע"כ. הבעלי מוסר הוסיפו, שאכן מי שכבר בקי בדיני ממונות חבל מאד שאיש כזה יבזבז זמנו במשא ומתן.

תורה לו

לו:א וזהו כלל שכל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעים לשון, הינו בתאוותיהן, ע"ש (ועיין בתורה כה, שכל פעם שעולים למדרגה וכו' וכן מצינו בעוד כמה מקומות). וי"ל שזה בחי' הופיע מהר פארן שקודם שהש"י נתן לבנ"י את התורה הוא הציע אותה לאומות העולם.

לו:ג- תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם שיאמר שמע וברוך שם. יש לציין שהגמרא בברכות (סוף טו:) דורש את הפסוק (תהלים סח:טו) בפרש שד"י מלכים, על אמירת שד"י – קריאת שמע – בפירוש ובדקדוק. וידוע, ובפרט מתורות של רבינו שהשם שד"י הוא מידת היסוד ותיקון הברית.

לו:ד אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים. ראיתי הובא בשם הספר כתר שם טוב, שאמר הבעל שם טוב שכשנופל עליו מן השמים פחד מחמת התגלות מלכות שמים המחים מזדככים והדמעות יורדים (ועיין בתורה קעה, שעיקר הבכיה צריך להיות משמחה, ויכולים לזכות לפחד על ידי שמחה, כמו שרבינו גילה בספר המדות ערך אמונה אות לט שכאשר משיח יבוא בפתע פתאום, ועל ידי זה מחמת שמחה יפחדו ישראל עכ"ל. ובמתן תורה זכו לשמחה, כמו שכתוב ושמחת עולם על ראשם, והיא המעמד הכי גדול של התגלות מלכות שמים וקבלת מוחים, והיה יום הגשם בחי' דמעות).

לו:ד כי איתא (ספר שבילי אמונה נתיב ד) שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה וכו' ע"ש. והנה מצינו שרבינו היה בוכה הרבה הרבה, וכמו שמובא למשל לענין ההקפות של ההושענות שהיה מוריד ממש נחל של דמעות, וכן מצינו שסבא ישראל העיד על ר' ישראל קרדונר שהיה מוריד דמעות בכמות מוגזם להפליא. וצ"ע אם הדמעות כאלו הם גם כן בבחינה זו, ואולי לנקות את המרה שחורה מכנסת ישראל, ויותר נראה שאינם בבחינה זו.

לו:ד רבינו גילה את הענין לבכות בקריאת שמע, כדי להנצל מהרהורי נאוף ולזכות להתגלות התורה, כי לפעמים מספיק אפילו בלי בכיה כמו שביאר שם לעיל (אות ג') כי מעצמין את העינים בבחי' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ועי"ז פורשים מהשפחה בישא אמא דערב רב, וזוכין לגבירתא אשה יראת השם, ונכללין בי"ב שבטים ע"ש.

ובזה י"ל מה שכתוב בפרשת ויצא (כט:יא) וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך, כי רחל היא העולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ויעקב בא לתקן את טהרת השרש של עם ישראל לנצח נקי מהשפחה בישא והערב רב, ולכן גם כן בכה, ויב"ך, האותיות החיצוניות ו"ך כמנין הוי"ה, והאמצעיות י"ב כנגד הי"ב צירופים שהם כנגד הי"ב שבטים. ועמש"כ בזה בתהלים ע"ה ורוח נכון חדש (נא:יב).

לו:ו וזה הוא כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחי' כלי המקבל את האור, כך נצטייר האור בתוכו, אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחי' מאורות מלא, ואם ח"ו הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחי' מארת חסר ואו וכו' ע"ש.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תקסט, מכון רמח"ל) ז"ל אך צריך שתדע שיש שני מיני אותיות, יש האותיות כמו שהיו במלכים קדמונים ונשברו, שגם שם כבר היו טנת"א. ויש האותיות אח"כ בזמן התיקון. ותדע שמן האותיות של התיקון לא יצא שום דבר רע, אלא כל הקליפות ותולדותיהם הם עשויים מן האותיות של המ"ק ע"ש.

הנה ברך לקחת בקמץ. עיין בספר מי שהשילוח ריש פרשת יתרו פסוק כד. וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר – אמר בקמץ וכו'.

לו:ו זאת התורה היא לשון רבינו ז"ל, ואמר שהיא סוד כוונות קידוש, ויתבאר במ"א אי"ה, עכ"ל. לא מצאתי. אכן בספר יקרא דשבתא על תורה זו כז"ל וזה בחינת השבעים תיבות שבקידוש של שבת שאומרים על היין, והם כנגד השבעים קולות הנ"ל בחינת 'יין לארמא קלא' כמבואר בזוהר הקדוש וכמובא במאמר עתיקא הנ"ל. וכלל כל התאוות והמדות רעות של השבעים עכו"ם הוא תאוות ניאוף, וקדושת שבת הוא בחינת שמירת הברית כידוע, ע"ש.

וי"ל עוד, שהרי בקידוש מורידים ומכניסים מוחין להשכינה, וענין המוחין הם המנהיגים את הפרצוף, ולכן זה בחי' לצייר אותיות התורה לטוב. וכן 'ויכלו' מסיימת עם 'לעשות' בחי' ראה נתתי לפניכם, שעלינו לגמור לטוב ולא לרע.

תורה לז

לז:ד

הנצנים נראו בארץ - אלין אבות העולם וכו' דא קלא דינוקא דרביא דלעי באוריתא, כמו שכתוב תורי זהב וכתיב ועשית שנים כרבים זהב וכו'.

ע' במגלה עמוקות פ' תרומה שני כרובים גמטריא אברהם יצחק ויעקב.

לז:ו עקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא על ידי השוחטים שאינם מהגנים עיין שם.

עיין בתנא דבי אליהו רבא פרק טו ז"ל והמגרים בשחיטתו כל שהוא, זה רע עין. ברוך המקום ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים, כשם שהטבח מושך הבשר מן הצואר ומגרים ומביאו לידי פסול, כך מושכין ממונו ממנו ונותנין אותו לאחרים, שנאמר (משלי כח:ח) מרבה הונו בנשך ותרבית וגו' (לחונן דלים יקבצנו. – כך המגרים בשחיטתו אינו מוותר על מעט הבשר שבמקום השחיטה, ובשניהם נוהג הקב"ה מידה כנגד מידה ולוקח מהם את ממונם), ע"כ.

תורה לח

לח:ב בעיקר רבינו מביא ג' פסוקים על עצירת רוח הסערה, יקום סערה לדממה, רוח סערה עשה דברו, אוסרי לגפן עירה, ר"ת ירא, כי יראה בחי' דיבור (תורה טו:ז).

לקוטי מוהר"ן תורה לח

תורה לח:ג, ה, בסוד התפילין שצריכים להעלות את הדיבור לה' גבורות של שביד שמאל ע"ש. ע' במסכת ברכות ריש דף ו: וכולהו (כל הפרשיות של תפילין של הש"י) כתיבי באדרעיה (זרוע של הש"י), באדרעיה שהוא מקומו של סיחון מלך האמורי פירשו על התורה מקום מלכות או שם המלכות. וגם סיחון לשון סיחה. וזה ענין סערה על זרועו של הקב"ה, כי כולהו כתיבי באדרעיה, שמקשר הדיבור לשרשו. (גם אדרעיה זה תחילת קדושת א"י שמתחלת בעבר הירדן, וקדושת אוירא דא"י קשור לקדושת התפילין כמובן ממה שרבינו השיב לאותו גדול ששאלו אותו על עבודתו בארץ ישראל, ורבינו אמר לו כיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ ישראל, שבחי הר"ן אות לא).

לח:ד ותקון הדבור הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם בעניות ובדחקות שהוא בחי' לילה שאז שלטנותא דקץ כל בשר וכו'. ובסוף התורה כז"ל צריך לתקן הדבור הנקרא רגל. ואיך תתקן הדבור, עשות חפציך ביום קדשי. כי זהמת הנחש גרם ל"ט קללות ל"ט מלאכות, וצריך כל אדם להמשיך קדשת שבת לקדש ימי החול וכו' ולפי הקדשה וכו' כן נדחה זהמת הנחל וכו', ע"ש.

ולכאורה הם אותם בחי' דהיינו מה שלמודין בצר הוא ענין לקדש החל בקדשת שבת קודש.

לח:ד בשעריך ירושלים – על ידי התורה – ע' לה:ה שירושלים הוא בחי' אמונתך בלילה פשטא אורייתא.

תורה לט

ע' מש"כ במעילה דף טז. ושם דף טז:

תורה מ'

ע' מש"כ במעילה דף יז. וביומא יט..

איתא בעשרה מאמרות אלה מסעי בני ישראל וכו'.

הרי רבינו הקדיש תורה מ' לדברי העשרה מאמרות, אף על פי שרבינו אמר על המחבר (חיי מוהר"ן נא) שטעה ועות מאד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבל אור קדשת הזקן.

כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה. – עיין תורה צב והמראה מקומות שם.

כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה הינו בחינת עבודת אלילים, ע"ש.

עיין מסכת אבות ה:ט ז"ל גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גלוי עריות, ועל שפיכת דמים, ועל השמטת הארץ, ע"כ.

תורה מא

ע' מש"כ במעילה דף יח.

תורה מב

ע' מש"כ במעילה דף יט.

כי התלב גונין הם האבות כנ"ל והם לבושין דשכינתא וכשהלבושין נהירין בזכות ובבהירות נקרא זכות אבות.

בספר תוצאת חיים (חק לישראל יום א' פרשת נח) כז"ל וכל מאן דמקיים פקודא דאורייתא כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא.

כי שם שד"י הם האבות, כי ש' תלת ענפי האילן שהם האבות, והם שלשה שמות היחוד, ה' אלקינו ה', שהם י"ד אותיות, והם י"ד של שד"י, ור"ת של אברהם יצחק יעקב וכו'.

עיין בריש ספר סודי רזיי (עמ' ג') לבעל הרוקח, שדרש שם שד"י, ש' בגמטריא מצפ"ץ שהוא הוי"ה בא"ת ב"ש, ד"י אותיות של כוז"ו במוכס"ז כוז"ו (-אותיות שאחרי ה' אלקינו ה'), ע"ש שזה בענין המזוזה, ואח"כ בענין התפילין כתב ז"ל כי שד"י כנגד אבות. תדע יעקב יצחק אברהם ס"ת שלהם ב"ת ב"ש שד"י, והתחלתן יי"א כמנין אהי"ה וכו' ע"ש.

תורה מג

דע, כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת וכו' ע"ש (ועי' בספר המדות, ערך למוד, אות ד': כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, ע"כ). בענין דעת של הסטרא אחרא:

הס"א יש לה דעת – כתבתי על זה באריכות, ואולי נאבד בעוה"ר, וכעת מצאתי באוצרות רמח"ל על משלי עה"פ עד מתי פתאים תאהבו פתי (א:כב-כו) שכז"ל ואינו אומר שלא יש להם דעת, אלא "ישנאו", שרצונו לומר שיש להם הדעת, אבל שונאים אותו. כך ס"מ ולילי' יש להם דעת – גם הם יודעים שצריך שישפילו עצמם תחת הקדושה, אבל שונאים אותו, מפני שרוצים להיות הם ראשים, עכ"ל.

ועיין בספר תפארת אדם למהר"י צמח, פאר רביעי חלק יב ז"ל והנה בסטרא אחרא אין בה דעת טוב ולא בנפשות הנמשכים ממנה, וזה סוד הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב וכו' והביא מספר הליקוטים והתיקונים עיין שם באריכות.

וע' בספר אדיר במרום (עמ' תמט, ספינר) בענין בלע בן בעור (-כענין בלעם בן בעור שהוא דעת דקליפה), ופירש שהדעת נבלע ונעשה נבער מדעת וכז"ל כי הדעת אינו אלא לטוב, ע"ש באריכות (ואכן שם גופא מביא, סוף עמ' תרפד מכון רמח"ל, שיצר טוב ויצר רע בנויים מסוד חו"ג דדעת, הרי שגבורה דדעת שייך ליצר הרע). וכן בספר עץ חיים (שער הקליפות פ"ב) כתוב שזעיר דס"א יש לו רק חכמה ובינה ואין לו דעת. ובספר קהילת יעקב (קליפות אות ח) כתב ואין הכוונה שאין להם בחי' דעת כלל, שהרי סיסרא ובלעם והמן הן מבחי' דעת דקליפה, רק הכוונה שאין להם בחי' דעת המכריע בין חכמה ובינה, רק יש להם בחי' קיבוץ גבורות וחסדים למטה בין כתפין כמו נוקבא דקדושה, ובחי' זו יונק מבחי' דעת דקדשה ונקרא אצלם דעת.

וענין בלעם מבואר בכתבי האר"י, בשער הפסוקים פרשת שמות, ז"ל כי שניהם (משה ובלעם) מן הדעת דזעיר, מבחי' הבל כנזכר, כי היו מעורבים בו טוב ברע, ע"י חטאו של הבל שחטא וכו' והרע לבדו בבלעם, אלא שעדיין היה בו מעורב קצת טוב, ולכן זכה לנבואה ולרוח הקדש בתחלתו, כמ"ש ז"ל, ולכן היה שקול כמשה ממש. אלא שמשה היה בדעת הטוב של הקדושה ובו התחיל ראשית תקון הבל מבחי' הדעת, ובלעם היה בדעת הרע של הקליפה, ובו התחיל ראשית בירור הרע של הבל, מבחי' הדעת. וזמ"ש (במדבר כד) ויודע דעת עליו, כי להיות בו ניצוצות קדושה מן הדעת עצמו, וגם היה הוא דוגמתם מן הדעת של הקליפה, לכן היה נאחז בדעת עליון של הקדושה, והיה לו שם ידיעה והשגה. ונמצא, עי אעפ"י שבספר הזהר במ"ר חז"ל ביארוהו על דעת שבקליפו' עכ"ז הפשט לא יוכחש, כי מתתוכו היה נאחז בדעת דקדושה. וזהו הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית, כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם. ודע, כי גם בניו יונוסוימברוס היו מבחי' זו כ"כ. ולכן היו הראשים של הערב רב וכו' ע"ש.

בספר פי' ספרא דצניעותא להר"י סרוג כז"ל וא"ת והלא בקדושה הדעת אינה נמנית לספירה כמ"ש בספר יצירה, עשר ולא אחד עשר (א:ג), והכוונה לשלול דעת מפני שדעת מתהוה מן החסדים והגבורות כנודע. וי"ל שכל נקודה של קדושה הדמות שלה קולטת הקלפיה וז"ש בזוהר שסוד הקוף היא הקליפה דכמו שהקוף כל מה שרואה היא שעושה האדם, היא נמי רוצה לעשותה, כך הקליפה כל הנקודה שהיא רואה בקדושה היא מציירת דמותה בעצמה, וכשראתה שיש דעת בקדושה היתה מציירת דמותה בעצמה, ונחשב לה לספירה בפני עצמה מפני שלא שולל הס"י לדעת כי אם בקדושה ולא בקליפה, והטעם, הואיל שאין בכל הספירות שבקליפה כח לפעול פעולה כי אם ממה שקולטת מהקדושה ואין לה תועלת בספירות שלה, אלא שמות בלבד יש לה דמיון הקדושה. וכנגד י"א ספירות שבקליפה יש י"א יריעות במשכן כדי לאכפייא לון, וכן בקדיש יתגדל ויתקדש יש י"א תיבות כדי לשבר י"א קליפות אלו, וכשקבלו ישראל התורה בהר סיני אז יצתה שלהוביתא דאשא מתחת כסא הכבוד והכתה לקליפה על ראשה כדי למעטה מקומתה ונכללו ארבעה ספירות שהם אריך וחכמה ובינה ודעת בחסד, ונעשית בסוד שבעה ספירות בלבד ומהם תלויין השבעה כתות של השדים. ואח"כ כשקבל משה הלוחות יצא שלהוביתא דאשא אחרת והכתה ג"כ על ראש הקליפה כדי למעט קומתה ונכללו גג"ת (-לכאורה חג"ת) בנצח ונעשית בה ארבעה ספירות שהם נהי"מ, ולולא שחטאו ישראל בעגל לא היה נשאר כלום. וזהו שאחז"ל שכל המוסיף גורע שמפני שהיא היתה י"א ספירות נתמעטה עד שלא נשאר לה כי אם ד' ספירות ולא שנחסר לה לגמרי שום ספירה אלא שנכללו כאמור. והיינו דקאמר 'זעירין' כלומר דנתמעטה קומתה כאמור, וגם כל ספירה וספירה שלה מצד עצמותן וכל שכן מצד כלילותן הם בסוד נקודה בלתי פרצוף משא"כ בקדושה שכל ספירה וספירה שלה הן מצד עצמותן הן מצד כללותן כל נקודה יש לה פרצוף ולזה נקראו יומין שלה זעירין. וצריך אתה לדעת שמאלה היומין זעירין של החויה מכח הדינים שבהם נוקבים מצדדי הראש מימין ומשמאל ויוצאים לחוץ כמין שערות, ומאלה השערות נמשך מה שאמר בעל ברית מנוחה בדרך עשירית בחותמות של קליפה ע"ש. והיינו דקאמר קרא קדקד שער מתהלך באשמיו (תהלים סח:כב), ר"ל אותו שמתהלך באשמיו הוא נענש מאומם השערות של החויא הנז', ודע שמאלה השערות שמארנו הדמיון שלהם בחיות, הם העזים, ולכן נקראי שעיר עזים, עכ"ל.

תורה מד-מה

ע' מש"כ במעילה דף כ.

תורה מז

מדבר על מז(ון)

הנותן אמרי שפר (בראשית מט:כא) ראשי תיבות אשה. עיין בבעל הטורים בפרשת במדבר על הפסוק בני נפתלי תולדתם למשפחתם (א:מב) שכז"ל בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שהוא אומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים. ולכך רמז בברכת נפתלי אש"ה, א'ילה ש'לוחה ה'נותן ראשי תיבות אשה, ולפיכך בפרשת פנחס כתיב בכולן "בני" לפי שמתו האנשים ונתרבו הנשים ולכך לא אמר "לבני".

והנה לא מבואר בתורה מה השייכות לאשה, שתבוא הרמז של התפלין מהראשי תיבות של אש"ה. ואולי י"ל על פי מה שהרמח"ל גילה בספר קנאת ה' צבאות ח"ב, בפרק (כ) התורה בסוד ג' וז' וניתנה בסוד ו' וז' (הוצאת מכון רמח"ל עמוד פה) ז"ל כי המלכות נחשבת רביעית לאבות בסוד חגת"ם (-חסד גבורה תפארת מלכות), וזה בבחינת המרכבה וכו' אך סוד הענין כי בסוד התפארת בעצמו יש שרש לשכינה, ולא לכלי לבד אחריו. והנה בזאת הבחינה נקראת: בת יחידה (זהר ח"ג דף רפא:). ותבין עתה שיש ב' בחינות שבת, יש ש' – תלת אבהן, ובת – מלכות, רביעית להם, ויש עוד בחינה אחרת בסוד המלכות עצמה שהיא בת בבחינת ש', שהוא התפארת לבדו, שהוא בעצמו כולל ענין ג' אבות. וזה בחינת שבת דליל שבת, שהיא עצמה בת בסוד התפארת שהוא ש', ובזאת הבחינה עצמה היא שביעית וכו' ע"ש (ועיין בספר אדיר במרום עמ' תסד בסוד מגדל עז שם י', ומבואר שירידת המלכות להיות רק שביעי מחסרון הלבנה, וזה ג"כ מקושר להתורה פה, כי זה בחי' וחפרה הלבנה).

תורה מח

עמש"כ במסכת פסחים דף כא:-.

עיין ספר המדות, אמת ח, מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע, וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר, ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם, ע"כ. וכמעט מבואר בתורה זו.

"והדבורים שאדם מדבר בכח הם עצמן הדבורים של הקב"ה.” ולכן הסופי תיבות של "אדני שפתי תפתח" בגמטריא כ"ח.

וע' תורה קיב, שכן דברי אמת הם אור ה' בעצמו. ובתורה קכד שבהתבודדות השם יתברך שולח לו דיבורים לכאו' אינו מוכח שהוא עד כדי כך שזה כמו דיבור השם יתברך בעצמו, רק שנשלח ממנו יתברך.

תורה מט

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן לפי תורה מט, עיין ערך גילוי – התגלות מלכות דקדושה בכל תוקף.

ע' מש"כ במעילה דף כא. ומש"כ במסכת קינים פרק או"ב.

ע' מש"כ בתורה נט:א שגם שם רבינו מדמה ומשוה עניני הלב לפעולות השם יתברך.

ועמש"פ בפסחים דף מא.

מט:א כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, עכ"ל.

והנה לכאורה אי אפשר בשום פנים ואופן להגיד על נברא שהוא אין סוף ח"ו, ואפילו היחידה שביחידה נברא הוא ואין שום השתוות לה ובין אלוהות של הבורא (אלא בדמיון כדלקמן) [וכן תמצא בכמה מקומות שרבינו בעצמו אמר כן, כמו בחיי מוהר"ן אות רפד ז"ל שאמר שעל ידו יכולין להבין קצת גדלתו יתברך, הינו על ידי שרואין גדלת השגתו עד היכן עד היכן זכה להשיג פלאי פלאות גדולות ונוראות שלא השיג שום נברא וכו' ואף על פי כן, מה אני, הלא אף על פי כן אני רק חתיכת אדם, מזה יכולין להבין וללמד אלפים קל וחמר לגדלת הבורא יתברך עכ"ל], והרמח"ל כתב את זה בפירוש וכבר הארכתי בזה במקום אחר בס"ד. ואפילו הספירות אינם בגדר אין סוף, כמו שכתוב בפירוש כאן, שהספירות אינם אלא מדות, והאין סוף מרומם מהם, והרי נשמת האדם הוא עוד מתחת הספירה התחתונה, אז אי אפשר שתהיה אין סוף ממש. אלא פשוט וברור שאין הכוונה לאין סוף ממש, אלא השווה, כמו שהזוהר גילה שהצדיקים דומים ממש ליוצרם, כן רבינו קובע שיש בחינה שנשמת הישראלי הוא דומה ממש להאין סוף ב"ה. וכן מבואר להדיא בספר מגיד מישרים, פרשת בראשית ז"ל: ותא חזי איך מבשרי אחזה אלוה דכי היכי דא"ס אפיק עשר ספירין עילאין ועשר ספירין אנהירו ואפיקו. שכינתא וכולא איהו ייחודא חדא. הכי קב"ה בעובדא דאדה"ר נפח באפיו נשמת חיים דהוי רמז לאין סוף ומההוא נשמת חיים אנהורה גופא דאיהו דוגמת עשר ספירין עלאין ומגופא דאדם איתבניאת נוקבא, עכ"ל.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה נו שכז"ל כי האלקות הוא בלב וכו' ואצל השם יתברך נאמר וכו' נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו כי אין שיך אצלו מקום כלל ע"ש. ומדוייק שהאלקות הוא בלב, וזה מספיק ליתן את המהות הזה להלב. ואילו בשיחות הר"ן (אות קלט) כאשר מביא את התורה הזו כז"ל כי הלב הוא אלקות עכ"ל, ולא דק בדבר הזה, ולכאורה משום שהוא דבר פשוט ומוכרח מאד שלא יעלה אפילו על הדעת שאנשים יכשלו בו חלילה, ועל כל פנים מבואר להדיא שהלשון לא מדוייק, והעיקר שהאלקות שוכן בלב. וכן מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל איך המועט מחזיק את המרובה, שחתיכת לב קטן כזה וכו' וזה רק מחמת שנמצא שם האלקות, כי עיקר האלוקות הוא בהלב כמבואר במקום אחר, ומעתה בין וחכם אם בהלב שנמצא שם רק בחינות אלקות, שאינו כביכול חלק אחד מאלפי אלפים מהשגחת הבורא ב"ה כמה גדול ערכו, שיכול לתפוס במקומו המועט, עולמות אין מספר, ואפי' על עכו"ם נאמר ולב מלכים אין חקר וכו', ומעתה הוי דן אלפי אלפים ק"ו, לשער בדעתו מגדולות הבורא ב"ה ע"ש.

ועיין בכוכבי אור, שיחות וסיפורים מרבנו אות סז, שמעתי מר"נ שאמר אדמו"ר התורה סימן כ"ב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני עכ"ל. היינו שיתבטל לגמרי להשם יתברך שיהיה שכינה מדברת מתוך גרונו, או שיתבטל עצמו לגמרי להא"ס ב"ה, ולא שהאדם הנברא מתהפך להיות אלקים, ופשוט וברור [ענין התבטלות להאין סוף מבואר בליקוטי מוהר"ן סה:ד ז"ל אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הבטול כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מכרח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב, עיין שם, ומבואר יותר בתורה ד' עיין שם].

וע' בספר חיי מוהר"ן הוספות אות רפז** שכז"ל ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. וצריך עיון, דהלוא עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים בריאה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן, תורה רס, שכתב ז"ל כשהנפשות עולות למעלה ע"י מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש, שהם חלקי השכינה ממש, בבחי' העמוסים מני בטן (ישעיה מו), וכשהם חוזרים להשכינה, אזי השכינה מתפארת חזי במה ברא קאתינא לגבך, ואזי מתעורר השתוקקת עליון ונעשה יחוד כידוע, עכ"ל. והרי מבואר מיניה וביה שהלשון "חלקי השכינה ממש" על כרחך אינה ממש אלוהות.

וכן מצינו בלקוטי מוהר"ן בתורה רז כתוב זה לשונו: וכן התלמיד חכם הוא בעצמו התורה כמו שאמרו רז"ל (מכות כב:) כמה טפשאי וכו' דקימי מקמי אוריתא וכו', עכ"ל. ובתורה רו כתב ז"ל והתורה הוא השם יתברך בעצמו, עכ"ל. ואין זה אלא מה שרבינו מביא מחז"ל כמה פעמים שקב"ה וישראל ואורייתא אחד, אבל אין ספק שישראל הם נבראים, והתורה רק שמותיו של השם יתברך, והשם יתברך הוא ה' אחד בתכלית היחוד למעלה מכל הישג של זמן ומקום או שום מידה, שכל המידות הוא יתברך המציא.

אכן אולי י"ל שרבינו לא התכוון על דרך המשל של המגיד מישרים, ומה שכתב שאור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין סוף, היינו מחמת שאיש הישראלי יכול להיות מרכבה לאלוקותו יתברך, וכמו שהבאתי לשון רבינו בתורה נו, כי האלקות הוא בלב, ועל כן באמת התשוקה של איש הישראלי באמת יכול להגיע עד אין סוף ממש. ובאמת בעיקר היחוד (שהרמח"ל מסביר בכוונה כללית של התפלה ובעוד מקומות, והבעל שם טוב הרבה לדבר עליו) שהוא בין הבורא והנבראים, על כרחך יש יחוד בין האדם להאור אין סוף. אף על פי שבפשטות הוא בדילוג גדול ועצום, אולי עם כל זה כבר מאפשר לאיש הישראל להשיג תשוקה עד אין סוף ממש. אכן לפי זה יקשה לפרש דברי רבינו כאן, כי מי שזוכה כבר להשיג האלקות בלב עד אין סוף, לכאורה כבר מתוקן הוא שלא תצא מזה יצירה לביש, לפחות באופן כללי, ואילו כל התורה כאן רבינו מגלה דרך כללי לעם ישראל. ויש לדחות, שהדברים לצדדים, שאיש ישראלי או להביות לבו יכול להיות עד אין סוף, ולכן אפילו בעלמא כאשר אינו כן, עם כל זה הוא חזק ביותר וצריך לצמצמו, וזה כמו שפירש המגיד מישרים.

מט:א בבחינת צור לבבי, ובבחינת: ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעלותיו וכו' וזה פרשו (תהלים פז) ושרים כחוללים וכו'. ושרים – זה בחינת התגלות מלכות, בחינת: שרה על העלם כלו (ברכות יג), בחינת (זכריה יד): והיה ה' למלך וכו', כחוליים כל מעני בך – הינו לפי החלל וכו' ע"ש.

ויש להעיר שהשם הל"ב של ע"ב שמות: וש"ר, שהוא שר"ה עם הכולל (והוא בגמטריא אבגית"ץ, עמש"כ במקומו).

מט:א ויאת יצירה לטב, לטב ולביש (גירסת תשפ"א), כמ"ש חז"ל (ברכות סא) וייצר בשני יודין וכו', והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע, היינו מחשבות טובות הם יצר טוב וכו' ע"ש.

הגמרא שם דוחה מלפרש שוייצר מלמד על שני יצרין, וממשכת לפרש שמרמז אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי ע"ש ובמפרשים (ובמהרש"א וייצר, וי צ'דיק וי' רשע), שעל כל פנים מהפסוק שם ומהדרוש שכן דורשת עדיין מקיימת השני יצרין.

וכל הדרשה הזו של הגמרא סובבת על מה דתנן במשנה שם (נד.) בכל לבבך, בשני יצריך, ועל זה דרש רב נחמן שברא הקב"ה יצר טוב ויצר רע, ובהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ (ד"ה דרש) כתב שצריך להיות פיסקא כך בגמרא. וזה כמו שרבינו כותב פה שהלב עושה היצירה.

מט:א כדאי להזכיר כמה הקדמות פשוטות. האלקות – בחי' עולם אצילות. בריאת האדם, הכוונה לנשמה, בחי' עולם הבריאה. ואימא, שממנה יש היצירה לטוב ולביש, מקננת בעולם הבריאה. המחשבות והיצרין בחי' מלאכים, בחי' עולם יצירה. והמלכות בחי' עולם עשיה.

ועיין בפירוש מהרח"ו לספר יצירה (א:יב) ז"ל שבא לו לז"א כח הבחינות בהיותו בבינה שיהיה הוא בורא לעולם הבריאה, וכן עד"ז ביצירה ועשיה ע"ש.

מט:א וצריך לצמצם ההתלהבות. ע' מה שפירשנו בזה בס"ד בשיחות הר"ן סוף עו, את הענין של לא עליך המלאכה לגמר (אבות ב:טז).

מט:ג וזה בחי' ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחחזרת ונעשית ה"א וכו' וכו' וזה בחינת השיר שיתער לעתיד וכו'.

מכ"ד קישוטי כלה החתומים בסוף הכ"ד ספיר קודש, הקישוט של שיר השירים (לפי סדר הרמח"ל באוצרות הרמח"ל הוא השישי) ד"י ה"י. ושל תהלים (הוא הי"ט) ה"ה י"ה.

תורה מט:ד בינה לבא היא בחינת ביתא עלאה וכו' ומלכות היא בחינת ביתא תתאה ע"ש. ענין לב אחד, ח' פעמים ד' עולה ל"ב, ד' זה בחי' מלכות, וח' זה בחינת בינה כידוע.

מי עם זאת עולה. נראה לענ"ד שזה בחי' הזיווג של סדר שני שגילה הרמח"ל בקיצור הכוונות. כי שני שמות אלקים ואדני משולבים, שהם בעצמן לכאורה בחי' אימא ונוקבא של עולמות בי"ע מזדווגים עם כתר חכמה בינה של עולמות הצחצחות, ומזה נולד השראת הש"י ישירות לתוך נשמות הצדיקים וכו' ע"ש.

מט:ז תורת ה' תמימה. שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, עכ"ל. בספר מאור עינים (ע"מ אבות ד"ה מאד מאד כו') כז"ל אמר הבעש"ט תורת ה' תמימה כי היא תמימה שלא התחיל בה אדם והיא שלימה, עכ"ל. וכן בקונטרס מאמרים טהורים בס"ס אמרות טהורות מקאברין ז"ל בשם הבעש"ט ז"ל תורת ה' תמימה, זיא איז נאך גאהר גאנץ (- היא עדיין שלמה לגמרי), אשר לא נגע בה שום אדם אף בקוצו של יוד, ועד הנה תמימה לגמרי, ע"כ.

ובזה א"ש מה דאיתא במסכת יומא (עב:) שלשה זירים הן וכו' של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"כ. ששני הזירים נטלו, ואינם נשארים לקחת, אבל הזר של התורה אי אפשר להינטל, כי התורה נשארת תמימה.

וצ"ב מה זה שלא השיגו ממנה כלום, הלוא על כל פנים משהו זכינו במאות הדורות של צדיקים וחידושיהם, ואפילו שהתורה היא בלי סוף, על כל פנים איך זה לא נחשב ככלום. ונלע"ד לפרש דרך משל, מי שהוא שלומד מגילת אסתר ומוציא בס"ד חידוש שראשי תיבות יבא המלך והמן היום הם שם הוי"ה, ומוסיף ליתן פירושים על זה כפי כוחו. והרי האמת הוא כן אבל האמת לאמיתו כבר גילה האריז"ל כללות השמות הרמוזים במגילת אסתר: ז' וה"ו, ויה"ו א', ה' הה"ה, י"ב הויות וכו', והאיש הנ"ל כל הפירוש שלו מצומצם מאד כי לא ראה בכלל את התמונה השלמה, רק זוית קטנה אחת, ולפי התמונה הגדולה לא אפילו התחיל להבין הענין. ולפי זה מובן שכן הוא אפילו כפי כל ההתגלות הנוראות של הצדיקים האמיתיים, כלפי עוצם גדולות התורה עוד לא התחילו כלום לנגוע בתמונה השלמה, והרי כל הפירושים וההשגות שלהם כאפס נחשבו, באשר שהם מצומצמים בלי הכירות והתיחסות לכל התמונה באמת.

ויש לציין, שכמו תמימה מורה שעוד לא השיגו ממנו כלום, כמו כן לאידך גיסא כ' הרשב"א (תשובות החדשות סי' שסז), אם ישתכח אפילו אחד מפרטי דקדוקי מצוותיה, הרי היא כאילו נשתכחה כולה, וזה סותר דברי הבעל שם טוב, כי לפי הבעש"ט אפילו כאשר נדע כל דקדוקי המצות עוד לא השגנו כלום. והרשב"א מפרש שאפילו מה שניתנה לנו יש לה בחינת תמימה שצריכים לשמור. וי"ל שזה סיום הפסוק, תורת השם תמימה משיבת נפש, משיבת מרמז על רבי ישראל בעל שם – שי"ב, שפירושו בחי' נפש – יתירה על הרשב"א, והיא משיבת נפש בחי' שבת וינפש כמו שפירש רבינו כאן. ולפי הרשב"א י"ל משיבת נפש על פי המבואר במסכת סוכה (כ. שהרשב"א מסביר) שבתחלה כשנשכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל, ועל זה פירש הרשב"א כנ"ל שהשכחה היה רק חסרון קטנה מאד שכבר נחשב פגם בתמימות התורה, וזה גרם למשיבת נפש, שישובו לארץ הנפשות לארץ ישראל. וכן הנפש בנוי מרמ"ח ושס"ה כמו הגוף (כמו שאומרים בהלשם יחוד של הטלית) ושלימותה תלוי בתמימות התרי"ג מצות הנתונות ומושגות לנו.

מט:ז תכלת, כלה, עשרה מיני נגונא וכו' עיין שם.

בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל כ' להשקות את הגן (בראשית ב) ראשי תיבות לאה וסופי תיבות גי' תכלת שהם ז' מרגילאן, ע"כ. והנה הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, הוא בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע (ריש ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח), בחי' עשרה מיני ניגונא. ועיין עוד בתורה לב בענין הכלה ולאה.

מט:ז וז"פ (במדבר כח) ועשירית האיפה סלת למנחה וכו', עיין שם. ומבואר שזה מסוד השיר חדש שלעתיד. והרי איתא במדרש (בראשית מד:יז) שהשם יתברך הראה לאברהם אבינו כל הקרבנות חוץ מעשירית האיפה.

מט:ז – בסוף – עד שיבלו שפתותיכם וכו' היינו שבלו פיהם מלומר די וכו' ע"ש. ד"י הוא דל"ת עם יו"ד כמבואר שם. ובזה יישבנו שאלת המפרשים (עיין במסכת שבת דף לב:) שאותיות ד"י אינם מהשפתים, ואיך יבלו השפתים מלומר אותם, אלא כיון שהשיר פשוט כפול משולש מרובע הוא: נ נח נחמ נחמן מאומן, שפיר יבלו.

תורה נ'

ע' מש"כ בסוף מס' קינים. ובענין הזוהר על ועצם לא תשברו בו עמש"כ בפרשת בא (יב:ו).

וזה שאחז"ל (תענית יא) צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא, כי בוודאי הצדיק אכילתו הוא יקר הערך, כי משביע את נפש דקדושה, כמ"ש (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו וכו' ע"ש.

ונראה שגם זה שייך לפסח, כי קרבן פסח נאכל על השובע, ולכן ועצם לא תשברו בו, רק לכלב שלא יודע שובע, תשליכון אותו. [ויש לזכור מה שרבינו גילה בריש ליקוטי מוהר"ן תנינא שפסח הוא תיקון תאות ממון, והרי שכל ענין של פסח הוא השובע, ששמח בחלקו].

לפי זה יש להבין יותר היסוד שרבינו גילה לעיל בתורה יט, שעל ידי שלמות לשון הקודש על ידי תרגום, מקררים את החמימות הגוף שמסער את הגוף לניאוף ר"ל, וזוכים להיות ניזון מניצוצי האותיות הקדושים. וזה מה שכתוב (במדבר כד:ח) א-ל מוציאו ממצרים וכו' יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ, ופרש"י ז"ל מנחם פתר (שלחן!) בו לשון שבירה וכו' ואני אומר, לשון עצם הוא, שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותו, ע"כ. ורק בזה שמעמיד את העצם בשלימותו, משביע נפשו מעצם האותיות הקדושים. וזה מה ששנינו במשנה (שקלים יג.) בית גרמו על מעשה לחם הפנים, כי כדי לזכות לבחי' לחם הפנים על ידי שלימות לשון הקודש שעל ידי זה מתנוצץ הפנים כמבואר בתורה יט, לזה צריכים בחי' בית גרמו, בחי' ועצמותיהם יגרם כנ"ל. וזה מה שרבינו מביא שם (יט:ה) חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני, שמקרר חמימותו בדבור של לשון הקודש, בבחי' זאת הפעם עצם מעצמי [ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה] מכאן שנתקררה דעתו בחוה ע"ש, הרי שהעצם הוא בחי' לשון הקודש, והבשר, כל טהור יאכל בשר. ואם לא אוכלים את הבשר, ויתיב בתעניתא, גם בזה לא יודע שובע לנפשו, וחרוח סוערת, והכלב שובר (אותיות בשר) העצמות.

היינו שהתאוות מסערים רוחו של אדם לחפש ולרדוף עוד ועוד אחר החיצוניות, ובזה שובר עצמותו, וצריכים לאכול לשובע, מעצמיות שחסר לו, שמביא ומקשר מה שראוי לו, וזה בחי' שמירת הברית. וכל עוד שרוחו סוער ומתאוה לניאוף ר"ל, לא ידע איך להשביע נפשו, כי כל מה שיאכל לא ישביע לו, עד שישבר גם את העצמות.

כלבא נחת ואכל קרבנו (עיין תקוני זוהר, תיקון כא דף מה, ודף סב:) וכו' וכו' וזה שאמרו חז"ל (תענית יא:) צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא וכו' ע"ש.

בספר פתח עינים (ד"ה ליכול) ביאר בשם המקובל כמהר"ר בנימין הכהן, על פי המבואר בזוה"ק (ח"ג לב:), שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום אזי האש שעל גבי המזבח רבוצה כארי, אולם כשאינם עושים רצונו של מקום היא רבוצה ככלב, והרי שולחנו של אדם הוא כמו מזבח (ברכות נה.), והתענית היא כמו קרבן, שאש התענית ממעטת את חלבו ודמו, וממילא תלמיד חכם היושב בתענית הרי אינו עושה רצונו של מקום, ולכן ליכול כלבא לשירותיה, והיי שבגללו האש נראית ככלב ולא כארי, ע"כ מובא במתיבתא.

תשיו עצמות

מר' שמשון אסטרופוליא – במקובלים, תשי"ו עצמות יש לאדם בקדושה, וכנגדן בטומאה גם כן, כמנין 'ושתי' 'יתוש'. וכו' וכו' שמסיטרא של תשי"ו עצמות בקליפות באים הכלבים עזי נפש שיונקים מאלו תשי"ו עצמות וגם סגולה מרב פפא למי שסבבוהו כלבים שיאמר להנובחים יש בי תשי"ו עצמות דקדושה, יבטלו תשי"ו עצמות דטומאה. ר"ל שתשי"ו שלי יבטלו שלכם קליפות, ואז לא יזיקוהו הכלבים וכו' ולדעתי לזה כיון דוד המלך ע"ה בתהלים (כב:יז) סבבוני כלבים עדת מרעים וגו', ר"ל מה אעשה, אספרה כל עצמותי, ר"ל כמה הם עצמותי תשי"ו, 'כל עצמותי המה' גימטריא תשי"ו, ואז המה יביטו יראו בי, ולא יזיקוני, עיין שם.

רב פפא אמר סגולה למי שסבבוהו כלבים, לשון רבים, ולכאורה זה רק לרבותא דכל שכן שיועיל נגד כלב אחד. והנה סיבוב משמע אפילו שתים, כמו הזאה סביב למזבח בשני מתנות. תרי כלבים בגמטריא אשתי ע"ה. [בעולם אומרים שהכלב הוא החבר הכי טוב של האדם, ולהבדיל יש אומרים על נשותיהם או בעליהם שהן\הם החברים הכי טובים שלהם. ובאמת נקראים רעים אהובים, ואהבת לרעך].

והנה השני סימנים שנתן על הסכום תשו"י, ושתי, יתוש, לקמן אראה שושתי מענין פורים ואסתר, אי נמי, מלשון ושתי את גבול. והסימן של יתוש, המפרשים הביא את הגמרא (שבת עז:) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, וכו' זבוב לצרעה, יתוש לנחש (-יתוש רפואה לנשיכת נחש), והראה שיתוש בגמטריא פעמיים נחש וכו'. ונראה לפרש עוד, כי תזריע בגמטריא תשי"ו ע"ה [ועיין מה שהביאו מספר אמרי נועם הטעם שנקרא בשם עצמות דקליפה, כי כחם על ידי קרי הבא מצד הזכר לבד שהוא מזריע הלובן וממנו נולדו עצמות (נדה לא.), ואתי שפיר לשון כי תזריע וילדה זכר]. ורש"י הביא שם, אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, ע"כ, ובמסכת סנהדרין (לח.) איתא דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, ע"כ, ועל כן שפיר יש לסמן שלמות האדם בתשי"ו עצמות ביתוש.

ומצינו קשר בין תשי"ו לכלבים, כי ביעקב כתיב (בראשית ל:מ) וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ואיתא במדרש רבה ובילקוט שמעוני, רבי אבא בר כהנא אמר מאה ותרתין רבון שבעה אלפים מאתן עדרין הוו ליה לאבינו יעקב. רבי לוי אמר ששים רבוא כלבים, רבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, ולא פליגי, מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלב, מאן דאמר מאה ועשרים רבוא, לכל עדר תרין כלבין, ע"כ. והרי שיעור קומה שלמה של ששים רבוא לכלבים.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נ' – שהוא בנוי על תהלים כב – הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' כי כל הפוגם בברית אין יכול להתפלל בבחי' כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה), וכשאין מתפלל בבחי' כל עצמותי, אזי כלב נחית ואכיל קורבנו, היינו תפלתו, וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת כל עצמותי תאמרנה. ואין יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית, כי ממין מתיקין זה בחי' מיין דדכיין, זרע קודש וכו', וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזנו, כמ"ש (ברכות טו) השמע לאזנך וכו' אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו וכו' בחי' כל עצמותי תאמרנה, ואז ארי' נחית ואכיל קורבנו, כי עצם זה בחי' ארי' (כ"ש בתיקונים תיק ג' בה"א תקונים האחרונים), אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחי' מיין מרירן וכו' וכו' ואז כלבא נחית, שהוא בחי' מיין מרירן שצווח הב הב, והוא בחי' מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחי' חרב פיפיות, בחי' גיהנם דאית לה תרי בנות שצווחין הב הב וכו' וכו' וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות יב) ועצם לא תשברו בו (וכתו' בזהר (בא מא:) שהיו מקיימין בעצמות לכלב תשליכון אותו, וזה היה קשה מאוד להמצרים ע"ש) כדי שיבחינו כ"א מישראל א"ע אם בריתו על תקונו, כי בפסח כתיב בו (שמות יב) וכל ערל לא יאכל בו, כי עקר הפסח תלוי במצות מילה וכו' וכו' בכן מי שפגם בבריתו ישמור א"ע מכלבים ומחרב, עיין שם.

וי"ל בזה מה שדוד המלך אמר (תהלים לב:ג) כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום, וקשה למה 'החרשתי' הלוא המתפלל צריך להשמע לאזנו כנ"ל, ועל כרחך פירושו שהחריש הכלבים של הסטרא אחרא, וזה 'החרשתי' ע"ה בגמטריא זרא (-פירושו חרב, עיין ברש"י עה"פ והיה לכם לזרא – במדבר יא:כ) תשי"ו. כי שאגה הוא של אריה, ולכן, בלו עצמיו, מלשון בלילה, בחי' דשנת בשמן הנ"ל. ובתהלים לז כתיב אלה עשית והחרשתי. עשית, ע' מתחלפת לא' באותיות אחה"ע, והרי אשתי, אי נמי, ע'צם שית ע"ה.

ולפי כל זה מובן היטב למה כלב קיבל את חברון. כלב בן יפנה, בן יפנה, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא עצם. הרי כלב בן יפנה בקדושה של ויש"ת נגד הכלבים. וחברון היא עיקר שהוקצה לקברות כמו שאמרו חז"ל, בחי' עצמות, וכן חברון יש בו אותיות חרב, כנ"ל בתורה נ, והן אותיות חרב לשון יובש, וכן חר פירושו יבש (עיין ישעיה כד:ו) והוא כענין ארץ הנגב כמו שאפרש לקמן. וכן חברון, חוץ מאות ר' – חבון, אותיות נובח – של כלב, והר' בגמטריא עצם. וכן חבו"ן בגמטריא ויש"ת, והר' בגמטריא עצם [וכן בסוף תורה נ' הנ"ל האי צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכל כלבא שירותא, שירותא בגמטריא חברון ע"ה]. והוא פלא.

והנה עוד כתב הר"ש ז"ל לכן אמר (ויצא כט:כא) הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו', והלא קל שבקלים לא יאמר כן, כמו שפירש רש"י בחומש. אבל דע כי יש ד' קליפות, א'חימן ש'שי ת'למי י'לידי (במדבר יג:כב) ר"ת אשתי. ו'אשתי' גימטריא תשי"א. וזהו שאמר ואבואה אליה, ר"ל אביא עוד ה' אל 'אשתי', ויהיה תשי"ו, והיה כוונתו להעביר גילולים מן הארץ, ע"כ.

והנה ארץ ישראל כשיעור קומת אדם, והארץ בחי' נקבה קרקע עולם, וכתיב (שמות כג:לא) ושת"י את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך [ויש להתבונן שהקמת מדינת ישראל בשנת התש"ח בגמטריא תשי"ג, משמע תיקון של העברת קצת מן גילולי הארץ, ועוד ג' שנות ערלה שחה לארץ. תש"ח בגמטריא, ישראל יא"י אחד, שהם ה' תיבות – כנגד ה' אלפים. תש"ח בגמטריא ח"ן, ואולי בחי' כי עת לחננ"ה, ועיין לקמן בענין כעצמים בבטן המלאה, ואכמ"ל].

וזה מוסיף פלאות על מה שכתבנו על כלב, כי כלב הוא זה שהעביר הקליפות האלו מן הארץ כמו שכתוב בספר יהושע (טו:יד-טו) וירש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק. ולכן מיד אחר כך כתיב: ויעל משם אל ישבי דבר, ושם דבר לפנים קרית ספר. (והנה דבר, בגמטריא רו, ועם ה'ריש' בגמטריא תשיו. עיין במנחת שי שכז"ל במקצת ספרים שניהם חסרים יו"ד, ולא ידענא מאי אידון בהון, עכ"ל, ועיין במנחת שי על מלכים א:ו:טז ויבן לו מבית לדביר, במדיקים מלא יו"ד, וכן הוא לפי המסורה האומרת לדביר ב', אחד מלא ואחד חסר, וסימן 'ומחשבון עד רמת וכו' עד גבול לדבר' (יהושע יג:כו – הדביר היא המחצה המפסקת בין ההיכל לבית קדש הקדשים) ודין, קדמאה חסר, ע"כ. והנה דבר היכל מקדש ע"ה בגמטריא תשי"ו). והנה מובא במפרשים על ר"ש הנ"ל ש'קרי' מלא – קוף ריש יוד, בגמטריא תשי"ו. ובזה י"ל קרית ספר, שצריכים להאיר התשי"ו, כמו שכתוב, אספרה כל עצמותי המה, כנ"ל (וכמו שכתב אחד מהמפרשים שם). ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. ושאל שלא כהגן (ויק"ר לז:ד) והרי בא לתקן את בחי' 'אשתי', שגם יעקב דיבר בזה שלא כהוגן, כנראה זה התיקון הצריך להעביר קליפות אלו. על כן שני בנות של כלב בן חצרון, עזובה אשה ואת יריעות (דברי הימים א:ב:יח) אינן אלא אשתו מרים, שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה, כמבואר במדרש רבה שמות א:יז. והן הן חלא ונערה (דברי הימים א:ד:ה) כמבואר במדרש רבה שם. היפוך בנות עלוקה האומרים הב הב. ועל כן כאשר עכסה באה לבקש מאביה, כתיב (יהושע טו:יח) ותסיתהו לשאול (ולשון ותסיתהו שייך ליין, כמו שכתוב (ויחי מט:יא) ובדם ענבים סותו, כמו שפרש"י שם. וי"ל עכסה, נוטריקון עין כוס, היפוך מה שכתוב בשיכור (משלי כג:לא), כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. כי 'ישר' זה כלב כמובא במדרש רבה שם), וכאילו עתניאל שאל, אף על פי שבהמשך כלב ענה לה, מה לך ותאמר וכו'. וכתיב (דברי הימים א:ב:יט) ויקח לו כלב את אפרת, תיבת לו מיותר, וכאילו לקח 'לו' ואת אפרת, לו אפרת בגמטריא תשי"ו ע"ה. וממנה בא דוד כמבואר במדרש רבה שם.

מה עשה הקב"ה זמן לו את אחיו ולכדה (ויק"ר). עתניאל קנז, חסר ב' של הב' תיבות, בגמטריא תשי"ו. (טו:יח) ויהי בבואה, בבוא ה' כנ"ל ביעקב, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור וכו' (-סופי תיבות רחל, כי יעקב כיוון על רחל כאשר אמר הבה את אשתי) ותאמר תנה לי ברכה (תנה לי ברכה בגמטריא התשי"ו ע"ה) כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים וכו'. כי זה התיקון של העצמות במיין מתיקין כמבואר בתורה נ הנ"ל.

וזה הענין של בני קנז דייקא, כי זוכים למדה זו של כל"ב על ידי זק"ן, כמו שכתוב (בראשית כד:א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וכו'. הרי כיון שהגיע לזק"ן בא לבחינת בכ"ל (והנה יצחק היה עוסק אז להביא קטורה לאביו. ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, רש"י בראשית כה:א, קטורת ע"ה בגמטריא תשי"ו). ויש אומרים שבכל הוא בת. וזה בחי' הבת של כלב. וזה 'את אברהם בכל' עם הי' אותיות בגמטריא אשתי. שעוד צריכים לתקנה עם הה'. תשי"ו מקנז\מזקן בגמטריא בראשית.

[בראשית, ב' פעמים ראשית, אותיות ר' אשתי, ר' בגמטריא עצם, אשתי, ועם הה' אותיות, הרי תשי"ו עצם, וב' פעמים, כי יש בקדושה ובטומאה.

עוד י"ל בראשית, אותיות רב אשתי, כי יוסף בא מאשת יעקב – בר אשתי, ועליו אמר רב עוד יוסף בני חי. אשתי בחי' י"ה כמבואר בהאריז"ל יוד פעמים הי, יוד פעמים הה, יוד פעמים הא, הרי כתר, ועוד צ"א של, יוד-הי יוד-הה יוד-הא, הרי אשת"י. ואז מוסיפים המילוי של י"ה – וד יאה, בגמטריא כו, הרי שלהבת, ואז מוסיפים הכולל, ויש בחי' שלח נא ביד תשל"ח]

ועיין במפרשים על ר"ש הנ"ל שהעירו ויש"ת בגמטריא פעמיים נחש\משיח. והביאו מהזוהר (בשלח סה.) לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו' מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכולהו, ע"כ ואותיות האמצעיות של 'שור וחמור' בגמטריא כלב, והביאו מהמגלה עמוקות (ע"א) חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש הקב"ה היה מזמן לו לאדם שני נחשים, והיה משגרו אחד לצפון ואחד לדרום, והיה מביא לו אבנים טובות וסנדלפונים וכו'. ויש להקשות פתח בנחש ומסיים בנחשים. אבל רזא דמלה נרמז בסוד נחש, שהוא מסוספיתא דנחשא, ותקועים בנחש תרין סטרין, מימין 'חמור' ח' של 'נחש', משמאל 'שור' ש' של נחש כדאיתא בזוהר בלק (רז.), וזהוא שמאר אלמלי לא נתקלל נחש, היו סטרין אלו התקועין בו היו כולם משרתים לאדם לטוב ולא לרע, אחד משגרו לצפון, הוא שור משמאל שהוא צפון, ואחד משגרו לדרום הוא חמור מימין, ע"כ. והרי הכלבים באים משני הנחשים אלו – שור וחמור ביחד. ולכן ענין הכלבים תשי"ו.

ונראה לפרש עוד בזה, כי האות האמצעי של התורה היא ו' רבתי של גחון, כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וכו' (שמיני יא:מב). גחון בגמטריא תשי"ו ע"ה (ן = ת"ש). והוא נזכר באותו פרק של תהלים (כב. והוא המזמור שאומרים בפורים, שבו תפילת אסתר בהכנסה להיות אשת אחשווירוש (– וי"ל שלכן כתיב ואני ונערותי אצום כן, ולא כתיב נצום, כי אצום אותיות מוצא – ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' – קהלת ז:כו ברכות ח), ולכן שפיר נתן סימן – 'ושתי') שהביא הר"ש – כי סבבוני כלבים וכו' אספרה כל עצמותי המה וכו' (פסוק יז), לעיל מיניה (פסוק י) כתיב, כי אתה גחי מבטן וכו'. וי"ל בזה כלב, ב' פעמים כל (בגמטריא מאה, וכן הכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' מאה, כי – ה' פעמים ב' פעמים ה' פעמים ב', בגמטריא ק. וזה מש"כ לכלב תשליכון וכו', תשליכון אותיות תשי"ו לכ"ן – בגמטריא מאה), בחי' שני כליות, כי התורה נקראת עצות, והכליות יועצות [ובעצות שפיר חל הלשון לשית עצה, ועל ידי השת"י כליות בונים הו' שהוא עץ חיים, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, ביחוד הגן דרך האהבה, ואכמ"ל]. חצי הראשון וחצי השני של התורה. וכן 'כל' הם אותיות האמצעיות של הא"ב. וזה גחי מבטן, כי גחי בחי' גח"ו של חצי הראשון, מבט- מסתכל אל – ן' של גחון. וזה ויש"ת עליהם תבל. וישת ע"ה בגמטריא גחון, תבל זה הת'ורה (-תבלין) שמתחלת ומסיימת עם אותיות ב"ל. ודרשו חז"ל שזה הצדיק בחי' אבן שתי"ה. ועל התורה כתיב (משלי טז) נפש עמל עמלה ע"ה בגמטריא וישת. הרי פעמיים עמל.

והנה השתי כליות, שהם שתי פעמים כל (-בגמטריא חכם לב וכו' כדאיתא בספר אדיר במרום), בספר יצירה הם אותיות ו"ט, בגמטריא י"ה, בחי' המוחין, כי הם יועצים. והשם הט"ו בע"ב שמות, הר"י, אותיות י"ה ואות ריש בגמטריא עצם, וכן הוא לשון הריון. וזה בחי' הולך על גחון, גחון הוא הבטן, ג"כ בגמטריא תשי"ו – אמצע התורה, ומי הולך על גחון – עובר במעי אמו. וזה מה שכתוב בקהלת (יא:ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמם בבטן המלאה וכו' ופירש הרי"ד עצמים קורא העברים, וכן פירש האבן עזרא ז"ל וענינו גוף הילוד טרם יולד, וקראו עצמים כי הם מוסדי הגוף, כי הבשר והעור כמו מלבוש. והמלאה היא ההרה. ויתכן שיהיה המלאה תאר לאשה, ותהיה מלת בטן סמוכה וכו' עיין שם. וכבר הביאו (ואביא לקמן) מהרי"ץ חיות שעל כרחך פירוש תשי"ו עצמות אין הכוונה לסתם אברים שהם רמ"ח, ולכן עולה יפה עם פירוש עצמים. [והנה בבטן, בגמטריא התש"ח שנת הקמת מדינת ישראל – ארץ ישראל בטיבור העולם, בא נראה מה יהיה כאשר תגיע התשפ"ט - המלאה]. ולכן עצמים, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו כל כל.

וזה מש"כ ויתרצצו הבנים בקרבה (תולדות כה:כב), ויתרצצו, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא עצמים. ובקרבה של רבקה – שכתוב בה (פסוק כד) וימלאו ימיה, בחי' המלאה, היו ממש השני בחי' של תשי"ו, של קדושה ושל בחי' כלב.

ולכן הגמרא הראה רעת הכלב דייקא באשר היא פוגעת את העובר על ידי מה שנובח, כדאיתא במסכת שבת (דף סג: בבא קמא פג.) ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא, נבח בה כלבא, איתעקר ולדה, אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה, אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד. (וי"ל זה לשון אחיזרי, זרא לשון חרב כנ"ל).

ולכן אנו מוזהרין, אל תטוש תורת אמך, תטו"ש ע"ה בגמטריא תשי"ו, שזה דייקא במעי האמא.

וזה שכר פרי הבטן (תהלים קכז:ג) שכר זו נגד שכר של היין – שאפרש לקמן, שהוא י' פעמים כל"ב, ועזי נפש כנ"ל. כי הבטן בגמטריא תשי"ו כנ"ל, ענין הוולדות במעיה.

ועוד מצאנו בשיר השירים (ז:ג) בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים, ערמת ע"ה בגמטריא אשתי. שמא תאמר הרי חסר ה' של העברת הקליפות, תלמוד לומר סוגה בשושנים, סוג ה' - בשושנים, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו.

והרי כל התשי"ו עצמות בחי' צלם אלקים שלם. והם מבחי' י"ה כנ"ל. ולכן: צלם י"ה ישראל, בגמטריא תשי"ו.

והנה במפרשים הביאו מספר אמרי נועם, ביאר הטעם שנקרא בשם 'עצמות' דקליפה, יען כי כחם על ידי קרי ח"ו הבא מצד הזכר לבד (וכבר הראו ש'קרי' במילואו קוף ריש יוד, בגמטריא תשי") שהוא מזריע הלובן, וממנו נולדו עצמות, כמאמר חז"ל (נדה לא.), ע"כ. ולפי כל מה שהבאתי, לא נראה כלל שזה תלוי רק בזכר. ומצינו בגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, הרי השותא תלוי באב ואם. והרי עצם בגמטריא לאה במילואה, למד אלף הי [שוב ראיתי לקמן בפרשת ויחי כתב שגם 'אדם' בגמטריא זהו יעקב א"נ זה יעקוב – כי 'אד' פעמים 'ם', וזה בגמטריא עצם]. ואדרבה לזאת תיקרה קרי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רכו – מה שהרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחי' נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד, וכו' וכו' כי יניקתם מבחי' ועיני לאה רכות (בראשית כט), מבחי' קילקול הראות, בבחי' מארת חסר, כמ"ש (בראשית א) יהי מארת חסר דא לילת (ת"ז ת מד ד' עט:), וכו' עיין שם. וידוע שהיא המחטיא בני אדם בטומאת קרי ר"ל. וכן, יללה מארת, בגמטריא תשי"ו. והרי המילוי של לאה, מד לף י, עם החמש אותיות, וישראל, וחמש אותיותיו, והכולל, בגמטריא תשי"ו.

ולא זכיתי לבוא בסוד הדבר, אבל אולי י"ל שחשבון תשי"ו עצמות, אינו כחשבון רמ"ח, כי הם מבחינת לאה, ולאה מעולם לא היתה מחוברת בז"א, וכל הנסירה של לאה ביום ראשון של ראש השנה, מבואר בכוונות שזה רחל שלקחה מקום לאה, ולכן בנוגע לרחל, יש רמ"ח אחד בשבילה ובן זוגה, ושס"ה גידין לכל אחד, כמבואר בליקוטי תורה של האריז"ל, אבל לאה שאינה שייך לגופו ממש של ז"א, יתכן שלכן יש לה חשבון אחרת של שתי"ו ביניהם. ובפשטות אין זה עולה יפה עם מה שפירש הרי"ץ חיות שהוא לחשבון מ"ה ותרע"א, כי לכאורה תרע"א ברחל, ועכ"פ על כרחך גם בלאה יש תרע"א. ועל דרך זה, שבועה במלך עצמו, עצמות ממש של רמ"ח, ו'הנודר כאלו נודר בחיי המלך', עם הה' תיבות בגמטריא אשת"י ע"ה, בחינת בינה, שזה בחי' לאה. והיע"בתא.

ר"ש כתב שיעקב ביקש להביא ה' ל'אשתי' [וכן עיין בשיר השירים ב:ד הביאני 'אל בית היין ודגלו עלי אהבה', עם הכ"א אותיות בגמטריא אשת"י, שצריך לה'ביאני, וזה דייקא בבית היין ששייך להעצמות כנ"ל, וכן הביאני, אותיות הבא יין. ומיד אחריו כתיב, סמכוני באשישות, באש תשי"ו, וי"ל באש עם הג' אותיות בגמטריא אשה]. עיין בליקוטי מוהר"ן תורה לב, שכל זמן שלא נתונה לזווג היא אתקריאת נער בלה (זהר בא דף לח:), גימטריא ש"ך דינים, וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה וכו' עיין שם שזה ענין הריקודין ופירש בזה מש"כ (בראשית בט) וישא יעקב את רגליו, והרי וישא, האלף מתחלף לת' בא"ת ב"ש, והרי תשי"ו, ומסיים שם ז"ל וזה דאיתא במדרש (בראשית ע) כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה (זהר ויצא קנד), היינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא, שהוא בחינת לב וכו' ומשם המתוק של הדינים כשממשיכין ה"א מהלב, וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין כדי להמתיק ולתקן את הכל וכו', ע"כ.

דוד המלך, מגזע כלב ומרים, ביקש (תהלים כז:ד) שבתי בבית ה' וכו'. בבית, זה ב' פעמים בית – ד', בחי' הד' קליפות. ד' עם שבתי בגמטריא שתי"ו. ואע"פ שיכולים לדרוש 'שבתי' בפני עצמו [וכמו שאמר עזרא (פרק ט) בשת"י ונכלמתי], עם הד' אותיות, ככה זה עדיף, כי שבתי בגמטריא אשתי ע"ה, כי הוא כבר התחיל התיקון, רק היה צריך להשלים עוד ד'.

וכן דוד המלך אמר (תהלים עג:כב) ואני קרבת אלקים לי טוב שתי באדנ"י אלקים (הוי"ה בניקוד אלקים) מחסי לספר כל מלאכותיך. ואני, זה דוד, בגמטריא י"ד, עם קרב"ת, בגמטריא שתי"ו. קרבת דייקא כנ"ל בענין בטנה של רבקה. לי טוב. לי' הוא טוב, כי דוד בקש, רפאה נפשי, רפאה נפש י', רפאה נפש בגמטריא שתי"ו. שתי באדנ"י הוי"ה, בחי' שתי"ו כמו שפירש הרי"ץ חיות, כי הלוא רמ"ח אברים של עצמות יש, ועל כרחך השתי"ו עצמות בחינה אחרת, וכתב שהוא שם אדנ"י במילואו אלף-דלת-נון-יוד בגמטריא תרע"א, עם שם הוי"ה במילוי מ"ה. (רק בדרך כלל הוי"ה בניקוד אלקים אינו מרמז לשם מ"ה). וזה לספר, כמו שפירשו הבאתיו למעלה, שצריכים להאיר ולספר השתי"ו.

ולכן אנו מתפללים בשמונה עשרה וכסא דוד מהרה לתוכה תכין, מהרה לתוכה, בגמטריא אשתי. וצריכים להוסיף לה ה', וכן צריכים להוסיף ה' לתכין שתהיה בגמטריא 'תהלים', וזה על ידי כסא דוד, כסא שלם, עם ו"ה, שני פעמים ה' עם הכולל.

חז"ל אמרו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. 'אלא למה שבו בקנקן' בגמטריא שתי"ו עם הכולל.

בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו (ישעיה כד:ט). ישתו, לשתי"ו. שכר בגמטריא י' פעמים כלב, ובגמטריא עזי נפש, עם הב' תיבות והכולל. כי היין מזיק או מקיים העצמות, עיין במסכת נדה כד: תניא אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, השותה יין חי עצמותיו שרופים, מזוג (-במים יותר מהראוי), עצמותיו סכויין (-שחורין), כראוי, עצמותיו משוחים. וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין, כראוי, עצמותיו משוחין, ע"כ. משוחין בחי' וכשמן בעצמותיו (תהלים קט:יח), וזה בחי' ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו כנ"ל בתורה נ).

והנה אחריו כתיב (כד:יא) צוחה על היין בחוצות, ופירש ספר אהל יעקב (שמות) היינו שהגזלן שותה יין בשמחה, על דרך מאמר 'ויין ענושים ישתו' (עמוס ב:ח), והנגזל עומד כנגדו בקול צוחה ויללה, עיין שם. הרי זה בחי' הכלבים עזי נפש.

ובקדושה כתיב (בראשית כז:כה) ויבא לו יין וישת.

והנה עוד יש להבין בענין שתי"ו שהוא לשון דיבור, כמו שכתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ובגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, ואתי שפיר כמו שפרשנו למעלה שמדובר מבחי' י"ה של המוחין, בחינת אבא ואמא. ואיתא בספר חרדים ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב. וכן מצינו שהקול של אדם נמשל לנביחת הכלב, במסכת שבת קנב. כלבוהי לא נבחין, פירוש רש"י קולי אינו נשמע, ע"כ. ובסוף פרק ג' של מסכת נדה לא: מפני מה קולה של אשה ערב וכו' ממקום שנבראת ופרש"י עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע, ע"כ.

שוב מצאתי בספר גלגולי נשמות ז"ל גחזי ושלשה בניו הם ארבעה מצרעים, והם ענק ושלשה בניו אחימן ששי תלמי, ע"כ [ועיין בזוהר פרשת שלח קנט. תאנא אחימן ששי ותלמי ממאן נפקו, זרעא הוו מאינו נפילין דאפילו לון קב"ה בארעא וכו' וכו' אנשי השם אחימן ששי ותלמי, עיין שם, דהיינו שהם מצאצאי עז"א ועזא"ל שמבואר בזוהר בראשית כג. שקטרגו שלא לברוא את האדם משום שעתיד למחטי קמך באתתא דיליה, ובסוף הם בעצמם נפלו בזה. ובפירוש הרמ"ז שם כבר נתן סימן לשלוש אלו, נפל אש"ת בל חזו שמש עיין שם, נמצא שהר"ש לא חידש את הסימן של אשתי – רק הי' של ילידי. ונמצא שענינם מאדם קשור ללשון הרע, ביאת הארץ, ואשת. ולהלן שם בזוהר דף קס. יש ענין אחר באלו הג'. ובביאור הגר"א לספרא דצניעות ה:ח כתב שבעולם הבריאה שהוא עולם הפירוד, נבראו ארבע חיות הקודש, שהם ארבעה ראשים לכל העולמות, וכנגדם הם ארבעה נפילים דקליפה, שהם גם כן ארבעה ראשים בעולם הזה, והם שורש ארבעת הענקים הנקראים אחימן ששי ותלמי יחד עם אביהם]. ולכאורה הן הם הקליפות שצריכים להעביר מן העולם על ידי הבאת הה' לאשתי. וכלב שהורישם, אשתו מרים, היתה מצורעה ז' ימים.

והנה בכתבי האריז"ל מבואר שצרעת בא כאשר המוחין דאימא מאירים בנקבה, קודם שיכנסו מוחין דאבא בז"א, אז יש אל החיצונים אחיזה בהארתה היוצאת לחוץ (שער הפסוקים ובעוד מקומות). ולפי זה לכאורה ענין 'ואבואה אליה' אביא עוד ה', אביא – אותיות אבא שהוא י'. הוא שמביא הה' הזאת שעל ידו אין אחיזה לחיצונים. [שוב ראיתי להלן בפרשת מקץ עה"פ וא-ל ש"די יתן לכם רחמים כז"ל הנה בסוד סבא דסבין שהוא אבא קדישא, י' חכמה, הבאים מכוחו ונקראים בנים, אין סטרא אחרא מסאבא סוד כלב (-בגמטריא בן) היוצא משור וחמור (זהר ב סה.. אותיות הפנימיות ו'מו בגמטריא כלב) אין יכול להזיקו. ומי שאינו פוגם באבא פנים קדישין פנים מאירים, לא יהיה לך אלהים אחרים על 'פני' (שמות ב:ג) כנודע 'פן י' וכו', ונקרא 'בן' גימטריא 'כלב, לכן אין כלב יכול להזיקו. והוא בסוד (שמות יא:ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו', ישראל דייקא, הוא סוד אבא קדישא פנים עליונים. והם היו לו לבן, לכן לא לט עליהם 'כלב' מספר 'בן' וכו', עכ"ל.]

והנה כל הבחינות הנ"ל נמצאים בפסח, כי פסח אותיות ספח – מלשון מספחת שהוא נגע צרעת. ויש הד' כוסות של יין, כוסות נגד סכויין הנ"ל. ובחינת דיבור, שאומרים הגדה בקול, בחי' ויגד לכם את בריתו, הגדה לשון גיד, כמבואר בתורה כ' ותורה כט, וככל המבואר בתורה נ.

ועוד טעם וקשר להרבה מזה נמצא בליקוטי מוהר"ן תורה נו, שהמלכות דסטרא אחרא, בחי' עמלק, ענינו תאות ממון, וידוע שפסח הוא תיקון לתאות ממון (לקמ"ת א). ומבואר במפרשים כאן שעמלק בחי' כלב, כמו שר של אדום, והכלבים באים מהנחשים. והכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' תאות ממון. ומבואר בתורה נו שצריכים לטהר הידים מהנחש, בחי' עצבות, ועצבות בחי' ממון (תורה כג). [ואי קשיא לך שהרי בתורה נ' היקמנו משום פגם הברית, וכאן משום תאות ממון, י"ל כמו שביאר מוהרנ"ת ליישב הסתירה מה הכי חמור וכו', וביאר שודאי הכי חמורה זה פגם הברית, אלא שבהתחזקות והתגברות הפגם נופל עוד לתאות ממון שאי אפשר לצאת ממנה אלא דרך החרב וכו'.]

ערב פסח תשפד התקררתי, והייתי מתעטש פעם אחר פעם, והיה פלא כי בימים אלו שהרחבתי לכתוב על הענין לספר את התשי"ו – ובפרט בזמן הקרבן פסח, כל עטישה יצא כאמירת התשי"ו.

אחר כך בערב שבת, יום בריאת האדם, נדבק בבגדי כחמש עשרה יתושים, זכרון יתו"ש קדמך.

בשבת קבלתי עליה לתורה, ושמתיך בנקרת הצור. בנקרת הצור, עם הט' אותיות, בגמטריא אספרה תשי"ו, וכן תיבת, ושמתיך, יש בו אותיות תשי"ו, ואותיות הנשארות, מ"ך עם הכולל בגמטריא אני. ויש עוד כמה רמזים כאן ולא אאריך.

מש"כ בענין התשי"ו ששלמותם בהבאת ה' ל'אשתי' זה תיקון על ידי פרצוף אבא, כמו בצרעת, שוב מצאתי בפירוש להלן בפרשת מקץ שעל ידי אבא קדישא נקרא 'בן' וניצל מ'כלב' וזה ענין לא יחרץ כלב לשונו, שהיה בפסח.

ועוד טעם וקשר להרבה מזה נמצא בליקוטי מוהר"ן תורה נו, שהמלכות דסטרא אחרא, בחי' עמלק, ענינו תאות ממון, וידוע שפסח הוא תיקון לתאות ממון (לקמ"ת א). ומבואר במפרשים כאן שעמלק בחי' כלב, כמו שר של אדום, והכלבים באים מהנחשים. והכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' תאות ממון. ומבואר בתורה נו שצריכים לטהר הידים מהנחש, בחי' עצבות, ועצבות בחי' ממון (תורה כג). [ואי קשיא לך שהרי בתורה נ' היקמנו משום פגם הברית, וכאן משום תאות ממון, י"ל כמו שביאר מוהרנ"ת ליישב הסתירה מה הכי חמור וכו', וביאר שודאי הכי חמורה זה פגם הברית, אלא שבהתחזקות והתגברות הפגם נופל עוד לתאות ממון שאי אפשר לצאת ממנה אלא דרך החרב וכו'.]

תורה נא

ע' מש"כ ריש מסכת תמיד. ועיין ריש ספר המידות ערך אמת אות א.

אל תאמרו מים מים, שהוא אזהרה על שקר (כמו שסיים שם שנאמר דובר שקרים לא יכון וכו') מים מים, הם בחי' שקר שהוא בחי' דמעות וכו' ע"ש.

במ"א כתבתי עוד פירושים בענין מים מים שהוא שקר. ויש לציין עוד למש"כ במשלי (כ:י) אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם. הרי שהכפל בעצמו מרמז על השקר שבו, שלא כתוב שם מה שכתוב בתורה (דברים כה:יג) לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה.

וזהו אל תאמרו מים מים, שהוא השקר, שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ע"כ. כי העינים דוחים את השקר כמבואר לעיל שזה ענין הדמעות. ובינתיים הדמעות משקרות העינים ומכהין העינים, ובודאי לא יזכה לראיה אמיתית.

כי אמת הוא אחד, למשל, על כלי כסף כשאומרים עליו שהוא כלי כסף, הוא האמת, אבל כשאומרים עליו שהוא כלי זהב, הוא שקר, נמצא שהאמת הוא אחד וכו' ע"ש.

עיין ברש"י כתובות נז. ד"ה מאי קמ"ל. שביאר שלא בכל מחלוקת בהלכה ניתן לומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כגון אם נחלקו שני חכמים איך אמר פלוני החכם - שבמחלוקת זו אחד מהם אומר שקר ואין כאן דברי אלוקים חיים. ועיין ברשב"א בחולין (צב: ד"ה הא דאמר לגבי נותן טעם בגידין) ז"ל מן התימה, וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך? וכו' ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים וכו' ע"ש. ובר"ן שם (מב.) ז"ל והיאך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמוד עליו, ע"ש.

וזה סוגיא שלמה וארוכה מאד, עיין למשל בשדה חמד (קונטרס הכללים, מערכת המ"ם כלל קסד – מהדורת קה"ת, כרך ג', עמ' 1090 – תקמו). ובספר משנת בנימין (לרב בנימין מוילקומיר – סוף ח"א, קונטרס אחרון, מעשרות ה:ח אות טו, עם הוספות האדר"ת).

ועיין בארוכה בספר חיי מוהר"ן אות כד שרבינו אמר שאף על פי שנמצא בספרי מקבלים תרוץ על קשיא הזאת וכיוצא בזה וכו' וכו' באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת וכו' וכו' רק לסמך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קשיא בעניניםאלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה, כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה' וכו', רק לסמך על אמונה לבד, להאמין שבדואי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם וכו' וכו' וכן על שאר קשיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה וכו' ע"ש באריכות.

וצריך עיון אם דברי רבינו שם הולכים גם על מחלוקת במציאות, דאם כן, אפילו לפי מה שחקק כאן בתורה נא שהאמת אחד, הרי אי אפשר לדעת אותו אחד בעולם הזה, כי יתכן לעינינו שני הפוכים בבת אחת באותו מציאות, ושניהם אמת, אף על פי שבעולם האמת, בודאי שניהם כאחת מציאות אחת של אמת, אבל לעינינו ניתן נראה כשנים, ולא נוכל לדעת שהוא אמת.

תורה נא אמר רבי עקיבא ותורה מז ואכלתם אכול ושבוע.

כי אמת הוא אחד ע"ש. וי"ל בזה מה דתנא במשנה סוף מסכת סוטה (ט:ה) משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות. פי' הרע"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי עכ"ל. וצ"ב מה הקשר בין שהכל בו – לאמת. אכן יעו' בתורה מז שמצינו שהולכים ביחד, כי אמת הוא מדת תפארת שיש בו כל הגוונים, וכן הוא אור הפנים שיש בו כל הגוונים. ולפי זה אתי שפיר שעל ידי האמת בלי דופי זכה לבחי' שהכל בו.

כל מה שהוא נגד רצונו של אדם הוא רע, ע"כ. והרצון לעשות רע, נגד עיקר רצונו. ועוד י"ל שאפילו ההתנגדות לרצונו הרע, הוה בחי' רע. וכח שפועל רע בלי בחירה, כמו פרעה באותם פעמים שניקח ממנו הבחירה, הרי זה כח שפועל באחדות. וזה דעתו של רבי נחמיה שקבע שפרעה נשאר מהם ולא מת כדי לספר גדולתו של הקדוש ברוך הוא.

אבל כשכולו אחד אין שם בחי' חשבונות רבים, שהוא עיקר הרע והטומאה, כי הטהרה היא בחי' הממוצע בין הקודש והטומאה, שעל ידו נתתקן הטומאה, כמ"ש (יחזקאל לו) וטהרתים מכל טומאותיכם, והוא בחי' הבחירה, שהוא ממוצע בין שני דברים וכו' ע"ש.

ובמקום אחר רבינו גילה שכל הבריאה היתה רק בשביל הבחירה. ובזה מבואר הפסוק (קהלת א:יג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלקים לבני האדם לענות בו.

ועיין מש"כ בתורה רלד, בענין צפנה לפני ה', שגילה האריז"ל צפנה בגמטריא בחירה, בחי' הבחירה שצפונה בהדיעה. והרי רוח צפון חסר.

ובענין הבחירה עמש"כ בס"ד באריכות בתנינא תורה קי.

כי טהור אין שייך אלא כשיש טומאה. זוהר פרשת חקת (קפ:, חק לישראל יום א') דהא טהור לא אקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.

וכן עיין בחגיגה (כו:) דאמר ר"ל מאי דכתיב השלחן הטהור מכלל שהוא טמא (-מקבל טומאה).

וכשהוציא הקב"ה את הבריאה מן הכח אל הפועל, אזי נתהוה תיכף בחי' הטהרה ע"ש.

בשער הכוונות בענין ברכת השחר, בביאור ברכת אלקי נשמה כז"ל ואמרו טהורה היא (!): כנגד עולם האצילות, אשר משם נשמה לנשמה. אתה בראת: כנגד חלק הנשמה, הבאה מן הבריאה, ע"כ. וצ"ע כי אצילות הוא אלהות קדמון לכל הבריאה ובחינת הטהרה שנעשה רק מהבריאה כמו שמבואר כאן [ואילו בקיצור הכוונות של הרמח"ל כז"ל נשמה שנתת בי – הוא סוד נשמה לנשמה, אתה בראת – נשמה ע"ש. וא"ש שטהורה קאי על הבריאה. ואגב ידוע בשם הגר"א שהוכיח מלשון ברכה זו שעצמיות האדם אינה הנשמה, אלא 'בי'. ולפי הרמח"ל מופרך. בליקוטי מוהר"ן כב – עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם, כי עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד, עכ"ל. ועיין שיחות הר"ן נד – כל פעם שנפש יורד לעולם הוא בצירוף חדש של נפש ורוח ע"ש]. וי"ל כמו שפרשנו באריכות במ"א שכל הבחינות של הנשמה, אפילו כאשר מדובר על נשמה דאצילות, אין הכוונה ח"ו שהנשמה ממש מאצילות, כי הנשמה הוא נברא ולא בורא, ולכן גם בנשמה לנשמה שייך ענין טהרה שלמטה מאצילות.

תורה נב

ע' מש"כ במס' תמיד דף כז..

בענין מעלת הלילה, עמש"כ במס' יומא דף כט..

מבואר שהשם יתברך הוא לבד מחויב המציאות, אלא שלאחר שהוא ברא את עם ישראל הרי הכל כבר מחויב המציאות.

ועיין בלשון הרמח"ל בסוף דעת תבונות ח"ב (סימן סד) ז"ל כי רצה המאציל ב"ה לעשות פעולה גדולה – להחזיר כל רע לטוב, והרע היותר גדול ועיקרי יתוקן גם כן להיות טוב. ודבר זה יצא בסוף הכל, כמו שתשמע עוד בס"ד. אך הנה אם נחשוב כל רע גמור שיהיה, לא נחשוב רע שלא ימצא מציאות וטוב נגדו, דהיינו: המאציל ב"ה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אין צריך שילכו הדברים בדרך רע ולא טוב כלל, אפילו לפי הבחירה (-היינו אף על פי שיש בחירה לעולם לא ילך הכל לרע), כי באמת זהו כבוד השם יתברך, שכח טובו לא יניח שום רע בלא תיקון. לכן לכל נשמה ימצא איזה ראשית טוב, כי הטוב מחויב המציאות, וגם אם מסתיר פניו לתת מציאות לרע, לא יסתיר פניו לגמרי – שלא יהיה טוב נמצא, כי הרע עצמו לא יהיה לו קיום, אלא כי ירשה האדון יתברך שמו להניח המצאו. אם כן צריך לקחת הדברים כחוק אשר בם נמצאים, והיה ראשית הטוב והבחירה להיות כחו – חוק להשיב כל רע אל טוב, שזה כח המאציל יתברך שמו – שרק חיוב המציאות יחייב כל רע לחזור לטוב, עכ"ל ע"ש.

וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם וכו' ע"ש.

עיין בזה בספר ראשית חכמה, שער הקדשה ו:טז ז"ל עוד צריך לקנית הקדשה קדשת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה, פרשת אחרי מות (ויקרא טז:כד) 'מקום קדוש'. ויש בזה שתי בחינות: או היות המקום מקדש על ידי עסק התורה וכו', או קדוש – מקום מבדל ומפרש מבני אדם. ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדבקות וכו' ע"ש.

ועיין שם אות יט שכז"ל ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחת, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת – מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדשה יתרה בנפשו עיין שם. ותמיד היתה השאלה הזו קיימת אצל ציון רבינו הקדוש, אם עדיף לעזוב הציון ללכת ליער לעשות התבודדות, או לנצל את ההזדמנות להיות בציון (שיח שרפי קודש ו-צב רבי מתתיהו כהן הי"ד לא היה הולך להתבודד ביער, וכל תפלותיו והתבודדותו היה עורך בציון רבנו ז"ל (-אכן יש להעיר שגם מסופר שהיה הולך לרופאים), וכן רבי שמואל הורביץ זצ"ל בשהותו באומן נהג כן בטוענו, 'שדות יש לי גם בארץ ישראל', וכל זמן שאני באומן רצוני להשתטח וכו').

ועיין בספר חובת הלבבות (שער הפרישות פרק ג) דיש כת מתבודדים שהולכים למדבריות כל השבוע, ואוכלים עשב השדה, והולכים עם בגדים בלויים, כדי שלא יצטרכו לחפש אחר פרנסה. ודרך זו היה דרך קיצוני ולא ממוצע, ואין התורה רוצה בדרכים אלו, כמ"ש (ישעיה מח:יח): לא תוהו בראה לשבת יצרה, ולעומת זה יש אלו שעוסקים בישובו של עולם, וגם דואגים לצרכי גופם ההכרחיים, אבל כוונתם לשם שמים, וזו הדרך המובחר והמעולה. אבל דרך הממוצע הוא שפורשים בבתיהם ולא במדבריות, ולא עוסקין ביופיו של עולם, ודואגים רק למה שדרוש להם לצרכי גופם, כגון מטה כסא וכו', עיין שם (כנראה זה סיכום של הראשית חכמה, ולא לשון החובת הלבבות).

ובמקום אחר הבאתי מהרמח"ל שרוב סודות הזוהר היו על הדרכים, כי השכינה בגלות, ורבינו הקל בהכרעתו שמספיק ללכת ליער או לשדה הקרובה.

מבואר שאחר שהאדם מבטל את כל ישותו הוא נכלל בהאין סוף ברוך הוא. אכן עיין בתורה ד', שאפילו אחר שהאדם ניצל מכל המדות רעות כולל גאות, עדין צריך להגיע לוידוי דברים לפני הצדיק כדי להעביר המלכות שלו לשרשו בהאין סוף. רק הצדיק כאשר הוא מבטל ישותו נכלל מיד בהאין סוף, אבל שאר בני אדם צריכים להעביר בחי' המלכות שלהם באש על ידי הוידוי.

תורה נג

עיין בערכים, ערך עסק הצדיק ואנשיו, פרק בענין פעולת הנחמנים, מה שפרשנו בתורה זו, למה פירש רבינו שהצדיקים מיגעים כדי להשלים דעתם, הלוא פשוט צריכים לקרב את העולם להשם יתברך, ע"ש.

עיין מש"פ במסכת יומא דף ל..

מבואר שהצדיקים כל כך מיגעים עצמם לקרב הרחוקים כדי להשלים דעתם עד שיכולים לינוק דעת מבחי' הה"א, ע"ש.

ויש לומר שזה הענין של דרשת חז"ל (רש"י פרשת פינחס – במדבר כו:לו) כי אתם המעט (דברים ז) ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים. דהיינו צריך להשלים את הה"א לברר את הניצוצות מאומות העולם והרחוקים שנפלו שמה.

וזה (ברכות נז:) שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה ודירה וכלים וכו' וכשיש לו כל אלו הכנות, יכול לבוא לשלימת הדעת, ע"כ.

ולפי זה א"ש כמין חומר הכתוב בתהלים (צ:ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי דכ"א ראשי תיבות דירה כלים אשה, וכאשר יש לו אלו הכנות, אז יבוא לשלימות הדעת על ידי שמחזיר אנשים בתשובה ומקרבם להשי"ת.

תורה נד

עמש"פ בס"ד ביומא דף עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח וכו'.

והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן וכו', עיין שם.

עבודה זו רימז הנביא (ישעיה ה:יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. שצריכים לשים לב לכל פעולות ה'. ומיד אחר כך כתוב (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, עיין שם. כי על האדם להבין את הרמזים שהשם יתברך נותן לו במקומו ממש, כי השם יתברך מצמצם אלקותו עד נקודת האדם במקום שהוא, וכיון שאינו מעמיק מחשבתו להבין את הרמזים יצטרך לצאת לגלות ללמדם ממרחקים, כי באמת החכמה רחוקה כידוע.

ואף על פי שלשון הפסוק הוא ענין של ראיה – יביטו, ראו, לשונות כאלו שייכים גם כן לענין עין השכל במחשבה, כמבואר כאן בתורה נד, שכל מחשבה נשלח מהאין סוף ב"ה.

פעל ה', פירש רש"י מהתרגום הוא התורה (שעל ידי התורה פעל וברא העולם – קהילת יעקב ערך פו). מעשה ידיו, אלו הצדיקים שנבראוי בשתי ידים (שוחר טוב, תהלים קלט:ה).

נד:ב מחמת שזאת הקדושה המלובשת בעסקי העולם הזה הוא בחי' רגלין, ע"ש. עיין במדבר רבה י:א שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו וכו' וכו' שוקיו עמודי שש וגו', שוקיו זו תורה שנאמר (משלי ג:ח) ושקוי לעצמותיך.

נד:ב אסור להרבות בעסקי העולם הזה אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעים הנ"ל, א' מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו' כנ"ל. והב' מחמת שיש קדושה ועבודה גבוה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות וכו' ע"ש.

וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא ד:ג שכל עסקי האדם בעולם הזה הם בחי' מלאכת המשכן, ועם כל זה הוא רק בחי' התעכבות החסד, וכאשר זוכים השם יתברך משפיע חסדו בלי שום עבודה שלנו, והרי מבואר שכל עסקי העולם טפלים מאד מהמבוקש.

והנה כפי מיעוט זכרוני, מבואר בחוברת עיקרי אמונה, שעיקר עבודתו של הבעל שם טוב, וההתבודדות שלו בהתחלה היה להשיג משהו קרוב להענין שרבינו מפרש פה, להבין איך שכל מה שהוא מרגיש ורואה וכו' הכל רמזים לו מהשם יתברך. ואם כן בתורה זו רבינו ממש מחדש לפרוש מדרך הבעל שם טוב. ואכן נראה שרבינו תיקן את הענין הזה, שנוכל לקיימה בלי ליכנס לסכנה ובלי להפסיד העבודות היותר חשובות. וזה הענין שרבינו רצה שנילך עם התורות שלו, כמבואר באריכות בכמה מקומות. כי התורות של רבינו באמת בבחי' עתיק ובבחינת גשר לכל הרוחניות, וכן רואים את החיים, כל אחד ואחד, בתוך התורה שהוא לומד מרבינו. ולכן דרך התורה של רבינו האדם יכול לעסוק להבין כל הרמזים שהשם יתברך שולח לו, ולא יהיה בזה סכנה כי הוא עוסק בתורה הכי גבוה, וכן לא יהיה נפסד משום עבודה יותר חשובה.

ובאמת בתורה א' רבינו כבר הורה שאיש ישראלי צריך להסתכל תמיד בשכל בכל דבר וכו', ולכאורה מוכח כמש"נ שרבינו המציא את הדרך הנכון והבטוח לחיות כפי הרמזים בלי סכנה ובלי הפסד.

נד:ג ותורה, הוא בחי' ההסתפקות הנ"ל וכו' ע"ש. היינו מה שביאר לעיל ז"ל ואפילו מי שיודע ומבין בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו הש"י בכל דבר, וא"כ ירצה לעסוק רק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה וכו'צריך האדם שיהי' לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם, רק מה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם וכו' ע"כ. ומבואר שם כי עבודה גבוה מזו. והיה נראה בזה שאצל ההמון עם שההסתפקות שלהם הוא התורה, גם להם יש עבודת השם גבוה ממנה, וצ"ל שהוא פנימיות התורה ותפלה על רוחניות (כי תפלה על חיי שעה אינו אלא בחי' הוד והדר כמבואר שם).

אי נמי י"ל שאצל החכם שעוסק ברמזים להתקרב להשם, ההסתפקות שלו הוא לעזוב הרמזים ולדבק כל כולו בתורה ומצות ממש. כן אצל ההמון עם, שעסקם עם הרמזים, בחי' הוד והדר, היא על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל תפלה כזו צריכים להסתפק, ולעסוק בתורה.

אכן לפי שני הדרכים הנ"ל צריכים עוד ליתן צדקה מההסתפקות, ורבינו כתב שזה בחי' משא ומתן. והנה לפי הדרך השני שהלומד תורה מסתפק בעזיבת העולם הזה כדי לעסוק בלימוד תורה, י"ל שבחי' משא ומתן שמשלים האותיות, הוא בחי' לימוד פנימיות התורה ותפילה על הרוחניות. ולפי הדרך הראשון, הרי כבר עוסק בפנימיות התורה ותפילה לקיים בחי' הסתפקות, וצריך לומר שהצדקה הוא בחי' שמקדש עבודתו לשם שמים לשם השכינה, לייחד הצדיק וכנסת ישראל.

והנה באות ו' רבינו כתב שהשונה הלכות, אף שיש בהם ג"כ טוב שהם דברי תורה, שהם בחי' שובע, אך מחמת שהרע יותר מהטוב ע"כ הרע גובר והטוב נתבטל, וכח המדמה שולט ומדמה מילתא לימלתא ע"ש. ומשמע מזה שלא מספיק להיות שונה הלכות, והקליפות חזקים נגדם, וזה ממש כמו הדרגה של החכם שעובד השם על פי הרמזים, שרבינו כתב שצריכים להסתפק בזה כי הוא מקום סכנה וגם מחמת שיש עבודה יותר גבוה. ולכאורה כן מוטל על ההמון עם חיוב להיות שמור מזה. אכן החכם היה לו עצה לעזוב הרמזים ולעסוק בתורה, אבל אצל ההמון עם, בתורה שלהם גופא יש את הסכנה הזו. וצריך עיון אם העצה להם לזה הוא בחי' הצדקה והמשא ומתן, ואולי זה גופא בחינת העצה שרבינו נותן אחר כך איך להכניע את המדמה, שהוא בירור הרוח טובה בעליות וירידות של ידי השמחה בניגון.

ובאמת משמע שהדרגה עליונה של ההמון עם במשא ומתן, שמשלימים האותיות כפי הנר"נ שלהם באותו עת, הוא כעין עבודת החכם עם הרמזים, שהוא מכוון לדיוק מה שנוגע לו, רק שהמון עם עוסקים בזה בלי ידיעתם, בתוקף גובה עבודת השם שלהם – או להיפוך ממש בירידה מעבודת השם שלהם, שהכוונה במשא ומתן הוא עסקים גרידא לעסוק בפרנסה, רק שעל ידי זה עושים הבירורים ומתקשרים להצדיק וכנסת ישראל, ונעשה הייחוד ממש כפי הבחינות שביררו.

נד:ג וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש רוח נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו, וע"י הארה זו מאיר בשורש נר"נ שלו וכו' ע"ש.

עיין ביומא (עג:) למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן, ע"כ.

נד:ג ויחוד של צדיק וכנס"י נעשה על ידי משא ומתן, כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה, ושבירה הוא בחי' אותיות וכו' וכל דבר יש לו שעה, וצריך לבא בשעה זו לאדם זה, שהוא משורש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכו' עד שנפסקין האותיות והנצוצות השייכין לשרשו, ואח"כ יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהי' עליה להאותיות הנשארים וכו' ע"ש.

עיין ענין "הגלגולים" של משא ומתן בספר שרשי המצוות לרמח"ל כלל נד! הבאתי קצת מדבריו הקדושים בחלק ה' מאומן, בערך הרמח"ל, והוא מזכיר על ענין זה הביטוי תיקון כללי.

נד:ד פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, מערה הינו בחי' דבקות בחי' כמער איש וליות, מתחתי, הינו בחי' אמת וכו' ע"ש. דבקות היינו לאדבקא מחשבתי' בעלמא דאתי (אות ב), ובחינת אהבה של וקמץ הכהן. ואמת זה הפך המדמה.

תורה נה

ע' מש"כ ריש מסכת נדה דף ו. ועיין רמזים יפים לתורה זו במש"כ על ישעיה כו:יא.

הרמב"ם בהלכות פרה אדומה כותב פתאום תפילה קצרה שנזכה במהרה להפרה העשירי, ומאד מעניין מה שהכניס פתאום תפילה בתוך ההלכה, אלא שכל ענין הפרה אדומה הוא ענין התפלה בסוד ונשלמה פרים שפתינו כמבואר כאן בתורה נה באריכות.

נה:ג כי הרשעים ממשיכים בחי' רע עין על שונאיהם, בחי' (ברכות ז:) ולא עוד אלא שרואה בשונאיו, והאדם ניצל מרע עין הזה, ע"י לימוד זכות שלמד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע, ע"כ.

ענין הלימוד זכות הזה אינו הענין של לדון לכף זכות בעלמא, כי (ספר המידות, הרחקת רשעים ו) מי שמלמד זכות על רשע גם הוא נקרא רשע, ע"כ (וראיתי ממפורסם אחד שפירש שרשע זה מדבר רק על המסית). אלא הכוונה ללמד זכות למצבו של הרשע שמגיע לו עוד שנים ארוכים וטובים. וכן מצינו שאברהם אבינו התפלל על סדום, שלא מגיע להם להיות נכרתים, כי שמא יש בתוכם צדיקים וכו', וכן כל זכות שיכולים ללמוד להם שיתן להם זכות קיום והצלחה.

קטני הקומה שאין לבם מכיל שכלם, אולי זה בחינת מה שמצינו בעץ חיים (שער נ' שער קיצור אבי"ע פרק ג, ובארבע מאות שקל כסף עמ' רסב -ג) שעל ידי חטא אדם ירד הדעת למטה בין תרין כתפין, וזה נקרא שהדעת ירד בהתרחבות וגורמת שהגבורות מתפשטות תחלה ע"ש. כי עיקר קומת האדם הוא הדעת, ואם הדעת ירד כנ"ל, הרי זה מקטני הקומה.

נה:ה וזהו נקרא תפלה בצבור, כי אותיות צבר ראשי תבות צדיקים בינונים רשעים וכו' ע"ש.

עי' בספר חרדים סז: (חק לישראל פרשת וישב יום ה') ז"ל ויהיו רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך צבור בעיניך, והלב והלשון שליח צבור ע"ש.

נה:ו ארז זה בחינת קול כסיל ברב דברים, ברב ההנהגות ואמונות כוזבות שהם בחינת דרכי האמורי וכו' אשר כגבה ארזים גבהו, והגבוהי קומה על לפי הרב הן כסילים, כי מחמת גבה קומתו העשנים העולים מהלב אל המח להתבשל במח ולהתהוות מהם מחשבות העשנים האלו נחלשים ברב הדרך שיש מלהב אל המח וכו' עיין שם.

עיין בתנא דבי אליהו רבא פרק ב' קול ה' שבר ארזים (תהלים כט:ה) אלו בני אדם שהם פקחין בדברי העולם הזה במשא ומתן ובכל מלאכות, ואין בהם דברי תורה, אינם משולים אלא כארז, מה אז זה אינו מוציא פרות, כך כל מי שאין בו דברי תורה נמשל הוא כארז, שנאמר (עמוס ב:ט) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם, אשר כגבה ארזים גבהו, ואומר (תהלים שם) וישבר ה' את ארזי הלבנון, אלו בני אדם שהיו בבית ראשון, שהיו מפקחין ועומדין במקומם, ולא היה בהם דברי תורה, לכך נאמר 'וישבר ה' את ארזי הלבנון', ע"כ.

בסוף, “וזה בחי' כלליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים כלליות עשיה ביצירה, על ידי שכופלין הפסוק כל הנשמה וכו' ובפרט שצריך להלל ולהודות לה' שהציל אותו מעין הרע הזאת וכו' ע"ש, ובמפרשים בענין השם כה"ת. ונראה שזה ענין מה שהשם הזה יוצא מהפסוק "תצא כצאת העבדים"

עיין בעירובין יח: ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה הללוי"ה. ובמפרשים שם, פירשו שנשמה מלשון שממה.

בסוף: ועל ידי עין הרע נכפל הנשימה, כנראה בחוש כשיש לאדם עין הרע אזי מגהק ופותח פיו לקבל נשימה כפולה וכו', ע"כ.

עיין ברד"ק על הפסוק ויאמר אל אביו ראשי ראשי (מלכים ב:ד:יט) ז"ל היה לו כאב הראש, ודרך הכואבים או הנוהם לכפל דבריהם. וכן, מעי מעי אוחילה (ירמיה ד:יט), ע"כ. ועיין בספר אהבת יהונתן בהפטרת פרשת וירא, ז"ל חבקוק מת מפני שאמר 'את חבקת בן' (שם פסוק טז) והיא מסטרא דמותא, ואולם מאין השרש זה החטא, מחוה שנתנה לאדם פרי עץ הדעת, ומאיכות זה החטא אמר הקב"ה 'הוא ישופך ראש' (בראשית ג:טו), וזהו שרמז באמרו 'ראשי ראשי', ע"כ.

תורה נו

ע' מש"כ במסכת נדה דף ז.:, ובמסכת מגילה דף טז:.

יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ובאתכסיא על הכל. ומבואר הדבר (וכן להדיא בחיי מוהר"ן אות כד) שרבינו כוון על עצמו. וע' חיי מוהר"ן (אות כד) שרבינו אמר שבאתגליא יש לו ממשלה על כל פנים על חסידיו, אז לכאו' צריכים לומר שמה שרבינו כותב שיש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, לאו דוקא שבאתגליא אין לו שום ממשלה כלל, אלא ממשלה קטנה.

ועיין בחיי מוהר"ן שמה ז"ל ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם ומש"כ שם.

נו:ג אך איך אפשר לו להזהיר ולהוכיח אותם, כי אינו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו להוכיח אותם וכו'.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות שכה.

תורה נו:ג – הסתרה שבתוך הסתרה – המושג הזה תמצא בספר תולדות יעקב יוסף (פ' צו, והובא בספר בעל שם טוב א'קא) ז"ל א. שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו, זהו בנוקבא דתהומא רבה, ע"כ.

נו:ג כי לבוא לאריכות ימים הוא על ידי עסק התורה, כי אוריתא שמא דקב"ה וכו' ועל כן מזהר המלך על עסק התורה ביותר מכל העולם מחמת שהוא צריך לקרות את האריכות ימים לתוך המלכות כנ"ל וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקסג, מכון רמח"ל) ז"ל וצריך שתדע, כי נגד נר"ן – יש בישראל: קהל עדה וישראל (פסחים ה:ה), וסודם חב"ד חג"ת ונה"י, וקשרם במ'וח ל'ב כ'בד, וסוד זה מלך. וזהו בחינת המלך שבישראל – שהוא ממש החיים של העם. וג' המדריגות נקשרת בו, ונמצאים החיים יורדים בבית המקדש ומקבל אותם המלך, ומן המלך מתפשטים אל כל מדריגות העם, עכ"ל.

תורה נו:ה

"כי מרדכי מוציא ממנו כל העשירות בבחינת חיל בלע ויקאנו, ועושה מזה תורה, שנקראת אשת חיל" בלע ויקאנו בגמטריא מרדכי ע"ה.

נו:ז על ידי התגלות הדעת נתפשט נאמנות השם יתברך. אולי זה ענין של בטחון, שרבינו גילה בתורה רכה שבטחון הוא דוקא על ידי השכל, ע"ש.

נו:ז שעל ידי נתינת התורה נפתח המאמר ונתגלה הדעת. והנה שני קטעים להלן כותב שתכף שיצאו ממצרים נתגלה הדעת. ואולי יש לפרש שהחילוק הוא שרק במתן תורה נתפשט נאמנותו. הגם ש"מן" מורה גם על התפשטות הנאמנות, אולי הא גופא החילוק שמתחילה לא היה להם מן ממש אלא טעם מן כמו שרבינו מפרש בחי' הדעת של מחלוקת לשם שמים, ויש לומר שזה גופא הגם שהוא דעת גבוה מכל מקום חסר בהתפשטות הנאמנות כי הלוא ורעם גבורותיו מי יתבונן, כמבואר שם שהן אלה קצות דרכיו יתברך שלא מבינים בהם, הרי שחסר בהם עדיין התפשטות הנאמנות, וכמבואר במקום אחר בלקוטי מוהרן בענין התגלות ההשגחה כאשר יתגלה ענין צדיק ורע לו וכו'.

ולפי זה צריכים לומר שכבר בחמשה עשר באיר כאשר התחיל המן לירד, כבר היה מתחיל מעין התפשטות הנאמנות שבאמת התחיל רק במתן תורה.

נו:ח

רבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה זה מחלקת לשם שמים, ותני במסכת אבות (ה:יז), איזהו מחלקת לשם שמים, מחלקת הלל ושמאי. גם מובא בלק"מ שמשה זה ר"ת מחלקת הלל שמאי. ורבינו הוא בחי' משה רבינו, והוא כולל הלל ושמאי. הלל, זה בחינות ההילול ושבח להש"י, ושמאי ע"ה בגמטריא נב"ש - נחמן בן שמחה, גם שמאי, זה שם א-י, השם שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע (שביחד עולים לי'. ובשער הגלגולים, הקדמה ל', שמאי בסוד קפ"ד קס"ו, אחוריים של ע"ב ס"ג).

יש לחקור כאשר צד אחד הוא לשם שמים והצד השני טועה או במזיד רב איתו, האם הצד שהוא לשם שמים בבחי' דעת גבוה. עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות תב.

נו:ט כי הידים הן בבחינת שמים כנ"ל, ושם כל הדבורים, ע"ש. עיין זוהר פרשת בלק (קצה:) ז"ל הרימותי ידי אל ה' אל עליון ומתרגמינן ארימית ידי בצלו, דהא אצבעאן דידין מלין עלאין אית בהו עכ"ל.

נו:ט וכן על ידי שנעשים האיברים עוד יותר כבדים נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר וכו' עיין שם.

כן כתוב במסילת ישרים סוף פרק ז' ז"ל אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו, עכ"ל.

תורה נז

-ע' מש"כ במסכת נדה דף ח:

ושני כוחות האלו, הינו כח שיש למלאך לקבל וכח להשפיע, מכנים בבחינת ידים, ביד ימין מקבל חיותו, וביד שמאל משפיע עיין שם כל דבריו הקדושים.

ויש בזה פליאה גדולה, כי קיימא לן להלכה שתמיד עושים המצוה ביד ימין, וכאשר נותנים צדקה נותנים עם יד ימין, ותימא הוא למה לא נדמה ולעשות כמו המלאכים וניתן את הצדקה, ההשפעה, ביד שמאל.

ולכאורה מבואר כי איש ישראל הוא עוד למעלה מהמלאכים הנקראים עומדים, ואילו איש ישראל הוא תמיד מהלך ועולה מעלה מעלה, ומבואר בתורה כב שהוא צריך תמיד להעלות את הנעשה שלו לנשמע, והרי באותה מעשה צדקה שהוא נותן הוא צריך כבר לקשר אותו להרים אותו להנשמע לשמוע ולקבל עוד יותר מהשם יתברך, ואילו המלאך מספיק לו בכל שליחות שלו כל פעם שיעביר את מה שקיבל כהוויתו ותו לא.

נז:א אם סר מדרך דברי רבנן לימין, בזה סר ימין המלאך, ואין לו כח לקבל, ואם סר לשמאל, בזה סר יד שמאל מהמלאך, ואין לו כח להשפיע ע"ש.

ויש להעמיק בזה, כי לולא רבינו כתב כן בפירוש היה מקום לומר להיפך, שעל ידי שסר לשמאל, הרי קלקול את כח הימין. אכן לפי האמת סטייתו לשמאל אינו שייך לצד הימין, אלא קלקול מיניה וביה בצד שמאל.

נז:ב ידור נדר ויקים מיד. י"ל נדרים בגמטריא ש"ד, ולכן צריכים לקיים מיד, בחי' י', להשלים מש"ד לשד"י.

נז:ב ידור נדר [רוצה לומר: ויקים מיד, עין בהשמטות].

לכאורה לא יהני לקיים מיד, כי קי"ל להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה רג:א) כל הנודר אף על פי שמקימו נקרא רשע ונקרא חוטא, ע"כ. אלא כמו שרבי נתן כותב (לקוטי הלכות אוחר חיים ג', שבת ו:יז) שרי ליה לאינש למנדר לזרוזי נפשיה (שם רג:ו), אבל סתם לנדור נקרא רשע. וי"ל שכיון שנודר לקיים מיד כדי לקיים דברי רבינו כדי להשיג אמונתם חכמים הוה בכלל לזרוזי נפשיה. [ועיין בהלכות נדרים שם רו:ד, כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום, ואפלו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם, ופירש הש"ך מובא בבאר היטב ז"ל דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם, דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין, ע"כ. ומבואר שאפילו מה שנודר לזרוזי נפשיה, כאשר יכול לתפוס לשון נדבה בלי אחריות, לא יתפוס בלשון נדר].

נז:ב ויעקב הוא בחינות נדר, שהוא ראש לכל הנודרים כמ"ש (בראשית כח:כ) וידר יעקב נדר, ע"כ. עיין שם בבעל הטורים ז"ל וידר, ג' במסרת וכו' לומר שהצדיקים היו נודרים, והראשון שנדר היה יעקב. וזהו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב:ב), למה אמר אביר יעקב (שרבינו מפרש לעיל אות א), לפי שהוא פתח בנדרים תחלה (בראשית רבה ע:א), ע"כ.

תורה נז 'אבל מאכילת שבת, אין חלק לסטרא אחרא כלל וכלל וכו' כי אכילת שבת נעשה קדשה ואלקות גמור, בלא תערבת סיגים כלל.' ע"ש.

ע' בס' שירי קודש פירוש ר"י סרוק על זמירות האריז"ל על המילים 'נזמין לה השתא' כז"ל פי' עתה צריך האדם לומר נזמן מפני שכל דבר שבקדשה הוא עלול שלא יתדבקו בו הקליפות כגון ברכת המזון שמצד הזוהמא יש לקליפה שייכות להדבק כמ"ש זוהר דברים בהאי ינוקא ולזה צריך הזמנה וכן בחליצה שיש בקליפה שייכות להתדבק באותו רוח שהולך ערטילאה בעולם בלי בנים צריך ג"כ הזמנה. ועכשיו שמכח שמחת תענוג שבת באכילה ושתיה ועונג יש לקליפה שייכות להדבק בקדושה אבל אינם יכולין לאיש היודע סוד זה מפני שאדרבה משליכם בנוקבא דתהומא רבא, אבל מ"מ הדינין מתעוררין בעת הזאת מפני שהוא עת המשכת הקדושה מעתיק לז"א ומז"א לנוק' ולהוטים הם לקבל כח ותגבורת אע"פ שהם עתה ממותקים היום בשבת, מ"מ הדינין מתעוררי' בעת הזאת, והם כמו הנחש הישן שכיוצא חוץ לחורו מזיק אף שבשבת אין להם יכולת לקטרג אבל רוצין ליהנות וליקח תגבורת (ס"א ה"ג) בליל זה כדי שכשיצא שבת יצאו גבורות ויגרמו כמה רעות ח"ו לעם קדוש למתים אשר כבר מתו עם החיים אשר עודנה חיים, לכן בזאת ההזמנה של השולחן שורה השכינה בכח גדול ושפע מעוטר מחסדים של א"א ושל או"א ושל ז"א ואינה מנחת שום דין שיהנה לכן צריך הקפה בתרי מדאני אסא וכו' ע"ש.

תורה נח

בענין תלת נפקין מחד, דחד הוא זכותו של משה רבינו. ר"ת תלת נפקין מחד ע"ה בגמטריא נ נח נמ נחמן מאומן, ונ נח נחמ, הם תלת שנפקין מחד (שמעתי מחבר).

בו ביום ששמעתי מא"א שהרמב"ם פוסק שיש מצות עונג ביום טוב מהפסוק לקדוש ה' מכובד, שרישא של הפסוק וקראת לשבת עונג, והרי על ידי העונג מכבדים את יום טוב. מיד אחר כך בבקר למדתי בלקוטי מוהר"ן תורה נח אות ז-ט, שעל ידי עונג שבת, שהוא בחי' אהבה בתענוגים, ויש תשובה מאהבה, ואז כל הכשרים שבדור נתרפאים בבחי' ושב ורפא לו, "וגם נעשים מכבדים בעיני הבריות, בבחינת (שיר השירים ז) מה יפית ומה נעמת, על ידי אהבה בתענוגים" וכו' עיין שם כל דבריו הקדושים. הרי שעל ידי עונג שבת מכבדים את הכשרים שבדור (והרי קיימא לן שצדיקי הדור הם בחי' יום טוב, הרי מכבדים את היום טוב).

נח:ה ז"ל ע"י הדעת באים תלת הנ"ל, שהם אכילה ושתיה ומלבושים, כי בו כלולים בבחי' (משלי ט) לכו לחמו לבחמי, בחי' אכילה, בחי' מן הכלול בדעת התורה. שתיה כלול בדעת, בבחי' (ישעה נה) הוי כל צמא לכו למים, שהיא באר, בחי' (משלי ה') ונוזלים מתוך בארך. מלבושים, בבחי' (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, בחי' ענן, בחי' לבוש, בחי' (איוב לח) בשומי ענן לבושו ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות כג. ענה ואמר אשרי מי שזוכה לאכל כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות, עכ"ל.

תורה נט

היכל – יכ"ל בגמטריא ס'. קישוטי כלה של ספר דברים – הדכ"ל.

ע' מש"כ במסכת נדה דף ט.

נט:א והכבוד זה בחי' היכל וכו' והיכל הקודש הזה מושך את עצמו תמיד לשרשו, היינו ללבו של עושיהו, כי שם שרשו, כי מחמת הדברים שיצאו מעומק לבו של האיש הכשר, נכנסו בלבם, וחזרו להשי"ת, והיכל הקודש הזה, שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשרי כי הרוח הוא בלב, בבחי' (יחזקאל יח) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה וכו' עיין שם.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' קו, מכון רמח"ל) ז"ל ותדע שהחיק הוא נקרא היכל הלב. והיינו כי הלב הוא העומד להנהגה, והיכלו הוא החיק. ויש איזה מאורות ראויים להמצא בהיכל ההוא – כגון הריאה והמזרקים. והנה על כן צריך להחזיק הידים על הלב, לצורך בחינה זו של עשיה זאת וכו' ע"ש.

נט:א והיכל הקדש הזה שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשר וכו' ועקר הלבשתו לרגלי הרוח, בבחינת (ישעיה מב) ורוח להלכים בה, כי ברוח הזה יש קומה שלמה, כי מבחינת רגלין נתעורר להישיר את בני אדם לעבודת השם יתברך וכו' ע"ש.

נראה לעניות דעתי שזה על דרך מה שרבינו גילה בתורה מט, שלב איש ישראלי הוא אין סוף כמו השם יתברך, והוא צריך לעשות צמצום וכו', כי כן אצל השם יתברך רבינו גילה בתורה נד:ב שרק בחינת הרגלין נתלבש בתוך עולם הזה שמהם האדם מבין רמזים איך לעבוד את השם יתברך.

וכן מש"כ כאן ז"ל ומחמת שהיכל הנ"ל נעשה מהפנשות אשר היו רחוקים עד הנה, ויש קלפות רבות השונים סביבם וכו' ואפשר עכשו, כשמלביש ההיכל את הלב כנ"ל, אפשר שיתאחזו חס ושלום החיצונים ביצר מחשבות לבו של הכשר הזה. עצה על זה – שיזמין מלאכי לבו, שהוא בחינת התלהבות הלב וכו', ע"ש. הרי שרבינו דייקא מכנה את ההתלהבות הלב בשם מלאכים, כמו שהוא אצל השם יתברך, שהשם יתברך פועל על ידי מאלכים, כן רבינו מדמה את האדם ליוצרו.

ולפי זה יכולים להבין עוד השוות כאן.

נט:ג עגולא ורבוע דלגו עגולא. י"ל שמצינו דבר זה בים של שלמה (מלכים א:ז:כג) כדאיתא במסכת עירובין (יד:) שלש תחתונות מרבעות ושתים עליונות עגלות, הרי הפנימיות שלו היה מרובע, מתחת העיגול.

ובתועלות הרלב"ג שם כז"ל והנה היה מרבע מלמטה ועגל מלמעלה, כי הטמאות תהיינה מצד החמר אשר יסודותיו ארבעה, והטהרה תהיה מצד הצורה וההתבוננות בה כמו שבארנו בספר ויקרא (יד:יט), והצורה היא קושרת יסודות החמר ומקיפה בהם ולזה היה העגול מעיר עליה, עכ"ל.

נט:ה כל הנפשות שרשם בעשירות, בבחי' (דברים כד) ואליו הוא נושא את נפשו, ע"כ. וכן האדם נברא בחותם כמטבע של כסף, עיין רש"י בפרשת בראשית א:כז.

כתיב בזיעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג:יט), והנשמה בחוטם. וי"ל שעל כן תיקון מדינת העשירות היה דוקא על ידי ריח המאכלים, ע"ש במעשה של הבעל תפילה.

נט – כי עשירות וכבישת כעס בחינה אחת וכו' כמש"כ (ירמיה א) מצפון פתחת הרעה, וכתיב (איוב לז) מצפון זהב יאתה וכו' ע"ש.

וכן עיין בספר יצירה (ד:ט) המליך אות ג' בעושר, ושקר לו כתר, וצרפן זה בזה וצר בהם מאדים בעולם, יום שני בשנה, ואוזן ימין בנפש, זכר ונקבה, עכ"ל. העיר עושר בבחי' מאדים.

שהאבות היו מגירים גרים, כמו שכתוב גבי אברהם וכו' וכתיב (בראשית לא) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ואיתא במדרש (ב"ר פד:ד) 'מלמד שיצחק גיר גרים', וזה (בראשית לז:א): 'מגורי אביו'. וכתוב ביעקב וכו'.

בפרי צדיק פרשת עקב, ז"ל אברהם אבינו שעסקו היה לגיר גרים היינו להמשיך כל העולם לקדשה, ולהכירם שידעו את מי שאמר והיה העולם. ויצחק לפי מדתו שהיה בחינת צמצום, לא גיר רק מתי מספר, ונרמז ברמז 'מגורי אביו', כמו שאמרו בבראשית רבה. וירבעם היה בהפך ממנו וכו', ע"כ.

תורה ס

תורה זו מפרשת הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, עיין ערך זיווג.

ע' מש"כ במסכת נדה דף י. ועמש"כ בספר שמואל א:ג:יא.

ס:א דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאד וכו' ע"ש. עיין בחיי מוהר"ן אות תקצד, שרבינו אמר לרבי נתן ז"ל ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי ע"ש. ועמש"כ בתורה רמה.

ס:א דע שיש שבילי התורה וכו' שא"א לבא להתבוננות הזאת, כי אם על ידי עשירות, ע"ש. רמז לזה בתהילים מ:ט – ותורתך בתוך מעי, והמעיים בחי' מעות, כמבואר בשיחות הר"ן קפג.

ס:א דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאד, שא"א לבא להתבוננות הזאת, כי אם על ידי עשירות, כמו שבפשוטי אורייתא, אם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג), וצריך שיהיה לו על כל פנים פרנסה, כמו כן להתבוננות הזאת וכו' ע"ש.

ועיין לעיל תורה ל:ד ולבא להשכל התחתון הזה, אי אפשר כ"א ע"י שונא בצע, שישנוא הממון בתכלית השנאה וכו' ע"ש. וכאן רבינו קורא תאותם סיבובים שמביאים להמכוון, בחי' פסולת ובחי' עשירות.

ועיין בספר המדות, ערך ממון אות טו: כשבא לאדם איזה הבנה חדשה, בידוע שכרוך בעקבו ממון רב, ע"כ. וגם במסכת אבות תנן, אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח, הרי שמשני הצדדים קשורים זה בזה.

ועיין במלכים א:י:כג שבזה פירשנו למה הקדים הפסוק עשירות לחכמה, כי רק על ידי העשירות זוכים להתבוננות להשיג החכמה.

ההקדמות שמקדם הם בחינת פסלת. ע' תורה כא בענין שכל המכנה בשם קדם.

ס:ב קשר בין יראת שמים ועשירות, עיין בישעיה ס:ה (הפטרה פרשת כי תבוא) אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך המון ים חיל גוים יבאו לך, ותרגם יונתן ז"ל בכן תחזין ותנהרין ותדחלין ויפתי לביך בדחלת חטאין ארי יתחלף ליך עותר מערבא נכסי עממיא יתעלון לגויך.

תורה ס'.

כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד. דהינו משה רבנו וכו' וכן רבי וכו' וכן רב אשי וכו' כמו שאמרו רבותיני ז"ל (גטין נט ועין בבא מציעא פה), ע"כ. עיין סנהדרין לו. מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד וכו' מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד וכו'.

מזמן היה קשה לי על המבואר שכל הצדיקים שהתורה עברה על ידם היו עשירים, ולא מצינו זה אצל הרשב"י האריז"ל והבעש"ט מוהר"ן, ואפילו משיח נחשב כעני. והשנה – תשע"ד – באומן, שמעתי אחד דורש (ז.) והמשמעות שזה היה אחד מה'תורות' שלו, והוא טען שכל אלו שהיו מוסרים את הנסתר שבתורה גם עשרם היה בהעלם ובבחי' בכח, והזכיר את הסיפור המובא במדרש רבה פרשת פקודי: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן.

ס:ב כי צריך אריכות ימים כדי לקבל בתוכו את העשירות. וי"ל בזה מש"כ בלקוטי מוהר"ן (רד) ובשיחות הר"ן (קלז) סיפור שאחד אע"פ שעבר עבירה מכל מקום היה לו פרנסה על ידי שקבע עתים לתורה, כי ואין עבירה מכבה תורה ר"ת מעות ע"ש. כי מבואר בתורה נו שעל ידי לימוד התורה קוראין חי החיים ע" ש וממילא מובן שיש להלומד חיים וזוכה על ידי זה לקבל מעות. אבל עשירות, מבואר כאן בתורה ס', לזה צריכים בחי' זקנה בחי' שמרחיב ומאריך ימיו כל פעם יותר ויותר.

ובחי' זקן, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא על ידי יראה וכו' וכו' יראת ה' היא אוצרו, בחי' עשאה כאוצר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה וכו' כי עשירות והבל היופי הם שני הפכים וכו' ע"ש.

עיין במסכת סנהדרין (ק:) אמר רב יוסף מילי מעלייתא דאית ביה (בספר בן סירא) דרשינן להו, אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלקים תנתן, אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה יגרשנה וכו'. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים, ע"כ. וקשה איך אשה יפה מאריך ימי בעלה כפלים, הלוא היופי הוא היפוך יראת שמים שמאריך ימים.

ס:ג ענין הבל היופי, וכן עיין לקמן תורה עב שרבינו כותב כמה פעמים שאין בתאוה הזה שום ממשות, והיא בחי' אלילים כמו עבודה זרה שאין בה ממש. וכן בשבחי הר"ן (אות טז) כתב שמי שהוא חכם בחכמת הניתוח ויודע סוד האיברים של האדם וכו' ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס, ע"כ.

ונראה לפרש עוד שחומר = matter, של כל העולם כולו, אם תדחוק את כולו לגוש אחד בלי רוח בין האטומים – atoms, לא יהיה אלא כדור קטן. ובן אדם, אין בו חומר אלא כמו כמה נקודות קטנות ביותר, והרוב הוא אויר רק בין האטומים. וענין של המקום והאויר רק הזה הוא ענין ההבל של עולם הזה, מה שנקרא בגמרא חיזא דהאי עלמא, שהכל דמיון גדול, כי ההבל מיקים את האטומים ככה, ואינם כמעט כלום, רק שההבל עושה אותם ככה. וכענין הכתוב (איוב לח:יד) תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש, שבקלות מתחלף למשהו אחר.

ס:ג וע"כ מי שחומד יופי הנשים, נמצא שמקבל בחי' הפסק הנשימה, וע"כ הוא בהיפך מעשירות, שהוא בחי' אריכות הנשימה, כי כל מיני עשירות, דהיינו כל מיני דגן וכל האילנות ועשבים וכל מיני מתכות, כם רק ע"י גשמים וכו' ע"ש.

אולי יש רמז לזה גם בזוהר הקדוש (פרשת מקץ דף קצו: עה"פ ראה חיים עם אשה אשר אהבת – כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט:ט-י)) ז"ל דבר אחר, בכחך, דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא בהאי חילא וכו' וכו' תא חזי, יוסף זכה בהאי עלמא וזכה בעלמא דאתי, בגין דבעא לאתאחדא באשה יראת ה', כמה דאת אמר (בראשית לט:ט) וחטאתי לאלהי"ם, וגין כך זכה למשלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל. מה כתיב (בראשית מז:יד) וילקט יוסף את כל הכסף, והכי אתחזי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו לקיט כלא, וכל עותרא ביה קיימא, ודא היא רזא דכתיב (בראשית א:יז) ויתן אתם אלקים ברקיע השמים, וכלא איהו כדקא יאות, דודאי יוסף באי למשלט על מלכותא, עכ"ל.

הרי שיוסף לא נכשל בהבל היופי ואתתקף באשה יראת השם, וזכה לעשירות.

ס:ג כי בשעת יציאת הטיפה זרעיות, אזי צריך להיות הפסק הנשימה, מב' טעמים, א' כדי שלא יתקרר הטיפה, ע"י הנשימה שהוא אויר הקר, במקבל בכל רגע מבחוץ, כי צריכה לצאת בחמימות, כדי שתהיה ראוי להולדה, ע"כ.

ולפי זה יש להבין המילה: קרבן – קר בן, והוא כענין מה שגילו חז"ל שכאשר האשה זורעת תחילה יולדת זכר, היינו כאשר האבא משהה עצמו בקרירות יהיה לו בן.

ס:ד כי כל העשר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, הינו שכל העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמונו, ע"ש. צע"ק איך שייך לשון זה על האמהות הקדושות שהיו גם נבואות, הגם שנשים דעתן קלות וכמבואר בהאריז"ל וכו'. ואכן רבי שמעון בר יוחאי אמר כן הלכה למעשה על אשתו, כמסופר במסכת שבת (לג:), שלכן חשש שרומאים יצערו לה והיא תגלה להם איפה היו מתסתתרים.

ס:ו כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה, כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז) החכמה תחי' את בעליה, וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחי' מוחין דקטנות, בחי' שינה, אין יכול להתעלות למעלה, ע"כ.

רבינו הזהיר כמה וכמה פעמים והוכיח שלא צריכים חכמות כל עיקר בעבודת השם, אפילו חכמה אמיתי, רק לעבוד את השם יתברך בתמימות ופשיטות (עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד, ושם הבאתי עוד ה' מקומות). והנה תורה ס' כולו בנוי על התבוננות, שבודאי זה השגה גדולה של חכמה. וכאן באות ו' רבינו כותב להדיא שבכל עבודת השם צריכים שכל, ובלי שכל הוא חסר מאד.

ולכאורה ביאור הדברים, שהחכמות שרבינו הזהיר עליהם הם המצאות שהאדם בודה, או אפילו חכמות אמיתיות שהם למעלה ממדרגתו, ולכן בשבילו הם גם כן בבחינות 'חכמות' והמצאות. אכן יש בכל מצוה שכלים של השקפה ראשונה, של מהות המצוה וענינה, וכמו שצריכים לעשות את המצוה למעשה גם צריכים לעשות בדיבור ובמחשבה. משל להקורא בלי לשים לב למה שהוא קורא, אפילו לפירוש המילות לא מכוון, לבין מי שקורא בכוונה והבנה.

ועדיין צע"ק בכל הענין הזה, יעויין בספר שבחי הר"ן אות י', שמשמע שענין תמימות ופשיטות הוא לזרוק את השכל לגמרי, אכן באמת אין לנו מושג מה שרבינו היה משיג בשעת מעשה כאשר עסק בעבודתו המוזכר שם, ומן הסתם שכלו היה מאיר מאד.

וכבר הערנו בריש התורה כאן שצדיקים הולכים בשבילי התורה ובשבילי השכל ובשבילי האמונה והבטחון, וזה התמימות ופשיטות שלהם.

עוד יש ליישב כמו שביארתי לקמן בתורה תנינא קכ, שיתכן שאע"פ שרבינו אסר לרוב העולם לכוון הכוונות של האריז"ל בתפילה, עכ"ז היה להם לכוון את הכוונות האישיות להיות מרכבה לשמות השם, וזה בכלל או קרוב לענין של שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש [ועמש"כ שם שלכאורה ההקפדה לא לכוון הכוונות שהוא כמו כשוף, שייך רק בשעת התפילה]. הרי שהמכוון בכוונות הנוגע להמצוה שהוא עוסק בו, זה קרוב לפגום בהתמימות ופשיטות, מה שאין כן כאשר מכוון רק על אישיותו להיות מרכבה לשמות השם יתברך. והכא נמי עיקר השכל בעשיית המצוה הוא להיות דבוק בעת עשייתו במוחין דגדלות להשם יתברך, ואין זה פגימה בתמימות ופשיטות.

שוב ראיתי מה שרבינו כתב בספר המידות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להיפך היינו התרחקותם ח"ו מהשי"ת ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות כי יקויים בנו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל:כ) וכו' עכ"ל. והנה על כרחך החכמות שרבינו כותב עליהם אינם חכמות של תחבולות שרבינו הזהיר מאד שלא צריכים אותם [ואין לחלק שחכמי הדור צריכים גם חכמות כאלו, כי רבינו הראה בעצמו שהתרחק מהן], ועל כרחך הכוונה לכעין מה שכתב כאן בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב, הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו וכו' ע"כ, וכמו שכתב כאן באות ו' שצריכים את השכל. וצריכים ליישב את זה כנ"ל. אכן מבואר עוד שלעתיד יבוא גם החכמות האלו שבאמת צריכים אותם, יהיו בטלים. ועיין מה שהבאתי בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד שלעתיד לבוא הספירות יעמדו רק על הו' קצוות של המידות בלי חב"ד. אכן אם כן הרי שייך לחיות ולקיים הנהגה זו גם עכשיו כמו שהרמח"ל כתב בענין הדרך של עבודת השם לפני החטא של עץ הדעת וכו', והרי יכולים גם עכשיו לקיים תמימות ופשיטות לגמרי בלי שום שכל, וצריכים לאמר שמה שרבינו כתב כאן בתורה ס' ובספר המידות הנ"ל שצריכים שכל וחכמות, היינו רק לפי הרוב שאינם מנסים ללכת בדרך עץ החיים בתמימות ופשיטות גמורה.

ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

בבא קמא לח. שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

תורה סא

סא:ב צריך לראות שלא להסמיך אותם, שלא לתן להם תקף ועז, שלא יהיו מכנים בשם רבי. כי הם עצמן אינם חיבים כל כך, כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם. אך צריך לשמר מאד, שלא לתן להם תקף ועז, כי אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידין לתן דין וחשבון ע"ש.

אצל אבימלך שהרג שבעים אחיו בני גדעון, כתוב (שופטים ט:נו) וישב אלקים את רעת אבימלך וכו', ואילו אנשי שכם שהמליכו את אבימלך והחזיקו בו כתוב (שופטים ט:נז) ואת כל רעת אנשי שכם השיב אלקים וכו'. וכתב הכלי יקר, גדול המחזיק במחלקת וחוטא ולא לו הכבוד – מהחולק עצמו, כמו שלמדו חז"ל מקרח ... ובזה אבין גבי אמרו גבי אבימלך וכו', רצה לומר כל הרעה תלויה באנשי שכם וקולר תלוי בצוארם, שהם החזיקו ביד אבימלך להרג אחיו וגדול עונם מנשא יותר מאבימלך עצמו, דבשלמא אבימלך היה רודף אחרי השררה, אמנם אנשי שכם מה לי שימלך עליהם אבימלך או זולתו מאחיו הקטנים ממנו, ואחיו הקטן יכיח על כלם. זה שאמר 'ואת כל רעת אנשי שכם' שכל הרעה הם עשו אותה, ע"כ.

סא:ב כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג, ע"כ. עיין מש"כ בתנינא תורה קי.

סא:ג אך יש בזה שכל, שיכולין להודיע להם החכמה, ואף על פי כן ישאר הסוד אצלנו וכו' דהינו שהיא רק לעיני העמים בשעה שמודיעין להם, ותכף אחר כך אינן יודעין כלל, רק יודעין שהסוד אצלנו, ע"ש.

משמע שעכ"פ בשעה שמודיעין באמת יודעים רק שתכף אחר כך נעלם מהם.

עיין בשיח שרפי קודש (ב:נד, ושם עם סיפור על מקורבים חדשים – ד:שפט) ז"ל רבנו אמר: אני סוד, ואפלו כשאני כבר מגלה את הסוד, אף על פי כן אני נשאר סוד (רבי נפתלי גלנט). – אמר: עניני הוא סוד, אולם הוא סוד כזה, שאפלו כשאני כבר מגלה את הסוד, אף על פי כן הוא נשאר סוד... עכ"ל.

ובפשטות הכוונה שאפילו בשעה שמגלה את הסוד הוא בבחי' סוד, אבל לאור מה שמבואר כאן בתורה סא, אולי י"ל שכאשר רבינו מגלה סודו, בשעת הגילוי יש באמת ידיעה, רק שתכף אחר כך נעלם ונשאר סוד.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' קיח-קיט, מכון רמח"ל) על הא דאיתא באדרא על רבי שמעון: גלי ברזא, ופירש ז"ל כי אפילו הגילוי צריך שיהיה בסוד. ותדע שזאת היא כוונה אחת בסוד ברית אש (-בראשית). והוא כי הנה היסוד נקרא סוד, והוא ע'. והוא צריך להיות נסתר ונעלם, וצריך לכוין להמשיך הסתר זה לבחינת גילוי. וזה כי הנה חכמם ז"ל אמרו: מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר (מועד קטן טז:). והוא כי היסוד נקרא ירך והוא נסתר בסוד, כנ"ל. וצריך להחזיר אותו בבחינת גילוי כנ"ל, וזה בכח שם יג"ל פז"ק שעולה כמנין יר"ך, וסוד: יגל'ה פ'דיון ז'רע ק'דושים (תיקוני זוהר חדש ספרא תנינא). תמצא שהוא ממש בבחינת הגילוי של היסוד. ולכן צריך לכוין להמשיך הגילוי בכח שם זה. ועם כל זה צריך שיהיה מגולה רק לצדיקים ולא לרשעים, כי לא יהיה חלק בגילוי זה לס"א ח"ו. ולכן צריך להעביר בחי' הסוד, אלא [שצריך] להמשיך הגילוי בסוד בתוך הסוד, וזהו: גלי ברזא. וזה כי תחבר הע' של הסוד עם הר"ל, ויהיה ש'. וסוד זה ברית אש (בגמטריא מוהר"ן), כי צריך להמשיך דבר בסוד אש של גבורה – להרחיק הס"א. והוא האש של מתן תורה. וצירך לכוין כי זה האש הוא אלקים דיודי"ן (-גמטריא ש'), והוא נגד הערלה (ער"ל – ש') שהיא גם כן בסוד אלקים דיודי"ן, אלא שהיא בסוד הנחש. וכשיש זה האש, אז לא תקרב הערלה אל היסוד. והנה הע' של סוד הם כמה בחינות של ע' שיש ביסוד וכו' עכ"ל.

סא:ג יש בזה שכל, שיכולין להודיע להם החכמה, ואף על פי כן ישאר הסוד אצלנו וכו' עיין שם.

ענין זה מזכיר לי חידוש נפלא שכתוב בספר מי השילוח סוף פרשת בהעלותך שכאשר השם יתברך גער באהרן ומרים על מה שדברו על משה רבינו, והשם יתברך הסביר להם גדולת נבואת משה רבינו, באותו דיבר שהשם יתברך אמר להם ראו מפורש האור וההשגה של משה רבינו עין בעין עיין שם. וכז"ל וגם אח"כ נשאר בלבם זאת ההשגה שהי' משיגים לפעמים כהשגות משה רבינו ע"ה אך שהי' יודעים שזה אין שייך להם רק למדרגות משה רבינו ע"ה עיין שם.

ולא עמדתי טוב על דברי רבינו כאן אם כוונתו שממש מודעים להגוים את החכמה ורק שאחר כך נעלם מהם לגמרי וכאילו לא ידעו אותה כל עיקר, וזה כעין מה הדרך הנ"ל שכתב המי השילוח, רק שהוא כתב שלאחר כך לפעמים גם כן היה להם השגות כאלו רק שידעו שזה מאצילות של משה וכו', או שכוונתו שאפילו כאשר מראים להם החכמה הוא רק באופן שהם רק מבינים טוב שיש לנו את החכמה אבל לא משיגים אותו, ואחר כך אפילו זאת נעלם מהם.

סא:ג כפי הזדככות הגוף כן יכולה לקבל נשמה יותר גדולה. ע' פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים לרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעג) ושם הוא גילה שבעיקר יש שני סוגי גופים בחינת בן ובחינת עבד, ואף על פי שאינו אפשר להכיר ולהבחין את זה אבל זה שבבחינת בן יש לו גוף אחר! עיין שם.

ועיין בדרשות הרן שהביא פסוקים והוכיח מסברא שמשה רבינו היה בריאה מיוחד בפני עצמו.

סא:ח "כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) ע"כ. לכאורה טעות וצ"ל תלמידי רבי עקיבא.

בסוף: ועל ידי פגם אמונת חכמים שהוא בחי' הולך רכיל ע"ש, וצריך ביאור.

וי"ל דבתחילת התורה הביא שאמונת חכמים זה לא תסור ימין או שמואל. כי צריכים להאמין ולתפוס חזק בצדיק האמת, וממילא כל מה שמסתכלים בצדדין ומרגלין – רכילות – זה סתירה מן אמונת חכמים.

ויש לציין עוד למש"כ רבינו בתורה כא:ב ז"ל ויהיה לואמונת חכמים התלוי באדנין בבחינת (משלי כב) שמע דברי חכמים וכו' והן מעוררין את המח שיהיה בבחינת קדם בבחינת פנים וכו' וזה בחינת (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך, זה בחינת מח הנאמר אצל אדנין, בבחינת שמע דברי חכמים עכ"ל. הרי גם שם יוצא שרכילות תהיה פגם באמונת חכמים.

ומענין לענין יש לציין למה שרבינו גילה בתורה יז שכאשר יש אהבה בין אנשים, אז האויר נח ודברי הצדיק האמת הולכים למרחוק עד שאפילו העכו"ם מוצאים בספריהם הפך אמונתם. הרי גם לפי זה יוצא שדבר רכילות יהיו סתירה לאמונת חכמים.

ויש להעמיק בזה בענין הבעטליר החרש מהשבעה קבצנים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שהוא לא שמע כלל כל הקולות של החסרונות של עולם הזה – שבכלל זה רכילות, והיה לו חיים טובים אמיתים על ידי הלחם והמים שלו.

תורה סב

ויסב אלקים

תורה זו ממש מפרשת חתימת נ נח נחמ נחמן מאומן, על כן נקראת על שם סבא – ויסב. כי בתורה זו רבינו גילה שעל ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה, והרי ידענו (תורה קכט) שצריכים להיות נאכל להצדיק, הוא רבינו הקדוש. ורבינו גילה כאן שכדי לזכות לאכילה כזו צריכים אמונה בשלימות, בחי' מאומן, וכדי לזכות לאמונה בשלמות צריכים להעלות ניצוצי אותיות הדיבור (אות ד), ועיקר הרמז לנפילת אותיות הדיבור הוא נ' כפופה שמסמן את הנפילה של הה' מוצאות הפה וכמו שהיה במצרים שכל ענין גלות מצרים היה גלות הדיבור, ומתחיל בגנות, בנ' כפופה ומסיים בשבח בן' פשוטה, וזה ענין של ניסן ושל נחמן. וכדי להעלותן צריכים להפוך את הדיבור ע"ש באריכות שזה ענין אחוריים, כמו החתימה של נ נח נחמ נחמן. ובזה חוזרים כל הניצוצות וכל העולם לאמונה, הרי מאומן.

סב:א דע, שעל ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קב"ה ושכינתיה אפין באפין, ע"ש.

בקיצור הכוונות של הרמח"ל לליל הסדר, כז"ל שלחן עורך – בסוד הזיווג, ע"כ. וציינו שם למש"כ בספר פתחי חכמה ודעת (אות צז, שערי רמח"ל עמ' רלא) ז"ל ויש עוד השפעה אחרת (מלבד השפעת הכח שמתחלקת בלילה לקיום הבריות, והשפעה התמידית לחיותם), והוא סוד הסעודה. וזה כי מהזיווג הנעשה, יוצא הארה לבד לעולמות, והיא הסעודה, וזמנה עד שש שעות, שעד שם מגיע הזיווג הראשון, ומשם ואילך כבר נשלם ענין הזיווג הזה, ע"כ.

בספר עמק המלך (שער ו' – עולם התוהו, פרק לו) כז"ל ובזה נברר אוכל מתוך הפסולת, בסוד זיווג הפה העליון של א"א, ומשם מקבלים הארה אבא ואמא, וממנו מזדווגים, והזווג הזה הוא מכונה בלשון אכילה, ע"ש (וזה מש"כ בכוונות – אכל י"ה שת י"ה).

סב:ב אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

עמש"כ באריכות בשיחות הר"ן רלה, שבזה הדרך שפיר יש לדקדק, אבל לא להיפוך – לא לדקדק כדי לבוא לידיעה או השגה.

סב:ב והידיעה היא מהיצר הטוב שבלב והסתרת הידיעה היא מהיצר הרע שבלב, ע"ש.

שיצר טוב ויצר רע בנויים מסוד חכמה וגבורה דדעת – אדיר במרום עמ' תרפד – ע"ש שכל הדביקות תלוי בדעת, וציינו שם למש"כ הצמח בספר אדם ישר, ענין צלם האדם, ולעץ חיים שער נ פ"ג, ושער ההקדמות דף צג:.

סב:ב כי על ידי השלום יודע להשיב על אפיקורסית שבלבו, ע"ש.

צ"ב שלפני זה רבינו הסביר שעל ידי לימוד הפוסקים הוא נתקשר להשלום שבקדושה, ומתקן המחלקת שבקדושה, אזי ממילא נתבטל מחלוקת היצר הרע וכו' ע"ש. הרי שהתיקון של השלום הוא לבטל האפיקורסית שבלבו, ולא נשאר, וכז"ל ואז יוכל לעבוד את ה' בכל לבבו בשני יצרים, ונפתחו לו שערי השכל שיודע להשיב לאפיקורסית, עכ"ל, ולכאורה שם הכוונה לאפיקורסית שבאה מאנשים חוץ ממנו, כי לבו כבר נקי והוא כבר עובד את השם יתברך בכל לבבו, ואיך מסיים רבינו – אפיקורסית שבלבו.

סב:ב וזה (תהלים קיט) אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך – לבב דיקא, בשני יצרין. אימתי כד למדי משפטי צדקך, הינו על ידי למוד הפוסקים, עכ"ל. והנה ראיתי באיזה ספר קדמון שדוד המלך אמר את זה כאשר נגלה לו שם המפורש. ומצינו בכמה מקומות שהלכה משמעה ג"כ בחי' רזין, יעו' למשל בתורה יא:ז , רזין הוא בחי' הלכה (במסכת סוטה כב. הלכה זו משנה).

תורה סב

כז"ל ואינו יכול לדבר שום דיבור לפני ה' יתברך, ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים וכו' כי הוי"ה אלקים בחינת אחורים – מספר רעב [ע"ש בסוגריים ענין האחוריים]. וירד אברם מצרימה – הינו הורדות מימי החסדים ללחלח מצר הגרון, להוציא את הגרון מבחינת נחר גרוני, בבחינת הלוך ונסוע הנגבה, ללחלח הנגיבה, להתקים (ישעיה נח): קרא בגרון אל תחשך וכו' ע"ש.

וא"ש לפי זה מש"כ בפרשת לך לך (יג:ג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה בין בית אל ובין העי. שהלך מנגב, מהנגיבה ע"י בחי' הרע"ב – השמות הקדושים באחוריים, בחינת נ נח נחמ נחמן מאומן – גמטריא (ע"ה) -- ועד בית. גם הס"ת של בית אל ובין העי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – והראשי תיבות – אוהב! אשר היה שם, – ה'ם' וה'י' ביחד זה נ' – אז יוצא מהאותיות – ראש השנה! 'אשר היה שם אהלו בתחלה בין' הס"ת מירון (בצירוף שני ההין ליוד)! רמז על הראש שנה של רבינו שהיה כמה שנים במירון! וגם אש'ר היה שם אהל'ו רהיהשםאהל – בגמטריא ירושלים, כי כמה שנים סבא נסע לירושלים קודם שאומן נפתח. והסופי תיבות של 'שם אהלו בתחלה בין' בגמטריא אומנה. זה בחי' עכשיו שראש השנה באומן – בחי' בית אל. ועוד בעזה"י נביא את הציון לארץ ישראל ואז ראש השנה יהיה בעי בחי' ירושלים הבנויה בב"א. ויהי רצון שנזכה לזה ולא לפירוש אחר שיכולים לפרש בין בית אל ובין העי – שבין בית המקדש הבנויה בב"א ובין החרבה ראש השנה יהיה רק באומן. כי גם הראשי תיבות והסופי תיבות של סוף הפסוק – אל ובין העי – בגמטריא אומנה. ונזכה להביא את הציון ולקיים את הגמטריא של המילים האחרונים של הפסוק "בית אל ובין העי" בגמטריא ירושלים!

סב:ו ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות, נפלו בטעיות כל אחד לפי טעותו, ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג, ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי כמו שטעו בעגל שרצו לעשות העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך וכו'רבים נכשלים ועושים את הסבות אמצעי בינם לבין השם יתברך, הינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסבות, הינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה שהוא המשא ומתן ואומרים הסבא של משא ומתן עקר כאלו ח"ו בלא הסבה של משא ומתן אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה וכו' ע"ש.

ביחוד היראה (עמוד שכ) כז"ל ואומר לך מהו התולדה מכל זה בהנהגה. כי בהתעלם עילת כל העילות, ונשארו הדברים בחוקות הטבע, כי הספירות אינם פועלות בבחי' כל יכול, אלא אדרבא, בדרך סיבות פרטיות שצריכות להמציא כדי להוציא התולדה שלהם וכו' וזה מראה סוד האורות העליונים שהם מוציאים התולדות, אבל הם עצמם מורכבים, צריכים להתגלות ולהתקשר ולהתחבר כמו שצריך לענינם. ובני אדם שמתנהגים כך, נדבקים בדרכי הטבע, ובוטחים הכל בהשדלות שלהם – להשתדל לתקן הסיבות שיצאו מהם הפעולות, ועל כן אינם מתעלים במחשבתם להבין רוממותו ית"ש. ובאמת הם רחוקים ממנו ית"ש, כי אינם רואיים אפילו להזכר בפניו. אבל בשעה שמעלים מחשבתם אליו, אדרבה זה נקרא שמתגלה להם מה שבתחילה מתעלם בתוך ענין הספירות, וזהו ענין "דנחית ליה במחשבתיה לאתריה", עכ"ל.

סב:ו אבל כשאתה מבטל רצונך בשביל רצון הצדיק, כשאחז"ל (מ"ק טז:) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, אזי ידעו מהגלוי על הסתום, כשרואים שמערכת המזלות מחייבים איזה גזירה, וצדיק מבטל, אזי ידעו שיש אלקי נמצא, שהוא עושה רצון הצדיק ע"ש.

עיין דברים רבה (י"ב) שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו... ברא הקב"ה את החרף שיהא חרף, ואת הקיץ שיהא קיץ, בא אליהו עושה את החרף קיץ, שכן כתיב (מלכים א:יז:א) חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. בא שמואל ועשה את הקיץ חורף שכך כתיב (שמואל א:יב:יז) הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר, ע"כ.

תורה סג

ההערות שלי על תורה זו נאבדו בעוה"ר, יה"ר שאזכה עוד להרבה חידושים והשגות בתורה זו ובכל התורה כולה, אמן.

ובשתים יכסה פניו, זה בחי' מגלה טפח ומכסה טפח אצלו עצמו, כי פנים לשון כעס כמ"ש (שמות לג:יד) פני ילכו, וגם פנים לשון רצון והשגחת הש"י, כמ"ש (במדבר ו) יאר ה' פניו אליך, ע"ש.

צע"ק כי מש"כ פני ילכו והנחתי לך, לכאורה הוא לשון של רצון ולא של כעס, שנתרצה לבקשת משה רבינו. ואולי רבינו מפרש את הפסוק – הפנים של כעס שלי ילכו ויסתלקו.

– יש נחש וכו' ופעמים מעופף וכו'. עיין ישעיה יד:כט כי משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף, הרד"ק פירש מדלג ממקום למקום, ומצודות דוד פירש הדולג במהירות כעפיפת העוף. ובישעיה ל:ו פרש"י שרף מעופך מין נחש הוא, ולא שיהיו לו כנפים לעוף, אלא קופץ ומדלג רחוק מאד וזורק להב מפיו, עכ"ל. זוהר חדש רות לט: פירש כפול (כמו מגילה עפה). התרגום: מפריח. בפירוש הרי"ד כז"ל שאינו נזחל על הארץ כדרך הנחשים, אלא דולג ומקפץ על האדם כעוף הפורח, ע"כ. באבן עזרא פירש ז"ל הוא קשה בשרפים – ובפירוש הדר עזר על זה כז"ל והוא המלך שבנחשים שהוא עף ונכנס באדם מעבר ויוצא מגבו, ע"כ.

ידוע בעולם המדע נחש שמעופף מהאילנות, נמצא בדורם ודרום מזרח אסיא בשם:

מעניין שנקראת על שם גן עדן, שהנחש גרם הגירושין ממנו וכל הגברת הרע שנותן לו לעופף כמבואר בתורה זו.

בשתים יעופף

וכן אצל הש"י צריך להיות בחי' מגלה ומכסה וכו', כי צריך לדבק ולקרב עצמו להש"י, כאלו כביכול הש"י נגלה ומתקרב אליו, אבל כל מה שמתקרב יותר להש"י, צריך להתרחק יותר וכו' ע"ש.

והנה בזה הענין של עפיפה, ההתקרבות והתרחקות הם שני צדדים של פעולה אחד. ואילו בענין בשתים מכסה רגליו, רבינו פירש, שיש שני פעולות, מה שהצדיק מכסה והוא להלביש עצמו כדי שיוכל להיגלות, ויש שממש מכסה שלא להיגלות. ואכן שניהם שייכים להכיסוי. ובענין בשתים יכסה פניו, רבינו פירש שני פעולות, מה שהצדיק מגלה פנים של רצון ומכסה פנים של כעס, ולפעמים מכסה פנים של רצון והשגחה, ומשמע כמו לענין כיסוי רגליו, שבשני הפעולות יש כיסוי. והרי רק לענין עפיפה לא פירט רבינו שיש שני פעולות של כיסוי.

והצדיק הוא לפעמים מקבל על עצמו יסורין בשביל העולם והוא כמו חלוף שמחליף עם השם יתברך ההשפעה וההשגחה שאינו רוצה זאת ההשפעה וההשגחה ומכסה פני השגחה זו, ומקבל על עצמו יסורין כי הוא בוחר בהשפעה והשגחה רוחניות וכו' ע"ש. וכן מבואר במקום אחר שצריכים להיות חכם לבחור בהשגות רוחניות.

ובזה יש ליישב הקושיא המפורסמת על מה שאנו מתפללים בשמונה עשרה: ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך וכו', ושואלים שבודאי השם יתברך יתן שכר הראוי, ולמה צריכים להתפלל על זה ומה יועיל התפלה להרבות שכרו מהראוי. אכן לפי המבואר כאן י"ל שמתפללים שיקבלו את השכר בהשפעה והשגחה רוחניות וכו'.

שמעתי מהמוהל באקר, נמלה מלשון נימול – מילה. וכדי להבין קשר ענין הנמלה לראשית התורה בענין ברית, ר"ל שענין הנמלה הוא כנגד מציצה בפה, והוא כנגד הערב רב, ובזה ר"ל איך המילה נמצא במקום טמא [גם הזכיר שאולי יש להשוות הג' קולות של תורה נה, קול כסיל של דרכי אמורי, קול ענות של הפילוספים שאין לבם מכיל חכמתם, וקול מחרף ומגדף של השונאים, ור"ל על פי דרכו שהם נגד מילה פריעה ומציצה. ולפי דרכינו י"ל שדרכי אמורי הוא לעומת התפשטות חכמתם הטיפשית להעולם. קול ענות הפילוספיא, לעומת מהירות ועומק שכל עצמם, וקול מחרף ומגדף, לעומת כמה שחכמתם נכנסת לעומק מוח ולב העולם, ועמש"כ לקמן]. אכן לכאורה רבינו הראה הקשר שבתחלה דיבר על כנפי הקדושה, שהם ו' שנחלקים לשלש וכו', ושוב מסביר ענין הכנפים של הנחש, שהם גם כן נחלקים לשלש. וזה לעומת זה, בחי' בשתים יכסה פניו, שהוא ענין מה שהצדיק מגלה טפח ומכסה טפח אצל עצמו ובוחר באיזה השפעה שרוצה, בטומאה הוא ענין מה שכלם מעופף במהירות ונפתח להם חכמתם מאד. ובחי' בשתים יכסה רגליו, שהוא ענין מה שהצדיק מגלה ומכסה נגד העולם, בטומאה הוא ענין התפשטות חכמתם בעולם [ולפי ההשואה להג' קולות כנ"ל, הרי תיקון קול כסיל ברוב דברים זה דוקא להבין שיש להתכסות בצל יד ה']. ובחי' בשתים יעופף, שהוא ענין מה שהצדיק מתקרב ומתרחק מהש"י, בטומאה הוא ענין ההיזק לאחרים בהעמקות שנכסת לתוך המוח והלב שלהם – וזה היפוך של הקדושה שענינו בשימוש עבודת השם, כי חכמתם מתחיל בנפרדים דייקא, ודוק. ועיין לעיל שי"ל שענין זה של העפיפה הוא כנגד קול מחרף ומגדף המבואר בתורה נה, ושם בתורה נה מבואר התיקון לזה הוא אסיפה, לראות את עצמו בהיכל השם, ששם כולו אומר כבוד, והרי זה תכלית שימוש ועבודת השם.

תורה סד

עיין ברמב"ם הלכות ע"ז ב:ג איסור מינות מהפסוק (במדבר טו:לט) ולא תתרו אחרי לבבכם, ולהלן בהלכה ה' שמדבר על עבודה זרה, כותב על האפיקורסים שאסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר (משלי ה:ח) ואל תקרב אל פתח ביתה, ודייקו שעל מינות יש דין של דע מה שתשיב.

סד:ב נמצא שהחלל הפנוי מקיף את כל העולם, והש"י שהוא סובב כל עלמין, מסבב גם על החלל הפנוי, וע"כ שייך לומר ממלא כל עלמין, היינו כל הבריאה, שנברא בתוך החלל הפנוי, וגם סובב כל עלמין, היינו שמסבב גם על החלל הפנוי, ובאמצע מפסיק החלל הפנוי, שכביכול צמצם משם אלקותו וכו' ע"ש.

וכן כתב בספר עמק המלך (א:ב ד"ה והדין הזה) הכדור הזה יהיה מקום הראוי, להבראות תוכו כל העולמות. נמצא שחלק אין סוף שבתוך השיעור ההוא הנזכר, הוא מוקף, והאין סוף אשר הוא סביב אל החיקיה הוא מקיף, נמצא לפי מה שאמרנו האין סוף יתברך שמו הוא מקיף ומוקף, ע"ש, ומבואר עוד יותר שם א:נז.

סד:ד ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם וכו' ע"ש. ועכ"ז ביום ראשון כתוב יום אחד, שכולו אחד, ולא התחיל החלוקה אלא ביום שני.

סד:ד ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בריאת העולם ע"י חלל הפנוי כנ"ל וכו' ובתוכו ברא את כל הבריאה, היינו הימים והמדות, ע"י הדיבור, וכו', וכ"א מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבו הוא בריאת העולם על ידי הדיבור כנ"ל, כי כל הדברים שכ"א מהם מדבר, הכל הם רק בשביל בריאת העולם שנעשה על ידם בתוך החלל הפנוי שביניהם ע"ש.

ולכאורה מבואר שת"ח הם מרכבה לבחי' הסובב כל עלמין, והם בונים העולמות שזה בבחי' ממלא כל עלמין. והרי בני העולם חיים במציאות זה של אלו העולמות. והם צריכים ליזהר מאד לבלי ליכנס לבחי' החלל פנוי.

אלא שלא כן היה ברבי שמעון בן גמליאל – בעל המימרא של המשנה (אבות א:יז) כל ימי גדלתי, [והוא פלא שרבינו לא מזכיר ששמו (-והרי רבינו הדגיש שצריכים לראות בעל המאמר כדאיתא בירושלמי וכו'), ואולי כי הדגש על בחי' החלל פנוי שאין בו שמות], כי רבי שמעון אומר שהוא לא גדל בתוך אותם העולמות שהת"ח בנו ובונים, אלא הוא היה חי בחלל הפנוי, ובנה לעצמו את העולמות. וכיון שהיה נמצא בבחינת החלל פנוי היה צריך לשתיקה, כמו שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ועכ"ז היה מגדל ימיו ומדותיות בבחי' בריאת העלם, וכמו שאמר כל ימי גדלתי. והרי רשב"ג היה שותק לבחי' החלל פנוי, ועכ"ז היה מדבר ובונה עולמות.

סד:ד ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בריאת העולם על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם וכו' כי אלו היו כל הת"ח אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלוקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכ"א מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחינות צמצום האור לצדדין וכו' ע"ש.

מן הסתם כבר כתבו את זה ועכ"ז לא אמנע מליכתב כי לא מצאתי מיד, ולכן ראוי לכתוב כאן במקומו.

לכאורה זה הענין של השבעים סנהדרין שהיו יושבין בעגול כלבנה, כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין לז) עה"פ (שיר השירים ז) שררך אגן הסהר אל יחסר המזג (ועיין בזה בליקוטי הלכות או"ח תפילין ה:יח). עיין בזה בספר יחוד היראה ז"ל והנה הי"ח אלה כשיורדים הם בוררים ה' אורות לכל הצדדים, והוא ממש ענין הע' זקנים, שנבררים ע"ב לחשבון שוה, ונשארים ע' וכו', ע"כ, שזה ממש הסוד של צורת מחנה ישראל בי"ב שבטים מקיפים מחנה השכינה והארון – שהיה למעלה מן המקום, וז"ל ותראה סודם בארון וד' דגלים, והקב"ה סידר ישראל בזה הסדר, כי עד שרצה לכלול בהם החכמה עד שהיו נקראים דור דעה, שהרי הוכנו להיות כדוגמא של מעלה, ולכן יוכלו לקבל החכמה, ע"ש באריכות.

סד:ב וע"כ ישראל נקראים עבריים, ע"ש שהם עוברים באמונתם על כל החכמות וכו' ע"ש.

וכן משה רבינו קבור בהר העברים (דברים לב:מט – עלה אל הר העברים הזה הר נבו), ועיין ברש"י עה"פ (חקת כא:יא) ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר וכו' ז"ל העברים, דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי, ע"כ.

סד:ד ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה – כי על ידי שאחז במדרגה זו בבחי' שתיקה כמו שאמר שאין טוב משתיקה, על כן היה מגדל ימיו ומדותיו שם בחלל הפנוי, כי אסור לכנס שם כי אם מי שהוא בבחי' שתיקה ע"ש.

יש לעיין בזה, דשתיקה הוא בחלל הפנוי והדיבורים שהם מדות וימים הם דוקא בנין עולמות על ידי דיבור דייקא ולא שתיקה. ומשמע מזה שכדי להיות מבוני העולמות צריכים קודם, הדרגה הזו של שתיקה, ועל ידי זה יכול ליכנס ולדבר ולבנות העולמות.

וכן לכאו' מבואר בתורה מט באריכות. כי מה שמבואר שם שצריכים לצמצם האור אין סוף שבלב, זה בעצם תיקון החלל בשתיקה.

תורה סה