תורה רעא

צריך שיהיה להאדם עזות דקדשה כמבואר בכמה מקומות (עיין תורה קמז, כב, ל, שיחות רלב, חיי יז). ונראה שלפיכך בברסלב לא העריצו כל כך את האגרת הרמב"ן, אע"פ שחשובה מאד ובדוקה בהטחתה להשיג רוח הקודש, כמובא מר' חיים ויטל בריש שער ד' של שערי קדשה, כיון שהיום מאד מאד צריכים עזות דקדשה ואינה נזכר בהאגרת (הגם שזה עצמו – לקיים דברי האגרת, דורשת המון עזות דקדשה), רק ענוה בכלל, והיום צריכים להראות שחלק מענוה אמיתית הוא זה להיות חזקים מאד בעזות דקדשה.

מראה מקומות לענין ענוה פסולה, מצאתי במקרה בקונטרס לב שומע על פרשת שלח – מיוסד על ענין ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם, ובמדרש רבה שם, שפת אמת וליקוטי הרי"ם שם, מנורת זהב פר' בשלח בשם ר' זושא, תורת אבות פ' תצוה מר' משה מקוברין, צדקת הצדיק אות קנד – כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו וכו' – לקח את זה ישר מרבינו, תולדות יעקב יוסף פ' עקב ד"ה ואחר הצעה, שם משמואל פ' יתרו תרעה ד"ה נראה לפרש, ספר שערי העבודה – שיש אומרים שהוא מרבינו יונה ז"ל הפתח הראשון הוא: שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדולתם וחשיבותם וחבתם אצל הבורא יתברך. וישתדל ויתחזק תמיד להמיד עצמו במעלה ההיא, ולהתנהג בה תמיד. בכל יום ויום יוסיף אומץ לקנות מעלות ומדות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו. ואם היה ראשיתו מצער, אחריתו ישגא מאד וכו' וכו' ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה, ויעלה בלבבו גאוה לעשות דבר שאינו הגון, יבוש מעצמו ויבוש מאבותיו. וישיב לנפשו ויאמר: אדם גדול וחשוב כמוני היום, שיש בי כמה מעלות טובות רמות ונשאות, ושאני בן גדולים בן מלכי קדם, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים (-לשון של יוסף הצדיק) ולאבותי כל הימים. ואם חלילה וחס לא יכיר מעלתו ומעלת אבותיו, נקל יהיה בעיניו ללכת בדרכיו הפריצים. להגלות נגלות כאחד הנבלים למלאת תאותו בחיקו, כאשר אמר אמר המשל, כל מי שאינו מתבייש מנפשו מאין לנפשו ערך בעיניו. על כן האיש העובד ישתדל תמיד להשיג ערכו וערך הצדיקים והחסידים ומעלתם חשיבותם וחבתם לפני השם ית' ודבקותם וכו' עיין שם.