תורה רפב

ע' מש"כ בתורה רעז-ח. וע' מש"כ בתורה ל:ז ששם לכאו' מבואר דרך שהצדיק מוכיח ועל המקבל תוכחה לעשות האזמרה ע"ש.

כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות וכו' צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב וכו'.

במסכת שבת (קכז:) הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות (-וי"ג דנין אותו לכף זכות. וי"ג הדן חבירו לזכות דנין אותו לכף זכות), וע"ש בגמרא כמה מעשים בענין זה, כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות.

והנה כבר מבואר שהלימוד זכות זכות של רבינו בתורה רפ"ב אינו הלימוד זכות הרגיל שנמצא במנין המצות (שעליה אסור לדון רשעים לכף זכות ואסור לדון משכב זכר לזכות וכו'), כי המצוה ללמד זכות הוא כאשר יש חשש במעשיו של אדם ובכוונתו, יש מצוה ללמוד עליו דרך שהוא עשה בכשרות וכהוגן, ואילו רבינו אומר שאפילו על רשע שבודאי עשה הרבה רשעות – ואסור ללמוד עליו זכות כאשר יש חשש במעשיו וכוונתו, יש לחפש ולמצוא בו משהו טוב. וזה פשוט.

וזה הדרך השני שרבינו הראה פה כבר מובא בספר תומר דבורה, פרק ראשון על המדה הששי: כי חפץ חסד הוא, וכדאי מאד לראות כל דבריו בשלמותם, ואכן אביא רק קצת מהם: ראוי לאדם להתנהג אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים או מדה טובה שמתנהג כשורה יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפץ חסד ויאמר די לי בטובה זו שיש לו וכל שכן באשתו כדפרשו רז"ל (יבמות סג.) דינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טוב פלונית שיש לו יהיה חפץ חסד, ע"כ. וע"ע שם מדה ח', לשכוח את הרע שבאדם רק לחשוב לו הטוב. ובמדה י"ב כתב ז"ל אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם וכו' ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב, אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות, אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו, ע"כ [ומדה זו לכאורה אינה כפי ענין מציאת נקודה טובה של אותו אדם עצמו, וע' מה שהבאתי מספר דעת תבונות של הרמח"ל]. ובמדה י"ג כז"ל שאפלו שלא ימצא טענה מאלו הנזכרות יאמר כבר היו שעה קדם שלא חטאו והרי אתה שעה או בימים קדמונים היו כשרים ויזכר להם הטובה שעשו בקטנותם ויזכר להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו, עכ"ל.

אכן במאמר הגמרא הנ"ל של הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות, הקשו המפרשים שלכאורה אי אפשר לפרש שמן השמים דנין אותו לזכות, זה אותו ענין של הדן חבירו, כי כלפי שמיא אין שום ספקות על מעשה אדם וכוונתו, הכל גלוי וידוע. [והבן יהוידע דחק ליישב, שדנין אילו היה יכול לעשות כמה מצות, ונותנים לו שכר על זה, ואיני יודע איך יגדיר את זה, כי האפשריות הם עד אין סוף, והאם על כולם יקבל שכר?]. והפלא יועץ (ערך חשדא) כתב, שאף שיודע הקב"ה צד זכות וצד חובה, ידונו מעשה זה על פי צד הזכות שבו, ע"כ ראיתי מובא. וזה נראה כמו הלימוד זכות של תורה רפ"ב, והוא המבואר בספר תומר דבורה הנ"ל בי"ג מדות של השם יתברך להדמות לו יתברך ללכת בדרכיו, למצוא ולהתיחס רק את הטוב, וזה דייקא הוא הדרך של לימוד זכות של הש"י.

ונמצא שעל ידי שהאדם מקיים המצות ללמד זכות בעניני החששות, בזה הוא זוכה שהשם יתברך מלמד עליו זכות בדרך של תורה רפ"ב.

מעלת לדון לכף זכות (-אע"פ שביארתי שכאן אין מדובר במשמעות הפשוט, עכ"ז ראיתי להביא את זה כאן)

מסופר על הבעל שם טוב שפעם ראה חילול שבת, ודאג שעל כרחך יש בו איזה שמץ וכו'.

נ נח אחד ראה חילול שבת, והחליט שחייבים לדון לכף זכות, ועל כרחך, סבר בדעתו, שאותו חילול שבת היה פיקוח נפש, וכן היה אותו מחלל נסתבך בפיקוח נפש. וכן כל פעם שראה חילול שבת, הוא היה דן לכף זכות שעל כרחך על עסקי פיקוח נפש היה, ופלא, כן היה. והמבין יבין.

ספר המידות:

מידות ה. מי שיש לו מחשבות רעות...

התנשאות יז. מי שמלמד זכות על ישראל זוכה לעליה גדולה.

ממון סו. מזונות של אדם נתמעט כשאין דן את האדם לכף זכות

רחמנות יב. הדן את בני אדם לכף זכות יזכה לקבל את המועדים כנכון.

שרים ב. מי שאין דן את חברו לכף זכות כאלו הרגו גם השרים אינם נוהגים עמו בישרנות

תפלה נט. מי שמלמד זכות על ישראל על ידי זה מעורר תשועה והתשועה באה על ידו.

תורה רפב. בענין לחפש הטוב. ידוע שבטבע עיני האדם לחפש דוקא החסרונות, ע' בשולחן ערוך הלכות נשיאת כפים (קכח:ל) ז"ל מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקמות או עקושות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, והוא הדין למי שיש מומין ברגליו וכו', ע"ש. ובפשטות זה מבחינת כי יצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום (בראשית ו:ה). אכן כל דבר יש לו שורש בקדושה. ונראה בזה שבאמת העינים מחפשים את הטוב האמיתי שבאדם, וכיון שהטוב אמיתי הוא מה שאינו נראה, וכמו חלק האדם לעולם הבא הוא בחינת מה שהוא כבר ביטל את עצמו כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ב שעיקר התחיה לעתיד הוא השפלות של כל אחד, והוא בחי' משה רבינו שיש בכל אחד, בחי' הטוב, וע"ש שדייקא על ידי הסתכלות של הצדיק בהם בני אדם מקבלים גדולתם. כי העינים האמיתים מחפשים את הטוב המוצנע והצפון בפנימיות או במקיף. והצדיק שולט בזה, ושאר בני אדם שאינם עומדים בזה, ראייתן נפולה ומחפשים לסתם חסרונות השם ירחם.

במלכים (א:א:מב) עודנו מדבר והנה יונתן בן אביתר הכהן בא ויאמר אדניהו בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר. ובפירוש כסא נכון כתב, מה שיך היותו מבשר טוב בשביל היותו איש חיל שרצה לומר תקיף וחזק (או כתרגומו – ירא חטא), אלא הטעם הוא לפי שהסטרא אחרא ויצר הרע תמיד מבקשים לבשר את הרע שהוא טבעם, ולכן הרוצה לבשר את הטוב צריך שיהיה איש חיל להתגבר על הסטרא אחרא ולכבש את יצרו כדי לבשר את הטוב, והנה השיבו יונתן, שבאמת היה מבשר טוב על כל פנים שאם לא היה טוב לאדניהו היה טוב לכל ישראל, ע"כ.

והנה אם כן הוא לענין בשורות, כל שכן לענין ההשתדלות לראות רק הנקודות טובות.

למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע

כתוב בתורה, ואהבת לרעך כמוך, וכתב היראים ס' רכד ז"ל יכול לכל, תלמוד לומר, כמוך, לרעך שהוא כמוך וכו' עיין שם. וכעין זה ברש"י וברשב"ם ובעוד ראשונים. ולכאורה לפי המבואר כאן, יש למצוא נקודה בו שבו הוא כמוך, והרי הוא עדיין בכלל ואהבת לרעך כמוך. ולפי זה הדרשה הנ"ל אינו אלא כאשר לא מסתכלים על הנקודה טובה, ובהאי גוונא גם רבינו כתב בספר המידות (רשעים ו) מי שמלמד זכות על רשע, גם הוא נקרא רשע, ע"כ.

צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב.

יש להעיר שמצינו ענין אבק לשון הרע שלא לספר אפילו מהטוב, שמתוך שבחו בא לגנותו. וכן מצינו בפרשת בהעלותך שבני ישראל עשו את הפסח בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון, ואילו חומש במדבר מתחלת באחד לחדש השני, ופרש רש"י ז"ל (במדבר ט:א) ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, ע"כ. הרי נקודה טובה – שעשו את הפסח, חשוב גנות.

אין מתאבלין על הרגיל לעשות עבירה (יורה דעה שמ:ה), ועם כל זה הספידו אביה בן ירבעם, יען נמצא בו דבר טוב.

אפילו בפושעי ישראל יש נקודה טובה

ע' בדעת תבונות (סימן קס, ובכללים ראשונים שם סי' לב), ז"ל יש לכנסת ישראל שורש של קדושה שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד.) אף על פי שחטא – ישראל הוא. ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג:כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב, אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל – מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה, עכ"ל. ובכללים ראשונים מבאר בלשון קבלה, שהשורש העליון נקראת לאה, שנעשית ממלכות אימא, והיא במקום המוחין, והיא עלמא דאתכסיא. ורחל היא שורש התחתונים, והיא עקרת הבית, והזיווג העיקרי הוא בה. וחידוש ההשפעה בה, אך השלמת ההשפעה בלאה, ע"ש.

למצוא הטוב אפילו בהרשע. לכאורה כל זה הוא עבודה פנימי, אבל משפה ולחוץ – לספר לאחרים מצדקת הרשע, אסור, א' מדין אבק לשון הרע אסור לספר מטובת אחריני. ב' אסור לספר משבח הרשע כמבואר בספר שערי תשובה לר' יונה שער ג' מאות קפט-קצא הובא בחק לישראל פרשת וילך יום ה'.

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו וכו' שצריך לדון את עצמו לכף זכות ע"ש. ועמש"כ בתורה רעא בענין עזות דקדושה ובגנות ענוה פסולה.

ע' במסכת נדה (ל:) ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע.

המהר"ץ חיות הקשה על הגמרא שהרי שנינו במסכת אבות (ב:יג) ואל תהי רשע בפני עצמך, ותירץ שהגמרא אינה אומרת שהאדם יחשוב את עצמו רשע ממש, אלא שאין לו להגיע למצב של שאננות מחמת שבחי הבריות למעשיו הטובים, אלא ידע תמיד שעדיין לא השיג שלמות, ושעליו להמשיך להתאמץ לצאת ידי חובתו לפני ה' (ארטסקרול). והנה רבינו כאן לא דיבר על אדם השלם שכולו טוב, אלא להיפוך, על אדם שרואה את עצמו כמעט ברע עד שהוא צריך לחפש אחר איזה טוב שיש לו. ואולי רבינו היה מסכים שהאדם השלם כבר צריך לבדוק אחר חסרונותיו, וצ"ע.

והמהרש"א פירש שיחשוב שבגלגול הקודם היה רשע, וצ"ע כנ"ל (אם ענין של תורת אזמרה נוהג גם על זה).

ועוד י"ל הגמרא בנדה, שכיון שכל העולם כולו אומרים שהוא צדיק, על כרחך זה בגלל חטאתו ופשעו, דהא קי"ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, נמצא שהמוכיח שנוא (לשון רבינו תורה י), ומן הסתם לפחות קצת מן השונאים לא יחזיקו לצדיק. וביאור המשך הגמרא, שתחלה הקימה שמשביעין את הוולד קודם שיצא לעולם, תהי צדיק ואל תהי רשע ע"ש, ושמא תאמר להיות צדיק כזה שמצדיק את הכל, שאומר שכולם צדיקים ואין רע ורשעות, על זה משביעין אותו מיד, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק, היינו שהוא מחזיק את כל העולם לצדיקים, כמו שאמרו (רש"י פרשת דברים א:כו) משל הדיוט, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך, והרי הוא שומע מהם כולם שהוא צדיק, אז ע"כ עליו לדעת שאין זה אלא רשעות.

תורה רפב ד"ה ודע שיש בכל דור וכו' הוא מתחיל מן ויקרא אל משה וכו' שאז קראו השם יתברך וכו' ע"כ. והנה ידוע רמז לחשיבות תורה רפ"ב בפסוק (ויקרא טז:ג) בזאת יבוא אהרן אל הקדש [וי"ל שזה בחי' ויקרא אל משה] בפ"ר בן בקר לחטאת. בפ"ר בגמטריא רפ"ב, 'בן בקר לח' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בזאת ע"ה בגמטריא תיא כמנין התורות שיש בלקוטי מוהר"ן (ע"ה בגמטריא בקר).

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד... שצריך לדון את עצמו לכף זכות ע"ש.

לפעמים רחמנא ליצלן מגיעים על האדם פורעניות וצרות ודחקות, וצריכים לקבל באהבה ולהצדיק הדין, אלא שלפעמים האדם מיישב בדעתו, שבגלל עונותיו וכדומה, כאילו תמיד מגיע לו להיות בעל יסורים ולסבול מצרות ודחקות וכדומה ר"ל. ולכאורה מוכח מדברי רבינו כאן שאין לעשות כן, אלא לעולם ישתדל לראות את עצמו טוב ולחיות בשמחה.

תורה רפ"ב

'אזמרה לא"להי בעודי' עם המילה הראשונה בתורה, דע = נ נח נחמ נחמן מאומן. רפ"ב עם האותיות בגמטריא נחמן מאומן.

תורה רפב. למצוא הנקודה טובה. כי אפילו פג"ר יש לו נקודה טובה להוריד אותו לרפ"ב, ואפילו אפ"ר יש לו נקודה טובה להעלות אותו לרפ"ב..

והנה בברסלב היו אומרים סימן לתורה רפב מהתורה, בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפ"ר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ויש לראות ש"בן בקר" בגמטריא נ נח נחמ נחמן, לעולה ע"ה בגמטריא מאומן עם האותיות. וכן בזאת עם הסופי תיבות של יבוא אהרן אל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ויש לומר שואיל לעולה בחי' תורה איה, שאלו השני תורות הם השני אלפין, כמו שרבי נתן כותב בלקוטי הלכות (עירובי תחומין ו) ע"ש.

וי"ל עוד, בזאת ע"ה בגמטריא תי"א סימנים שיש בלקוטי מוהר"ן קמא ותנינא.

איך מציאת הנקודה טובה פועל להפך את האדם לטוב

איך באמת יכולים להפוך הכל לטובה רק על ידי נקודה טובה קטנטנה? ועוד הרי הרשע שאין לו אלא איזה נקודה טובה, אפילו אם נתחזק מאד אותה נקודה טובה, אין לו עוד כלום טוב לעמוד בעדו, אז כמה זה יכול לעזור לו באמת?

לכאורה ההבנה הפשוטה והשטחי לדברי רבינו כאן הוא שכל פעם מחפשים נקודה טובה ועוד נקודה טובה עד שהטוב מתגבר ושולט לגמרי והרע נופל ונתבטל.

אכן המעיין היטב בתורה יראה שלענין הנקודה טובה של אחרים רבינו כותב שצריכים לחפש ולמצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ועל ידי זה מוציאין אותו מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה, ורק לענין האדם עצמו רבינו מוסיף ז"ל וכמו כן צריך לחפש עוד, למצוא בעצמו עוד איזה דבר טוב וכו' ועל ידי זה נעשין נגונים וכו' ע"ש. ומשמע שהם שני ענינים, עיקר הדבר להחזיר את האדם לתשובה אינו תלוי רק למצוא איזה זכות שעל ידו ימצא האדם בכף זכות, וכיון שהאדם הוא בכף זכות יכול לשוב בתשובה, ובעזה"י נרחיב דיבור על זה לקמן. ורק לגבי עצמו יש עוד ענין לחפש עוד נקודות טובות והוא כדי לבנות הניגון. וכן מדוייק בפסוק, אזמרה לאלקי בעודי, בעוד שלי, בנקודות טובות שלי. כי רק השליח ציבור יכול לבנות הניגון על ידי חיפוש נקודות טובות נוספות באחרים, וזה רק מחמת שכל אותם הנקודות טובות נכללין בו.

ובזה אתי שפיר מה שקי"ל כבר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' ובפרפראות לחכמה שם, שהדן את חבירו עושה לו ראש השנה ע"ש, ומבואר שלא נכנסים כלל לחשבון אחרים, וכדברי התם בסיפורי מעשיות, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ומה לנו עוד ("און ווידער") לדבר מאחרים (בלשון הקודש יוצא מדוייק שאפילו על העוד טוב מה לנו לדבר מאחרים, ואולי אפילו ביידיש), ולכן נייחא טפי להבין מה שרבינו גילה בתורה רפב לדון לכף זכות, אין הכוונה לחפש יותר מדי בחבירו, רק לתפוס איזה צד הבטה והסתכלות לטובה. ורק הצדיק שיכול לעשות ראש השנה, ובו כלולין כל הנקודות טובות, הוא יכול לחפש וללקט כל הנקודות טובות באחרים ולעשות ניגונים מהם.

ואכן בספר חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד יסוד א' כז"ל יסוד היסודות ועקר העקרים, מה שזכינו לשאב ממימי הנחל, הוא לידע ולהודע כי כל מה שעובר על האדם בין ברוחניות בין בגשמיות, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל בגזרת היוצר הוא, כי אם האדם איננו ראוי ולא זכה עדין להתקרב אל קדשה ואל המצוה לעשות אותה, מבלבלים אותו מן השמים ממנה, כי נתגלגלת בתוך מחשבותיו מחשבה מבלבלת כזאת, אשר אינה מניחה אותו לעשות הדבר שבקדשה אף שרצה לעשותה, וכל זה אינו חס ושלום לנקמה מהשם יתברך, כי אם ברחמיו יתברך, המרחם על כל מעשיו, יודע ועד דין אמת, כי אי אפשר לקרבו אל הטוב כי אם בדרך זה, להודיעו איך הוא רחוק מטוב, ואיך הוא עומד במדרגה פחותה כזו, ואין עליו לעשות כי אם לצעק אחר המעשה הרע להשם יתברך על זה, ולספר הכל לפניו יתברך, ולשפך לבו בתחנונים ולפרש שיחתו לפניו ולבקש ולהתחנן על נפשו, שיזכהו השם יתברך להתקרב אל הדבר שבקדשה, וזהו נפלאות תמים דעים, ועל יסוד זה סובבים הולכים כל המאמרים וכל התורות של הלקוטי מוהר"ן, וכל מיני התחזקות, ובפרט התורה "אזמרה לאלקי בעודי", לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רפב, מה שצריכין לדון את עצמו ואת אחרים לכף זכות, כי זהו עקר הלמוד זכות שכל הירידות שעברו עליו ועליהם, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל מן השמים כדי לקרבו בדרך זה. אבל הרחוקים מהצדיק האמת אינם מבינים זאת, וגם המקרב צריך זכות גדול שיזכר זאת תמיד, ועל הכל מזה מה שעובר עליו יתחזק בתפלה להשם יתברך, שיתקרב על ידי הירידה ואל יתרחק על ידה חס ושלום, וכן בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן פב בהתורה "כי תצא", מענין כסדר ושלא כסדר בין ברוחני בין בגשמי, והבחינה מכ כחינו המובא שם הכל כנ"ל, וזכות ההתגלות הזאת יעמוד לנו לילך בזה, אמן, ע"כ.

והנה היסוד קיים ויציב, אבל מה שכתב שהוא מיוסד בתורה רפ"ב – אזמרה, תמוהה מאד, כי מבואר שם, וביותר במפרשים, שאין הדיון לכף זכות שם אלא למצוא נקודה טובה, ומוהרנ"ת בעלים לתרופה אפילו מביא לשונו רבינו שנתן כמה דוגמאות על נקודות טובות הנמצאים, וזה ממש בלי לסמוך בכלל על היסוד הזה שהכל מהשם יתברך, אלא אדרבה למצוא משהוא טוב שהוא כן זכה. ולכאורה על כרחך צריכים לומר שרי"ב זצ"ל הבין בתורת אזמרה, שלאחר שמוציא נקודה טובה, אז צריכים להפוך את הבן אדם על דרך היסוד הזה, והיינו שבלי שמוציאים שום נקודה טובה בהאדם אין על מה לדבר, כי לאיזה צד זכות יש להפוך אותו אליה, להגיד שהשם יתברך עשה את הכל, בסדר, אבל האיש הזה כולו רע, אבל לאחר שמוציאים איזה נקודה טובה, אז כבר יכולים לתפוס את הבן אדם על צד הטוב, ולהקימו חזק ויציב על צד הטוב, ואז לפטור את כל הרע נגדו. וצריכים לומר שזה החלק של "התשובה" שרבינו כתב שם שעל ידי שרואים את הנקודות טובות שבו יחזור אותו בתשובה.

ועדיין צ"ע למה הוא מוכרח לפרש את התורה רפ"ב ככה, שלכאורה לא צריכים לזה בכלל. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן.

ושוב השם יתברך באמת האיר עיני, כי מצאתי בדעת תבונות ח"ב של הרמח"ל (נדפס בספר גנזי רמח"ל) יסוד עצום שיתכן שהוא באמת פנימיות הכוונה של רבינו, ויתכן שר' יצחק ברייטר ז"ל רצה לחתור ליסוד הזה. וכך הרמח"ל מסביר שבעצם נשמת ישראל הוא ממש טוב כחלק ממחויב המציאות הטוב (ע' לקוטי מוהר"ן תורה נב), אלא שהם מנותקים משורשם, וכל מיני רע נספח עליהם ומונע אותם ומבדיל אותם משרשם, וכל אחד יש לו הנקודות טובות שהן הם שרשו בטוב, רק שצריכים לקשר את הטוב ההוא לשרשו, ואז הכל מתוקן. נמצא שלא צריכים רק לקשר אותו, הנקודות טובות שלו לשרשן בקדושה, אז ממילא הוא כבר מתוקן לגמרי, כי הרע כבר בטל לגמרי, כי לא היה יכול רק לעכב אותו, והוא כבר מקושר בטח. כך הבנתי דבריו לעת עתה. וזה כמו חולה שסובל כל מיני מחלות, וצריכים רק לקשר אותו לשים בדם שלו מה שהוא צריך, וממילא חיו יחיה, ויבריא, ויתחזק, וכל המחלות יפלו ויתעלמו.

וזה לשונו:

סא) אמרה הנשמה: שיהיה החוטא עצמו נתקן על ידי העונש – אני מבינה. אך איך יהיה התיקון הזה משוה החוטא לצדיק או לבעל תשובה? כי סוף סוף הזכות צריך שיוולד מן הבחירה, והעונש אינו תלוי בבחירה.

סב) אמר השכל: הן אמת, שהענין הזה עמוק מאד, והוא מן העיקרים הגדולים אשר בהנהגתו יתברך שמו. ואנחנו מצאנו לרז"ל מאמרים תמוהים בזה הענין. כאשר אמרו (שהש"ר ה:ג): "פתחו לי פתח כחודו של מחט" וכו', והרי אין זה מן המשפט שהקב"ה רוצה לכלכל. ואם תאמר – שהוא ממידת החסד, אם כן אין צריך אפילו הפתח כחודו של מחט. אמנם הענין הזה תלוי במה שהודיענו רז"ל בענין בריאת העולם – שהקב"ה ברא את העולם בדין, ומפני שלא היה יכול להתקיים – שיתף עמו מידת הרחמים (רש"י על בראשית א:א, ועי' בב"ר יב:טו). וכלל הענין הזה הוא, כי מה שעשה המאציל יתברך שמו בהכין פעולותיו, הוא מה שנהיה אחר כך בנמצאים. ואת כבר שמעת ענין חורבן העולמות הראשונים ותיקוניהם (עי' בר"ר ג:ט), וזה היה הכנה למה שימצא בבני אדם. וכל אלה הדברים צריך ביאור גדול.

הנה להיות בכלל חק הספירות המוכנות בראשונה – כח העתיד להוציא את הסטרא אחרא, זה היה מונע להם השלימות הראוי להן, כי לא בכח הזה תברא הבריאה, אלא בכח מעולה ממנו. ואז לא חפץ הקב"ה בהנהגה ההיא, אלא הכין ספירות אחרות, ולא שעזב לגמרי הראשונות, אלא תיקן הראשונות על ידי השניות. והנה הכלים, שהם חיצוניות, הם שנשברו מפני כח זה העתיד להוציא הסטרא אחרא, והאורות נסתלקו. אך נשארו עוד איזה ניצוצות בכלים, והוא מה שקיים אותם, ולא נעזבו לגמרי. ואז באו עוד ספירות בתיקון, ובכח הניצוצות המועטים שנשארו בכלים, עלו הכלים כולם לקבל התיקון, וחזרו ונאספו להתקשר עם הספירות הבאות האלה.

והנה כל זה הוא הכנה למה שצריך לאדם בבחינת בחירתו ומעשיו, ענשו ושכרו, ותיקון תשובתו. הנה שבירת הכלים הוא שרש למה שיוכלו הנשמות להמסר ביד הסטרא אחרא, ולהחסר מן האור, מפני המצא בהם פגם החטאים. והתיקון, הוא שרש למה שיוכלו הנשמות להתעלות מן הסטרא אחרא על ידי התשובה.

והביני היטב, כי על ידי הניצוצות הנשארים הוא תיקון הכלים. ופירוש הענין – כי אמרו רז"ל (עירובין יט.): "פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון", והוא ענין הניצוצין שבכלים. והענין, כי אמת שתרי"ג איברים הם בגוף, וחלקים בנשמה, וכולם צריכים להיתקן בכח הבחירה כנ"ל. אמנם אם הקב"ה היה רוצה לנהג הכל בחסד, אז לא היה רוצה הבחירה כלל, והיה מתקן החלקים האלה מאליו. ואם היה רוצה דין גמור, היה צריך בחירה לכל האיברים בכל החלקים. אך כיון שראה שאין העולם מתקיים, אז הכין שיוכלו אלו הניצוצין המועטים להקים הכלים כולם בכל חלקיהם, וכן יתרצה המאציל יתברך שמו שהבחירה המועטת הנמצאת באותם המצוות המועטות הנמצאות בפושעי ישראל, שהם באיברים פרטיים, תהיה ממשכת אחריה תיקון כל שאר האיברים כלם על ידי העונש, כי נפרד מהם הסטרא אחרא על ידי העונש, בכח הבחירה הזאת הנמצאת בהם, ודי לו בזה, כי כבר גם הנהגתו כך הכינה מתחלה כנ"ל, ובהיות האדם מוכן לפי הנהגת המשפיע, הנה די בזה לתיקונו. ובאמת, כאשר לא חסרו הכלים הנשברים מעט הניצוצות ההמה, כך לא יחסרו הנשמות, אשר מן הקדושה הן נגזרות – מן מעט המצוות. ואם יהיה הדבר – שתהיה נשמה שלא יהיה לה שום זכות – הנה תכרת. אך לא ימצא זה, כי כל כך יתגלגל עמה חסדו יתברך, עד שבאיזה צד ימצא לה. וכבר יש כמה צדדים להמציא רווח לנשמות, שהרי גם זכות אבות יכולה להגן. וגם זה בחירה, כי בחירת האבות היתה לעשות תיקון זה – שימשך אחריו תיקון זרעם. וסוף סוף די שהראשית יהיה בחירה, למען יוכל התיקון להמצא לפי הכנת ההנהגה אשר הוכנה אל האדם. והביני מאד הדבר הזה, כי הוא עמוד, והוא גדול ועצום, ועיקרי הרבה. עכ"ל.

ונראה לפי זה שיתכן אולי לעשות ולפעול התיקון של אזמרה אפילו על מת, משא"כ לפי שטחיות ההבנה של תורה זו, שנותנים כח להנקודה טובה להתגבר ולכבוש את כולו, הרי אחר פטירת בן אדם כבר עבר זמנו. [ועיין ברש"י בפרשת בהעלותך (במדבר ט:א) ז"ל בחדש הראשון, פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל (פסחים ו: ספרי סד), שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, עכ"ל, הרי משמע שלאחר המעשה הגנות מרובה מהנקודה טובה]. ושבח להש"י שוב מצאתי שבאמת יש וקיים דבר כזה, עיין בסוף תנינא תורה פג שכתוב שם ז"ל שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה וכו' ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות וכו' ע"ש. ודבר זה פלא גדול, איך על ידי בושה של זה, מהפך נשמה נפולה לצד זכות, ולכאורה הוא ממש הדבר שחקרנו אם יש לפעול תורת אזמרה אפילו על מת, שיתכן על פי דרך הרמח"ל הנ"ל.

ובאמת מצינו כמה מקומות בחז"ל שבגלל נקודה טובה זכו רשעים לקבורה, כמו המצריים שטבעו בקריעת ים סוף וזכו להיות קבורים ביבשה בזכות שאמרו (שמות יד) כי ה' נלחם להם במצרים, רשב"ם במסכת פסחים (קיח:). ויפת זכה לקבורה לבניו בזכות מה שעזר לשם לכסות ערות אביהם (רש"י בראשית ט:כג), ואיזבל שנגזרה עליה שהכלבים יאכלוה, לא שלטו בראשה וידיה ורגליה לפי שהיתה יוצאת לקראת כלה ומרקדת ומטפחת לפניה (ילקו"ש מלכים ב רמז רלב, פרקי דרבי אליעזר יז). ויתכן שזה שכר בעלמא, ולא הכרעה לזכות.

ועיין בענין אביה בן ירבעם (מלכים א:יד:יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם, ונחלקו רז"ל מה הדבר טוב – הנקודה טובה שהיה לאביה, במועד קטן (כח.) רבי זירא ורבי חיננא בר פפא, חד אמר שבטל משמרתו ועלה לרגל, וחד אמר שבטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ע"כ. ואילו בזוהר חדש (סט.) ובמגלה עמוקות (רנב) וברמח"ל (קנאת ה"צ, גנזי רמח"ל) מבואר שה"דבר טוב" הוא משיח שיצא ממנו (והנה אשתו כבר היתה מעוברת עם בנו, כי הוא נפטר מיד כאשר חזר אמו).

עוד יש להעיר לפי הרמח"ל הנ"ל ניתן להבין יותר מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן שטו) ז"ל ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי ההתקרבות בעצמו הוא טוב מאד בלי שעור וערך עכ"ל. כי העיקר הוא הנקודה של אותו איש, ולכן כיון שהוא אצל הצדיק בידים נאמנות, אז בודאי עושה תפקידו, אף על פי שאולי בשאר ענינים הוא ירד חלילה. [והנה שם ממשיך בסוגריים כי אם לא היה אצל הצדיק היה הרבה יותר גרוע, לפי מש"כ לאו דוקא, ויתכן אפילו להיפוך, כי רק בגלל שהוא מקבל עיקר תיקונו יכול להיות שהוא סובל יותר מהצדדין. וכן מצינו בעוד מקומות שהסוגריים הכניסו אנשים כפי ראות עיניהם, כוונתם לטובה אבל לאו דוקא מדוייקת ונאמנות כל עיקר].

והנה שני הדרכים שיש לפרש ולהבין הדרך של תורת אזמרה הנ"ל יש לפרש שהם השני דעות במסכת ערכין (ח:) עמש"כ שם בס"ד, והוא פלאי.