תורה רעד

דע שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקר עצמן מהשם יתברך וכו' וכו' ודע שיש מהם כשמגיעין ובאין למה שהתאוו דהינו לכפירה גמורה חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תכף ומיד מתים מן העולם, ואז רואין האמת, ע"כ.

עיין במסכת סוטה ט. אמר רב המנונא אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו שנאמר (איוב כ) במלאות ספקו יצר לו וגו', ע"כ.

תורה רעז

ודע שעקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב (שמות טז) 'אכלוהו היום', כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כלו אלהות כלו קדש, וכמבאר (עליל בסימן נז). ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר. כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת, חס ושלום, והתקון הוא על ידי האכילה של שבת, כי חלול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות וכו' ע"ש כל התורה.

וקצת יש להעיר ממסכת שבת (סט.) בהיכא תמצא שיתחייב על שגגת כל הל"ט מלאכות ז"ל אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת, דיד ליה לשבת במאי?! דידעה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, ע"כ. וביאר הריטב"א שמשום קידוש והבדלה ועונג שבת באכילה לא מיקרי שיודע את השבת, שעיקר השבת הוא שביתת המלאכות שבה, ע"ש. הרי שלכאורה אין אכילת שבת אלים לתקן חילול המלאכות.

אכן יש כמה וכמה עוד דרכים במפרשים שם, למשל בספר ענף יהושע (ד"ה דידע) כתב שבאמת הגמרא היתה יכולה ליישב דידע מעונג שבת. ובספר חידושי גור אריה (ד"ה דידע, בתירוץ א') פירש שאין לומר שידע שבת במצות עונג שבת, משום שידיעה הבאה לחייב קרבן צריך שתהיה ידיעה מענינו של הקרבן כגון לאו או כרת, ועל כן אין די בכך שידע שבת בדבר שאינו נוגע לקרבן כעשה ד'שבתון' או כמצות עונג שבת. (ועיין בתוס' שהשאיר בתימה למה הגמרא לא יישבה מעשה דשבת, ובספר עץ הדעת טוב (ד"ה דידע) פירש שאף אם הזיד בעשה אינו ראוי לכפרה, כי מה לי מזיד בלאו או בעשה, סוף סוף נקרא מזיד – ולפי זה הרי העשה ממש שוה להלאו).

ב"ה

שבועות יום טוב שני באומן תשע"ג