Chapter טז.

אות טז. השקרן שונא עניוות, ע"כ. ע' אות מו.

אמת יז: אדם ניכר על ידי משרתיו, אם הוא אוהב שקר כי זה בזה תלוי. לפעמים משרתיו נופלים לעברות על ידי שהוא שקרן, ולפעמים הוא נופל לשקר על ידי משרתיו שאינם הגונים, ע"כ. מובא בקיצור בערך אמונה סד.

ציינו למשלי כט:יב משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ובמצודת דוד שם.

וכן עיין בספר כוכב מיעקב, הפטרה פרשת וירא שביאר בזה את הפסוק (מלכים ב:ד:א) עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', עקר חששת לבה היה רק על המנשך מן העבדות, שעל ידי זה ינטו מדרך הטוב והישר, ויסורו מאת ה', כי מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים, ואיתא במדרש דהנושה היה יהורם בן אחאב, ולכן הקדימה בדבריה לאמר, כי מה שהיה בעלה ירא ה' הוא מסבת שהיה עבדו של אלישע, כי מדרכי העבד ללכת בדרכי אדונו, וממנו יראה וכן יעשה, וזהו 'ואתה ידעת כי עבד', רצה לומר מחמת זה שהיה עבדך, על כן היה ירא ה', ע"כ.

אמת יח. כשאין אמת אין חסד. גם אינו יכול לעשות חסד עם בני אדם, ע"כ. ע' טו, וע' אות כג.

אמת כב. כשיש אמת יש שלום, ע"כ. ועיין ערך שלום אות ו – שלום בא על ידי אמת, ע"כ. ועיין בליקוטי הלכות יו"ד רבית ה' – ומי שרוצה להציל ולמלט נפשו מאש המחלקת, שהוא גרוע מהכל, עקר הצלתו על ידי האמת, שהוא בחינת שלום, כמו שנאמר (ישעיה לט:ח) כי יהיה שלום ואמת בימי, כי כשיסתכל על האמת לאמתו, בודאי ינצל על כל פנים ממחלקת, כי אף על פי שלא יזכה להשיג ולידע היכן האמת, מחמת שלא התיגע בעבודתו כראוי, כי לזכות לעצם האמת צריכין יגיעה גדולה מאד, אבל על כל פנים אם חפץ באמת, על כל פנים לא יהיה רודף וחולק ולא יחזיק במחלקת ורדיפות חס ושלום, לרדף אחר אנשי אמת, ע"כ.

עיין בספר שבט מיהודה, פרשת תרומה, ז"ל שלום ואמת המה בכל מקום כתרין רעין דלא מתפרשין, כנמצא כמה וכמה פסוקים בתנ"ך אמת עם שלום יחדיו, כמו כי יהיה שלום ואמת בימי (ישעיה לט:ח), דברי שלום ואמת (אסתר ט:ל), עתרת שלום ואמת (ירמיה לג:ו), האמת והשלום אהבו (זכריה ח:יט), ועוד בהרבה מקומות. והוא מפני, כי האמת של האדם היא הסבה העקרית להשלום, כי כשהאדם מכיר האמת של עצמו, עשה בטל בעצמו כעפרא דארעא, בלי מצא מקום לשום שנאה וקנאת איש על רעהו, ואומר לעצמו אנכי די שאני חי, ע"כ.

בספר ברית מנוחה, דרך האבה, נקוד הראשון, מקום השלום והאמת סוד האצילות.

אמת כג: מי שרחוק מאמת, רחוק מצדקה, ע"כ. ע' לעיל אות טו, יח וע' לקוטי מוהר"ן תורה רנא.

בריש ספר תנא דבי אליהו זוטא, ואין אמת אלא צדקה.

אמת כח. אל ידי השקר שוכחין את הקב"ה, ע"כ. עיין לעיל אות ו לענין ע"ז. וע' אות לד לענין שכחה.

אמת לב. מי שאינו אומר שקר, הקדוש ברוך הוא מושיע לו בעת צרתו גם בנים יהיו לו.

ציינו למש"כ (ישעיה סג:ח-ט) בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע, בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. ועוד ציינו לתורה מח בליקוטי מוהר"ן, שעל ידי שפת אמת, זוכה לבנים.

וע"ע במשלי יא:ד לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, ותרגם יונתן ז"ל לא מהני שקרא ביומא דרוגזא וצדקתא מפלטא מן מותא בישא. ומכלל לאו יכולים לשמוע הן, שאמת כן מהני ביום רוגז. ומה הכתוב מכנה לשקר בלשון הון, כי יש בנים שהם בחי' טינופת, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה לז, בחי' שקר, שהאב רוצה להנחיל לו רכושו. וכתיב (משלי יט) בית והון נחלת אבות (עיין תורה מב וס'). וכיון שזה מצד השקר לא יועיל לו ביום עברה, אבל כשיש אמת, הרי יש הון, בנים וישועה בעת צרה. ועוד יש לפרש שמותא בישא הוא מיתה בלי בנים. וצדקה ואמת הולכים ביחד (אמת טו – מי שנותן צדקה זכרו שיזכה לאמת. כג – מי שרחוק מאמת רחוק מצדקה. ישועה יג-טו – על ידי צדקה תזכה שלא תצטרך לישועת אדם צדקה. יד. על ידי בטחון תזכה להבין, שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם. טו. גם על ידי אמת תזכה לזה. צדקה נ – על ידי אמת רואים את הצדקה שאתה עושה.)

אמת לד. מי שמקשר לשוא בא לשכחה, ע"כ. ע' אות כח.

אמת מ. מתר לשנות כדי להציל את עצמו, ע"כ. ע' אות ב.

אמת מו. מי שאין לו גאוה נצול משקר, ע"כ. ע' אות טז.

אמת מח. מי שהיה שקרן מגלגול העבר, עי"ז כשנתגלגל נעשה אטר יד, ע"כ. ע' שיחות הר"ן (אות קנב) שמוהרנ"ת שמע מרבינו שאטר יד בגלגול הקודם היה בעל מחלקת, ומפרש את הענין ע"ש. ומצאתי בספר חכמת היד דף י' שעל כף היד השמאלי נחקק הקוים הנוגעים למזל האדם וגלגוליו הקודמים וגם החולים שבאים בירושה במשפחתו. ואילו הכף הימין מראה אם האדם תיקן מעשיו וקורות חייו, בעבר הוה ועתיד.

אמת נ. השקר אינו אלא בפיו, אבל לא בכתב, ע"כ. ועל כרחך זה אינו אלא לענין סגולות מסויימות של אמת, כי הרי חז"ל הקפידו מאד על כל ענין שיהיה אמיתי. ועיין למשל בספר חסידים (סימן מז, הובא בחק לישראל עש"ק בחוקתי) ז"ל וכן אמרו חכמים הין צדק, הין שלך צדק ולא שלך צדק, וקריצותיו ורמיזותיו של אדם צדק, ואף נענוע ראשו של אדם כשהוא כופף את ראשו וכשהוא אומר לאו מנענע ראשו לצדדים, ואף האיברים כולם אמיתיים, עכ"ל. וכן הלוא מבואר גם בלקוטי מוהר"ן גוף הענין והחשיבות של דובר אמת בלבבו, והרי שאפילו בלב יש הקפדה על האמת, וכל שכן בכתב.

אמת ב:ג ז"ל כשאתה רואה שקרן, תדע, שגם המנהיג של האיש הזה שקרן, עכ"ל. ולעולם היה קשה לי כי יש כאלו שקרנים גדולים כידוע כי הם מפרסמים את השקר שלהם בריש כל גלי. והרי הם טוענים שהמנהיג שלהם הוא סבא ישראל, ואיך יתכן?!

אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה יב זה לשונו (אות ג) אבל תלמיד חכם שד יהודי אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן אחותו. ויאמר לו אחי אתה – שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכלו רמאות, חס ושלום וכו' ע"ש. הרי מבואר הענין שכבר הוא קיים בכל הלומדי תורה בערמימיות, שעל אף שהם כאילו תלמידים של הצדיקים שהם לומדים תורתם, הם אינם תלמידים אלא של דמות שקרן שבודים מלבם. וזה כעין מה שרבינו אמר על החולקים עליו (שיחות הר"ן קפב) ז"ל עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו, ועל איש כזה בודאי ראוי לחלק. כלומר כי החולקים בודים עליו כזבים ושקרים אשר לא עלו על לבו שעשה כך וכך מה שהכל שקר וכזב, ועל איש כזה שעשה כך כמו שאומרים הם, בודאי רואי לחלק. נמצא שעליו אינם חולקים כלל וכו' עיין שם. וכן הוא הדבר ממש לעניננו, שאלו השקרנים אינם תלמידים של שום צדיק, רק תלמידים לאיזה דמות שקר שהם בדו מלבם.

אכן לפי זה מה שרבינו קבע בספר המדות כאן, כשאתה רואה שקרן תדע שגם המנהיג שלו שקרן, לא כל כך פשוט, כי איך תדע באמת מי המנהיג שלו, אם זה מה שנראה בחוץ הרבי שהוא הולך אליו, או שאותו רבי באמת חף מפשע והוא אמיתי, דאילו המנהיג של השקרן הזה הוא איזה דמות שהוא חתך ובדה לעצמו. ואולי באמת בשביל זה רבינו הקדוש האריך בדיבור הזה וכתב: תדע שגם המנהיג של האיש הזה, והיה יכול לכתוב בקצרה (וקיימא לן שלעולם צריכים לקצר כידוע) תדע שגם המנהיג שלו, ולמה כפל את עצמו וכתב באריכות: המנהיג של האיש הזה, אלא שבא ללמד שזה לא הולך כפי שטחיות הראיה מי שנראה כרבו, אלא כפי מי שבאמת המנהיג והרב שלו.

אמת ח"ב ה. מי שאינו משנה בדבורו, הוא יכול להשפיל הגבוהים ולהגביה השפלים, ע"כ. המושג הזה של להשפיל ולהגביה נמצא גם בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות במעשה הרביעי של שמד, שהצלחת המלך היה מהפסל והיה תלוי בזה שהמלך ישפיל הגבוהים ולהגביה השפלים. והנה כאשר המלך לא שמר ההבטחה להשר היהודי האנוס, ולקח ממנו זכותו, הרי שקר עשה, ובודאי איבד כחו להשפיל ולהגביה, ולכן אחריו המלך נפל, ולא הצליח כלל להשפיל היהודי, ודוק.

אמת ח"ב ח. השלשול והעצירות בא על ידי שקר, ע"כ. רמז מאיוב (ד:ב) הנסה דבר אליך תלאה ועצר במלין מי יוכל. תלאה זה בחי' שקר שמלאה את אנשים, וגם תלאה משמעו תליה, והתולה עצמו בבית הכסא בא לשלשול, ועצר מוזכר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סא – ודואג, על ידי שלימודו היה מבחינת אלו המותרות, בבחינת הנאמר בדואג (שמואל א:כא:ח) ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דאג האדמי, ופרש"י עוצר עצמו וכו' לעסוק בתורה, כי לימודו היה מבחי' עצירות, בחי' מותרות, על ידי זה לא היה מוציא מלימודו משפטי אמת, רק משפט מעוקל, עכ"ל.

ועיין בריש שער הכוונות שמבואר שם ז"ל והנה מסוף הדיקנא יצא ממותרות בחינת הקליפות, ומקום יציאת המותר הזה הוא נקב האחור וכו' עיין שם (והנה מיד לפני זה כתב, שלכן אין להאשה זקן, לפי שדינין שבדיקנא הם חזקים מאד, והיה אל החיצונים אחיזה גדולה בה, והיו הדינין מתרבים לאין קץ, ע"ש. וצ"ע לענין נשים, האם לענין זה הם נשרשים בז"א או שהמותרות משערות הראש, והי"ע). ולפי זה יש לאמר שהעיקר בזקן הוא מדת ואמת (של א"א הוא מדה ז', שממנו להשני מזלות – מדה ח' וי"ג. ובז"א הוא תקון ה' – אתחזיין תרין תפוחין סומקין כוורדא), ולכן בקלקול האמת יבוא השלשול והעצירות.

אמת ח"ב ט. על ידי אמת בא הקץ, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה סו. וע' משלי יב (גם כן מובא בתורה שם). וע' לקוטי מוהר"ן תורה קיב. וע' איוב כח:ג קץ שם לחשך, חשך זה שקר.

אמת אתה ראשון ואתה אחרון, הרי אמת הוא הקצה של ההתחלה והסוף.

ושמעתי מחברי שגיא יוסף נ"י שהס"ת של אמת בא הקץ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוספתי שאותיות הנשארות בגמטריא נחמן ע"ה.

הכנסת אורחים ב:א על ידי הכנסת אורחים – אימתו מטלת על הבריות, ע"כ. ועיין במקורות שהביאו מדרש (בראשית רבה מח:יד) הכא את אמר "והוא עמד עליהם" (בראשית יח:ח) ולהלן אמר (יח:ב) "שלשה אנשים נצבים עליו", אלא עד שלא יצא ידיהם – "נצבים עליו" כיון שיצא ידיהם – "והוא עמד עליהם" – אימתו מוטלת עליהם, מיכאל מירתת גבריאל מירתת, ע"כ.

אכן יש לדייק שרבינו לא כתב כלשון המדרש, אימתו מטלת עליהם, אלא על הבריות, משמע על כל העולם, ואילו במדרש משמע שזה האימה שייך רק להאורחים שיצא ידיהם. ועיין להלן בערך אכילה ב:ג על ידי ברכת המזון נתודע השם יתברך בעולם, ע"כ. ואולי מפני זה נטיתי לפרש בתרגום אנגלית שאימתו של השי"ת מטלת על הבריות.

אהבה ב:א כשהצמחים גדלים במלואם, על ידי זה אהבה בעולם, ע"כ. רמז רחוק, מצינו בספר איוב (ה:כו) תבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, ופרש"י בכלח הוא לשון גמר בישול התבואה, כאשר בשלה כל צורכה (ובמסכת מועד קטן דף כח. דרשו בכלח בגמטריא ס', שהם ימ"י האדם בעולם). והנה כל"ח ראשי תיבות: כי לעולם חסדו.

אהבה ב:ב אהבת אשה לבעלה – ניכר בזבובים ויתושים שבבית גם על ידי אהבתם, יכולין לידע כח היצר הרע אם כבר נחלש אם לאו, ע"כ. והביאו מקור (ב"ר נד:א) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו (משלי טז:ז), רבי יוחנן אמר זו אשתו, שנאמר (מיכה ז:ו) איבי איש אנשי ביתו וכו', רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע וכו', רבי ברכיה אמר 'גם' אויביו, לרבות מזיקי ביתו, כגון יתושים ופרעושים וזבובים, ע"כ.

וע' במסכת שבת (פג:) [ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים ] וישמו להם בעל ברית לאלהים (שמו את "ברית" – היינו זבוב, לאלהים – לעבודה זרה שלהם) - (שופטים ח:לג), זה זבוב בעל עקרון, מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. ופרש"י ז"ל ומחבקה ומנשקה, וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע"ז היא, ע"כ.

עיין בספר קרנים (מאמר יג) בענין זבוב, והבאתי כל לשונו בסיפור של הזבוב והעכביש, ומבואר שם ובפירוש שם, שזבוב כמו הרחיים, מסמל זכר ונקבה, ועל כן זה הקליפה נמנה (לשון מינוי להיות שולט) למי שמבטל או גורם ביטול מפריה ורביה או מנאף רחמנא ליצלן. (ור' שמשון מאסטריפליע הביא שם מדרש ז"ל מה הזבוב הזה במקום שלם אינו עוקץ כי אם במקום וכו' (חתך) כך עמלק, חנו ישראל ברפידים ברפיון ידים מללמוד תורה, מיד ויבא עמלק ע"ש). ועיין בניצוצי שמשון פרשת בשלח הרחבה בזה, ורואים מזה שהזבוב נמצא או שייך למקום שיש חסרון בשלום בית. אלא שרבינו כתב כאן בזבובים ויתושים, ומשמע שאינו ענין פרטי למהותו וסגולת הזבוב, אלא ענין כללי לכל הריחושי שרץ העוף האלו שהם בחי' אויבי איש כנ"ל מהמדרש אי נמי כמו שהאריז"ל גילה שכל ענין העופות שבעיקר הם נמצאים במקום היישוב כי הם נמסרים מסרים לבני אדם, כמו כן גם מציאות של השרצי העוף.

בענין זבוב, ע"ע במסכת עירובין (יג.) דילמא אתי זבוב ויתיב אתגיה דדל"ת – יש חשש שהזבוב יהרוס את אחדות השם ח"ו לאל אחר.

עוד בענין הזבוב. בקונטרס הוספות לחיי מוהר"ן אות רלא, ר' גרשון נכד המגיד מטיראוויצע זצוק"ל סיפר על רבינו שכשפניו היה לפעמים מצפה בזבובים ולא נשא ידיו להבריחם.

ויש סיפור – אחר ראה אצל סבא ישראל שהיה לו זבוב על ראשו או מצחו, ובנחת העלה ידו ולקח את הזבוב באצבעותיו, והניחו על הרצפה מת.

אמונה ה. מי שיש לו הנאה מדבור של אפיקורוס אפלו שאינו מדברי אפיקורסות, על ידי זה בא להרהורי עבודה זרה, ע"כ. וכעין זה בערך הרהורים אות נו, ושם הלשון ממש כלשון הגמרא – לסוף שיכופו אותו לע"ז. עיין במסכת ע"ז טז: וברש"י שם ד"ה למינות. וע"ע במסכת שבת דף עה. והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה, ופרש"י ז"ל מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו עכ"ל.

ע' ספר מגיד דבריו ליעקב (סי' נב) ז"ל אל ילמד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי תורה כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה זה הספר, ע"כ.

אמונה י: אמונה תולה בפה של אדם, ע"כ. בפשטות הכוונה למה דאיתא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה מד ז"ל האמונה תולה בפה של אדם בבחינת 'אודיע אמונתך בפי' (תהלים פט), הינו על ידי שמדברין האמונה בפה זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה וכו' ע"ש. אכן ע' לקמן אמונה כד, שגם על ידי שתיקה באים לאמונה.

אמונה טו. כשנופל איזה קשיא על השם יתברך, אזי תשתק, ועל ידי השתיקה מחשבותיך בעצמם ישיבו לך תרוץ על קושיותיך, עכ. ע' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז.

אמונה יח. אמונה חשוב כצדקה, ע"כ. ע"ע אות ל.

אמונה יט. על ידי אמונה נתחכם, ע"כ (ועיין אות כ' הבא). ע' לקוטי מוהר"ן תורה צא, ותורה סד:ה.

אמונה כ. מתחלה צריך להאמין בהשם יתברך, ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל, ע"כ. ע' מ"מ שכתבתי באות יט.

י"ל בזה ענין בגדי הכהן גדול, שלבש אבנט וחשב האפוד, האבנט חגר על הכתנת, ועליהם ועל המעיל לבש האפוד שחגר עם חשב האפוד (רש"י בפרשת תצוה כח:ד, כח:לא). והתרגום של אבנט – המינא, והתרגום של חשב – המין, ששינהם בחי' אמונה, אלא שהאבנט הוא יותר פינימי, וי"ל מלשון אבנתא דלבא, והוא אמונה טהורה בלי מופת (אות א). ואחר כך זוכה לכל המלבושים, וכבר זוכה להבין בשכל, וזה ענין חשב האפוד, שהוא אמונה שכבר הולידה המחשבה והשכל. (והרגום של חשב אפדתו (תצוה כח:ח) והמין תקונה, י"ל כי כיון שזכה גם לאמונה גם לדעת, כבר מתוקן, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רנה, כשהאדם הוא מאין בהצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל מהאמונה ע"ש).

אמונה כד: אמונה בא על ידי שתיקה, ע"כ. י"ל שדמימה הוא גם כן לשון אמונה, כמו שמצינו (ויקרא י:ג) וידם אהרן, וכתיב דם לה' (וע' בזה באריכות בלקוטי מוהר”ן תורה ו).

ע"ע אמונה י: אמונה תולה בפה של אדם.

אמונה ל. אמונה בא על ידי צדקה, ע"כ. ע' אות יח.

אמונה לט. משיח יבוא בפתע פתאום, ועל ידי זה מחמת שמחה יפחדו ישראל, ע"כ.

המקורות: ר"ן מטשערין – (הושע ג:ד-ה) 'כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך, אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם – ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים', היינו שיפחדו כי פתאום ימלא בקשתם ויבא. והרבה חסר – ונשלם במקורות הבאות:

(ישעיה ס:ה) 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך', היינו כשתראי את הגאולה, אז 'ונהרת' – שיאירו הפנים מרוב שמחה, ומרוב השמחה שתבא בפתע פתאום, תפחד ותבהל וכו' (-בית לוי: כדרך כל דבר שבא בפתע, ע"כ, ואינו נכון, כי מביאים ראיה לדברי רבינו שכתב שהפחד יבוא מחמת השמחה, אכן קצת נראה שזה היה כוונת הר"ן מטשערין, כי לא היה לו המקור הבא מר' צדוק שיבוא פתאום, ורצה לסמוך את זה בפסוק זה, ופירש שע"כ ביאת המשיח יביא מכה פתאומית של שמחה שיביא הפחד, ולכאורה דוחק מאד).

ר' צדוק – (מלאכי ג:א) 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים', היינו שמשיח יבוא פתאום.

בפירוש בית לוי לפרש איך משמחה בא פחד ציין למש"כ בערך פחד ב:ב ז"ל לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, ע"כ. ושם לפי המקורות פירש שיודע ומובטח שיטיבו לו, רק שאינו יודע איזה הטבה, כמה גדולה תהיה, ולכן יש לו פחד. וקצת דוחק לפרש כך שהפחד הזה מחמת השמחה כמו שכתב רבינו כאן, שם הפחד מחמת שאינו יודע איזה טוב מצפה לו, ואם זה היה הבטחה על ביאת משיח, היה לו פחד איזה טוב זה יהיה לו, אבל לא מחמת שהוא כל כך שמח יפחד איזה טוב יהיה.

וי"ל בדרך אחר, ששם הפחד בא לפני השגת הטוב, ואילו כאן מחמת שמחה בא הפחד. וי"ל שמכח אותו הטוב גורם שיקדים למפרע הפחד, ואולי יכולים לפרש כזה הענין של לפני כבוד ענוה, שהכבוד שישיג גורם שלמפרע יקדימנו ענוה. כמו כאשר גל גדול בא, הרי לפני הגל יתקדם נימוכה של המים. ולפי זה ניתן לפרש שמש"כ יפחדו ישראל, היינו אפילו מקודם השמחה. ואינו נראה פשוטן של הדברים.

ובפשטות יש בכח ועוצמה של השמחה שיהיה פחד. והרי כתיב בריש ספר תהלים, גילו ברעדה. וי"ל שעל ידי השמחה עולים ועולים, וכבר משיגים הרגשה שעומד מול הקדושה ומול הקב"ה, או על כל פנים מרגישים ונכנס ללב תוקף ועוצמה של הדבר הזה שהנה משיח פה, ולכן יש גם פחד.

וראוי להעיר שמצינו להיפוך, שמחמת שמחה באים לקלות ראש ח"ו, עיין בספר שמואל בחזרת הארון מהפלשתים עה"פ (שמואל א:ו:יג) ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות, ופרש"י ז"ל היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו (-וזה היה דבר פתאומי), ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד (תנדב"א רבא פי"א וראה סוטה לה.), עכ"ל. ויש לחלק דאותו שמחה של חזרת הארון, הוא שמחה על השגה שכבר היתה מוכר להם, כבר חיו במציאות הזה שהארון איתם. ולא כן ביאת המשיח שהוא שמחה חדשה שאינה ניכרת וידועה כל עיקר.

וע"ע בתנא דבי אליהו רבא ריש פרק ג – עוד אמר דוד המלך ע"ה אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, ע"כ. אבל המפרשים שם לא פרשו שהשמחה הביא ליראה, אלא שדאג להיות ירא אפילו כאשר היה בשמחה.

אמונה מא. לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה, ע"כ.

עמש"כ בישעיה נב:יג רמז.

ע' סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מהשבעה קבצנים, במעשה של הקבצן הראשון, העור, והמבואר שם. ולכאורה שם היה ממש להיפוך כמבואר לקמן. רק הצד השוה שעיקר המעלה הוא להיות צעיר ויניק יותר.

במראה מקומות השלם כתב: ברכות נז: והיה אחרי כן וגו' (אשפוך את רוחי על כל בשר) ונבאו בניכם ובנתיכם וזקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו (יואל ג:א). וידוע מאמר רז"ל חלום הוא רק אחד מששים בנבואה (ברכות נז:). ודוק היטב לשון הכתוב, שחשב ג' בחינות: נבואה, חלום, וחזיון, ועיין בזוהר, בכמה מקומות בענין זה וכו' וכו' (-שחזיון הוא דרגה פחותה מנבואה, ועכ"פ למעלה מחלום), ממילא מבוארין דבריו ז"ל, שכל הזעיר בשנים יהיה במעלה יתרה. והכונה, נראה לי כפשוטו, ע"ד שאמרו רז"ל אינו דומה הלומד ילד להלומד זקן, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק (אבות ד:כ), וכן ידוע הנהגת רבינו ז"ל בעצמו (חיי מוהר"ן תקמ"ג בסופו – וע"ש שהביא מספר המידות, תשובה ב:ד שהנערים בקל להשיב אותם להשם יתברך מן הזקנים) שעיקר עסקו היה עם בני הנעורים. (ועיין תשובה עג וז"ל שם: העבדות שאדם עובד את ד' בבחרותו כל יום ערכו יקר משנים רבות של עבודה לעת זקנותו. [ה"ע ועיין שיחות הר"ן נא. גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ע"כ. ועמש"כ שם]) כמו כן לעתיד, מי שיהיה בזמן שיגיעו לימות המשיח, בזמן ימי הנעורים, עדיין בודאי יהיה יכול לזכות למעלה וידיעה והשגה יתרה ממה שיזכו אותן שיהיו אז כבר בימי הזקנה, ע"כ.

ולפי זה הרי גם הבנות יהיו במעלה יתירה מהזקנים.

ויש לדייק מה שכתב רבינו, הזעיר מחברו בשנים, ולא כתב סתם הצעיר, הרי הדגיש שאינו מדבר על סתם צעירות וזקנות, שאלו יכולים לפרש כמו שהיה מפרש ר' שלמה קרלבך, שהוא ענין פתיחת המוח והזמנה לדברים חדשים, והיו יכולים לפרשו ככל הביאור הנ"ל של הלומד זקן למה הוא דומה, ומה שרבינו היה עוסק עם בני הנעורים, אלא רבינו דייק שזה תלוי בדוקא על שנות החיים ממש. ובסיפור של הקבצן העוור משמע שמעלתם – שכל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר – היינו זקן בשנים יותר (- כי אי אפשר לפרש שהוא ענין פתיחת המוח וכדומה כנ"ל, כי זה ענין מה שהוא היה באמת יניק יותר, וע"כ זקן יותר קאי על שנים ממש). אלא ששם הוא ממש הפוך, לפי הזקנה בשנים היו יותר במעלה.

וע"ע לקמן בערך דעת ב:ט ז"ל חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל, ועיין מה שדנתי בזה בס"ד בשיחות הר"ן אות עו. ובתורה ל:ב שמדבר על השגת אלקות בהישג השכל, שצריכים לזה צדיק גדול וכו', והבאתי שם שבתורה תנינא ח' מבואר שצריכים הצדיק הגדול לברר הדמיון והאמונה כדי לזכות לנבואה, שלכאורה ענינה אחרת מדרך השכל (ועיין מש"כ בריש ספר המידות, ובתורה רמה, בעניני ההיכלות), והרי מצינו בזוהר שכל הנביאים לא נתנבאו אל בכוחו של משה רבינו. ולכן צ"ע המעלה של הבנים והבנות לעתיד לבוא, שביארו על פי הפסוק בספר יואל שהוא בענין נבואה, האם נבואתם תהיה רק דרך הצדיק הדור של אותו זמן. ואם ערך הנבואה יהיה כל כך גבוה יותר מהכשרתן להיות נביאים, למה מוכרח שיהיה התחלקות בין הצעירים להזקנים, האם בקריעת ים סוף היה חילוק כזה. ולכאורה מוכרח שהקטים יהיו באמת יותר מוכשרים ושייכים לנבואה.

אמונה מג. אין ירושלים נפדית אלא בצדקה. ס"ת ןמת"א – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אמונה מו. לא יבנה ירושלים עד שיהיה שלום בין ישראל, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה פ.

אמונה מט. אין בית המקדש נבנה עד שיכלה גאוה, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה נז.

אמונה סד: אדם נכר על ידי משרתיו וכו'. מבואר יותר באריכות בערך אמת יז.

אמונה ח"ב ט: על ידי מעוט אמונה – נתרבו הזבובים בעולם, ע"כ. והביא מקור מהמדרש (שמו"ר ל:ה) משל למלך שהיו לו עשרה בנים ומרדו בו ובטלו י' דיוטגמאות שלו, אמר להם כשם שביטלתם שלי, כך אני משלח לזבוב (סנחרב) ויפרע מכם, ע"כ.

עיין מה שהבאתי בענין זבוב, לעיל ערך אהבה ב:ב.

אמונה ח"ב יז: מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים (וע' שנה אות ד). בספר לדרש אלקים הביא עוד כמה סגולות (א' ללמוד מספר. ב. יכוין בשם זה: איתי"אל ויישן מיד. ג. יכתוב על קלף כשר פסוק זה ויפל אלהים תרדמה על האדם ויישן. מי שהפיל חרדה ותרדמה על אדם הראשון הוא יפיל תרדימה ושינה על פלוני בן פלוני בשם שנתי"אל ברקיא"ל אג"ף שג"ף נג"ף ויתן תחת מראשותיו. ד. אחר קריאת שמע על המטה טרם שיישן יאמר ז' פעמים קראתי בכל לב וכו' ויכוין בכל פעם לחק אחד שהם ז' כזה הסדר: א' פרה אדומה. ב' יבום. ג' שעטנז. ד' שעיר המשתלח. ה' כרובים. ו' קרבנות. ז' מחצית השקל. ה –) ז"ל עוד אחרת יחשוב בגלי הים ויישן מיד. ואפשר לזה אומרים: בי"ם דרכך, נוטריקון ב'טוב י'לין מ'ור, והמשיב אומר: ושבילך במי"ם רבים, במי"ם נוטריקון, ב'רחמים מ'רובים י'קיץ מ'ור. ויש מקומות אומרים אחד לחבירו כשהולכים לישן הנותן בי"ם דרך שהוא נוטריקון ב'טוב י'לין מ'ור, והמשיב אומר ובמי"ם עזים נתיבה, נוטריקון ובמי"ם, ו'בישועה ב'רחמים מ'רובים י'קיץ מ'ור, ע"כ. הרי שהמחבר בעצמו מצא צד השוה לסגולה זו של גלי הים להסגולה של רבינו. ועוד י"ל על פי לקוטי מוהר"ן תורה י"ג בפירוש 'בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיא דלא תלת מאה פרסי' ע"ש שהצדיק מקבץ הנשמות ומעלה אותם למ"ן ומתחדשים שם ומורידם עם תורה ע"ש. הרי שהגלים מרמזים על חידוש הנשמה בחיות חדשה.

אכילה ו: מי שאינו מרגיש טעם באכילתו ידע שנתק ממנו השם יתברך,עכ"ל.

ואפילו הכי רבינו היה אוכל באופן שלא ירגיש הטעם כמבואר בשיחות הר"ן אות רמו ז"ל הייתי מסתכל על אכילתו, והיה מתכוין שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחיך וכו' ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ע"ש. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן עה.

ובמקום אחר כתבנו על זה שהתם בסיפורי מעשיות היה דוקא מרגיש כל הטעמים שהיה מצפה, שתמוה מאד שלכאורה בתמימות היה צריך לוותר על כל הטעמים, ואולי העיקר בזה הוא הנמשל, ועדיין צ"ע.

וע' בלקוטי הלכות, אורח חיים ב', הלכות ברכת הפרות (אות צג) שבמן היה כל הטעמים רק שהרשעים לא רצו להרגיש בו כל הטעמים, ולכן בזו אותו.

ובלקוטי הלכות, אורח חיים ג', הלכות יום טוב ה:ח כז"ל מלאכות אכל נפש שהוא לגלות הטעם שבהמאכל, כי הטעם הוא עקר החיות הנמשך ממנו יתברך בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', שכל הטעמים הם טוב ה', ע"ש.

וע' בסיפור של הקבצן החרש (יום שני), של השבעה קבצנים, שלחמו היה בו כל הטעמים.

האור החיים עה"פ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (בראשית לב:לב) כז"ל פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו עכ"ל.

ב:ז אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ (עמש"כ לק"מ יז:ג).

ציינו למדרש רבה (בראשית רבה סה:יט) על הפסוק (בראשית כז:כ) כי הקרה אל אלקיך לפני, ז"ל: רבי יוחנן וריש לקיש, חד מנהון אמר: אם לקרבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר (בראשית כב:יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר, אם לזווגך המציא לך, דכתיב (בראשית כד:יב) הקרב נא לפני היום וכו', למאכליך על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ולכאורה אין הכרח מזה, כי הכוונה פשוטה, שאכילה יותר הכרחי לחיי האדם, ואם השם יתברך דואג על צרכיו הפחות נצרכים כל שכן ידאג שיהיה לו אוכל. ואולי משום זה אכילה יותר גדולה, כי הוא ממש מחיה את נפש הצדיק.

ובספר בית לוי ביאר הטעם כי על ידי אכילה מעלה האוכל לבחי' מדבר, שזה ייעוד ותכלית הבריאה (ועכשיו ראיתי בספר סודי רזיי ח"ב עמו' כא, בשחקים כסא הגאוה ע"ש. ומבואר בליקוטי מוהר"ן ד:ח דברים בטלים ותולדותיהן, נמשכין מחי, גאוה ותולדותיהן, נמשכין ממדבר. והרי השחקים שוחקים מן לאכילה, שמתקן עד מדבר, ולכן שייך להם גאוה). ולכאורה אין זה טעם מספיק, כי גם בזווג מוריד נשמות שהם בבחי' מדבר. ואולי בזווג הוא תיקון פרטי, לאותה אשה ולאותה וולד הילוד, משא"כ באכילה מתקן בכללי את כל הבריאה, אבל מי יימר.

ונראה בפשטות שהזווג הוא כדי להביא נשמות בעולם, והנשמות מעולם הבינה, ואילו אכילה, כולם בחכמה אתברירו, וכמבואר בכוונות לאכילה. והרי חכמה יותר גבוה מבינה.

אכילה ב:ג על ידי ברכת המזון נתודע השם יתברך בעולם, ע"כ.

עיין הכנסת אורחים ב:א על ידי הכנסת אורחים – אימתו מטלת על הבריות.

ע' במסכת חולין (פז.) מעשה שהזמין רבי את מין אחד לאכול, ובתוספות שם ד"ה או ארבעים זהובים אתה נוטל, שרבי לא רצה שהמין יברך ברכת המזון. ולולא דברי תוספות אולי היה ניתן לפרש שרבי רצה להחשיב ולהתיקר ענין הברכה לפני המין.

בנים ג. אין צריך לאדם לדאג על פרנסת בניו, כי כשהם גדלים – גדלה פרנסתם עמהם, ע"כ. ע' לק"מ תורה סט ומשכ"ש.

בנים יא. לפעמים מי שאין לו בנים, וכשמתפללין עליו שיהיה לו בנים הוא מת, ע"כ. במ"מ של ר' נחמן מטשהרין ציין למועד קטן דף כה: ר' חנין וכו' ולא הוו ליה בני, בעי רחמי, והוו ליה, ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה וכו', ע"כ. ומבואר לפי שזה שהתפלה נענה והיה לו בן, ולא רק שהתפללו סתם, ורק אז הוא מת.

מי שמהרהר בזנות, גם אשתו באה לידי הרהורים, וכשאשתו מהרהרת, על ידי זה הקלפיות באין עליה בחלום, ועל ידי זה הבנים שלה מתים (כעין זה בניאוף א:יז), ע"כ.

ציינו למסכת סוטה דף י. אמר ר' יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו, שנאמר (איוב לא:ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי, וכתיב (שם פסוק י) תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין, והיינו דאמרי אינשי, איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני (-הוא בין הדלעות הגדולות, ואשתו בין הקטנות). ובפסוק ח שם כתיב, אזרעה ואחר יאכל וצאצאי ישרשו.

ועיין לקמן אות צה – על ידי זנות אין מגדלים בנים, ע"כ.

והנה זה הענין שהקליפות באין עליה בחלום לא פוסלתה על בעלה. בתשובת המהר"ם מלובלין סי' קטז, ובשו"ת חיים שאל סי' נג, דנו על אשת איש שבא עליה שד. ובבן יהוידע במסכת גיטין סח: הביא ראיה מהמעשה שאשמדאי בא על נשות שלמה ורצה לבוא על אמו, שעל כרחך אין בכך כלום. אכן לכאורה לפי דברי רבינו כאן, שאפילו רק בחלום הרי הוא רע וגורם למיתת בניה, כל שכן בהקץ ובמזיד.

בנים נד. על ידי חנכה ונר שבת הוי לב בנים תלמידי חכמים, ע"כ. ע' אות צא.

בנים ע. מי שאין לו בנים, יהא רגיל בשמן. קצת רמז מקהלת (ז:א) טוב שם משמן, שם זה בחינת בנים כמו שמצינו בישעיה נו:ה. וע"ע בדברים לג:כד ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו, שעל ידי טבל בשמן רגלו יהיה ברוך מבנים (ע' רש"י שם שאינו יודע איפה נתקיים ברוך מבנים).

בנים עא. ולפעמים יעקר דירה ויחיו בניו, ע"כ. קצת רמז מדברים לב:ה שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל. שמות כג:כו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך.

בנים עב. על ידי רדיפת שלום מציל את בניו ממיתה ומגלות, ע"כ. – דיבור זה נמצא בערך שלום יז. וע"ע לקמן אות קד ואות קו.

בנים עד. לפעמים מחמת אהבה גדולה שבין איש לאשתו אינה מולדת, ע"כ. יש סיפור מהנועם אלימלך (מובא בספר האחים הקדושים עמ' 169) שזוג אחד לא היה להם ילדים, והנועם אלימלך הבין שזה מרוב שלום שהיה ביניהם, ונתן להבעל עצה שיתקוטט קצת עם אשתו ויחזור ויעשה שלום עמה, כי כן היה עם יעקב ורחל, שרחל היתה עקרה, ואז ויחר אף יעקב ברחל, ורק אחר כך הולידה.

בנים פב. בניו של אדם מתים כשעוסק בשמות הטמאה או בכשפים או שמאמין בהם, ע"כ. ע"ע אות פז.

בנים פז. אשה שעוסקת בכשפים, בניה מתים ונעשית אלמנה, ע"כ. ע' לעיל אות פב.

בנים צא. גם על ידי הזהרות נרות, ע"כ. ע' אות נד.

בנים צב. שנה שיש הרבה גשמים, סימן שנולדים בזה השנה הרבה זכרים, ע"כ. ע"ע אות קב.

בנים צג. איש ואשתו שהם מקללים את עצמם, אין מגדלין את בניהם, ע"כ. ע"ע קללה אות א' ואות ב'.

בנים צה. על ידי זנות אין מגדלים בנים, ע"כ.

ציינו להושע ד:י הזנו ולא יפרצו, ופרש"י ז"ל ולא ירפצו, לא יגדלו בנים, ע"כ.

עיין לעיל אות כט, מי שמהרהר בזנות, גם אשתו בא וכו' ועל ידי זה הבנים שלה מתים.

בנים צט: שם אלוה – שמירה לבנים, ע"כ. אלוה הוא שם לבוש הנשמה (זוהר שמות צו:), וכל הענין מבואר בספר עץ חיים (שער לט פרק יב), ואילו במראה מקומות כאן ציינו רק להפסוק באיוב כט:ב (והוא מובא במס' נדה ל:).

בנים קב. כשזכר בא לעולם – חסד בא לעולם, ע"כ. ע"ע לעיל אות צב.

בנים קג. מי שמצער את אביו ואמו – על ידי זה אינו זוכה לגדל זכרים, ע"כ. ע' אות קח.

בנים קד. מי שרודף שלום – עי"ז יזכה לראות בנים לבניו, ע"כ. ע' אות עב ואות עט.

בנים קו. המחלקת זה סימן רע לבנים, ושלום זה סימן טוב לבנים, ע"כ. ע' לעיל אות עב ואות קד.

בנים קח. על ידי כבוד אב תזכה לבנים זכרים, ע"כ. ע' לעיל אות קג.

בנים ח"ב א. מי שיש לו צער גדול בנים, יקרא בכל יום מעשה בראשית וכו', ע"כ. ע' לקמן אות ה'.

בנים ח"ב ה. אמירת המעמדות טוב לבנים, ע"כ. ע' לעיל בנים ח"ב אות א.

בנים ח"ב ח. הא הנעשה מכסף, מסגל לפריה ורביה, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה נג.

בנים ח"ב ט. לפעמים בנין הבית גורם לאשה שלא תלד, כשהעצים שבבנין אינם מנחים כסדר הנתן להם מששת ימי בראשית, ואז הבית נקרא הרוס וכו', ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות ס.

בנים ח"ב יד. כשיש שלום מלכות, על ידי זה נולדים בישראל בעלי הוראה, ע"כ. קצת רמז ע' תהלים קיט:מו ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, ואיתא במס' ברכות (ד. וברש”י שם) שבזכות זה זכה דוד המלך לבנו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה וכו'. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, בחי' שיש שלום ביניהם, גם ולא אבוש אותיות בא שלום, ולא אבוש מפיבשת כנ"ל.

בנים ח"ב כב. על ידי צדקה זוכה לבנים, ע"כ. ע' צדקה יט וש"נ.

בית ד. יש מקום מזמן לטובה והוא הדין להפך, ע"כ. ע' המתקת הדין סא, וע"ע לקמן אות טו, ובנים פט.

בית יג. מי שרוצה להכנס לבית לדור בתוכו, יאמר התורה כלה ואחר כך יכנס לדור בתוכו, ע"כ. קצת רמז משמות (יב:מט) 'תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם'.

בית טו. יש מקום הגורם לעבר עברות, ע"כ. ע' לעיל אות ד'.

בית יז. כשנחרב אסקפת הבית או פתחיה הוא סימן רע לבית, ע"כ. ע' בנים אות קה, בית ח"ב אות ג'.

בית ח"ב א. לדור בעליה הוא טוב יותר לעבודת הבורא מלדור בבית תחתון, ע"כ. עמש"כ בערך התנשאות יד (מי שה' אלקיו עמו יהיה לו עליה).

במקורות: בראשית רבה (לג:א) אמר ר' לוי משל, את הצדיקים בדירתן, ואת הרשעים בדירתן, את הצדיקים בדירתן (יחזקאל לד:יד) במרעה טוב ארעה אתם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם, ואת הרשעים בדירתן שנאמר (יחזקאל לא:טו) כה אמר אדנ"י אלקים ביום רדתו שאולה האבלתי כסתי עליו את תהום, ע"כ. עוד ציינו למה שעשה השונמית בשביל אלישע (מלכים ב:ד:י) נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה והיה בבאו אלינו יסור שמה (אכן במסכת ברכות י: רב ושמואל נחלקו, חד אמר עליה פרועה היתה וקרוה, וחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים, ומה שכתוב עלית, פירושו מעלה שבבתים). וכן לסיפורי מעשיות (מעשה ח) מרב ובן יחיד: והיה יושב בעליה ולמד כדרך אצל הגבירים. ובלקוטי הלכות (מעקה ד:ב) ז"ל כשרצו החכמים להשיג הלכות הנעלמות מהם וכו' עלו על העליה לדרשן, כמובא בדברי רז"ל (שבת יג:) שהעלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן כמו שאמרו – ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניא וכו' וכו' כי עקר העבודה של כל אדם הוא לילך מדרגא לדרגא לפי בחינתו ולהשיג בכל פעם בחינת הנסתר ממנו בחינת תפלה שזה זוכין בעליה יותר, כי עליה בחינת תפלה בחינת נסתר, ע"כ. וע"ע חיי מוהר"ן תקצד, מחדר לחדר ומחדר לעליה, מבואר שעליה זה יותר מחדר.

ועיין בשבחי הר"ן אות י': גם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחצה של קנים שמחזקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו, והיה אומר תהלים, והיה צועק בלחש להשם יתברך שיזכהו לקרבו אליו יתברך, ע"כ.

ועיין בספר שמואל (א:ט:כה) וירדו (שמואל ושאול) מהבמה העיר וידבר עם שאול על הגג, ופרש"י ז"ל מוכיחו ומלמדו ליראה את הקדוש ברוך הוא, ע"כ. (פוסק כו) וישכמו ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל שאול הגגה לאמר קומה ואשלחך וכו'.

בית ח"ב ג. בפתח ביתו של אדם נכר אם תמו זכות אבותיו או אם חלה זכות אבותיו, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות יז.

בית ח"ב ו. כשאדם בונה חומה ונופל כפתו ידע שזה סימן רע ח"ו לזרעו, ע"כ. ע' לקמן אות ט.

בית ח"ב ט. הכפה של בית הוא סימן לחבורה או משפחה מה שיקרה להם, ע"כ. ע' לעיל אות ו'.

בושה ו. כשבני אדם מחרפין אותך, תתענה ותבכה, ע"כ. ע' אות לב.

בושה ו כשבני אדם מחרפין אותך, תתענה ותבכה, עכ"ל. לכאורה צ"ל שעם כל זה להיות שמח על המסר והתיקון.

בושה יג. על ידי צדקה לשם שמים תבא למדת בושה, ע"כ. ע' אות כג.

בושה יד. כשבא על אדם איזה בושה, בידוע שאין לו בטחון, ע"כ. ע' אות טז.

בושה טז. על ידי בטחון לא יבוא עליו בושה, ע"כ. ע' אות יד.

בושה כג. על ידי צדקה תזכה למדת בושה, ע"כ. ע' אות יג.

בושה לב. כשחברך מבישך, תודה לדבריו, ע"כ. ע' אות ו, ואות ז.

בגדים ז. מי שמסית את חברו מדרך הטובה לדרך הרעה, עי"ז אין לו במה ללבש, ע"כ. קצת רמז ממשלי (ד:טו) פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור.

בטחון יט. מי שבוטח בעכו"ם דילה דילהון, ע"כ. ע' גניבה וגזלה ח"א אות ח.

בכיה ח"ב א. מי שאינו יכול לבכות, יסתכל על הרקיע, כי הוא גרם בכיה למים, ע"כ. ע' תשובה נט עצה אחרת. וע"ע לקוטי מוהר"ן תורה צה בענין שלא לצפות לבכיה, ושם כתבתי כמה עצות.

גאוה יא. סגלה לבטל גאוה, שישתתף בצרתן של ישראל, ע"כ. ע"ע ענוה א. מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענוה, ע"כ. ובזה יש להעמיק במה שכ' רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה ד:ז שמשה רבינו טען להש"י שאם לא יסלח ה"י לחטאת בני ישראל זה סימן שאין לו ענוה ע"ש.

גאוה טו. אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ. ע' חיי מוהר"ן אות תקצד – אתה חושב עבור המעשים טובים שלך, רק בשביל שאני רוצה כך.

גאוה יט. מבהילין את האדם בחלומות כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהוא מכסה ממנו שאינו מכיר בה, ע"כ. ע' לקמן אות כט.

גאוה כט. כשנזדמן לך עברה בלי דעת – בודאי יש לך גאוה, ובזה מראין לך, שעדין אין אתה צדיק, ע"כ. ע' לעיל אות יט.

גאוה ל. כשבא לך איזה גדלות, תדאג מפרענות, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קסח.

גנבה וגזלה ג. מי שאינו מהנה את אחרים מממונו עי"ז גזלנים באים עליו, ע"כ. ע' אות ז.

גנבה וגזלה ז. מי שקופץ ידו מצדקה גזלנים באים עליו, ע"כ. ע' אות ג.

גנבה וגזלה ח. מי ששם בטחונו על הגויים לסוף לוקחין משלו בעל כרחו, ע"כ. ע' בטחון ח"א אות יט.

גנבה וגזלה י: מי שמערב משקיו במים גנבים באים עליו, ע"כ. בפשטות רבינו כוון לחנוני שעל ידי זה גונב מהלוקחים ממנו. וכן בערך שרים אות א'.

גנבה וגזלה ח"ב ה. על ידי אמירת תקון חצות נצול מגנבים, ע"כ. יש אומרים שלמעשה על ידי שהאדם ער וכו' מרחק הגנבים. רמז מבראשית (לא:יד-טז) שרחל ולאה נשות יעקב טוענים שהם רוצים להמלט עם כספם קודם שלבן יקחנה, רחל ולאה הן הנה שני חלקי תקון חצות. הרי שבאמירתן מצילים הממון מגנבים.

דעת ח. אדם מצטער מדבר הנראה לעינים יותר מהצער שמצער מהידיעה, ע"כ. ע' לקמן אות כא.

דעת י. מי שרוצה להעמיק ולעיין בשכלו באיזה ענין, צריך לקשר את שכלו לבית המקדש. וסימן לדבר: "אשא דעי למרחוק" "וירא את המקום מרחוק", ע"כ.

יש לציין שבספר אדיר במרום (עמ' ע', מכון רמח"ל) מבואר ענין הרומח שהוא כלי ודרך להשגה, ומבואר שם עניני, רמח בגמטריא ח' פעמים א-ל. והנה ח' פעמים א-ל הם בחי' הח' בגדים של הכהן גדול, כמבואר באדיר במרום (עמ' ריח, ספינר). והכהן גדול אינו לובשם אלא בבית המקדש. ואלו הח' בגדים הם בחי' להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, כמבואר בספר מי השילוח.

דעת יד. כשאדם רוצה לידע איך להתנהג באיזה דבר, יפתח ספר ויבין איך להתנהג, ע"כ. לכאורה אין לקיים העצה הזו עם תוכנית שמוציא מספר – random number generator, כי לכאורה צריכים קדושת הספר והפתיחה וכו'.

עיין במכתב הבעש"ט לבנו שכז"ל ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל.

דעת כא. מה שרואה עין יותר נקל להבין אותו הדבר, ע"כ. ע' לעיל אות ח.

דעת ח"ב ה (נכפל בצדקה ח"ב אות ה). על ידי מפרנסי עניים ניצולין המון עם מן המגפה – בזכותם. גם בזכותם מחין דגדלות קודמין למחין דקטנות, ע"כ.

פעם אחר שהייתי עוסק במשלוח ספרי רבינו להפצה, בחי' מפרס עניים, הנחתי תפילין של רבינו תם לפני תפילין של רש"י. וחשבתי לעצמי שנתקיים בי מאמר רבינו, כי תפילין של רבינו תם בחי' מחין של חכמה שהיא גדולה מבחי' תפילין של רש"י בבינה כידוע.

דעת ח"ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להיפך היינו התרחקותם ח"ו מהשי"ת ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות כי יקויים בנו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל:כ) וכו' עכ"ל.

ועמש"כ בשיחות הר"ן אות עו שבעל השגה צריך להיות למדן.

דעת ח"ב יב. על ידי גרים נתוסף הדעת בעולם, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה יז:ו.

דעת ח"ב יד. מי שהוא גבור אין בו כל כך דעת, ע"כ. רמז מתהלים (קמז:ה) ורב כח לתבונתו אין מספר. וע' לק"מ תורה נה:ו בענין אנשים גבוהי קומה, שהם בחי' גבורים כמו שמצינו בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפלה, שהגבורים היו "ווינגר" – גבוהי קומה.

דרך ט. כל הדרכים שאדם הולך בהן הכל מהש"י והם רצון השם. אבל אין לך אדם שיבין את דרכו אלא מי שהוא ענו, ע"כ. ע' שיחות הר"ן פה.

דרך יד. האדם קונה מקום הלוכו, ע"כ. ע' ערך צדיק ח"א אות קפח, שכזה אמור עבור הצדיק.

דין ב. על ידי שהדין תורה הולך ונתמעט, עי"ז הפרנסה נתמעטת וכן להפך, ע"כ (וכן בממון ח"ב ד). רמז מהפסוק ראשון שבספר שופטים וע' רש"י שם, וע"ש שופטים טז:כ וברש"י.

המתקת דין ו. כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו ופרעניות מזמנת לו, ע"כ. ע' בגמרא (ערכין טז:) פורענות מזדמנת לו, ודוק בהבדל (הגמרא משמע יותר שזה יקרה, ואילו מזמנת המשמעות יותר שהוא מזומן), אולי יש כאן ט”ס.

המתקת דין טו: צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים, ע"כ. לקמן אות קא הביא רק תחילת הדיבור. וע"ע אות כג.

המתקת דין יט. מי שנדר ולא שלם נדרו, הקב"ה מביא עליו יסורין. וכששותק נחשב לו כאלו שלם נדר, ע"כ. כאלו שלם נדר בעלמא ולא נדרו שנדר בתחלה.

המתקת דין כא. כשאדם הולך ונופל וכו'. ע' אות נב.

המתקת דין כג. כשגוזרין איזה גזר דין על האדם קדם שיודעין מזה בני אדם הוא בנקל להתהפך, ע"כ. ע' אות טו.

המתקת דין לד. על ידי דעת נמשך חסד, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיט ועוד מקומות. וע' תורה יג, שעל ידי חסד זוכין לדעת.

המתקת דין לה. על ידי צדקה שנותנין לאדם הגון, תזכה להמשיך חסד גם לאוהבך, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיט.

המתקת דין נב כשהולך ונופל וכו'. ע' אות כא.

המתקת דין נד. על ידי ישיבה במקוה תחת המים, עד שלא יוכל להחזיק בעצמו הרוח והנשימה, נמתק הדין, ע"כ [וצריכים שכל לא לסכן את עצמך ח"ו, יש אחד שעושה סעודת הודאה כל שנה כי הוא ממש מנע מעצמו אויר עד שנתעלף ר"ל, ובחמלת השם עליו מי שהוא היה שם והכיר בו והצילו. אלא ברגע שמרגיש שצריך לנשום, הרי קיים העצה, ומיד לנשום].

נלע"ד שזה בחי' לידה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ס', שכי להוליד צריכים עצירת הנשימה, ורק אחר הלידה יכולים לקחת נשימה.

באמת נלע"ד שזה עצה עצומה אפילו שלא במקוה, ובפרט כאשר ח"ו באים תאות והרהורים רעים בתוקף, עצה לא לנשום עד שממש צריך. וזה גם א"ש לפי מה שרבינו גילה שיש הבל מרשעים שנכנס בנשימת הצדיק ונותן לו הרהורים רעים ר"ל.

המתקת דין סא. יש עתים ומקומות מזמנים לטובה והוא הדין להפך, ע"כ. ע' בית אות ד.

המתקת דין פב. אחר הגזר דין צריך להלביש את התפלה בסיפורי מעשיות, ע"כ. מבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תורה ה'.

המתקת דין פו. להמתיק הדין תאמר הפרשה של אחת עשרה יריעות עזים, וקטרת, ואחת עשרה ברכות שברך משה את השבטים, ומרכבה של יחזקאל, ע"כ. נראה מכאן עוד סגולה לאמירת הפתק הקדוש שיש בו י"א שורות.

המתקת הדין (אות פו) יש כמה דברים של יא דברים שיש לאמרם להמתקת הדין, ויש ללמוד מזה ק"ו לאמירת הפתק הקדוש שהיא בת יא שורות (וע' בפרק על הפתק עוד על ענין הי"א שורות).

המתקת דין פז. ופרשת נדרים ומשניות של מסכת שבועות, ע"כ. בפרשת התורה שבכתב לומר נדרים, ובתורה שבעל פה – שבועות. מסכת שבועות הוא בסדר נזיקין שהם ממש דינין ואילו מסכת נדרים בסדר נשים.

המתקת דין פח. על ידי הכנעה מבטל הדין, ע"כ. ע' אות קו.

המתקת דין קא. צריך להודיע צערו לרבים, ע"כ. ע' לעיל אות טו שהביא גם טעם כדי שיבקשו עליו רחמים.

המתקת דין קו. על ידי השפלות יוכל לבטל גזר דין, ע"כ. ע' אות פח.

המתקת הדין קט. כיון שהגיע מדת הדין של מעלה על האדם, אף על פי שעדין אינם שולטין עליו, יכול להרגיש את מדת הדין על ידי הזבובים שבבית, ע"כ. בענין הזבוב עיין לעיל אמונה ח"ב אות ט, אהבה ב:ב, ובסיפורי מעשיות מעשה מזבוב ועכביש.

המתקת דין ח"ב יב. לפעמים מסתירין את האדם ממדת הדין, בזה שהצדיק מגביה ומתפאר את עצמו על ומשפיל את זה האדם, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה רמא.

התבודדות א. מי שמתבודד את עצמו ובודל את עצמו מבני אדם מזדקקין עליו מלמעלה, ע"כ. ע' במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין שמבואר שהוא הבין שהזדקקות הזו הוא לפרעניות (ציין לישעיה כו:כ-כא לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעד וגו' – הינו ענין התבודדות – כי הנה ה' יצא ממקומו לפקד עון וכו'. ועיין במסכת עבודה זרה סוף ד. רב פפא רמי כתיב א-ל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד, לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור, ע"כ). ואכן המעיין בהשימוש של המלה מזדקק בספרים הקדושים יראה שמשמעותו כך [אכן מצינו לפרש לטובה, כמו בסוטה לג. מלאכי השרת נזקקין לו, ובבא בתרא ט. אין נזקקין לו פרש"י לתת מעות מן הקופה, וכן כמה פעמים שם]. וכן באות ב' פה רבינו מביא תוצאה רעה על התבודדות שלא על נכון. וכן ע' ברמב"ם הלכות תשובה ד:א שהבודל מהצבור מונע מעצמו מלעשות תשובה. וכן עיין בשערי תשובה לרבינו יונה (דף ו' מובא בחק לישראל פרשת אחרי מות, יום ד') ז"ל לתאוה יבש נפרד (משלי יח) איש נפרד מכל אח וחבר, לתאוה הוא מבקש, ובעבור שמבקש ללכת אחר רצונו למען זאת מרעהו רחקו ממנו, ע"כ. ועיין מש"כ לקמן אות ב'. וכתבתי כל זה כי ראיתי הרבה שטעו פה לפרש ההיפוך.

וע"ע בשיחות הר"ן אות פא, שאם בן אדם היה לבד לגמרי, אפילו אם היה לו שטף קצף של מחשבות זרות וכדומה בסוף היה מחזיר לטוב, אכן בהמשך הדברים משמע שזה רק לענין הצלה מהשפעה לרע מהסביבה.

וע"ע שיחות הר"ן עז, שהאדם כולל בתוכו ע' אומות וכו' ע”ש.

התבודדות ח"א ב. על ידי התבודדות ומפנה לבו לבטלה בא לכעס, ע"כ. ע' מש"כ לעיל אות א', הרי שני משפטים על התבודדות לגריעותא. וע' בשערי קדושה למהרח"ו חלק ד' שיש תנאים קודם שהאדם יבוא להתבודדות. ע"ש ד:א:י – שיתרחק מן האשמות והזדונות והפשעים הגורמים סילוק אור השכינה מן הנפש החוטאת וכו' ע”ש. ד:ב:א – ולכן צריך הבא להתבודד, כי תחילה יעשה תשובה מכל אשר חטא, ואח"כ יזהר שלא יוסיף לחטוא באחד מהם, ואח"כ ירגיל עצמו להסיר מעליו המדות רעות המוטבעות בו, כמו מדת הכעס, והעצבון, וההקפדה, ושיחה בטיה, וכיוצא בהן, ואחר שתתיקן חויי הנפש, הן בחטאות, והן במדות, אז אין כח ברוח הטומאה להפסיק דבקותו בעליונים, ואז ירגיל עצמו בביטול דברי החומר וכו' ע"ש. ד:ב:ה – והנה אחר שיזכה האדם אל סוד ההתדבקות הנזכר, יזכה לסוד ההשתוות, ואם יזכה לסוד ההשתוות יזכה לסוד ההתבודדות וכו' ע"ש.

וע' בתענית דף ז. דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים (לשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו וכו' ולא עוד שחוטאין וכו' ע"ש. ועיין בספר ארצות החיים לר' חיים פלאגי שכ' שמה שמצינו בגמרא 'חד מיניהו כתרי מינן' מלמד שבן ארץ ישראל אינו בכלל אזהרה זו (ובמנחת שלמה תנינא סימן ק' תמה על זה). והיעב"ץ כתב שאזהרה זו היא רק על מי שיש לו רבי או חברים טובים עם מי להתחבר. ולפי זה בודאי, לא מבעי היום שהמלך בשדה ואין בנמצא חברים טובים, אבל אפילו כאשר הם בנמצא, בודאי אי אפשר בלי כמה שעות של התבודדות, שאותם שעות אין להם חליפין משום בר נש שיכול לעזור לו בזה. ובן ארץ ישראל הוא בחי' מי שהולך בעצת רבינו, ועליו לעסוק בהתבודדות כפי יכולתו. ועוד הרי בהתבודדות עושים תפילה מהתורה, וזה אינו בכלל האזהרה. אבל על כל פנים מבואר הדבר שסתם התבודדות, לפרוש מן הציבור לחשוב לבד ולחיות לבד סתם, לא מכח רבינו הקדוש, הוא מסוכן ברוחני ובגשמי חס ושלום.

התבודדות א:ב. על ידי התבודדות ומפנה לבו לבטלה בא לכעס, ע"כ. וכן כתב בערך כעס אות לה ז"ל כעס בא על ידי התבודדות שאינו כראוי, ע"כ.

התבודדות ח"ב א. השיחה שאדם משיח בינו לבין קונו ,השיחה הזאת נעשית אחר כך גאלה וישועה לבניו, ע"כ.

ע' ישועה אות ג.

במדרש אגדה איתא ז"ל ואם אומר להקב"ה אנה אני הולך שהרי עדיין לא הגיע ארבע מאות שנה, יכעס עלי הקב"ה, אמר לו הקב"ה כבר נתנבא להם יוסף, פקד יפקוד, כלומר מנין פקו"ד יחסר להם הקב"ה מן השעבוד (-כידוע פקד לשון חסר), ולכך נחסרו ק"ץ שנה כמו פקו"ד, והם צ' כנגד צ' של שרה אמנו שהיתה כשהולידה את יצחק, ומאה שנה שנה כנגד אברהם בעת שהוליד ליצחק, ע"כ.

הרי שכל אותם שנים שלא היה להם ילדים בודאי היו בצער גדול, ובודאי היו שופכים שיחה לפני הקב"ה, ונעשית גאולה ממש לבניהם. [ואף על פי שאין צער על זה בשנות הילדות, הרי זה כמו תענית, שאין השעות הראשונות שונות כלל, אבל לבסוף מצטרפין].

הרהורים ז. מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ע' שיחות הר"ן קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ. ועמש"כ שם.

הרהורים ח"ב יג (וכן בערך ראיה אות ט). כשאדם יוצא לשוק ומתירא שלא יבוא לידי הרהור על ידי ראיה, שיראה נשים יפות, יאמר הפסוק (ישעיה לג:ז): הן אראלם צעקו וכו' (חוצה מלאכי שלום מר יבכיון) ועל ידי זה ינצל מראות, ע"כ. ע' לקמן אות יח.

י"ל אולי שדורש אראלם, ארא – לם, ל"ם זה תאות נאוף שכלולה מהשבעים אמות, ושצריכים לצעוק שבעין קלין להנצל ממנה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לו, וזה מלאכי שלום מר יבכיון, כי העצה להנצל מהתגברות הרהורי נאוף מבואר עוד שם בתורה לו, שזה על ידי בכיה בעת קריאת שמע וברוך שם, וי"ל עוד שמובא בתורה שם (אות ד') וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כה) והמה בוכים פתח אהל מועד – בכין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה ע"ש. ולפ"ז יש לפרש שמלאכי שלום, היינו משה ואהרן, כי משה מכונה בשם מלאך במקרא (ודוקא משה רבינו צריך להיות יותר פרוש בענין זה כמבואר בתורה שם, וכן הוא ענין של ראית מלאך, מבואר בשבחי הר"ן שצריכים להיות אצלו איש ואשה שוין). הרי שכאשר יש סכנה של ראיה בחוץ בחי' "ארא-לם... חוצה" – שצריכים הרבה צעקה להנצל ממנה, בחי' "צעקו חוצה," וכדי להנצל מזה מלאכי שלום מר יבכיון. וזה בחי' "מר" יבכיון, כמבואר בתורה שם, כי הבכיה מוציאה את המרה שחורה (הרהורים אות יח – משמע כל בכיה מבטל הרהורי זנות, ולא רק בק"ש), בחי' מלכות הרשעה, אישה זונה שמשם נשמותיהם של ערב רב, שמשם תאות נאוף. ועוד "מר" מלשון המרה וחילופין, כמבואר בתורה שם, שיש בחירה לצייר לטוב או לרע, ורבי שמעון כאשר ראה נשים יפות היה אומר אל תפנו אל אלילים, שהיה קובע שכל התאוה ותשומת לב אליהם הוא רק הבל ואין בו כל עיקר כמו אלילים, שאין בהם כלום רק הבל.

הרהורים ח"ב יז. הסתכלות למזרח – מבטל הרהורי זנות, ע"כ.

פרשתי את זה בס"ד בליקוטי מוהר"ן תורה יא:ג.

הרהורים ח"ב יח. הבכיה מבטל הרהורי זנות, ע"כ. ע' לעיל אות יג.

התנשאות יא. מי שאינו מקבל תוכחה על ידי זה אינו נתגדל, ע"כ. ע' אות יג.

התנשאות יב. התנשאות בא למי שמחזר תמיד על למודו, ע"כ. יש לראות ממה שדיבור זה בא באמצע שני דיבורים על תוכחה, שחזרה תמידית על הלימוד קשור לקבלת תוכחה. וע' לקוטי מוהר"ן תורה קכא, שמי שרואה שפלותו כל היכן שהוא פותח ספרי קודש, סימן שרצונו לעשות רצון ה'. ויתכן שהכח לחזור תמיד על הלימוד בא מזה שהוא רוצה לשמוע מהתורה הקדושה תוכחה אישית, ועי"ז מתנשא, כאות יג.

התנשאות יג. התנשאות בא על ידי תוכחה, ע"כ. ע' אות יא.

התנשאות יד. מי שה' אלקיו עמו, יהיה לו עליה, ע"כ. על דרך רמז, יהיה לו לעבודת השם שלו, עליה – עלית גג – מקום מיועד להתבודדות (עיין ערך בית ב:א – לדור בעליה הוא טוב יותר לעבודת הבורא מלדור בבית תחתון).

התנשאות כד. מי ששונא גזל עולה לגדלה, ע"כ. ע' אות לא.

התנשאות ל. על ידי למוד אגדה בלילה מתנשא, ע"כ. וע' מריבה מח, כשבני אדם דוברים עליך, תלמד בכל לילה אגדה.

התנשאות לא. התנשאות בא על ידי ששונאים שקר, ע"כ. ע' לעיל אות כד.

התנשאות ח"ב ה. כשנותנין ממון להשר בשביל איזהו התמנות שיעביר את חברו וימנה אותו, זה כמו כשוף, ע"כ.

ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

"זהו כמו כשוף" ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

התנשאות ח"ב ו. הרהורי עבודה זרה והרהורי זנות ושפיכת דמים ולשון הרע, הם באים על מי שרגיל בנדרים, אבל נתבטלים על ידי המנהיג שבעיר, המסדר הגביות והמסים על כל אחד ואחד לפי ערכו, שיוכל לסבל, ע"כ.

יש לדייק שבע"ז וזנות רבינו כתב הרהורי, מה שאין כן בשפיכת דמים, שמזה יכול להיות שמדובר על שפיכת דמים ממש. ועל במקור הדיבור הזה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה כז, שמאפשר בדרך אפשר, אף שאינו מסתברא, לחלק כנ"ל.

התנשאות ח"ב יא. על ידי ודוי דברים זוכה להתנשאות, ע"כ. ע' הצלחה אות טו.

הצלחה ב:א מי שהוא שמח תמיד, על ידי זה הוא מצליח ע"כ.

במקורות הביאו המדרש בראשית רבה (טו:ז) עה"פ (בראשית לט:ב) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח, ז"ל רבי ברכיה אמר גבר קפוז, ע"כ ובפירוש מתנות כהנוה, איש קופץ צוהל ושמח.

יש לראות רמז לזה מפרשת ויגש (מז:כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. גשן בגמטריא שמחה.

ועוד יש לציין למה שידוע לפרש בטעם למה אסתר בקשה מאחשוירוש לעשות סעודה שניה ולא גילתה מיד בסעודה ראשונה, כי אז עדיין המן היה שמח וטוב לב, וקשה להפיל אותו.

עוד רמז לזה בפרשת וזאת הברכה עה"פ (לג:יח) שמח זבולן בצאתך, פרש"י הצלח בצאתך לסחורה, ויששכר הצלח בישיבת אהליך לתורה וכו' ע"כ.

הצלחה ו. תכף לתלמידי חכמים ברכה במעשה ידיהם, ע"כ. רש"י בברכות (מב.) פרש תיכף לת"ח, המקריבו אליו ומארחו בביתו, ע"כ. וזה דומה לאות טז: הצלחה בא למי שמאכיל תלמיד חכם על שלחנו, ע"כ.

הצלחה יא. מי שמגרש את אשתו אינו מצליח, ע"כ. סבא ישראל דף רנג.

הצלחה יד. מי שאומר תמיד אמת הוא מצליח, ע"כ. ע' לקמן אות יז.

הצלחה טו. על ידי ודוי תצליח, ע"כ. ע' התנשאות אות יא.

הצלחה טז. הצלחה בא למי שמאכיל ת"ח על שלחנו, ע"כ. ע' לעיל אות ו'.

הצלחה יז. כשאין לך אמת, אזי נטל ממך ההצלחה ונתן לאמות, ע"כ. ע' אות יד.

הריון ז. אכילת בשר בהמה דקה ושתית שמן זית היא סגה להריון, ע"כ. רמז מהמן שלא היה לה טעם לאלו הדברים שמזיקים לאשה מעוברת, משמע שהטעם שבאמת היה לה, תהיה מועלת למעוברת. וטעמה כצפיחת בדבש, דבש בגמטריא אשה, דב"ש ר"ת בהמה דקה שמן. עוד קצת רמז מדברים לב:טו.

הריון ח"ב א אשה שאינה יכולה להתעבר תביט על הסכין של מילה אחר המילה, ע"כ. רמז מיהושע ה:ט, היום גלותי חרפת מצרים מעליכם. ובלידת יוסף למדנו שאשה בלי ילדים יש לה חרפה, 'אסף ה' את חרפתי', ולכן י"ל שהסכין של המילה שמסיר חרפת הערלה יסיר גם את חרפת העקרה.

ודוי דברים ד. מי שאינו מתודה על עונותיו, מורא בא עליו, ע"כ. “הודה ולא בוש", בושה ויראה בחינה אחת (ע' למשל לקו"מ לח), הרי מי שלא מודה יבוא ליראה.

זיפן ב. על ידי זיוף הוא מתחבר עם המתנגדים, ע"כ. וכן על ידי טענת זיוף, שהליצנים טוענים על הפתק הקדוש.

זכות אבות א. על ידי טבילת מקוה מזכירין זכות אבות, ע"כ. ולפ"ז בודאי ראוי לכוון עליהם. והנה האריז"ל (ספרא דצניעותא, פירוש שני, ענין המקוה) וכן מובא בתיקוני תשובה לרמ"ע, וכן בקיצור הכוונות של הרמח"ל על פסח – וכן בספר פנות המרכבה, פנה שניה של המרכבה (גנזי רמח"ל עמ' שיט – ומי שרוצה להשיג השגות גדולות יכוין וכו'), שבעת הטבילה במקוה יאמר הפסוק: ויקרא אלקים ליבשה ארץ וכו' ע"ש. ותראה (ספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל) ליבשה ארץ, בגמטריא אברהם יצחק יעקב.

זכירה ג. על ידי למוד בפה מלא בא זכירה, ע"כ. מקום הדיבור הזה בין שני דיבורים על דאגה וצער שמביאים לידי שכחה, אולי מוכיח מה שאמרו רז"ל (ברכות ס.) אשרי אדם מפחד תמיד – בדברי תורה, שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד.

זכירה ד. על ידי צער בא שכחה, ע"כ. קצת רמז מתהלים לא:יג נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד .

זכירה יא. מי שהוא שכחן יתן צדקה, ע"כ.

י"ל על פי המבואר באריכות בספר שערי ירושלים ששכחת התורה בא על ידי שיש לו נפש נקבה (ועיין בליקוטי מוהר"ן נד, ששכחה גורם שאין לו בן זכר, כמש"כ אשכח בניך גם אני). ובחי' נקבה היא שמקבלת ואינו משפעת. וכן על ידי צדקה מתקן להיות משפיע ולא מקבל.

ובליקוטי מוהר"ן נד מבואר שעקר השכחה היא על ידי רע עין, עיין שם. ולפי זה מובן שתיקון לזה ליתן צדקה, שהוא בחי' טוב עין.

זכירה יב, יג – מי שאין לו זכרון יקדש את עצמו בקדשה גדולה, על ידי שפלות תזכה לזכרון – עמש"כ בלקוטי מוהר"ן ז:ה.

חלום ח"ב א: מי שרוצה שיתקימו חלומותיו, יכתב אותם בפנקסו ואת היום ואת השעה ואת המקום, ע"כ (ע' בראשית רבא (פג-יב) ע"פ (בראשית לז-יא) ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר. אמר ר' לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ע”כ). ונראה לעניות דעתי בביאור הענין, על פי מה שגילה הרמח"ל ביחוד היראה ז"ל וגם יש בכאן סוד החלום, שהוא חיבור ע"ב וב"ן, זווג א"א בנוק', וזה עושה סוד החלום וסוד החולם. וזה היה מה שהיה מחכים את ישראל במדבר, אעפ"י שהיו חוטאים, ונשארו אעפ"כ דור דעה, והוא סוד המדבר שהיו הולכים שם לעבור הס"א במקומה. ותבין כי החלום מתפשט אפילו לגויים, כי הוא עומד ביחוד, ואין מורא. ואח"כ חוזר ז"א ומזדווג עמה, מה שהיה רק בסוד התלבשות בדמיון, שאין התמונה בצורתה, אלא מתדמית כדרך החלום, חזר להיות מראה ממש בסוד הנבואה. והנה ישראל היו מקבלים רק בסוד חיבור א"א ונוק', יען היו ערום ועריה, אך אחר כך היו הדברים מתבררים להם על זו"ן, מפני כחו של משה, וזה שאמרו: “היש ה' בקרבנו" עכ"ל.

והרי מבואר שצריכים להביא את החלום – ולממש את החלום – ולעשות את החלום כנבואה על ידי שז"א חוזר ומזדווג עמה, ולכן היה נראה שזה הענין שגילה רבינו כאן, לכתוב את החלום וכו' כי זה בחי' זיווג ז"א עמה.

חן ט: סגולה לחן תכתב על קלף: כסף וזהב חסד ואמת אלוף. הסופי תיבות של: כסף וזהב חסד ואמת, וכן הסופי תיבות של: וזהב חסד ואמת אלף, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: ואמת אלוף, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

חידושין דאורייתא ח"ב ז: מחדשי אוריתא צריכים ללמד קדם החדוש פוסקים וגם אחר כך. והלמוד פוסקים הוא השמירה של החדושין, שלא יגע בהן זר. גם כשרוצה לעשות צדקה צריך לעשות כן כמו בחדושין, ע"כ.

עיין בליקוטי מוהר"ן תורה רסב שצריכים לבכות קודם וכו', והבאתי שם מספר עונג שבת על דברי רבינו שם וכאן, שאין זה נוגע להמחדש על פי יסודות של הצדיקים אמת בני עליה ובפרט רבינו הקדוש ע"ש. ולפי דבריו גם לענין עשיית צדקה, כל זמן שתורם לעניני רבינו הקדוש, לא יצטרך ללמוד פוסקים קודם.

חידושין דאורייתא ח"ב יא: צריך אדם לשמור מלומר דברי תורה בעת ובמקום שאינם נשמעים, ואפלו בעת ובמקום שנשמעים, צריך לשקל אותם כמה יאמר, שלא יהיה בבחינת (משלי כט:יא) 'כל רוחו יוציא כסיל', כי על ידי זה חולאת שקורין 'גישוויליכץ' (swelling, bloating), כי החולאת הזאת בא על ידי התגברות המים שבדם, וזה (איוב כח:כה) 'לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה', ע”כ (ובענין השמירה הזו, ע"ע ערך לימוד ח"ב אות ח ואות י', ובליקוטי מוהר"ן תורה קלד, ותורה ס).

רמז רחוק מפרשת מקץ (מא:מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים, שיוסף היה מפרש הצפונות (רש"י), ועל כן יצא יוסף -בחינת תוספת ונפיחה, וכן פרע בבחי' זו, יצא על מצרים בחי' הצר, שנעשה נפוח.

ויש להעיר עוד, שרבינו מביא כמה פעמים שמי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים. ומצינו בגמרא (חולין נו:-נז.) שעל ידי חרדה פועלים לכווץ ולצמק, להכניס חזרה את המעים, וכן מצינו בגמרא (נדה לט. עא., סוטה כ:) שחרדה מסלקת את הדמים – שפחדא צמית (נדה עא. – אכן עיין שם שביעתותא – דהיינו הבהלות פתאום – מרפיא (ורש"י על התורה, סוף פרשת עקב, כתב שפחד זה על הקרובים, ולכאורה צ"ל דברי תורה לחוד ודברי חכמים לחוד)), וזה הפוך מהנפיחות והחולאת הזה של סוועלין, ודו"ק.

עמש"כ בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה קבצנים, יום חמישי הקבצן בעל חטוטרת בחי' למעלה מן המקום. והענין הוא כי לימוד תורה כראוי וכהוגן להאיר אור השם לתכליתו, הוא בחינת הליכה כמבואר בתורה א' של ליקוטי מוהר"ן אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם.

וידוע מהמדעים שכל מה שחפץ ממהר ומתקרב למהירות של הליכת אור speed of light, החפץ מתגדל ומתגדל.

ולכן כאשר האדם לומד תורה, שהוא אור השם, וכל מה שהוא לומד כראוי בודאי הוא נוסע במהירות עצום. אכן בשאר האדם הוא כל המציאות, אין לו איפה לנסוע אלא לעצמו, וכל איבר וגיד בגופו יאיר יותר באור השם. והמותרות שבגופו לא שייכים כלל להליכה זו. אבל האוכל שבגופו, שהוא בתהליך להיות חלק מגופו, הרי הוא שייך להליכה ונסיעה זו. וכיון שהאוכל עדיין לא נכלל לגמרי בגופו, בבחינת אדם, הרי יתגדל ויתגדל, עד שיהיה אי אפשר להמשיך. ולכן לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, שהמן היה נבלע באיברים מיד.

וי"ל בזה מה שחז"ל גילו שרוב ת"ח סובלים מהמעים.

ויתכן שבכח הרוח במשקל יכול להביא כל צלמו ודמותו במהירות של האור, אבל כיון שהוציא רוחו, שוב אינו יכול להתמודד, ויתגבר המים בהגדלה כמו שגילה כאן רבינו.

חתון ו. מי שקשה לו למצא זווגו ירגיל את עצמו לקרות בקרבנות הנשיאים ע"כ.

ונלע"ד לבאר כי הנשיאים לא נדבו להקמת המשכן כי אמרו שהם ישלימו כלמה שחסר, ובני ישראל תרמו בעין יפה יותר ממה שהיה נצרך, ולכן הנשיאים בקשו לישר עוותם והקדימו לנדב עגלות וקרבנות, כמבואר ברש"י. והנה הקמת המשכן היא בחינת זווג כמש"כ בשיר השירים (ספ"ג) ביום חתונתו וביום שמחת לבו, שיום שמחת לבו הוא הקמת בית המקדש. נמצא שמה שהנשיאים אמרו לנדב להקמת המשכן הוא בחי' קישוי למצוא זווגו, והתיקון לזה היה בהקרבת קרבניהם. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו טוב לו להרגיל לקרוב בקרבנות הנשיאים.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ט' שהזיווג תלוי בי"ב שערי תפלה של השבטים, ולפ"ז שפיר יש לומר פרשת הנשיאים לזכות לזווגו.

ויש לפרש בדרך אחר לגמרי, שהרי מצינו במדרש (ילקוט שמעוני – במדבר פרק טז רמז תש"נ, ובפסיקתא רבתי – פיסקא ז ד"ה ויהי המקריב) שהנשיאים של השבטים כנחשון בן עמינדב, אליצור בן שדיאור וחבריו, היו לצידו של קרח במחלוקתו שעל משה ע"ש, וידוע גם מהמדרש (במדבר רבה יח:כ) שדרשו על הפסוק (משלי יד) "חכמת נשים בנתה בית", זו אשתו של און, "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח, וכבר האריכו הספרים הקדשים בזה איך שכל כך תלוי בידי האשה להטות את בעלה לטוב או לרע. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו, ישים על לבו שאפילו הנשיאים לא זכו לנשות חיל שיצילו אותם מעצת קרח (ולכאורה גם לא נדבו למלאכת המשכן כשאר נשות הצדקניות, וצ"ע), ולכן אולי טוב לחכות להנכונה אשה יראת ה'.

חתון ז השדוך שדוברים אף על פי שלא נגמר השדוך בעצמו, גם זה מן השמים, והשדוך לחוד עושה רשם בו ובה, ע"כ. עיין בזה באריכות בספר חיי מוהר"ן אות תקצ"ה.

חתון י. מי ששומר את עצמו מללון וגם לדור שני זוגות בבית אחד, על ידי זה זוכה ללחתנותא כהנים ובני אדם חשובים גדולים, ע"כ.

הענין להזהר מזה, עיין במסכת סהדרין ריש פו. רש"י ד"ה של בית פלוני, ז"ל לא רצה להזכיר שמם שחשובין היו, ובזה לא היו נוהגין כדת שהיו הרבה דרין בבית אחד אנשים ונשים והיו מצויין תמיד עם נשי חביריהן, ולא שמתייחדין, ע"כ.

טלטול ח"ב ג. לפעמים הצדיק בא לטלטולים כדי כשיבוא לעולם הבא יזכר כל המקומות שהיה בהם, ועי"ז יבואו טובות לאלו המקומות, ע"כ. דיבור זה נמצא בערך צדיק ח"ב ז, עמש"כ שם.

טהרה א. אשה כשרה מטהרת הבית מצרעת, ע"כ. ע' בלקוטי מוהר"ן תורה כא, שצרעת הוא בחינת סגירותא מאור עליון.

ישועה ג. על ידי התבודדות בא ישועה, ע"כ. רמז מבמדבר (כג:ח) לבדד ישכון, ישכון בגמטריא ישועה.

ישועה ד. על ידי נסיון עושין לו נס, ע"כ. ע' אות טז. ובערך נאוף אות כ. הבן איש חי במסכת קידושין מסביר איך שזה מדה כנגד מדה.

ועיין ערך יראה יט – מי שדבוק תמיד ביראת השם וכו'.

בספר שבט מישראל (תהלים נז:ד) כז"ל כל דבר עברה הבאה ליד האדם וכובש יצרו, הקב"ה עושה לו נס על ידי מלאכים. ובילקוט הראובני (פרשת וישב ד"ה המלאך) איתא דהמלאך המציל את האחד בזכות שמעון מתלבש בדמות שמעון, וכו' ע"ש.

ישועה טז. כשאדם בא לאיזה נסיון ידע כשיעמוד בזה הנסיון שהקב"ה יעשה לו נס, ע"כ. ע' אות ד. ובערך נאוף אות כ. הבן איש חי במסכת קידושין מסביר איך שזה מדה כנגד מדה.

ועיין ערך יראה יט – מי שדבוק תמיד ביראת השם וכו'.

ישועה יז. על ידי בטחון יזכה לשמח בחסד השם יתברך, ע"כ. ע' אות כ.

ישעוה כ. על ידי בטחון יעשה לך חסד, ע"כ. ע' אות יז.

יראה יט. מי שדבוק תמיד ביראת השם יתברך, הקב"ה עושה לו נסים, ע"כ.

עיין בערך ישועה ד, טז, ובערך נאוף כ, על העומד בנסיון שעושים לו נס.

כבוד ג. מי שמבזה את עצמו בכל יום בעיני עצמו, על ידי זה יזכה ששמו אינושכוח מפי הבריות, ובני אדם יקראו את בניהם בשמו, ע"כ. וקשה אם באמת הוא מבזה את עצמו, והוא בזוי בעיני עצמו למה ירצה שיהיה עוד כמותו. וי"ל שרק בתחילה הוא מבזה את עצמו ואחר כך הוא מתקן ועולה. ועוד י"ל שזה היסוד המבואר בהרבה מקומות שענוה אמיתית זה לא ח"ו להיות שלימזיל, אלא ודאי צריכים להכיר הכח של עצמו ולהאמין בעצמו חזק, רק שצריכים לדעת שממקום אחר חסר לו, והוא עוד כל כך רחוק מהמבוקש.

כבוד כ. צריך לתן כבוד למלכות, אע"פ שהוא עובד ע"ז, ע"כ. ע' בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מהחיגר, שהזקן חלק כבוד להמלך של השדים.

כבוד כה. הכבוד תולה בנפש, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה סז.

כעס יד כעס אחר אכילה מזיק מאד, ע"כ. ע' אות לז. על ידי אכילה נסתלק הכעס, ע"כ.

כעס יז. סגלה לכעס שיאכל פת שחרית, ע"כ. ע"ע אות לז.

כעס יט. על ידי שקר בא כעס, ע"כ. ע' לקמן אות כא. מי שמסתכל בפני שקרן בא לידי כעס, ע"כ.

כעס כא. מי שמסתכל בפני שקרן בא לידי כעס, ע"כ. ע' לעיל אות יט.

כעס לה. כעס בא על ידי התבודדות שאינו כראוי, ע"כ. ע' התבודדות אות ב'.

כעס לז. על ידי אכילה נסתלק הכעס, ע"כ. ע' לעיל אות יד ואות יז.

כשוף א. בנים הנולדים על ידי הלחשים של שמות הטמאה או על ידי כשוף הם יהיו נואפים, ע"כ. ע' בנים אות פב.

כשוף ב. וכל העוסק בשמות הטמאה הוא נזוק בכל דבר, ע"כ. ע' ממון אות ע.

כשוף ג. אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

עיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג כתב שלמדו כישוף כדי לידע החכמה להנצל מהמכשפים. וקשה למה צריכים לדעת את החכמה, רק צריכים ענוה. ויש לומר כדי להגן בכלליות.

עיין במסכת סנהדרין סז: אין עוד מלבדו (דברים ד:לה) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים, ההיא איתתא דהוה קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא, אמר לה אי מסתייעת (-אם תצליחי לעשות לי כשוף) זילי עבידי אין עוד מלבדו כתיב [פרש"י ז"ל ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע, ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן, ע"כ], איני והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה, שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה [פרש"י ז"ל ומסרי נפשיה (\נפשייהו – רש"י שעל ע"י) משמיא לאצולי' ע"כ], ע"כ.

משמע מפירוש רש"י שאין הבדל בין הבא להזיק על ידי כשפים לבין להזיק בידים [– וכעין מה שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן תנינא ה' ז"ל ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ"ל, ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא. וזה 'קשים גרים לישראל כספחת', בחינת ספיחים שגלים מאליהם וכו' עיין שם]. וזה כל הסוגיא איך בעל בחירה, עם הבחירה שלו יכול לפגוע בחבירו, וכאן מקור להצדיקים שקבעו שבאמת אינו יכול – אבל זה רק אם נפיש זכותייהו.

וקשה לפי זה על דברי רבינו כאן, כי למה צריך כל הדיון באותו סוגיא של פגיעה על ידי בעל בחירה, תינח ליה שבכח וצדקות ענוותנותו היה למעלה מכח של כישוף. וי"ל שזה מה שאמר ר' חנינא אי מתסייעת (-והרי זה שהביע צד שיחול הכשוף כבר אכשריה, כי הלוא אל תפתח פה לשטן וקללת חכם על תנאי של נתקיים), כי באמת מצד ענוונותו לא היה חשש שהכשוף יזיק לו, אלא שאפילו אם תצליח אין לו מה לדאוג.

ובזה מיושב קושיית העץ יוסף (על עין יעקב ד"ה איני) למה לא הקשתה הגמרא מיד על הכלל של רבי חנינא שאין עוד מלבדו אפילו לדבר כשפים – מהא דאמר רבי יוחנן שכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ולא הקשתה עד שסיפרה המעשה שרבי חנינא אמר לההיא איתתא שאינו דואג וכו'. כי לפי דברינו י"ל שמתחילה הגמרא חשבה שהכלל של רבי חנינא הוא כח שמבטל את כח הכשוף מלפעול או שממליט ומחסה מהכשוף [– כמו שנאמר לענין ענוותנותו של הצדיק], ומדבריו לההיא איתתא רואים שאינו כן, אלא שפועל יפעל הכשוף או יתבטל, כי לא יקרה לו שום שינוי ממה שרצה הקב"ה.

ואולי תכלית השמירה מכשוף על ידי ענוה מחייב אותו מדרגה של רבי חנינא, להיות כל כך חזק ונפיש בזכות ב'אין עוד מלבדו'.

והרי צ"ע בלשון רבי חנינא, 'אפילו' לדבר כשפים, אם הכוונה לסתם כוחות כמו שדים, שיתכן שעוד יכול להיות נפגע מבעל בחירה – אבל לא על ידי כשוף. גם יתכן שאותו מדרגה להיות גבוה למעלה מכל הכשפים, היא כבר למעלה מהמדרגה להיות נשמר סתם מלהיות נפגע משום בריה בעולם, אלא שאפילו כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, ויש בהם עוד יותר כח, אפילו מזה הוא נשמר.

למוד ד. כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן תורה מג.

למוד י. כל ידיעה במשפטי התורה, הן מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות שבין אדם לקונו, הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש, ע"כ.

עיין שרשי המצוות לרמח"ל ריש כלל ג' (עמ' מא) ז"ל והמשכת החוט הזה בנו נעשהו על ידי העסק בתורה וההשכלה בה, כי כל מושכל שנשכיל ממנה, הוא מדריגה א' מן הבחי' הזאת הנמשכת בנו. ונלוה לזה תיקון כל הבריאה גם כן על ידי אור התורה עצמה, שהרי היא האור היותר חזק שבאורות, ע"ש.

למוד יט. השומע מפי הרב, מסתיע מלתא טפי, ע"כ. ע' אות לה ואות לט וע' בלקוטי מוהר"ן תורה: ה, יג, יט כ קכ, קצב, רל.

למוד לט. תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד, ע"כ. עמש"כ בכריתות דף ו.

למוד לה. אינו דומה הלומד מפי עצמו ללומד מי הרב, ע"כ. ע' אות לט ואות יט וש"נ.

למוד לט. תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד, ע"כ. ע' אות לה וש"נ. וע' לקמ”ת תורה ז.

למוד מ. תועלת גדול ללמד אצל נהרות, ע"כ. ע' תשובה נט, שישיבה אצל שני נהרות מסגל לבכיה, וע' ספר אות ד' חשיבות לבכות קודם חיבור ספר, וע' לק"מ תורה רסב שחידושי תורה הם נהרות וצריכים להקדים להם נהרות של דמעות. וע' בריש ספר השם של בעל הרוקח שתנאי לימוד הספר שיהיה אצל נהר. וע"ע במלבי"ם ריש ספר יחזקאל (א:ג) שכז"ל והגם שהיה בארץ כשדים היה מוכן לנבואה מצד הנהר ההוא כמ''ש בכוזרי שנגלה בח''ל במקום מים, ולכן היה עליו שם יד ה', עכ"ל.

למוד מה. כשעושה אדם את עצמו הפקר ללמד תורה לכל, התורה נתנה לו במתנה, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן נא, גם הפקרות אין צריכים, אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל, אדרבא להפך, כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך זהו מופקר באמת, אך אף על פי כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות דהינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבדת ה', שזה אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים, כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות, ע"כ.

למוד סג. מי שאינו יכול ללמד מחמת מניעות, יפרש ממשקה המשכר, ע"כ.

בזה פרשתי הסמיכות של סיפור בסוף מסכת נדרים (פט) על אחד שלא הצליח ללמוד תורה, למסכת נזיר.

למוד צב. אין מן הל זוכה אדם ללמד, בשביל זה הולכים למרחקים ללמד, ע"כ. ע' ח"ב אות יב.

למוד ח"ב יב. לאו בכל מקום אדם זוכה לסגל תורה ומעשים טובים, בשביל זה הקב"ה מסבב סבובים שיצא זה האדם ממקום הזה למקום אחר, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות צב.

לשון הרע ז. בני אדם שאוהבים זה את זה, מתר לומר זה לזה מאיזה דבר ששמע מאיזה אדם, גם חברו מתר לקבל דבריו ואין בו משום לשנא בישא, ע"כ.

עיין במראה מקומות השלם שהבין שזה סתם מגדרי המזהרי מסכנה, ואף על פי שהלכה שרק חוששין, אם הם אוהבים אז יכול לקבל גם כן. ולא נראה שום רמז לזה מלשון רבינו, ובפרט מה שכתב, איזה דבר ששמע מאיזה אדם, לא משמע שמדובר דוקא על דבר סכנה.

והנה עיין ברש"י עה"פ לא תלך רכיל (ויקרא יט:טז) ז"ל אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל וכו' ע"ש. ולפי זה מובן שאין בני אדם שאוהבים זה את זה, ומספרים מאיזה דבר ששמע, נכללים באיסור זה. אלא שמעצמינו לא היינו מוצאים חידוש כזה, כי בפשטות איסור רכילות חל על הכל, אפילו אם עצם הלשון מרמז דוקא על צורה מסויימת. ואולי דברי רבינו אינם על לישנא בישא ממש, אלא סתם דברים בעלמא, וממש כדברי רש"י היה צד שגם זה אסור, וקמ"ל שבין אהובים, ושמע האחד סתם בלי ריגול, מותר.

אכן כבר מצינו בחז"ל (פסחים קיג:) שעד אחד אסור להעיד על דבר ערוה, ועובר על לאו דלא תלך רכיל, ואז אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה (לרבו של המספר – לפי פירוש המתיבתא) למשנייה (כדי שרבו ישנא את העובר עבירה)? אמר ליה, אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי, לימא ליה, ואי לא, לא לימא ליה, ע"כ.

ובשבלי הלקט (ח"ב סימן מז) כתב, דלאו דווקא רבו, אלא כל אדם שהוא נאמן לו כשני עדים. ובחפץ חיים (לשון הרע כלל ד ס"ק כח) כתב, שמותר לספר רק למי שהוא יודע בו שהוא איש סוד ולא יספר זאת לאחרים, וישנאהו רק לפי שעה עד שיחזור בו, אבל לאיש אחר אסור לספר אף אם נאמן עליו כשנים. [והחפץ חיים פסק שהרב לא יכול לספר אחר, ואילו באגרות משה (או"ח חלק א' סי' נג) כתב שאם השני מאמין לרבו כשנים, גם במה שמאמין למספר כשנים, מותר לרבו לספר לו.]

והנה לא ברור במה שכתב רבינו מאיזה דבר ששמע מאיזה אדם, איפה המילתא בישא, לכאורה אי אפשר לאמר שאותו אדם סיפר להחבר הראשון מילתא בישא, כי איך יקבל לשון הרע מאותו אדם, אם לא כנ"ל שלא מדובר ממש בלישנא בישא אלא בסתם פיטפוטי דברים. וע"כ צ"ל שזה גופא המילתא בישא שאותו אדם אמר כך וכך.

מריבה ג. על ידי קריאת הלל – יושיע לך הקב"ה מאויביך, ע"כ. רבי נתן הביא את הפסוק (שמואל ב:כב:ד) מהלל אקרא ה' – ומאיבי אושע. וכן עשה יהושפט (דברי הימים ב:כ:כא) ויעץ אל העם ויעמד משררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו, וכן מבואר במדרש איכה רבה (פתיחה אות ל).

ובאמת בעיקר תיקון הלל משמע הכי מלשון הגמרא (פסחים קיז.) ז"ל והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן, ע"כ. והבן יהוידע (ד"ה ועל) דייק מלשון שלא תבא, שזה סגולה שלא יהיה עוד צרה אחרת. אכן יש לדייק עוד מה שלא כתוב, לכשנגאלין, אלא ולכשנגאלין, שזה משמע טובא שואו מוסיף על ענין ראשון, וכבר יש לאומר הלל כאשר בא הצרה, ואז יזכו עוד לשכנגאלין להלל על גאולתן.

מריבה יא. מי שהוא נצחן, הקב"ה שוכח אותו ומסתיר פניו ממנו, ע"כ. ע' לקמן יג.

מריבה יג. מי שהוא נצחן, בא לידי שכחה, ע"כ. ע' לעיל יא.

מריבה מב. כשיש לך שונאים למטה, בידוע שיש לך שונאים למעלה. וציינו לתהלים נו:ג, סנהדרין קג:, ליקוטי מוהר"ן סב:סוף אות ב'. ועוד יש לעיין בפסחים סוף מח: אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה, ע"כ. אף על פי שזה להיפוך, עכ"ז יש בזה רמז.

מריבה מח. כשבני אדם דוברים עליך, תלמד בכל לילה אגדה, ע"כ. ע' התנשאות ל, ע"י למוד אגדה בלילה מתנשא.

מריבה מט. שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחת, עד שיהיה להם אמת, ע"כ. עמש"כ בסוף מסכת מגילה (לב.) על מימרא דרב משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו'. ועיין בסוף מסכת סוטה מט. אחד מת ואחד גולה.

מריבה נו. מי שיש לו שונאים, ואינו ידוע אם יפל בידם אם לאו, יסתכל אם נופל ממדרגת עבודת השם יתברך, בידוע שיהיה נמסר בידם, ע"כ. ע' אות עד, וע' לקוטי מוהר"ן כג:ג ומה ששיך לאות ג' שהובא בסוף התורה. וע"ע לקמן ח"ב אות כ.

מריבה עד. כשדוברים על האדם, אזי יש כח ביצר הרע להגביר את עצמו על זה האדם, שדוברים עליו וצריך לבקש רחמים על זה, ע"כ. ע' לעיל אות נו.

מריבה עו. למריבה, השכם והערב לבית המדרש ולמד תורה. או כשא"א לדון אותם, תתפלל עליהם והקב"ה יפילם, ואל תמסר אותם לשר, ע"כ. ע' לקמן אות קג.

מריבה פד. בכל בעלי מחלקת נתגלגלים שם ניצוצין מנשמת דתן ואבירם, ע"כ. ע' בהקדמה לספר אדרת אליהו על הזהר הקדוש מר' אליהו בעל שם טוב שכותב שאנשים קמו עליו כמו קרח ועדתו, וכותם שאולי קצת מהם היו גלגולים שלו.

מריבה קג. אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ. ע' אות עו. אבל על החולה רבינו כתב (ערך צדיק אות קטז) לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות.

ועיין מש"כ בענין מלחמת עמלק בסוף פרשת בשלח (יז:ט).

תוספות בע"ז ד: ד"ה שמע ביארו, שאף שדין המינים הוא 'מורידים ולא מעלים' (ע"ז כו:), מכל מקום אין זה ראוי לדחוק בידי שמים להעניש את מי שאינם רוצים להענישו עתה.

אכן קשה, כי הבאר שבע (סנהדרין קה: ד"ה אפילו) הקשה ממה שאנו מתפללים בשמונה עשרה, 'וכל המינים כרגע יאבדו', ויישב, שזה דרך תפילה ובקשה, ולא דרך הכרח כלפי שמים – כמו שמדובר בגמרא שם שר' יהושע בן לוי בא לקלל באותו רגע של זעם ה'. ואילו לשון רבינו כאן, אין להתפלל משמע אפילו לא להתפלל על זה, וקשה מהתפילה הנ"ל. וי"ל בפשטות, שתפילה כוללת, בודאי יש להתפלל על איבוד הרשעים, ורק אין לערר על רשע פרטי להביא עליו דייקא את הדין שלא בעתו. ולפי זה נראה שאם יש כת של כמה מינים, אולי שעת האיבוד שלהם נקרא הנהגה כללי, ושפיר יש להתפלל לזה אפילו לפי דברי רבינו כאן. וכמו כן אולי כאשר בא הנגף לכמה אנשים ר"ל, ויש מין ביניהם, יש להתפלל שיאבד.

מריבה ח"ב ה. מי שנותן עיני שכלו תמיד לחקר את ראשי הדור ומעין בהם בעינא בישא, על ידי זה נופל לרעב שלעתיד, הינו לא רעב ללחם, וזה "רעב" ע' ב'תוך ר'ב, עכ"ל. (עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא פג – חמץ שבלב הדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחד תלמידי חכמים שבדור ולומר זה נאה וזה לא נאה בבחי' חלק לבם עיין שם).

ועיין במראה מקומות עוד סמך לזה (מדרש רבה בראשית פרשה כ"ה סי' ג' – לך לך פרשה מ' סי' ג' – תולדות פרשה ס"ד סי' ב' – עשרה שני רעבון באו לעולם וכו' ואחד לעתיד לבא, שנאמר עמוס ח:יא, הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' עיין שם). ויש להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה עו, מעלת התקרבות לצדיקים, שבלי התקרבות לצדיקים האדם תמיד צמא, ומבואר הדבר שגם הצמאון ברוחניות הוא חיסרון ובחי' רעב, וכדי לצאת מהצמאון צריכים דוקא להתקרב להצדיק, ועל כן החוקר בראשי הדור ילקה בצמאון.

מריבה ב:יז מי שעושה פרוד בין איש לאשתו, הינו שהולך לאיש ומיפה את האשה בפני הבעל, והולך אל האשה ומגנה את בעלה בעיניה וכו' ע"ש. ובמראה מקומות מד"ר וישלח פג:ד שהיו מטיבין אותה לבעלה, ואח"כ טורדין אותה מבעלה ע"ש. והנה הדברים כהוויתן חסרים הבנה, מה הענין ליפות את האשה בפני הבעל כאשר כל הכוונה לעשות פירוד, ואולי סתם כי כוונתם היה לגרום צער להבעל. אכן באמת מצינו את זה הרבה, כמו החוק שתבעל להגמון תחילה (ריש מסכת כתובות), וכן באנשי דור המבול היו דוקא צדים לזנות עם הכלות המקושטות לבעליהן. (ואולי י"ל שהכוונה הוא שכאשר אומרים יפי האשה להבעל הרי כבר מראים איך שהיא פרוצה וכבר שייכת לאנשים אחרים).

מריבה ח"ב כ. מי ששונאיו נתרוממים, הוא נופל לתאות אכילה, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות נו, וע' לקוטי מוהר"ן תורה לט.

ממון טו. כשבא לאדם איזה הבנה חדשה, בידוע שכרוך בעקבו ממון רב, ע"כ. רמז מתהלים יט:יב-יג בשמרם עקב רב שגיאות מי יבין.

ממון כו. אין הגשמים נעצרין אלא על בטול תורומות ומעשרות ומספרי לשון הרע ועזי פנים ובטול תורה ועוון גזל, ע"כ ע' אות נ' לענין תרומות ומעשרות.

ממון לה. כזית מרור שאוכלין בפסח מסגל לפרנסה, ע"כ. ע' ברכות נו. עיף עסקך כחסא.

ע' בערך קשוי לילד, אות ו' שאשה שהיא מקשה לילד – גם תתלה על צוארה ממרור הנשאר, ע"כ. וי"ל שזה ממש מאותו ענין של הפרנסה, כי רבינו מביא (תורה קלה) את הגמרא (בכורות מה) כשם שיש צירים ודלתות לבית כך יש צירים ודלתות לאשה, ומהשתי דלתין נעשה צורת ם' סתומה, ששם נוצר הולד וכו' וצריך לחתך הם' לשני דלתין כדי שיצא הולד, והנה כמו כן מצינו שיש לפרנסה דלתות, ולכן כמו שהמרור מסגל למקשה לילד כמ"כ מסגל לפרנסה.

ויש להעיר עוד שאותיות מרור הם ממש מרמזים לחיתוך הם', כי אות ריש דומה לאות ד' בפרט לחיתוך הם' לשנים, בודאי יש לראות את זה לשני רישי"ן, ואות ו' הוא החותך וחוצך ביניהם. וזה אותיות מרור, מ' – ם' של הדלתות הסגורות, רו"ר, שחותכים אותו לשני רישין.

והנה שיח שרפי קודש (ב:קח) מובא שרבנו אמר: אם יאכלו בני ישראל מרור בליל פסח כבר ישבו בתשעה באב לומר קינות (ומביא שם הלשון ביידיש). והדבר כשלעצמה קשה, כי לכאורה כל חודש ניסן הוקצה לגאולה. וי"ל שהכוונה שכיון שהמרור מסוגל לפרנסה, והרי עם הכסף כבר יהיה על מה לקונן.

ממון מג. מי שמיגע את עצמו יומם וליל אחר פרנסה, ואינו מוצא את פרנסתו, תקנתו – שיחזיר בני אדם בתשובה, ע"כ. (ובמראה מקומות רמז רחוק מאיוב יג:כו משיג יגע ולא יבלע). רמז מתהלים (נא:טו) אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. (נא:טז) הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי תרנן לשוני צדקתך. דמים זה ממון, פרנסה, אלהים אלהי אותיות יום לילה (כי א"ה = ו, וא' אחד יתירה), הינו שכדי שיהיה הצלה מיגיעת הפרנסה יום ולילה, אלמדה פשעים דרכיך.

ממון מה. מי שלהוט אחר עבודת אדמה בודאי אין בו תועלת, ע"כ. ע' ח"ב אות ב.

ממון נ. בעוון בטול תורומות ומעשרות השכר אבד וכו'. ע' לעיל אות כו.

ממון נא. מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים. ויחיד דאלים זכותה כרבים דמי, ע"כ. ע' אות נד.

ממון נד. מטר בזכות אדם אחד ושדה אחת ועשב אחד, ובזכות הארץ וחסד ויסורין, ע"כ. ע' לעיל אות נא.

ממון סד. הצניעות מסגל לעשירות, ע"כ. רמז ממה שארז"ל (בבא בתרא כה:) הרוצה וכו' ושיעשיר יצפין, צפון משמעו גם כן כסוי ומוצנע.

ממון סז. גם כשמערב מים במשקיו, ע"כ. לכאורה הכוונה לחנוני.

ממון ע. מי שעוסק בשמות הטמאה ובכשפים נעשה עני, ע"כ. רמז משמות (כב:יז) מכשפה לא תחיה, מלשון וחי אחיך, שענין פרנסה. וע' כשוף אות ב.

ממון קג. כאב עינים סימן להזק, ע"כ. קצת רמז מהפסוק בהאזינו, שחת לו לא בניו ממום, כי השם ב"ן בעינין. ובזה גם יש לתמוך הנוסח של כאב שיניים, כי ב' וש' מתחלפים בא"ת ב"ש, והרי בניו – שניו.

ממון ח"ב ב. מי שלהוט אחר עבודת אדמה בא לידי אחד משלשה וכו', ע"כ. ע' ח"א אות מה.

ממון ח"ב ד. על ידי שהדין תורה הולך ונתמעט, על ידי זה הפרנסה מתמעטת וכן להפך, ע"כ (וכן מובא בדין ב). קצת רמז מהפסוקים בתהלים לז:יז-יט. כי זרועות רשעים תשברנה וכו' אז הפסוקים מתארים פרנסה טובה להצדיקים.

ממון ח"ב יג. הפרנסה לפי הזווג, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן ט:ב.

ממון ח"ב יז. מי ששומר את עצמו מלעבר על "לא תחמוד" עי"ז נצו מכעס ומגאוה ומחסרון אמונה הבאה על ידי כעס וגאוה, ע"כ. ע' אגרת הרמב"ן, וע' לקוטי מוהר"ן כג:ד.

ממון ח"ב כד. השרפות באים לעולם בשביל מעות עבודה זרה לכלות אותם, ע"כ. יתכן שנכלל בזה, שמכח השרפות יש איבוד עבודה זרה בעולם אפילו לא על ידי האש הגשמי, אלא שמכח האש יוצא כח שהולך ומכלה את העבודה זרה.

מפלת ו. על ידי תאות אכילה ושתיה שלה היא מפלת, ע"כ. רמז מתהלים נח:ט נפל אשת, והיה צריך לאמר, נפל אשה, אלא אש"ת נוטריקון אכילה שתיה. וע"ע לק"מ תורה לט דרך השני.

משיח ד. על ידי אמת בא הקץ, ע"כ. ע' אמת ח"ב אות ט.

נפילה ז. כשאדם מחליק ונופל, זה על ידי שהתחזק לעבר עברה, ע"כ. ע' תהלים עג:יח.

נהנה מאחרים ד. מי שמכביד עלו על בני ישראל, לסוף שנצרך לאחרים, ע"כ. קצת רמז מאיכה ה:ח עבדים משלו בנו פרק אין מידם.

נאוף י, לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעל הגברת החפץ ונתהפך הרצון אליו, עכ"ל. עיין עוד טעמים בפירוש רמד"ו על ספר נחמיה ו:ד.

ענין זה קצת דומה למה שמבואר באריכות בספר חיי מוהר"ן אות כד, לא ליכנס בחקירות, אפילו לא בתירוצים ומהלכים של צדיקים, עיין שם.

נאוף כ. כל הבא דבר עברה לידו ואינו עושאה, עושים לו נס, ע"כ. עיין ערך ישועה ד, טז. הבן איש חי בקידושין מסביר איך שזה מדה כנגד מדה.

ועיין ערך יראה יט, מי שדבו תמיד ביראת השם וכו'.

נאוף לב. הרהורי נאוף באים מחמת שבירת כלי של חסד, ולפי רב הניצוצות הן רוב המחשבות של נאוף, ע"כ. ע' ח"ב אות ה.

נאוף לו. על ידי נאוף באים לגלות תחת יד שרים לצים, ונעשה בעל חוב, ע"כ. עמש"כ שיחות הר"ן אות קיב.

נאוף נג. מי שאינו מפר ברית, עי"ז יש לו זכירה, ע"כ. בפרשת ויאמר של קריאת שמע: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... למען תזכרו. וע' אות מ' ואות מט.

נאוף נז. על ידי גלוי עריות בא הריגה, ע"כ. ע' לקמן ח"ב אות טו.

נאוף ח"ב ה. על ידי טובות שעושה עם בני אדם, נתבטל תאות נאוף וכן להפך, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות לב.

נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

שוב הראה לי נח"ש מקור לדברי רבינו פה, והוא מהילקוט שמעוני על פרשת וירא וז"ל וקראו אל לוט ויאמרו לו. ר' יהושע בן לוי בשם ר' פדיה אמר: כל אותו הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומים, והיו מקבלין ממנו, וכיון שמארו לו: הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, אמרו לו: "עוד מי לך פה", קרי ביה: "עוד מי לך פה", עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות, עכ"ל.

נאוף ח"ב טו. על ידי זנות בא רציחה, ע"כ. ע' לעיל ח"א נז.

נאוף ב:יח הבעלי חשבונות – על פי רב הם בעלי תאות נאוף, ע"כ.

רמז לזה בתרגום בפרשת דברים עה"פ (ב:כ) ארץ רפאים תחשב אף הוא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים, ותרגם אונקלוס, ועמונאי קרן להון חשבני, ע"כ. והרי זמזמים, לשון זימה וניאוף, ועל זה בא התרגום חשבני, כי על פי רב הבעלי חשבונות הם בעלי תאות נאוף.

ספר ד. כשנדפס איזו ספר חדש, על ידי זה הבכיה שעל ידו נתחדש זה הספר בבחינת ושקוי בבכי מסכתי, הבכיה הזאת נתגבר כנגד גזרותיהם של האמות וכו', ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה רסב.

סגלה ג. מי גשמים מסגלין למי שאין לו גבורת אנשים, ע"כ. רמז: משיב הרוח ומוריד הגשם.

סגולה ז. מי שנתאלם בפתע פתאום יעבירו על פיו חלף כשר, ע"כ, וכן בערך שוחט ח"ב אות ה'. לכאורה הלשון חלף הולך על סכין של שחיטה, וכמו שמובא בערך שוחט דייקא, ולא על הסכין של מוהל, ועיין בערך הריון אות א, ובערך מוהל ב', סגולה לאשה שאינה יכולה להתעבר על ידי סכין של מוהל ע"ש.

אכן בשיח שרפי קודש ח"ה אות דש כתבו ז"ל רבי ישראל טרהוויצער ז"ל היה אדם מורם מעם, וספרו ממנו כמה מופתים גלויים שעשה. הוא העביר פעם סכין של מילה על אחד שנתאלם וחזר ההוא לדבורו (וכמובא סגלתו בספר המדות), עכ"ל. וידוע שהספר הזה אולי ששים אחוז אמת, ואין לסמוך עליו כלל, ומן הסתם התבלבלו וחלפו את החלף לסכין של מילה.

עיין במקורות שהביאו סמך מהפסוק שא נא כליך תליך (בראשית כז:ג) שדרשו חז"ל שהולך על השחיטה, שעל ידי זה יצחק בירך את עשו, ועוד ראיתי שכתבו שהרי בית השחיטה נראה כפתיחת פה. רמזים רחוקים.

ועיין בערך שחיטה אות ד' ז"ל הזכי הראות יכולים לראות על החלפים של השוחטים את הכלי בית המקדש, ע"כ. והרי רבינו כבר יסד בלקוטי מוהר"ן שהפה הוא ההיכל, בח' אדנ"י בגמטריא היכל, שפתי תפתח. ולכן אם יכולים לראות כלי בית המקדש על הסכין, הרי יש בו כח של ההיכל, ופותחת הפה.

עוד רמז חזק נראה מהפסוק (ירמיה ט:ז) חץ שחוט לשונם מרמה דבר, חץ הוא כשר לשחיטה כדלקמן, מרמה לשון להרים, שמרים את הדיבור על לשונו. ושחיטה גופא הוא לשון המשכה, להמשיך את הדיבור על הלשון. יעו' במסכת חולין (ל:) מנא הני מילי (ששחיטה הוא במשיכה) אמר שמואל דאמר קרא (הנ"ל) חץ שחוט לשונם מרמה דבר, תנא דבי רבי ישמעאל ושחט, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר (מלכים א:י:טז) זהב שחוט, ואומר חץ שחוט לשונם מרמה דבר וכו' רבא בדק גירי וכו'. הרי שחץ הוא הסמל של חלף כשר, לא מהודר, אלא כשר כלשון רבינו. והשחיטה היא מושך לשונם להרים עליו את הדיבור.

ענוה א. מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענוה, ע"כ. ע' מש"כ ערך גאוה יא.

ענוה יא. על ידי ענוה נתבטל פחד האויבים, ע"כ. ע' לקמן אות טו.

ענוה טו. מי שיש לו הכנעה, אין לו מורא, כאלו יושב במצור, ע"כ. ע' לעיל אות יא.

ענוה ב:ב על ידי גאוה רבה נבעל כאשה, ע"כ. יש לעיין בזה, אם זה שיעור מסויים, שכיון שמגיעים להשיעור הזה ח"ו אז נבעל כאשה, או שככל שיש להאדם גאוה ח"ו, באותו חלק ושיעור יש בחינה שנבעל כאשה, כי לתאוה יבקש נפרד, והפרדה הוא ההיפוך של ענוה וביטול, הרי שעל שעל ידי הגאוה יזמין לעצמו להתאנות כמו אישה, ואשת איש נפש יקרה תצוד (עיין בלקוטי מוהר"ן תורה יא ותורה קל, ותורה ב:ה), אבל להיות נבעל ממש כאשה, זה לא יהיה רק על ידי גאוה רבה.

ענוה ח"ב ג. האדם נכר בקולו אם הוא ענו או בעל גאוה, ע"כ. רמז מתהלים (סח:לד) הן יתן בקולו קול עז. שמות (לב:יח) ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שמע, וע' לקוטי מוהר"ן סוף תורה ל.

עצבות ו. מי שיש לו עצבות, יסתכל על הצדיקים, ויבא לו שמחה בלבו, ע"כ. ע' אות כו. וע"ע שמחה אות ט.

עצבות יח. על ידי עצבות נתבזה, ע"כ. ע' אות כא.

עצבות כא. על ידי עצבות בא בזיון, ע"כ. ע' אות יח.

עצבות כה. מי שהוא מהיר הוא עצבן. עיין חבקוק (א:ו) הגוי המר והנמהר.

עצבות כו. קרבת הצדיקים משמח את הלב, ע"כ. ע' לעיל אות ו.

עצבות לג. מי שיש לו עצבות, מביא על עצמו יסורין, ע"כ. קצת רמז מבראשית (ג:יז) בעצבון תאכלנה ... ושם מתואר כל מיני קללות ויסורין.

עצבות ח"ב ד על ידי קלקול השמחה בא חלאים עליו, ע"כ. ע' משלי יח:יד, וע' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה כד.

ענש ב. לפעמים דנין את האדם על פיו, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיג. (ולפ"ז אינו קשה כלל מה שאין אדם עושה עצמו רשע).

עצה א. אל תשאל עצה אלא ממי שיודע סתרי תורה, ומהרנ"ת ציין לישעיה ג:ג – שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש, שמובא בחגיגה דף יג. על פי מהר"צ. ועוד רמז נראה לע"ד מהפסוק ותשועה ברוב יועץ (משלי יא:יד כד:ו), כי 'רב' זה בחי' רוח הקודש בחי' רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה:כח) שנאמר אחר שיעקב אבינו קיבל חזרה את הרוח הקודש, שהוא בחי' ידיעת סתרי תורה (ובפרט הקץ, שיעקב עמד לגלות עד שנעלם ממנו הרוח הקודש).

ויותר מאלו י"ל על פי משלי טו:כב הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום, שתרגומו – בטולא דמחשבתא היך דלית רזא ובסוגעא דאלין דמתמלכין עצתא תקום. ופרש"י ז"ל הפר מחשבות באין סוד, בלא עצה לא תקום מחשבה, ע"כ.

ויש לראות יסוד זה גם במסכת סנהדרין ריש פז. ממך זה יועץ פרש"י שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן, ע"כ. הרי סוד ועצה הם באים במובן אחת.

פחד ו. סגלה לבטל את הפחד, שתאמר ה' צבאות, ע"כ. נראה שכוונת רבינו למה שמובא בספרים סגולה לומר הג' פסוקים המוזכרים ביחד בכמה מקומות של התפלה (למשל בובא לציון). י"צ עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה (תהלים מו:ח). י"צ אשרי אדם בוטח בך (תהלים פד:יג). י' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו (תהלים כ:י).

פחד יב. על ידי שתציר שם אלקים לנגד עיניך, ילכו הפחדים ממך, ע"כ.

בספר מעגלי צדק (אביחצירא, אות פ"א דמנצפ"ך, הוא על הפסוק פחדו בציון, ישעיה לג:יד) כתב להוכיח שכל הפחדים ורעדות שרשם בשם אלקים (וידוע שצריכים למתק הדינים בשרשן), וכתב שהגמטריא של אלקים, עם הה' אותיות והכולל, עולה פחד.

פחד טו. על ידי בטחון לא יהיה לך פחד, ע"כ. ע' לעיל אות ג.

פחד ב:ב לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, עכ"ל. עמש"כ בערך אמונה לט.

במקורות: שם (מד"ר וירא מח:ו) אר"י בר רבי סימון, לארכיליסטוס שמרד במלך. אמר המלך, כל מי שהוא תופשו, אני נותן לו פרוקופי (שכר טוב וכבוד. פרוקופ"י עם הז' אותיות, וב' כוללים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). עמד אחד ותפשו וכו' והיה זה מתפחד וזה מתפחד. זה מתפחד לומר איזו פרוקופי המלך נותן לי, וזה מתפחד ואומר אי זה דין המלך דן אותיו. כך לעתיד לבא, ישראל מתפחדים ועובדי כוכבים מתפחדים. ישראל מתפחדים (הושע ג:ה) ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים וכו', ע"כ.

עוד עיין בצדקת הצדיק קע, ז"ל כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין, ויש בה ההיפך ג"כ ח"ו וכד"ש (שמו"ר פ' ל' וזח"ג רטז:) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר מדה זו לטובה מתעורר ג"כ ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר שמפתחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב תחילת הכניסה בו הוא בצער כטעם כל התחלות קשות [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות (ה.) ג' מתנות טובות כו' וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ולכך כל דבר שמתעורר בו, רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער וע"י הצער ממתיקו, ומיד סופו שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא וכו' וכו' כענין ונסתם ואין רודף, כי משרע"ה אוהב ישראל הי' בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו שא"א להגיע לו רק ע"י הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר ג"כ ההיפך שהוא הניסה, וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות יחוד הש"י עד שאין רודף כלל. וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים חיים ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגדול הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו כלל אם יש לו חלק לעוה"ב, מתעורר ג"כ ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב, וכן בכל דבר, עכ"ל.

פדיון שבויים ג [רחמנות ב:א, תפלה ב:א]. בשביל שאין מבקשין רחמים על חברו עי"ז נופל לתפיסה, ותקון לתפיסה, שיפרנס איזהו בעלי חיים, ע"כ. עיין לקמן אות י' לחם לרעבים מציל מבית האסורים.

פדיון שבויים ו. בעוון משכב זכר נתפס בתפיסה, ע"כ. קצת רמז מבראשית (מ:טו) וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור, וידוע שפוטיפר חמד את יוסף למשכב זכר ונסתרס, ועל כן יוסף אומר שהוא לגמרי חף ונקי מזה ואין שום סיבה שיתחייב תפיסה.

פדיון שבויים י. מי שמאכיל לחם לרעבים, הקדוש ברוך הוא מציל אותו מבית האסורים, ע"כ. רעבים משמע דוקא בני אדם. אכן עיין לעיל אות ג': בשביל שאין מבקשין רחמים על חברו עי"ז נופל לתפיסה, ותקון לתפיסה, שיפרנס איזהו בעלי חיים, ע"כ. ומן הסתם יש חילוקים בין בית האסורים לתפיסה, וצריך תלמוד.

פדיון שבויים יב. מי שהוא רגיל להיות מוהל, או לספק צרכי סעודת ברית מילה של עני, עי"ז נצול מבית האסורים, ע"כ. רמז מברכת המזון: ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו. ואגב, אותיות היסוד של 'בריתך שחתמת בבשרינו' (אותיות שלפני הסופי תיבות) עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

צדקה ח"א יט. הרדוף צדקה, הקב"ה ממציא לו מעות וממציא לו בני אדם מהגנים כדי לקבל עליהם שכר, וזוכה לבנים בעלי עשר, בעלי חכמה, בעלי אגדה, ע"כ. ע"ע לקמן אות לב, וח"ב אות טו, וערך בנים אות כב.

צדקה ח"א י. כשמוציא גזלה מתחת יד חברו כאלו נתן צדקה, ע"כ. במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין הביא מסנהדרין (ו:) וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו, הרי שכאלו נתן צדקה להגנב.

צדקה ח"א יז. גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה, ע"כ. בודאי משה רבינו גם כן עשה צדקה בסתר, אלא הכוונה בכלליות של מדריגת משה רבינו. וכעין זה מצינו בעוד מקומות. למשל ע' בלקוטי מוהר"ן נו:ט שמשה רבינו לא השיג צדיק ורע לו, אף על פי שבודאי משה רבינו גם כן קיבל את הדיבור מן השמים וכו'. וע' לקוטי מוהר"ן תורה ד:ט שאפילו משה רבינו לא ידע מקום קבורתו כי נתבטל להאין סוף ע"ש.

צדקה כ. בראש השנה דנין את האדם כמה יפסיד, ואם זכה נותן זה הממון לעניים, ע"כ. ע"ע לקמן אות כו.

צדקה כה. המזמין עכו"ם בתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו, ע"כ.

סנהדרין (קד.) בשביל שנכרים אכלו על שולחנו (של חזקיהו) גרם גלות לבניו, מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה, כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו, שנאמר (מלכים ב:כ:יח) ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל, ע"כ. וציינו לביאורו של המהר"ל בחידושי אגדות (-כי מרצונו שעיבד את עצמו להגוי) והבן יהוידע. (מדה כנגד מדה, שהיה צריך להיות בניו סביב לשלחנו, על כן יגלו).

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקעט, מכון רמח"ל) ז"ל ענין: שנה ופירש, שהוא קשה מכול (פסחים מט:). ומשם נמשך שהחזיק בשנאה גדולה, לגזור גזירות יותר מן האחרים. כי כמו שהוא היה בפנים כדי לתקן, ואז ניתן לו כניסה הרבה, ואחר כך חזר ויצא לחוץ, נשתמש ממה שקבל – להרע. והוא ממש ענין חזקיה: שבשביל שהראה אוצרותיו לגוים, לכן גרם גלות לבניו ולממונו (ע"פ ישעיה פרק לט). כי הס"א משתמשת ממה שניתן לה כניסה בקדושה, להתנגד אליה, עכ"ל.

צדקה כו. כשהעולם אין נותנים צדקה, המלכות גוזר גזרות רעות ולוקח ממונם, ע"כ. ע' לעיל אות כ'.

צדקה ח"א לא. גם זוכה לאמת, ע"כ. ע"ע אמת אות טו.

צדקה ח"א לב. על ידי צדקה יהיה לך בנים, ויהיה שלום ביניהם, ע"כ. ע' לעיל אות יט וש"נ.

צדקה ח"א לג. על ידי צדקה הפרות מצמיחין, ע"כ. ע"ע אות מט.

צדקה ח"א מט. כשאנשים נותנים צדקה, עי"ז הפרות נתברכין והשלום בעולם, ע"כ. ע' לעיל אות לג.

צדקה ח"ב ו (וכן הוא בהמתקת הדין ח”ב ה'). על ידי צדקה ממתיק הדין של לעתיד לבא, הינו יום הדין לעתיד לבא, ע"כ.

כן מבואר בספר פנות המרכבה להרמח"ל פנה ד' (גנזי רמח"ל עמ' שלא) שסוד יום הדין הוא הפשטת לבוש הנשמה שנעשה על ידי האש הגדול, ולכן יש סכנה גדולה, אבל נמצא אור אחד שיציל אותם שלא יגיעו להן תוקף האש, וזה נקרא צדקה, וע”ש שאינה רק מצלת אלא גם כן מרפא איזה מחלה שנעשית מכח האש הלוהט.

צדקה ח"ב יד. יש תפלות שאינם נתקבלים למעלה אלא עד שנותנים כל כך מעות לצדקה כפי מספר האותיות של התפלה השיך לזה הדבר וכו', ע"כ. ע"ע ישעיה (סג:א) אני מדבר בצדקה רב להושיע, וע' תהלים קו:ב.

צדקה ח"ב טו. על ידי צדקה זוכה לבנים, ע"כ. ע"ע ח"א אות יט וש"נ.

צדיק ב. פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה, ע"כ. צע"ק למה זה בערך צדיק, וע' לקמ"ת תורה עח.

צדיק יג. לפעמים מראים מן השמים לצדיק דבר שאינו, ע"כ. יתכן לפרש את זה על פי מש"כ לקמן אות נז – יש נאה דורש ואעפ"כ אינו מכון אל האמת, ע"כ.

צדיק יט. מי שהקב"ה חשוב בעיניו, יכתב בספר כל שמות הצדיקים והתנאים והיראים לזכרון, ע"כ. ע' ח"ב אות כ.

מצינו הענין להכיר מקום הצדיקים במסכת פסחים (קיח:-קיט) שדורשת הפסוק (ישעיה כג:יח) והיה סחרה ואתננה קדש לה' לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק – ז"ל מאי כי ליושבים לפני ה'? אר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה וכו' מאי למכסה עתיק? זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין (פרשב"ם זה הקדוש ברוך הוא), ע"ש. הרי שמדובר במי שהקב"ה חשוב בעיניו וטורח לכסות כיסויו, והוא מכיר מקום חבירו בישיבה, עיין שם כמה פירושים, ובמהרש"א פירש שהכוונה על זה שמכיר במעלת חבירו בתורה ובחכמה שיהיה מקומו לפנים ממנו ומכובד ממנו. ובחידושי המאירי (ד"ה זה) פירש כעי"ז שמכיר ערך חבירו ומפני כך משתדל להתדבק בו, אך אינו מקנא בו. ובפירוש השני בבן יהוידע ביאר שהכוונה למי שיש לו רוח הקודש שיוכל להכיר מקום חבירו בישיבה של מעלה, דהיינו להשיג שורש נשמתו ובחינתו, וכתב שהשגה זו היתה לרבינו האריז"ל.

הרי יתכן מאד שמי שהקב"ה חושב ביניו, על ידי כתיבת שמות הצדיקים והתנאים והיראים לזכרון, זוכה להיות בכלל המכסה עתיק והמכיר מקום חבירו בישיבה.

צדיק כ. אל יקשה לך למה להם לצדיקים להנות מאחרים כדי להנהיג את בני ביתו בעשר ובכבוד, מוטב שלא להנהיג ולא להנות מאחרים, אל יקשה לך, כי כל מה שיש תענוג והרחבה לצדיק, עי"ז נתגדל נשמתו, ואזי יש בית מנוחה לשכינת הקב"ה ובכן אין לבוא לבית בידים ריקניות, ע"כ. ע' אות צה, קנח, ח"ב טז.

ומענין לענין, עיין בשולחן ערוך, יורה דעה רנא:ז חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות ערום, ע"כ, ולהלן רנא:ט בדין של תלמיד חכם קודם, הרמ"א פסק ז"ל ואפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות ואשת חבר כחבר, ע"כ, והש"ך כתב שלא מדובר על החכמים שבימינו ע"ש. ומבואר שלבושי הצדיק ואשתו יותר חשובים אפילו ממצות החייהו של בני העולם.

צדיק לט. מוטב לקרב את עצמו לצדיק שהוא רחמן, ע"כ. ע' אות כא.

צדיק מה. בזכות קבורת הצדיקים בחוץ לארץ יזכו גם שאר המתים מגלגול [לגלגול] מחילות, עכ"ל. דהיינו שנכנס פה לכאורה טעות בדפוס, כן העיר ר' נחמן מטשהרין ז"ל, כי הגמרא בפסחים (דף סח.) מלמדת שעל ידי הצדיקים הנקברים בחוץ לארץ גם שאר המתים שם יזכו לגלגול מחילות, אז בטעות נדפס פה שעל ידי הצדיקים שאר המתים ינצלו מגלגול מחילות. וכיון שאנו יודעים שאין מקרה בעולם, אולי באמת יש פה רמז, שלאחד הצדיקים – הוא רבינו הקדוש – נ נח נחמ נחמן מאומן – שאר המתים ינצלו מגלגול מחילות, דהיינו שעל ידי שנביא בעזה"י את הציון הקדוש של רבינו לארץ ישראל בעצמינו – קודם שיצטרך ח"ו לגלגול מחילות (שאפילו יעקב אבינו לא רצה לסבול, כדאיתא בחז"ל), גם על ידי זה כמה וכמה מתים הקבורים לידו נביא גם כן, וגם הם ינצלו מגלגול מחילות.

צדיק מז. יש צדיקים שאינם נקראים בשם רבי, ע"כ. בלקוטי נ נח ח"ד ערך אמירת נ נח, פרק איך אומרים סתם נ נח נחמ נחמן מאומן בלי להקדים רבי, הארכנו.

צדיק נ. המונע הלכה מתלמידו כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, ואפלו עברין שבמעי אמן מקללי אותו ומנקבין אותו ככברה. ואם למדו זוכה לברכות כיוסף, וזוכה ומלמדה לעולם הבא, ע"כ. בגמרא (סנהדרין צא:) הענין האחרון נאמרה בפני עצמה – אמר רב ששת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעוה"ב.

צדיק נב. המלגלג על דברי חכמים הוא נענש מיתה, ע"כ. ע' אות פב.

צדיק נג. קרבת הצדיקים טוב – בעולם הזה ובעולם הבא, ע"כ. ציינו למסכת סנהדרין (קא.) נענה רבי טרפון אומר, טוב אתה (ר' אליעזר הגדול) לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. וביאר המהרש"א ז"ל הנגת הרב לתלמידו, שמטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא, ע"כ.

עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות רח"צ.

צדיק נד. הצדיק בדבורו יכול לפסוק לזה גן עדן ולזה גיהנם, ע"כ. עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות רח"צ.

צדיק נז. יש נאה דורש ואעפ"כ אינו מכון אל האמת, ע"כ. אולי קשור לזה אות יג.

ע' מגיד מישרים פרשת ויקהל: אורחא בתראה הוא ברירו דמלה ומ"מ לא תמחוק קדמאה דיקריה דקב"ה סליק מיניה אף על גב דלאו קושטא איהו כיון דאיהו חריפא דוגמת נפחא דבטש בפרזלא ונצוצין מתנציצין לכל עבר: עכ"ל. - ועיין שם עוד אחד כזה.

צדיק סה. על ידי הקבלת פני הרב לא יראה שחת, ע"כ. עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רח"צ.

צדיק סו. לפעמים התפלה אינה מועלת אלא בשעתה וכשפוסקין מלהתפלל עושה הקב"ה רצונו וחפצו, ע"כ. יש לעיין בענין השעה שהחסידים הראשונים היו שוהים אחר תפילתן שעדיין מוחין של התפלה קיימין (פרי עץ חיים, תפלה ז).

צדיק סח. אין להטריח את המקום, ע"כ. ע' אות קו, ואות עא.

צדיק עא. אל תתפלל ואל תטריח את קונך כל זמן שאתה יכול לעשות בפעלה, ע"כ. ע' אות קו.

עמש"כ בפרשת דברים עה"פ כי המשפט לאלקים הוא (א:יז).

צדיק פב. מי שאינו מאמין בדברי הצדיקים ראוי לענש, כל שכן מלגלג, ע"כ. ע' אות נב.

צדיק פט. דברים שאתה שומע מפי הצדיק הם מועילים יותר ממה שאתה לומד בספרים, ע"כ. ע' למוד אות יט.

צדיק צה. גנאי הוא ושפלות לדור שכפופין לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו, ע"כ. ע' אות כ, וע' לקוטי מוהר"ן תורה רסט.

קא. הצדיק הוא הצלם אלקים של הדור, ע"כ. ע' הערה שכתבתי על ספר אדיר במרום שהבאתי בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה בעטלירס, יום ב' הקבצן החרש.ז

צדיק קד. הצדיק יכול להתענג ואינו ירא מהיצר הרע, כי תורתו מגנה עליו, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה כב:ה ושם מבואר עוד יותר, שהצדיק כל כך מזכך את גופו, שגופו יכול להזכיר לו קדושתו.

צדיק קו. אין להטריח את השם יתברך כשיכולין להועיל על ידי דבר אחר, ע"כ. ע' אות סח.

צדיק קז. לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושין לצדיק, על ידי זה זוכין לעולם הבא, ע"כ.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות רח"צ.

צדיק קח. מי שיש לו אמונה שלמה בשם יתברך יכול לעשות נחת רוח לצדיק, ע"כ. רמז מתהלים ז:יא מגני על אלהים מושיע ישרי לב.

צדיק קט מי שאין לו שום הרהורי עבודה זרה הוא משתוקק תמיד להציל את הצדיקים, ע"כ. רמז מהפסוק הנ"ל אות קח, וע"ש הפסוק שקודם – ובחן בות וכליות אלהים צדיק – שמראה על טהרת המחשבה, וא"ש. ויש להביא רמז ממלכים א:יח שהנביא עובדיה היה ירא אלקים מאד, וידוע שיראה זה דבר המסור ללב, ומאד מורה שהיה טהור לגמרי מהרהור, והפסוקים כותבים איך שעבדיה טרח ומסר נפשו להציל הנביאים, ועבדיה בעצמו מוכיח את זה לאליהו הנביא להוכיח שרצונו לעזור.

צדיק קי. מי שרוצה לעשות טובה לצדיק הקב"ה נותן לו כח לזה, ע"כ. רמז ממלכים א:יח:מו אליהו הנביא רצה לכבד מלך ישראל (בחי' הצדיק), ולכן הש"י נתן לו כח לרוץ לפניו.

צדיק קטז. לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, ע"כ. עיין ערך מריבה אות קג שכז"ל אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ.

צדיק קיט. הצדיק מתר לו לפרץ גדרים של אחרים בשביל דרכו, ע"כ. אולי בכלל זה מה שמצינו שכאשר הרב מבראד בא לבקר את ר' זושא, ור' זושא רצה שהרב יטעם משהו אף על פי שהרב היה בתענית (עיין הסיפור המלא, ספר האחים הקדושים, עמ' 402).

צדיק קכג. כל צדיק יש לו דבר עבודה, שצדיק אחר, אפלו גדול ממנו, אינו יכול להשיג, ע"כ. נראה שעם כל זה, הצדיק הדור לא רק יש לו השגה בעבדותן של כל הצדיקים, אלא שגם נכלל בו, וכמו שכתוב בתורה רפ"ב שהשליח ציבור נכלל בו כל הנקודות טובות של כולם. וקצת ראיה לזה ממה שמצינו ברש"י (ויקרא י:ג) וידם אהרן, קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתיחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין, עכ"ל. ופירש בגור אריה שעל כרחך אין הכוונה שאותה פרשה דבר השם יתברך לאהרן (כמבואר ברש"י ריש חומש ויקרא, וכן בפרשת קרח, במדבר יח:א ויאמר ה' אל אהרן, פרש"י ז"ל למשה אמר שיאמר לאהרן, עכ"ל), ונתיחד אל אהרן רצה לומר שהיה הקב"ה מדבר כאלו היה אהרן נגדו, ומשה היה שליח לומר הדברים לאהרן מה שצוה לו המקום, עיין שם. ולכאורה כיון שזה ממש דיבור השם מיוחד לאהרן, על כרחך משה רבינו ידע טובו ועבודתו ממש.

ובעיקר דברי רבינו יש איזה רמז בעלמא לזה מהפסוק (ויצא כח:טז) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כי אנכי זה בחי' אימא עילאה שהיא למעלה מקב"ה בחי' הוי"ה, וכאן יעקב עסק בעבודה קטנה של שינה, כי עד אז היה לומד י"ד שנים בלי שינה, והוא אומר שאכן הוא לא ידע שיש עבודה כזו. (וצ"ל שיעקב עוד לא היה צדיק הדור כי עדיין יצחק, אי נמי מרומז כי בבחינת אימא עילאה לא ידע, ואילו השגת הצדיק הדור הוא מהרבה למעלה).

ועוד עיין בקל"ח פתחי חכמה פתח ה שכז"ל הרי יש ספירות עליונות שאינן נראות אפילו מן העליונים עיין שם.

ועיין ברש"י פרשת פינחס עה"פ (במדבר כז:ז) כן בנות צלפחד דברת, שכז"ל מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה, עכ"ל (וע"ש פסוק ה' ז"ל דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, עכ"ל). נראה שזה היה מיוחד, ועוד, שזה היה לפני חתימת ספר התורה. ועוד הרי בסוף כל ישראל עמדו על הענין שראו, רק שהן השיגו את זה תחילה, אכן אולי גם כל צדיק עליו לגלות ולהוציא לאור הנקודה שלו.

צדיק קמה. מה שלפעמים הקב"ה אינו שומע תפלת הצדיק כדי שידחה בזה את הרשעים שישארו ברשעותן, ע"כ. י"ל על פי לקוטי מוהר"ן תורה ע' שהצדיק הוא בחי' הארץ שמושך הכל אליה, ויש כחות המתנגדים וכו' ע"ש. וי"ל שכאשר הש"י אינו שומע תפלת הצדיק בזה הוא מבטל כח המשיכה של ימשך הרשע אליו.

ובענין שהש"י עושה שהרשע ישאר ברשעתו, מצאנו גדולה מזו שאפילו יקח ממנו הבחירה, והארכנו קצת בזה במ"א.

צדיק קמט. ההתנגדות על הצדיקים זה בא מהתנגדות שבין הצדיקים בעצמן, ע"כ. רמז מתהלים (ז:ה-ו) אם גמלתי שולמי רע ... ירדף אויב נפשי וכו'.

צדיק קנ. בשביל זה הקב"ה נותן פרנסה לצדיק על ידיהמון עם, כדי שיהיה לואיזה התחברות עמהם, וכשיזכר הקב"ה את הצדיק יזכר גם אותם, ע"כ. ע' ח"ב אות ז.

צדיק קנא. ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיק, ע"כ. ע' אות קעח.

צדיק קנג. מי שמקרב את עצמו לצדיק וקרבתו אינו בתמימות, עי"ז נתהפך אחר כך לרודף, ע"כ.

כמה דוגמאות לזה בתורה הקדושה, כמו לבן ויעקב.

בהבטחה לתיקון הכללי כתוב – ויקבל על עצמו לא לשוב לאיוולתו.

צדיק קנה. הדבורים שדוברים על הצדיק, לסוף שדבריהם נהפך עליהם, ונופלים למשכב, ע"כ. ע' אות קפה.

צדיק קנח. לפי רוח הקדש שהקב"ה נותן לצדיק, כן העשירים סומכין אותו, ולפי סמיכתם אותו כן יכול להחזיר את הרשעים בתשובה, ע"כ. ע' ח"ב אות טז.

צדיק קעח. על ידי כבוד שמכבדין את בני הצדיקים, נתעורר רצון אצל השם יתברך שיבוא משיח, ע"כ. ע' אות קנא.

צדיק קפה. מי שמתגרה בצדיק, לסוף הוא נתפס במצודה רעה, ע"כ. ע' אות קנה.

צדיק קפו. מי שמספר מעשיות מצדיקים, מזכירין לו צדקותיו, ע"כ. ע' אות קעד.

צדיק קפח. הצדיק – כל מקום אשר ידרך כף רגליו הוא קונה, ע"כ. ע' דרך אות יד, שכתוב כעין זה סתם על כל אדם.

קצח. לפעמים יש אחד שמקרב בהתקרבות גדול לצדיק ואינו מרגיש בעצמו שום יראת שמים, ידע כי אם לא היה מקרב לא היה ראוי לחיות כלל, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן שטו – ענה ואמר אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים, רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי, ההתקרבות בעצמו הוא טוב בלי שעור וער (ואם לא היה מקרב להצדיק היה גרוע עוד יותר ויותר), עכ"ל. ועיין משכ"ש.

צדיק ר. מי שחולק על הצדיק בפניו, בידוע שאין בו יראת שמים, ע"כ. רמז משמואל א:יא:יג 'נגד ה' ונגד משיחו'.

צדיק רא. לפעמים המחלקת על הצדיק הוא הוכחה גדולה שהוא צדיק, ע"כ. רמז מהמדרש רבה (בראשית מג:ג) אמר רבי פינחס רודפיו של אבינו אברהם הרוגים היו שנאמר כי אתה אשר הכית רדפו, הדא הוא דכתיב, מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם, צדק יקראהו לרגלו. חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך, ע"כ. ויכולים לפרש שעל ידי רדיפתם צדק יקראהו לרגלו – היה ברור ומאיר שאברהם היה בצדק.

ואולי עוד קצת רמז מדברי יעקב אבינו (בראשית לא:מב) את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש, דהינו שהרדיפות של לבן את יעקב מוכיח צדקותו של יעקב.

צדיק רה. כשהקב"ה רוצה שהצדיק ילמד דרך את העם, מרמז לו בפרנסתו, עכ. ע' קנ, וע' קעה (פרנסה בא מאותה בחי' של יראה). רמז קצת מדברי יעקב אביו (בראשית ל:ל) כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי, שיעקב רואה בפרנסתו סימן להתחיל להדריך את ביתו.

צדיק רו. הצדיק כשמתפלל על האדם, הוא מבין על איזה עברה בא עליו הפרענות הזאת, ע"כ. רמז מבראשית (כ:ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ופרש"י ז"ל (מבבא קמא צב.) ויודע שלא נגעת בה ויתפלל בעדך, ע"כ. והנה מלשון רש"י משמע שאפילו טרם שיתפלל אברהם כבר ידע מהות חטאו של אבימלך, אכן י"ל שהידיעה והתפלה באים ביחד.

צדיק ח"ב ז [טלטול ח"ב ג]. לפעמים הצדיק בא לטלטולים כדי כשיבוא לעולם הבא יזכר כל המקומות שהיה בהם, ועי"ז יבואו טובות לאלו המקומות, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות קנ, ועיין מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך וידוי.

עיין בספר מגיד תעלומה על מסכת ברכות (דף כז) שכז"ל כי אתא עולא אמר בצד תמר״ה הואי, מקפידין היו לומד ולסיים המקום כי הוא טוב לזכחן וגם אמדו בזהר מקום שאמר איזה צדיק ד״ת כשהאדם בא אל אותו המקום ומזכיר הד״ת אזי מתעורר נשמת אותו הצדיק לבוא אל המקום לכאן במקום שנעשה הרשימה מהבל תודה והנה י״ל דהה״ד במקדם שעשה איזה צדיק הלכה למעשה וע״כ היו מקפידים לידע בפרטות המקום שנעשה ע״י צדיק הלכה למעשה, עכ"ל.

[והמעיין שם בגמרא תמצא שבתחלה העידו על הכנסת שבת שהיה בצד עמוד, וכי אתא עולא אמר בצד תמרה והיה בענין הוצאת שבת, וזה ממש הענין שרבינו מביא שתמרה היא ענין התמורות, וידוע שבפרט במוצאי שבת מתגברים ואכמ"ל]

צדיק ח"ב יג. מי שמוסר נפשו בשביל ישראל דיניו אינם בטלים וכאשר יגזר כן יקום, ע"כ. רמז מתהלים (ב:ז-ח) אספרה אל חק ה' אמר אלי, בני אתה, אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה .

צדיק ח"ב טז. כשהצדיק נתעשר עי"ז הרשעים חוזרים בתשובה, ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות רפד, שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, כול העולם מתקנאין ורודפין אחר הממון והעשירות ומבלים ימים ושנים על זה, והכל מחמת קנאה והסתכלות שמסתכלין על זה שנתעשר כל כך, ואחר כך אין עולה בידם כלום. וכל זה מעשי הבעל דבר שהשתדל בזה להזמין עשירות גדול לאחד כדי שהרבה הרבה יבלו ימיהם ושנותיהם ח"ו עי"ז כנ"ל ר"ל מהאי דעתא שבשתא, ע"כ. ולפי זה נמצא שכאשר הצדיק מתעשר, בני אדם ישתדלו לזכות כמוהו. אכן לפי זה תשובתם לא תהיה נקי לשם שמים.

וע' לעיל ח"א אות כ' שבעשירות – התרחבות של הצדיק, עי"ז נתגדל נשמתו ואזי יש בית מנוחה לשכינת הקב"ה, ולפי זה בודאי זה ישפיע יותר על העולם לחזור בתשובה.

עוד יש להעיר שמשמע שהחזרה בתשובה תהיה ממילא, אכן יתכן שעוד יצטרך שהצדיק יעסוק לקרבם, ע' ח"א אות רה אות קנח.

צדיק ח"ב יט. כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. עמש"כ בספר שיחות הר"ן אות קנו.

צדיק ח"ב כ. על ידי הזכרת שמות הצדיקים יכולין להביא שנוי במעשה בראשית וכו', ע"כ ע' לעיל ח"א אות יט.

קללה א. על ידי הקללות בא אבלות חס ושלום, ע"כ. ע' בנים אות צג.

קללה ב. אין אדם רשאי לקלל אלא אם כן יכול לראות הדורות שיצאו ממנו, ע"כ. ע' בנים צג.

קנאה ט. על ידי קנאה בא תשישות כח, ע"כ. רמזים, ע' תהלים לז:ח אל תתחר אך להרע. תהלים סט:י כי קנאת ביתך אכלתני. תהלים עג:ב-ג ואני כמעט נטוי רגלי כאין שפכה אשרי, כי קנאתי בהוללים.

קשוי לילד א. אשה שאוכלת צנון בעבורה, תלד בקשוי, ע"כ. מצאתי בספר רפאל המלאך שאשה מעוברת צריכה להישמר מאכילת צנון ושאר דברים חריפים בימי הריונה.

קשוי לילד ב. אשה שהיא מקשה לילד, סגלה שתתן לה לשתות מים משבעה בארות, ע"כ. קצת רמז מתהלים כט, שיש בו שבעה קולות על המים, והאחרונה שבהם הוא חולל אילות. והשבעה קולות הם השבעים קולות שהאשה צועקת בשעת לידה (לקוטי מוהר"ן תורה כא). ולפיכך שתיה מהשבעה מקומות של מים יעזור ללידה.

קשוי לילד ג. גם בניה לא יהיו עמה בבית, ע"כ. ע' מש"כ באות ב', והרי בקול השביעי (של תהלים כט) ויחשף יערות, ויער יכול לרמוז על בניו של אדם כמו שמצינו בתהלים (קמד:יב).

קשוי לילד ד. גם תלחש לה באזה אותיות של שם ס"ג, ע"כ. עמש"כ לעיל, והרי הראשי תיבות של "ויחשף יערות ובהיכלו כולו אמר כבוד" בגמטריא ס"ג, והשם ס"ג הוא בחי' אוזן ושורש הכבוד של השכינה, והפסוק אומרת: אמר – ללחוש אותה.

קשוי לילד אות ו. גם תתלה על צוארה ממרור הנשאר, ע"כ. עיין מש"כ בערך ממון אות לה.

קשוי לילד אות ז (אשה שהיא מקשה לילה סגולה...) גם תלחש לה באזנה אותיות פא ויו עין הא (עיין שמות א:טו ובמפרשים שם), ע"כ.

ולפי זה יש להבין למה באיכה פרק ד' הנביא הקדים אות פ' לאות ע', כי רצה לעורר את הסגולה ללידה קלה, שכל הצרות של הגלות הם בחינת חבלי לידה.

עוד מצינו ש-פעי – הוא לשון צעקה טובא (בכורות לה.).

הרחקת רשעים ג. בשביל איבה מראין איזה קרבות לרשעים, ע"כ. רמז קצת מתהלים (עג:ג) כי קנאתי בהוללים שלום (ועם כל זה בשביל שלום) רשעים אראה (אראה איזה קרבות ושלום לרשעים).

הרחקת רשעים ו. מי שמלמד זכות על רשע גם הוא נקרא רשע. ע' בדיבור הבא אות ז', שמוכח שמדבר אפילו על רשע שיש לו נקודות טובות, כי הוא יכול להיות שהוא 'עושה איזהו דבר כדת וכדין', ועמש"כ לקמן אות יז.

הרחקת רשעים ז. אפלו עושה איזהו דבר כדת וכדין, אין אנו סומכין עליו. עיין באות הקודם. ועיין לקמן ב:ה שהמעשים טובים של הרשעים מבלבלים ביותר. ועיין באמונה אות ה' מה שאין להנאות מדברי אפיקורוס אפילו אם זה לא אפיקורסות.

הרחקת רשעים יז: אל תדבר עם המסיתים אפלו להוכיחם ולקרבם, ע"כ (ובמראה מקומות מביא פסוק ממשלי ט:ז ומוכיח לרשע מומו ופרש”י מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו. זו היא אזהרה, שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה, אפילו להוכיחם ולקרבם, ע”כ. וע”ש בחידושי ר' משה דוד וואלי שגם הציע טעם פנימי). והנה צ"ע למעשה אם יש למצוא נקודה טובה בהמסית ולעבוד משם להוכיחו למוטב. כי ידוע לענין אות ז, שרבינו אוסר ללמוד זכות על רשע, שלמעשה רבינו גער באיש אחד, ואמר (חיי מוהר"ן לד) שאי אפשר לאמר על איש ישראל שהוא רשע גמור, ועל כל אחד מישראל יכולים למצוא נקודה טובה ועי"ז להפכו לטוב, וקשה כי באות ז' הנ"ל מבואר שמדבר על רשע שיש לו נקודות טובות, כמו שהוכחנו שם, ועם כל זה רבינו אוסר ללמד זכות עליו (ולא נראה בכלל לאמר שמדובר על גוי), והמפרשים רוצים ליישב שאסור ללמוד זכות מצד הרשעות, אבל בודאי יכולים לבנות על הנקודות טובות שלו. ולפי דבריהם צריך לעיין אם יכולים לעשות כן על המסית, או שמסית הוא יותר גרוע מסתם רשע גמור, שכיון שיש לו דין מסית אי אפשר אפילו להתיחס להנקודות טובות שבו (וכמו שמצוה על המסית – דברים יג:ט – ולא תחמול, לה תהפך בזכותו), וצ"ע.

הרחקת רשעים יט. נאה ומתקבל לקדושי ה' שיעשו מסך ומגן עד שממנו יברח כל איש מציק ורשע, ע"כ. עמש"כ בערך טבעת נ נח.

הרחקת רשעים ב:ה הרשעים אינם מבלבלים אותנו מעבודתנו בעברות שעוברים, כמו שמבלבים אותנו במצוות שהם עושים, בשביל זה: גוי ששבת חיב מיתה, עכ"ל. ובזה א"ש אות א:ז אפילו עושה איזהו דבר כדת וכדין אין אנו סומכין עליו. וכן עיין באמונה אות ה' – מי שיש לו הנאה מדבור של אפיקורוס אפלו שאינו מדברי אפיקורסות, על ידי זה בא להרהורי עבודה זרה, ע"כ.

ראיה ח"ב ד. תקון חצות מסגל לחלושי הראות, ע"כ. י"ל כי תקון חצות יש בו שני חלקים, תקון רחל ותקון לאה. והנה על לאה כתיב ועיני לאה רכות, ופה יש תיקון לאה, היינו תיקון לעינים רכות. וכן י"ל לענין תקון רחל, ע' לקוטי מוהר"ן תורה סז.

ראיה ח"ב ט – עיין הרהורים ח"ב יג.

ראיה ח"ב יג. כאב עינים מזיק לעתים, ע"כ. קצת רמז מתהלים (לו:ג) כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא.

ראיה ח"ב יד. הגנבה מזיק לעינים, ע"כ. ע' ב"ק דף עט: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן וכו' עשה עין של מטה כאילו אינה רואה וכו'.

רפואה ג. לצרעת מזיק דברים מלוחים ורפואתו מים חיים וכו', ע"כ. יתכן שצרעת הוא בחי' של סגירותא מאור העליון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כא).

שמחה ט. כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזהו צדיק, ע"כ. ע' לקמן אות כו. וע' עצבות ו.

שמחה י. על ידי יראה בא התלהבות, ע"כ. רמז מבראשית (כח:יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, וע' לק"מ תורה קנו.

שמחה טו. כשתשמח את הצדיק, תוכל לעבד את השם יתברך בשמחה, ע"כ. ע' תהלים קה:ג.

שמחה כה. על ידי שמחה בשמחת תורה זוכה לעבד את השם יתברך באהבה, ע"כ. ע' שער הכוונות, סוכות ט, שהטעם שנקראת שמחת תורה כיון שיש זיווג עם רחל שהיתה עקרת הבית, ולפי זה י"ל שהשמח בשמחת תורה יזכה להאהבה שהיה לרחל (בראשית כט:יח).

שמחה כו. כשהשמחה באהלאדם פתאום, בידוע שיבואלו חסד וישועה, ע"כ. ע' לעיל אות ט.

שרים א. מי שסבאו מהול במים וכו', ע"כ. בסתמא מדובר בחנוני כמו שהערנו בערך גנבה וגזלה אות י.

שרים ג. אמירת הלל וצדקה מסגלין לחן בעיני השר, ע"כ. קצת רמז מהדורון ששלח יעקב אבינו עם השבטים כדי שימצאו חן בעיני יוסף (בראשית מא:יא-יב), ורבינו גילה שעיקר הדורון היה זמר של ארץ ישראל (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה סג) נמצא שזה בחי' הלל, וגם הממון שהגוים לוקחים ממנו בחי' צדקה, בחי' ונוגשיך צדקה (לקוטי מוהר"ן תורה כה).

שבועה אות ג. למוד מסכת שבועות מסוגל לירידת הגשם, ע"כ. ויש לפרש על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס', שמהארץ יוצאים אדים שמהם נעשים או גשמים או שפיכת דמים, והשפיכות דמים מעורר הקללה של קין עיין שם באריכות.

והנה קין נתירא מחיה רעה, והשם יתברך נתן לו אות לשמרו. והנה קיימא לן (אבות ה:ט) שבעון שבועות שוא חיה רעה בא לעולם, הרי שבעון שבועות מעורר הקללה של קין. ועל כן על ידי לימוד מסכת שבועות, שהוא תיקון השבועות, יהיה תיקון שלא יעורר הקללה של קין, שהוא שפיכות דמים חלף הגשמים, אלא שירדו גשמים.

ובזה מובן גם מה שכתוב שם באות ו': על ידי העברת השבועה אין תקומה במלחמה, ע"כ, כי על ידי עון השבועה מעורר הקללה של קין והשפיכות דמים שעשה כנ"ל.

ובזה י"ל גם מה שכתוב שם באות ז': מי שעובר על השבועה בידוע שאינו מכבד יראי השם, ע"כ. כי גם זה מבואר בתורה תנינא ס' שם, שהאדים שמהם באים או גשמים או שפיכת דמים, הם באים על ידי כבוד תורה, היפוך בחי' לא נאוה לכסיל כבוד, הרי שמי שפוגע בכבוד יראי השם, הוא בשורש הבחי' של העובר על השבועה, כי הוא פוגע בסיבת כל הכבוד היפוך הקללה של קין, וזה העובר על השבועה בא ומעורר את הקללה.

שנה ג. חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים מסגלים לבטל השנה, ע"כ.

באמת מצינו שכל התהלים מסגל לזה, עיין במסכת יומא (יח:) שליל יום הכיפורים היו קורין לפני הכהן גדול באיוב ובעזרא ובדברי הימים, ופרש"י ז"ל שהן דברים ממשיכין את הלב לשומען, ואין שינה מחוטפתו, עכ"ל (ואילו הרש"ש פירש שאלו הספרים יש להעמיק בהם בכדי להבינם, ועל ידי כך תפוג שינתו). ובירושלמי שם (א:ו) הובאה ברייתא שקוראים לפניו במשלי ובתהלים שטעמם מפיג את השינה.

ובמסכת גיטין פד. קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' ורב נחמן אמר יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר, הכי השתא, התם בדידיה קיימא, דאי בעי מבריז נפשיה בסילואתא ולא נאים, פרש"י ז"ל ינקוב בשרו תמיד בקוץ, ע"כ.

ואגב עצה טובה לישאר ער, לקחת נשימות קצרות תקיפות צמודות, כמי שרץ וקשה לו הנשימה. ועיין בסדר היום (דף פט: - מובא בחק לישראל, פרשת ויצא ליום הששי) ז"ל ואם רואה עצמו מבולבל ומטורף מן השינה עד שאינו יכול לעמוד על רגליו מכובד גופו, ירחץ פניו ידיו ורגליו במים קרים כדי להסיר הכבדות מעליו, וינענע עצמו מפה ומפה ולא יעמוד במקום אחד, כי הטיול וההלוך בזה עיקר גדול, ולא יסיח דעתו כלל בדבר אחר חוץ מתפלות ותחינות או לימוד התורה והמצוה ודבר נקל הוא למי שיעמוד עליו, עכ"ל. והנה אין שני מקומות שווים בבחינתם, ולכן כל העברת מקום הוא בחי' עליה או ירידה, ואולי זה נכלל בסגלת הט"ו שיר המעלות. ועוד, הרי כל מה שהאדם עולה הרי הוא רחוק מהשנה יותר כמו שרבינו גילה לעיל אות א.

שנה ד. מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ (וע' אמונה ב:יז. ועיין בחיי מוהר"ן אות תלא – מי שרוצה לישן ואינו יכול לישן, העצה לזה לבל להכריח עצמו כל כך לישן, כי כל מה שמכריח עצמו יותר לישן מתגבר עליו ביותר מניעות השנה ע"ש. ועיין בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, אות לג: רבנו זצוק"ל אמר, כששוכבים בעצימת עינים חצי שעה אף על פי שאין ישנים היא התחדשות המחין. ועיין שם עוד בענין שינה. ובספר אבניה ברזל, שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת אות מז-מח כז"ל מוהרנ"ת ז"ל היה לו ברכה מרבנו ז"ל אשר בעת שמניח את עצמו לשן יישן תכף (ובספר שיח שרפי קודש ד:תרכו כתוב שרבנו ברכו שיעור משנתו בכל עת שיחפץ בכך, ולכאורה נתבלבלו), ולכאורה מובן מזה שהיה כבר, או שעל ידי הברכה הזו כבר יהיה עוד דרך לתפוס השינה במהרה, ולכן ודאי יש מקום לדרוש ולחפש עוד עצות), ועמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קיז. ושוב הבנתי שעצה זו מרומז מקורה היטב בלקוטי מוהר"ן תורה פה ז"ל כי על הגוף נאמר שכבי עד הבוקר שהוא עת התחי', והנה בבוקר והנה היא לאה, היינו עצם לוז שע"י נתבנה הגוף ע"ש ומש"כ שם. [ואולי הקדמה לעצה זו של רבינו שנכלל בהעצה, שתחלה ישים על לבו ששינה הוא אחד מששים ממות ר"ל וכו'].

י"ל בזה מה שבני אדם נוהגין לשים ידיהם תחת הלחי כאשר רוצים לישון, כי לחי בגמטריא הלוז (העצם שממנה תחית המתים), וכן לחי יכולים לקרוא לחי עם צירי – לחיים. וע' באבניה ברזל אות נט, מסורה שרבינו נחמן מעולם לא אמר תורה בפירוש להסביר שלשה דברים, ואחד מהם הטעם למה בני אדם נוהגים כנ"ל. – אכן עיין במסכת פסחים (קיב.) ידא אפותא (על המצח) דרגא (סולם ודרך הוא לעלות) לשינתא, הרי סגולה ביותר לשינה לשים היד על המצח, ובאמת יש קשר בין המצח לתחיית המתים, כי קרקפתא דלא מנח תפילין אינו קם בתחיית המתים.

והנה בעצם העצה שרבינו יסד וגילה, נראה לפרש בע"ה, על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עב) שעקר התחיה הוא להשפלות ע"ש. ולפי זה האדם שמנסה לישון עליו להתמוקד על שפלותו ולהשיג ענוותנותו. ולפי זה בקלות יכולים להבין בהגיון איך שזה מסוגל לשכוח מעצמו ודאגותיו ולישון. והנה השינה הוא א' מששים ממיתה, והמיתה הוא כבר התהליך לקראת תחית המתים, ובמיתה כל הגדלות והחומריות נמחקת, ורק נשאר להחיות את השפלות. וכאשר האדם ישתדל להחיות את שפלותו בהעלות על מחשבתו אמונת תחית המתים, ממילא יהיה לו עזרה לימשך לישון ולבטל גדלותו וחומריותו.

והנה יש עצה לישון - לחזור במוח על הע"ב שמות, ויעו' בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון אחד עשר (ד"ה לבתר כד), שאלישע החיה את חבקוק (מלכים ב:ד:לד) על ידי שם ע"ב, וכן מבואר בספרו קנאת ה' צבאות (ח"ב אות ט – כפיית הרע תחת הקדושה) וציין שם לספר הזוהר (חלק א' דף ז:), ולכן יתכן שזה קשור להעצה של רבינו, ודוק.

שוב מצאתי בסוף קריאת שמע שעל המטה של האריז"ל כתוב בזה"ל עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר (תהלים נז:ט). ואם אינו יכול לישן יאמר פסוק זה (לא ברור אם הכונה להפסוק הנ"ל או להפסוק הבא) עד שישן, לפי שיש בו כ"ו אותיות (-בפסוק תורה צוה, אבל יש גירסא: ל' אותיות כנגד שם הוי"ה והכולל – וזה הולך על הפסוק עורה הנ"ל), ויכון לשמות האלו היוצאים מן הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". תה"ק ושה ררל המת צהי ושע המק לנוב, ע"כ.

[צה"י, עם הג' אותיות, בגמטריא נ נח. המת צהי, עם התיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. צהי ושע, עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה]

והנה בענין שינה, כתבנו בספר זה בקונטרס בעידן ריתחא (בערך נסיונות), הרגע האחרון ב:ג ע"ש.

וחשוב לדעת, שהבא לישון עליו לשים גופו וכל איבריו באופן שאין על שום אחד מהם שום מאמץ כלל, כולם נחים לגמרי. ויעבור במחשבתו על כל איבר וחלק מהגוף, ויחשוב עליו: חזק – מאמץ, ושוב רפה ונוח לגמרי, עד שכל האברים יהיו לגמרי נחים. ולחשוב שהם גם כבדים. וחשוב שיהיה הנשימה ארוכה, להביא את האויר עד הבטן. עד שהגוף והלב לגמרי רגוע. (כעת ראיתי מובא עצה להשקיט את הלב, לסתום החוטם, ולהוציא את הנשימה בחוזק מהפה, ומה שהבנתי זה לא תרגיל, רק פעם אחת מספיק, ועוד לא עיינתי בזה).

ומי שרוצה להישמר לגמרי מקרי מצד הגוף (ולא יעזור מצד המחשבה) ישים לבו למנח הגוף איך לסדר הרגלים, ואי אפשר להסביר יותר כאן, וגם אין הבטחה שלא יהפוך גופו ואיבריו בתוך השינה.

ומענין לענין, יש עצה לעכב את הדם מלזרום לברית, ולהוציא את ריבוי הדם משם [חוץ מהעצה הפשוטה לגרום איזה צער וכאב במקום אחר בגוף, על ידי הכאה או נשיכה וכדומה], והוא להתאמץ להרים משהו כבד, ובתחלה חשבתי שזה סתם בגלל שאז הגוף צריך את הדם איפה שמתאמץ ושולח את הדם שמה. אכן כעת ראיתי שיש בזה עוד ענין שעל ידי זה גורם מה שנקרא valsalva maneuver – והוא ענין של הוצאת אויר בכח שמשפיע ואולי מחזק השרירים של השדרה והבטן, הרי שיש לו יחס וקשר.

תשובה ה: כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, ע"כ. ע' מש"כ על שיחות הר"ן סב.

תשובה יד. כשבא צער לעולם, יחשב שבשביל חטאו בא זאת הצרה, ע"כ. רמז מקידושין מ: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכו' ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת וכו' עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, ע"כ.

תשובה מו. מי שרוצה לשוב, יזהר מלהיות בעל חוב, ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות קיב.

תשובה נ. למוד התורה היא מכפרת, ע"כ. ע' אות צט.

נא. מי שהוא במדרגה גדולה יכול להשיג שלמותו במעוט פעולות, ע"כ. לציין לקוטי מוהר"ן מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תשובה נט מי שאינו יכול לבכות, הסגלה שישב במקום ששופכים שם שני נהרות ביחד, ע"כ. ע' עצה אחרת בבכיה ח"ב א, ועמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה צה.

תשובה סב. מי שמגלה סודותיו, אז קשה לדבר הזה להתקיים, ע"כ. לכאורה זה הענין שרבינו הזכיר בחיי מוהר"ן קצו, אחר שגילה איזה דיבור בסוד נחמן נתן, אמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך.

הביאו סמוכים מספר משלי (טו:כב) הפר מחשבות באין סוד. ובספר בית לוי הוסיף שלרוב דברים השתיקה והצניעות יפה להם, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח:), עיין שם. וקצת רמז מהפסוק, הולך רכיל מגלה סוד, שהמגלה סוד לא יוכל לעמוד לקיימו ויצטרך לסבב בעירות כמו רוכל.

ולכאורה מטעם זה האשה השונמית (מלכים ב:ד:ח-) שבנה מת, ורצתה שאלישע יחיהו, לא גילתה לבעלה למה היא הולכת אליו.

ויש גם ענין של הוראת מעשיו לבני אדם, כמו שהזהיר הנועם אלימלך בצעטיל קטן: שלא יהיה בדיבורו שום שקר ח"ו, ושום חנופה וכו' וכו' ולא שום הראות מעשיו לבני אדם, ע"כ.

וזה מבואר יותר בשערי קדושה (ב:ד) מובא בחק לישראל, פרשת ויקהל יום הששי, בחלק המוסר ז"ל הוראת מעשיו לבריות, ידעת מה שאמרו רז"ל ענין אותה האשה שהיתה נענשת בגיהנם על שהיתה מספרת לחברתה היום התעניתי וכו' ולא די שאינו מקבל שכר אלא שנדון בגיהנם, כי הרי מגלה דעתו שאין מעשיו כלל לשם שמים, והוא מכלל הפרושים פרוש נקפי פרוש קיזאי וכו', ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיה כל דרכיו לשמים, ואם יכול אדם שיעשה כל דרכיו לשמים ולא יפרש לבריות אפלו אחד מהן שכרו כפול ומכפל מפני שכבוד אלקים הסתר דבר עד כאן לשונם, עכ"ל.

תשובה ע. כשאתה מוכיח אותם שלא תקנו חטאת נעורים, תכלל את עצמך עמהם, ועל ידי זה יקבלו ממך, ע"כ.

עמש"כ במסכת יומא דף מג: שהכהן גדול היה חוזר וכולל עצמו שנית בוידוי השני על הכהנים.

ועיין בפירוש ר"י קרא בריש ספר ישעיה על הפסוק (א:יח) לכו נא ונוכחה יאמר ה' ז"ל פתרונו לכו נא ונלך בדרך נכוחה, כך אמר ה', שאמר לכם. וכן דרך הנביאים להיות כוללים עצמם בתוכחה שמוכיחים לישראל, שאין אומר להם ישרו עצמכם, אלא כוללים עצמם ואומר נישר עצמנו. וכן הושע אמר (הושע ו:א) לכו ונשובה אל ה', לכו שובו אל ה' אינו אומר, אלא 'לכו ונשובה/. דעו ורדפו לדעת את ה' – אינו אומר, אלא (הושע ו:ג) נדעה נרדפה לדעת את ה'. וכן כלם כוללים עצמם בתוכחה, כדי שינעם תוכחה שלהם לשומעיהם, אף כאן, לכו נא ונוכחה, פתרונו לכו נא התקינו עצמכם לדבר זה וכו' ע"כ.

תשובה עג: העבדות שאדם עובד את ד' בבחרותו כל יום ערכו יקר משנים רבות של עבודה לעת זקנותו, ע"כ. עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות נא, ומש"כ לעיל ערך אמונה מא.

תשובה עה. מה שאנו רואים שמי שמתחיל לעבד את ה' יסורין באין עליו, זה מחמת שהתחיל מתוך יראה של צדק, ע"כ. דברי רבינו פה מבוארים באריכות בלקוטי מוהר"ן תורה פז, ומבואר שאף על פי שבדרך זה יקבל יסורין, עם כל זה הוא הדרך הנכונה, כמבואר שם.

שוב מצאתי שדברי רבינו כאן מיוסדים בסוגיא מפורשת במסכת תענית דף ח. אמר רבי יוחנן כל המצדיק את עצמו [פרש"י: שמכשיר ומקשט מעשיו] מלמטה מצדיקין עליו [פרש"י מדקדין עמו אפילו כחוט השערה יותר משאילו מקלקל מעשיו, כדי למרק עונותיו] הדין מלמעלה שנאמר (תהלים פה:יב) אמת מארץ תצמח [פרש"י: אז] וצדק משמים נשקף [פרש"י צדקה אין כתיב אלא צדק דמשמע דין]. רבי חייא בר אין אמר רב הונא מהכא (תלהים צ:יא) וכיראתך עברתך [פרש"י: על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך, כדי למרק עונותיו]. ריש לקיש אמר מהכא (ישעיה סד:ד) פגעת את שש ועושה צדק [פרש"י: במי ששמת ועושה צדק שהן העושים כך] בדרכיך יזכרוך [פרש"י: אתה פוגע בו אם חוטא כלום, כמו ויפגע בו וימת. קרא הכי הוא – פגעת את שש ועושה צדק, והן העושין כך, בדרכיך יכזירוך, באותם דרכים שאתה מייסרן ביסורין יזכירוך לטובה, ואומרים, הן אתה קצפת, בשביל שחטאנו, בהם, עולם ונושע, בשבילם נושע לעולם הבא] הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע.

במ"א רבינו גילה זה בשביל שעכשיו מנקים לו מעבירות שעשה.

עיין בשיחות הר"ן אות עט ז"ל מה שכשאדם מתחיל לכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים. זה כמו למשל כלי מים שתחלה נראה כאלו המים צלולים וכו' ע"ש. ולכאורה מבואר שזה לכל המתחילים אפילו לא מתוך יראה של צדק, אכן בשיחות הר"ן רבינו לא אמר שזה יסורים ממש, אלא הרהורים ובלבולים.

תשובה עו. המתחיל לעבד את ה', הקב"ה אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזב אותי, אם כן איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תכף דברים נסתרים וכו' עכ"ל.

צ"ע מדברי הרמח"ל ביחוד היראה (הבאתי קצת מדבריו בלקוטי מוהר"ן תנינא א:ו) שעל ידי יראת הרוממות תיכף ומיד שורה עליו החותם ומקבלים סודות אפילו גדולים אפילו לבעל עבירה ר"ל. ואולי רבינו מגלה שמי שמתחיל לעבד את ה', לא יזכה ליראה כזו, מה שאפילו יתכן שרשע בעל עבירה ישיג לאיזה שעה יראה כזו, אבל לא ישיגו המתחיל בעבודת השם, וצ"ת. [ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא ד:ה, שזוכין להיראה על ידי התגלות הרצון].

בהקדמה לספר ברית עולם ח"ב כ' ר' נפתלי הרץ ז"ל והנה האנשים האלה אשר יוכלו להשיג השגות רוחניות, לאו כל אדם זוכה, כמו שארז"ל (שבת צב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ובעל קומה, והוא כי אין השכינה שורה אלא על איש הבדוק ומנוסה שלא יטעו יצרו בכל אופני הפיתוי, כי יש אשר יתגאה בחכמתו, ויש בגבורתו ויש בעשרו, ויש ביפיו שהוא בעל צורה ובעל קומה, וכל המגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד (ע' סוטה ה.) ולכן מי שיש לו כל המעלות והוא עניו, הוא האיש הראוי שתשרה עליו שכינה, והאיש הזה בוודאי יחפז עליו יצרו ויתגבר עליו בכל מיני התגברות, כמאמרם ז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, והאיש הזה אם יהיה לבן חיל וינצח יצרו בכל צידי התחבולות והמלחמות, איש הזה ראוי להיות מעבדי המלך מלכי המלכים הקב"ה ולכן האנשים האלה יצרם גדול מאד, וכשארז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מי שיתגבר עליו כח הרע והיצר, לעומת זה יתגבר עליו כח היצר טוב והקדושה וכו' ע"ש.

תשובה עט. על ידי תפלה שהיא בשעוה ימחל לך הקב"ה, ע"כ. הזהר הקדוש מפרש ששעוה הוא הרמת קול ועינים.

תשובה פד. תקון הגוף קדם תקון הנפש, ע"כ. עיין בקיצור הכוונות לרמח"ל סדר ערב יום הכפורים ז"ל כי אי אפשר להתענות ולקבל סוד האכילה הפנימית אם לא קבלנו בתחלה כל החיצוניות, ונמצא כי לצורך יום הכיפורים אנו מרבים, ולכן: כאלו התענה. וכמו שהרבה מדריגות של חיצוניות ננסרות, כנגדן צריך להרבות באכילה, עכ"ל.

(וע' בגנזי רמח"ל קעז: בפירוש למה מביאים קרבן התמיד תחלה ואחר כך הקטרת. ז"ל כי האמת הוא שאי אפשר לעלות למדריגה העליונה עד שיתחיל בתחתונה, ע"כ.)

וע' בצוואת הריב"ש (אות קו) כאשר גופו חולה גם נשמתו נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי, אע"פ שהוא נקי מעבירות, לכך צריך לאדם לשמור בריאות הגופו מאוד, ע"כ.

תשובה צט. התורה וגמילות חסדים מכפרין, ע"כ. ע' לעיל אות נ.

תשובה ק. צעקה ובכיה בלילה יותר נשמעת לרחם, ע"כ. והצעקה צריך להיות אחר חצות לילה.

תפלה א. צריך אדם להיות נכסף ומשתוקק לטוב הכללי, אף על פי שימשך לו לבד הפסד, ע"כ.

דברים אלו לשון הכותב בפירוש העין יעקב (סימן ז') על הירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"א), דאיתא שם ז"ל אין דור שאין בו ליצנים, מה היו פריצי הדור עושין, היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, ואומרים לו דוד אימתי יבנה בית המקדש, אימתי 'בית ה' נלך' (-שיר המעלות קכב), והוא אומר אף על פי שמתכוונין להכעיסני (כי לא יבנה בית המקדש רק אחר פטירתו מן העולם) – יבוא עלי (- לשון שבועה, כלומר יבוא עלי כך וכך אם לא כמו שאני אומר:) שאני שמח בלבי, דכתיב (תהלים קכב:א) שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, ע"כ. וכתב הכותב הנ"ל ז"ל מכאן למדנו תועלת גדול, והוא שראוי לכל איש תם וישר שיהיה נכסף ומשתוקק אל הטוב הכללי, עם היות שימשך ממנו לו לבדו הפסד וצער. כמו ענין בנין הבית שאמר ה' ית', רק אתה לא תבנה את הבית כי אם בנך. וכל מי שחפץ להכעיס לדוד היה אומר בפניו טוב הוא שכבר יבנה הבית, שנראה מזה שהיה חפץ במיתתו, והיה ראוי שיכעוס דוד כנגד האומר, ולא היה עושה כן, אלא היה שמח, ע"כ.

וכעין זה ברש"י עה"ת (במדבר לא:ג) וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, פרש"י ז"ל אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז), ע"כ. אכן שם היה ציווי מפורש מהשם יתברך, ועם כל זה יהושע התרשל בכיבוש וחילוק, ולא עמד בזה.

וממקום הלימוד ניתן ללמוד שאפילו אם ההפסד הוא עד כדי מיתה ממש. אכן לכאורה זה גם כן תלויה באיכות הטוב הכללי, כי היה ממש בנין בית המקדש. ובודאי יש חשבון גדול ועמוק לשער את הדבר.

עיין בשיח שרפי קודש ב:תרכ ז"ל מוהרנ"ת התבטא פעם שיש לו הרהורי חרטה על הזמן הרב שלא שהה אצל רבנו בחייו, אף על פי שעסק אז בתורה ובתפילה, כי היה צריך יותר להסתופף בצלו של רבנו ולהרבות בשמושו, ועל ידי זה היה מקבל ממנו עוד תורה הרבה, והיה זה טובה נצחית לו ולכל העולם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ז:) גדול שמושו של תורה יותר מלמודה, ועיין עוד בספר המדות וכו', ע"כ.

עיין בספר נועם אלימלך, פרשת חיי שרה (ענין הג') ז"ל וזהו 'ואברהם זקן בא בימים' וכו' וכו' 'וה' ברך את אברהם בכל', דהצדיק המושך השפעות צריך שיהיה כל כוונתו לכללות ישראל, ולא יחוש על עצמו כלל כאילו אינו בעולם, רק הש"י הוא המשגיח על הצדיק ומברכו בכללות ישראל הגם שהוא אינו משגיח על עצמו, וזהו וה' ברך כו' 'בכל' פירוש בכללות ישראל, ע"כ.

מובן שזה ענין אחר ממה שרבינו קבע כאן, שאפילו איש ישראלי פשוט, עליו לדרוש טובת הכלל אפילו בהפסד לעצמו. שמה שכתוב כאן בספר המידות לאו דוקא מחייב דברי הנועם אלימלך שתמיד לא יתפלל על עצמו עם הכלל, רק לעתים ובמקרים שיש טובת הכלל בניגוד לטובתו. וכן לפי דברי הנועם אלימלך כאשר יצטרך יתפלל אפילו בהפסד לעצמו.

[ועיין חיי מוהר"ן שיד, הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ, וע"ש שב, שיב, תקיח.]

ועיין במקום אחר שהבאתי באריכות מהאריז"ל בליקוטי תורה, ומתשובת החתם סופר, שמשה רבינו ואברהם אבינו הפסידו מדרגות גדולות שהשיג חנוך להיות מלאך, כדי להתערב עם בני דורם לתקנם באמונת השם יתברך.

תפלה יא. תפלת אחר מועיל יותר מתפלת עצמו, ואפלו צדיק צריך לתפלת אחרים, ע"כ. ע' ח"ב אות יב.

תפלה כג. לכל דבר שבקדשה צריך הכנה והזמנה, ע"כ. ע' לקמן אות לג.

תפלה לא. על ידי בטחון הקב"ה שומע תפלתו, ע"כ. ע' לקמן אות סח. וע' שיחות הר"ן צח ומש"כ שם.

תפלה לב. אל תתפלל בבית שבנה בעל מחלקת, ע"כ. רמז מדברי הימים (א:כח:ג) שמצאנו שדוד המלך לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת שלחם מלחמות.

תפלה לג. קדם התפלה תתן צדקה, ותקשר את עצמך לצדיקי הדור, ע"כ. ע' לעיל אות כג.

תפלה לד. אדם מקבל שפע וכח אלקי כפי אותו המקום שמתפלל בו, ע"כ. אות לב דיבר גם כן מהמקום, ולמה נפסק באות לג, משמע מזה שע"י צדקה והתקשרות לצדיקי הדור משתנה המקום.

תפלה לז. על כל הדברים הן על דבר גדול הן על דבר קטן, תתפלל, ע"כ. דבר זה מבואר היטב בשיחות הר"ן אות רל"ג, ועמשכ"ש.

תפלה לט מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, ע"כ. ע' לקמן אות ס.

תפלה נג. כשהקב"ה מעניש איזה רשע שיודע בו שלא יעשה עוד תשובה, והצדיק מתפלל עליו יותר מדאי, עי"ז נענש הצדיק, ע"כ. ע' לקמן אות פג.

תפלה ס. מי שאין מתפלל על צרת ישראל נקרא חוטא, ע"כ. ע' לעיל אות לט. וע' ח"ב אות א'.

תפלה סז. מי שמציל את העני מחזק ממנו, הכח הוא בנקל באותיות התפלה, ע"כ. כ"ח זה ג"כ ענין כ"ח אותיות של מעשה בראשית וע' לקמן אות עב.

תפלה סח. על ידי בטחון תפלתו של אדם נשמעת, ע"כ. ע' לעיל אות לא.

תפלה עב. מי שמתפלל בכח הקב"ה שומע תפלתו, ע"כ. ע' לעיל סז.

תפלה עו. צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא, ומחמת הדבקות יצאו הדבורים מעצמן מפיו, ע"כ.

עיין מש"כ בשיחות הר"ן רצו. וערכנו בזה תפלה קצרה בחלק ה' מאומן.

מובא מכתבי האריז"ל בזה"ל דע כי כשהיה כ"ג מזכיר שם המפורש, היה השם יוצא מאליו מפיו, ולזה לא אמרו כשהיה מזכיר, אלא יוצא מפי כ"ג, כי מאליו היה יוצא, והיו כולם שומעים אותו, וז"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא וכו' ולא אמר תזכיר אלא אזכיר, ר"ל אני מזכירו, ע"כ.

תפלה פג. לפעמים הקב"ה אין מקבל תפלת הצדיק, כשמתפלל על איזה אדם, כי הקב"ה יודע שימשיך זה האדם לאחר זמן את הצדיק בחטאים מחטאיו, ע"כ. ע' לעיל אות נג.

תפלה ח"ב א. בשביל שאין מבקשין רחמים על חברו, עי"ז נופל לתפיסה וכו', ע"כ. ע' ח"א אות ס.

תפלה ח"ב ב. התפילה מועילה כשפניו כלפי מעלה, ע"כ.

יש כאן קושיא, כי בגמרא יבמות קה: מבואר שהמתפלל צריך לשים עיניו למטה, ובהגהות של ר' אליהו עטייה, הביא הקושיא מר' יצחק פאלאג"י שיישב שרבינו מדבר על תפילה מיוחדת בעת צרה. והוא בעצמו יישב שאפילו בתוך התפילה הרגילה יש לפעמים להסתכל למעלה. וכל זה היה נוגע למש"כ בערך תפילה לצדיק והתקשרות, סימן א', ע"ש מש"פ בס"ד.

תפילה ח"ב אות י: על ידי תפילה יכול לשנות זווגו הנכרז בשמים, ע"כ.

עיין במועד קטן דף יח: שלכאורה מבואר שם שדברי רבינו כאן הם לא כפירוש המיוחס לרש"י, אלא כפי הר"ן, ואכן לפי זה, הגם שיכול לשנות, אין להתפלל על זה.

תפלה ח"ב יא התפלה של רבים נשמעת יותר כשהם בכנופיא ממה שהם מפרדים, ע"כ. רבים הנאמר פה לכאו' אין הכוונה רק למנין, אלא תפלה של ההמונים, כי אילו הכוונה היה לסתם עשרה, אם היו מפרדים לא תהיה להם אפילו כחו של תפלה בצבור (ע' למשל ח”א אות יז), וכן לשון כנופיא מורה על ההמון.

תפלה ח"ב יב. לפעמים אינה באה הישועה אלא עד שיתפללו כמה בני אדם, ולא די בתפלת יחיד, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות יא.

תפלה ח"ב יד. צריך אדם להזהר בשעה שמזכיר את השם שיהיה בקדשה ובטהרה, הינו שיקדש רוח פיו כל כך שיהא בבחינת רוח נבואה, ואז הרוח הזה הולך ומפיל אותם הבוטחים בשוא ובהבל, וזהו (תהלים כ:ח-ט) "ב'שם י'הוה א'להינו נ'זכיר" (ראשי תיבות נביא) – המה כראו ונפלו, ע"כ.

נראה לע"ד שזה מבואר היטב מהפסוק (יחזקאל לז) כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח, דהינו על ידי שאומרים ה' – שם ה' - כה, בדרך זה שמארבע רוחות באי הרוח, כמבואר בתורה ח' בלקוטי מוהר"ן. עיין שם אות ח' שרבינו מביא את הפסוק הזה, וכז"ל שעל ידי זה מכניעין הרוח סערה, שהוא הרוח של המתנגדים על הצדיקים אמתיים, שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקליפה וכו' וכו' וזהו (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, כי על ידי הד' כנפות, שהם בחי' הרוח חיים דקדושה, שהם בחי' הארבע ראשים הנ"ל (סוף אות ז', שהם ד' אותיות של שם ה'), על ידם וינערו רשעים, בחי' משפיל רשעים עדי ארץ ע"ש. וע"ש בכל התורה שרק הצדיק שתיקן לגמרי את כל הד' יסודות יכול לעשות את זה, וגם כל הנלוים אליו (סוף אות ה').

נבי"א ראשי תיבות נחמן, ישראל בער אודסר, הרבי והתלמיד.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מה שמסורה בידינו שהסיפורי מעשיות משנים קדמוניות הם גם בשביל הגוים, אין זה סתם שהמסרים הם שייכים גם להם, אלא כמבואר בתורה ס' האמורה על הסיפורים, שהצדיק צריך את הכח שאלו שאינם ראויים לשמוע ישכחו מה ששמעו. וכנראה שדייקא בסיפורים רבינו קבע את זה, ולכן אין פחד מי לומדם.

מעניין לראות שכמעט כל הסיפורים משנים קדמוניות מדברים על אנשים שמחפשים או מראים את עצמם לאחרים, וקצת מאלו קצת רחוקים מהענין והבאתי אותם רק לשלמות הענין. א. מאבדת בת מלך - המקום לא טוב נראית טוב. ב. ממלך וקיסר – בת הקיסר ונערותיה מתלבשים ומתחפשים כגברים. ג. מחיגר – השד נעשה ענן, וכן החילופים על ידי האבק. ד. ממלך שגזר שמד – היהודים שנשארו באותו מדינה אנוסים, בצנעא היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיא לא היו רשאים לנהג כמו יהודים. ה. בן מלך שהיה מאבנים טובות – אבל מבחוץ היה מכוסה בעור. מעשה ו. ממלך ענו – המלך היה מטמין עצמו. ז. מזבוב ועכביש – בעניני שחוק היו מדמים ומחכים כל האמות (גם העכביש עשתה בערמה כאילו היא חוזרת, גם היפת תואר החן שלה היה על ידי הדומיט). ח. מרב ובן יחיד – השטן נדמה כסוחר. ט. מחכם ותם – התם ואשתו היו לובשים אותה פעלץ (וגם כל ענין של התם שדימה כל דבר למה שרצה, הרי שנתלבש רצונו והתחפש באותו דבר). י. מבערגר ועני – הגנב הראה את עצמו כסוחר, וגם הבת של העני התחפש כמו זכר (וגם כולם לא הכירו זה את זה). יא. מבן מלך ובן שפחה – כל הסיפור בנוי על זה שהתחלפו, וגם העבירות שלהם נדמו כבהמות. יב. מבעל תפלה – שהיה משנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשנוי אחר. יג. מהשבעה בעטלירס – כולם מראים את עצמן כחסרונים כאשר האמת הוא להיפוך.

ועוד מעניין איך שני סיפורים – 15% - (וגם אולי טיפה מהסיפור של החכם והתם כנ"ל) מדברים על נשים שהתחפשו לגברים, וזה ממש ענין מוכר בימינו בעוה"ר!

כמה רעיונות של הסיפורים כבר נמצאים בספר דברי האדון של יעקב פרנק ימ"ש:

היו שני אלים שם האחד דונץ והוא כולו חסד ושם השני זליג והוא עושה רע. וקרה שהיו שני מלכים רחוקים זה מזה מאתיים מילין, לאחד נולד בן ולשני בת. האל הרע החליף את הילדים והוא בעצמו הפך לחתול שחור ואמר למניקות שיגדלו את הנערה בבגדי גבר ואת הנער כאשה, ציווה ללמד את הנסיכה רכיבה על סוס, קליעה והרבה לשונות. כשגדלו הילדים נמשכה הנסיכה לגבר על אף לבושה הגברי והנסיך בבגדי אשה לא שינה את טבעו ובסופו של דבר התחתנו זה בזו. כן גם אתם, מוחלפים ומבולבלים בראשיכם מה שלמעלה הוא למטה אצלכם ומה שלמטה למעלה, ע"כ.

הקדמה שניה

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז"ל לעסק בספורי מעשיות אמר בפרוש בזה הלשון: "הנני אתחיל לספר מעשיות", "איך וועל שוין אן הייבן מעשיות דער ציילין" (חיי מוהר"ן קנא). וכונות דבריו היה, כמו שאומר: מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל השם יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה וכו' על כן הוא מתחיל לעסק בספורי מעשיות, עכ"ל.

אכן ידוע שרבינו היה לו תורות הרבה יותר גבוהות ממה שגילה בלקוטי מוהר"ן, התורות של ספר הנשרף וספר הנגנז, ועם כל זה רבינו גילה שלא עוזר אפילו כח התורה, כי יש ענין של נפילה מכל הע' פנים של התורה לתרדמה, ואז רק הסיפורי מעשיות, שמלבישים את התורה בסיפורי מעשיות, רק עי"ז יכולים לעורר ולעזור כמבואר באריכות בתורה ס'.

וי"ל שזה ענין הכתוב (זכריה ד:ו) ולא בכח כי אם ברוחי אמר י"צ. לא בכח, אפילו כח התורה, כי זה עיקר הכח, בחי' כ"ח אתוון דמעשה בראשית כמובא בספרי רבינו, כי אם ברוחי אמר, אמר זה בחי' לבוש (כמובא בצע אמרתו), י"צ, שמלבישים את התורה שהיא כולה שמות של השי"ת ועי"ז מעוררים את הבן אדם לקבל רוח חדש.

בענין ציורים והצגות לסיפורי מעשיות. שמענו שהחברים שמעו מפי סבא ישראל לא לעשות ציורים, ואין הכרע לענין הצגות, יתכן שאדרבה שזה טוב. ואכן גם מה ששמענו שלא לעשות, איני חושב שזה איסור על כל העולם, רק שסבא אמר לאותו חבר או לאותם חברים לא לעסוק בזה, ומן הסתם ידע ברוח קדשו שכן יצאו לאור עולם, ולא הטיל איסור וכדומה על זה.

והנה סבא גם כן רצה שידפיסו את הלקוטי מוהר"ן בלי נקודות, והרי הנקודות הם המציירים את האותיות והתיבות (עיין לקוטי מוהר"ן תורה לו, וכן בתורה לא כתוב שבלי הנקודות אין להאותיות שום ציור), ולכאורה זה ממש אותו ענין שלא לעשות ציורים להמעשיות, אבל אין זה הקפדה מוחלטת, רק העדפה.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות הם בחי' מפורסמת של נחלת רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. ונוכל להבין בקלות איך הם מקושרים לענין רבינו, שהוא ראש השנה ותפילה. חוץ ממה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה ה' שלאחר הגזירה צריכים להלביש התפילה בסיפורים, נוכל להבין בקלות כי רבינו אמר שעל ידי סיפורי המעשיות שלו תוכל עקרה להוליד. והרי זה גופא ענין של תפילה בראש השנה, כמו שמצינו בחנה שהתפללה ונפקדה בראש השנה (ראש השנה דף י: - ועיין בשל"ה מסכת ר"ה פרק נר מצוה אות יב. אכן היא לא היתה עקרה ממש כמבואר במפרשים ריש ספר שמואל, רק לא היתה לה ילדים דייקא. ועיין בילקוט רמז עז, שתפילת חנה היתה בעצרת, וכן הביאו בספר לשון ערומים דרוש ח, ובספר בן פורת יוסף – הס, הפטרה יום א' דר"ה. והרי שבועות בחי' עתיקא קדישא, שהש"י נראה להם כזקן, וחסידים היו עוסקים בסיפורי מעשיות כל הלילה).

מעשה א' מאבדת בת מלך

'שהלא טוב יקח אותך', הלא טוב זה הטייוול – טבאל – כמו שהבאתי בס"ד במעשה ט מחכם ותם ע"ש.

במכתבי שמואל ב:ע כתוב שהמשרת זה הגוף, והסוס זה אשתו. וע' בלקוטי מוהר"ן תורה יב, שהמשיל את הסוס להגוף. ועיין בריש תיקוני זוהר (ג:) ומאן דתקין ליה סוסיא, ובפירוש הכתר והכבוד ז"ל מי שמתקן לקוב"ה ושכינתיה סוסים לרכב עליהם, שהם עולם היצירה שנחשב סוס לזו"ן דאצילות הרוכבים ומתלבשים בו בימי החול, והשכינה בשעה שהיא מתלבשת בימי החול במלאכים שבעולם היצירה, היא נקרא סוסיא עיין שם. והביא שם מהפירוש זכון מנחם, שמתקן היצירה שהוא כמו סוס לרוכב עליהם דאיהי מרכבה דיליה מט"ט דיצירה כנודע, כי מט"ט נקרא מעשה מרכבה ואינו מרכבה כסוסוון לבני נשא, ע"כ והביא מהרמ"ק באור יקר (שער ו סימן א' עמ' קנט, והביא לעיין בפירושו לשיר השירים עה"פ לסוסתי) ענין התלבשות המלאכים שהם אינם כסא ממש אלא אור נושא הכסא.

והנה השני למלך מצא אותה במבצר, והיה שם הכל מסודר ויפה ונאה, וזה היה המקום הלא טוב. ויש מבינים שזה בחינת היכל התמורות, שאי אפשר כמעט להבחין ביניהם להאמת כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה רמ"ה), ועם כל זה לא מבואר מה זה המקום הזה המכונה לא טוב. ושמעתי מאחד מאמריקא (פריד נ"י) לפרש שהוא מקום בלי רצון, כי הראה תראה איך שהשני למלך היה מחפש שנים בכלות הנפש, וכאשר הוא מוציא אותה הוא לא מתפעל כלום, רק סתם אוכל ויושן, והוא פלא, אלא על כרחך שזה מהות המקום הזה הלוא טוב, שאין בו רצון.

ולפי זה מבואר לענין עבודת השם, שהשכינה הקדושה מונחת בתוך אי רצון, זאת אומרת כאשר העובד נופל מכל הרצונות כיסופין והשתוקקות, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב:א, שבת קנא: אלו ימות המשיח וכו'), דוקא אז הוא עומד ליד השכינה. אלא שעכשיו השכינה עוד נסעה לההר של זהב.

ונראה לפרש בזה, שעבודת השם לשמה, בלי שום פניה וכו', על כרחך היא בלי טעם, כי לא מקבל ממנה כלום, רק עד שזוכה למדרגה כזו שמתענג מזה גופא, אבל בודאי בתחילה כאשר האדם מתחיל לעבוד את השם לשמה טהורה, לא יהיה לו שום טעם בעבודת השם, ויהיה קשה וכבד עליו מאד. וכאשר האדם עוד יש לו פניות הוא יעבוד במרץ וחשק גדול, עד שהוא מטהר את עבודתו מכל הפניות, ואז כבר אובד את כל החשק וההתלהבות שהיה לו, ונופל לאי רצון. ובאמת רק עכשיו הוא נכנס לעובי הקורה לעבודת השם באמת, ורק עכשיו הוא מתחיל.

ע"ע בספר אדיר במרום (עמ' תצג, מכון רמח"ל) ענין טוב עין לעומת עין טובה, וכז"ל אך עין הרעה נמשך בקליפה מבחינת העינא סומקא דז"א, ולכן הוא קשה מאד עד שמייבש המקורות כנ"ל ומחסיר כל טוב. אבל הרע עין הוא ענין אחר, כי הנה הטוב עין (-שהוא בא"א) בהאירו, מיד נפתחים כל שערי הברכה, וגם ממנו נמשך השובע. כי בהאירו הנה כל המדרגות מתגלות זו לזו, ונעשה התדבקות של אהבה ביניהם. אך 'הרע עין' שרוצה לידמות לקדושה, גם הוא עושה מטעמים ומרבה לחם. אך בהיות שטבע הס"א הוא רק למנוע ולהחסיר, על כן הנה בעוד שהוא רוצה להאיר הפנימיות שבו בסוד הלב שהוא היוצא דרך העינים כמו שידעת, הנה הוא כמו נרתע לאחור, כי אין בטבעו להתפשט להטיב. וזהו שסיים שלמה (משלי כג:ו אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו. כג:ז -) כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך (ולבו בל עמך). כי להיות רוצה להדמות אומר: 'אכול ושתה'. אך באמת: 'לבו' – שהוא שורש הראיה – 'בל עמך', כי הוא מתחסר ונגרע ולא מתפשט ומתדבק וכו' ע"ש.

מעשה א מאבדת בת מלך

הממונה על הרוחות. מצאתי ת"ל בספר פירוש לספר ברית מנוחה מכתב יד של מה"ר חיים וויטל (פרק יא), שהמלאך הממונה על הרוחות שמו רוחיא"ל (א"נ מחיא"ל), ותחתניו ג', חזקי"ה, עוזיא"ל, עזא"ל. והנה מוהרנ"ת בלקוטי הלכות מאריך בענין שני מלאכים בשם עזא"ל ועוזיא"ל שקטרגו על בריאת האדם, ומסביר שהם הן הקולות בתוך האדם שאומרים לו שהוא לא יצליח ולהתייאש חס ושלום. ורואים שזה הענין קשור מאד להממונה על הרוחות.

והנה הרוח האחרון בא בסוף ואמר שהוא היה עסוק להביא את הבת מלכה וכו'. והוא פלא, כי הלוא השני להמלך היה שנים על שנים מחפש אחר ההר והמבצר, ואיפה היתה הבת מלך כל אותה הזמן, אם רק עכשיו לקחה אותה הרוח שם? ועוד, הלוא כאשר השני למלך נפל לשינה הבת מלכה עברה בעגלה, הרי שהיא היתה נוסעת בעגלה, ועל כרחך שרק לאחר כל הנסיעה שלה הרוח בא והביא אותה לההר והמבצר. ורואים מזה שדוקא על ידי כוחות היאוש וההתגברות עליה,אלו המובילים את הבת מלכה למקומה, ודוק.

ואגב כתוב שם ז"ל הי"ד מישא"ל, ממונה על כל החיות, והוא הגדול שיש אחר קטן. ע"כ. ולהלן כז"ל יחיא"ל ממונה על החיות, ותחתיו ג' שרים, פסיא"ל, גסיא"ל, חגיא"ל (ויש גרסאות, א. חויא"ל, ב. חניא"ל).

מעשה ב ממלך וקיסר

"והבן מלך היה מתגעגע מאד לראות אותה, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחד הלך אצל כתר של אספקלריא וראה אותה ונפל חלשות". והנה צ"ב שהרי לפני זה הוא היה איתה ביחד, ואחר כך הוא היה איתה, אז למה עכשיו הוא נפל חלשות.

וי"ל שזה החלשות הוא כענין התורה הקדושה שמתשת כחו של האדם. ומבואר בספרים שההתשה הוא רק בהתחלה, ובעיקר נוגע לחלשות הגוף והחומר, וברבות הלימוד והקדושה האדם יכול להתגבר מאד מאד דייקא על ידי התורה הקדושה, זאת התורה אדם.

ולכן גם בסיפור פה כאשר הבן מלך כבר קיבל את עיקר השבירה ונפרד ממנה, שאז מתחיל העבודה לשמה והתיקון, אז בתחילה כאשר הוא ראה אותה נפל לחלשות, אבל בסוף הוא זכה להתחתן איתה.

(ואולי נוכל לצרף לזה מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רנח) על עצמו שבתחילה הוא חושב שזה היה היצר הרע שלו שאומר לו שאין מי שיכול להנהיג את בני הנעורים כמוהו, עכשיו אני יודע בברור שאני מנהיג וכו' ע"ש. הרי שבתחילה רבינו קיבל חולשה מהשגתו, כי כפי מה שזכה להיכולת להיות המנהיג, קיבל ניסיון של בלבול מהיצר הרע, עד שהוא זכה ממש להחזיק בהיכולת ולשלוט ולידע שזה באמת ככה).

'והיא צותה שיביאו לה אחת עשרה בנות שרים שיהיו עמה'. ע' בלקוטי מוהר"ן תורה לא, בענין האחת עשרה ברכות להמפייס את העני, ואחת עשרה דברים שהעמיד עליהן ישעיה את כל התורה, שרבינו כתב שלכאורה היה צריך להיות שתים עשרה כנגד המזלות, אלא שרמז שהעיקר הוא אמונה. והנה גם בענין השש ברכות של הנותן צדקה רבינו כותב כנ"ל שהיה צריך להיות שבע אלא לרמז על העיקר שהוא האמונה כנ"ל, ושזה בחי' שמש בשבת צדקה לעניים. ובאמת השמש בעצמו הוא אחד מן שנצ"ל חכ"מ (הסדר הוא של שמחה), וכן כאן הבת קיסר לכאורה משלים את הי"א נערות לי"ב. וכמו שיוסף הצדיק ראה בחלום אחד עשרה שבלים וכוכבים משתחווים לו והוא הי"ב. ודוק.

מעשה ב ממלך וקיסר

'ומצאו שם עשירות מפלג מאד שלא היה אצל שום מלך' יש להעיר שלבסוף הבת קיסר מסר את כל העשירות הזה לבן הסוחר, ולכאו' הפשטות שלא היה עולה בשם לעומת עשירות שלה, ואולי מעליותא של קיסר שאינו סתם מלך.

מעשה ב ממלך וקיסר

'ולקחה הדפק בידה ואמרה שנשרף מחו' כאן רבינו מגלה סוד עצום, שאפילו למת יש דפק, כי על אף שכל מעשה בדיקת הדפק פה היה רק לפנים, עם כל זה מבואר שיש באמת אפשרות הכי. והנה בסיפור של השבעה בטלרס רבינו מקשר ענין ידיעת העשרה דופקים להכח להחזיר את עשרה מיני חיצים, ומבואר שם שאפילו אחר שהחץ עשה תפקידו יש כח להחזיר את החץ כאילו לא נגע בכלל במטרתו. ושם בסיפור כתוב שהבת מלכה, שנפגעה בכל העשרה חיצים נשארה חלשות, והוא רופא אותה. ולכאו' אפילו אם היתה מתה לגמרי, עדיין יש דפק ויש אפשרות להחזירה לחיים ולרפאותה. ואולי זה ענין מה שרבינו אמר שאפילו מחלות שאין להם שום רפואה הוא יכול לרפאות, אכן זכרני שיש שם איזה רמז שבכהאי גוונא רבינו עושה מחדש.

מעשה ב ממלך וקיסר

'וכל אחד מאלו השלשה הכיר שזה צורתה והסתכלו ונזכרו ונצטערו'. אולי אלו השלושה הם רמזים כנגד השלושה סוגי חסידים של רבינו, אלו שבאים בשביל השיריים, זה המלך שנצטער על שהעבירו אותו ממלכותו על ענין האחד עשרה בנות שרים, והוא קיבל חזרה את השיריים האלו. ובן הסוחר שנצטער על הסחורה, זה בחי' אלו שבאים לשמוע תורה, טעמה כי טוב סחרה. ובן המלך שהיתה בת זוגה האמיתי, בחי' החסידים שממש אפויים בלב רבינו.

מעשה ג' מחיגר

ב"ה אולי יש בזה מהבעטלר הז' של מעשה של השבעה קבצנים.

והחיגר שלנו קיבל עשירות, וכן המשרת במעשה הראשון של אבידת בת המלך שקיבל עשירות כדי להוציא הבת מלכה.

ובמעשה החיגר נעשו הגזלנים לצדיקים משוגעים שמאד מובן בימינו.

ובסוף החיגר הלך וראה מפלתן של השדין שענין השדין ענין עובי דמיון הגשמי שג"כ מאד מובן בימינו.

מעשה ג' מחיגר

יש לעיין איך האבק שמפזרין על הדרך מרפא החיגר, וכי מפזרים עכשיו אבק בכל מקום שהולך כמו שעושים להצדיקים המיוסרים?

ולכאורה מבואר שהרגלין מקיימין את האדם בקומה ובחינה השייך לו, וכיון שהשיג והבחין בדרך צדיקים שוב השיג קומה גבוה שבו יש לו כח ברגליו. וכמו הבעטליר השביעי במעשה של השבעה קבצנים שלא היה לו רגלים עבור עולם הזה השפל.

ויתכן שהסיפור נושא בענין תיקון עבודה זרה ופגם אמונה שזה פגם בהרגלים כמבואר בלק"מ (תורה י'). ולכן החיגר עיקש לא ללון אלא לנסוע, כי על פגם האמונה צריכים למסעות כמבואר בלק"מ (תורה מ). ואז הוא קיים בנפשו שכן ארץ ורעה אמונה בשכבו על הארץ ואכילת העשבים.

מעשה ג' מחיגר

החיגר פזר אבק של צדיקים ומשוגעים בדרך של הגנבים ועל ידי זה התחילו להתחרט ולעשות תשובה ואז הרגו זה את זה. ומעולם לא הבנתי למה השגעון הביאו להם להרוג זה את זה, שזה ממש רשעות לא רק שגעון, כי מחמת שגעון היו צריכים להשתולל ולעשות דברי שגעון אבל לא רציחה, ואפילו אם תמצא לאמר שהאבק שהוא פיזר לא היה סתם של שגעון, אלא שגעון של רשעות, למה תתגבר על הצדקות, וצ"ע.

ועל כל פנים מבואר שזה המציאות שצדיקים שמקבלים איזה שגעון הם עלולים ממש להיות רוצחים ר"ל השם ירחם.

והנה היום נתפשט בעולם המחלה להיות woke, "הוא מונח המתייחס למודעות לנושאים הנוגעים לצדק חברתי וצדק גזעני". וראוים בחוש איך הצדקות הזה ממש מלהיב אש השנאה והקנאה וגורם להיזק ורציחה להפליא רחמנא ליצלן.

מעשה ג' מחיגר

כל הגנבים הרגו זה את זה עד שנשארו שנים, הראש ועוד אחד, הראש נהרג על ידי העיר, אבל מה קרה להאחרון? ולכן לא מבואר מה עשה החיגר עם כל הגנבות שהגנב מסר לו, וקשה קצת, שהעיר פסקו עונשו של הגנב למיתה, ולא תבעו ממנו הגנבות.

וענין מה שכתוב על ראש הגנבים ששב בתשובה והיה תולש קברים, לכאו' ענינו תלישת העשבים מהקברות המוזכר בשולחן ערוך (אורח חיים תקמז:יב (קיצור שו"ע קצט:י)) עיין שם במפרשים שיש כמה סוגים בזה גופא, ועוד מראה מקומות.

אמר לו – אין אתה מתירא? ופשט עצמו ונעשה גדול מאד עד השמים ורצה לבלעו. אמר הזקן – אף על פי כן איני מתירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתירא ממני, והלך והתפלל קצת וכו' ע"ש.

עיין מה שהבאתי מהכלי יקר בספר שמואל א:ז:י – ששמואל עסק בהקרבת העולה אף על פי שהפלשתים כבר נגשו למלחמה.

וכן עיין במדרש תהלים כז:א בשעה שבא שמואל למשח את דוד, והיו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה, ואומרים רבונו של עולם, מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד, אמר להם אני אראה לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותמים, כיון שראה את הפלשתים, אמר לכהן (שמואל א:יד:יט) אסף את ידך, ולא הספיק לגמר את הדבר, שנאמר (שמאול א:יד:יט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן. אבל דוד בשעה שהפלשתים באין עליו בעמק רפאים, באותו שעה התחיל לשאל באורים ותמים (שמואל ב:ה:כג), ע"כ.

ולעומת זה מצינו שיש זמנים שאינם זמן לתפילה אלא זמן עשיה בידים, כמו שכתוב (שמות יד:טו) מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, עיין שם במפרשים. וי"ל שאפילו באותם זמנים יש להתפלל קצת.

ואולי כל התפילות האלו הם על סמך טרם יקראו ואני אענה, ולכן יש שמירה כבר מתחילת התפילה.

[ובמסכת מגילה טז. המן אריך- המתין – עד שמרדכי סיים להתפלל].

[ועיין בספר כתר שם טוב אות רסא, שמעתי ממורי שפעם אחת נזדמן מלחמה כבדה, והיה בדור ההוא גבור עריץ והיו העם מבטחין בגבורת הגבור ולא אזרו חיל לעמד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו, והגבור היה לו כמה מיני כלי זין, ובתוך הזמן שהסדיר כלי זינו לפניו שיהיו מוכנים, והשונא שכנגדו התחכם בתחבולות רשע וגנב מהגבור כלי זינו אחד לאחד עד שלא היה לו במה להלחם, ע"כ. ולפי מש"פ יש לפרש שכלי זינו לא היה תפילה].

מעשה ג' מחיגר

מלך השדים הבטיח שלא יזיקו את משפחת הזקן, ולכן מיד יביאו וכו', ולמה צריכים המהירות, והרי מלבד זה השדים לא יכולים ליכנס להעיגול. ואכן בהמשך הסיפור כתוב שהמדברים ביניהם היו מפתים את נכד הזקן וכו', כך כתוב בעברית, ובידייש כתוב בפירוש המדברים שבין השדים, ואיך הגיעו בכלל אליו? אכן כתוב שהנכד נסע לקבר הזקן, אז יש לומר שמשפחת הזקן לא נשארו שם, אלא חזרו לתוך העולם, וכמו שכתוב שהמלך של אותו מדינה שהנכד היה שם גזר על היהודים להתפלל עליו, ומשמע שמלך זו כבר לא היה אפיקורוס כמו המלך הראשון שגרם להזקן להבריח משפחתו.

אין דרך שילך המלך יחיד ואניח אותך עם עוד אחד לכנס... ו נמצא שטוב עשה שהניח אותו עם עוד אחד לכנס וכו' ע"כ.

כעין זה נמצא במסכת סוטה (יב:) לענין בתיה בת פרעה שהיתה הולכת על שפת היאר עם נערותיה והמלאך גבריאל חבט את נערותיה בקרקע, אבל כיון דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה הוא השאיר לה חדא, וזה שנשאר היא ששלחה בת פרעה לקחת את משה.

סיפורי מעשיות – מהחיגר.

והיו האב ואם חוזרים ופגעו באחד שהיה הולך ביחד עם בנם בתחלה, ושאל אותם: על מה אתם בוכים? וספרו לו כנ"ל, השיב להם: אני אודיע לכם וכו'.

והנה זה החבר של בנם ידע כל הזמן שאותו הבן היה נתפס והיו מענים אותו, ולא חשש להגיד לההורים, ואפילו כאשר ראה את ההורים בוכים שאל למה הם בוכים, ולא ידע מעצמו שהרי בנם נתעלם.

עוד יש להעיר בהסיפור הנ"ל: "אמר המלך שלנו: באשר שזה הנכד הנ"ל יש לו כח להשתמש עם הספר בקדושה ואינו משתמש בו, על כן נעשה לטובתו, וצוה עלי להיות שם ענן כדי שיהיה להמלך רפואה מהרפואות שלקח וכו'. והנכד הנ"ל לא ידע כלל מזה, ומחמת זה אני הייתי בכאן ענן (כל זה היה מספר הענן להשליח).... והביאו אותו למלך, וצוה המלך שיקחו הכח ויחזירו להמלך הנ"ל, והחזירו לו הכח, ואז חזר הבן של השדים הנ"ל וכו'.

והנה יש פה ג' מלכים. אחד של בשר ודם שכחו ניטל ממנו וניתן להשד. ויש שני מלכים שדים. והנה השליח היה שייך למלך אחד וצריך ביאור איך הוא נתחבר עם זה השד שנעשה ענן שהיה שייך למלך השדים הקשור להזקן שעשה את העיגול. ואם אכן זה שנעשה הענן קשור לאותו מלך השני, איך המלך הראשון יכול לצוות עליו, הרי אינו מהמלכות שלו?

מעשה ד' ממלך שגזר שמד - - מעשה נסים

כי יש שבעה חלקי עולם, שהעולם נתחלק לשבעה חלקים.

בסידור שערי ציון, תיקוני תפלות ליום השבת: ברוך שמו בשעה ארצות בפי כל החיצונים שבהם ובפי כל מלאכי מיתה השופטים בהם ובפי כל מיני רוחות ושדין ולילין ומזיקים שבהם ובפי כל שטן ומקטרג וכל משרתים המשתים אותם. ומרומם זכרו בפי כל בני עולם, עכ"ל. אבל יתכן שהוא מדבר על ארצות אחרים.

“ויש שבעה מיני מתכות, שכל אחת משבע כוכבי לכת מאיר במין מתכת אחד" – כן נמצא במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה אות פו. (אכן שם נראה שיש לו סדר אחר ממה שאביא כאן, כי מביא את הז' מתכות כסדרן מחסד עד מל', וכז"ל והם כנגד ז' כוכבי לכת שצ"מ חנכ"ל, ונמצא כי כסף חי כנגד יסוד, והוא כנגד כוכב הששי הנקרא כוכב סתם בלי שום לווי וכו' ע"ש, ואילו כאן אביא ששבתאי הוא כנגד היסוד) וכן מובא בפירוש הגר"א ז"ל לספר יצירה (פרק ד' משנה ח'. לכאורה חסד זה יה"ו ונצח זה יו"ה. וכתב שסדר הז' כוכבים במקום אחר אינו כן):

א. חסד דרום חכמה לבנה יום א' עין ימין מדבר איתם יו"ה כסף

ב. גבורה צפון עושר מאדים יום ב' אוזן ימין מדבר שור הו"י זהב

ג. תפארת מזרח זרע חמה יום ג' נחיר ימין מדבר סין וי"ה נחושת

ד. נצח מעלה חיים נוגה יום ד' עין שמאל מדבר פארן יה"ו בדיל

ה. הוד מטה ממשלה כוכב יום ה' אוזל שמאל מדבר צין הי"ו עופרת

ו. יסוד מערב שלום שבתאי יום ו' נחיר שמאל מדבר קדמות וה"י כסף חי

ז. מלכות היכל חן צדק שבת פה מדבר סיני ברזל

הקודש באמצע

(עיין שבת פט.: ה' שמות יש לו מדבר צין, ולא נראה שם כסדר הנ"ל).

"ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים" -- לכאו' היה לו להשפיל את עצמו.

צ"ב בהמעשה למה המלך לא לקח עצה מאותו דמות אדם.

במסכת סוטה סוף מז: משרבו מקבלני טובתך ומחזקני טובותיך, רבו איש הישר בעיניו יעשה שפלים הוגבהו (פרש"י ז"ל שאין אימת הגדולים על הקטנים ואין ניכר בין גבוה לשפל) והגבוהים הושפלו ומלכות אזלא ונולא, ע"ש.

יחזקאל כא:לא – דברי נבואה על הגלות – כה אמר י' אלקים הסיר המצנפת והרים העטרה, זאת לא זאת, השפלה הגבה והגבה השפיל. ובמסכת גיטין דף ז. פירשו (וכי) לא (אעשה) זאת להן לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל.

אגרת הרמב"ן כי באפו משפיל הגאים וברצונו מגביה שפלים.

"ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים" – יש לציין למה שהובא בשם הרב יצחק דמן עכו ז"ל תלמידו של הרב יוסף גיקטילייא ז"ל ששמע מפי רבו הרב יוסף הנזכר כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולישר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחר הענוה בתכלית השלימות להיות עלוב ולא עלוב ולא עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלקים תלמדנו, עכ"ל בשערי קדושה ח"ד (א:ג).

יש להעיר בהמעשה שהאנוס סיפר למלך כי עשה חשבון שהלוא הוא חס על עשרו ואם לא יהיה מלך וכו' ובסוף על ידו נהרג המלך וזרעו!

מעשה ד ממלך שגזר שמד, מעשה נסים. רמז רחוק, השני מזלות שהפיל את המלך, היו טלה – ניסן, ושור – אייר. ניסן זה כבר לשון נס. וכן, הראשי תיבות של ניסן – סיון (תאומים), נס.

מעשה ד ממלך שגזר שמד, המלך השפיל את כל השרים, ושאל את האנוס מה השררות שלך, והנה האנוס היה לו שררות חוץ מהזכות הזה להיות יהודי בפרהסיא, והיה יכול להשפילו מצד השררות שהיה לו מצד אחר, ומבואר שבכל ענין וענין של שררות היה צריך להשפיל.

דוקא השור והשה שהם בחי' הטלית והתפילין הם שהפילו את המלך. ויעו' בליקוטי הלכות (חושן משפט ב', הלכות גנבה ד:ה – בחי' מוחין, ה:טו – בחינת אמת) שרבי נתן כבר מפרש דין התורה של תשלומי ארבעה וחמשה על גניבה ומכירה או טביחה של שור ושה דייקא על פי זה שהם מרמזים על עיקר קדשת היהודי. ועכ"פ זה חוזר ומלמד לענין הסיפור כאן, שמה שהמלך לקח הזכות של טלית ותפילין בחי' שור ושה מהאנוס, הוא חמור יותר מהכל, כי רק שור ושה נידונים בדו"ה. והוא סימן שהגונב אותם פוגע ומזיק ביותר.

ומלבד הביאורים של רבי נתן בליקוטי הלכות, הגמרא גילתה גם כן, שגניבת שור הוא ענין ביטול מלאכה, ושה פחות כי יש בושה בגניבתו.

ועכ"פ יש לשים לב שכל התוכניות של קאמיוניזם communism וסושיאליזם socialism, ואפילו הרבה מהמיסים של היום, כולם בבחינה זו של להשפיל העשירים וליתן להעניים. ושיטה זו אכן מצלחת בתחלתה הרבה ומתפשטת וכובשת, עד שזה מגיע לפגוע בבחי' השור והשה – ואז יוצא שהשולטים רשעים גדולים ולבסוף נופלים לגיהנם.

מעשה ה מבן מלך שהיה מאבנים טובות

[שימו לב שהמלך בפשטות היה גוי ובפשטות נשוי לגויה, והרי הבן מלך מאבנים טובות – גוי.

ועיין באיכה רבה ד:א ז"ל דבר אחר, מדבר ביאשיה, איכה יועם זהב, שהיה דומה לארנטס של זהב. ישנא הכתב הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות. וכו' וכו' דבר אחר, מדבר באנשי ירושלים שהיו דומין לארנטס של זהב, וגופן דומה לאבן טובה ומרגליות, ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים, אמר לו כבר כתיב [בני ציון].]

"פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכר את אצבעו" - יש להערות, שלעיל כתוב שהיא כבר היתה מקנא בו, ועם כל זה, היא עוד רצתה לעזור לו כאשר נקף אצבעו. ולפי השמוע שהסיפור מרומז על החולק שנפל למים, הרי אפשר לראות שמצד אחד היה באמת אוהב את הבן של המלך, רק הקנאה התגברה.

עוד יש להעיר, שהרי במעשה ז' שמועה שמענו שהמל שגיר מרמז לרבינו, וע"ש מש"כ. ופה הצדיק השני הכריח את המלך והמלכה הלא יהודים לקחת כל האבנים חובות שלהם, ומזה נולד להם בן שהיה מאבנים חובות. ומי יודע אם פעל בזה להוציא יקר מזולל, נקודת אמונה טהורה בהשם יתברך בנפש יהודי, ע' בלקוחי מוהר"ן יז:ו שעל ידי שהגוים עושקים את בני ישראל נכבש חוב אצלם, וכאן הכריחו את הצדיק לעשות מה שהוא בתחלה סרב, וע"ש שהחוב הזה בילודים שלהם, ודו"ק (ולפי זה יש להעמיק באיזה נקודה חלק החולק הנ"ל על רבינו).

"והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך, באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כלו מאבנים טובות – ולא היה כן, והיה טוען להשם יתברך האם עשיתי זאת וכו' ועכשיו לא נתקים כמו שאמרתי" ע"ש. והנה בסוף נתברר שהבן הנולד היה באמת כולו מאבנים טובות (חוץ מהעור, ולכאורה אין העור חסרון ב"כולו" וצ"ע כי אולי י"ל שבאמת עוד לא התקיים התפלה או גזרה של הצדיק עד שנפל והוסר כל העור). ולכאורה יש ללמוד מהצדיק הנ"ל שלא להסתפק בכמה תפילות ולבטוח בהשם שכבר פעל את הצורך, אלא צריכים להתפלל עד שרואים בחוש שהתקיים. אכן יש לחלק שכאן הצדיק לא פעל את זה בתפילות רק בבחינת צדיק גוזר והשם יתברך מקיים, ומלשון הסיפור, שהצדיק היה טוען להשם יתברך האם עשיתי, [אבל אין להוכיח שזה היה על ידי גזירה, כי רבינו כבר הביא (תורה סו) את הגמרא (מגילה כז) לענין אלישע שכל הניסים שעשה היה על ידי תפילה, ושם הלשון עשיה, אכן גם שם צ"ע אם זה לא היה בבחינת גזרה, אפילו לאחר החילוק שאביא מרבינו, עדיין יתכן שהבחינה של גזרה היא בחינה של תפלה], וכבר גילה רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רכג, כשהצדיק צריך לבקש מאת הש"י יכול להיות שלא ימלאו בקשתו כי זמנין דשמע וזמין דלא וכו' אבל יש צדיק שיכול לגזר ולומר אני אומר שיהיה כן ע"ש. ועם כל זה צריך עיון קצת, לאחר שהצדיק דנן גזר, למה לא סמך והבטיח שהשם יתברך כבר קיים.

ועיין במכתבי ר' נתן ב"ר יהודה (לז, הובא בשש"ק א:קסג. נתיב צדיק מכתב טז), שרבנו ז"ל ספר מעשה: משני נערים קטנים שהיו אהבים זה לזה מאד עד שלא היו יכולין לחיות זה בלא זה ופעם אחד נחלש אחד מהם והיה השני בצער גדול עד למאד ושאל מה לעשות שיבריא חברו ואמרו לו שיאמר תהלים והוא בתמימות התחיל לומר תהלים ובכל פעם שאמר כמה קפיטליך שאל את חברו אם הבריא והיה כך כמה פעמים ואמרו שעדין הוא חולה ואמר עוד עד שהיה לו רפואה בשלמות וכל מה שספר רבנו ז"ל בזה הורה לנו דרך התפילה בתמימות שצריכין אנו להתפלל ולהתפלל בתמימות עד שימשך הישועה בשלמות ולהאמין שבכל תפילה ממתיקין מעט מעט הדינים עד שימתיקו כל הדינים בשלמות, עכ"ל.

ופעם כתבתי על זה קצת באריכות, כי קשה מהגמרא (ברכות לב:) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג:יב) תוחלת ממושכה מחלה לב, מאי תקנתיה יעסוק בתורה וכו', ובעוה"ר נאבד לי החידשים. ושם צדדתי שיתכן שהכלל הנ"ל לא לעיין לקיום התפלה, אינו חל על הנמצא בצרה ובמצוקה שחייב את הישועה.

ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר, הן. אמרה לו, אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף, אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד וכו' וכו' והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים וכו' ע"ש.

ובזה י"ל ענין קריעת ים סוף, סוס ורוכבו רמה בים דייקא, שביטל כל הכשפים שלהם.

ועיין במועד קטן דף יח. ואמר אביטול ספרא משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה (- פירש המיוחס לרש"י: מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמר גידופי, להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני, ע"כ) שנאמר הנה יוצא המימה וגו', ע"כ.

ועיין במסכת סוטה דף יב: כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה. ופרש"י ז"ל כיון דשדיוה למשה במים, כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה, ע"כ. וי"ל אין לקות גדולה מזו כנגד הכשפים.

אמר המכשף: אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד וכו' וכו' ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים ע"ש.

ידוע הסיפור עם הרמב"ם שמכשף היה משתדל להזיקו והוא ישב באמצע אמבטיה וכך ניצל.

ובית הפרוה, שעל גגו הכהן גדול היה טובל ביום הכיפורים, נקרא על שם מכשף (יומא ריש לה.), ולפי הר"ש (מסכת מדות ה:ג) רק בית הטבילה נקרא על שם המכשף (לא כל הלשכה), ולפי הרמב"ם אותו מכשף נהרג.

עיין מסכת סנהדרין סז: זעירי איקלע לאלכסנדריא של מצרים, זבן (-קנה) חמרא (-חמור), כי מטא לאשקוייה מיא, פשר, וקם גמלא דוסקניתא (-נעשה קורת גשר של עץ), אמרו ליה, אי לאו זעירי את, לא הוה מהדרינן לך, מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק ליה אמיא.

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ע' ספר המדות, כשוף ג, ומש"כ שם.

מעשה ו' - - ממלך ענו

נראה שיש רמז בסיפור שהטעם שאין לנו תמונות של הצדיקים הקדמונים לא מחמת שלא היו אז מצלמות, אלא להיפוך, כל עוד שהיו מאירים פני תבל בקדושתם, היה אי אפשר לחקוק התמונה שלהם, ורק אחר שהטומאה התגברה בעולם – וכמו שהחכם גילה וקרא את כל ההשחתה והשקר – אז ניתן לקחת תמונות.

והתחיל לשבח המלך מאד מאד, והמלך, מחמת שהיה ענו מאד, ובמקום גדלתו – שם ענותנותו, כי כן דרך הענו, שבכל מה שמשבחין ומגדלין אותו יותר – עשה קטן וענו יותר, ומחמת גדל השבח של החכם, ששבח וגדל את המלך – בא המלך בעניוות וקטנות מאד, עד שנעשה אין ממש. ולא היה יכול להתאפק, והשליך את הוילון לראות אותו החכם, מי הוא זה שהוא יודע ומבין כל זאת. ונתגלה פניו, וראה אותו החכם, והביא הפאטרעט שלו אל המלך, ע"כ.

(ע' בספר דברי צדיקים והובא בס' מאירת עינים מאחורי צוואת הריב"ש משל שהמשיל מוהר"צ מזידיטשוב ז"ל לבה"ס קצות החושן, במה ששלחו לקחת מלך מרחוק, ובא אחד שראהו בעיניו וזה לא היה מספיק ליתן לכולם להבין עד אשר הפליא חכם אחד לעשות להביאו ולהציגו לעין כל וכו' והנמשל מובן כי הנה רשב"י וכו' פרסו וגילו בס' הזוהר וכו' והעלימו דבריהם מאד מאד עד אשר נתגלה עולם התיקון דור רבינו האר"י ז"ל וכו' אך כל דבריו וכו' בעניני האורות וכו' ולאו כל מוחא סביל וכו' עד וכו' הבעל שם טוב זי"ע הוא גילה את האלוקות גם בעולם השפל התחתון הזה בכל פרט ופרט ובפרט באדם התחתון שין בו שום דבר וכו' ע"ש).

יש להבין אם המלך נעשה אין ממש, איזה פנים ראה החכם?

ונראה שמדת הענוה כבר גילה רבינו בתורה ד' שהוא מדת רצון הא"ס, והרי הוא שורש כל הבריאה, דהיינו התגלות כל המדות של הש"י בעולם, דהיינו בהזולת כביכול, שמדת הענוה רוצה מקום להזולת (ובזה א”ש מה שרבינו גילה במ”א שמשה רבינו חקוק בכל רמ”ח איברים שכל יהודי). וכל מה שמשבחין את המלך, הרי המדות מתגלים, וזה היה תכלית הרצון שיתגלו, אז ממילא הרצון יוצא לפועל בתכלית האין, והמדות נשארות מגולות, במקום ענוותנותו שם גדולתו. והרי עיקר ההתגלות הוא בהאדם המשבח. וע' מה שהבאתי מהאר"י ז"ל באני רן לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב', שיורדי המרכבה פותחין להם השערים ע"י השבח שהם שרים ומשבחים להש"י. ועיקר השערים אינם אלא בלב.

ונראה עוד בזה ע"פ משל לחבר שרואה אחד מחפציך ומשבחו מאד ולא זז ממנו להללו, אז רואים הרבה פעמים שבעל החפץ מגיש את החפץ כמתנה לחברו בשמחה, שיהנה ממנו. ונלע"ד שכן הוא אצל הש"י, כאשר עומדים על מדותיו יתברך ומרבים לשבחם, אז הש"י אומר, קח את זה במתנה!

ועמש"כ בענין ענוה בספר חיי מוהר"ן (אות צג) מזה שצבע חלקו שחור כאספקלריא.

ובבהבטה זו י"ל שכל מה שהחכם פירט עוות המדינה, זה בחי' ווידוי. ומה שהניח עצמו להונות אותו, י"ל שזה בחי' ישמע בזיונו.

ע' בספר קל"ח פתחי חכמה, פתח כה, מבואר שיש שני שרשים להספירות, הסרת הבלתי תכלית וי"ל שזה בחי' ענוה, וזה בחי' משה, ומשה לשון הסרה, מן המים משיתיהו, כנ"ל. והכח שהם ניתנין לראות ובזה הם שורש הדין, ויש לומר שזה בחי' גדולתו במקום ענותנותו. וי"ל שזה אדנ"י, א-דין, א' זה האור.

והנה כאן נראה קצת היפוך שי"ל שמה שהמלך הלך ונתקטן עד שהיה אין, זה בחי' הסרת הבלתי תכלית, כי מקודם השבחים היה ממש בבחי' אין סוף, ועל ידי השבחים נהיה לבחי' אין של כתר, שהגם שהוא בחי' אין, אכן הוא כבר שייך להבריאה. והסרת הוילון הוא בחי' הכח שניתן ליראות. ועדיין צ"ת.

ע' מש"כ בתורה כח:ב שיתכן שאמת וענוה הם תיקון ז' ותיקון ח'.

יש לציין איוב ט:כד ארץ נתנה ביד רשע פני שפטיה יכסה אם לא אפו מי הוא.

מעשה ז' – מזבוב ועכביש

ע' מש"כ בערך יהדות זה ברסלב, וע' בערך מסורה בברסלב אות יז. ומובא שם שמסורה בידינו שהסיפור הזה מרמז על רבינו. ולכן יש להעיר בענין העכביש, שרבינו אמר (שיחות הר"ן רלב) שהעיקר הוא הדיבור, ונתן משל לגבור אחד שכבש הכל, והגיע לשער והיה סגור מקורי עכביש, והנמשל מובן שזה המניעה לא לפתוח את הפה בתפילה ושיחה עם השם יתברך (בחי' הראשי תיבות של: זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים, ירמיה כ:טז), שזה עיקר ענין של רבינו. וזה לשון זבוב, לשון דובב שפתי ישנים (עיין רש"י בפרשת וזאת הברכה עה"פ וכימיך דבאך, ז"ל וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים, עכ"ל, הרי שהד' מתחלף עם ז'. ויש כאן גם כן רמז לא להיות זקנים וקבועים, כמו קורי עכביש, אלא תמיד בהתחדשות וזרימה, ועל ידי זה יש התעוררות היצר בכל פעם). ועל ידי ספרי רבינו, שהם מפעל היהדות, יש כל מיני עצות והצלה ממניעה זו, פתחון פה למיחלים בהשם יתברך.

ואזי היח הדף את עצמו לגמרי עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף. והיתה מתרחשת שם ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום (והזבוב לא אספר לכם מה שהיה בו), עכ"ל. נמצא לכאורה שהעכביש נדאך ונמח בין הדפים. וראה זה פלא מצאתי ת"ל לשון רבי שמשון אסטריפוליא (ספר קרנים מאמר יג אות יח) ז"ל והאי זבוב הוא שר של רחיים כדאיתא בכל המקובלים בספר עדנה כתר ישועה וכיוצא בהן, וסימניך קח זבוב ושים אותו ברחיים במקום הטחינה רחיים ורכב ולא יזיק לה כלום, לפי ששר של רחיים נק' זבוב ואינו מזיקו, ואדרבא מוסיף על גבורתו ואין להאריך בענינים אלו כי אין כאן מקום לבאר סגולות מעשיות, עכ"ל. ולהרחבת הענין אביא דברי הספר קרנים שם ז"ל ועוד יש בהן בהני זוהרין קדישין חדר הנק' זובב המבטל (בעל זבוב) אלהי עקרין שר של רחיים, ויש כאן שני מלאכים הממונים על הנחמה נקראין פמיא"ל אמדיא"ל ואלו לא היו מנחמין את ירושלים בשעת חרבן. ודע שהקליפה הממונה על רחיים נאחז היה באיוב וז"ש בס' עדינות, זבובים אכלו איוב, מרמז לזה. והאי ממונה ממונה מנוהו למי שמבטל מפריה ורביה סופו מתגלגל לזה הממונה, וגם מי שגורם ביטול או ניאוף סופו לקבל דינו מהקלפיה זו. ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנק' טו"ב (בגמטריא זבו"ב) ותורה ממש טוב והמקור השם טוב. וכבר ידוע איוב שבעים שנה שבעה שנה, ומה שאחרי כן והנה שנותיו שבעה מהשם שהוא עליון, כמו השלישי ממש, והוא משום השתי אחיות (-עיין במפרשים מרמז שיעקב נתגלגל באיוב, ודוק לענין הסיפור שלנו), ושים הדברים האלה על לבך ובין תבין מאד מאד קח אמרי עכ"ל. וע"ש במפרשים כל מיני סודות על הזבוב.

על כל פנים בסיפור כאן הדף היה מגן על הזבוב, ולכאורה לא היה כחו של הזבוב שנמח את העכביש.

רק שזה הדף של אלו הנימוקים שמגן עליך מגן עלי. ובראש ההר היה נסר שקורין טאבליצע (של אנדרואיד או אפל אולי סמסונג. ויש אומרים שהכוונה להפתק הקדוש) והיה כתוב שם הנימוסים של הדף המגן עליו ... והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר. ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכים לעלות אל ההר, ומי שבא לשם היה נופל לו כל השיניים וכו' עיין שם. והמסורה בברסלב שהשפוילא זידא נפל לו השיניים, ועל כן אמר רבינו הקדוש שאין מה לפחד ממנו.

על כן זה חשוב מאד, כדי לשמור על השיניים כדי לזכות לעלות בהר, נ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא מלא שיניים. וע"ע מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פה, שבת נחמו ראשי תיבות ש"ן – נחמן (בן) שמחה.-

בחכמה ותבונה של ר' אברהם בן הר"ן פירש ז"ל ונלפע"ד שאעפ"י שהשי"ת חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ולבל יאבדו ח"ו חלושי הכח שהם בחי' זבוב המובא שם בקליפת ההבלעה אבל בכ"ז כשהביט שם המלך בעין האמת לאמתו הבין בבירור האמת האמתי שלהחזיר גם כל העולם למוטב עד שיהפך הע' אומין הנ"ל שפה ברורה וכו' אין שום אופן בכל דור ודור מסיבת המריבה וכו' עכ"ל.

עוד רמז על זבוב, ואיך זה מרמז על המלך בעצמו, בראשי תיבות של הפסוק (תהלים קו:כז) ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, כי המלך היה ניצוץ קדוש נטמן בתוך הגוים.

(עוד שמתי לב שבפסוק (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן. הראשי תיבות של: אימתה ופחד בגדל זרועך, עם הכולל, הם אותיות זבוב. והראשי תיבות של: זרועך ידמו, בגמטריא זבוב.)

בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי. אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם. (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו). והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשב לך עצה. והלך לו.

והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם. ואותו האיש עדין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה. רשאי הוא לילך להעולם, ע"כ.

כעין כל זה כבר נדפס במכתב מהבעל שם טוב לר' צבי הירש ("אגרת ב'") ז"ל פירוש על פסוק: על מה שוא בראת, שהוא טענת היצר הרע. והיתה התשובה: כל בני אדם. כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, נתעורר קטרוג מלמעלה מסמ"ך מ"ם, לומר: מעתה לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפחות, מאחר שזה יחזיר העולם למוטב, ואם כן, למה נברא לריק. עד שנותנים לו נגד זה איש בליעל, תלמיד חכם, שדין יהודאין, שנברא גם כן, אשר יתלוצץ מזה האיש שלם. ומי שירצה, לו הבחירה, ידבק בזה או בזה, והבחירה חפשית. ונודע מרבותינו זכרונם לברכה, ע"כ.

והנה בברסלב ראו בסיפור הזה רמזים על המחלוקת שהשפליע זיידא התחיל על רבינו הקדוש (כי הוא הראה לרבינו שאין לו שינים, ועל זה רבינו אמר שלכן אין מה לפחד ממנו), אע"פ שאותו התחיל בערך בשנת תקסב, כי רבינו חזר מארץ ישראל בשנת תקנ"ט ובי"ג אלול שנת תק"ס נסע עם בני ביתו ושכר דירה בזלטיפליע, והמחלקת התחיל ממעשה שהיה ביום כיפור תקס"א. ואילו סיפור של העכביש רבינו רק גילה בקיץ תקס"ז (חיי מוהר"ן נט). והוא ענין נסיעתו לנעווירטש (חיי מוהר"ן סח, קסב) שלמראה היה בשביל רפואה. עכביש ביידיש – שפין, וידוע שאות ן' מתחלף באותיות הלשון לאות ל, הרי זה קרוב לשפוילא.

והנה רבינו גילה שבזלאזיפאליע הוא היה עוסק בתיקון ירבעם בן נבט (חיי מוהר"ן קיד). ירבעם בן נבט בגמטריא עכביש זבוב זבוב (-שני עגלים), אי נמי, ירבעם בן נבט, עם הי' אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא עכביש לזבוב. והנה ירבעם בן נבט משבט יוסף, בחי' משיח בן יוסף לולא קנאתו שדוד בראש. ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ג שרבינו גילה שם שכל מחלקת של תלמידי חכם שורשו במחלקת שאול על דוד, שאול בחי' טוביה כליל בגויה, ודוד בחי' חסד דאתפשט לבר עיין שם. והרי זבוב בגמטריא טוב [ונראה לפרש מה שהזבוב מסמל את היצר הרע, כי הל"ב יש לו שני יצרים, וחז"ל דרשו את זה ממה שכתוב לבבך עם שני ב', והרי ט"ז לכל צד, וצריכים לעבוד את השם יתברך עם שני היצרים, אז עיקר היצר הרע אינו אלא כאשר מתגבר לקחת לו חלק מהצד השני, והרי זבוב, בגמטריא י"ז – עם שני ב', כי לקח אחד מהצד הטוב, ועי"ז חלק לבם. ולאידך גיסא, טוב, מראה על לב אחד להשם, כי יש לו הט"ז של הטוב, ועוד אחד מראה על שליטתו על הצד השני לטוב]. ורבינו הקדוש בחי' דוד (דו"ד עם הג' אותיות בגמטריא טוב, וכן המספר קטן של הוי"ה – אהו"ה – בגמטריא טוב, כן מצאתי בהפירושים בריש ספר קרנים ע"ש), בא לתקן ירבעם. וגם חטאת ירבעם היה מה שמנע העם מללכת ומלהגיע לירושלים, וכן רבינו הקדוש לא הצליח להגיע לירושלים, ועל כן בודאי היה לו ענין לתקן את זה.

ושורש כל זה מצאנו ביוסף שהיה בן י"ז שנה – טו"ב, והוא נער וכו' (ריש פרשת וישב, בראשית לז:ב) ופרש"י ז"ל שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה, עכ"ל. נער עם האותיות בגמטריא ירבעם ע"ה. והנה כתוב בתהלים (קיט:קכב) ערב עבדך לטוב אל יעשקני זדים. וכתוב בתורה שיהודה אמר (בראשית מד:לב) כי עבדך ערב את הנער (-בנימין). והרי ערב עבדך לטוב, כאשר יוסף היה בן טו"ב נמכר להיות עבד. ויהודה ערב את הנער שלא יהיה עבד. ערב עבדך לטוב, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא זבוב עכביש! [וכן "ערב עבדך לטוב" רמז למה שכתוב בזוהר (פרשת ויחי דף רטז:) שהשם יתברך נתן ליעקב י"ז שנה בעינוגא חלף הי"ז שנים שהיה בצער, וזה ערב, לשון נשף וערב לילה, בערב ימיו, קיבל את הטו"ב. ויעקב נקרא עבדך בתורה כאשר דברו עם יוסף. וע"ע במדרש תנחומא ויקרא, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, לטוב זה משה וכו' ולטהור זה דוד וכו' ע"ש]. ערב עבדך לטוב, כולו תיקון של דוד כמבואר בריש ספר קרנים – דא יחודא ודרגא דדוד רזא דשמו ובודאי כן הוא וסוד אכפלתא דאכפלתא משמו הוא סוד נפלא חושבניה דע' ומאתים ותרין פשיטותיה בסוד חי קיים לעד וכו' ע"ש [ונראה לפרש כנ"ל בו"ב מרמזים על שני בתי הלב, ודוד, כל ד' הוא כפל של ב' אחד. והרי כפל של: לבב בגמטריא חיי"ם, והוא בגמטריא חל"ל כמו שדוד המלך אמר בתהלים ולבי חלל בקרבי (שעיקר שרשי התיבות, ראשי תיבות, חי קיים לעד), וד' פעמים חיים\חלל בגמטריא ער"ב. והנה מש"כ דע' ומאתים ותרין ג"כ מרמז על המילת עבד"ך – ד"ע כ"ב שהכ' נעשה מאתים. ועכ"פ עבדך בגמטריא א"ל אדנ"י, והראשי תיבות של חי קיים לעד, חקל, היא השדה כינוי לשכינה בחי' נפש דוד. ובזה א"ש המשך לשונו ז"ל והוא נשף בודאי, וקטן מגלה זה הסוד, סוד לבנה סודו מאור הקטן מסוד עבדים וכו' ע"ש. נש"ף אותיות נפש]. אל יעשקני זדים, הראשי תיבות של: יעשקני זדים, בגמטריא זבוב. והרי יוסף נמכר לפחות ד-ה פעמים כמו שפרש"י על התורה (שם לז:ג – פסים וכו') עה"פ ויעברו אנשים מדינים ז"ל והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה ע"ש, וי"ל שזה הבחי' של גוזמאות אנשים שהיו יוצאים מהדימוט ומבקשים להרוג את המלך, והפשיטו הפאטראט והשליכו הכתר לטיט וכו', בחי' ויפשיטו את יוסף מהכתנת פסים. וכן עכביש בגמטריא ת"ב, שהוא בגמטריא דב, כאשר הד' נעשה ת', וכמו שפרש"י (לז:לג) חיה רעה אכלתהו וכו' סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר (ועי' ברש"י פרשת ויחי פרק מט עה"פ מטרף בני, שפירש שזה יהודה), ועה"פ ויהי יוסף יפה תאר (לט:ו) כז"ל כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשער, אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וכו' ע"ש. הרי ממש נתקיים הענין שהעכביש – בחי' דב, הלך לתפוס את הזבוב – יוסף בן טו"ב שהיה מסלסל בשערו. אלא שניצל על ידי שנראית לו דמות דיוקנו של אביו (רש"י לט:יג, ובפרשת יחי פרק מט עה"פ מידי אביר יעקב), ומובא בספרים דיוקנו של אביו ראשי תיבות דשא, וזה כמו בסיפור שהעשב מסביב ההר היה מפיל שיניהם של האנשים ומונעם מלעלות על ההר. וזה הדף שהיה מגן על הזבוב. ועל ידו, אל יעשקני זדים, יעשקני בגמטריא קץ שן -שנגמר להם השיניים. זדים בחי' הגוזמאות האנשים, זדים ע"ה בגמטריא גוזמא עם האותיות. זדים, עם שני כוללים (כל שני אותיות יש כולל, כמו שכתב האבולפיא) בגמטריא דמיט.

מעשה ח' - - מרב ובן יחיד

בסוף הסיפור: ופגע בהדרך את הסוחר וכו' ואמר לו הלא אתה הוא שראיתיך באותו הקרעטשמע? והשיב לו: בודאי ראית אותי. ופתח פיו ואמר לו: אם תרצה, אהיה בולע אותך, ע"ש.

דוק היטב בלשון הזה, אם תרצה אהיה, כי לעולם הבחירה ביד האדם, אפילו בשאול תחתית ביד האדם לבחור לא להיות בלוע מהרע, ואכמ"ל.

וע' מש"כ בספר החמשה כעין זה איך שאפילו כאשר השם יתברך בא לפרוע או ליתן שכר למעשים שכבר נעשה הוא מביא את זה באופן זעיר אנפין של המעשים שהיו, דהיינו שהאדם בא לשכרו או עונשו עכשיו על ידי פעולה מעין פעולותיו הראשונות.

מעשה ט מחכם ותם – החכם מתארח אצל התם

מבואר בסוף הסיפור שעסק התם במנעלים היה באמת עסק התפלה, והיה נראה שגם חבירו החכם לא היה סתם חכם, אלא בתורה. ולכן כאשר החכם חזר לעירו התם שמח כל קח לקראתו וניסה כל כך לעזרו, ובסוף התם הזמין את החכם לגור אצלו, 'וישר בעיני החכם ונכנס לביתו ועמד אצלו' וקשה מאד הלוא החכם היה עוד מחזיק את התם כמשגע, והרי הוא עוד לא מצא אכסניא כרצונו כלל, ואיך זה ימצא חן בעיניו. אלא שנראה כמבואר ברמזי המעשיות (מלקוטי עצות מהדורא בתרא, תמימות אות ה) שהבתים שקבלו מאביהם הוא האמונה הק' שהוא נחלת אבות, ולכן על אף שהחכם איבד את בית אביו, כי הוא הלך רק אחר שכלו, בכל זאת הוא מצא מנוחה באמונת התם.

ונראה לפרש עוד על פי לקוטי מוהר"ן תורה כח, שמה שביתו של החכם נעשה כלה ואבוד ולא נשאר ממנו כלום, זה מעשה של התולע דקליפה, ואכן החכם היה מתלוצץ מהתם, וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו עצה על זה אנכי תולעת ולא איש וכו' (שם אות ב'), והתם – שהוא בחי' תיקון הד' אלפין שהם בגמטריא התם - היה מארחו (ובזה צ"ע כי בתורה שם מבואר שצריכים להתארח ת"ח צדיקים, ת”ח אמיתיים, וע' מה שפירשנו שם בס"ד איך שההכנסת אורחים הוא ממש בסיס להתורה ולהרמת האלפין שהם הטוב הגנוז בגוה ע"ש, ולכן י"ל שגם בהארחה יכולים לשמש תלמוד חכם מצד הנקודות אמיתיות והטוב שבו, ודו"ק). וזה בחי' התמימות והפשיטות של האלף בית המבואר בתורה זו (וא”ש זין חית, בוז משפחות, כי החכם מייצג את משפחת אביו), שעל ידי זה ממילא בונה בית אמיתי בין שמיא וארעא וכו' כמבואר שם. ונראה שמעשה התיקון גרם תשומת לב של המלך.

ואם צדקתי שחכמת החכם היה בתורה י"ל עוד הג' חכמות שהוא למד, שבתחילה הוא למד מלאכת צורף בזהב, בחי' לימוד שלא לשמה, ושוב עשה חשבון שלזמן אחר תורה כזאת לא יהיה חשוב, ולמד מלטש אבנים טובות, בחי' לימוד בשביל עולם הבא, ושוב עשה חשבון שגם מוגבל מאד, והתחיל לעסוק ברפואה, דהינו לימוד לשמה – לתקן את השכינה. ועם כל זה כיון שהעיקר אצלו היה החכמה נפל וטעה לגמרי ה"י ר"ל.

מעשה ט מחכם ותם – נסיעות החכם

מבואר 'ישב עצמו: מאחר שכבר אני בורשא למה לי להתקשר עם אלו אולי יש מקום טוב מהם אלך ואבקש ואראה והלך בשוק וכו' ואמרו לו שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד, ע"כ.

וק"ק כי הלוא כל מבוקשו של החכם היה "שילך בעולם" וכן המשיך לעשות לנסוע עוד ועוד, ואם כן איך החליטו שקשה מאד להיות אצלם מחמת שנוסעים למרחקים, שאדרבה זה דייקא סיבא שיהיה טוב לו, ועל כל פנים לא קשה לו.

והיו לו כל המאכלים וכל המשקות וכל המלבושים וכו' עיין שם.

עיין בספר שבט מוסר פי"ד ז"ל יסתפק אדם בהכרחי, ואל יבקש המותרות, פן יסירו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאלו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקש המותרות. ורמוז זה בשמואל (ב:יב:ג – במשל שנתן הנביא המשיל לדוד המע"ה) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה, דהוי ליה למימר, ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמז על חסידות הרש מסתפק במועט כהרבה, 'ואין' שבידו נדמה לו כאלו כל טוב בידו. וזהו 'אין כל' ירצה ה'אין' נדמה לו 'כל', ע"כ.

וכן במלבושים, היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ אחד, והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ – כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפה לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן הטוליפ, והיה נותנת לו הפעל., והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לאקפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח וכו', וכן כשהיה צריך ללבשי יופא וכו' עיין שם.

עיין מסכת נדרים סוף דף מט: דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא (-צמר) עבדה גלימא (-בגד) דהוטבי (-חשובה), כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל, פירש הר"ן ז"ל שהיה חשוב בעיניו כמעיל, ע"כ, וכן פירשו תוספות והרא"ש. והשיטה מקובצת פירש שאין זה נחשב לשקר, כיון שנקרא 'מעיל' על היותו בגד מעולה, ומכיון שבעיני רבי יהודה היה בגד זה מעולה, קראו מעיל. והמהרש"א כתב שהיה נעשה כעין מעיל.

החכם לא הכיר את התם, מחמת שהתם עלה עכשיו לגדולה שלא היה לו מקודם, אבל התם היכר מיד החכם, כי מעולם לא ראה גדלות אצלו.

אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים ואתה לוקח רק חצי טאלער (הינו זהוב וחצי)? - שאלה למה היא לא אמרה טאלער תחת להגיד שלשה זהובים.

וי"ל שהראשי תיבות של: שלשה זהובים מנעלים, הם הראשי תיבות של: זה מעשה שלו!

עוד י"ל שהרי טאלער בגמטריא ש"י, והיה משמע כאלו הם זכו לבחי' ש"י עולמות. והתם באמת קנ"ה לו חצי.

הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' - בכך, ושארי דברים כיוצא בזה - בכך, לאפקיס [המילוי שבין העורות] - בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?!

מיד ליד מצינו לפרש לשון של מהירות ופתאומיות, עיין משלי יא:כא, טז:ה.

ומצינו פירושו ענין ישירות, עיין שולחן ערוך, יורה דעה קסח:כה ז"ל ראובן שאמר לשמעון: לקחת ממני רבית מיד ליד, ושמעון משיב: לא לקחתי, אלא על ידי עובד כוכבים, נאמן בלא שבוע, ע"כ.

ואולי הוא ביטוי כמו, על יד על יד (מעשה ג' מהחיגר, שהיה מקבץ על יד על יד. וכן מצינו למשל ברש"י בבא מציעא מח. – ונותנין לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים).

"והלך וקבל הגדלה בתקף" בתקף – אותיות בפתק.

אחר שהתם נהיה לגאברינר - ראש המחוז - יעצו לו שכדאי לו ללמוד חכמות ולשונות להכין לפגישתו עם המלך, "ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?!"

והוא פלא כי רבינו הזהיר מאד מאד לא ללמד אותם ושהם ממש פגם הברית. והגם שרבינו גילה שהצדיק כן לומד אותם, הרי התם לא היה בחינת הצדיק - כי זה היה הבעל שם בסיפור, אכן זה כבר צ"ע בפני עצמו בחי' התם לעומת הבעל שם. ויתכן שהתם בעצמו היה באיזה בחי' צדיק הדור. ואולי לא צריכים להיות ממש צדיק הדור ליכנס ללימודים אלו, אלא כל מי שהגיע לכך, כמו התם כאן. וצריך עיון.

מעשה ט' מעשה מחכם ותם

הממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות וכו', ע"כ. ולהלן כז"ל ועתה שנתרומם מזלו ומזל מחכים ובא לו קצת הבנה וכו', ע"כ. ולפי זה גם התם הממונה על האוצרות שהיה מרומם במזלו ע"כ היה לו קצת הבנה וכו'.

הגאבירניר שלח להתם בגדים כי אין ראוי שיבוא לפני המלך בלבוש פעלץ. ולכאורה מבואר מזה שאף על פי שהחכם היה גר איתו בביתו, ובסתמא היה עשיר גדול כי היה אומן ורופא מומחה, התם לא קיבל ממנו לבושים, ונשאר עני מרוד כמקודם.

מעשה ט מחכם ותם - תפקיד של הבעל שם טוב להציג את השם יתברך ותפקיד החכם להציג את העם

במעשה מהחכם והתם רואים איך שהתם עלה מעלה מעלה עד שהוא היה מינסטר על כל המינסטרס, ועם כל זה לא נכנס כלל לתוך התחום של הבעל שם טוב, ודוק בזה. ויש בזה לימוד גדול על ענין של הצדיק, שהצדיק הוא בכלל לא כאחד מהעם, אלא שיש לו תפקיד מאת ה'.

ויעוין למשל בספר יחזקאל (כב:ל) ואבקש מהם איש גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: והנה אף שהיה יחזקאל בעצמו ועוד נביאי אמת השם יתברך אומר שלא נמצא איש גדר גדר.

ונראה מכאן שיש שני תפקידי הנהגות בעבודת השם, כי יש צדיקים שהם בחינת נביאים שעבודתם הוא כעומד ממש בצדו של השם יתברך, ואינם נחשבים בתוך כל ההמולה של העם, ולכן השם יתברך לא חישב את יחזקאל וחביריו כי הם היו לגמרי בטלים אליו יתברך וכל מעשיהם הם כמעשי השם יתברך. ויש צדיקים שאינם בבחינת נביאים, והם עומדים מצד העם. וקשה לי להאריך להסביר והמשכיל יבין לאשורו בעזה"י.

מעשה ט מחכם ותם – התמימות בכל הטעמים

התם היה טועם כל הטעמים וכו' וצ"ע איך זה ענין תמימות, שלכאו' התמימות היה לא לשים לב כלל וכלל להטעמים, וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מז) לפרש את הפסוק (דברים ח) לא במסכנות תאכל בה לחם, שלא יבקש שום מאכלים חוץ מהלחם.

ובענין טעמים וכל הטעמים, עיין ספר המידות, ערך אכילה אות ו. ועמש"כ בסיפור של השבעה קבצנים, הקבצן השני החרש.

מעשה ט מחכם ותם – העזאזל (דהינו הטייוול)

הטייוול – מקור מלה זו נמצא בתורתינו הקדושה בסוף פ' וישלח [וכן עיין בישעיה ז:ו ג' פירושים ברש"י, והנכון לענינינו: אשר לא טוב בעיני המקום. ובירושלמי עבודה זרה א:א אמר רבי אבא חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל, אלא שעושה טובה עם עובדיו], והרמח"ל פירשו בסוף ספר אדיר במרום ז"ל ומה שהיה טבאל, שרצה לומר לא טוב, ע"ש. וזה מה שמצינו בריש סיפור הראשון שהמלך אמר שהלא טוב יקח אותה.

מעשה ט מחכם ותם – החכם לא התחתן

לכאו' החכם לא התחתן, ואילו היה לו אשה היה ניצול מהטבאל (כמבואר בכתבי האריז"ל עה"פ ושם אשתו – של המלך הדר – מהיטבאל, בחי' מ"ה וב"ן).

מעשה ט מחכם ותם – אחי

החכם אמר להתם שהשטן ששלח וקרא להם הוא אחי, ורבים תמהים הלוא מבואר להדיא בריש הסיפור שהחכם היה בן יחיד. אלא שיש לדחות שאחי פירושו חברי. ובאמת מוכח להדיא כן בהמשך הסיפור, כאשר התם בא עם הבעל שם להציל את החכמים, החכם קורא לו, "אחי ראה..." הרי מבואר להדיא שהחכם קורא לחבריו אחיו.

מעשה ט מחכם ותם – בסוף – 'ואם התפלה אינה כראוי – הוא מנעל בשלשה קצוות והבן.'

במדרש תלפיות איתא שחנוך תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שוב ראיתי שכבר הקדמוני בזה בשיח שרפי קודש, והוסיפו שהיו אומרים ש'תם' ראשי תיבות, תופר מנעלים.

מעשה י' מבערגיר ועני

– עמש"כ באבות ה:ח.

מעשה י' מבערגיר ועני - לב טוב עולה על הכל

ב"ה במעשה מהבערגיר והעני, להעני נולד בת - ומפורש בהמעשה 'בשכר שעמדה בנסיון עם היעדניראל וגם עמו' והבת היה יפת תואר וכו' וכו' והבערגיר 'בשכר שעשה דבר כזה וגם עמד בנסיון עמה נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר'. וצ"ע שסתם וכ' בן זכר ככאילו בלי שום מעלות, וא"כ יש לעיין א' למה לא זכה לבן מופלג כבת העני. ב' איך היה הבן הבן זוג של הבת הנפלא של העני.

אכן רואים בהסיפור מטוב לבו של הבן, ולב טוב עולה על כולם.

שבעה מקומות של מים: בור ומקוה ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים.

עיין תפילת האריז"ל ליום שבת, בסידור שערי ציון ז"ל ברוך שמו בפי כל בריכי מים ונהרות ופלגות ויארים ונחלים ומעינות המתברכים במבועיהם וכל אפיקי מים וכל מקוה מים וכל מבועי מים, ע"כ.

ולכלם סימה בסוף: אבל לא עברו עליך המימות, ע"כ. וצע"ק כי הלוא אפילו בן בערגיר בעצמו לא עבר עליו המימות, רק עברו על אביו. ואולי בסוף כאשר הרוצח גנב אותה, ועברו עליה המימות, כאילו נתקיים בו, כי אשתו כגופו.

ב"ה מעשה י' מבערגיר ועני - יקרות העצים

ב"ה בד"ה והוא הבחור הנ"ל וכו' והיו שורפים שם עצים שהיו יקרים מן זהב בישוב ע"ש. וצע"ק דלהלן והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות כי היה שם אלפי אלפים אילנות ע"ש. ואם היו כל כך עצים ע"כ לא היו כל כך יקרים. ואולי הכוונה שאותם עצים אילו היו בישוב היו יקרים מאד, אבל אם כן העיקר חסר, שלמה תהיו אותם עצים כל כך יקרים בישוב, ומה בא לאמר בזה.

ועיין בספר מלכים (א:י:יא) וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאפיר עצי אלמגים הרבה מאד ואבן יקרה, וכתב הכלי יקר ר"ש לניאדו, אין זה בלי ספק אלא מהחשיבות העצי אלמגים, היותם חשובים יותר מהזהב, כיון שאני אשר נשא זהב נשאם, וממקום רחוק כאופיר. שאלו היו כשאר עצי אלמגים, נמצאים רבים מה בשאר המקומות. אם כן מכח שתי הכרחיות אלו, תבין בדעתך גדל מעלת העצי אלמגים אשר עשאם המלך מסעד לבית ה', שודאי הגמור לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה, ע"כ.

מעשה י - מסוחר - בערגיר - ועני

הרוצח אמר לה "אם אחזר ואפסיד אותך ותמנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל וכו' כי איני שוה בעיני כלום" וי"ל בזה מה שרבינו כותב עליו, כאשר טעה בדרכו, "ומן הסתם אכלוהו חיות רעות", שק"ק למה זה מן הסתם, מה שלא קרה להבן, להבת, ולאביה, אלא כיון שהתיר את עצמו למיתה, ובפיו הזמינה, בא אליו והשיגה.

ב"ה - סוף הסיפור -

צ"ב במה שהלכו למדינה כדי שיתחתן עם היפת תואר, דהלוא ידעו שהיא אינה שם שנגנבה על ידי האנס הסריס.

בערגיר: בלוט כתיב "ההרה המלט" – הינו בערגיר, וממנו נולד משיח, עכ"ל.

ואגב, עיין במסכת ע"ז דף ל. בארג בלשון פרס משובח. ומילתא בדיחה על פי לשון אנגלית בערגיר זה קציצה בשר, והרי חז"ל אמרו על לוט (מדרש רבה, לך לך מא, וירא נא), אמר רבי נחמן בר חנין כל מי שהוא להוט אחר בלמוס של עריות סוף שמאכילים אותו מבשרו, ע"כ. וממנו נולד משיח, בערגיר קינג.

מעשה יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו

מי החליף הבנים: לפי היידיש היה על ידי "הבאבע" שלכאו' פירושו הסבתא או אולי מטפלת, ואילו רבי נתן תירגם "מילדת".

"וחרה להעבד מאד על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכל, כי עתה יש להם מה לאכל." אכן כל זה לפי דעתו המשובשת, כי הוא לא ידע שאיש היער רצה להרים את הבן מלך האמיתי, אז לכאורה אפילו אם הבן מלך לא הצליח מאיליו לרכוש את בן השפחה להיות עבדו, אז איש היער היה עוזר לו, ולא היה נותן לו לאכול עד שימכור את עצמו, כן נראה לעניות דעתי.

אכן בברסלב תמיד היו אומרים ביטוי המבוסס על זה, שלא לאבד את עולמך בשביל שעה אחת שצריכים לחם. ואילו לפי מה שכתבתי, אין דבר כזה, כי העבד בין כך ובין כך היה הולך להיות עבד, רק שאיבד את עצמו קצת יותר מהר.

מעשה יא

מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו

והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא.

בחיי מוהר"ן סימן סא כתוב שהיה לר' נתן ור' נפתלי וויכוח אם השאיר את אלו סתם, או על החוב שהיה לו איתם. ורבינו גילה להם שהניח לסתם לא בשביל חוב. ותמוה הדבר, כי הלשון שלפנינו שהניחם על האכסניא משמע שהניחם על החוב, כי אם הניחם סתם, היה לו ליכתב שהשאירם וכדומה. ועוד יש להעיר, שהמלבושים החשובים לא לקחם כי הלך לעבוד.

המלך שהיה באמת העבד היה רודף אחר הסוס – זה ענין של רדיפת כבוד.

זה שהיה באמת המלך היה רודף אחר בהמות שלו – זה בחי' תאוות.

וידוע שאצל רבינו אי אפשר להתקרב עם כבוד, אבל תאוות זה תאוות כל אחד סובל מזה (עיין שיחות הר"ן נא, באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים וכו' עיין שם. ואילו לענין כבוד, אמרו באבי הנחל ב:ה, מאוצר היראה א-ד, אי אפשר להתקרב להצדיק האמת כי אם על ידי שמבטל עצמו וכבודו ושמו וכו'.). אז הסימן על המהות האמיתי הוא על מה הוא נתפס, עם בסתם תאוות – סימן שהוא בן של מלך, ואם בתאוות כבוד – סימן שהוא עבד.

בלילה שמעו קול החיות, שכלם שואגים והומים בקולות משונות וכו' וכו' שזהו איך שהחמה עשה מלבוש להלבנה, ואמרו כל החיות של היער וכו' ע"ש.

עיין בחיי מוהר"ן אות תפא – הלבנה באתה בקבלנא לפני החמה וכו' והיתה החמה מפיסתה שתעשה לה מלבוש וכו' ע"ש.

הכלי ששמים על איזה בהמה ומתחיל לנגן, רבים חושבים שהבהמה מתחיל לנגן, ובפרט כי זה הניגון של כל חיות היער בלילה, אז חושבים שגם פה הבהמה היא שמנגנת, אכן יותר נראה שזה הכלי ולא הבהמה, כי לא כתוב שהבהמה תתחיל לעשות קולות שיהיו ניגון, ועוד הרי ביידיש כתוב שאז מתחיל שפילן , ושפילן זה כמדומני שייך יותר להכלי מלבהמה, וכי היה הולך על הבהמה היה צריך להמשיך לכתוב לנגן (אף על פי שמיד אחר כך ביידיש בסוגריים כתוב אותו ניגון שהחיות של היער גשפילט, זה הלשון נגרר מה כלי).

ועוד נפלאות הניגון היה לכאורה מחמת שכל החיות הצטרפו, ואיך זה יהיה על ידי בהמה אחת.

ועוד בסוף הספר בתיקון הכסא אז כולם התחילו לנגן משמע שזה לא רק הבהמות שעל הכסא אלא שהכסא היה כמו הכלי וכל הכסא היה מוציא את הניגון.

והנה בסוף הסיפור כתוב זה לשונו כשהניחו הארון על הפרות התחילו לשורר והבן עכ"ל. והרי מפורש שזה לא הכלי אלא הבהמות ששרו. ואולי יש לחלק.

מראה מקום בענין הנגינה של החיות: ע' ספר אדיר במרום (עמ' תעא-) בענין המלך שאול מרחובות הנהר, שמדבר על "סוד הניגונים של החיות" ומקשר את זה לענין הנ' שערי בינה, ולענין ההבדל בין שאול המלך לדוד המלך שהיה גלי מסכתא (שאולי זה קשור לענין המלכות של אותה מדינה שבקשה מלך).

וכששמעו שזהו נגון (-בגמטריא נ נח ע"ה), הטו אזנם יותר ושמעו שהוא נגון נפלא ונעים מאד מאד, ע"כ.

נגון נפלא ונעים מאד בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! (חבר).

המדינה לא הניחו שום אדם לכנס כי אם מי שיחגר מתניו להחזיר את השם הראשונה – שהמלך חכם והמדינה טפשית, וצריך ביאור למה ועל מה עשו הגזירה זו. וי"ל שהרי עכשיו על כל פנים המדינה לכל הפחות חכמה, ולכן צריכים לשמור על זה ולא יכניסו אנשים זרים שאולי יורידו חכמת המדינה.

מבין דבר מתוך דבר – בספר ברית מנוחה, דרך הבינה, מעלה העשרים וארבע (של הכ"ד מעלות הידועים במעלת הבינה), נשרש בטכסיסי"ה [בשושן יסוד עולם נוסף: והוא שם יהדריא"ל (י' פעמים הוי"ה)] פעלותיו לזכר אדם כל מה שיקרא ולהבין דבר מתוך דבר, וגם הוא שם לכתב האדם יותר ממה שהוא כותב, ע"כ.

בהקדמה לספר מעשה רב – על מאמרי רבה בר בר חנה (עבור זה קניתי הספר, והפעם הראשון שפתחתי אותו לעיין בו, ראיתי שהוא כתב ספר שערי ירושלים על ז' דנחמותא – והיינו אז בתוכם, והזמנתי את הספר. ספר מעשה רב הוא סיים בשנת תמימ"ה – תצה, ויצא לאור בשנת תצו, ואלו המספרים הם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – עם ד' או ה' כוללים), כז"ל ומה תעשה באחריתך, ביום צאתך מעולמך, שעם כל הלימוד שבידך לא יפטרוך, רק שואלים אותך על ידיעת בוראך כנודע ממדרש תהלים (א:יב), וגם מוכח בגמרא (שבת לא.) במה ששואלים אותו הבנת דבר מתוך דבר. נראה דהכי פירושו, דאדם מחוייב לידע לחבר תרין עלמין כחדא על פי היחודים (ראה זוהר ח"א – מדרש הנעלם דף קכח:), וזה נרמז במה שאמרו הבנת דבר מתוך דבר, ולא אמר דבר מדבר. כי הלא ידוע דקב"ה תפארת נקרא קול, דנפיק מקול גדול דבינה, ומלכות נקראת דבור, לכן ראוי להמשיך אור הבינה אל המלכות, וזה סוד הבנת דבר, דמלת הבנת היא סוד הבינה, ודבר סוד מלכות. כלומר אם המשיך אור הבינה במלכות לחבר שניהם יחד, בסוד התפארת בריח התיכון דמחבר לעילא בין אבא ואמא, ומחבר לתתא בסוד הדעת. וזהו שחזר לומר מתוך דבר, לומר שדבר זה תוכל להבינו מתוכיות 'דבר', כי תוכיות דל"ת ל', ותוכיות בי"ת י', ותוכיות רי"ש י' אחרת, הרי הכל בגימטריא חמשים, לרמוז אל המשכת נ' שערי בינה אל המלכות (-כן כתב הרמח"ל בספר אדיר במרום לענין ארח צדיקים כאור נגה, ארח – אלף ריש חית, אותיות האמצעיות לי"י וכנ"ל), בסודה' אור דמעשה בראשית, ויהיה חיבור זה בסוד הו"ה, כי הוא"ו סוד הדעת מחבר לשתי ההין כחדא, ואז מצדק נעשה צדקה, וזה גורם שתפשוט בגדי קדרות ותלבש בגדי מלכות. ואז וראיתיה בגוונין נהירין, בגוונין שפירין, ויימא לה מלכא מה שאלתך וינתן לך, ואיהי שאילת על פורקנא דידה ועל בניה כנז' בפ' פינחס (זוהר ח"ג דף רטו.), ומובן דעל ידי עסק הרזין יוציא שכינה מגלות דקליפות. ולכן כשהולך האדם אל בית עולמו שואלים אותו אם עסק בנסתרות, שהוא גורם שיוציא השכינה מגלות דקליפות, אז יכנס לגן עדן סוד המלכות. ואם לאו ח"ו דוחין אותו לבר ודנין אותו, עכ"ל.

מעולם היה קשה לי שהאיש שהיה מבין דבר מתוך דבר לא היה יכול ליכנס להעיר, ומכר הענין בעד הכלי, והבן מלך ע"י הבינה שקיבל ממנו נכנס והצליח. אז למה הא' לא היה יכול?

וצריכים לדחוק שכל זה הבין הא' שלא עליו ליכנס אלא ללמד למי שהוא אחר וליקח ממנו הכלי.

מעשה מהחילוף של בן מלך ובן שפחה – ע' במסכת חולין קכז. שיש עיר נרש שהוא מלא רשעים – אמר רב פפא בשמתא נרש, תרביה משכיה וליתיה. ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' (ירמיה כב:כט) אמר רב פפא לא אבה נרש שמוע דבר ה'. אמר רב גידל אמר רב נרשאה נשקיך מני ככיך.

ושבת אגין עלוהי כמובא (זוהר שמות קלח ועיי"ש), ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת, ע"כ.

עיין זוהר ריש פרשת קרח (חק לישראל, יום א') תא חזי לית עלמא קאים אל על שלום, כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאקתיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום, ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, וכדין אתקיים עלמא, ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא, ע"כ.

מעשה יב מבעל תפלה

והיו קורין אותו בעולם "דער פרומר בעל תפלה" הראשי תיבות עם הד' אותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מקום חוץ מן היישוב

הבעל תפילה היה לו מקום חוץ מן היישוב והיה מביא אנשים שם והיו עוסקים כל היום בתפילות ושירות ותשבחות וודוים, ולא כתוב תורה, והרבה כבר עמדו על זה.

ויש לומר שהמקום חוץ ליישוב עיקר הכוונה להתורה שלו (וכמו שרבינו גילה על כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, דהיינו מי שבאמת טועם הנעימות של התורה כבר לא יכול לסבול העולם הזה, ועל כרחך - לפי דברינו כאן - הוא מצטרף להיות מאנשי הבעל תפילה דהיינו במקום חוץ מהיישוב) שהוא מרפסן ובוקע כל גידי העולם, ומכניס את האדם לעולם אחר לגמרי, וכמו שרבינו אמר על התורה שלו שהוא כמו ארמון שנכנסים בו ורואים חדרים והיכלות נפלאות, ונכנסים יותר ורואים שמחדר זה וכו' - כן הבעל תפילה היה מביא את האנשים לתוך תורה כזו, ושפיר נקראת מקום חוץ מן היישוב.

הרי שמנות המקום גופא הולך על התורה שהיו לומדים, ואכן העסק שלהם, בחי' כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שצריכים לעשות על התורה מלאכת בנין בית המקדש בתפלה ותיקונים להתחבר עם האין סוף ב"ה עד שזוכים להתבטל אליו לגמרי, ולזה היה כל עיסקם בתפילות ושירות ותשבחות וודוים.

הגבור והבת מלכה

יש להעיר איך שהבת מלכה מיוחס להמלכה, ולא נקראת על שם שהיא בת המלך כמו שמצוי בשאר מקומות.

וכן יש לדייק איך כאשר הציעו את השידוך כתוב "מי ראוי להשיאה לו", “והיתה עצתי שיתנו לה את הגבור", “על כן ראוי שיתנו לו את הבת מלכה לאשה", “והשיאו אותה עם הגבור".

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – שערותיו של בן הגבור והבת מלכה

'ושערותיו היו של זהב, והיה להם כל הגונים', סבא אמר, חשבתם שצריכים לעשות את הפתק זהב, לא צריכים, הפתק בעצמו זהב. וכן סבא אמר שהפתק יש בו כל הגוונים. והפתק הוא בחי' בן, כי הספר אבי הנחל, שבנוי על הפתק הקדוש, סבא קורא עליו, ילד יולד לנו.

והנה עוד יש להעיר בזה שאחר שהתינוק נעלם, ואביו הגבור לקח שבע משערותיו, אז לא היה לו מה לאכול, והחיה את עצמו בדוחק מעשבים וכדומה. וכן היה עם סבא ישראל אחר שקיבל את הפתק עברו עליו נסיונות של רעב.

עוד יש להעיר בדיבור הגיבור להבעל תפלה שמספר איך שהוא לקח משערות התינוק, ולא אומר לבני, רק סתם כאילו זה תינוק בעלמא.

ויהי היום, והיה רוח סערה גדולה בעולם. והרוח סערה הזה בלבל את כל העולם כלו והפך מים ליבשה וכו'.

מזכיר לי לשון הרמח"ל (אדיר במרום, עמ' תרפ"ח, מכון רמח"ל – בענין יובב) ז"ל בשעה שהיו הרעש באורות כמ"ש ונשארו הנבראים שהיו חלושים, שיוכל לשלוט בם הקלקול. ואז ניתן מקום לכל מיני הקלקולים וההפסדים, ונעשו ע' מדריגות של הפסד. והם הם ע' טריפות, ובסודם ע' אומות, ע' שרים, כמפורש במקומו, ע"ש.

כת אחד חשבו שעיקר התכלית לתפוס כמה שיותר מקום בעולם, והגיבור נכנס למחניהם וכו' וצעקו יחי המלך וכו' ונעשה למלך עליהם, והמשיך לכבוש את כל העולם, אבל כוונתו היה אחרת. יש להתבונן מזה שאולי הגיע הזמן לרכוב על חב"ד.

כת בחרו במי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו נזון ממזונות של שאר בני אדם, "רק ממזונות דקים (כגון חלב, כדי שלא יתגשם שכלו)"- ובחרו בתינוק, הבן של הגבור והבת מלכה שהיה יושב בים של חלב, והוטב בעיניהם מאד, כי זה האדם הוא נזון כל ימיו מחלב, ואינו נזון ממזונות של שאר העולם.

קשה דיעו' בלקוטי הלכות יורה דעה א ביצים ה:ד שהחלב מכביד על הגוף ומחלישו. ואולי יש חילוק בין חלב של אשה מינקת לחלב בהמה.

ועוד קשה מה היה בסוף, כי בתחלה היה תינוק וזן רק על חלב, אבל משמע בהסיפור שלא מצאו אותו עד לאחר כמה שנים, אז איך הוא המשיך להיות המלך כאשר מאכלו כשאר בני אדם.

כת בחרו בשמחה. עיין בספר שופטים (טז:כג) וסרני פלשתים נאספו לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה ויאמרו נתן אלהינו בידנו את שמשון אויבינו, ודייק הכלי יקר שהול"ל ולשמוח, ולכן פירש מה שפירש, ולפי דברי רבינו י"ל שהשמחה היה להם כאלוה.

שם משמואל יום הכיפורים: בש"ס סוכה מח: אמר ליה האי מינא דשמיה ששון לרבי אבהו, עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב (ישעיה יב:ג) ושאבתם מים בששון, אמר ליה איה הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. ומפי כק אבי אדמור זצללהה שמעתי, שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו רבי אבהו כי זה רק צרך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא, ע"כ. ובענין האי סוגיא יש ללמוד ששמחה הוא כלי לקבל התורה, עיין ליקוטי מוהר"ן סה:ד.

הכת שבחרו ביפת תאר למלך כי עקר התכלית שיהיה העולם מישב.

ספר אשי ישראל פרק קדושת הברית עמוד קכא:

אצל העולם, אפילו אצל היראים – אם הריבונו-של-עולם ברא את העולם כך, אז צריך להתנהג ככה… רבינו הקדוש אומר בהמעשה של הבעל תפילה, מה'כת' שעשו את ה'בת מלכה' למלך, הם נשקעו כל כך בהתאוה, עד שנעשה להם כהיתר, שהעולם הוא ככה! עכ"ל. וצ"ת מאיפה סבא הבין את זה מהסיפור, שבפשטות משמע שמתחילה הם בחרו בזה משום שהוא עוד מצוה. ואולי שעל כרחך ההחלטה הזו בא להם מאחר שכבר נעשה להם היתר, וצ"ת.

אכן בעיקר הענין שסבא אמר שנעשה להם כהיתר שהעולם הוא ככה, ע' בספר אדיר במרום שביאר ענין חטא עץ הדעת (עמ' תיד) וכז"ל ואחר כך נתחזק הנחש ואמר – אדרבא (בראשית ג:ה) כי יודע אלקים וכו', שאם לא כן לא היה מניח זה המכשול, אלא שכבר הוא יודע שכך יהיה, ואדרבה הכל יהיה טוב, עכ"ל.

ובמ"א הארכתי קצת בעוד דברים כעי"ז ובמה שהבעש"ט ביאר את השם הקדוש ככ"ה שהוא ראשי תיבות כתר כל הכתרים, ואכמ"ל.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – הכת שבחרו בשיכרות

'ומצאו שהיה הולך ערל אחד בכתנת בזוי כדרכו, ונשא פלעשיל יין שרף, והלכו אחריו כמה ערלים'

יש להעיר א' מה שרק בכת זה רבינו מגלה שהיה הראש שלהם ערל ובזוי, ונראה שזה מראה עד כמה שרבינו מראה לנו איך ששיכרות לא שייך כלל ליהודים. וכן יש ללמוד מהגמרא (עירובין ריש סה.) שדורש את הפסוק (איוב מא:ז) גאוה אפיקי מגנים, שגאוה פירושו בשעת שכרות, והרי הג' סימנים של יהודים הם רחמנים ביישנים וגמ"ח, וגאוה הוא ההיפוך של בושה, ומבואר עוד שם שפטור מתפילה וכו'. וכן עיין במגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת ויצא עמ' פה, שחשיב שם הד' מלכויות כנגד הד' עבירות חמורות, וכז"ל כנגד בבל 'יין' 'ענבימו ענבי ראש (דברים לב:לב) שהוא נבוכדנצר, 'אנת רישא דדהבא' (דניאל ב:לח) בו היה פגם של אדם הראשון שחטא בע"ז, מזה הטעם אינם שותים הנשים מיין של הבדלה וכו' עיין שם. ועיין בניצוצי שמשון פרשת שלח עה"פ והימים ימי בכורי ענבם, שאותיות שלפני ענבם, הם סמא"ל (עיין רש"י בפרשת אמור כא:כ ז"ל וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש ענב, ע"כ ועיין בגור אריה שם שחלזון ונחש הם אחד, ענב הוא מום אחר, ופרש הערוך שיש בעיניו כמו ענב. ועיין בברכות נו: הרואה ענבים בחלום ישכים ויאמר כענבים במדבר קודם שיקדמנו פסוק אחר ענבמו ענבי רוש, ע"כ, וענין זה של 'קודם שיקדמנו' שייך לכמה דברים שם, ועכ"ז לענין ענבים מדויק ביותר, להנצל מהאותיות הקודמות). ויש לדייק שהקפידה כבר על הענבים, וכמו במעשה כאן שהיו דואגים להשתמש עם כל חלק וחלק מהגפן והענבים.

ועוד יש להעיר שחוץ מהכת שבחרו כבוד, שעל כרחך לענין הכת הזה צריך לבחור במי שכבר יש לו מעריצים, אז חוץ מהם, רק השיכור הזה כבר הולכים אחריו כמה ערלים. ויש להתבונן טובא על זה, ואולי כלול בזה גם כן כמה ירוד ושפל השיכרות, ששם הוא ממש התחתית ששם מתקבץ כל הטינוף.

ועל אף שמפורש שהכת הכי אבוד זה הכת של עשירות, אכן יש בענין השכרות גריעותא בזה שמאבדים את הדעת לגמרי, על אף שיותר קל לתקן את השיכור שלא יעשה את זה, כל הזמן של השיכרות הוא ממש בלי דעת. ואכן הוא אינו פוגע כל כך באמונות כזביות בעת השכרות, אבל הוא ממש כבהמה בזה שאין לו דעת אפילו לפגוע (וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה כו, שצריכים להתרחק מהשכרות, להתרחק ממנו! שעל ידיה שוכחין כל המצות ע"ש). והנה כל היכא שלוקחים מנהיג ונותנים שליטה לאחד על השני, הרי שדעת האחד שולט על דעת השני, וכל מי שיכנס תחת השלטון של זה צריך להכניע דעתו אליו. אבל בשכרות, אין שום דעת, אז כולם כבר נכנעים, וכולם כבר כמו עבדים ממש.

והנה לא כתוב אצלו שהוא מחל על המלכות, רק כאשר מצאו את האוהב נאמן יושב בתוך ים של יין קבלו אותו למלך, ויתכן שהמלך הקודם לא היה בכלל צריך למחול על המלכות כי היה שיכור בלי דעת.

הכת שבחרו בעשירות

הכת שבחרו בעשירות, ודוקא הם עשו ריבוי אלהות מה שלא מצינו בשאר הכיתות, ודוקא הם לא היו יכולים להיות באותו אויר של העולם. והשוה זה להבדיל להכת הקדוש והטהור שבחרו בתפלה, שדוקא הם היו הולכים ומתערבים בעולם, אכן גם הם בחרו לעצמם מקום חוץ מן היישוב. צריכים את השיקול. ר' שלמה קרלבך היה לועג על הפירוש של קדושה בעולם שאנשים חושבים זה להיות מנותק ונשגב גבוה ומורם מעם, והיה אומר מי שהוא קדוש דוקא בחי' וירד משה אל העם וכו'. והוא טעה בזה, כי מצינו בחז"ל בכמה מקומות שפירוש קדושה הוא דוקא להיות מנותק ומורם, ואכן גם את זה המדה להיות מעורב בעם יהיה להם כמו שמצינו כאן אצל כת התפלה.

רק הכת של עשירות היו עוסקים עוד אז לעקור ממקומם כי מצאו מקום עוד יותר מסוגל, והטעם הוא ענין לחוד, והענין שהיו עוד עוקרים ממקום למקום ענין בפני עצמו, כי זה מגיע להם על ידי העבודה זרה של תאוות ממון.

רק הכת של עשירות לא היה להם מלך, אלא עשו אלהות כפי עשרם, אבל לבסוף קבלו עליהם את בעל האוצרות של המלך, והוא לא החליף מישהו.

בכת העשירות כתיב:

והיו להם צורות ופאטרעטין [דמות דיוקן] של אותן האלקות (דהינו בעלי הממון), והיו אצל כל אחד ואחד צורות הללו, והיו מחבקים ומנשקים אותם, כי זה היה העבודה והאמונה שלהם כנ"ל.

ולהבדיל אצל האוהב הנאמן כתיב:

אך אף על פי כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקים ומנשקים עצמן באהבה גדולה. והיה סגלה לאלו הצורות, שמי שהיה מסתכל באלו הצורות היה מגיע לו אהבה גדולה מאד (הינו שמדת האהבה באה למי שהיה מסתכל באלו הצורות).

עיין שמו"ר מו:ד נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל, שבשעה שבא לירושלים הביא עמו איקונין של נבוכדנצר, והיה עומד לפניו באימה וביראה כעבד, עיין שם, ומשמע שהסמל הזה היה בשביל יראה, אכן עיין במסכת סנהדרין צו: רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו, וחד אמר אימה יתרה היתה לו ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו. וביאר המהר"ל ז"ל למאן דאמר דמות דיוקנו, סבר כי היה אוהב את אדונו, ולכך עשה לו דמות דיוקנו, שהאוהב את אחר, דמות דיוקנו אצלו תמיד, והיה עובד מאהבה, ודבר זה הוא יותר אצל האדון. ומאן דאמר אימה יתרה היתה לו, סבר שהוא עובד מיראה, ע"כ.

גם אמרו, שאין ראוי להם לישב כלל באוירא דהאי עלמא, ואין ראוי להם להתערב עם בני העולם, שלא יטמאו אותן, כי שאר בני העולם הם טמאים כנגדם, על כן ישבו עצמן, שיבקשו להם הרים הגבוהים ביותר מכל העולם וישבו שם, כדי שיהיו מרוממים מאוירא דעלמא וכו' עיין שם.

נבוכדנצר אמר (ישעיה יד:יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, פרש"י איני כדאי לדור עם בני אדם, אעשה לי עב קטנה באויר ואשב בה (תוספתא סוטה ג:ו), עכ"ל.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – אבדון של מדינת העשירות

הבעל תפלה סיפר להמדינה שבחרו בממון, שהוא ראה ביד את אבדון שלהם ושל המדינה של עשירות, על היד. וצ"ע שלא היה בסוף. ואין לחלק שהכוונה לאותו מדינה ששלחו להם לעזרה, כי בסוף הסיפור כתוב: כי על היד ראו ששניהם יהיו נכלין, העוזר העזור כנ"ל.

וצריכים לומר שזה מה שנכנעו ומאסו בכסף בסוף, זה היה אבדון שלהם.

בענין המאכל שהריח טוב היה כל כך טוב, בסתמא כבר העירו את זה, אבל לא אמנע כי מי יודע: הרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן שפסח הוא תיקון על תאות ממון, והרי בגמרא למדנו שהקרבן פסח היה לו ריח כל כך טוב כזה.

והרי כתיב (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם, והנשמה בחוטם כנודע, ושורש הנפשות בעשירות, כמו שכתוב בלקוטי מוהר"ן נט:ה ובעוד מקומות. ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תרכו, מכון רמח"ל) על תמידיות הדאגה של פרנסה, ותיקונו על ידי רוח החוטם של א"א, שהוא מע"י.

אחר שאכלו מן המאכלים ונמאס להם הממון וכו' הגבור התגלה להם: "ואמר להם, בואו עמי! כי עתה אינכם צריכים להתירא עוד מן הגבור כי אני אני הוא וכו'" וק"ק כי בודאי לא צריכים להתירא מן הגבור, כי כל יראתם ממנו היה בגלל שהוא היה נגד אמונתם, ועכשיו שנמאס להם הממון, מה איכפת להם להכנע לו.

בלקוטי מוהר"ן, וכן מובא בלקוטי עצות, שעקר התקון של תאות ממון הוא על ידי ברית.

צריך ביאור, מאחר שכל תיקונו של תאות ממון הוא רק דרך החרב, למה השקיע הבעל תפילה כל כך לדבר איתם, ומשמע שהבעל תפילה לא ידע מזה, רק הגבור והחכם קבלו את הידיעה הזו מהמלך, אכן מבואר בסיפור שאפילו אחר שהממונה שמע את זה מהגבור הוא עוד ניסה לדבר עם בני המדינה ליישר אותם, ודבריו בהצטרפות לדברי הבעל תפילה עזרו קצת עד שאמרו וכו' עיין שם.

וכן בשיחות של סבא הנדפסים בספר אשי ישראל, וכעת אין הספר לפני רק התרגום באנגלית, סבא אמר שרק הבעל תפילה דיבר איתם – לתקנם, לא הגבור ולא שום איש אחר, רק הבעל תפלה. וקשה כי בפירוש כתוב שגם הממונה פעל בדבריו כנ"ל, ובסוף עיקר התיקון שלהם אינו אלא מדרך החרב ולא מהדיבורים.

מעלדיווען

כל פעם שהבעל תפילה רצה לפגוש עם המלך שבמדינה היה צריך "מעלדיווען" – "שיודיעו הדבר להגבור וישאלו אותו אם יתן רשות שקורין מעלדיווען".

ומעניין שרש"י בפרשת בלק מביא מילה לועזית דומה (במדבר כג:כז) ז"ל אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, 'מלדירש' בלעז (פלובען שעלטען), עכ"ל.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – חיפוש דרך החרב וחיפוש המלך ואנשיו

מש"כ "והודיע הממנה הדבר הזה להגבור באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו" וצ"ב מה חסר בהכוונה הגלויה למצוא את מקום החרב? ולכאו' צ"ל שהכוונה להגיע לדרך של החרב, כולל הכוונה למצוא את המלך, כי בלי המלך איך ימצאו את הדרך. ולפ"ז "ואנשיו" לאו דוקא.

והודיע הממונה הדבר הזה להגיבור: באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו וכו' וכו' וצוה הבעל תפלה לאנשים שלו שיתפללו על זה שיצליח השם דרכם, שיזכו למצא המלך עם אנשיו וכו' עד כאן לשונו.

ומדויק שהעיקר אצלם היה למצוא את המלך, ולא כל כך התעניינו בתיקון של השקועים בתאוות ממון.

אכן אחר כך, כאשר קבלו את החכם, כתוב שהסכימו "אלמלא לא נתבדרנו ונתפזרנו כי אם בשביל אותה המדינה להחזיר אותם למוטב היה די לנו בזה"

הרי שתיקונם לכאורה עוד יותר חשוב לעת עתה מלמצוא המלך, כי אפילו הפיזור מהמלך היה שוה וכדאי בשביל זה.

אלא שעיקר התיקון יהיה על ידי מציאת המלך, ולא בעסק תיקונם.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה - המליץ והדברן - קטנות מתבטלת לגדלות

והלכו ובאו למדינה אחת וכו' שהתכלית הוא הדבור וקבלו עליהם דברן בעל לשון למלך. אחר כך מצאו איש אחד, שהיה בעל לשון ומליצה ודברן מפלג מאד מאד, וקבלו אותו למלך כי המלך מחל לו את המלוכה, מאחר שהוא בעל לשון כזה ע"כ.

והדברים נפלאים כי זה הדברן שהיה המלך שלהם בתחלה היה "איש צרפתי משגע שהיה הולך ומדבר לעצמו" ולמה יהיה מבטל את עצמו?! ורואים מזה שעל כל פנים הקטנות מתבטלת לגדלות, ודוק.

סיפורי מעשיות – ספור יב – מבעל תפלה – יד שהיה מפת העולם, והחכם העתיקו לעצמו

עיין ביוצרות לפרשת שקלים, בקטע האחרון לשחרית, ז"ל נמצאת כל מדת יצירת עולמו כמלא פסת יד היא רשומו, וכקמיע ביד גבור בזרוע חותמו, עכ"ל. ומחזיק מאד את הדעה אצל כמה מהחברים שהפתק הקדוש יש לו את הכח הזה, ולכן סבא המליץ לעשות מהפתק קמיעות, שבו חותמו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן!

ע' ישעיה מט:טז הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד, ופרש"י ז"ל על כפי רואה אני כאילו את חקוקה על כפי לראותך ולזכרך תמיד, ד"א על כפים מעל ענני כבוד כמו (איוב לב) על כפים כסה אור, ע"כ. ונזכר בסליחות ליום ג' לפני ראש השנה או"א אין כמדת בשר ודם, 'על יד חקוקה וטוטפת'. וידוע ששיעור קומת האדם כולל כל עולם שנה נפש. הרי מפת העולם על היד. וכן רמז להאוהב של המלך שהיו להים ציורים כדי לזכור אהבתם.

ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שיכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצרך ענינו, אבל בהיד עצמו אינו מסתכל כלל, עד כאן לשונו.

ויש הרבה להאריך בכל זה. כי יש בזה מענין מה שרבינו גילה שחכמות לא צריכים כלל בעבודת השם, אפילו חכמה אמיתית של התורה. וכן לכאורה על היד היה חקוק איפה המלך, וכל המסילות של כל הפיזור של רוח הסערה, כי הכל היה רשום. אבל תמים תהיה עם ה'.

ספורי מעשיות - ספור יב - מבעל תפילה - כתר המלך

והלכו יותר ובאו למדינה אחת וכו' אחר כך מצאו שהיה יושב בשדה זקן אחד וכתר על ראשו ע"כ.

צ"ב שהלוא הבעל תפלה והגבור ספרו איך שמצאו את הכתר של המלך.

ספורי מעשיות - ספור יב – בת מלך למלכה

על הבת מלכה: 'וקבלו אותה למלך עליהם וכו' והנה נמצא שבא בעלה של המלכה וכו' ועתה יש להמדינה מלך ע"ש. ואינה מוכרחת לגמרי, אבל מבואר הדבר שאף על פי שהעיקר היתה היפת תואר שמביאה אותם להתכלית, עם כל זה בראש המדינה יעמוד המלך.

מבואר שהיה כת שבחרו לעסק בתפלה תמיד להשם יתברך, ובקשו ומצאו בעל תפילה אחד ועשו אותו למלך עיין שם.

והוא פלא איך איש אמת שבחר לעסוק תמיד בתפילה קיבל להיות מלך, על אף שידע בנפשיה שהוא עוד לא זכה כמו שצריך, והוא מחל את המלכות לבעל התפילה.

וצריך עיון קצת.

החרב של הגבור: "ועל ידי חד השני מגיע להם החלי שקורין "דאר", דהינו שבשרם נכחש ונמס כידוע חלי זה רחמנא לצלן, הינו שרק על ידי התנועה שעושין באותו החרב במקום שהיא וכו' ע"כ.

כתוב בתהלים (כה:ט) וילמד ענוים דרכו. והנה ידוע (וכן מובא בריש ס' אדיר במרום) שהחרב הוא בחי' שם הוי"ה, כי הי' זה ראש החרב, ו' זה גוף החרב, ושני ההי"ן שני פיפיותיה. והנה עוד ידוע שחרב הוא בחי' תיקון הברית, כמו שכתוב (תהלים מה:ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ועוד ידוע מלקוטי מוהר"ן (צז) שעל ידי שהאדם שוכח מהזכויות שלו ומתגבר על המחשבות זרות על ידי מחשבות קדושות, בודאי בא לידי ענוה ושפלות. ואלו הדברים הם בחי' גבורה, שאיזהו גיבור הכובש את יצרו, יצרו, זה יצורות שלו, הזכויות שלו, וגם שמתגבר לכבוש את היצר הרע, שידוע שהוא המחשבות רעות.

ולפי זה א"ש לשון הפסוק וילמד ענוים דרכו, דאר-כו, כו, זה הוי"ה, זה החרב, שיש לו את הכח להפיל את האויב לדאר, ר"ל. וי"ל שזה בחינות "הודך והדרך" הנ"ל, כי הודך, זה התיקון של הודך נהפך למשחית, בחי' כל היום דו"ה, שזה הכח של פי אחד של החרב, שכולם נופלים. והדרך, זה הכח של הדאר.

ספורי מעשיות סיפור י"ב מבעל תפילה - דרך החרב ודרך המלך

"וכוונת הממנה היה שכשיבואו לשם יוכלו לשוב ולצאת על ידי זה מטעותם כנ"ל כי על ידי אותו הדרך שיש להחרב הזאת, על ידי זה יכולים להוציא מתאות ממון כנ"ל.... והודיע הממנה הדבר הזה להגבור, באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו"

ממש פלא שלכאו' סותר א"ע תוך כדי דיבור, והיעב"א!

ספורי מעשיות - ספור יב – תיקון תאוות ממון על ידי המאכלים

תיקון תאוות ממון היה על ידי המאכלים, א"ש לפי המבואר במעשה יג מהשבעה קבצנים, שדייקא הקבצן החרש היה לו חיים טובים מהלחם והמים שלו, והוא גם כן נתן מלחמו להעשירים לתקנם, ע"ש ובמה שפירשנו על פי תורה לה, שמדבר ממידת משא ומתן באמונה שהוא גם כן שייך לתיקון תאוות ממון.

ספורי מעשיות - ספור יב – תיקון בהרשאה

"וכיצאו ממדינתם עם הממנה כנ"ל, נתנו להם בני המדינה כח והרשאה, שכל מה שיעשו אלו השלוחים יהיה עשוי, וכל בני המדינה מכרחים להתרצות לכל מה שיעשו אלו השלוחים" ולכאו' זה רק למעליותא, אבל לא היה נוגע למעשה לעכב, כי בסוף הגבור נתן להם מאכלים לקחת אתם חזרה למדינתם, וממילא היה להמדינה תיקון ישירות ולא מטעם ההרשאה. ומה שהם אמרו להגבור שהם בעצמם יצאו מהתאווה אבל רצו ליתן להמדינה שכדי שהם גם כן יצאו, ורואים שמצד ההרשאה לא יעזור להוציא אותם מהתאוות כסף, וצריך לאמר שעל כל פנים יהיו מוכרחים לקבל דעתם שהוא תאווה בעלמא של הבל.

הערות שבסוף הסיפור: גם מבאר בספרים (עץ חיים שער מ"ז פרק ב' ועיי"ש ביפה שעה ס"ק א), שכשהפעת מדה אחת עוברת דרך מדה אחרת, שכשמתעכבת שם זאת ההשפעה, אזי נקראת על שם אותה המדה, הינו שהמדה ששם מתעכבת ההשפעה של מדה אחרת שעוברת דרך שם, היא נקראת על שם אותה המדה שבא ממנה ההשפעה, ובשבעיל זה נשתנה כאן הסדר, עכ"ל.

עיין בזוהר תניינא של הרמח"ל פרשת בראשית (מאמר כ) ז"ל ות"ח כלהו אלין כוכביא בשמהן אילין אקרון כמה דאמרינן, אבל שמהן דילהון לאו אינו קביעין אלא מתחלפן לפום זמנא, דהא כגון ההיא דרגא דשלטא לעילא הכי אתחזי לתתא, וההיא דרגא דשלטא כלהו אחרנין אתמשכן אבתרה (וציין שם לשערי רמח"ל עמ' שצח), בגין כן שמהן אשתניין, הה"ד מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא (תהלים קמז:ד), קרא לא כתיב, אלא יקרא, דהא מחלף להו תדיר, עכ"ל.

מעשה יג מהשבעה קבצנים

בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד, ע"כ.

כן הוא במסכת ע"ז דף י. רש"י ד"ה הא דידיה הוא דבריה, כשמעמידין בן מלך בחיי אביו להחזיקו במלוכה שמח האב ועושה אותו יום איד, ע"כ.

שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה וכו', עיין שם.

יש לעיין במה שמצינו ששואל שהיה בחיר ה', נעצב מאד עד שגעון כאשר ראה שהמלוכה יוקח ממנו. ובשלמה המלך כאשר נתגרש ונזרק לחוץ. ודוד המלך בברחו מפני אבשלום בנו כתיב (שמואל ב:טו:ל) ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הלך יחף, ועם כל זה שרתה עליו רוח נבואה שאינו אלא מתוך שמחה, ואמר תהילים על זה.

הילדים היו בוכים ללחם, ועל ידי זה נתבקרו מהשבעה קבצנים הקדושים שהעניקו להם דרגות עצומות והכי גבוהות ברוחניות ששמענו מעולם. וצריך עיון אם יכולים ללמוד מזה שהאדם שמשליך יהבו על השם לגמרי בענין פרנסה, יכול לבוא לתכלית המעלות ברוחניות.

ספורי מעשיות - מעשה יג מהשבעה קבצנים - שמחה בכיה וגעגעים

יש לעיין בתיור התחלת כל יום של השבעה ימי משתה של הזוג איך שהמשיכו עליהם את הקבצנים הקדושים, ותראה פלא, כי יום ראשון שני ושלישי כתוב שהיו בוכים, ביום רביעי כתוב שהיו מתגעגעים וכו', ויתכן שהוכו' משלים על הבכיה אף על פי שתמיד נזכר הבכיה קודם הגעגועים, דאל"כ עדיף היה לכתוב בפירוש רק את המלה מאד, אבל אין הכרח. ושוב ביום החמישי והששי לא נזכר בכיה רק געגועים, ולא זו בלבד אלא שבחמישי ובהששי כתוב "היו גם כן שמחים" שהלשון הזה אפילו קצת קשה מה זה גם כן, דלא מצינו שבימים הקודמים שמחה רק לאחר הופעת הקבצן הנדרש. וצ"ע בכל זה.

והנה אחר יום הרביעי נתקן היללות, אז אולי שוב לא ראוי להזכיר בכיה.

ביום הראשון:

"והתחילו לזכר החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד"

ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני, הינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם והיו בוכים ומתגעגעים"

ביום השלישי ... והיו בוכים ומתגעגים.

ביום הרביעי:

"כשגמרו השמחה של אותו היום, ולנו אחרי כן, בבקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקם"

ביום החמישי גם כן היו שמחים וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרות. והיו מתגעגעים מאד, איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן היתה השמחה גדולה מאד.

ביום הששי היו גם כן שמחים. והיו מתגעגעים.

ההסכמות שקבלו הבעטלירס

יש להבחין שברוב הימים ההסכמה שקבלו הבעטלר היה ממה שכבר עשו: יום א' של העור, יום ב' של החרש, כתוב שכבר תיקן את המדינה, יום ג' של הכבד פה, כבר עשה, וכן ממשיך לעשות. יום חמישי של ההויקר הוא כבר לקח ונשא אותם.

יום ו' של החסר ידים, הוא עוד באמצע מרפא אותה.

יום ד' של הצואר העקום, משמע שהוא רק הוכיח שהוא יכול לקרב את השני ציפורים ולחברם, וקבל הוכחתו, אבל עוד לא עשה. אכן כתוב שם שרבינו דילג שם.

ספורי מעשיות - מעשה יג מהשבעה קבצנים - נשיקות

יום ראשון-יום הששי. הקבצן נפל עליהם ונשק אותם. משמע שגם את הכלה נשק.

צ"ע באיזה זכות זכו הבנים לקבל בסוף במתנה את כל המעלות של השבעה בעטלירס הקדושים. ויש אומרים בזכות הבכיה והגעגועים, אבל כמה כבר בכו, בתחילה כאשר כלה הלחם אצלם, אולי בכו יום יומים כל פעם, ובסוף בליל החתונה ובשבע ימי הברכות כל לילה בכו והתגעגעו, כמה זה כבר כמה שעות? שבזכות זה זכו למעלות שכמעט שום צדיק זכה להם?!

מעשה יג - מז' קבצנים – ביטול החושים

רבינו מגלה ענין התגברות על החושים, ונציג דברי הרמח"ל בענין זה (אדיר במרום תנט-ס) ז"ל כתוב (איוב י:ד) העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה. וזה, כי כשרצה הא"ס ב"ה להגביל ידיעת בני האדם שם החושים לנשמה, שלא לקבל הדברים אלא על ידיהם. ואז היא משקטת עצמה על החושים האלה, ואינה מציירת דברים חוץ מהם. ותראה שהנשמה מצד עצמה אינה משועבדת לחושים, ואז רואה הכל ושומעת הכל, דהיינו רואה את הנשמע ושומעת את הנראה, כמו שאמר הכתוב על העם (שמות כ:יד) רואים את הקולות, ויודעת הדברים מצד עצמם (-דבר זה מבואר שם עמוד רה”ע), לא מצד מה שמצטיירים אליה על ידי הכלים. ולכן הנביא יצא מחושיו,כדי לקבל הנבואה, ואלו הם עיני הבשר ואזני החרשים, שהם דרכים שהוגבלו לנשמה, שלא תקבל הדברים אלא בדרכים האלה. ומה שאינו נכנס בדרכים [אלו] מפני טעם מה, לא תוכל לקבל אותה. והנה בכללות העולם מתפשט מציאות אחד בסוד הטבע, שהוא כמנין אלקים, והוא מתהפך במסיבותיו, ומנהג כל עניני העולם. ואין לך דבר בעולם שאין לו פנימיות מנהיגו. ועיקר ההנהגה – בפנימיות הזה, כאשר פירשתי למעלה (עמ' רלה) כבר ענין השמש והליכותיו. אך שום אחד מאלה הדברים אינם נופלים תחת החושים, ועל כן נעלמו מן הנשמה בעולם הזה, ואינה מבינה אלא מה שרואה. ובראות בני אדם דברי העולם רק לפי חושיהם, הביא בהם מה שאינו אמת ועיקר, אלא דבר נראה לכאורה ולפנים, ואז בא כל סברותיהם הכוזבות, עכ"ל ע"ש.

מעשה יג - מז' קבצנים

- בעטליר העור - שכל העולם כולו לא היה עולה בעיניו כהרף עין

ב"ה הקבצן העור, שלא היה מסתכל בעולם הזה כלל, כי כל העולם הזה לא היה עולה בעיניו כהרף עין, ולכן כל מה שהיה יותר זקן היה יותר יניק. ויש להתבונן על זה, איך זה תלוי בזה. ונלע"ד שענין הזקן העור, שהיה מסתכל רק בטוב שבכל דבר, באלהות (ע' תורה א' בלקוטי מוהר"ן), וזה הענין המבואר בספרי קבלה להלעות את השם ב"ן ששולט אחר השבירה, להעלותה למ"ה של עולם התיקון ולע"ל להעלותה לס"ג. וב"ן ומ"ה ביחד גמטריא זמן כמובא. ובזה שמתנהג ככה הוא מתחדש תמיד למעלה מהזמן של חיזו דהאי עלמא.

כל מה שהיה יותר בא בימים היה יותר צעיר, וזה הענין של משיח שעליו אמור (תהלים ב) אני היום ילדתיך [עיין בספר המדות, אמונה מא – לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה], יש לפרש שזה ענין מה שדוד המלך ע"ה אמר ואני תפילה, שכל חייו היה בבחינת תפילה אחת ארוכה להשם יתברך, והרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה סה:ב שצריכים לעשות אחד מהתפילה, עד כדי כך שאפילו אשר עומדים בסוף התפילה עדיין עומדים בתחילת התיבה של תחילת התפילה ע"ש, והרי לפי זה כאשר חיי האדם זה תפילה אחת להשם יתברך, והוא מקיים עצת רבינו, אז אפילו כאשר הוא בזקנה מופלגת הוא עדיין ביום ראשון של לידתו.

עוד בענין הבעטלר העור. שעל העובד השם לשים על לבו שיש תהליך גדול לפניו עד שיגיע לזכרון של קדושה ולהתחדשות של ממש. והנה מי שיזכה מבטו מחיזו דהאי עלמא עד כדי כך שיתחדש ויהיה אפילו צעיר כמו תינוק, ובודאי יהיה חידוש וקצת פלא במבטו, אבל בסתמא עוד לא יהיה לו ממש השגות של רוחניות. ובסתמא ידמה שלא פעל כל כך בעבודתו. עד שיזכה להגיע לזכור קודם הלידה, ואז יזכה לזכור כל התורה שלמד מהמלאך בבטן אמו. ודבר זה מוזכר בספרי ברסלב איך שהאדם יכול להיות בסף ובפתח ממש של הקדושה אז דייקא ויעבור עליו בלבולים עצומים להוציא אותו מדעתו וכאלו הוא לגמרי בחשך, כי הוא צריך לעבור על הלידה למפרע.

כאשר הילדים היו בוכים ובא הבעטליר הראשון כתוב ז"ל והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ע"כ – וביידיש האבן די קינדער אן גיהובין טשעפען זיך צו איהם, און צו טולען זיך צו איהם, ע"כ. ואיני יודע יידיש, אבל טשעפען, כמדומני זה להפריע, אז איך זה הגיע למשמעות של להיות קרוב ולהיות כרוך אחריו. וב"ה מצאתי הענין מפורש ברש"י פרשת ראה (דברים יב:ל) על הפסוק השמר לך פן תנקש אחריהם, ז"ל אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן – וארכבתה דא לדא נקשן (דניאל ה:ו), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם. וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט:יא), מקלל את הרשע, להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשים אחר ממונו, עכ"ל.

"וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קדם" צריך ביאור, שהרי בתחילה כאשר הזקנים התחילו לספר מה שזכרו, כתוב, "והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון" וכן לא כולם הבינו מה בכלל הזקנים היו מספרים, עד שנצרכו שהנשר הגדול פירש להם, ומשמע שהרבה מהם בכלל לא היו שייך למדרגות כאלו. ואולי כן הדבר, כיון שלא היו במדרגות כאלו לא הבחינו שגם אצלם בדקות יותר כל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר.

ואמר להם: חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשבו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם, ע"כ.

ספינה נקראת אניה, בחי' אני, עמש"כ בזה בליקוטי מוהר"ן תורה כב:ו.

בסוף הסיפור מובא מרבינו ז"ל שבגמרא (ירושלמי) איתא מעין זה: ששמואל התפאר עצמו שהוא זוכר את כאב המילה וכו' עין שם, ע"כ.

ואכן עצם הדבר המוזכר בסיפור שאחד זכר את הנר דלוק, נלקח מדברי איוב שאמר (איוב כט:ב-ג) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, וכמובא במסכת נדה (ל:), והמשמעות מדבריו שהוא זוכר את כל זה. (ואולי י"ל דהנה ענין העור היה לראות רק הטוב הנצחי, וכל מה שהצרות הגבירו על איוב הכריח אותו להסתכל יותר עמוק למצוא את הטוב עד שזכה לדרגה הזו לזכור את הטוב במעי אמו).

וכן עיין שם במסכת נדה (לא.) שדוד המלך שיבח את השם יתברך על שבירר את הטוב שבטיפת הזרע של אביו, ויתכן שהוא ממש זכר את כמסופר כאן, ובירר הטוב שבטיפה הוא כבר ענין של הטעם והמראה וכו'.

ועיין שם שהגמרא מביא מנבואת בלעם שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, והרי זה מדבר כאשר עוד לא נוצר הטיפה, אלא שמחכים לו, וזה כבר מעלת הקבצן העור שזכר לא כלום.

וע"ע באיגרת הרמב"ן המובא בשערי קדושה ד:ב:יג שכז"ל כי בהתחבר האדם עם אשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת האור העליון, והוא שורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין אסוך השמן, ונמצאת אותה הטיפה נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א:ה), מפני שכבר נקשר אור הבהיר בטיפת אותו הצדיק בעת החיבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים והיא מושכת אור הבהיר למטה, והבן זה מאד, עכ"ל.

מעשה יג - מז' קבצנים

הבעטליר החרש – יום שני

לכאורה יש לעיין בענין האזנים של ארך אנפין כדי להבין ענין הקבצן החרש. והנה באדרא רבה (זוהר נשא קכט.) כתוב: ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפייא עלוי, דכתיב להיות אזניך פקוחות. שערא דנפיק מבתר אודנוי כוליה בשקולא, לא נפיק דא מן דא, תקונא שלים. ועיין בספר אדיר במרום הביאור על זה (מכון רמח"ל מעמ' רה"ע). ומבואר שדוקא באזנים יש את הענין הזה של תקונא שלים, כמו שרבינו גילה על הבעטליר החרש שלא היה שומע החסרונות כלל. (ועיין שם ברמח"ל שמביא את הפסוק (קהלת א:טו) וחסרון לא יוכל להמנות, ומסביר שהוא קאי על כל החסרונות של מיעוט הירח, שהם החסרונות של הט' ספירות של הנוקבא, ואילו בא"א הם שלמים.

ועוד כתוב שם על האזנים של א"א, תקונא יאה, תקונא שפירא, תאיב למחמי, תיאובתא וחדוותא דצדיקייא וכו' ע"ש. והרמח"ל מסביר על זה כל ענין התאוה, והרי הבעטליר החרש היה לו חיים טובים בלי כל התאוות. ואולי י"ל שאלו הג' הם כנגד הטעמים והריחות והמראה. תאיב למחמי, הרי מראה, תקונא יאה ושפירא נגד הטעם והריח.

ועיין בספר ניצוצי שמשון פרשת ויצא שדיבר על השערות האלו וכז"ל רחל הוא סוד אוזן, בסוד השמיעה, אשר בו רצון יראיו יעשה (תהלים קמה:יט), ובסוד (קמה:טז) משביע ל'כל ח'י ר'צון ר"ת רחל. מסוד אודנין פקיחין.

ענין הבעטליר החרש, ענין שמיעה, יש לציין למש"כ בקהלת יעקב ערך מ"ש (ד"ה משיח), שמשיח יהיה לו מדרגת ריח וכו', ומשה רבינו היה לו מדרגת ראיה – 'ויראהו ה' את כל הארץ' (דברים לד:א), ושלמה המלך היה לו מדרגת שמיעה – 'ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה'' (מלכים א:י:א) והיה שומע מהחיות נושאי כסאו ובהם היה דן דינו, וזה פירוש (ישעיה יא:ג) 'ולא למראה עיניו ישפוט' כמשה, 'ולא למשמע אזניו' כשלמה, ע"ש. ובמסכת עירובין (כא:) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים (לתורה).

ומצינו שבתקפת שלמה אין כסף נחשב למאומה, ואצל שלמה כתיב (מלכים א:ט:כה) ושלם את הבית, ומלאתי את דבריך – לענין מלוכת שלמה (מלכים א:א:יד), הרי שלמות בלי לשמוע החסרונות.

- בעטליר החרש, אף שלא היה שומע אותם מבקש לאוכל, עם כל זה השאיר להם.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

ע' בלקוטי מוהר"ן תורה יט, שיראה תליא באודנין, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (פסוק שאומרים לפני ברכת המזון), וזה בחי' הכ"ב אותיות (חט"ה, עשאה כאוצר) שמי שזוכה לשלמות לשון הקודש ניזון רק מניצוצי האותיות, וידוע מעוד מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה יד) שיראה הוא בחי' שלמות, ולפי זה מובן קצת הענין של הקבצן החרש שהיה לו שלמות מכל החסרונות, שזה דייקא תלוי באודנין, והיה ניזון רק מנצוצי האותיות של הלחם שלו. (ועוד, שויבן את האשה, בינה הוא בחי' האזנים כידוע).

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

הקבצן החרש היה לו חיים טובים. ויש להביא סמוכים לזה מלקוטי מוהר"ן תורה לה, שמבואר שם (אות ה') ועקר המוחין שמקבלין על ידי האמונה, אין מקבלין אלא מאור הפנים, כמש"כ (משלי טז) באור פני מלך חיים. חיים הם המחין, כמש"כ החכמה תחיה, ע"ש, ומבואר שם (אות ז) שצריכים לשמור את האמונה שלא יינקו ממנו החיצונים, ולזה צריכים להמשיך בחינת חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, והוא בחי' ודובר אמת בלבבו שמצאנו אצל רב ספרא ע"ש, וכז"ל והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, הינו את האמונה, בבחינת אמא מסככת על בנהא. וזהו ישמש את שמעון בן ננס. כי שמיעה תליא בלבא (תיקון יח), כי 'חשמל לב' גימטריא 'שמע', כמו שכתוב (מלכים א:ג) ונתת לעבדך לב שומע. ובן ננס, בחי' אמונה, היא בחינת בן ננס, הינו המאור הקטן, עכ"ל. הרי מבואר שעל ידי בחי' שמיעה זוכים לחיים.

ומידה זו של דובר אמת בלבבו, הוא בחי' שמח בחלקו והסתפקות, עמש"כ על מעשה יב, על המאכלים שהיו תיקון לתאוות ממון.

חיים טובים. בקיצור הכוונות לרמח"ל, על אבינו מלכינו, כתב שכתבינו לחיים טובים – בסוד חג"ת דא"א.

וחיים טובים שלו הוא, שהיה אוכל לחם ושותה מים, ע"כ.

במסכת אבות ו:ד שנינו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עשה כן (תהלים קכח) אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ. ועיין במסכת סוטה מט. אמר רבי יהודה בריה דרבי חיא, כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר (ישעיה ל:יט) כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, וכתיב בתריה (פסוק כ) ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ [פרש"י ז"ל במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה, ע"כ], רבי אבהו אומר, משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר, והיו עיניך ראות את מוריך, רבי אחא בר חנינא אמר אף אין הפרגוד ננעל בפניו שנאמר, ולא יכנף עוד מוריך, ע"כ [ובהמשך הגמרא שם מיירי בביטול טעם הפירות שהוא גם שייך לסיפור החרש].

ובפשטות אין הלחם צר ומים לחץ מפיק לאותו תלמיד חכם חיים טובים. ואפילו אם נדחק לפרש, שעל ידי שהשם יתברך נותן לו לחם צר, על ידי זה, משביעין אותו מזיו שכינה שנאמר והיו עיניך ראות את מוריך, אינו משמע שהשביע מזיו השכינה ממש תלוי בלחם.

האריז"ל פירש את הפסוק, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, דהיינו, כי לא על הלחם, אלא, לבדו, על השם יתברך לבדו יחיה. ולפי דברי רבינו יש לפרש קצת שנוה, על הלחם, פירושו בנוסף מלבד הלחם, ופירוש הפסוק, מי שאינו אוכל אלא לחם, ולא על הלחם – לא דברים אחרים עם הלחם, לבדו יחיה האדם, יזכה לחיות חיים של דבקות לבדו יתברך. וכמו שרבינו כתב בליקוטי מוהר"ן שיכולים לחיות רק על הלחם, שהשם יתברך ישלח כל התזונתיים בתוך הלחם. וכן מסופר על ר' ישראל קרדונר שהיה אוכל רק לחם. וכן הקבצן החרש.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

אכן מסיפור של החכם והתם, נראה שהתם היה טועם כל הטעמים שרצה אפילו מלחם בעלמא.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תכו-ז, מכון רמח"ל) אך העיקרי בפועלת העשר ספירות הוא החיך שהוא החכמה – כי בה התחלקות החלקים והסתדרם. וזה באמת ענין הטעם מה הוא, כי באמת כתוב: וחך אכל יטעם לו (איוב יב:יא). והוא כי בטעם מתחלקים ומסתדרים הדברים ההם, ושאר המאורות שבפה מאירים בה מה שצריך. אך זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש – כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזה בטעם לבד. ואם כל בני האדם היו נעשים בטבע אחד, הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים רבים, על כן יש טעמים רבים. ושורש זה למעלה הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותה אם להתקבל ואם לדחות. כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם, הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל המדרגות בנחת ובחדוה וכו' וכו'. ונמצאת למד, כי הטעם הוא קבלת הנאכלים בבחינת נאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה – שהוא החיך, וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם, עכ"ל.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים

- הבעטליר הכבד פה – יום ג'

עמש"כ במסכת ברכות דף לב: בענין החסידים הראשונים שהיו שוהין ט' שעות בתפלה

איך דיבר עם הילדים

גישטאמפלט – כך רבינו מתאר את הקבצן השלישי, הכבד פה, בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מהשבעה בעטלירס. והנה ידוע שמשה רבינו היה כבד פה, שפרש"י מגמגם, ואכן דבר זה קצת מצוי בבני אדם, אכן כבד פה בכתיבה זה כבר חידוש שזכה בה רבינו הקדוש רבי נחמן בפתק הקדוש שחתם את שמו נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה המילה "גישטאמפלט" עם התשעה אותיות שלה בגימטריא: נ נח נחמ נחמן מאומן. וע' מש"כ בפרק רבינו מגמגם (בפרקים שלאחר הפתק הקדוש בענין נ נח נחמ נחמן מאומן).

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר הכבד פה – יום ג'

'זה הכבד פה הולך ומקבץ כל החסדים של אמת וכו''. ע' בלקוטי מוהר"ן תנינא ח:ט ז"ל ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. כי התקבצות החסדים שעל ידם יהיה חדוש העולם בבחינות (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, הוא על ידי אמונה וכו'' ע"ש.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר הכבד פה – יום ג'

'וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר – אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין וכו'' ע"כ.

משל הזה מצינו מהבעש"ט מובא בס' צפנת פענח (דק"ב ע"ד, הובא בס' בעל שם טוב ערך עבודת ה' אות א'קל – וע”ש שלפעמים מובא בשם המגיד –- וע”ש שהביאו את המשל לענין פירוש נוסח אתה הוא ה', כשסובר האדם שהוא נוכח ה' תואר אתה, אז הוא רחוק מהשם והוא בתואר הוא נסתר, מה שאין כן וכו') – 'סולם השליבה שמסבב כשעומד למטה רואה פני המלך', ובתולדות יעקב יוסף (משפטים דס"ט ע"ד --- הובא שם) אחד שהלך לקבל פני המלך שדר בכמה מיני עליות ושליבות הסובבים ממטה למעלה כשעוד למטה רואה את המלך, וכשמתקרב יותר נסתר הוא, דהיינו כשהולך על המדרגה, ע"כ.

יום שלישי

הלב זה בחי' אמת, והמעיין זה בחי' חסד, ביחד זה חסד של אמת.

דוד המלך שהיה בחי' נפל וקיבל שנותיו מאדה"ר והאבות כדי לתקן ב"ן (כמבואר באיגרות רמח"ל), אז נראה שהמעיין זה בחי' מ"ה, ב"ן ומ"ה בחי' זמ"ן כידוע.

(מכלכל חיים בחסד. חיים זה החכמה.

מדת ימי מה היא, מדת זה הד' אלפין כתר דלאה

איש חסד האמת – בסוף הסיפור רבי נתן כותב שהוא מצא רמזים לכל הענין הזה בתהלים ע"ש וז"ל חסד ואמת מן ינצרוהו (סא:ח) – זהו איש חסד האמת וכו' כי כל הזמן והימים נעשה על ידי האיש גדול וכו' והוא נותן ומוסיף בכל פעם ימים על ימי מלך, שהוא הלב הנ"ל, שהוא בחינת דוד המלך ע"ה כנ"ל,וזהו "ינצרוהו", כי הוא שומר ונוצר, שתכף כשמגיע סמוך מאד שיסתלק היום וכו' וכו' ובא ונותן יום להלב וכו' ע"ש.

במסכת עירובין (פו.) הביאו את הפסוק הזה בטעם למה רבי ורבי עקיבא היו מכבדים עשירים, לפי רש"י דרשו: אימתי ישב עולם לפני אלקים – מתי מתקיים העולם, בזמן שחסד ואמת הן – שיש בו עשירים שגומלים חסד ומזמנים מזונות לעניים, והם "ינצרוהו" – שומרים על העולם. ורבנו חננאל פירש, ש"עולם" הם העשירים, שנתן להם העולם הזה, ישבו לפני אלוקים, בזמן שהם גומלים חסדים טובים. וכעי"ז פירש המהרש"א.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים – הבעטליר האלם

ב"ה מתוך השבעה צדיקים המופיעים כקבצנים וענינם עיקר החושים וכחות של האדם, לא היה קבצן שענינו תהיה חוש הריח, ועמש"כ על הקבצן הז'. אלא שמצינו בהקבצן האלם - הכבד פה - שהיה מקבץ כל החסדים של אמת אשר מהם התהוות הזמן - וז"ל וכשצריך (הלב) לנוח קצת (מההשתוקקות להמעיין) שיהיה לו אריכת הרוח קצת (שקורין "אפ סאפין") אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת, עכ"ל. והנה כח הדיבור שהבעטליר מוכיח מהסיפור של הלב והמעין הוא רק שעל ידי שהוא נותן הזמן יש הדיבורים בסוף היום, וא"כ לכאו' י"ל שגם נכלל בכחו אריכת אפים.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג,

יום ד' הקבצן עם הצואר העקום - השלכת קולות

איך שמעו את הבעטלר עם הצואר העקום שלא מוציא הבל בעולם הזה

ב"ה יש בגמרא כמה פעמים (ובכללן שבועות יח:) "שקל קלא פתק ביה" דהיינו שלקח אבן או פיסת רגבים וזרק בו - בזה שאמר או שעשה מה שהוא חסר (וראיתי בספר לקוטי לוי יצחק של חב"ד שהאריך לפרש הביטוי על פי קבלה). והנה יש בזה ממש רמז על הפתק הקדוש, כי סבא אמר (ורשום בשיחות) שבפתק חתום הקול של רבינו, וזה הלשון של שקל, כי הוא מלשונות של שירה, משקל השיר (וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה סג). וזה ממש שקל קלא - השיר שהוא קול של רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן - שחתום בפתק.

והנה זה שפתק כאן פירושו זרק, יש בזה משום תיקון השני ציפורים בסיפורי מעשיות משנים של קדמוניות סיפור של השבעה קבצנים, הקבצן עם הצואר העקום, ע"ש שמחמת שהצפורים נפרדו ולא מצאו זה את זה גרמו שכל הסביבות היו מיללים, שזה ממש פגם השירה, והתיקון שצריכים להחזיר את הציפורים ביחד ע' לקוטי מוהר"ן תורה ג, וזה הקבצן עם הצואר העקום היה עושה על ידי השלכת קולותיהן זה לזה.

והנה ענין הצואר לכאו' הוא ממש ענין של בית המקדש כמו שמצינו בכמה מקומות בשיר השירים (פרק ד' - כמגדל דוד צוארך, פרק ז' - צוארך כמגדל השן), והשני צפורים בחי' הכרובים שבאמת לא לקחו מקום כמבואר בגמרא בבא בתרא, שלא היו מעולם הזה, ממש בחי' הבל של קדושה - רוח הקודש מבין שני הכרובים. (וידוע שפתק כתוב ג"פ עבודה כנגד העבודה בג' בתי מקדש, והשלישי - ובחיזוק עבודה תבינהו - בבנין הבית השלישי בב"א). ואולי משום זה אנשים תמיד טועים לומר שמישהו זרק את הפתק לסבא, אף שבאמת סבא קיבל אותו בתוך ספר, כי באמת הפתק הוא בחי' זריקת הקול של רבינו בשיר נ נח נחמ נחמן מאומן.

וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר. עיין במסכת שקלים דף יד. (וביומא לח) הוגרס בן לוי על השיר וכו' וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר, והיו כל אחיו הכהנים נזקרין (-נרתעין) לו בבת ראש, ע"כ.

קול התוף עם הפה - ספורי מעשיות - מעשה יג - יום רביעי - הקבצן עם הצואר העקום

ב"ה יום רביעי - הקבצן עם הצואר העקום

"פעם אחת ישבו החכמים של אותו המדינה. והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר בכלי שיר פלוני. וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר. וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תף ממש, (שקורין פויק) כאלו מכין בתף. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאלו מורין בקני שרפה (שקורין אורמאטיס)" – והעיר חבר א' שמפורט פה עשר מדרגות, חוץ מהקבצן עצמו, ואמרתי לו, כמו שמאומן הוא עוד למעלה מנ נח נחמ נחמן שהם העשרה מיני נגינה.

מאד מעניין ללמוד מזה שיש יותר חכמה וכשרון לעשות קול של התוף (בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) עם הפה, יותר מלעשות הקולות של כל הכלי שיר!

ויש פה עוד תמיה גדולה, בהיות שהקבצן לא היה מוציא שום הבל לתוך עולם הזה, איך היו (הילדים וכן החכמים) שומעים את הקולות שלו. ואולי י"ל שהקול היה משתלשל ויורד לתוך העולם. וכן דייקא באותו דרך היה לו את הכח להשליך את הקול. כי הוא היה מוציא את הקול בכלל שלא דרך עולם הזה, רק דרך הקדושה, ועל כן היה בידו לכוון איפה שהקול ישתלשל.

ובזה יש לפרש עוד שני תמיהות, א' בכל הקבצנים ההתפארות שלהם היה במה שהיו לגמרי מנותקים מעולם הזה, וכן הקבצן הזה התפאר שאינו מוציא שום הבל לתוך עולם הזה, אבל בהסכמה הוא רק מראה את היכולת לעשות כל הקולות ולהשליכם, ולכאורה אינו מורה כלל שהוא מסולק מעולם הזה, ועוד ב' החכמים היו מתפארים על היכולת שלהם לעשות כל מיני קולות, והוא התפאר שהוא יכול את כולם, ועוד שהוא יכול להשליך את קולו, ואיך השלכת הקול קשור להענין בכלל. אלא שלפי הנ"ל זה גופא שהיה יכול להשליך את הקול היה מראה ומוכיח שקולו אינו בכלל הולך בהבלי עולם הזה, והיכולת שלו לעשות כל הקולות אינו סתם תוספת יכולת מהם, אלא מחמת שהכח שלו בא בכלל ממקום יותר גבוה (וכמו בשאר המעשיות, למשל הכבד פה, שהיה לו חכמה יותר מזה שהיה חכם מאיזה יום שירצה, כי הוא היה שואב משורש הימים גופא), שמשם הקולות יורדים לעולם.

וחבר א' ציין לי על זה מה שרבינו מגלה בתורה יז:ד ז"ל על ידי הדבור של הצדיק שנחקק ונכתב בהאויר וכו' עד שהלך הדבור וכו' ונחקק ונכתב שם בספריהם וכו' ע"ש, שהדיבור של הצדיק, שהוא בקדושה עליונה, הלך ונחקק בספרי העכו"ם, וע"כ הצדיק רק פעל בקדושה, וצריכים לאמר שהצדיק פעל וכיוון דבריו שישתלשלו בצורה כזו שיחקקו בספריהם.

יום רביעי לא מתחיל ביום הרביעי.

יום חמישי – ההוקיר בעל חטוטרת

הקבצן ההוקיר – בעל חטוטרות. וכן הקבצן בלי ידים של יום הששי, רק אצלם לא כתוב בהיידיש שנותן להם במתנה גמורה, רק מתנה, משא"כ ביום א, ב, ג, ד, אצל כולם כתוב בפירוש (בהיידיש) שהוא נותן להם במתנה גמורה.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – יום חמישי – הקבצן החמישי עם החטוטרת

יש לשים לב שהקבצן העור, היה עור לגמרי, וכן החרש, והאלם, וכן הקבצן היה בלי ידים, והקבצן בלי רגלים, ואילו קבצן עם הצואר עקום על כל פנים היה לו צואר רק שהיה עקום, וכן הקבצן עם החטוטרת היה לו על כל פנים גב, ואכן אין נראה לדייק כן, אבל מה שכן יש לדייק הוא שאפילו הקבצן עם הצואר העקום לא היה מוציא שום הבל בעולם הזה, הרי כל הקבצנים בענין שלהם גברו ועלו לגמרי מעל עולם הזה, חוץ מבעל החטוטרת שזכה לתכלית מיעוט המחזיק את המרובה, אבל לא ממש למעלה מן המקום. וצ"ת ביותר, כי באמת מצינו בדברי רבינו בכמה מקומות (לק"מ סא, לקמ"ת א), הענין שצדיקים עולים לדרגה של מקומו של עולם. ויעו' בלקוטי הלכות שמסביר איך שבחי' למעלה מן המקום הוא גבוה מבחי' למעלה מן הזמן (וע' בזה בלקמ"ת סא).

במסכת מנחות (כט:) דחטרי להו לגגיה דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם (ופרש"י לגגו של חית, עושין למעלה חוטר כזה, כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם חית היינו חי), ע"כ. הרי מהגמרא שהחטוטרת מראה על מקומו של השי"ת.

במסכת סנהדרין דף צא. מעשיות עם גביהא בן פסיסא, פרש"י ז"ל כך שמו והיתה לו עקמומיות בגבו כדמוכח לקמן, ע"כ. שהתווכח שם עם בני בניו של כנען על ארץ כנען שהוא של ישראל.

האילן שגופו אמת וכו' בבחי' למעלה מן המקום, והרי הוא בחינת הארון הקודש שלא תפס מקום בקודש הקדשים, בחי' התורה שהיא בחי' אמת. ועיין מש"כ בסר המדות ערך חדושין דאוריתא אות יא, שהלומדים תורה כראוי הולכים במהירות האור (וכמש"כ שלח אורך ואמתך המה ינחוני), וכל מה שמתקרבים למהירות האור החפץ מתגדל כידוע, ולכן ע"כ צריכים יותר ענוה (ואמונה ויראה, שהם שרשי האילן) עד שיתבטל לא להיות נתפס במקום (ועיקר הרעיון הזה לקחתי מספר Encounter, מחברו Cyril Domb r.i.p.).

הבעטליר החמישי – בעל חטוטרת – הויקר

ע' בתיקונים חדשים של הרמח"ל (תיקון ע', עמ' קסט, דף וחצי לפני הסוף) ז"ל זרקא מקף שופר הולך סגולתא, זרקא ביה (יחזקאל לו:כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. דהא אלין דנפקין מגו חשוכא, חשיכין אינון ודאי ואצטריך לאפרשא מינייהו חשוכא דא. במאי. אלא באלין מיין עלאין דנגדין מחכמה סתימאה. בה וטהרתם מכל טומאותיכם וכו' (שם). כדין מקף שופר הולך, כלהו סחרן לההוא שופר דא משיח בן יוסף ודאי, לסלקא ביה לאתריהון לעילא. על רזא דא ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב:יג) וביה יסתלקון לאתריהון. מאי אתר. אלא סגולתא, אלין תלת אבהן קדישין דאינון שרשין עלאין דישראל. דכלהו צריכין לאתקשרא בהו למיהוי כלא בתיקונא שלים בחילא דהאי זוהר קדישא ותיקונין אלין קדישין דילך. זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עכ"ל (ועיין שם שמיד אחר כך מזכיר אלנא רברבא).

והעירוני חבר אחד (ר.ה.) שאלו דברים מאד מזכירים את הענין של הבעטליר ההויקר (והעירו עוד, דאיתא בזוהר (ח"ב דף קטו:) מגו חשוכא נפיק נהורא, ראשי תיבות נחמן). ובאמת יש בזה רמז נפלא, כי השופר צריך להיות כפוף, וזה בחי' ההויקר. ולפי זה יצא שהג' מידות של שרשי האילן, ענוה יראה ואמונה, הם בחי' אברהם (ענוה – ואנכי עפר ואפר), יראה (יצחק – פחד יצחק), ואמונה ליעקב איש תם (תמים תהיה אם ה' הוא מצוה על אמונה). והם השרשים לגוף האילן (עיין בזה בספר דרך השם, חלק שני פרק ד', 'אברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה ונקבע להיות אילן מעולה' וכו' עיין שם) המכונה ישראל, או כנסתם ישראל, כלה זרע אמת (ירמיה ב:כא, פסוק שהרמח"ל מביא הרבה), בחי' דוד המלך. וכדי להגיע להאילן קודם צריכים להטהר במדות, כמבואר בסיפור, וזה בחי' וזרקתי עליכם מים טהורים, ועל כן דוקא על ידי אחדות זכו לזה, כי באמת זה גוף האילן – ישראל גוי אחד, ואז הבעטליר ההויקר, בחי' שופר, בחי' משיח בן יוסף, יכול להעלות כולם למעלה מן המקום. וזה בחי' סגולתא, כי רבינו גילה שענין סגולה הוא למעלה מהשכל (לקוטי מוהר"ן כא:ט), וכן גילה ז"ל (לקוטי מוהר"ן תנינא פג) ותכלית הידיעה שלא נדע וכו' ותכלית הזה הוא עקר המקום, הינו בחינת מקומו של עולם, שזה התכלית הוא המקיף את כל העולם שנברא בחכמה וכו' עכ"ל, הרי למעלה מכל הידיעות בתכלית הידיעה הוא בחי' מקומו של עולם, וזה בחי' סגולה שלמעלה מהשכל [ויתכן עוד, שבאמת סגולה הוא עוד למעלה מהכל, כי תכלית הידיעה היא עדיין בתוך הבחינה של ידיעה, רק בתכלית הקצה, ואילו סגולה היא לגמרי למעלה יוצאה. וכן הוא הענין של ההויקר שהוא היה בתכלית המיעוט מחזיק את המרובה, ואילו האילן היה לגמרי יוצאה ומלמעלה מהמקום], ולכאורה בו עומדת האילן הזה שעומדת למעלה מן המקום. והשם יתברך יאיר עינינו להבין עוד את כל הענין הזה בתכליתו, אמן.

הויקאר

בחינת למעלה מן המקום, לכאו' זה בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג.

וע' בלקוטי הלכות (יו"ד ב, ערלה ד:ז) שמקומו של עולם, דהיינו שרשי נשמות ישראל, על ידי שהצדיק זוכה לבחי' זו, הוא יכול להחזיר את כולם לתשובה, עיין שם. והרי בלקוטי מוהר"ן תורה ל' רבינו גילה שעיקר התשובה הוא על הלא ידועים, והרי אתי שפיר, שמקומו של עולם הוא בבחי' הלא נדע, של תכלית הידיעה.

ויש לומר שלכן לעגו על זה שהתפאר שהוא מחזיק כל כך בני אדם במוחו, ומפי השמועה שהכוונה על חב"ד, כי זה ממש בבחי' ידיעה ההיפוך של התכלית שלא נדע.

מבואר שם שהוא כמו בחינת ממצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי, כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מועט מחזיק את המרבה, שהיא בחינת סוף המקום ממש. שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל, כי משם ולמעלה היא בחינת למעלה מן המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום לבחינת למעלה מן המקום, ע"ש.

והנה צ"ע, דהלוא יש מעלה עצומה להיות למעלה מן המקום לגמרי מלהיות רק בתכלית המעוט מחזיק את המרובה, ואיך הוא יכול להעלות את האנשים למעלה מבחינתו.

ואולי י"ל על פי תורה פג בלקוטי מוהר"ן תנינא שמבואר שם שמקום הוא בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, ומבואר בכמה מקומות בדברי רבינו שאמונה למעלה מהדעת, על כן מי שזוכה לדעת זו, של תכלית הידיעה, עוד יהיה לו אמונה שהוא למעלה מן המקום, והאנשים הדבוקים בו יכולים לקבל פי שנים ברוחו, דהיינו לעלות באמונה שלו.

וע' בכוונות לקבלת שבת, וזה לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות: בהבו הראשון תכוין להוריד ג' ב"ן מי"ג תיקוני דיקנא דעשיה אל דעת דעשיה, להעלותו אל יסוד דיצירה, עכ"ל. והנה לכאורה על אף שהתיקוני דיקנא דעשיה הם למטה מעולם יצירה, עם כל זה בכחם יכולים להעלות את דעת דעשיה אל יסוד דיצירה, ודוק.

"אחד מהנ"ל התפאר שהמח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי הוא נושא במח שלו אלפים ורבבות אנשים על כל ההצרטכות שלהם (וכל התנהגות שלהם), וכל ההויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במחו וכו' ושחקו ממנו ואמרו, כי האנשים אינם כלום והוא אינו כלום וכו' הר שהיה מנח עליו הרבה זבל וטנוף וכו' כל זה ממני, כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר, והשליך שם תמיד על אותו ההר זבל ופרש שלו מאכילה ושתיה שלו וכו' ע"ש.

ק' דבלקוטי מוהר"ן תורה קצא לכאורה רבינו כן מכנה בחינה זו כמיעוט המחזיק את המרובה.

עמש"כ בערך תורה, בפרק גמרא או קבלה. וע' לקוטי מוהר"ן תורה קע, וכל אחד על ידי היסורים נושא עליו האנשים שיש לו יסורין מהם ע"ש.

בענין מיעוט מחזיק את המרובה של חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה וכו' עמש"כ בחיי מוהר"ן אות תטז.

האילן עמד למעלה מן המקום, אז איך החיות מגיעות שם? ואולי מדובר על השרים של החיות, כמו שכתב החתם סופר לענין דיבור של הש"י אל הדג לפלט את יונה (נדרים נא: ד"ה פלטיה, וע' בכורות ח.).

יחזקאל יז:כג בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה.

יחזקאל לא:ו בסעפתיו קננו כל עוף השמים ותתת פארתיו ילדו כל חית השדה ובצלו ישבו כל גוים רבים.

הקבצן הששי בלי ידים

'כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה בידיו שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזר ולמשכה אליו וכו' אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה מאחר שאין אתה יכול לחזר ולמשך כי אם מין חץ אחד וכו', ע"כ.

וצ"ב שלכאו' יש חילוק גדול בין כח להחזיר חץ שהאדם בעצמו ירה, מהחזרת חץ שמי שהוא אחר ירה. ולכאו' מבואר שבענין תקון השכינה כל אחד עולם כללי ובעלים כללי שלה, ודו"ק כי אכמ"ל (ומענין לענין ע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ח' שהצדיק יורד להמדה רעה, ואכמ"ל).

שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו – הוא נותן לו (פרוש: שבזה בעצמו הוא לקוח ומקבל – בזה הוא נותן, כי קבלתו היא נתינה, וממילא הוא בעל צדקה) ע"ש. ולא נתברר בהמשך איך זה קשור להצלת הבת מלכה, רק ענין הצדקה שצריכים הכח של כל הי' צדקות כדי להגיע למקומה. (ואולי היינו יכולים לפרש הענין על פי היסוד בעל הסולם שתכלית תיקון המלכות הוא קבלה על מנת ליתן).

והנה כבר ציינו שבש"ס מצאנו שאדם גדול יכול לקדש אישה במה שהוא מקבל ממנה, והרי זה מענין הכח להיות נותן במה שהוא לוקח. אכן יש להעיר שלכאורה אינו דומה, כי כאן משמע שזה כח בידים, ולא סתם שהלוקח יש לו הנאה מזה שהמקבל הוא אדם גדול.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן הששי בלי ידים – רוחות, נגינה, גלי הים

'אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו ולעשות בידיו לרוח משקל וכו'. שאלתי אותו, איזה רוח וכו', אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם נגון אחד וכו' ע"ש. הרי מבואר שענין הרוחות הם שורש להעשרה מיני נגינה, ויש לעיין אם הם קשורים לענין הרוחות שמעמידים גלי הים להיות חומות במבצר המים בחי' (ישעיה מח) וצדקתך כגלי הים.

ענין עשרה מיני דופק, עיין ספר הליקוטים דף צג:, והובא בקצרה ועוד ענינים בספר תפארת אדם למהר"י צמח, פאר רביעי חלק י"ג (ומתחיל כבר בחלק יב). ועיין במעשה שני שמבואר לכאורה שאפילו מת יש לו דופק.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן השביעי – בלי רגלים

גמר המעשה, הינו מה שהיה ביום השביעי, הינו ענין הבעטליר שהיה בלא רגלים, וגם סיום התחלת המעשה מענין המלך הנ"ל, לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד, והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן, ע"כ.

ויש להעיר שדוקא המושג הזה מובא בספרים הקדושים, ע' בתיקונים (תקיון סט ק"ג ע"א) ז"ל תא חזי שמענא דעובדא הוה בחד בר נש מאינו בעלי קבין וכו' אדהכי והכי אחזור רישייהו לגביה וחמו ליה דהוה רהיט ככוכבא דשרביטא וכו' ע"ש. והענין מבואר באריכות מר' חיים ויטל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה (מאות פא הלאה). אכן א"ש (אות פה) שיש נשמות גדולות מהם שאינם ראים חגרים אך הם שלמים לגמרי, ובבואם בעולם הזה ללמוד תורה לצדיקים, הם באים טעיני בחמרא, וכמעשה רב המנונא סבא בהקדמת הזוהר (ה.), אך אלו הם מארי קבין כי הם חגרים, והוא סוד משל רז"ל (סנהדרין צא.) על הנפש והגוף א' חגר וא' סומא, קרא לנפש חגר בהיותה משוללת מן לבושה, שאין יכולה ללכת בזה העולם בלתי לבושה שהוא הגוף, ובכח או הקבין קפץ ורהיט ככוכבא דשרביטא עד שהגיע לההוא מערה במקום משכבו, ואז לא הוצרך ללבוש זה הלבוש הנקרא קבין ונתפשט ממנו, ואז לא היה חגר, כי אינו חוגר זולתי בבואו לעולם הזה שהוא צריך בהכרח למלבוש להתלבש ברגליו פה בעה"ז כנזכר וכו' ע"ש.

הבעטליר השביעי – בלי רגלים

בעטליר החיגר בגמטריא ישראל דב (שמעתי מאחד מהחברים. ואגב שמעתי מאחד שהוא בעצמו טיפל בהסבא והעיד שהרגלים של הסבא היו חזקים מאד).

צ"ע אם מעשה מחיגר (מעשה ג') שייך לענין הבעטליר השביעי.

וכן יש לעיין אם שמשון קשור להבעטליר השביעי, כי בסוף היה חיגר כדאיתא בגמרא (סנהדרין קה, סוטה י. – שפיפון עלי אורח). ועיין באגדת בראשית (פרק נב או נג או נה או נח, מובא בילקוט נחמני) שבע עקרות הן כנגד שבעת ימי בראשית וכו' הששית זו הצללפונית (-בגמטריא שבע מאות ואחד, ובגמטריא של ן'), אמו של שמשון כו', כנגד יום ששי, ומה נברא ביום ששי, אדם, ומה היה לאדם, מת ביד אשתו, שנא' ולאדם אמר וכו', ושמשון בנה מת ע"י אשתו. [השביעית זו ציון כנגד יום השביעי, ומה כתיב בו וינח ביום השביעי, וציון זאת מנוחתי וכו'], ע"ש.

יתכן שענין הקבצן הז' הוא שייך לחוש הריח [אף שהריח נכלל קצת ביום ב' לענין הקבצן החרש]. כי הרגלים הוא היקום והממון שמעמיד האדם, כמו שרבינו מביא מחז"ל, וכן בסיפור של הבעל תפילה תיקון תאוות ממון היה על ידי הריח. וכן כחו של משיח הוא הריח. וכן הריח מיוחס לשירה כמו שרבינו מביא מחז"ל מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שעולה ויורד בניגון.

עיין תיקוני זהר תיקון ע' (קג:) ז"ל כמה זמנין אמרו ליה אינו חכימי דרא, וכי שלמה לא עבד קרא אחרא בקהלת (-חוץ מהפסוק הבל הבלים וכו' שהיו חוזרים עליה), על להו ההוא דאתחזי חגר בארחא לשבעה היכלין מכספא ודהבא ואבנין יקירין, ובהיכלא שבעה כורסיין דארבע חיוון ויונה תמן דכספא, ועטרה דדהבא על רישה, וכתוב בה: כל מאן דלא ידע באלין הבלים, עליה כתיב: והזר הקרב יומת וכו' וכו' וכו' עד דעאלו לחד פרדסא, והוה תמן ההוא בעל קבין מתפשט מההוא גופא, והוה מתלבש בגופא אחרא דאנפוי הוו נהרין כשמשא, והוה יתיב על כורסיא דמלכותא וכו' וכו' ע"ש באריכות על ההבלים ועל הטיסות שהבעל קבין היו טסין. והוא ממש כסגנון שאר ההקבצנים שבסיפור זה, שעל אף שהיו נראים חסרים אותו חוש ואבר היו שלמים בו וכו'.

שיחות שלאחר סיפורי מעשיות

אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם, ע"כ.

זכורני שזה אחד מהיסודות העיקריות שעליה בנה בעל הסולם שיטתו ודרכו.

ואולי זה הענין מה שהכלב תמיד בודק את האדם והבהמה בהריח את אחורו.

וכן מצינו שהתורה נקראת עוף, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו (מסכת ברכות דף ה.), ע"ש, הרי שקורים את התורה על מה שאין לה.

ועיין במעשה של ההקבצן החרש שלא היה שומע החסרונות כלל.

ולכאורה חלק מגודל חשיבות של וידוי, שמזכירים החטאים – החסרונות, ובזה זוכים לעמוד בהכרה אמיתית על מצבו היכן הוא באמת, ולעתיד לבוא כל אחד נכוה מחופתו של חבירו.

הסיפור מצדיק שהתחזק בשמחה עד שעלה וכו'. והוא דאג שלא יתמהו העולם להיכן נעלם, ועל כרחך שהוא ממש עלה בגשמי! ואיך? דרך החלון? או שהגוף שלו לאט לאט נהיה יותר רוחני עד שנתעלם לגמרי? או שגופו נשאר, ודאג שיכירו שהנשמה שלו איננו? אכן אינו משמע כן, כי הרי הוא כבר ירד לגמרי באיזה מקום.

עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו ע"ה בעת שעלה לקבל הלוחות.

יש לדייק שרק לאותו שמחה שבעת העליה לקבל הלוחות, אבל לא להשמחה של קבלתם. ויש להבין את זה, כי בקבלת הלוחות נטהר לגמרי מזוהמת הנחש הקדמוני והיה מוכן לחיות לעולם.

בתפילת שחרית של שבת אומרים, ישמח משה במתנת חלקו וכו' כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ושני לחות אבנים הוריד בידו, ע"כ. וזה השמחה לאחר שקיבל הלחות מיוחד למשה רבינו, כמו שדייקנו בדברי רבינו.

מעשה מבטחון – שהדפיס ר' ישראל קרדונר.

מעשה בטחון ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אי נמי, להחליף המ' של מבטחון לאות ב' באלף בית של אל בם, והרי מעשה בבטחון בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ספר חיי מוהר"ן

הקדמה, סוף קטע הראשון: “ואמר בפה מלא שאין מי שיודע ממנו כי אם אנכי מעט" ע"כ. והנה הדיבור הזה נמצא רק בספר חכמה ובינה (אות כא, הובא כמה פעמים בשיח שרפי קודש) לדעת ממני יודעים נתן ונפתלי מעט – וויסן פון מיר ווייסט נתן נפתלי אביסעל עכ"ל ובספר ישראל סבא (פרק למעלה מהטבע) סבא ישראל הציע שני דרכים להבין את זה, א' שרבי נתן ידע ממנו, אבל נפתלי רק קצת, או שגם ידיעת רבי נתן היה קצת. אלא שאפילו בצד הראשון סבא קובע שלא היה הידיעה שלימה בכלל. ופה בהקדמה של חיי מוהר"ן לכאו' מבואר להדיא שרבי נתן תפס את הדרך השני עיקר, שהוא לא זכה לדעת מרבינו רק מעט, כמו שמוכרח לפרש על רבי נפתלי.

וקראתי שם החבור הזה בשם חיי מוהר"ן מחמת שרבו מספר מחייו הקדושים וכו' ע"ש באריכות מהות השבח של חיי רבינו. ויש להעיר כי רבינו בעצמו פירש המעלה של "חיי" בליקוטי מוהר"ן סו:ג ז"ל וזה פירש (תהלים קמו) אהללה ה' בחיי, היינו כשאין נצרך לבריות, וזה בחיי, בחיי דייקא, היינו שאני חי מחיים שלי, שאינו נצרך לחיות שום אדם ע"ש [ועיין בגור אריה על רש"י (בראשית כט:יא) בביאור ענין עני חשוב כמת ז"ל לפי שאי לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד ואינם צריכים לזולתם, והענין אין לו חיות מצד עצמו רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת וכו' וזהו שאמר (משלי טו:כז) ושונא מתנות יחיה, כי אחר שהוא שונא להיות חי מאחרים – אם כן יש לו חיות מעצמו, לפי שאינו מקבל החיות מאחרים. שאין ענין החיות רק החיות מעצמו, שלכך נקרא המעין שהוא נובע מעצמו ואין מקבל מאחר 'מעיין חיים' (-על פי שיר השירים ד:טו), מפני שהוא מעצמו נובע, וזהו החיים, עכ"ל. והנה רבינו הוא הנחל נובע מקור חכמה, חכמה בחי' חיים כמו שכתוב החכמה תחיה בעליה). וצ"ל שענין זה לא נצרך לבריות, הוא בכלל השבח שמוהרנ"ת כן הזכיר.

ועוד עיין באות ח' – שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך וןלהשיג השגת התורה השגה אמתיות, כי הם עקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים ל) כי הוא חייך, אבל אין כל החיים שוין, וגם אצלו בעצמו ז"ל היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו, עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה ע"ש.

ח. אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדין מעולם, כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיי וכו' עיין שם.

במסכת עבודה זרה ריש ג. היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ע"ש. הרי שהגמרא תפסה שלשון וחי בהם משמעותה החיים הכי גבוהים שיכול להיות.

שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך ולהשיג השגת התורה השגה אמתיות, כי הם עקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים ל) כי הוא חייך, אבל אין כל החיים שוין, וגם אצלו בעצמו ז"ל היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו, עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה ע"ש.

עמש"כ בהקדמה לספר חיי מוהר"ן.

י. הכלל שכל דבר שרוצה לעשות קשה עליו מאד ומכרח לעשות במסירת נפש, ע"ש. ולאידך גיסא רבינו גילה באות צ ז"ל ואחר כך עזרני השם יתברך כי הוא יתברך עוזר לי תמיד עכ"ל.

והנה כמו שהיה קשה לרבינו, כן מצינו (שיחות הר"ן קפה) שכל מה שצוה לעשות היה קשה מאד על האדם לעשות, ע"ש.

יב. ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ. עיין מש"כ במסכת יומא דף עה:. ובמסכת מועד קטן דף כ: רמז בעלמא לזה כמובא שם שידיעה ביום טוב ושבת אינו נחשב שמועה קרובה.

והנה מצאנו להיפוך, שיצחק אבינו לא התאבל על יוסף כיון שידע ברוח הקודש שיוסף היה חי (רש"י עה"פ ויבך אתו אביו, וישב לז:לה ז"ל יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי, עכ"ל). ויש לומר שהכל להקל, ואכן יש לחלק בכמה דרכים, ואכמ"ל.

יג. וספר שבתו הקטנה שנפטרה באה אליו בקובלנא רבה, כי בני ביתו היו עוסקים ברפואתה עם נכרי אחד שהיה עוסק בלחשים וסגלות. ואמר רבנו ז"ל שאף על פי שעכשו אינם שכיחים מכשפים, אבל זה העכו"ם היה מכשף גמור וכו' עיין שם.

במסכת גיטין דף מה. בנות רב נחמן היו בחשן קדרא בידייהו (מגיסין הקדרה הרותחת בידיהן) על ידי (או נראה כאילו עושין את זה, על ידי) כישוף.

יד. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו, כי היה אז י"ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש, ואז היתה שנה מעברת וכו' ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט. ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שיש שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים וכו' וכו' ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן, עיין שם.

משמע קצת שלא היה צם, ותמוה שהרי היה רגיל לצום כל כך אז למה לא יצום כאשר יש מצוה מיוחדת לצום. ודוחק לומר שמה ששכח מהיארצייט ולא הזכירו תענית, מחמת שבין כך ובין היה תמיד בתענית, כי אם באמת קיבל על עצמו לצום על אמו, בודאי לא היה שוכח.

ועל כל פנים מפורש שלא היה שליח ציבור בשנת אבלות על אמו.

טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו'.

וספר שבחי הר"ן (אות לד) שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קעט) קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תז, מכון רמח"ל) ז"ל וזה סוד גדול, איך האדם מן הפעם הראשונה שנברא, בסוד זה נברא, שלא לעמוד באותה המדריגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך לעלות אל מדריגה אחרת. ולכן היה ראוי להיות מיתה, כי לא כמיתה הנמצאת עתה בצער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהוא הסתלקות ממדריגה למדריגה, עכ"ל.

עיין בספר ברית מנוחה, דרך אהבה נקוד הראשון שכז"ל והמאור הרביעי הנעלם לעולם הוא עולה, ולעולם אינו עומד ואינו מתעכב במקום אחד, ואם היה מתעכב בשום מקום היה העולם נהפך, והגלגלים ממקומם מתנועעים, כי בהדר שמתפשט ממנו בעלותו כל הדברים עומדים, ועל כן נקראת המנוחה הזאת ברית עולם, הוא הברית שכרת הקב"ה עם ישראל עמו, ומה כרת עמהם, שכמו שהמאור הזה עולה ואינו עומד, ואם היה עומד העולם היה נהפך והגלגלים מתנועעים, כן ישראל כל הימים שיעלה המאור הזה ולא יעמד, שגם הם לא ירדו ממעלתם, ולא יכרת זכרם, עכ"ל.

טו. שאלתי אותו, מה כונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך, ושזה עקר נצחון המלחמה? וגער בי וענה ואמר, כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון וכו' כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם ע"ש.

עיין נפלאות בזה בספר ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז.

טז: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, ע"ש.

ע' בקל"ח פתחי חכמה, פתח ל, עמוד צא: לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא" ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מגובל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן וכו' (וכן עיין כעי"ז בלקוטי מוהר"ן תורה נב, מאין נמשך הטעות שהעולם מחויב המציאות, אחר בריאת ישראל עיין שם).

יח. מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

עיין בשבחי הר"ן ח"ב סוף יח ז"ל ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים: כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו, ע"כ.

כ. – ענין תורה כט – כסף נבחר לשון צדיק, סופי תיבות פרנק, עמש"כ שם.

כג. ומהרנ"ת זצ"ל בשמעו איך שמגלה לפניו ענין הזה שעשה מדעתה דנפשה, ומה שזוכין עי"ז, וגם מעצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיותו, ויצעק בקול ואמר, גיוואלד ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה מה הם חושבים לנפשם. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר זצ"ל בבגדו, ואמר לו עמד כי תפעל כלל "שטייא דוא וועסט ניט פועלין", עכ"ל.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמג) סבא ישראל אמר על זה: "אז היה ככה, אבל עכשיו אפשר לרוץ ולצעוק!"

כד: וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום, ע"כ. [ענין זה קצת דומה לדברי האור החיים הכתובים בספר המדות, נאוף י: לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעל הגברת החפץ ותתהפך הרצון אליו, ע"כ].

כעין זה נמצא בעשרה דברים ששאל אלכנסדרוס מוקדון את זקני הנגד (מסכת תמיד ריש דף לב): אמר להן, שמים נבראו תחלה או הארץ, אמרו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית וכו' אמר להן אור נברא תחלה או חשך, אמרו לו, מילתא דא – אין לה פתר. ונימרו ליה (זקנים לאלכסנדר): חשך נברא תחלה דכתיב (בראשית א:ב) והארץ היתה תהו ובהו, וחשך, והדר (בראשית א:ג) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. (ומתרצין, אין הכי נמי, דהכי הוי, אבל לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי, דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור (ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית). (ושוב מקשינן) אי הכי (גם על שאלתו הקודם:) שמים (נבראו תחלה או הארץ) נמי לא נימרו ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור (ואמאי בזה השיבו לו). (ומתרצין) מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא משייל, כיון דחזו דקמהדר שאיל, סברי לא נימא ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ע"כ. הרי ממש כדברי רבינו כאן ת"ל.

כד – עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה נא שרבינו יסד שם שהאמת אינו אלא אחד.

כז. וגם הזכיר מה שאמרו רבותינו ז"ל (נדה כה:) דרוסת איש וכו' מה שעשתה ענוה עקב לסלותא, עכ"ל הנדפס בפנינו, וטעות הוא, כי המראה מקום של מסכת נדה אינו שייך אלא למעלה לענין סנדל, וענין דרוסת איש, שהוא סוגיא במסכת כתובות לא נתברר לי איך קשורה לפה. ומה שעשתה ענוה וכו' נמצא בתנחומא ד, שיר השירים א, ירושלמי שבת א.

כח. ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת, כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר, מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושות לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו וכו' ע"ש.

בספר כוכבי אור, באבניה ברזל שיחות וסיפורים אות לב (הוספות חיי מוהר"ן רלט), משמע שהבכיה הזו נתהוה מעוד סיבה, ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א) שאינו מסתכל על עצמו. ב) מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג) על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי, אדרבה! תהיו אתם דינים, לה חבל על הילד, ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת, עכ"ל.

ויש לעיין בענין הבכיה של רבינו, כי הלוא אצל דוד המלך ע"ה כאשר נפטר לו הילד, והאריז"ל גילה שאותו ילד היה לו נשמת נחמיה התרשתא, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך וכו' (שמואל ב:יב:כ-כג), ויאמרו עבדיו אליו מה הדר הזה אשר עשיתה, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי וכו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד וכו'. אכן עיין שם ברד"ק שכז"ל כי קטן הוא, לא בן דעת שיבכה אדם על אבדתו, כי הנה דוד בכה על אמנון (ב:יג:לו), ועל אבשלום (ב:יט:א), ולא היתה בכיתו להשיבם (- כמו שטען כאן, האוכל להשיבו), אלא דרך צער ואבל, ע"כ. אכן קשה על הרד"ק שהרי היה סיבה של צער גדול מחמת גודל נשמתו, כמו שגילה האריז"ל, וכמו שרבינו בכה על שלמה אפרים. ונלע"ד ליישב שדוד המלך בכה על הילד חי, אולי יחננו ה', ונכלל בכיתו הוא על עוצם הצער של הגזירה שהילד ימות. ואחר שנתקיים הגזירה במיתת הילד, לא נותר לו אלא לקבל גזירת המקום באהבה.

לד: בענין הסגלה להתמדה שלא לדבר על שום אחד מישראל. עיין שיחות הר"ן אות צא.

לד: בענין לימוד זכות על רשע, ע' מש"כ בס"ד על ספר המדות, הרחקת רשעים אות יז.

לד: אפילו בפושעי ישראל על כרחך יש לו נקודה טובה, ע' בכללים ראשונים של הרמח"ל (שהולכים עם דעת תבונות), אות לב, ענין שתי נוקבין לאה ורחל, הוא כי שני שרים יש לישראל: א' – שורש כללי לכל האומה, לרעים ולטובים, מצד היותם ישראל. ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים בבחינת שרשי ההארות העליונות, שאינם עשויים אלא בשביל ישראל, וכו' ע"ש. ונראה שלזה השורש צריכים להשיג עבור פושעי ישראל.

מ. אם אפשר שיהיה הצדיק גדול במעלה, עף על פי שאין רואין ממנו יגיעות ועבדות באתגליא וכו' ע"ש.

עיין לעיל אות טו לענין ארץ ישראל, ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז, לענין שניהם.

מד. כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כנ"ל. רק מחמת שהמחשבה מתנענעת וחושבת תמיד ואינה נחה לעולם וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תרכו, מכון רמח"ל) ז"ל וינחהו בגן עדן (בראשית ב:טו), בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה. וכשירדו ממדריגתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה – כי עכ"פ לא יעשה האדם אלא מה שהב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיו מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אח"כ ענין אחר בעיניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם, כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהב"ה רוצה, עכ"ל.

ועיין בריש ספר שיחות הר"ן (אות ב) עצה על זה, ומה שהבאתי שם מהרמח"ל – שהוא שייך לענין הנ"ל.

ואמר שהמחשבה נבראת שלא תהיה נחה לעולם, והוא כמו האינו נח שבאבן השעות (שקורין אום רוה) [שעון] שאינו נח לעולם:

עיין בהקדמה של ר' נפתלי הרץ לספר ברית עולם ח"ב ז"ל והנה האלקים עשה בטבע מוח האדם ועשתנותיו, אשר לא ינוחו ולא יוכלו לעמוד על מעמד ומצב אחד, רק תמיד יתחלפו מענין לענין באותו ענין, ותמיד יפסקו המשך רעיונותיו הטובים על ידי רעיון זר המפסיק ביניהם. והנה הרעיון המפסיק נקרא בשם חרב שחותך ומפסיק רעיונותיו ומפריד ביניהם, והחרב הזה הוא חרב המתהפכת, שתמיד מתהפך מענין לענין ולא ינוח כנ"ל, וזהו להט החרב המתהפכת, כי שכמו שיש בעולם כרובים ולהט החרב, כן יש באדם ג"כ כרובים ולהט החרב, והם הם ב' עניינים שביארנו וכו' ע"ש.

נא. בענין אסור גלוח הזקן: ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל וכו' ע"ש.

ראשית כל, ברוך השם קיימתי בזה מה שראוי עלי כבעל מחבר ספר לצעק על זה. אכן צריך ביאור מה הכוונה בזה שכל מחבר ספר ראוי לצעק על זה, האם למשל מי שמחבר ספר חידושים על הש"ס ראוי לו להוסיף איזה עמוד מוקדש לזה?

נב. מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה (איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד (איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועיין מש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

נג. שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה' רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות, ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה, ונעה אחד משנינו (רבי נתן ורבי נפתלי) ולא רצה להגיד מי האחד, כ'י א'ני י' ר'ופאך מורה על זה, כי הוא ראשי תבות א'מן כ'ן י'הי ר'צון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מב, ע"כ.

ענין זה של הכפילות של אני י' עם אמן כן יהי רצון, י"ל שכן מצינו בענין הרפואה של עיני ז"א. וז"ל הספר אדיר במרום (עמ' תק, מכון רמח"ל) והנה א"א תמיד רואה ז"א, והוא המיתוק העושה תמיד. ואז ז"א אינו חוזר ורואה אותו, אלא פונה להנהגת עצמו. אבל כשצריך לעשות זה התיקון, אז הוא עצמו יחזור לידבק בא"א, וההתדבקות כפול. וגם תדע שכל פעם שז"א רואה איזה מדריגה מא"א, הוא רצון ומיתוק אליו. אבל בהביטו בעין עצמו, אז הוא יותר מיתוק מפני כפל ההתקשרות, וכו' ע"ש בזוהר ובספר הנ"ל כל ענין הבטת עיני ז"א בעיני א"א שע"י בא החלב מאימא לרחוץ עיניו מהדינים.

מובא בספרים שהראשי תיבות של: אני י' רופאך, איר, שהוא חודש מאי, ורמז שהחודש הזה מסוגל לרפואה (וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רעז). והנה מאי, באנגלית פירושו, יהי רצון.

נח: 'שאל האיש השליח להבעל שם טוב ז"ל איך ששמעתי מכם שכשאדם עושה תשובה שלמה בודאי לא ימות קודם זמנו. וזה האיש החוה כמדמה שעשה תשובה שלמה באמת, והוא איש כשר באמת, וכו', ע"כ. ע"ע בספר המדות ערך אמת אות ז ז"ל על ידי אמת לא ימות קדם זמנו, ע"כ.

סא. בענין מה שהשאיר מותר מעותיו על האכסניא עמש"כ במקומו – בסיפור יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו.

סה. המעשה מענין הצדיק שנפל פעם אחת לעצבות גדול וכו' וכו' ובאותו היום לא הלך כל כך בבית כראוי לו וכו' ע"ש. בענין חשיבות כל פסיעה, עיין לקמן אות תקנט.

פג. החזיון של תורה כ. באר מרים בגמטריא 493, וכן ברוך (בן) נריה. והוא לא מצא מנוחה זו נבואה כי עם ישראל לא היו ראוים, אבל נפשו קבל בשלל.

ספורים חדשים – פה

תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית וכו' עיין שם.

מעולם לא הבנתי איך ולמה סיפור זה שייך ומיוחד לחנוכה. ועכשיו תשפ"ה עלה על דעתי שאולי רבינו יסד בזה נטע של קדושה לעומת השקר שנוהגים הנוצרים בתקופה זו עם האורח שלהם והמתנות שלו.

רבינו סיפר מעשה איך שאורח מעולם העליון נתן לבעל הבית לבוש נשמה מגן עדן. ויש להשוות את זה למה שהובא בחיי מוהר"ן אות תן, שאחד מאנ"ש היה הולך עם מחשבה של עולם הבא. ויש גם לעיין בזה, כי ידוע מהספרים הקדושים בענין הארבע שנכנסו לפרדס, שצריכים לצאת בשלום, וכאן האיש הזה קיבל את הלבוש שכאילו תמיד היה בגן עדן, ולכאו' צריכים לחלק ולאמר שלהכנס ממש בנפש ורוח צריכים לצאת, אבל הנשמה, שבין כך ובין כך שייך למעלה כמבואר בספרים (כי הרוח עולה ויורד, והנפש קבוע למטה), שייך להיות תמיד לבוש בלבוש של גן עדן.

הדפיסו סיפור מסבא ישראל: פעם יעקב עלה עם סבא במעלית וסבא הצביע אל המראה על השתקפותו ושאל, 'מי זה?', 'זה אתם סבא', הוא ענה. 'ומי זה?' הצביע סבא על עצמו, 'זה גם אתם', 'אז איך זה שאני גם שם וגם כאן', ע"כ.

לענין שני מחשבות ביחד, עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רלג.

פה. תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית, עיין שם כל הסיפור הנפלא.

מעולם לא ידעתי לפרש איך ולמה סיפור זה מיוחד לחנוכה. ופתאום השנה נפל ברעיוני שאולי רבינו הקדים רפואה למכה, ונטע שורש של קדושה בתקופה זו, של אורח קדוש והשגות שהוא מביא לעומת ענין סנטא.

ואגב ענין זה, יש לציין הסיפור שהיה בליל 'ניטל', מובא בספר שש"ק ב:רפא ז"ל

בְּלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ מוֹשָׁבוֹ מִזְּלָאטִיפָּאלִי לָעִיר בְּרֶסְלֶב, וּבָאוּ מִבְּנֵי הָעִיר לְקַבֵּל פָּנָיו בָּאוּ גַּם הַחַזָן יוֹסֵף, שֶׁכִּנּוּ אוֹתוֹ "יוֹסֵף הַחַזָן" וְסִיַּע לְרַבֵּנוּ בְּדִירָתוֹ, כִּי רָצָה לְהַחְנִיף לְרַבֵּנוּ, מִשּׁוּם שֶׁתּוֹשָׁבֵי הָעִיר לֹא אָהֲבוּ אוֹתוֹ. אוּלָם רַבֵּנוּ לֹא קֵרְבוֹ, וּבְלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן בָּאוּ תּוֹשָׁבִים מִבְּנֵי הָעִיר אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, הָיָה בֵּינֵיהֶם גַּם הַחַזָּן "יוֹסְל חַזָּן", וְרָצָה לְזַמֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ אֶת הַזֶּמֶר: "מְנוּחָה וְשִׂמְחָה". לִפְנֵי שֶׁהִתְחִיל, פָּתַח רַבֵּנוּ אֶת פִּיו וְהִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵי הָעוֹלָם אֶת הַתּוֹרָה, "אַקְּרוּקְּתָא" שֶׁבְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" סִימָן ג' הַמַּתְחֶלֶת: "הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נִגּוּן מִמְּנַגֵּן רָשָׁע וְכוּ'", וְתֵכֶף סָתַם הַחַזָּן אֶת פִּיו. וְרַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן, בְּסַפְּרוֹ מַעֲשֶׂה זֶה דִּיֵּק וְאָמַר, שֶׁעַל-כֵּן לֹא הִתְחִיל רַבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ בְּמַעֲלַת הַמְנַגֵּן הַכָּשֵׁר, אֶלָּא הִתְחִיל הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַמְנַגֵּן הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב הַחַזָּן שֶׁעָלָיו מִתְכַּוֵּן רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא מְנַגֵּן כָּשֵׁר, וּמִשּׁוּם הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה בְּהֶכְרַח לִפְתֹּחַ בִּשְׁלִילַת הַחַזָּן, כְּדֵי שֶׁיִּסְתֹּם פִּיו. אַחַר-כָּךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בִּסְעֻדַּת הַמְּלַוֶּה מַלְכָּה, הִתְחִיל לָשִׁיר לְלֹא רְשׁוּת רַבֵּנוּ, אֶת הַזֶּמֶר: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַתֵּבוֹת: "חָלְפָה עוֹנַת מִנְחָתִי" טָעָה וְאָמַר "עוֹנַת מִטָּתִי..." וְאָמַר עַל זֶה רַבֵּנוּ: "הוּא מְגַלֶּה מַה שֶּׁהוּא..." "עֶר זָאגְט אוֹיס וָואס עֶר אִיז..." וּמֵרוֹב בּוּשָׁה, שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בָּרַבִּים, עָקַר דִּירָתוֹ מִבְּרֶסְלֶב וְנָפַל מִדֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת, עַד שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְאַחַר-כָּךְ חָזַר לַיַּהֲדוּת עַל-יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִפְנֵי רַבֵּנוּ בְּלֵיל "נִיטְל", שֶׁסִּפֵּר אֶחָד לִפְנֵי רַבֵּנוּ מֵהַחָגָא שֶׁל הַנּוֹצְרִי הַנִּקְרָא "סָארָאג סְוַועטְיֶיע", "חַג הָאַרְבָּעִים", שֶׁפַּעַם יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים אֲנָשִׁים בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכֹל, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, שֶׁמָּצְאוּ שְׁלשָׁה כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְהִסְפִּיק לֶחֶם מוּעָט זֶה לְכָל הָאַרְבָּעִים אִישׁ הַנַּ"ל, אוּלָם זֶה שֶׁסִּפֵּר זֹאת לְרַבֵּנוּ הָפַךְ הַנַּ"ל, דְּהַיְינוּ: שֶׁסִּפֵּר, שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים לְחָמִים עִם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, וְנַעֲשָׂה צְחוֹק גָּדוֹל, וְאָז נַעֲנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר: "יוֹסְל כְּבָר חָזַר" "יוֹסְל הָאט זִיךְ שׁוֹין אוּמְגִיקֶערְט", וְאָז חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר לְדֶרֶךְ הַיַּהֲדוּת.

[ואולי יש בבדיחה הזו מענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה יז, שעל ידי כתב הצדיק שמגיע לרחוק, אנשים שטמונים בתוך הטומאה מוציאים היפוך אמונתם הכוזבת, ועל ידי חוזרים בתשובה ויש גרים].

סיפר על אחד שהנשמה שלו נתלבש בלבוש מן הגן עדן ע"ש. עמש"כ במשלי עה"פ (ג:כג) אז תלך לבטח דרכך.

פה – מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש של גן עדן: ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו' עכ"ל. ותימה איך אז"ח הוא ד'? וי"ל אז"ח בגמטריא חמש עשרה כמנין אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע. וזה א"ז,שהוא בחי' השיר כידוע, וח' הוא עוד למעלה, בחי' למנצח על השמינית (תהלים ו, יב), ואז יש עשור, עשרה מיני נגינה, שהם ד' כנ"ל.

פה - מעשה של לבוש גן עדן: והיו בו צרופי אותיות וכו' והיה מציר בהספר (וכן באילן) כלים ובתוך הכלים היו אותיות, גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על ידם אלו הכלים:

ע' קל"ח פתחי חכמה כג:ב – לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות ופנקסאות, לדעת איך עושים חדרים, איך עושה פשפשים, כמ"ש במדרש (ריש בראשית רבה). אך מלבד זה יש עוד ענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות – שפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל בתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בוציאתם אל הפועל, דהיינו בצירופי שמותיה הקדושים, עכ"ל.

פה - המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

עיין לקמן אות שיא אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג, ע"כ.

פו. חלם לו שהיה קבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזרה להרג את כל היהודים, והמנהיג נפל על עצה שצריכין לשנות עצמו לערל. והלך וקרא לאמן וגלח לו הזקן עם הפאות. ואחר כך נתברר שהוא שקר וכו' ע"ש.

עיין במסכת מעילה (יז.) שפעם אחת גזרה שמד מלכות הרשעה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי [- ברוב מקומות רש"י פירש שגלח השערות שמצד פניו והשאיר שלאחריו, אבל בבא קמא כתב רש"י בשם תשובת הגאונים שגילח השער שמעל האוזן. ויש דיון גדול במפרשים על התספורת זה, יש שקבעו שהוא איסור דאורייתא ויש שכתבו שהיה מותר לקרובי מלכות ואכמ"ל] והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית, אמר ליבטל ובטלוה, וכו', ע"ש שהוא שיכנע אותם לבטל כל הגזרות, אבל בסוף הכירו בו שהוא יהודי והחזירום, ואז החכמים שלחו את רבי שמעון בר יוחאי והוא הצליח לבטל הגזירות. וציינו שם לספר ילקוט מנחם, שהרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב אמר שנשמת רבי ראובן בן איטרובלי היה צריך לירד בזמנו לעולם הזה בענן כדי לקבל תיקון שיכול לכנוס בשער של המצוה דלא תקיפו פאת ראשכם ע"ש.

פז: האדם גדול גופו היה מלוקט ממקומות המטנפים שקבל על עצמו לתקן, ולכן לא היו שואלים בשלומו. והנה יש לעיין, האדם הגדול הזה איך בכלל היה עובד את השם מתוך הטינופת, ויש לדחות ע"פ הספר חסידים, שמתוך הדחק מותר להרהר בדברי תורה אפילו במקומות המטונפים. ועיין במסכת ברכות (כד:) והאמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה, לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך, ואולי הצדיק היה בבחי' מהלך, ודו"ק.

ויש לעיין, דהנה מצינו לשון הספרים הקדושים שיש אנשים שנפלו לעומק הטומאה, בעשרה כתראה וכו', אז לכאו' תהיה אסור לדבר עמהם דברי קדושה. ובאמת כן מצינו שרבינו לא דבר עם המשכילים באומן מעניני תשובה ומעניני קדשה כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חלין וספורים בעלמא (חיי מוהר"ן בסוף, סימן תריג). אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה עח, שדיבור הוא כמו האמא שהולכת עם בנה אפילו במקום הטנפת, ומשמע שאפילו בעומק הטומאה יש לדבר דברי קדושה, אולי לא שלום שהוא שם של השם, אבל דברי קדושה מותרים. וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' כב) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, עכ"ל. ולאידך גיסא ידוע מה שרבי נתן כתב שהצדיק שלח לפעמים את אנשיו למקומות שפלות מאד שהוא בעצמו לא ראוי ליכנס שמה, אכן שם התיקון נעשה כל כולו על ידי הצדיק, ואילו האדם הגדול הנ"ל משמע שהוא בעצמו היה מתקן.

ואולי י"ל שבפנים היה לו מחיצה, רק כלפי חוץ כולל אחרים חוץ ממנו שם היה בחי' מקומות המטונפים מחמת גופו.

צא: מה שהשלכתי את ראשי אם היה אדם שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כלה אם היה משליך את ראשו במרירות כזה בודאי היו מוחלין לו ע"ש.

בסוף כוכבי אור נדפס מתוך רשימותיו של הרה"ח ר' שלמה וועקסלר ז"ל, ע"ש אות ג' ז"ל עוד סיפר (ר' אברהם): פעם א' הביאו התלמידים לפני רבינו ז"ל להתקרב סופר אחד, ואמר לו רבינו ז"ל: שלום עליכם! ובנתינת ידו הק' תיכף הרגיש מי הוא, כמובא בשיחות הר"ן בפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', שנודע לו כל מה שעבר האיש הזה. ואח"כ אמר רבינו ז"ל להחסידים: מה הבאתם לי כאן איש שעבר ח' מאות פעמים על כל התורה כולה?! ונתפלאו מזה. ואחר זה ביום המחרת נתגלה קלונו ברבים ושאמר רבינו ז"ל האמת, ע"כ.

צב. והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה.

כן כתוב בשבחי הר"ן (ח"א אות טז), ע"ש ועמש"כ בפרשת בהעלותך (במדבר יא:ד).

צג. יום שני כ"ד איר תק"ע באומין, ספר לי חלום שחלם לו באותו הלילה. וראה בחלום שהיתה חתנה והלך גם כן אל החתנה והיה יודע שם החתן. והסתכל וראה שם אדם מעולם הבא הינו אדם מת. ויתפלא מאד ואמר בדעתו הלא אם יראו אותו העולם יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע שם זה המת גם כן, ואמר שהשמות אלו של החתן ושל המת אינם שמות העצם רק הם שמות ממש שמרמזים למה שמרמזים כמו כל שמות הקדושים. אחר כך ראו גם העולם את המת הנ"ל ודברתי עמהם הלא זהו מת, ואמרו אף על פי כן, ולא היה אצלם שום חדוש כלל. אחר כך הוטב בעיני לילך שם לאיזה בית הכנסת באשר שמשם יהיה טוב יותר להסתכל על החתנה, וסבבתי שם (כזה) והיה מורה בעצבע איך היה מסבב, ובאתי אל הבית הכנסת והיו מזמרים שם (הינו במקום החפה) להחתן בזו הלשון: "איין בחור איז דער. איין חתן איז דער" בחור אחד הוא זה, חתן אחד הוא זה. וגם ידעתי את הנגון והיה נגון יפה, נגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מן הבית הכנסת הנ"ל, אחר כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. ובאתי לביתי ומצאתי שהחתן הוא שוכב על הארץ ונערתי אותו, הלא מזמרים לך כל כך וכו' כנ"ל ואתה שוכב כאן. (והדברים סתומים מאד, ואחר כך אמר רבנו ז"ל בעצמו שהוא פלא ששם היו מזמרים לו כל כך וכאן הוא שוכב. והדבר סתום ונעלם מאד) ואמר שבחלום נראה לו שהמקום ששם בית הכנסת יש לו שם אחר והמקום שהלך שם לביתו יש לו שם אחר (ואמר שידע ושכח, ואני מספק אם על הנגון אמר שידע ושכח אם על אלו השמות של המקומות אמר שידע ושכח, אבל שמות הנ"ל של החתן והמת אמר שהוא יודע אותם עדיין) ואמר שיש עוד בזה דברים שראה בחלום הנ"ל, עכ"ל.

והנה לקמן באות קצז, רבי נתן מביא שיחה ארוכה של רבינו שממנו נמשך לספר מהחלום הנ"ל, כי קודם רבינו דיבר על איך שיש לו רצון להשליך את העולם ולא לעסוק לקרבם, ונמשך לגלות שעיקר העבודה הוא הבחירה, לדעת במה לבחור, ועל זה היה לו יסורון איך לבחור, אם לעסוק בעיקר בעזרת החיים או המתים, ומזה רבינו המשיך לגלות בחירתו להיות באומן ולהיות קבור שם, ואחר כך סיפר החלום הנ"ל.

הרי שיש סמיכות גדול לפרש שהחלום קשור מאד למקום קבורתו ולענינים הנ"ל. ואולי נוכל לפרש שבית הכנסת זה בחינת ארץ ישראל, ושם בארץ ישראל רבינו נתגלה בשם החדש שלו, נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא שם ממש המרמז למה שמרמז לא סתם שם העצם. ולאחר פטירת תלמידו היקר, וגם הוא בעיקר בחתונה באומן, אבל קמו אנשים שטענו, ששניהם אחד, חתן אחד הוא זה, והיה נדמה שיותר טוב לראות את החתונה משם בארץ ישראל, אבל בסוף לא הוטב בעיניו, והרי רבינו עוד נשאר שוכב באומן. ועוד לא נגמר, כי יש עוד דברים בחלום, כי עיקר החלום של רבינו ושל כולנו להביא את הציון לארץ ישראל בב"א.

ועוד צריך הרבה עיון בכל זה, וכתבתי רק לפתוח את הרעיון.

צו. שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מא ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר ע"ש.

בזה יש ראיה מוכחת שרבינו כן מסכים במה שהולך עכשיו באומן, כי הרבה מקטרגים שעושים עירור ועלילה שכאילו חס ושלום שזה לא לפי רוח רבינו הקדוש. אז עד שלא ימצאו מקום אחר בעולם יש את השמחה הזו בראש השנה נדע בבירור שדוקא באומן מתנהג כרצון רבינו, ושם בוחר להיות.

צח. והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [סוג צבע]) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו, והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש, והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו וכו' ע"ש.

יש לפרש שהשחור הוא ענין של ענוה.

וביאור עומק הענין נלע"ד כי על ידי ענוה והתבטלות להאין סוף זוכים לשמחה [לקוטי מוהר"ן תורה סה: על ידי הבטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא עכ"ל], ושמחה הוא שלמות היראה כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה ה', ותורה כב), כי היראה הוא הכלי וזה עול גדול וכבד ועל ידי ענוה נחלץ מזה, כי לא הוא צריך להיות הכלי אלא הכל מאתו יתברך. וזה מה שמכוונים בשמע-אחד אשמח עד. כי אז מכוונים ממש לביטול לאין סוף, וזה בחי' עד מלשון עדי וכתר בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שהוא תכלית היחוד אין סוף בנפרדים.

וזה ליראה את ה"א לא שאתה ירא, ויראה מילתא זוטרתא למשה ענו, אלא ליתן את היראה, שרואים בך את כל המידות שמהותן בגדרותיהם הם בבחינת יראה.

ובענין ענוה עיין עוד לקוטי מוהר"ן תורה ד', וסיפורי מעשיות המעשה של מלך ענו.

קא. מבואר באריכות ענין עולם התוהו, שחסיד ר' מנחם מנדל מויטפסק נשלח לחו"ל להביא מעות ארץ ישראל ונפטר בדרך, והתחיל להתגעגע מאד לסע לרבו וכו' והתחילו לשחוק ממנו ופלדחותו מזה וכו' ונתלהב בהשתוקקות נמרצץ וכו' וחזרו למנעו ולדחותו וכו' חזר ונתעורר בהתעוררות רב וגדול מאד ואמר שאינו שומע כלל שום דבר כי הוא רוצה דיקא מאד לנסע לרבו ולהפקיר הכל בשביל זה, וכל מה שאנשיו מנעו אותו בדברים וטענות ואמתלאות איך אפשר לעשות דבר כזה באמצע עסק כזה, לא שמע לדבריהם וכו' וכשראו שאין יכולים למנעו בדברים וטענות עמדו ומרדו בו ואמרו שאינם רוצים לצית אותו בדבר זר כזה, וגער עליהם שיעשו כרצונו דיקא. והם לא רצו לשמעו, והתחיל לכעס עליהם מאד על שאינם רוצים לצית אותו כי הוא הבעל הבית שלהם ומחיבים לשמע לו ככל אשר יאמר. בתוך כך הודיעו לו האמת שהוא כבבר מת ושכל אלו שנוסעין עמו הם מלאכי חבלה וכו' ענה ואמר עתה בודאי אני חפץ דיקא שתוליכו אותו מיד לרבי וכו' עיין שם באריכות.

ונראה שהרבה פעמים זה בדיוק כן עם היצר הרע, שכאילו מיעץ לנו וממשיך אותו שטוב לנו איזה תאוה וכדומה, וכאשר זוכים להתגבר ולמנוע ללכת בדרכו, הוא ממשיך בזה, וכן חוזר כמה פעמים, עד שהאדם מחליט שבשום אופן יעשה דברים כאלה, ואז היצר הרע מגלה פניו, דהיינו שאז היצר הרע אינו עובד איתו כאילו שזה דבר יפה לעשות וטוב לו לעשות, אלא שעל כרחך הוא חייב לעשות, ואז יש מלחמה, והאיש צריך להיות הבעל הבית וכו'.

וזה כמו שאמרו חז"ל שהיום אומר לו עשה כך וכו', ובתחילה היצר הרע כמו אורח וכו'.

קב. שמעתי בשמו שספר, בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם, ותכף שמת אחד בעולם מביאין לשם תכף אותו המת, ושם דנין אותו היכן יהיה מקומו, כי יש מתים בארץ ישראל שנושאין אותן לחוץ לארץ וכן להפך כמובא (זהר תרומה קמא.) וכו' ע"ש.

עיין בפרקי דרבי אליעזר פל"ד ז"ל רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע חוץ לארץ וכו', ע"ש.

ועיין במכתבי ר' ישראל קארדונר ברסלבר עמ' צג ז"ל כי תדעו שאור רביה"ק זורח מכאן ג"כ ויש בזה סתרי נסתרות איך שנשמת הצדיק באה תיכף אחר הסתלקותו לא"י כמבואר בכמה מקומות ממדרשי חז"ל ומדברי רביה"ק נראה ג"כ איזה רמזים מזה וכמו שאמר אחר הסתלקותו של הר' הקדוש מבא"ד זיע"א שרצו אנ"ש להעלים ממנו, ואמר הוא ז"ל איך אתם רוצים להעלים ממני שכבר יודעים מזה בא"י, וכמו שסיפר המעשה הנדפס בחיי מוהר"ן מהבית הכנסת שיש בירושלים עיין שם, עכ"ל ע"ש. [יש איזה הקלטה ששואלים את סבא, הלוא אמרת שרבינו כאן, וסבא עונה, כן אבל אנחנו לא זוכים לראות אותו. ויתכן שעל ענין זה התכוון, ושכל עוד שכולם לא זוכים לבוא בסוד השם, אפילו אלו שכן זכו (-עיין במכתב של ר' ישראל קרדונר הנ"ל "מחצדי חקלא שבין אנ"ש" שיודעים השייכות הגדול בין רבינו ורשב"י) צריכים לנסוע לאומן.]

קיג. ובא אליו הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל בעצמו ואמר לו עדין אין אתם מאמינים לי שאני רואה, אתן לכם מופת חותך שאני רואה, והתחיל עוד הפעם לומר תורה ולהוכיח לו שהוא רואה, ואז השיב לו רבנו ז"ל, הרב"ה צפו לדרש במעשה מרכבה ולא ראו אותה מימיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כד:), ע"כ.

עמש"כ במסכת מגילה שם (כד:) שהפירוש הפשוט שם הוא שאע"פ שלא ראו, אבל עם כל זה הצליחו להתבוננן בו ולהשיג כפי יכולתם, וכן הבאתי משיחות וסיפורים (מג) שרבינו אמר שיכולים לפרש הזוהר בפירוש אמיתי בלי רוח הקודש. ולפי זה נראה שרבינו לא היה דוחה אותו שהיה אומר דברי טעות, אלא שדבריו לא היו מוכיחים שבאמת ראה, רק זכה לאיזה השגות מרחוק. ושם הארכתי קצת יותר.

קטו. סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקדוש, ונשפך על הארץ, ומזגו לו כוס אחר, וקדש עליו. ואחר כך אמר היום נטענו שם ברסלביר חסידים וכו' ע"ש.

י"ל ששפיכת היין בחי' הנאמר בדם, על הארץ תשפכנו כמים, והרי זה בחי' אזיל סומקא ואתי חוורא – בחי' חרולים בגמטריא ברסלב. עמש"כ עה"פ כסו פניו חרלים (משלי כד:לא).

ואחר כך בערב התפאר שלא התשמש עדין בזכות אבות, ומה שהיה בארץ ישראל היה אדרבא טובה להם, ע"כ.

מה שהיה בארץ ישראל – שבחי הר"ן ב:כא ז"ל השם יתברךיודע שכל ימי חיי עדין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, רק מחמת ההכרח מכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני וכו' עיין שם.

עיין במסכת סנהדרין פא. דרש רב אחא בר' חנינא מא דכתיב אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות (-גרסת הגר"א – בשביל) אבותיו, ע"כ.

קכו. לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, עכ"ל.

אחד פרסם חלום (1/15/2019) שאביו היה בדרך לסעודה שלישית של רבינו, ואביו אמר לו שבסעודה שלישית רבינו מדבר מכל מה שהאנשים שלו עוברים בעולם הזה, זו התורה שלו.

ויש להתבונן על זה שדוקא אז בסעדה שלישית רבינו מדבר על אנשיו. ונראה שזה עוד סמך למה שרואים הרבה אצל רבינו (עמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ו, ושם נאמר) כמה הוא רצה שכל אחד יהיה אחראי על עצמו, עצמאי, ואפילו כאשר רבינו צוה על דברים הוא לא רצה שסתם יקבלו את זה, על אף שהעיקר זה תמימות ופשיטות, ולזרוק את כל החכמות וכל מה שרבינו אומר בודאי לקפוץ לעשות ולקיים בלי שום חכמות, אבל עם כל זה האדם צריך להשלים את האמונה עם דעת, ושוב להעלות את האמונה שלו עוד יותר גבוה, וזה עבודת החיים שכל אחד צריך לעשות בעצמו לבד ואף אחד יכול לעזור לו בזה, ולכן אפילו מה שרבינו מצוה האדם צריך לקבל את זה בדרך שירים האמונה והדעת שלו, ולכן כאשר רבינו אמר לרבי נתן להיות רב, רבי נתן העז לשאול את רבינו אם זה האמת, ושוב להעז ביותר לשאול אם זה האמת לאמיתו, ואז רבינו שמח והזהיר אותו להתרחק ממנו. רבינו לא רוצה לעשות ממנו חס ושלום קופים ורובוטים. ולכן בשלש סעדות הזמן הכי מעולה הוא נתן לכל אחד את המקום שלו, ובגן עדן מתפאר דייקא בזה הזמן על אנשיו.

קכז: מסופר איך שרבינו נסע בערב שבת סמוך לשבת והסוסים לא רצו ללכת במהירות והיה פחד גדול שלא יבוא לידי חלול שבת. והנה מצינו שרבינו השתמש בקפיצת הדרך, ויש לראות מסיפור זה שלא תמיד משתמשים עם קפיצת הדרך אפילו כאשר יש סכנת חילול שבת.

קלב. בעת נסיעתו לארץ ישראל נסע דרך ניקולאייב וחורסן לאדעס, ושבת בחג שבועות בחורסאן וכו' שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה, ע"ש.

חורסן, חורסאן, בחי' הרסן, בחינת הר סיני (שהיה במדבר סין). כי המסתכל בדרך נסיעתו לכאורה זה היה לגמרי חוץ מדרכו, אז מן הסתם שמא קא גרים לה, שרבינו בחר דייקא להיות שם בשביל שבועות.

קלג. ומאר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

צריך עיון קצת, כי הלוא בתחילה רבינו רצה ללכת רק לירושלים, עיין שבחי הר"ן ח"ב אות יד: ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

קלה. שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קדשת שבת לקדשת יום טוב וכו' ע"ש. ועיין מש"כ במסכת ברכות דף נז. על העומד ערום בחלום בבבל.

נלע"ד שיש לפרש בזה גודל ההשגה שאברהם אבינו זכה על ידי רצונו החזק להכניס אורחים בצל האמונה, כי מצינו (בראשית יח:א) בריש פרשת וירא אליו וכו' פרש"י ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים, עכ"ל. ולכאורה הכוונה שהמלאכים היו אמורים לבוא, אבל בגלל צערו של אברהם, הש"י הביא אותם בדמות אנשים. הרי אברהם אבינו זכה להשגת המלאכים בתוך לבוש שהוא מעלה עוד הרבה יותר גדול כנ"ל.

והנה עוד זאת, שאילו המלאכים היו באים אליו כהוויתן לא היה נתקיים בזה כל הבחינות של מעשה אבות סימן לבנים שגילו חז"ל דייקא על מעשה הכנסת אורחים של זה. ועיין שם בפסוק (יח:ד) יקח נא מעט מים וכו' רש"י כז"ל על ידי שליח, והקב"ה שלם לבניו על ידי שליח וכו', ע"כ. וק"ק הלוא אברהם אבינו היה עוסק תמיד בהכנסת אורחים בעצמו, ולכאו' הפעם זה נקבע לדורות, אולי בגלל שזה היה פעם ראשונה אחר המילה א"נ שהמלאכים היו מכוונים כן.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקכא, מכון רמח"ל) שעד הגדלות האדם יונק מבחי' י"ה, בחי' חו"ב, מבחי' תורה, והם מתקנים אותו מבחוץ, ורק בגדלותו נעשה בר מצוה, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, מתלבש במוחין, ויש לו עבודת המצות של זו"נ – ו"ה. וכז"ל שאף על פי שנראה שיותר גדולה היא הארה זאת, מהארת המצוה שהיא בהתלבשות, עם כל זה אם תחשוב הכנת הז"א בגדלותו, תראה איך יותר יועילו הרבה ההארות של ההתלבשות בזמן ההוא, מן הארות האלה הבאות בגילוי בזמן הקטנות. וזה ממש בחינת זמן הגלות שאין מזכירים ו"ה כי אם י"ה, כי הי"ה פועל בסוד יניקה מבחוץ, עכ"ל.

קלו. ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדל מוטפסק וגלה לו ששם "אתה" מסגל על הים כמובא בספרו סימן רנו (עיין המראה מקומות שכתבתי שם) כמו שכתוב (תהלים פט) בשוא גליו אתה תשבחם. ויש עוד בזה לספר מה ששמעתי בשמו ואיני זוכר עתה וכו'. אמר המעתיק שמעתי מאיש אחד ששמע מרבי שמעון שהפרוש הוא כך, ש"אתה" ראשי תבות אל"ף תי"ו ה"א, על כן צריכין לכתב חמשה מכתבין שקורין קוויטליך [פתקים] ועל כל קוויטל יכתב וכו' ע"ש.

יש להעיר ש"אתה" בגמטריא רבנו נחמן. גם אתה, בא"ת ב"ש אותיות תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עוד יש לציין לדברי הספר קרנים, בריש ליקוטי שושנים שבסוף הספר, איך שמלאך אחד עם השם "אתה" מציל הצדיקים מהר"ע שבגיהנם. והראה איך שזה מרומז בפסוק, גם כי אלך בגיא צלמות (בגמטריא פת"ק חדרים בגיהנם שאינם כל כך רע) לא אירא ר"ע כי את"ה עמדי, ע"ש.

ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים:

במסכת סוכה נג: דוד המלך חשש לכתוב שם ולזרקו לתהום משום איסור מחיקת שם, ורק משום פיקוח נפש התיר. ויש לדון אם הסגולה הזו הוא רק משום פיקוח נפש, או דילמא אין 'ורב חסד' נחשבת לשם השם.

בחלק ה' מאומן הבאתי בערך מחלקת בענין המוציא שם רע שאמרו להשפולה זיידא, ובכלל דבריהם אמרו שרבינו: זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים, ע"כ.

קמ. ועל כן לא היה יכול הבעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה, עיין שם.

מסופר על הבעל שם טוב שטרם שהפליג לים לארץ ישראל, אמר לאדל בתו ולמשמשו ר' הירש כי יכול לפרוש מטפחתו על המים ולעבור את הים הגדול בדרך זו. אבל בתנאי שבכל עת ישוו במחשבתם שם אחד ללא הרף. אדל הסכימה, אבל ר' הירש הסתפק ביכלתו. ומבואר שהבעל שם טוב לא היה אפילו ללכת רק עם בתו בלי שמש. אכן גם רבינו לקח שמש איתו. הרי שאין זה הנקודה.

קמא. בהשמטות: כמדמה שאמר אז, שהוא זכה מה שלא זכו תנאים ואמוראים, ודבר אחד גלה וכו' עכ"ל.

עיין לקמן אות קפט מההשמטות בענין גבוה יותר מרבי שמעון.

עיין בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ב ד"ה ונחזור לעניינינו, שהאריז"ל העיד על עצמו ז"ל מוסרים לי רזי וגנזי התורה אשר לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה, ע"כ. ושם פ"ו ד"ה וכל הדברים הביא ממרן ר' יוסף קארו שהעיד על האריז"ל ז"ל אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אחד לא היה יכול לומר שאמר הוא, ע"כ.

ועיין בספר ויקהל משה, שנשמת האריז"ל יותר גבוה מנשמת רבי עקיבא.

ועם כל זה יש להעיר שהאבודרהם קבע סדר לקיצוץ הצפרנים, ובספר ליקוטי ש"ס האריך לבאר ענין הסדר עיין שם. אכן בספר פרי עץ חיים כתב ז"ל ך- לא היה חושש לזה מורי זלה"ה, ע"כ. ובספר שער הכוונות כז"ל והיה קוצצן כסדרן ולא היה חוש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים, ע"כ. וראיתי שמביאים שהיה לועג על זה. ופעם ראיתי שאמר שבדורות האלו כבר אין נפקא מינה. ודו"ק.

וכן מצינו שהאריז"ל היה יושן ביום [-ועל כל פנים היו מגלים לו רזי תורה בחלום], ובפשטות זה ודאי מטעם ירידת הדורות, כי מעיקר דין המציאות אין לישון ביום כלל, ואין ספק שרבי עקיבא היה יותר קרוב ליעקב אבינו שלא ישן כל אותם שנים שהיה לומד תורה בישיבת עבר. [ובספר המידות, שנה ב:א מי שהוא מקדש יותר הוא רחוק מהשנה יותר, ע"כ].

קמד. פעם אחת אחר שבא מארץ ישראל היה המגיד מטירהאוויצע זכרונו לברכה אצלו על שבת במעדוועדיווקע ואמר רבנו זכרונו לברכה אז תורה על פסוק (תהלים כ"ד): "זה דור דורשיו" שכפי הדור כן הוא הדורשים שלו וכו' למשל אתם הוא הדור ואני הדורש שלכם, ע"כ.

מצינו (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות יג) שרבי נתן אמר, מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו', מזה אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש. רק מי שחושב היטב וכו' וכו' בשביל זה האיש חברתי את ספרי וכו' ע"ש.

אלא על ידי הפתק הקדוש כל העולם נעשה דורו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

קנא. ואז אמר בראש השנה שאחריו מיד שהוא ראש השנה תקס"ז, התורה פתח רבי שמעון (ס') שמדברת מספורי מעשיות וכו'. ואז באותו יום כפור היתה השרפה ר"ל פה ברסלב בעת תפלת כל נדרי, בשעה שהתחיל החזן הפיוטים שאחר ערבית שהיא יעלה וכו', ונתפזרנו כלנו להציל ביתו וכו' ואז במוצאי יום כפור אמר רבנו ז"ל שבאותו יום כפור רצה לפעל דבר אצל השם יתברך , והיה לו כמה טענות על זה שאלו היו נכתבים היו נכתבים כמה בוגין (גליונות) ועשיתי לי סדר גדול על הנ"ל. אך על ידי השרפה נתבלבל הדבר וכו' ע"ש.

וצ"ע שהרי אע"פ שאנו מחזיקים שרבינו עלה על כל הצדיקים, לא מצינו שיהיה נביא ממש, ואדרבה בתורה תנינא ח:ח רבינו כתב בפירוש שלא נמצא רוח נבואה עכשיו רק בחינה ממנו, ולכאורה זה הדרגה שהשם יתברך יחזר ויאמר לו התורה כמו לפני משה רבנו הוא תכלית ורום מעלת הנבואה מה שלא זכה שום נביא חוץ ממשה רבינו, ואפילו אם רבינו היה בא להתפלל לזכות לזה, ומשמע מדבריו שהיה לו טענות למעשה שבאמת ראוי שיזכה לזה, איך בא לקפוץ על כל העשר מדרגות של נבואה.

ולכאורה כמו שרבינו אמר שזכה לתכלית יחידה שביחידה, שלכאורה צריכים לומר שמדובר באיזה עולם תחתון ששם שייך דבר כזה בלי ביטול כל העולם הגשמי, ועמש"כ שם, ועל כל פנים איך שהוא זכה לזה, כן שייך הבחי' זו שישמע מפי הש"י את כל התורה.

קנד: ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהינו חדוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי כלה ע"ש.

ע' במדרש (הובא בשיח שרפי קודש ב:קמד) אלו היה ראובן יודע שיכתב בתורה "וישמע ראובן ויצלהו מידם" היה לוקח את יוסף על כתפו ומביאו אל יעקב אבינו.

אכן יש להעיר מהגמרא סוף מסכת סוכה, שלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם היצר הרע שלהם כהר גבוה, ויתמהו איך הצליחו להתגבר עליה.

קנו. אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא, ע"כ.

בכוכבי אור (שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל ו) כתוב ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך ירופען אייזיק (ולמה קראתי לעצמי אייזיק) וכו' ולא סים (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצד זה ראש השנה, ורקבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה), עכ"ל.

והנה יצחק היה עולה תמימה ואסור לצאת מארץ ישראל.

קנח. כי יש אנשים פשוטים שאוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמד, ויש אנשים שגבוהים במעלה והם לומדים כדי שיהיה להם דעת איך לאכל, ע"ש.

בספר נתיב מצותיך, אמונה שביל ו אות ו' כז" ומבואר בינוקא הקדוש קודש קדשים חכימין קדישין תבעו נהמא בלא קרבא או נהמא דקרבא, דהא פתורא לא אסתלק בלא קרבא, שהשאלה היה אם רוצין לאכול הלחם בלא מלחמה של הלחם ובשלחן יתחדש חדושי התךורה ויעלו הכל, כי יש צדיקים שאינם יודעים מיחודים ואוכלין לשם שמים ואחר כך מחדשין חידושי התורה על השלחן ומעלין הכל ופתורא הוא דמאני קרבא, או נהמא דקרבא שלא תאכלו הלחם עד שתקשר הלחם בשורשו וכשתאכלו הלחם והיין בשעת אכילה בעצמה תנענעו השרשים ותמשיכו שפע ואור עםאכילות הלחם והיין בעצמו, ולדרך זה צריכין לפרש סוד לחם ויין כדי שידע לקשר בשעת אכילת הלחם בשורש של הלחם עד שפתח הינוקא וביא סוד הלחם וכו' ע"ש.

קסג. שמעתי שאמר לר' שמואל מטעפליק בזאסלאב, אני אומר לך כדי שתדע שאני יודע מה שיהיה אחר כך, יש שלשה דברים שנים הם אחד, ואחד הוא אחד (כלומר שני דברים מאלו השלשה הם אחד, והאחד הנשאר הוא אחד), וכשיהיו השני דברים, לא יהיה הדבר האחד,וכשיהיה הדבר האחד, לא יהיו השנים. ואמר אני רוצה יותר וכו' ונשכח איך אמר שהוא רצונו, אם רוצה יותר שיהיו השנים או להפך, עכ"ל.

מזה שכתב ששמע את זה שרבינו אמר את זה לר' שמואל, משמע שזה אינו אותו הדיבור שכתוב במעשה הלחם, וצ"ע.

קסה. מאגרת כתיבת יד רבנו ז"ל שכתב לאחיו וכו' והיה לי צער גדול מזה איך מלאו לבם האנשים הרשעים האלה, והעזו פניהם כל כך נגדך, ותמה אני איך לא נמצא טוב לעמת רע לעמד כנגדם לבער הרע, ע"כ.

ראיתי צורך להעיר בזה דבר פשוט, כאשר אנשים עושים דברים רעים, ויש יכולת לעצור אותם, לא עת האסף המקנא הוא חלילה לדון לכוף זכות להצדיק את הרשע, וחייבים להתערב ולהוכיח את הרשע למה תכה.

ותראה שריש לקיש שאמר (שבת יא) החושד בכשרים לוקה בגופו, מסופר במסכת סנהדרין (כו.) שהצטרף לר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן סוחרין שהלכו לעבר שנה בעסיא, ובדרך ראו אנשים שהיה נראה שהיו עוברים על התורה, והרבנים שהיו הולכים לעבר השנה דנו לכף זכות, אבל ריש לקיש התרעם עליהם, וקרא להרבנים חשודים על השביעית, והובא שם מספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע (כלל ג באר מים חיים אות י) שהיה קשה לו למה ריש לקיש לא דן אותם לכף זכות, וביאר שכאשר הכף חובה יותר מכריע מהכף זכות אין לדודו לכף זכות וכו'. וצע"ג על דבריו, כי מעשים שחז"ל הביאו הם להיפוך ממש, שצריכים ודבר גדול הוא לדון לכף זכות אפילו כאשר היא רחוקה מהדעת לגמרי. ואילו מה שמסופר במסכת סנהדרין אינו קשיא בכלל, כי אדרבה, ריש לקיש רצה שיוכיחו העוברי עבירה בשעת מעשה, ואם לא יצליחו להפרישם מעבירה על כל פנים חייבים למחות, כל עוד שאין סכנה ממש, והרבנים לא רצו אלא לדון לכף זכות, ולכן שפיר קרא עליהם שהם חשודים על השביעית.

קסז. ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך וכו', ע"ש (וע' שיחות הר"ן אות ש' שהכל בשביל הבחירה, ועי' לקוטי מוהר"ן תורה נד, ותנינא תורה נד, שהכל רמזים מהשם יתברך). עיין פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמוד רעז) שכז"ל ואז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש.

ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז, שאע"פ שאיש כשר נראה בדיוק כמו שאר אנשים הוא ענין אחר לגמרי (וכן עיין לעיל אות טו ואות מ).

וְאָמַר אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר מָה אַתָּה דּוֹאֵג, כָּל הָעוֹלָם יְגֵעִים וְטוֹרְחִים בִּשְׁבִילְךָ, זֶה נוֹסֵעַ לִבְּרֶעְסְלָא, וְזֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן הַכֹּל בִּשְׁבִילְךָ (אולי נאבד לי פה חידוש).

נראה לענ"ד שכן לענין אשה צנועה, כי אע"פ שכל פריצה בענין הצניעות היא מאוסה מאד, וכמו שרבינו כבר האריך וקבע שעיקר החרפה והבזיון היא דייקא בענין זה, עם כל זה הלוא הרי זה כח גדול שהשם יתברך נתן לאשה ואינה לריק חס ושלום, אלא שכל הנשים בעולם שנתפסים בהבל היופי ושקר של עולם הזה, הן הן טורחים להראות את כח זו, וממילא האשה הצנועה חפשי מליכנס ומללכלך את עצמה בזה, ודוק.

חיי מוהר"ן קעא. עוד היה לו ספר אחד שהוא גבוה עוד יותר ויותר אפלו מהספר הנשרף, והוא ספר הגנוז. ואמר שאפלו גופו סלק כשכתבו, ואותו הספר לא שזפתו עין. ואמר שהוא בחינת רזין דרזין וכו' עיין שם.

ולעולם היה קשה לי, שהלוא חנוך ואליהו עלו לשמים עם הגוף שלהם. אלא די"ל שזה היה הזדככות הרבה יותר ממה שאפשר בידי אדם, רק מתנת אלקים.

שוב מצאתי בספר ניצוצי שמשון פרשת אחרי ז"ל שאליהו וחנוך לא עלו רק לעולם המלאכים, אבל נדב ואביהו עלו עד עולם האצילות קרוב להקב"ה במאד, על כן לא יכלו לעלות עם גופם, והוצרכו למות שישאר הגוף כאן, עיין שם. ולפי זה י"ל גם לענין ספר הגנוז שזה לימוד מעולם האצילות שבשבילה צריכים התפשטות מהגוף [וכמו ערום של אדם וחוה לפני החטא, שבאמת היה להם לבוש אלא שהיה בבחי' אצילות כמבואר באריכות בספר אדיר במרום].

ולפי זה אתי שפיר גם מה שדנתי במקום אחר (ליקוטי נ נח חלק ה' מאומן, פרק מה הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן) בדברי האריז"ל שמשה רבינו לא זכה להיות כמו מלאך כמו שזכה חנוך. והארכתי בזה, כי לכאורה בסוף משה רבינו זכה לעלות עוד יותר, עיין שם.

אלא שלפי זה יש בלבול גדול בכל בחירתנו, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, אבל הלוא על כל פנים יש כללים, כמו תלמוד תורה כנגד כולם, ולעומת זה גדול המעשה, וכוליה. אבל איך ידע מה תכלית הטוב, כי לפי המבואר יתכן שדבר אחד טוב מאד, עד כדי כך שיהפוך להיות מלאך, ולעומת זה אם יהיה לו עוד מסירת נפש יתירה יבחור במשהו אחר ויקח אותו אפילו יותר למעלה. ובאמת מצינו שהתנאים אמרו לא בשמים היא, שזה ממש כעין דברינו, שמן השמים הראו להם מעלת דבר אחד, והם רצו יותר גבוה.

קפה כי נוסע כאן נחמן ונתן ואם כן הכל שלנו... אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן. ודבר אז מענין קידוש, ע"ש. במקום אחר כתבתי על זה. נחמן נתן בגמטריא מחרת, בסוד מחרת יום הכיפור שנקרא שם ה'. ואחד העיר שהגמטריא של "איש אחד איש אחד" הנאמר בשליחות המרגלים לארץ ישראל, הוא: נחמן נתן. ובגמטריא תרח"ם – ע' בשיח שרפי קודש (ב:רצט) כשספרו לרבנו מה שאמר הרה"צ מבארדיטשוב זצ"ל שבשנת תק"ע תהיה שנת הגאולה, ורמז לדבר תק"ע בשופר גדול לחרותנו, אמר רבנו: תרח"ם גם היא שנה – תרחם איז אויך א יאר. ומזה סמכו על התכלת שהתגלה באותה שנה.

קפט, שלב. ועכשו יש נחל נובע מקור חכמה (משלי י"ח) שאפלו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל משם, כצפור השותה מהמעין הנובע, והבן. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, ע"כ.

ויש להעיר שלכאורה לענין טהרה נחל יותר מעולה מנהר, אז למה התפאר רבינו שהוא נהר המטהר, ושינה ממה שגילה על עצמו שהוא נחל. אלא די"ל גם נהר יכול להיות מעולה כמו נחל (יורה דעה רא:ב), רק שמספק אם רבו הנוטפים על הזוחלים מחמירים לא לטבול בו, אבל היכא שידוע שעקר גדולו הוא ממקום מקורו, אז יש לו דין מעין ממש. ולכן לקח התואר נהר שיש בו יותר משמעות של נקיות אפילו בגשמי.

ויש להעיר עוד שהביטוי הזה "מטהר מכל הכתמים" מצאנו בספר קיצור הכוונות להרמח"ל, כוונות לקבלת שבת, לטבילת המקוה, וז"ל והוא טובל שם ונטהר מכל הפגמים עכ"ל.

בענין שיהיה צדיק יותר גבוה מהתנאים עיין לעיל אות קמא מהשמטות.

קצא. ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

[במסכת סנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא עיין שם, שבזכות הבן האב זוכה לעולם הבא, אבל הבן אינו זוכה על ידי אביו. ועל כרחך שזה באבא בעלמא, מה שאין כן כח הצדיק. ועמש"כ לקמן אות רחצ.]

ולאידך גיסא, עיין לקמן אות רנז: אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

קצד. אמר, מי שמגלה חכמה חדשה בעולם, הינו איזה חכמה חיצונה מחכמות חיצוניות של זה העולם לסוף אין אחריתו טוב ויש לו מפלה על ידי אותו החמכה בעצמה שגלה וכו' וכו' גם בעניני התורה הקדושה שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים הוגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות וכו' וכו'. ע"ש.

ויש להעיר שאכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל (שקלים יד., תענית ח., יבמות קכא:, ב"ק נ.) גם בצד הקדושה שהקב"ה מדקדק עם החסידים כחוט השערה, ודייקא בהענין שלהם, בנקודת החסידות שלהם, נלקו. וכמו למשל נחוניא חופר שיחין, בנו נפטר בצמא.

הרי יתכן שכן הענין של הממציא חדשות, אף כי החדשות הם בחכמה חיצוניות, של מידה ותשמישיה לא בעצם החכם, עם כל זה, כיון שהגיעו להרעיון, להוליד רעיון חדש באותו חכמה, הרי תפסו באותו ענין, ונפלו תחתיה.

קצד – שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה וכו' עיין שם. ועם כל זה מובא בשיח שרפי קודש ב-תרט שרבינו צוה את מוהרנ"ת שישתדל לחדש איזה חידוש בכל יום, וכך נהג, ופעם עבר היום ולא חידש משהו, והתפלל על זה וסחט איזה חידוש מהאצבע הקטנה עיין שם. ועיין בחיי מוהר"ן אות תקכא, ואמר, כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב, ואתם רשאים לחדש בתורה, ע"כ.

חיי מוהר"ן קצה: 'רק בעניני חיצוניות הינו בעניני מאכלים על זה אנו צריכין שמירה שלא נכשל ח"ו' ע' בספר אדיר במרום (עמ' פג) ז"ל ותדע שהנה הס"א אוחזת בבשר האדם. אך אעפ:כ אין לה רשות להכנס שם, אלא אם ניתן לה רשות דרך הפה, שמוציא מפיו דברים לא טובים. כי ודאי הפה הוא מקום הכניסה בגוף, ואי אפשר להכנס אלא בה, ע"כ.

קצו. כשאני עושה תשובה הוא טובה גדולה יותר מעניני תשובה שלכם, כי אני עושה תשובה בפשיטות, שאני מתחרט מאד ומתביש מאד ואני מקבל עלי שלא לעשות עוד בשום אפן, ע"כ.

בספר שמואל (ב:יב:יג) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' [ס – פרשה חדשה] ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. בספר דברי אליהו (תהלים לב:ה) – פסקא באמצע פסוק, ומשמעו כי חסר כאן דברים מה שהיה דוד רוצה עוד לומר. ויש לומר כי דוד המלך עליו השלום היה רוצה לומר כל סדר הודוי וכו' וכו' והנה דוד המלך ע"ה אמר הודוי בלב נשבר כל כך, עד שבתבת חטאתי לבד כבר כלה כח המקטרג, ועל כן הפסיקו נתן הנביא באמצע הודוי ולא הניחו לגמרי, ע"כ. (ועיין בספר בית יעקב (פרשת פנחס) בענין שמיד אחר שדוד המלך אמר חטאתי נתבשר מהנביא גם ה' העביר חטאתך, ופירש כי דוד המלך ע"ה אמר חטאתי ועשה עמי כרצונך ואקבל באהבה כי צדיק אתה ה', ואילו רוב בני אדם מכוונים בוידוי שמהראוי שהשם יתברך ימחול.)

קצו. ואמר שעשה תשובה על זה הדבור שיצא מפיו על העגלה כשנסע עמי מענין רבי נחמן נתן כנזכר לעיל, ואמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך, ע"כ. לכאורה הטעם שיהיה קשה וכבד ביותר על פי ספר המדות, ערך תשובה סב – מי שמגלה סודותיו, אז קשה לדבר הזה להתקיים, ע"כ.

קצז. ואמר כי כנגד רצון השם יתברך אינו נמצא אצלו שוב כבדות ויגיעה בשום עבודה ובשום ענין שבעולם. ואפלו כל היסורין שבעולם רחמנא לצלן כפי מה שהוא יודע מיסורין וכו' היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא יתברך בודאי. כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך הוא מרצה על הכל, ואין שום דבר ולא שום יסורין כבד עליו כלל כלל לא. אבל עקר היגיעה והיסורין שלו היא בבחינה הנ"ל בבחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו וכו' ע"ש.

כעין זה עיין בספר דעת תבונות אות קע ז"ל והנה גם זה יוליד לצדיקים זכות יותר, כי אלמלא תמיד היה האדון ב"ה מעונה את הצדיקים לבד – היה נסיון, אך לא כל כך גדול, כי על כל פנים היו מתנחמים לדעת שהם ודאי צדיקים, כיון שהם מעונים, וכל בן שכל היה בוחר באלה היסורים, שודאי אינם אלא יסורי הצדיקם, כי הרשעים אינם מיוסרים. אמנם רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש וכו' עיין שם באריכות.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רנ ז"ל היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער ויסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת כנ"ל, עיין שם.

ויש לציין גם כן למה שרבינו קבע בשיחות הר"ן מט ז"ל בענין קדוש השם שאמרו רז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו', אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפלו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכו' עיין שם. והרי לפי מה שרבינו העיד על עצמו שכל היסורים שבעולם – כפי מה שהוא יודע מה זה יסורים וכו', הרי פשוט היה לו שכיון שיודע שזה רצון השם יכול לעמוד בהם.

ר. בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בענינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. וכו' וכו'. ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו, ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם, ע"ש.

יתכן שיסוד דבר זה הוא ענין אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז:כט), עיין בספר אדיר ברמום (עמ' תרכח-ט, מכון רמח"ל), שיש עדיין ללכת בדרך הישר, בסוד הזיווגים של גילוי היחוד, רק צריך סיוע גדול בכח חזק (-וכמו שכתב לעיל, עמ' תרכו-ז שלעת עתה אחר החטא דרך המנוחה נסגרה לגמרי, כי על כל פנים יצטרך פקיחות עינים של עול תורה, וחשבונות לשמור הדרך), ודו"ק.

חיי מוהר"ן רב: יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים וכו' (נדרים כב:) אלמלי לא חטאו ישראל לא היה להם רק הספר תורה וספר יהושע. כי שארי נביאים וכתובים לא נעשו רק על ידי שחטאו ישראל והצרכו להוכיחם כמו שפרש"י שם וכו' ע"ש.

ע' ספר אדיר במרום (עמוד ל') שבאמת כל התרי"ג מצות היו שייכים לבהמות לולא החטא וכו' ע"ש.

עיין בקונטרס הוספות לספר חיי מוהר"ן אות מח, הבאתיו בריש פרשת נצבים, שאם היו לומדים לשמה, בקדושה ובטהרה וביראה, והיו עושים מתורות תפילות, היו יכולים להסתפק בפחות, ע"ש, ומה שפרשתי שם, שלכן פרשיות שבסוף התורה קצרות, כי כולם מלאים מיראת השם וכו' ע"ש.

עוד יש להעיר, שכמו שהנביאים הוסיפו ספריהם על התורה, והכל מחמת החטאים, כן חז"ל הוסיפו דינים עם תורות שלמות מחמת החטאים, וכמו שמצינו בפרה אדומה (פרה פרק ג), שכדי להוציא מלבן של צדוקים, גזרו לעשות דוקא בטבול ים, ועל כן גזרו כל מיני גזירות של חומרות יתרות.

רח. במה יש לאלו הקלי עולם איזה שיכות והתקרבות אליו מאחר שבאמת הם רחוקים ומקדשתו מאד מאד בלי שעור ובלשון אשכנז וכו', והשיב לו רבנו ז"ל, במה יש לכם שיכות והתקרבות אצלי, הלא אתם אצלי רק כמו נוצות של הבגד שכשנופח עליהם מיד פורחין ונסתלקין מעליו, ע"ש.

ובאמת המרחק הוא הרבה יותר גדול, כי הרב והתלמיד הם כמו שמש ולבנה, ולפי חכמה חיצונית, יקח יותר מס"ד מיליון לבונות למלאות השמש. וגם לפי המשקל הרי רוב המא"ס שבכל הגלקסי הוא מהשמש. וס"ד מיליון פעמים משקל נוצה אחד, כבר משקל של ששה אנשים.

רטו. ליל שבת נחמו תק"ע באומין אחר קדוש וכו' וכו'. עיין ביותר אריכות בספר שיחות הר"ן אות קנג.

ובענין ירא ושמח, עיין מש"כ שם בשיחות הר"ן אות קנה.

חיי מוהר"ן רטז: על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא, אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס תבאות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא ע"ש.

פאזיא קרוב מאד ל-פז"ק. גם פא – קרוב לענין לרוק בביזוי. עיין מה שהבאתי בזה בליקוטי מוהר"ן יא:ג.

רכב. שבודאי באמת אין חפץ בשום אפן את הדאקטיר, רק שהוא מכרח להסכים לקרא דאקטיר מחמת העולם שאומרים להביא דאקטיר ואינו יכול לשנות דעתם. כי כן היה דרכו, אף על פי שהוא ידע בעצמו שדבר זה אין טוב לפניו, אף על פי כן אם היו אנשים מפצירים לעשות אותו הדבר לא עבר על דעתם. וכן היה בכמה דברים. והוא בעצמו חשב פעם אחד כמה דברים שעשה בשביל רצון אנשים שהפצירו בו לעשות אף על פי שידע בעצמו שלא יועיל וכו עיין שם.

עיין בשיח שרפי קודש ב:קמג שרבינו לא נתן שם לבתו חיה עד שהפצירו, ובאותו ערב בא הידיעה על פטירת אמו. ועיין ענין שלא להתעקש לקמן בהקדמה לאות תל.

ועיין מש"כ במלכים ב:ב:יז-יח ויפצרו בו עד בש ויאמר שלחו וכו' הלוא אמרתי אליכם אל תלכו.

רכג. סמוך להסתלקותו נכנס אליו רבי מאיר ותפסו בבגדו של צמר ואמר ברמיזה, אה מה חזק וכו', ע"כ.

צריכים לברר באיזה שנה החסידים החליפו ללבוש בגדי משי שלא יסתפקו באיסור שעטזנז. וידעתי מסיפור מפורסם על רבי עקיבא איגר שזה כבר היה בימיו והודה להם. ואולי כבר נהגו החסידים באותו עת, וחסידי ברסלב לא נהגו כן, או שרבי מאיר הזה לא נהג כן, וזה מה שרבי נתן מדגיש כאן, ודו"ק.

חיי מוהר"ן רכה: שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם. עיין בחלק ה' מאומן ערך גיהנם, שהוא בגמטריא נ נח, ועמש"כ שם. ועיין עוד שם בחלק ה' מאומן, בערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו, כבר כתבנו בס"ד שפאות עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, אי נמי, הפאות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (וחבר אחד ר.א. דרש בפה-אות, אפילו אמר אות אחת של קדושה, וכן פה-אות בגמטריא הפאות כנ"ל. ר' שלמה קרליבך אמר שהפאות מקשרים המוח והלב). וע' לקמן אות רחצ איך שדוד המלך הוציא את אבשלום מכל השבעה מדורי גיהנם וכו'. וע' בעירובין דף יט שאברהם אבינו מציל מגיהנם כל מי שלא שיקר בבריתו ולבוא על נכרית (והנה הברית הוא סוף הגוף, כידוע בסוד שד"י שאמר לעולמו די, וכן הפאות הם הסוף הקצה של הראש). וע' בספר ברית מנוח, דרך האהבה, נקוד התשיעי ז"ל וכל אדם מישראל שנמול בבשרו וכל מה שעשה אמת שיתן דין ומשפט, ויבא באלו האשות אשר זכרתי למעלה. ועוד כאשר אחד מבני ישראל כשנכנס במקום זה, מפני רב חבה יוצא אש מלפני המציאות, ומקרר האשות לבל יתלהט בתקף האשות, ויושב שם שנים עשר חודש לא בגן עדן ולא בגיהנם, ועל כן אמרו שאין מבני ישראל יורש גיהנם ולא על צד אחר שתחשב וכו' ע"ש. וע' בפירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו (רמ"ק - פרק יד) שכז"ל וכל מי שנימול יוצא אש מן האצילות, והוא אש המקרר את ז' מיני אש אלו וממתקן ושם נידון, אמנם הגיהנם האמיתי הוא למטה בקליפות כנודע, ושם הוא גיהנם לאומות העולם ולפושעי ישראל שלא נימולו, ע"כ.

בספר ברית מנוחה, דרך השכל, שמות של שרי המשמרות השומרים משמרות כחות השם וכו' מספר לט ז"ל והממנה על יציאות הנפש שלא תכנס לגיהנם והוא מן כת השורפים וזה שמו נרגסיא"ל גבור מאד, ע"כ. נרגסיא"ל בגמטריא נ נח נחמ נחמן. אכן הבטחת רבינו להוציא, ואילו המשמעות של כח מלאך זו שלא יכנס כל עיקר. ועיין לקמן בענין אברהם אבינו שאינו מניח ליכנס, ורבינו מציל אפילו לאלו שכבר נכנסו, וי"ל שזה בכח מאומן.

וע"ע בריש ספר אדיר במרום באריכות שמסביר מש"כ שם בעמוד כ' ז"ל ועל כן בעלות רבי שמעון בר יוחאי זללה"ה לאימא בסוד המערה כנ"ל, היה צריך להוציא כל נשמות ישראל מאחיזת התהום שהוא הגיהנם, עכ"ל.

למה צריכים הבטחת רבינו ולא מספיק לסמוך על אברהם אבינו.

בעולם מספרים מעשה מבחור שרצה ליכנס לישיבת בריסק, ושאל אותו הראש ישיבה א.י. למה הוא הולך לאומן, והזכיר את ההבטחת רבינו, אז הראשי ישיבה שאלו אותו מה חסר בהבטחת אברהם אבינו, והבחור ענה לו בחכמתו, שעדיף לו להימשך על ידי הפאות. ויש להבין דבריו בכמה דרכים.

אכן יותר נראה שהבטחת רבינו קאי אפילו על אלו שאינם בכלל הבטחת אברהם אבינו, כי מבואר במדרש רבה (וירא פרשת מח) א"ר לוי לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ומניחן עליהן, ומירדן לגיהנם, הדא הוא דכתי (תהלים נה:כא) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, ע"כ. הרי מבואר שאברהם אבינו לא נותן ליהודי נימול אפילו ליכנס לגיהנם, ורק אם חטאה יותר מדאי אז מורידו לגיהנם. ועל אלו שהם כבר בגיהנם ר"ל קיימא הבטחת רבינו – שבהפאות יוציא אותו, יוציא דייקא, כי כבר עבר את שמירת אברהם אבינו מבחוץ, וכבר ירד לגיהנם.

ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת וירא שהביא מדרש (וכן כתוב בהקמת פירוש הרוקח עה"ת) אברהם יושב על פתח גן עדן וכל הנימול מוליכהו לגן עדן, ואליעזר עבד אברהם יושב על פתח גיהנם, וכל הבועל ארמית והמושך ערלתו מגרר הוא אותו לגיהנם, 'קדקד שער מתהלך באשמיו' (תהלים סח:כב), וכדאיתא ברבה (פרשת צו ט:ה אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות הקב"ה תולה אותם בקדקדיהם לעתיד לבא), ע"כ.

והנה מבואר בזה שאלו שלא זוכים להינצל מגיהנם על ידי אברהם, הם דייקא נתלים בקדקדיהם – שזה בחי' תליה בפאות, כמו שמצינו (ירמיה מח:ה-מה) ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון (והוא כענין חזון בלעם – במדבר כד:יז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ק"ר-ק"ר בחי' מצפ"ץ, שם אלקים מלא ביו"ד, שעל הפאות), ואיתא בכוונות, דרושי ויעבר, דרוש ז', כל א"ל הוא ה"ן וכו' ונמשכין משני פאתי הראש, הרי הם ד' א"ל העולים בגי' קדקד וכו', ע"ש. ולכן אתי שפיר שדייקא אלו שנתלו בפאות שלהם, רבינו יפלטם וימלטם בפאות.

בתנחומא (לך לך כ) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה:יד), למי שאין בו חק ברית מילה, עיין שם. חק בגמטריא נ נח.

רכה. בסוגריים: (וכן אפלו אלו שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש ויסמכו עליו, וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם אשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו וכו' ע"ש.

עיין במכתבי ר' שמשון ברסקי, מכתב צא, ז"ל באמת אם אינם יודעים מדעתו הקדושה, אפילו אם היו נקראים כמה שנים "ברסלבר חסיד" וגם יסעו לאומין, אין שום ממש וכוח בהתקרבות! כי עיקר בההתקרבות אל הצדיק תלוי בהרגשת דעתו הקדושה! ע"ש.

ועיין בליקוטי הלכות, חושן משפט א', הלכות מכירה אות ו' ז"ל כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקדש שלו וכו' ע"ש.

ועיין בשיח שרפי קודש (ב:תשלה) ז"ל כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו 'יוסף פרוניק'? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו', ע"כ.

ועיין בליקוטי הלכות, יורה דעה ב', בהלכות שבועות ב' – בסוף יש הלכות כבוד רבו ות"ח, אות כ', ז"ל וכל מי שנקרא על שם הצדיק הוא נכלל בו ועל ידי זה הוא נכלל בשם ה', וכו' וכו', ועל כן עקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי בחינת בטול הגאות והכבוד שהם בחינת שם ולבטל עצמו וכבודו ושמו נגד שם כבוד מלכותו כי ענוה גדולה מכלם. וכן אי אפשר להתקרב להצדיק והרב האמת כי אם על ידי שמבטל שמו וכבודו בתכלית הבטול ואז יזכה להכלל בשם הצדיק וכו' ע"ש.

והנה אחר שהערכתי כל הנ"ל אחשוב בס"ד לעשות סדר בדברים. והוא כי העיקר הוא להיות כלול בשם הצדיק. אלא שצריכים באמת להיות כלול בשם הצדיק, ולא סתם שיהיה נקרא "נ נח", וזה תלוי בענוה ובביטול כבודו כמו שהבאתי מליקוטי הלכות, הלכות כבוד רבו ות"ח. וזה בחי' תמימות ופשיטות, שאין צריכים שום חכמות כלל, אפילו מי שיודע חכמות באמת כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה מד (ושם הבאתי עוד כמה מקומות שרבינו דיבר על זה), הרי שהעיקר בזה הוא ענוה וביטול, בשלילות הכבוד. ומצד שני מצינו בדברי רבינו שבודאי צריכים לעבוד את השם יתברך עם שכל, כמש"כ להדיא בליקוטי מוהר"ן תורה ס:ו שעבודת השם בלי שכל הוא מוחין דקטנות בלי חיות ואינה יכולה לעלות (ועיין לק"מ רנה מאמין בצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל וכו'), ובבחינה זו צריכים לחפש את רוח הצדיק ודעתו הקדוש שגנוז בספריו (כמבואר בלק"מ תורה קצב).

אלא שלפי דברינו צריכים לדחוק מש"כ ר' שמשון שלא הזכיר הענין של ענוה וביטול שעל ידם יכולים באמת להיות נכלל בשם הצדיק, אפילו בלי לדעת השכל הנמצא בספריו, וי"ל שכיון שבאמת אי אפשר להאדם לדעת ולשער כמה זכה לבטל כבודו ולהתבטל לצדיק, ע"כ צריכים לקבוע במה שכן יכולים קצת לשער, והוא הרגשת דעתו הקדושה.

וע' בתורה נט, יד ושם, השם הוא בחי' כבוד, ויד שהוא המשפט והוא הריבוע בגו העיגולא, והוא עיקר הכח כמבואר שם, ושרשו בחכמה ככתוב שם. וצריכים לדחוק שזה רק בשרשו, אבל למעשה העיקר הוא הס' שזה למעשה להלכה מה שמבטל את האיסור.

ויש להדגיש לאידך גיסא, שצריכים להגיע לאומן, וידוע שסבא ישראל גילה לאחד מי היה בגלגול הקודם, והוא שאל את סבא אם היה ברסלבר למה היה צריך לבוא בגלגול, הלוא רבינו פעל שלא לוקחים מאנשיו קודם גמר תיקונם, וסבא אמר לו על שלא היה באומן. ולכאורה צריכים לאמר שהיה לו את האפשרות. וגם לכאורה צריכים לאמר שהסכים לבוא בגלגול כדי להגיע לאומן, דאם לאו הלוא רבי נתן קיבל מרבינו שיש להתעקש וכו'.

רכו. שמעתי מרבי נפתלי שאמר באומין: כצאתי את העיר אפרש את כפי. כצאתי את ע"ה בגמטריא כתיב נ נח נחמ נחמן מאומן. העיר בגמטריא נחמן מאומן. אפרש את כפי בגמטריא הפתקא יד"א (ישראל דוב אודסר) נ נח נחמ נחמן מאומן.

כצאתי את העיר אפרש את כפי: בגמטריא לכתב נ נח נחמ נחמן מאומן נחמן מאומן פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה שמעתי מעמוס לוי איך שרואים בין הי"א שורות של הפתק כדמות עשר אצבעות, וגם סבא הראה לו כעין זה לענין קשירת רצועת התפילין של יד על הזרוע [ועכשיו שמעתי ממוריס נ"י שהרבה פעמים סבא אמר להחברים לשים לב – שהשורה ראשונה היא למעלה ואחר כך יש חמש זוגות, והיה חוזר על זה כל פעם]. ואתי שפיר שהפתק שחתום מאומן, מרומז במה שרבינו אמר שביציאתו מאומן יפרוש כפיו.

רל. ספר רבי נפתלי שאמר רבנו ז"ל שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו יראת שמים והיה להם התבודדות וכו', ע"ש.

והנה מצאנו אצל רבינו וגם אצל רבי ישראל קרדונר ועוד שהקפידו מאד להסתר מהעולם יציאתם לעשות התבודדות, וכאן רבינו אמר דווקא שהבני הנעורים ילכו ביחד, ועל כרחך יש בזה כמה בחינות, ואכמ"ל.

ועיין בערך התבודדות מש"כ בסכנות שיש בהתבודדות, ובפרט מה שהבאתי מספר צוואת הריב"ש להיות עם עוד חבר.

רלג. ואין חלוק אצלי בין זכר לנקבה, אני רואה התאוה כמו שאני רואה אותך ע"ש.

אין חילוק דהיינו לענין התאוה, אבל בודאי חלוקים הם לגמרי, וכן מבואר במסכת סוכה (ריש נב.) שאפילו לעתיד לבוא בזמן שאין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד (וע"ש מה שהבאתי מהמכתב מאליהו שדחק לפרש שזה רק בגלל שהורגלו בחטא), ויש איסור להסתכל בנשים אפילו בלי תאוה, ור' חיים ויטל כתב שמי שלא ראה צורת נשים מ' יום יכול לראות על כלי אם היה טבול. ועיין בריש ספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האר"י, שכ' (נראה שהמסדר המדפיס הכניס את זה משום צדיק אחר) ז"ל כי העינים הם מבוא אל הצורות המתדמות אל השכל תחלה יצייר הדבר ההוא בדעתו ובשכלו. והנה הצורה ההיא מצטיירת שם. ואם הצורה ההיא מן הדברים פחותים מוגשמים וגסים המתדמים אל השכל יורידוהו ממעלתו, כמו שאסור להסתכל בנשים, שאף שאם לא ידמה בשכלו לעבור עבירה, סוף סוף יצייר בשכלו הצורה ההיא ויהרהר מה שאין ראוי אף אם לא יפעל פעולה רעה. והטעם כי הצורה המצטיירת בשכל תפגום הנשפ או יתקננה וכו' ע"כ. אכן יתכן שרבינו אומר שאפילו נזק כזה מהסתכלות בצורה לא יגיע לו, כי הוא מרומם מכל הצורות של עולם הזה, ויש להבין את זה בכמה דרכים.

רלד. אמר רבנו ז"ל שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדין אותו ואף על פי שמעבד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדין נשאר קצת שמץ מהם ועדין התאוות כרוכים אחריהם קצתץ גם אמר כבר שצריכים לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו וכו' ע"ש.

עיין ע' תכשיטין של השכינה (רמח"ל, רזין גניזין, בושם לבשמא תכשיטין אלין, עמוד שיד) ז"ל אבל בגין דתסתלק לעילא לאתחברא בבעלה ותהא לרעוא קמיה, תיקונא אחרינא אצטריך, ורזא דא וריח שמניך מכל בשמים. דהא בתר דאתקשטת ההיא כלה, בושם אצטריך לבשמה לה. ואם תאמר אמא דא. אלא תא חזי הא אוקמוה רבנן, בושם שמשיר את השער ומעדן את הבשר (שבת פ:). דהא אע"ג דתכשיטין אתעבידו, עם כל דא ההוא רע לא אתעבר לגמרי, דהא רשימו זעיר אשתאר. רזא דיליה שער מסטרא דעשו דאיהו איש שעיר. ולית תיקונא לאעברא ליה אלא בבושם, דאיהו נהירו דנחית מאי' עילאה, דתמן הרי בשמים אשתכחו. ובזמנא דנחית לתתא אתעבר ההוא שער, ונפל לתתא לעומקא דחשוכא באתר דיליה. בגין כן שמשיר את השער. וכדין ומעדן את הבשר. דהא עד דאינון שערין אשתכחו גרמין חשוכא. ובגין דא לית עינוגא אלא לנשמתא מסטרא דלגו דתמן לית חשוכא. אבל מסטרא דגופא לא. אבל בזמנא דההוא שער אתעבר בחילא דבושם דא, כדין עינוגא אשתכח לגופא נמי. דהא ההוא שער דהוה חפי על עינא אתעבר, ויכיל לאסתכלא לכל סטר לאתענגא בנהורין עליאין. ומעדן את הבשר ודאי. בההוא זמנא אתמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחידו וגו' (ישעיה מ:ה). בשר דייקא רזא דא עינוגא דגופא כמא דאמינא, עכ"ל ע"ש.

חז"ל גילו שמלאכים שבאים לעולם הזה צריכים לטבול יותר מג' מאות פעמים (שפ"ה?) בנהר דינור כדי להסר הריח של עולם הזה כדי שיכולים לשוב למעלה.

חיי מוהר"ן רלח: שאלה אותו אמו 'מה מדרגתו בעבודת השם השיב לה מה אני אמר לך אני סר מרע באמת', יש לציין שבספר סדר הדורות חדש האריך לפרש שעיקר הדרך שגילה הבעל שם טוב זה להיות סור מרע ועשה טוב ע"ש, ועי' לקמן אות תמז (וע' בפירוש רמד"ו על איוב הבאתיו בערך אחוריים, וע' בספר אדיר במרום עמ' עו).

רלח: אני חי עכשו רק עם החמה תחיה את בעליה (קהלת ז). ואמר לה עוד, יש אצלי אנשים כאלו שיודעים דברים כאלו שיכולים לחיות בהם בלא אכילה ושתיה וכו' ע"ש.

והנה האריז"ל פירש מש"כ בפרשת עקב (דברים ח:ג) כי לא על הלחם, [אלא] לבדו [רק מהשם יתברך] יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. 'לבדו' בגמטריא מ"ו, שהוא מילוי שם ע"ב, והוא בחי' החכמה.

רמ. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין דמב לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם, ע"כ. יש להעיר ש'דמ"ב' הוא השם הס"ה של הע"ב שמות.

רמ: ז"ל ובסעדת שחרית היו מספרין העולם לפניו ז"ל איזה שיחות חולין ולא הוטב הדבר בעיני הרב רבי יחיאל. ובמוצאי שבת נכנס לחדרו של רבנו ז"ל ודבר עמו מזה ואמר לו רבנו ז"ל האתה זוכר כל הספורים וכו' וכו' ע"ש ע"כ. הרי איך שרבינו היה מצרף אותיות של כל הדיבורים לצירופים עליונים (וע' תורה יב ותרה רכה). אכן יש להעיר שהלוא רבי שמעון בר יוחאי השתיק את אמו מלדבר בשבת, ולא בחר לצרף הדיבורים שלה לצירופים עליונים. [ועיין בתנא דבי אליהו רבא פרק כא ז"ל מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכער. ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהן מדברים דברים יתרים ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם, שנאמר (דברים ד:ט) רק השמר לך ושמר נפש מאד וגו' עכ"ל. ויש לחלק בכמה וכמה דרכים ואכמ"ל.

וע"ע שיחות הר"ן קפא.

הדרך של רבינו הוא תמימות ופשיטות, ולכאורה טענת ר' יחיאל צודקת, שמפאת קדושת שבת היו צריכים להיזהר מדבר דברי חולין ובפרט בשולחנו של רבינו. ואולי יש הוכחה מזה שכיון שרבינו הדגיש שהעיקר בשבת הוא להיות בשמחה גדולה, על כן מותר קצת לדבר שיחת חולין וכדומה, ועדיין צ"ת.

רמא: שמעתי בשמו שאמר מתי יש לי התבודדות ואמר שבשעה שכל העולם עומדים סביביו והוא יושב בתוכם אז יש לו התבודדות ע"ש.

עיין בספר חרדים (דף ע"ב ע"א – חק לישראל פרשת שמות יום ג') שכז"ל כשאני בין העם כיון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו ועוד אין משגיח תמיד בי להטיב לי רק הוא לבדו ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים כי כלם כאין נגדו ואני והוא לבדו עומדים, והיינו דכתיב (מלכים ב:ה) חי השם אשר עמדתי לפניו, וכתיב (בראשית י) התהלך לפני, עכ"ל.

ועיין שם דף מח ע"א (חק לישראל מקץ יום ב) את האלקים התהלך נח, שהיינו שהיה מתבודד עם יוצרו ואין לו חברה עם בני אדם, אי נמי מרוב הרגלו בהתבודדות, אף שהיה בתוך בני אדם לא היו מטרידין דעתו, כי היו כלא היו בעיניו, והיינו דאמר המשורר, בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכוף ראש וקומה, כלומר ואין חברתם מטרדת אותי להתפרד מחשבתי ממך, כי כל העולם עדרי צאן והוא יתברך הרועה לבדו ומשגיח על כל פרטי ופרטי וכל פרטי אין לו להשגיח אלא על הרועה כי הכל שוין לפניו ואין יתרון לזה מזה, והיינו דאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב) ה' רועי לא אחסר כי איני חסר כי כלנו שוין, וכמו כן הוא רועה אותי בפרטות כמו לשאר ברואיו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, ואין מי שיוכל להזיקני בלא רשותך, ומי שמכה היא רצועה ושבט שהרועה מכה אותי בה, על דרך (ישעיה י) הוי אשור שבט אפי, וכתיב (שמואל ב:טז) ה' אמר לו קלל את דוד, ואם כן שבטך ומשענתך המה ינחמוני, ע"כ.

ובספר צוואת הריב"ש (אות סג) כז"ל לפעמים כשהוא דבוק יכול להתבודד עצמו אפילו בבית שיש בני אדם, עכ"ל.

רמג בהשמטות: 'שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו לשון הרע, מאחר שבאו הדבורים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי. ושאלתי אותו: הלא אמרו רבותינו ז"ל ברית כרותה ללשון הרע וכו' השיב: וכי משום הא הוא חיוב גדול על הכל שלא לעמד בזה. הינו, כי אעפ"כ יש אחד שיכול לעמד בזה, כי אצלו נעשה מלשון הרע ענין אחר לגמרי ע"ש.

והנה דבר פלא זה באמת מבואר להדיא בספר אדיר במרום על האזנים של ארך אנפין, ע"ש עמ' קעא ז"ל שהאזנים סתומות בא"א מפני שאינו עומד להשתנות בהנהגתו לפי התחתונים. כי הסדר זה הוא בז"א, שיש בו חסד ודין לפעול שניהם בזמניהם. אך פעולות הא"א כבר שמעת שהוא להחזיר הדין לחסד, ולא יפעול דין לעולם. אלא אדרבה, הכל תלוי אם יתגלה הא"א או לא יתגלה, כי כל פעם שהוא מתגלה ממתק וכו' אך ודאי שמי שיזכה שיגיע אל האוזן ההיא גילוי האוזן, מיד יהיה הקול נידון לטובה ומתקבל לרצון, אפילו היו עליו קטרוגים הרבה שלא לקבל וכו' (עמ' קעב) אבל בא"א אינו כך, כי אין פקיחת אזניו אלא לטובה וכו' ע"ש.

רמו. תאמרו לה שיש לה אבא שהוא כזה חדוש לא היה ולא יהיה, ע"ש. עמש"כ לקמן אותר רסז, בענין כמוני ממש.

רנא. ולא מבעיא ישראל קדושים אלא כל האומות העולם כלם אני יכול להחזירם להשם יתברך, והייתי יכול להוליכם סמוך לדת ישראל. אך דיו לעבד להיות כרבו, ע"כ.

כתוב בדברי הימים (ב:ו:לג) ואתה תשמע מן השמים ממכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך וליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי. הרי המושג הזה שהגוים יהיו כעם ישראל.

ספר ישמח משה, פרשת יתרו: אמות העולם, אף אם היו מקבלין (-התורה), אין הועלם מתקים בקבלתן, והא דחזר ה' יתברך על כל אמה ולשון, לא שיקבלו הם לבד, רק שיקבלו גם כן בדרך טפל, כמו שיהיה לעתיד כמו דכתיב (ישעיה יד:א) וספחו על בית ישראל, והינו לשון טפל, וכמו שפרש רש"י במספחת, כמו 'ספחני נא' (שמואל א:ב:לו), כי התורה אי אפשר להקבים בם לבד, כי הם אינם ממנה, ע"כ.

רנב. אמר שאצלו הרצוא אינו שום עבודה אצלו, ועקר העבודה והיגיעה אצלו היא בחינת השוב וכו' ע"ש.

עיין בפירוש מהרח"ו לספר יצירה (א:ח) שכז"ל כי רצו"א חשבון נוריאל (כמו שאיתא בזוהר, הובא בליקוטי מוהר"ן תורה יג) מצד המלכות, ושו"ב חשבון של שד"י בסוד מט"ט מצד הז"א, והוא סוד יחוד קב"ה ושכינתיה, עכ"ל. הרי שבחי' שוב יותר גבוה מבחי' רצוא.

רנז. אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

עיין מש"כ לעיל אות קצא - ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

רסו. כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. ע' מש"כ במסכת פאה (ירושלמי פ"ח) על טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין.

כבר מבואר במקום אחר שנשמת רבינו הוא מחלק נשמת אדם הראשון שפרח ממנו טרם שחטא. והרי הרמח"ל כותב (אדיר במרום תקפט-תקצ, מכון רמח"ל. שפט – ספינר) ז"ל וזה הכלל יהיה בידיך: כל מה שיעשה אחר כך בימי מלך המשיח, היה יכול אדה"ר לעשותו ביום שנברא. כי רק זה היה פרי חטאתו – להאריך עליו הזמן וכו' עכ"ל. וכיון שרבינו הרי לו נשמת אדה"ר ממילא מבואר שהיה לו הכח של משיח.

רסז (כז): שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחידה דרוח, וכן כיוצא בזה בכלם; והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ע"כ. ע' בזה בספר קנאת ה"צ להרמח"ל ח"ב פרק עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר שלכאורה יוצא שרבינו השיג להיות המעטר להמשיח (וכמו שהאבות ודוד המלך בעצמם הם יהיו מעטרים למשיח ע”ש. ודו”ק בסיפורי מעשיות, למשל לענין הקבצן החרש שמגלה את הגנני ואכמ”ל), ובזה יש להבין מה שסבא אמר (ישראל סבא פרק רק בטחון) שמשיח יהיה תלמיד של רבינו. וכן ע"ש בספר קה"צ בפרק הקלקול על ידי חטא אדה"ר והתיקון ע"י התורה ובית המקדש, שכתוב שם שאותו חלק של היחידה שיהיה מעטר להמשיח, פרח ונמלט בחטא אדם הראשון, שזה ידוע לנו על נשמת רבינו הקדוש.

[והנה בענין שורש נשמת רבינו הקדוש עיין בשער הגלגולים הקדמה ז' שבו מבואר השורש של נשמות בחי' ינוקא, ובחינות נשמות חדשות, ואיזה נשמות יכולים בחייהם להשיג תכלית נשמה לנשמה דאצילות, כי יש שנמנע מהם לגמרי, ויש שיכולים רק בקושי על ידי הפקדת נשמתם והחלפה בעת השינה, ויש שמקבלים הרוח רק בגיל י"ג והנשמה מבן כ', שבודאי רבינו השיגה בעוד בקטנותו, ואכמ"ל. אכן צ"ע ממה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (קסה) שכל אחד יכול לבוא למדרגתו להיות כמוהו ממש, שלכאורה לפי דברי האריז"ל הנ"ל ממש אי אפשר שסתם בן אדם – ורובא דרובא דבני אדם – ישיג מעלות הנר"נ, ובפרט כפי מה שרבינו גילה שהוא השיג יחידה שביחידה, שזה בעצמו צע"ג מדברי האר"י, וכל שכן פלא מופלא מאד להגיד שכל בן אדם יכול להשיגה. ולכאו' מוכרחין לומר שהכמוני ממש, זה רק לענין דברים מסויימים בשיעור קומתו ז"ל, ולכאו' לא תהיה רק בעיבור נשמת רבינו בעצמו, כמבואר בשער הגלגולים כי כן הדרך שכל דור יש כמו משה ואהרן וכו', כי נתעברין בתוך הצדיקים, אכן גם מבואר שם בריש הספר שהחלק שמתעבר זה רק דרגות שהצדיק כבר עבר עליהם. ובכל הענין הזה יכולים לפלפל הרבה ואכמ"ל. וע"ע בפירוש מה שאי' בתוספתא סוף מסכת כריתות שמלמד שמשה ואהרן היו שקולין זה כזה, שעל כרחך זה לא שיקול ממש, ולכן הוא לא נמנה במשנה שם, ועיין בזה במש"כ בס"ד בערך מסורה בברסלב סוף אות א'. ויש להעיר שרבינו גם כן אמר (בשיחות קסג) 'ואתם ורבי יעקב יוסף אם תרצו אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי' הרי שודאי יש חילוק בין הכמוני ממש שכל אחד יכול, ולהכמוני הזה, או על כל פנים בדרך להשיגו. ובספר ימי מוהרנ"ת (אות סד) ז"ל מהתסלקות פלא וחדוש נורא כזה אשר לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו כאשר אמר בפרוש כנרשם במקום אחר (לעיל אות רמו), ע"כ. וע”ע בעמוד הצדיק מר' יצחק בריטר ז”ל 1080 בספר זה, שכז”ל אין להאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק, ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה נוטל, כי זהו ענין של מפורסם של שקר שהובא בלקוטי מוהר"ן, כי אם כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות, ע”כ. והרי מבואר לכאו' שצריכים לפרש יותר על דרך מש"כ בערך מסורה בברסלב אות ז, שהאדם ישיג מה שישיג לפי נשמתו, אבל לא יכנס לענין של רבינו].

שוב מצאתי יסוד דברי רבינו הקדוש בדברי האר”י (שער הגלגולים הקדמה לו ד”ה ונחזור לענינינו) שכז”ל לפי שהיה ר' עקיבא יכול להשיג יותר ממשה לסבת הנז”ל, כי הוא מקין ומשה מן הבל וכו' אין בו יכולת להשיג רק עד כתרי אותיות וכו'. האמנם אחר כך משה רבינו ע”ה השיג הכל על ידי מעשיו העצומים עכ”ל הרי מבואר שעל ידי הגדלת המעשה אדם יכול לבוא להשיג אפילו למה שלא היה ראוי לו להשיג לפי שורש נשמתו. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד].

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח, וכן כיוצא בכלם, והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל [וכן בפשטות אפילו בהשגת חיה לא תהיה שינה, כמו דוד המלך שלא היה יושן יותר מששים נשימות]. ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו. וכן עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון נד (עמ' שסב) שכז"ל ומשה אף על גב דלא זכה אלא לחיה, אבל סטרא דא (של היחידה) נמי הוה קאי עלה למפרק להו לישראל, עכ"ל.

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה. עיין בספר עמק המלך (א:ד) ז"ל וממנו (-מהכתר), באה סוד יחידה לכל צדיק אחרי מותו, בגן עדן, כי העולם הזה אי אפשר לו לסבלו מפני רוב קדושתו ע"ש, ושם בהקדמה שניה פרק ה' ז"ל 'נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל, דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא הוא עתיקא קדישא, וכלא אחיד דא בדא', והוא הקצה האחרון צרור החיים, י"ג נהרי אפרסמונא דכיא, שיזכה אל סודותיה הלומד החכמה הזאת. כשילך מעולם הזה להשיג סוד יחידה, המתקשרת בשאר פרצופי הנשמה, וחפפת עליה, מה שאי אפשר לו לקבלה בעולם הזה, כנודע בחטא אדם הראשון שנתכפפה קומתו, ופרחה ממנו יחידה, שאין עולם הזה יכול לסבלה, עכ"ל. ועיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז, ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש). וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ' שלח קע''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אדם הראשון כמ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז''ל בפ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ''ש שם פל''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב). ואז המחשבה מושגת עכ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ''ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא' נקרא' כנ''י:

הגהה: ונקראת בתו''הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז''ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ''י. וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע' הק''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע''ח שער ר''ח פ''ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל''א ב' ושם רל''ח ריש ע''ב ורנ''ב סוף ע''ב. וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל (ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, וכמו שכתוב בספר חיי מוהר"ן (אות רצד) ז"ל שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל [– אלא שצ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו. וע"ע אות שג, שכמה מאנ"ש היו מופקדים להסתכל ברבינו תמיד, ואילו האריז"ל הזהיר את מהרח"ו על שלושה פעמים לא להסתכל עליו מחמת השראת השכינה, ומהרח"ו ניזק בעיניו]. ואולי זה נכלל בכוונת רבינו במה שאמר שיש מדרגות שאי אפשר להשיגם בלי מחלוקת (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה סא:ד שיש צדיקים שיש עליהם מחלקת בבחינת והוא חטא רבים נשא).

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז, ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור (הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה). כמ''ש בע''ת שער הצלם פ''א. ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע. בהקדמת הרח''ו ז''ל. ובשער השמות פ''א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו'. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה''ק. וכמ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז''ש הכתוב (איוב ל''ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה''ק:

ומ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג''ר של הרוח במוחין שלו כמ''ש לפנינו אי''ה:

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז.

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין, והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בגופם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים, שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות, והיעבתוהק"א.

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות, זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז, שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי. כי בדבר שזדו עליהם, מה שהמתנגדים העלילו לא לעשות יותר מדי עסק כביכול מהצדיק שלא לעשותו אותו אלוה, שהוא חשש כמעט להיפוך מדברי חז"ל שהזהירו אדרבה שיהא מורא רבך כמורא שמים, ומנא בדו להם חששות כאלו, אלא שבמומם פסלו, כי הן הם שאוחזים שנשמת הצדיק הוא אלקות ח"ו. ולאחר עוד עיון בדבריו נראה שודאי הוא דייק לכתוב גם כן שזה רק במאורות כן, אלא שהוא קבע שמשה רבינו השתלט על כל הבי"ע ובזה הוא עלה להיות איש אלקים. ואילו היה אומר מצד צדיק גוזר או שאר פירוש ניחא, אבל הוא קבע שכאילו נשמתו עוד יותר וממש אלקות, ואין זה אלא תימא חמורה כנ"ל. ובכלל מכאן רואים איך שהוא ז"ל בא למסכנתו שלימוד תורה עוד יותר מתפילה והכל, כי הוא קבע שנשמת אדם בשורשו הוא ממש אלקות ח"ו והתורה נמשך ישר להאדם משורש נשמתו, אפילו שלא זוכים אלא לנפש או רוח שרק מתנוצץ לו התנוצצות של הנשמה להאיר לו את התורה כמו שהוא מאריך לבאר כאן, אבל זה בא ישירות משורש נשמתו שהוא ממש אלקות ח"ו, ולכן בודאי אין דבר יותר בטוח ויותר חזק. אבל ברגע שמבינים שאדם ונשמתו הם נבראים יש מאין ואינם אלקות ח"ו, הרי האדם תלוי עכשיו וצריך עוד לקבל את התורה מהשם יתברך, ואכן הרבה עדיף לא להתקשר קודם להשם יתברך בתפילה וכמו שר' חיים וויטל כותב מהאריז"ל החילוק בין אחרית הדורות לבין התנאים, ועוד שאר ענינים של חשיבות התפילה על הכל.).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (תט-תי) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש (וכעין לשון זה תמצא בספר קיצור הכוונות לרמח"ל, בסוף הספר בפרק כוונה כללית עמ' קצז-ח ז"ל בהילכ קודש הקדשים בו תלוי היחוד, כי גם הרוח שבו הוא סתום הרבה, שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו, אע"פ שהוא נפרד ע"ש). הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות. וע"ש שהמשיך ז"ל ושרשה למעלה – בסוד לבושי שאר הספירות דאצילות וכו' ע"ש, היינו שיש לנשמה שרשים באלהות, אבל בע"כ היא עצמה אינה אלא נברא.

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל, ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. ובפשטות הכוונה שנשמות ישראל מושרשים למעלה מעולם האצילות, וכמבואר בקל"ח פתחי חכמה, פתח מב. (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות, ועיין שם שכתב על היכל קודש הקדשים שבעולם הבריאה: שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו אע"פ שהוא נפרד עכ"ל, והוא קצת פלא, כי בכל מקום כתב שאין שום הערכה ושיווי בין בורא לנברא. ואכן כן כתב בספר אדיר במרום וביתר ביאור (עמ' תח, מכון רמח"ל) ז"ל כי הנה הנשמות הן נקראות 'חלק אלוה ממעל', והן יותר מן המלאכים, כידוע. והן נגזרות מצד העצמות במציאותו כנ"ל, וכך הן צריכות להדבק בו, וזה סוף תענוגן. אך האמת הוא ג"כ, שבהיותן בסוד זה לא היו יכולות להיות בעלי בחירה, כי לא יפול בהן שינוי לפי מציאות זה, אלא השוואה בלא שום חילוף, כמו שיהיה לנצחיות לעתיד לבוא. ולכן הוצרך שיתפשטו במדרגה מקרית להן, שלא תהיינה שם לעולם. אך לעשות זה הוצרך שיוכן הדבר במאורות תחילה, ולכן הוצרך שיהיו המאורות מתלבשים במלאכים. ועיקר ענין זה הוא במט"ט, שנאמר בו 'כי שמי בקרבו' (שמות כג:כא). וכן מתפשט גם כן בשאר המלאכים. ואז ניתנה הנשמה תחת המלאכים, והוחק לה להיות מתלבשת בגוף, אמנם לא לקבע וכו' וכו' והנה אחר שעשתה הנשמה את שלה בגרותה זה, אז תשוב למקור העצמי בסוד העדן. ועם כל זה לא לעולם, כי אם לע"ל תהיה בסוד עדן לעולם, אך עתה איננו אלא לפרקים וכו' ע"ש כל דה"ק. והנה לפני זה הרמח"ל ביאר שני מציאות של הספירות, מציאות א' העצמי, שאינו מושג, והוא סוד עדן. ומציאות ב' הוא המצטייר לפי בחינת העין הרואה, והוא נקרא נהר והוא סוד ההשגה באמת ע"ש. והרי מבואר שהנשמות הם מבחי' מציאות א' של הספירות, ומובא שם לשונו בדרך ה' (ד:ב:יב) 'מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו'. ומשמע מדבריו שמה שהנשמה בחי' נפרד זה אינו אלא מקרית לזמן מסויים שהנשמות מצומצמות תחת המלאכים. ולפי זה שוב מתברר שהנשמות באמת מעלתם, בשרשם הנצחי, גבוה ממציאות ב' של הספירות. ועוד עין בספר אדיר במרום (עמ' תקיג, מכון רמח"ל) ז"ל סוד כל ענין הספירות הוא התורה, וזה ענין קידום התורה לכל. כי מה שהוקבע בנטיית הרצון (-כתר עליון, בריש ראשית כל המציאות אחר האין סוף ב"ה) היה דוקא ענין התורה, ובסודה היה הכל הולך ונעשה. והיא עצמה ענין האומה הקדושה, שנאמר בה (זוהר ח"א כד.) ישראל עלה במחשבה, כי בסוד המחשבה הזאת (-של חו"ב שלפני הצמצום) הם נמצאו ליסוד ושורש אל כל המציאות. וזה ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם (בראשית רבה ח:ב) וכו' ע"ש, והרי להדיא ששורש ישראל הוא למעלה מעולם האצילות.

ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל). ועמש"כ על לקוטי מוהר"ן תורה מט.] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא-ב, רמד) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק, שהוא אלקות מבחי' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, רסב. ושם (עמ' רסג) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

ולפי הטעות החמורה המבואר למעלה, ממילא מובן איך באים למסקנות שח"ו כל התפילות אינו שוה לחידוש אחד של תורה וכו' כידוע בשיטתיה של הנפש החיים, כי לפי הטעות החמורה הנ"ל הרי האדם בעצמו ממש בשורשו אלקות, ואילו התפילה הוא רק תשוקתו להשם. ואילו לפי האמת כל סיכוי של האדם הנברא לזכות לאלקות בעיקר אינו אלא דרך תפילה, ועוד הרי התפילה בעצמה היא השכינה.

וכן מבואר מה שהמתנגדים מאשימים את החסידים שעושים יותר מדי ענין מהצדיק ואפילו אומרים שח"ו עושים מהצדיק ע"ז, כי זה ממש בחי' כל הפוסל במומו פוסל, כי זה הטעות החמורה הנ"ל שלהם כנ"ל שהאדם בעצמו בשרש נשמתו הוא כבר אלקות ח"ו, ואדרבה רק החסידים אמונתו נכון בטוח בה' בוראם ויוצרם כי הם אינם אלא בני המקום ב"ה.

]שוב הראו לי מש"כ הגר"א בסוף פירושו לספרא דצניעותא ז"ל כי קודם שחטא אדם הראשון היה גופו בסוד כתנות אור, ששורשם מהאור של עולם הבריאה, ולאחר שחטא אדה"ר נעשה גופו בסוד כתנות עור

ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

ועוד יש לפרש בזה המשך הלשון בחיי מוהר"ן רסז – והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ואמר: נמצא, שאני יודע 'מעט' וכו' ע"ש. שמאחר שהשיג היחידה, הרי השיג המעט שנחסר למשה רבינו משער החמישים כמו שאמרו רז"ל עה"פ ותחסרהו מעט מאלקים.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

אמר: אני אשיר שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (אמר המעתיק: עי' בלקוטי מוהר"ן בהתורה בא אל פרעה חלק א' סימן ס"ד, ובלקוטי תנינא בהתורה תקעו תוכחה סימן ח), עכ"ל.

עיין יחזקאל ב:י.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים אות לח הביא מהשל"ה פרשת ואתחנן וז"ל לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כלם... ואת עצומים יחלק, פרוש הוא יקבל חלקו מהקב"ה ממש. ושאר הצדיקים יקבלו על ידיו (ע"כ). ותראה בעיניך שיש לבאר שזה (זה) מאמר רבנו ז"ל שיש לו נגון לשיר, אשר יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (ושזה ענין מה שאמרו חז"ל שר לא נאמר אלא ישיר) כי כבר נודע ומובן... שכל שכר המקוה להצדיקים הוא באמצעות הנגון שיתער לעתיד, ע"כ.

בענין שצדיק יכול ליתן עולם הבא, עיין חיי מוהר"ן רח"צ ומש"כ בתענית דף כט..

פעם אחד הרים ידיו עד כתפיו והורידם מכתפיו ולמטה ואמר כל [הצדיקים] הם אצלי מכאן ועד כאן, הינו מכתפיו ולמטה וכו' ע"ש.

עיין במסכת נדה (כד:) אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון וכו' וכו' ע"ש.

רסח. אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי וכו' עיין שם. עיין מש"כ לקמן אות תצט.

ערב. פעם אחת יצא מפיו הקדוש על עצמו ואמר בזו הלשון, אני סבא דסבין וכו' ע"ש. שמעתי, סבא הוא רבינו נחמן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה לאחרונה רבים התחילו לאמר שמזה מוכח שרבינו הוא אותו סבא דסבין שדיבר עם רשב"י בזוהר (והוא היחיד שקרא לרבי שמעון, שמעון סתם וכו', עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה יג). ולא נראה לי כלל. ובתיקונים חדשים של הרמח"ל מפורש שסבא דסבין הוא אדם הראשון (ועל זה טוענים שהלוא רבינו הוא החלק מנשמת אדם שפרח ולא חטא), והוא כן קורא לרמח"ל רבי רבי, כמו כל הנשמות והמלאכים. ובעיקר מצינו בזוהר שסבא דסבין הוא כינוי לאריך אנפין, וכמבואר טעם הכינוי בספר אדיר במרום. ולכן נראה שכל נשמה שהוא מקביל לבחי' זו של אריך אנפין יהיה נקרא סבא דסבין. (וכעין זה לקמן באות תקסג, שבימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה וכו' ע"ש, ולכן בקל יש להבין שבימי רבינו הוא הנקרא סבא דסבין, ובימי רשב"י היה נשמה אחרת. וכן עיין בפירוש הרמח"ל על סבא דמשפטים (נדפס בספר גנזי רמח"ל) שמה שכתוב בזוהר שהאבות גלגולים של אדם הראשון, אין הכוונה גלגולים ממש, אלא מקבילות לאותם בחינות, עיין שם).

רעג. שלא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ע"ש. כל זה רק לענין הנהגות ועסקי העולם, אבל לענין מצות פשוט וברור שצריכים נעשה ונשמע, קודם לעשות באמונה ואחר כך זוכים לדעת הסוד (ע' למשל לקוטי מוהר"ן תורה צא).

בריש ספר שבחי הר"ן מסופר ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

והנה המסתכל בכתבי ובכוונות האריז"ל יראה גודל הענין לטחון האוכל דק היטב היטב. וצריך לומר או שרבינו השיג כוונות אחרות כפי רצונו דוקא לבלוע, או שמעשה זה של הבליעה היה עוד בקטנותו קודם שבא למנוע את עצמו מלעשות שום דבר בלי לדעת סודו. אי נמי, כאן הסוד ברור וידוע לכל יודעי ספר, ורבינו דוקא בחר לא לעשות דרך הסוד, והוא יוצא מן הכלל.

חיי מוהר"ן רה"ע (לה): העולם סוברים שכשיבוא משיח לא ימותו, לא כן הוא אפלו משיח בעצמו גם הוא ימות, ואמר זאת ברבים, ע"כ.

ע' תנא דבי אליהו רבא פרק ה' ז"ל אבל לאחר השעה כשיגיע ימות בן דוד ויתבטל מלאך המות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל אמות העולם אומרים 'אשרי העם שככה לו' וגו' (תהלים קמד:טו), שעלה גורל טוב בחלקו וכו' שנאמר (ישעיה כה:ח) 'בלע המות לנצח' וגו' אלו ימות בן דוד. ואמות העולם יהיו צועקין מבחוץ וכו' ע"כ.

ע' בספר אדיר במרום עמ' קצז-ח (ספינר. עמ' שטו מכון רמח"ל) שכז"ל והנה מיד בביאת המשיח יעשה תיקון א', והוא … ולכן באותו זמן יהיה חלוק בין ישראל לאומות העולם, שלישראל אין מיתה, ואומות העולם יש מיתה וכו' ע"ש. וי"ל שהרמח"ל קובע לאלו שילודו אחר ביאת משיח (אכן כמדומני שבמגילת סתרים משמע שאפילו בדורות הבאים יהיה מיתה), ועל כל פנים מבואר ברמח"ל שיש הדרגה בעתים, עד שבסוף אפילו האומות לא ימותו. ועוד י"ל ואכ"מ כי אין לנו עסק בעתידות.

רפא.

(מא) שנת תקס"ט במוצאי שבת ענה ואמר אם היה בא אצלנו נשמה גדולה אף על פי כן היינו נראים כחשובים. ובאמת אינם חולקים עלי אלא צירו לעצמם איזה אדם, כמובא במקום אחר (בשיחות הר"ן קפב) וכו' וכו' והוא יושב בביתו. וכבר היה כן שהיו חולקים על אחד ובנה לו מגדל גבוה וישב בתוכו. והם היו נלחמים עליו והיו שולחים ורובים לו חצים ואש. אבל לא היו יכולים לעשות כלום.

אך שיש אבנים טובות שהם גדלים מאוירים ואדים. והיה אבן טוב שהיה גדל באויר, אך עדין לא היה לו כל השלמות לגמרי, ועל ידי שהיו רובים החצים אליו כנ"ל, על ידי זה השליכו האבן טוב ונפל על המגדל. והאבן הטוב הזה היה של חן, ותכף שנפל על המגדל אזי תכף נפלו לפניו ואמרו יחי המלך יחי המלך.

אך הנשמות קטנות כמותכם שנופלים על ידי המלחמות הם בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש", ונקרא שפיכה מחמת שעדין אין להם כל השלמות ונופלים קדם שנשלמים. אבל הנשמה גדולה הנ"ל אבן הטוב הנ"ל הבחינה של חן היו לו בשלמות. אך שאר השלמות עדין לא היו לו ועל ידי החכם נשלם:

הרי דוקא אלו שהיו מתנגדים על רבינו, כאשר פתאום נופלים תחת השפעת החן, הן הם אלו שאומרים יחי המלך.

ועיין בהוספות אות רפו, שבנוגע למחלקת הזה רבינו אמר, "כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני."

על כל פנים, אם נגיד שהנשמה הגדולה שירד זה סבא ישראל וקבלתו את הפתק מן השמים, הרי מבואר שאף שהיה לו שלמות בענין החן עדיין היה צריך להשתלם בשאר ענינים על ידי החכם.

רצ. שמעתי מפיו הקדוש שאמר אני יכול עכשו לומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום (ברכות נח). רק שאין לי החוץ, וחצי דבר איני רוצה לומר. פרוש כי בן עזאי אמר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום חוץ מן הקרח הזה, ואמר הוא זכרונו לברכה שיש לו כח לומר זאת שהם דומין לפניו כנ"ל, רק שאין לו החוץ לומר עליו חוץ מזה והבן. גם נראה מכונתו שיש לו בזה ענין. רק שאין יכול לגמר המאמר הנ"ל בשלמות על כן אינו רוצה לאמרו: עכ"ל.

ע' בקידושין (כ. וש"נ) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וז"ל רש"י שם: אמר אביי הריני כבן עזאי. כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר (בכורות כח.) כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה: עכ"ל. הרי אביי לא היה לו את ה"חוץ מזה" והסתפק לומר סתם שהוא כבן עזאי. וי"ל שאכן אביי באמת לא אמר דברי בן עזאי, אלא שהוא כבן עזאי, וכן הוא מה שאמר רבינו. (ועיין בערכין ל: שלאחר שאביי אמר הכי ושאלו בטעם שמקילין בפדיון עבד עברי, ודחו הטעם שנתן, ואז רב נחמן בן יצחק נתן טעם, והגמרא מסיימת, אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני, ע"כ). [ועיין בעירובין דף סה. אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, דהיינו שאפילו בעבודה קלה כזה לא יהיה לו יישוב הדעת כראוי ללמוד, והרי זה כמו בן עזאי שלא רצה להתחתן עם בת רבי עקיבא אפילו בתנאי שלא אחראי].

וע"ע בשער הגלגולים הקדמה לד.

רצ. – בסוף ההשמטות – עם דבר אחד הצלחתי וכו' – עמש"כ בשיחות הר"ן אות קסו.

רצד. שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל צ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו, עמש"כ לעיל בחיי מוהר"ן אות רסז.

רח"צ. אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

[אכן עיין בתוספות שם ד"ה דאייתיה, שקשה מהגמרא בסנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא, ופירשו שהועיל תפילת אביו רק משום שכבר קיבל את עונשו בעולם הזה בכך שנהרג במיתה משונה, עיין שם. ואילו מדברי רבינו משמע שזה כח ששייך לפעול על כל אדם, וצריך עיון. ועיין לעיל קצא שרבינו אמר מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ועל כרחך שזה כח יותר מסתם זכות אב שאינו מזכה בנו.]

וכעין זה עיין במסכת תענית דף כט. שרבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה 'צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה, ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי. ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

ועיין ספר המדות, צדיק כו, הצדיק יכול להעלות מתים – למדרגה גדולה, עכ"ל, וציינו שם למסכת ברכות (יח:) אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי. ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת הביא על זה ז"ל ושמעתי מעשה כזאת באריכות על הבעל שם טוב ז"ל, מה שהבטיח לאחד שיעשה למענו בעלמא דקשוט, וגיסו הרב רבי גרשון ז"ל מקיטוב ידע מזה ההבטחה, ובכן לקח תקיעת כף מזה האיש – שאחרי פטירתו יבוא ויספר לו מה שנעשה אתו שם, ונפטר לבית עולמו, ואחר כך בא לרבי גרשון הנ"ל וספר לו שאמר הבעש"ט עליו, ארויף ארויף ארויף [שיעלה, שיעלה, שיעלה] – והרימוהו למעלה למעלה, ונתודע להבעל שם טוב שהמת גילה הדבר לגיסו רבי גרשון, והקפיד מאד על זה שהוא מגלה וכו', ואמר, אראפ אראפ אראפ [שירד, שירד, שירד] – והורידוהו למטה למטה, ובא המת בבכיה לרבי גרשון על מה שרגם לו. ובקש רבי גרשון מהבעש"ט ז"ל בעדו – כי הוא לא אשם בדבר, וחזר ואמר ארויף ארויף ארויף – ומיד העלוהו שוב למעלה למעלה וכו'), ע"כ.

ועיין בספר המדות, צדיק נד, הצדיק בדבורו יכול לפסוק לזה גן עדן ולזה גיהנם, ע"כ. וציינו שם למסכת סנהדרין (קד:) אמר רב יהודה אמר רב, בקשו (אנשי כנסת הגדולה) עוד למנות אחד (שאין לו חלק לעולם הבא, והוא שלמה המלך, שנאמר עליו שנשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים – מהרש"א). באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה וכו' וכו' יצאה בת קול ואמרה (איוב לד:לג) 'המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר', ופרש"י ז"ל 'המעמך ישלמנה' וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, 'כי מאסת' שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא. 'כי אתה תבחר ולא אני', וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק, הלא בי הדבר תלוי, עכ"ל.

ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת, הביאו עוד ציטוטים מספר המדות – (צדיק נג) 'קרבת הצדיקים טוב בעולם הזה ובעולם הבא', וכן שם (צדיק סה), 'על ידי הקבלת פני הרב לא יראה שחת', וכן שם (צדיק קז), 'לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושים לצדיק, על ידי זה זוכים לעולם הבא'.

שא. אני ידעתי היצר הרע שלכם, אלו היו לוקחין מכם היצר הרע, היו הולכין ומקלחין צנורות מלאים דם, וכל העולם היה מלא דם וכו' ע"כ.

הראה לי בשם ר' יוסף גי'קטיליה ז"ל למה צער התשובה דומה בבחרות – למחתך בשר מגוף החי, פירוש, בהיות יצר הרע חזק בגוף בזמן הבחרות והוא מחובר ומדובק בכל איברי הגוף חיבור חזק ואמיץ, ואם בא לחזור בתשובה באותו הזמן ולהרחיק יצר הרע מגופו, הרי הוא כמחתך קצת בשרו, מאחר שיצר הרע מדובק בו דבוק חזק, וזו היה התשובה המעולה לפי שהוא בצער גדול ובקושי, ועל זה אמרו חז"ל (אבות ספ"ה) לפום צערא אגרא, ע"כ.

שב. בהשמטות: שמעתי בשמו, שפעם אחת דברו מגדלת הרב המפרסם מוה"ר שלום זצ"ל מפארואבישט, ענה רבנו ז"ל ואמר: לעתיד לבוא יראו החלוק בין גדלתו ובין גדלת ר' שמואל איזיק ז"ל וכו' הר' יודל ור' שמואל איזיק ז"ל, ע"ש.

ויש להעיר שלקמן באות שיב, כתוב: עם הקטן שבאנשי שלומנו יהיה נעשה עמו בעולם מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים של עכשו, ע"כ. וכן באות שיד: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ. ולפ"ז לכאורה לא רק שיראו החלוק מהר' שמואל איזיק אלא אפילו מהקטן שבאנ"ש. אלא שיש להעיר שלכאורה יש קצת סתירה בין אות שיב, שכתב אפילו מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים, ואילו באות שיד, כתוב בדרך של צדיק גדול. ומבואר הדבר שיש בזה הרבה חילוקים ובחינות. ולכן י"ל דוקא כיוון בר' שמואל איזיק שהיה לו כבר איזה עבודה בדומה לה"ר שלום, עליו אמר רבינו שנראה החילוק. [ועיין במסכת ברכות (ט:) שיש ענין לראות מלכי עכו"ם כדי שיכיר ההבדל ביניהם למלכי ישראל, והרי אפילו הפחות שביהודים מעולה הרבה ממלך עכו"ם, ומברך שלא עשני גוי, ומכוון אפילו על הגוי הכי מעולה ומרומם, אלא ע"כ שיש ענין להכיר בענין המלכות של מלכים].

וכן עיין לקמן אות תקיח ז"ל שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל ע"ש. הרי שי"ל שרבינו דוקא תפס אנשים שקנו מקומם כצדיקים גמורים ולא רק זמני לעתים.

שג. אמר לענין מי שזכה להיות אצלו, שבכל פעם ופעם שזכה האדם להיות בביתו וכל הסתכלות והסתכלות שזכו להסתכל עליו הכל אינו נאבד לעולם, ע"כ.

עיין בשיח שרפי קודש ב-תשלה כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו, יוסף פרוניק? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו', עכ"ל.

והרי קיום דבריו של רבינו זה גופא להסתכל עליו כפשוטו.

ועיין כוכבי אור, סיפורים נפלאים מרבנו ז"ל, הובא גם שש"ק א-תקסז ז"ל רבנו ז"ל אמר לר' ליפא קוק מיך אן [תסתכל עלי] ומה שאיני אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ורבי נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותי בכל פעם, ע"כ.

ועיין בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, סוף פרק כד, ז"ל פעם אחת חששתי אני חיים בעיני, וישבתי קרוב לב' חדשים חולה מן העינים, ושאלתי למורי זלה"ה, ואמר לי על שלא כוונתי בליל שבת בקידוש וכו' ואח"כ שאלתי לו יותר סיבת הדבר, ואמר לי שגם היה בו מציאות אחר, שפעם א' הייתי מסתכל בהרב זלה"ה בשעת התפלה, שהוא היה מכוון כוונות עליונות, ויש שם קדושה רבה מאוד והשראת השכינה מאוד, ולא היה ראוי להסתכל בו. ואמר לי, לפחות לא אסתכל בו בג' זמנים אלו – כשהיה אומר ק"ש, וכשהיה אומר ב"כ, וכשהיה אומר קדושה מעומד. כי באלו המקומות הם כוונות גדולות. וביום א' שמנעתי מלהסתכל בו בג' זמנים אלו, ונתרפא עיני מיד ברגע ההוא, עכ"ל.

ועיין מש"כ באות רסז – שהשיג יחידה בתכלית, שעל כרחך היה מסתיר עצמו הרבה ע"ש.

ד”ש: 'אני עושה תשובה בשבילכם' – ע' יומא (פו:) תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו, ע"כ. ובספר חרדים (סז.) כתב הטעם ז"ל 'כי גורם שכלן יהרהרו בתשובה' ע"ש (וע' בכרך ה' מאומן, בפרק דרך חדש שהוא דרך ישן – שפחה כי תירש גבירתה, הבאתי כל דבריו), וע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה סו – הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל ע”ש (ועיין בתורה ח – שהצדיקים ממשיכים רוח החיים אל החסורונות ובזה מכפרין העוונות). ובספר חסד לאברהם (פרשת נשא ד"ה איש) כתב שהצדיקים אף על פי שאינם חוטאים מכל מקום עושין תשובה עבור בני ישראל, כי מחמת שהמה כוללים עצמם עם בני ישראל בתשובה על ידי זה נמחל לכל בני ישראל, וזה פירוש הפסוק (שופטים ד:ה) והיא יושבת תחת תמר דבורה וכו'.

וע"ע בליקוטי הלכות (או"ח הלכות דברים הנוהגים בסעדה ד:יד) ז"ל ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדברים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך ע"ש ומה שהארכנו להסביר בזה בפרק מסורה בברסלב.

והנה יש לחקור בזה התשובה בכמה אופנים, למשל איתא בברכות (יט.) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה ע"ש. ולפי זה מי שרבינו הבטיח שיעשה תשובה עבורו, בודאי הוא בחזקת שעשה כבר עבורו את התשובה (והרי גם את העבירה רבינו כבר חשך ממנו את הידים והרגלים...). אלא שרבינו כבר צוה לא להרהר על אף יהודי.

בספר אבני זכרון (אות שפז) ז"ל בשם אדמו"ר מלובלין שפרש הפסוק [ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות – שמואל ב:יב:יג)] כמו שדרשו חז"ל (פסחים כב:) את ה' אלקיך (דברים י:כ) לרבות תלמידי חכמים. כן 'גם' שהוא לשון רבוי כאן פרוש על תלמידי חכמים וצדיקים, שיש כח בידם להעביר חטאים מן אדם, ומחבר לטהור טהור כמוהו, ע"כ. ועיין בבעל הטורים במדבר יט:ט וכשם שאפר פרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. וקבורת משה מול בית פעור מכפרת על מעשה פעור, סוטה יד..

שה. שמעתי שפעם אחת עמד בערב ראש השנה אחר הסליחות ואמר, אנשים אחרים היו מרצים שיהיה להם ראש השנה כמו ערב ראש השנה שהיה לכם. ואמר בזו הלשון: "אנדערע וואלטן זיך גיווינטשן אזוי א ראש השנה וכו', עכ"ל.

הנה יש מסורה בברסלב שרבינו כבר מעביר את אנשיו בליל ראשון של ראש השנה, ואכן יש שמועה, שעוד לא הצלחתי לאמת ולוודאות מקורו, שרבינו כבר מעביר אנשיו בברכו הראשון (ולא משמע כן מספר ימי שמואל, שמלבד מה שרבינו היה מאריך מאד בתפילת ערבית, שיכולים לדחות שזה היה בשביל שאר כל העולם, הרי כותב שחסידי ברסלב נהגו לא לרקוד באותו עת, כי הוא עוד שעת דין, וצריכים לדחות שאע"פ שהיו בטוחים שכבר נעברו, כיון שרבינו עוד היה עוסק בשביל כל העולם לא היה ראוי לרקודים). ואם כן הוא, הרי יוצא שהדין על אנשיו כבר היה מלפני ערבית, ורבינו מצליח להעבירם בברכו. והוא פלא גדול, שהדין כבר יהיה בערב ראש השנה (והרי להלכה בפירוש שכ"ט אלול נחשב לשנה שעברה למנין המלך ולענין נדרים וכדומה. ועיין במסכת בכורות משנה ט:ה שלש גרנות למעשר בהמה וכו' רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול, ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי, מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול, ע"כ.).

אכן מלשון רבינו כאן נוכל כבר לחושש שבאמת בערב ראש השנה בשביל אנ"ש יש בחי' ראש השנה ממש של כל העולם. ויש סיפורים מחברים שעוררו אותי בענין זה עד שמצאתי הנ"ל.

שיא. אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג, ע"כ. עיין לעיל אות פה, המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

שיב. עמש"כ אות שב.

ואגב פה ארשום נקודה חשובה במעלת חסידי ברסלב אפילו על אדמו"ר חשובים.

סיפר על ר' ישראל קרדונר ז"ל "רבי ישראל (קרדונר) עליו השלום, הוא התחיל לשתות בבית ורקד בבית... ואני (סבא) ראיתי שבכל רגע שעובר יותר... הוא יוצא מן העולם... לעולם אחר..."

והנה מובא שהדברי חיים מצאנז קודם שהתחיל לשתות בפורים הוא פנה להשם ויתברך ואמר (ואני כותב מזכרוני הקלוש רק תמצית הענין) גלוי וידוע לפניך גודל צחות ויוקר המוחין שיש לי עכשיו והנני הולך לאבדן בשתית יין כדי לקיים המצוה וכו'.

הרי שהדברי חיים היה שותה במסירת נפש, כי השתיה היה מאבד את המוחין של גדלות שהיה לו.

ואילו ר' ישראל קרדונר בשתית היין היה רק עולה מעלה מעלה!

אכן שוב מצאתי בספר שיח שרפי קודש ג:קלט ז"ל אמר מוהרנ"ת: סדר העבודה בעבודת השם יתברך ביום הפורים קשה עלי הרבה יותר מסדר העבודה ביום הכפורים, כי ביום הכפורים נמצאים בבית הכנסת כל היום ועוסקים אך בתפלות ובקשות, מה שאין כן ביום הפורים שצריך להרבות בשכרות, בשמחה ובאכילה וכו', ובדרך זה לעבד את ה' הרי שקשה הדבר יותר ויותר. "די עבודה פון פורים אי זמיר אסאך שווערער וויא די עבודה פון יום כפור", עכ"ל.

והנה ידוע שהספר הנ"ל משובש מאד ובפרט בענין חומרות יתירות וכדומה, אז יש חשש גדול אם זה נעתק נכון, אם רבי נתן בכלל אמר את זה, או מה באמת אמר. אכן אם נקבל שרבי נתן אמר את זה, היה נראה שבענין השמחה רבי ישראל קרדונר – שהיה מכונה ישראל טשאק על שם השמחה שלו, ואמרו שאפילו אם היה חי בתקופה של רבינו היה נחשב כחידוש, אז לפי השש"ק היה משמע שרבי ישראל קרדונר עלה אפילו על רבי נתן בענין השמחה. (וכן מצינו שרבי ישראל קרדונר היה רוקד כמעט כל הלילה של כל ליל שבת, כמו שרבינו גילה שליל שבת הוא כמו חתונה, ולא מצינו הנהגה זו בתמידית אצל רבי נתן). ואולי יש לדחוק, שהשתיה הוא הדבר האחרון של פורים, כי קודם מקפידים לקיים כל מצות היום כראוי, ורק אחר כך יכולים לשתות עד דלא ידע, והקושי של רבי נתן היה רק בכל קיום מצות היום עד השתיה, וכיון שהגיע לשתות – עזב כל הדאגות וכדומה ורק שמח ועלה ועלה ועלה.

שיד. הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ.

עמש"כ אות שב. ועמש"כ בספר המידות, תפלה א.

שטו. ענה ואמר אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים, רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי, ההתקרבות בעצמו הוא טוב בלי שעור וער (ואם לא היה מקרב להצדיק היה גרוע עוד יותר ויותר), עכ"ל.

עיין בספר המדות, צדיק קצח. לפעמים יש אחד שמקרב בהתקרבות גדול לצדיק ואינו מרגיש בעצמו שום יראת שמים, ידע כי אם לא היה מקרב לא היה ראוי לחיות כלל, ע"כ.

ועי' בסיפורים מר' שמואל הורוויץ, בסוף אות ג' ז"ל ופעם אחת סיפר ר' אברהם עם אנ"ש מקדושת ארץ ישראל, ואמר אתם חושבים שאני אומר רק שיש שם אנשים יראי שמים ולהם מועיל ארץ ישראל, יש שם גם חפשים (ואפיקורסים) וגם להם מועיל ארץ ישראל (שאינם כמו שהיו בחוץ לארץ), ע"כ.

ועיין בליקוטי מוהר"ן קמג, כאשר האדם עושה עצת הצדיק ולא מצליח.

שיט. רבינו אמר שהוא יעשה אותנו כתות כתות, יש בזה רמז על הפתק הקדוש, כי מה שרבינו אמר כתות יכול להיות כטות, דהיינו פעמים כט -- נח, כפול עשר (כטות כטות, אז בראשונה רק כופלים את המספר, ובשני כופלים פי עשר, כי כולם בחכמה עשית - י' ספירות) = פתק!

עיין במסכת ברכות (סג:) הסכת (-ושמע ישראל – דברים כז:ט) עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדר' יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ג:לו) חרב אל הבדים ונאלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד מעוסקים בתורה, ולא עוד מ שטפשים וכו' ע"ש.

וזה המילה, הסכת, מלשון כסות, שכבר מבואר אצלנו שהוא בחי' תיקון הברית, כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

שכ. אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם (כמבאר בליקוטי מוהר"ן תורה קכג), מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר, ע"כ.

יש פה כמה נקודות שמבוארים יותר במקומות אחרים, ענין (שיחות הר"ן נא) גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות, גם בתמימות אסור להיות שוטה וכו' ע"ש.

ענין – (שיחות הר"ן סז) כי המשגע אם היה שומע וצית לדבר אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משגע כלל.

מי שיכול ללמוד, עיין שיחות הר"ן עו, שיכולים להיות איש כשר בלי כל הלימוד, אכן לכאורה בדיעבד גדול, ובמקום אחר כתב שלהיות בעל השגה צריך להיות למדן.

עיין בספר משלי (כו:ט-י) חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים (פרש"י כחוח שהוא נדבק ביד שכור, כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל, להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב. וזהו המשל:). רב מחולל כל (פרש"י הקב"ה ברא את הכל, וזן את הכל ככסיל כחכם, אין אנו צריכין לשום חכמה) ושכר כסיל ושכר עוברים (פרש"י לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים, ולא ישכור אלא העוסקים במלאכות, אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה).

והנה בזה הם צודקים, שמוכח שלא צריכים לשום חכמה, וכמבואר הרבה בדברי רבינו ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא מד ותנינא יט, אכן אין זה להקל כמו הכסיל, אלא לחייב את כל אחד לעבוד את השם בכל היכולת שיש לו. ובתורה סב:ב כז"ל כי האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו וכו' ע"ש. ועיין בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, ע"כ צריך שתהי' היראה מליאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה' ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהי' נמשכת בכל חלקי הלימוד וכו' ע"ש. ובלקוטי מוהר"ן תנינא לט – וראוי לנו לומר זאת בבכיה בדמעות שליש, לבכות ולהתגעגע לבקש ולהתחנן לפניו ית' מתי נזכה לזה שיהיה לנו זה הדעת וכו' עיין שם. ובמק"א כתבתי על זה בס"ד.

שכה. כששאלתיו אם אדבר עם בני אדם, השיב לי "שמוס יא (-כן תדבר). שאלתיו: איך ווייס אבער ניט וואס יענעם גייט אפ (-אבל איני יודע מה עובר עליו). השיב לי: דוא דארפס ניט וויסן (-אינך צריך לדעת). שאלתיו: וואס העלף איך אים (-מה אני עוזר לו). השיב: וואס האט דאס צו דיר (-מה זה נוגע אליך). והבנתי כונתו שרצונו לומר: דוא פועלסט יא (-אתה כן פועל), ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נו שכל אחד יש לו מלכות וצריך להתשתמש במלכות שלו להוכיח וכו', ובאות ג' שם כז"ל אך איך אפשר לו להזהיר ולהוכיח אותם, כי אניו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו להוכיח אותם, וע"כ צריכין לזה דעת, כדי לידע איך להוכיחם וכו' ע"ש. וצריך לומר שתוכחה הוא יותר מסתם לדבר מהתכלית. אי נמי יש לפרש שמבואר בתורה נו שם שעל ידי עסק התורה פועל להוכיח אותם, ולכן רבינו סמך שרבי נתן ידבר איתם תורה ועל ידי זה יוכיח אותם. ואע"פ שרבינו סיים מה זה נוגע לך, והרי אם זה מבחינת תוכחה הרי ודאי נוגע לו כמבואר בתורה נו, י"ל שאפילו לפי תורה נו האדם אינו יודע בדיוק מה פעל, כי מבואר שם שהתורה הולכת ומוכיחם, אפילו שהוא רחוק מהם.

של: 'אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, עם כן לא היה צריך אותך' – הביטוי הזה שאז הש"י היה עובד את עצמו, מצאנו בס' אמתחת בנימין (על קהלת בפסוק וזרח השמש, והובא בספר בעל שם טוב א'קג, ושם ציינו לע"ע א'תרז-א'תרח, ובאות תתפט).

אם הקב"ה היה רוצה שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך ע"ש.

כעין זה תמצא ברמח"ל בספר דעת תבונות ח"ב אות ס: שכדי שיהיה הכח הזה לנברא הזה, צריך שיהיה לו הבחירה, מצד מה שיהיה לו כח להחזיק המניעה ההיא גם כן. שאם לא כן, אם ירצה בכך (-להסיר את המניעה), לא היה נקרא שיהיה הנברא מסיר המניעה, אלא שרצונו יתברך עצמו היה מסיר המניעה. ואז היה הכל אחד – אם לא היה משים אפילו מתחילה את המניעה הזאת ע"ש.

וע"ע באדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' רצ) ז"ל הב"ה רצה להיות נלחם דוקא, כדי שיתוקנו כל הדברים במדרגותיהם. כי מה שנעשה בדרך נס שלא כסדר הבריאה, לא יוכל לתקן תיקון גמור, אלא לפי שעה, כדי שאחר כך יעשה התיקון הגמור. אבל התיקון הגמור הוא, שכל המדרגה ומדרגה לפי ענין מציאותה טבעה תתוקן היטב, עכ"ל.

שלב. אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים. לכאורה יש שני דרכים לפרש את זה, א' שרבינו הקדוש עובד ופועל לטהר את עם ישראל על ידי כל מיני תיקונים שהוא עושה. ואכן יש לפרש שהכוונה כמו טהרה במקוה ממש. וע' בערך הרמח"ל שכתב לשון מעין זה על המקוה. ויש להעיר שמצינו שבבית המקדש הים של שלמה היה עומד על י"ב פרות כנגד י"ב שבטי ישראל, הרי שיש דרך טהרה דרך שורש נשמות ישראל.

והנה זה שרבינו מטהר מכל הכתמים, כל, זה הכמות, וגם באיכות, שמטהר לגמרי בשורשו, וגם במהירות, כמו התיקון הכללי שיסד, שתוך כמה דקות ספורות עבר הכתם. ואכן רבינו נולד בשנת תקל"ב, ושנתיים אחר כך גילו חומר הנקיון החזקה של קלור chlorine bleach, כי עד אז היה להם איזה סוג חומר שלקח חדשים של עיבוד, ושנתיים אחר לידת רבינו כבר היה להם חומר חזק כזה שמיד מנקה נקיון חזק.

(והנה עוד חומר גילו – hydrogen peroxide, בשנת תקפ"ח, והתחילו לנקות איתו עד שנת תרמ"ב, אבל לא יצא לשימוש עולמי עד שנות תר"צ-. והנה סבא ישראל היה מפליג במספר שנות חייו, כי לכאורה לידתו היה בשנת תרנ"ז ונפטר בשנת תשנ"ה, שזה שנתיים פחות ממאה שנים, אך נשמע מסבא ישראל כמה פעמים הפלגות, והשם יודע כוונתו, ואכן נוכל להבין מזה שחייו שייכים לשנים הקדומים, וקבלת הפתק היתה בשנת תרפ"ב, והוא עוד גילוי יותר חזק ויותר מהר לנקיון).

אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים – יש פה השמטה ז"ל אמר המעתיק: פעם אחת התפאר עצמו ואמר בדרך צחות בזה הלשון (ווער ס'ע רירט זיך אן אין מיר מיט א פינגער, ווער ער זיך שוין מיט גיין זיבען וואסערן ניט אפ וואשין) מי שיגע עצמו בי אפלו בעצבע, הוא כבר יעבר אפלו שבעה מימות מבלי להרטב, ע"כ.

ואולי י"ל כי איך עוברים מים בלי להרטב? אלא הכוונה שיעבר על גשר, כי רבינו הוא הגשר שצריכים לעבר עליו בעולם הזה.

ולפי זה, רבינו הוא הנהר וגם הגשר, ודו"ק. נהר גשר ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

חבר אחד רצה לפרש שהדרך לעבור בלי להרטב הוא כמו בקריעת ים סוף.

ואפשר ששני הדרכים נכונים, עיין בסוף ספר שבחי הר"ן המשל שאחד נהג בחכמה ועבר המדינה בלי שיבינו וכו' ואחד תפסו אותו ועינו אותו וכו' ע"ש.

שמ. אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה, היו כלם בטלים בבטול גמור וכו' ע"ש.

עיין באדיר במרום (עמ' צט, מכון רמח"ל) וצריך שתדע, כי כל הדברים למעלה נעשים בשיר. וכל המאורות בצאתם מן המקור, יוצאים בשיר. כי שיר הוא התדבקות המאורות ברוב הנועם והחדוה. ויש המשוררים ויש המקשיבים. והיינו, כי כל מי שהוא מוכן, הוא מתדבק בשיר ההוא, ומתדבק למעלה. והוא מ"ש בתוספתא: פתיחן אודנין. וכל אחד משורר לפי בחינתו. ותמיד יש אלה השירים, כי יש תמיד השפעות חדשות. אך בשעה שאורות של התורה מתפשטים, הם עצמם משוררים השיר שלהם, וסודו: רינה של תורה (שמות רבה מז:ה) וכו' וכו' לכן בהמשך מאורות התורה הם שולטים על הכל, וכל שאר השירים נשתקים מפני השירה. כי כולם צריכים ליתקן בכמה מקומות, אך זה במאורות היוצאים בכח: בסוד סיני ומשה כנ"ל, ע"ש.

שמב. 'אמר בדברי רבותינו זכרונם לברכה מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו, כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא, ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו, וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו וכו' אבל וכו' יכול להתחיל מכל מקום וכו', עכ"ל.

כי 'פתח' שהוא באמת לשון רבותינו ז"ל בתלמוד ובזוהר הרבה – פתח רבי פלוני, 'פתח' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי פתח יפתח מכל מקום.

עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא קיח.

שמג. ובאמת חדושים של גמרא פרוש (רש"י ו) תוספות הם קלים מאד וצריך להיות בקי בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, עכ"ל.

קשה דקי"ל דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות (רש"י מסכת שבת קלב. ד"ה עקיבא עצם כשעורה הלכה). ואולי הכוונה שעל ידי בקיאות בהי"ג מדות יכולים להבין ולברר את התורה שבעל פה ממקורו.

שמה. ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהוחוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נו - יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ובאתכסיא על הכל. ומבואר הדבר (וכן להדיא בחיי מוהר"ן אות כד) שרבינו כוון על עצמו. וע' חיי מוהר"ן (אות כד) שרבינו אמר שבאתגליא יש לו ממשלה על כל פנים על חסידיו, אז לכאו' צריכים לומר שמה שרבינו כותב שיש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, לאו דוקא שבאתגליא אין לו שום ממשלה כלל, אלא ממשלה קטנה.

ועיין בשיחות הר"ן קצח ז"ל כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו'. אבל עכשו, על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

שנג. והתחיל לחשב, הבעל שם טוב ז"ל מבינה, והמגיד ז"ל מחכמה, אף על פי שבינה למטה מחכמה אף על פי כן [-הבעל שם טוב (כך נלע"ד)] היה אומר תורה מאותה הבינה שהוא למעלה מחכמה. רבי ברוך ז"ל מבינה שהיא למטה מאותה החכמה, ע"כ.

בכתבי האר"י ידוע שפרצופי חכמה ובינה כוללים השתלשלות של עוד שני פרצופים, ישראל סבא ותבונה. והרי בינה-אימא למעלה מהחכמה שהוא ישראל סבא.

ועיין ברש"י פרשת דברים (א:יג) ז"ל ונבונים, מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו, הוא מחזר ומביא משלו, ע"כ.

דברי רש"י יכולים לפרש שאותו בינה הוא מלמעלה למטה, דהיינו כאשר עלה כל כך בחכמה שיכול להורידו למטה. ולא שהבינה בעצמה חשובה יותר מחכמה. אכן ראיתי עכשיו מובא מספר בינה לעיתים, דרוש א' לפורים, שמפרש את הפסוק (ישעיה ה:כא) הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים, ז"ל כי המחזיק עצמו לחכם בפני וכו' אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים, שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע, כי הבינה יותר מהחכמה, זה הוא רחוק, עכ"ל. ולכאורה מש"כ כנודע, הכוונה לרש"י הנ"ל.

ר' אברהם בן הר"ן כותב כמה וכמה פעמים שרבינו בחי' בינה. ועיין מה שהבאתי בריש דברים על רש"י הנ"ל מר' שמשון מאסטרופוליא, ששאול זכה למדרגה זו, ודוד המלך שהיה רק במלכות ביקשה מהשם יתברך אח"ת שאלתי עיין שם.

שנה. כי ספריו הם שמירה גדולה בבית לשמר גם העשירות וממון האדם מכל ההזקות, עיין שם.

והנה כמה פעמים שמענו על נסים שכל הבית או רכב נשרף חוץ מספרי רבינו, ואף על פי שזה בודאי נס גדול (ודלא כספר רזיאל שרבינו הראה על זה שהוא בעצמו נשרף), איך לא שמר את כל הבית? עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן קמג.

שסג. קודם שנתקרבתי וכו' שיתקרב אליו איש וכו' ואז היה יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל עד שאפלו נערים יודעי ספר היו יכולין ללמד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל, עכ"ל. והמשמעות שזה התקיים עם התקרבותו של רבי נתן.

והנה עיין במכתב שכ' רבי אברהם קליסקר לבעל התניא (אגרות חסידים לארץ ישראל, מכתב סד) ז"ל לא מצאתי קורת רוח ממה דעייל כת"ה בחמה דנרתקה, דהיינו להלביש דברי הרה"ק ממעזריטש שהן המה דברי הרה"ק הבעש"ט בתוך דברי קדוש האר"י ז"ל. הגם שהגם שהכל הולך אל מקום א', לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט מפני הסכנה שבעוונותינו הרבים שהגשם יורד ונוקב ולא אכשור דרא, אשר על כן ותבחר לשון ערומים וממילא אתגליין ולהבינו דרכי היראה והאהבה וכו' עיין שם. אכן מדברי רבינו כאן, וכן ממה שאמר על תורה ו' (חיי מוהר"ן אות ב) תאמרו לי איך מרמז בהתורה הנ"ל כל הכונות של אלול, וכן עוד כמה דוגמאות כאלו, מוכח שכבר יכולים לפרש את דברי רבינו על פי כתבי האר"י.

שסד. פעם אחת דברתי עמו מענין קבלת האר"י ז"ל, ואמר שקבלת האריז"ל הוא לגמרי אחד עם קבלה שחבר מורנו הרב משה קורדובירו ז"ל. אחר כך איזה שנים שוב נזדמן שדברתי עמו מענין הקבלה שגלה הארי"ז ז"ל, ואמר שהקבלה שלו היא רחוק ונשגב מאד מהקבלה של בעל הפרדס ז"ל. ועמדתי מרעיד ושאלתי אותו באימה, הלא שמעתי מפיכם פעם אחד שבאמת הכל אחד. השיב, מסתמא אם אמרתי כך ידעתי מה שאמרתי. והדברים סתומים וחתומים לכאורה. אך מי שיש לו לב להבין יכול להבין מרחוק שהכל נון ודבריו חיים וקימים והכל אמת ויציב ונכון וקים וישר. כי באמת בודאי הכל אחד בפנימיות האמונה באמת לאמתו. אך עף על פי כן דרכי התגלות הסודות של האריז"ל הוא רחוק ונשגב מאד מדרכי הפרדס, אף על פי שבאמת לאמתו הכל אחד. ואי אפשר להאריך בענין זה כי כבוד אלקים הסתר דב ר והמשכילים יבינו, עכ"ל.

בענין החילוק בין הרמ"ק להאריז"ל. עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח יז. ומאמר הויכוח אותיות פג-ד. ומן הסתם רבי נתן לא היה לא גישה לכתבי הרמח"ל. ויתכן שאפילו אם היה לו, היה משאיר את הדברים סתומים, ואכמ"ל. ומכאן רואים שהרמח"ל יש לו מקום חשוב למלאות הרבה מהסתימות שרבינו השאיר, ואכמ"ל.

בעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

שוב ראיתי בריש הקדמת ספר עמק המלך (ד:) שכז"ל ומקצתם היו מרכיבים דברי הר"מ קורדואירו עם דברי האר"י עונם גדול מנשוא כי לא לתוה"ו בראה לשבת יצרה בעולם התיקון, ע"ש (הבאתי קצת מדבריו בשיחות הר"ן לב).

שסח. ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו, ע"ש.

עיין שיחות הר"ן עג ז"ל מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין, ע"ש ומש"כ שם.

חיי מוהר"ן שע: אבל נתן יש לו חלק גדול יותר וכו' שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר, ע"ש. יש רמז לזה במשנה באיזה מקומן שאומרים בשחרית, 'אם לא נתן – לא עכב', דהינו כל התורות שגילה רבינו לא היו נשארים לנו להתעכב.

שעא (לג): אמר לי האתה תהיה במרה שחורה? אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] ("דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין"), עכ"ל.

והנה צע"ג אצלי איך תרגם מהיידיש "משנה פרייליך" להיות בשמחה תמיד, לכאורה צריך להיות משונה שמח.

ועוד צע"ק על הדיבור, כי מצינו כמה וכמה פעמים שרבינו צוה להיות בשמחה, אבל בשום מקום לא השתמש בלשון חובה, רק שמצוה ועצה וראוי וכדומה.

חיי מוהר"ן שעד – נסיעתו לארץ ישראל לו – עיין בזה בלקוטי מוהר"ן תנינא קב.

שמעתי בשמו שאמר שכל ההשגות הגבוהות שהוא משיג אינם חושבים אצלו כל כך, רק העקר כשזוכה להכניס איזה דבור בתוך העולם. כי בכל דבור ודבור הוא מדבר בפני העולם תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים, ע"כ.

אולי יש בזה מה שמבואר מהאריז"ל שעליה הששי לתורה היא המעולה מכולם כי הוא בסוד יסוד שהוא מגולה, והשלישי שני לו, כי הוא בסוד תפארת שבו ב' שלישים מגולים. וכל שאר טפלים אליהם. וכן מצינו בעוד מקומות יתרון החסדים המגולים מעל המכוסים. עיין בלקוטי תורה, פרשת וישב, דרוש גלות מצרים ז"ל והנה צריך לבאר קושיא א', שנראה לפום ריהטא, כי אם כן מצרים היא יותר עליונה, כי היא בגרון של ז"א, וארץ ישראל שהיא רחל יותר למטה, ואם כן איך אמר הכתוב 'עלו זה בנגב', וכן אמר רדו שמה. והענין, דע, כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר בסוד יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה, נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור. וזהו סוד שביארנו, עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו', כי אדרבה מקום מגולה נקרא עליה, ומקום הסתום נקרא ירידה, שהוא מניעות אור וכו' עיין שם (וזה נוגע גם למש"כ במסכת מגילה בענין מעלת מרדכי).

תא. הצדיק נקרא אילן. עיין רש"י פרשת שלח, במדבר יג:כ היש בה עץ פרש"י אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו, עכ"ל

תב. יש מדרגות שאי אפשר להשיג כי אם על ידי מחלקת, וביאר שם שזה כמו המים שמרים את העץ. ויתכן בזה, כי רבינו אמר שהשיג תכלית יחידה שביחידה, וכבר הקשינו על זה שהרי בזוהר הקודש כתוב שעולם הזה אי אפשר סתם להכיל היחידה, ולכן חנוך הסתלק. ועל כרחך צריכים לומר שרבינו היה יכול להלביש ולהסתיר את עצמו, וכל עוד שרוצים להשיג בדרגות ובחינות כאלו שהם בתכלית יחוד השם כאשר העולם עדיין לא ראוי, אי אפשר אלא כאשר מוקף במריבה ומחלקת בחי' פירוד, חושך וענן סביבו, ועל ידי זה נותן את האפשרות שהעולם ישאר כהוויתו ולא יעכב אותו להשיג את תכלית היחוד.

ועוד נראה כי השמים הוא אש ומים שני הפכים, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה פ בענין יוסף ובחי' שלום שהוא התחברות החסדים וגבורות, אלא שצריכים מסירות נפש כדי להשיג את זה כמבואר שם, אכן כן הוא המציאות שזה שני הפכים ביחד. ולכן העובד את השם שצריך להגיע לזה בודאי ימצא את עצמו בתוך מחלקת, אלא שמצד העובד יהיה בשלום עם זה. וכן יש לעיין בתורה נו שרבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה הוא במחלקת לשם שמים, ושם מדובר כאשר שני הצדדים הם לשם שמים, אכן י"ל שאפילו אם רק צד אחד הוא לשם שמים, לזה הצד יהיה לו דעת גבוה ושלום, וצ"ע.

תג. אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל וכו'. כל ענין שלי הוא רק ראש השנה, ע"ש. שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. ראש השנה זה נ נח.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

עיין לקמן אות תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים: אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא כאן גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא ראש השנה.

תה. ענה ואמר, הראש השנה שלי הוא חדוש גדול וכו', ע"כ.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

תז. מספרי החקירות וכו'. בספר עבודת הקודש ג:יב להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך (ישעיה מב:ז) כי ידיעת רצונו המשג בנבואה הוא סבת החפשיות והחרות משעבוד הזמן וקורותיו שהוא המסגר. מבית כלא, הם פתויי השכל והקשיו ומופתיו, שהם מונעים השלמות מבעליו, והפתפתים אחריו בחקירותיו הם היושבים בחשך, כי אור האמת לא ישג כלל כי אם מפי האמת, ומאורו יאירו וישפעו הדברים הרצויים לו ואין תחתבולה להגיע אליהם ולדעתם כי אם בנבואה, ע"כ.

תז. השמטה לענין הרמב"ם עמש"כ בחלק ה' מאומן בערכו.

ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשלש מרבע?", אמר רבנו ז"ל: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, עכ"ל.

שמעתי (התחלת הרעיון והוספתי) מי.ב. שמשולש זה יה"ו, כי כל דרכיהם הוא נגד האמונה, שהיא השכינה, ה' אחרונה, ורבינו אמר, אני מאמין וכו', כי על ידי האמונה נשלם שם השם בד' אותיותיה. [ועד"ז י"ל בעוד כמה דרכים, למשל, עיין בשער הכוונות, ענין הציצית דרוש ג', שמוחין דאבא יש ד' אותיות הוי"ה ואילו של אימא רק ג', ולפי זה לעשות משלוש ארבע, זה לעשות מוחין של אבא ממוחין של אימא].

וזה גם כן הענין של להביא את השיר פשוט כפול משולש – נ נח נחמ - למרובע – נחמן. כי כבר מבואר אצלינו כמה פעמים שנח"מ זה מקום קשה של דינים, בחי' צ"ח קללות וצ"ח דיינים, בחי' המשפט של אלו הצדיקים שניסו לשם שמים לעסוק בפיליסופיה רחמנא ליצלן. והתיקון שלהם רק על ידי רבינו הקדוש, השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא שיר האמונה, נ נח נחמ נחמן מאומן. [ואכן גם המרובע – נחמן, בחי' דין, כי מלבד הצ"ח קללות שבפרשת כי תובא, יש המ"ט שבתורת כהנים, כמובא ברש"י ריש פרשת נצבים (פסוק יב), ועם הכולל, הרי נחמ"ן].

ויש להעיר עוד שבאמת בשם הוי"ה יש רק ג' אותיות, כי הה' כפולה בו. ועיין בפי' הראבד"ד לספר יצירה (א:ב) כי יש ג' אמות אמ"ש – אויר מים אש, כאשר תמזגו קצתן בקצתן יתהווה מהם יסוד רביעי הנקרא עפר וזהו טעות הפיליסופים באמרם שיש ד' יסודות ואינו אלא ג' העפר נתהווה מהג', ע"ש. הרי א"ש כמין חומר לשון רבינו שדוקא בענין זה לעשות משלוש ארבע סותרים הטעות של הפילוסיפים והמורה נבוכים.

תח. כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו וכו' ע"ש.

כעת ראיתי בריש ספר הרזים ז"ל ומה מאד הפליא החכם השלם רבינו משה ז"ל בפירוש הדמיון הזה וכו' וכו' כידוע מדבריו בספרו הנכבד המפורסם במורה [נבוכים] אעפ"י שפנימיות פסוק זה רומז לענין נכבד ועליון שבעליונים וכו' וכו' וכו' וגם רבינו משה ז"ל כבר הביא ראיה בספרו הנכבד מפסוקים אלה שהגלגלים בעלי נפש ודעה ומכירים את בוראם ומשתוקקים למניעם תנועתם הסבובית, מה שאין צריך עתה להאריך בו והוא אמת, אולם כוונתינו בזה גבוה מכוונתו כגובה שמים על הארץ, ואל יחשדני שומע ויחשביני כמפליג וכו' וכו' אעפ"י שאנחנו מודים לרב ז"ל בקצת דברים ממה שכתב באותו פרק בענין הגלגלים והתחלתם ובפרק אחר במספרם וכו' ע"ש.

תט. ואמר שיכולין להכיר בהפנים של האדם אם למד (מורה נבוכים) כלומ שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע. כי בודאי הוא אובד צלם אלקים פנים דקדשה על ידי זה ,ע"כ.

שמעתי מש.א.ד. לפרש כי בספר מורה נבוכים הוא התרחק מכל תיאור אנתרופומורפי – דמוי אדם – של ה'. במקום לראות בה' ישות בעלת תכונות יזיות או רגשות, הוא מתאר במונחים של תארי שלילי, קובע מה ה' אינו, ולא מה שכן הוא. ולכן מובן שהלומד בו מאבד הצלם אלקים שהוא כולו ענין של מדותיו יתברך.

תי: ... אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונמח זכרו, ושאר האפיקורסים המפרסמים שהיו קצתם קדם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם... וכל מקום שזכרו רבותינו ז"ל אפיקורס, כונתם על מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם. אשר על כן גם שאר רשעים גמורים שיש להם כפירה כל שהוא נקרא גם כן אפיקורוס, כי תולין הקלקלה במקלקל. כי היה פילוסוף אחד ששמו הרע היה אפיקורוס כשמו כן הוא ימח שמו וזכרו, ודעתו הרעה מפרסם בספריהם הרעים, עכ"ל.

והנה בפרשת דברים (ג:יד) כתיב יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשורי והמעכתי - ותרגם אונלקוס והמעכתי - ואפקירוס. והנה בפרשת אמור (כב:כד) אונקלוס תרגם ומעוך - ודי מריס. והיה נראה בזה שהשם האמיתי של המעכתי היה אפקירוס (כמו שמצינו למשל שאונקלס מתרגם כל פעם צוען מצרים - טנס דמצרים - עיין במדבר יג:כב), ואם כן האיש הזה שפירוש שמו הוא מעיכה וכתישה (ובפרט בביצים רחמנא ליצלן מפגמי הברית כאלו), היה חי עוד הרבה לפני תקופת חז"ל (וכן בדברים ג:טו ובהרבה מקומות בתנ"ך התרגום של המעכתי הוא אפקירוס, אכן בסוף פרשת וירא, ראומה פילגש נחור הולידה את מעכה, ושם התרגום הוא מעכה, הרי שזה היה שמו העצם). ואולי אחר כך בזמן תקופת חז"ל היה עוד אחד שהיה נקרא על שמו, וכשמו כן הוא שהיה פגום בברית קודש. אכן קצת קשה בכלל על דברי רבי נתן, כי מאחר שרואים שכן הוא פירוש המילה של אפיקורס, מנא ליה להוקים שהיה איש אחד בשם זה ועל שמו חז"ל קראו כל הכופרים, אולי חז"ל קראו כל האפקירוסים בשם זה כי מתאים להם מאד, ולאו דוקא שהיה אחד אב לכולם. וצריך לומר שמסורה בידו היתה.

(ועיין במסכת נדה (מח:) אפקריסותן, פרש"י מעפורת, והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת ע"כ. ובמסכת מועד קטן כב: ואפיקרסותו אינה מעכבת – שאבל לא צריך לקרוע אותו, ומבואר שם כמה פירושים איזה מלבוש הוא, יש אומרים סודר על הראש ותלוי על כתפו, והערוך (ערך אפיקרסין) פירש, שהוא לבוש תחתון הפתוח בכתפיו, וכשלובשו קושרו. והמאירי פירש שהוא מלבוש שעשוי להתכסות בו לצניעות בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים, ועוד פירושים ע"ש)

והרע"ב במסכת אבות על המשנה ודע מה שתשיב לאפיקורוס (ב:יד) כז"ל לשון הפקר, שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. אי נמי, משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה, עכ"ל.

תיא. גם שמעתי מפיו הקדוש שכשעוסקים בספרים אלו הוא כמו מי שהולך במדבר שמם שאין לו עם מי לפגע, כך כשנכנסין בספרים אלו הנ"ל אין מוצאין בהם דבר קדשה, והוא כמו הולך במדבר שמם שאין מוצאין עם מי לפגע, ע"כ.

עיין בתהלים פרק מג, כי אתה אלקי מעוזי למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב, ובתרגום: למה חקיר איזיל, הרי שתרגם את ההליכה הקדרה שהוא בחי' הליכה בחקירה.

תיב. וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר שהוא מקום הס"א. ואיתא בזהר הקדוש (שמות קנז.) שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו על הס"א בהליכתם שם. ובכונה זו הוא מעין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן, ע"ש.

עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' תצא, שגילה מהות וגנות חכמה חיצוניות, וכתב ז"ל ואת מאן דאשתדל בהו דאתמר בה לא תלמד לעשות (דברים יח:ט) אבל אתה למד וכו' (שבת עה.). דדא מאן דאשתדל בהו לתפסא בהו ס"מ ונוקבא ככלבין דמתפסן בשלשלאה דעל צואריהון. ודא מאן דלא נטיל רגלוי מאוריתא, אלא קביע בה ודאי, ותב ותפס באלין כלבין. אבל מאן דאתפי אבתריהו ושביק אוריתא, אשתביק מסטר קדישא לגמרי, עכ"ל.

תטז. פעם אחת דברנו עמו וגלה לנו שיש מופת על חדוש העולם, כי אם לא כן חס ושלום היכן היה מקום להחזיק את כל באי עולם וכו' ע"ש. לעולם לא הבנתי ההוכחות האלו, כי לטענה הא' יש לומר שהרגו זה את זה במלחמות או מגפות וכדומה. והטענה הב' הלוא הבני אדם באו מן הארץ והאדמה עצמה, אז במיתתם הם לא מוסיפים כלום ממה שהיה, ואדרבה, הרי שאכלו מפרי האדמה כל חייהם וחסרו ממנה. ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מהשבעה בעטלירס, יום חמישי שאחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש לו חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה, ואחר כך כשמחשבין את הפרות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפרות, כי אין בה מקום כל כך להחזיק כל כך פרות, נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרבה, ע"ש. הרי שמן הטבע לא יוציא הארץ יותר ממה שיכול להחזיק. אכן על זה י"ל שזה רק לשנה אחת, אבל בכל שנה יתוסף.

תכ. שטוב מאד מי שזוכה לכנס ולטיל עצמו באמונה, ושם יש היכלות וחדרים, והוא נכנס ומטיל עצמו מחדר לחדר ומפלטין לפלטין. ויש שם דרכים כבושים נפלאים מאד, ומשם נכנסין ומטילין בבטחון וכו' ואחר כך נכנסין יותר ויותר, אשרי הנכנס ומטיל שם, עכ"ל.

ענין לטיל מהיכל להיכל, עיין ריש ספר המדות, ערך אמת אות א'. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רמה, שכתב כעין מש"כ כאן לענין התורה.

תכא. שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה (איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד (איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועמש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

תכד (יח). בענין השמטות שיש ספרי מקבלים שסוברים ענין זה כמבאר בספרים, אמר רבנו ז"ל שאינו כן וכו'. וגם דעת האר"י ז"ל אינו מסכים כלל לענין השמטות וכו', עכ"ל. ועיין בהשמטות כאן ז"ל ועין בספר שבחי האר"י ז"ל הגדול המחבר לספר לקוטי הש"ס, וזה לשונו שם בדף לא. לאפוקי מהסוברים שיש שמטות ומקדם היה שמיטת החסד ועכשו הוא שמיטת הפחד, כל זה אינו אמת. ושמע מרבו, והוא הביא מדעתו סברת השמטות, והאמת אינו כך, וכו' כנ"ל, עכ"ל.

ועיקר הענין נמצא בשער מאמרי רשב"י בביאור האדרא רבא קדישא דף קלה, עיין שם באריכות:

ז"ל את שבתותי תשמורו ואמר ושמרו בני ישראל (דף ל"ז ע"א) את השבת לעשות את השבת הרי כי בכל פסוק תמצא מוזכרים שתי שבתות ביחד ובכלל הדבר הוא להודיעך ענין טעות אחד נפל בפי קצת המקובלים כמו ספר קנה וספר בעל התמונה האומרי' כי שבע שמיטות יהיו בעולם וכל שבעה אלף שנה הם שמיטה אחת וכבר עברה שמיטה ראשונה ואנחנו עתה בשמיטה הב' הרומזת אל ספירת הגבורה וכיוצא בזה האריכו בדברים אשר לא כן ועתה אודיעך כי אין להאמין בדברים האלו וסיבת מי שהביאם לידי טעות הזה יתבאר בדברינו אלה. דע כי כאשר האציל המאציל העליון את העשר ספירות דאצילות הנה בתחילה האציל את השלש ראשונות אשר כבר ידעת כי אז הוא סוד שבת העליון. אבל כאשר האצילם לא היו בתיקון גמור כפי הצורך ולכן לא עלה בחשבון ומספר יום השבת הזה הנז' ואח"ך בשבוע השנית שהם שבעה ימים אחרים האציל שבעה מלכי' הנרמזים בפסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וביום השבת שבסוף השבוע הזאת נאצל המלך השמיני הנקר' הדר ושם אשתו מהיטבאל כו' ולסיבת אשר שלשה הראשונות לא היו מתוקנות לכן אלו השבעה מלכים לא יכלו לסבול אור המאציל ולכן היו כולם בחינת דינין ומתו ונתבטלו האמנם כשיצא המלך השמיני הנקרא הדר יצא יותר מתוקן מכולם כמבואר אצלנו והמלך הזה הוא בסוד היסוד הנקר' הדר כמבואר בלשון האדרא בדקמ"ב ע"א ובג"ד ובכולהו כתרים כו'. ואתבסמו תיקוני נוקבא בהאי אמה דאקרי חסד הה"ד ואלה המלכים כו' ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני ואח"ך נתקנו השלש הראשונות הנז"ל כנז' באדרא. ואז יצאו בשבוע השלישית שבעה ספירות תחתונות. אשר הם נקראים אצלנו בשם חסד גבורה ת"ת כו' עד ספירת המלכו' ואז ביום השבת השלישי יצתה (ד"ש ע"ג) המלכות ונמצא כי המלך השמיני שהוא נקרא הדר העליון והוא ממש יסוד נאצל בשבת שניה והוא קדם אל החסד אשר נקרא עתה אצלנו בשם ספירת החסד. ואח"כ ביום שבת השלישית נאצלה המלכות. וכבר אמרנו לעיל כי השבת העליון מכולם אשר בו נאצלו שלשה הראשונות בלי תיקון לא עלה בחשבון ונמצאו שתי שבתות אחד שבו נאצל הד"ר העליון ואחד שבו נאצלה מלכות האחרונה משבעה ספירות שנאצלו אחרי הדר העליון ואלו הם סוד שתי שבתות הנז"ל בפ' את שבתותי תשמורו ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת ובזה תבין טעות המקובלים הנז' כי הם קבלו מרבותם הקדמונים ז"ל כי השבעה ספירות האלו שאנו קוראים אותם חסד וגבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות אשר הם סוד שבעה אלפי שני דהוי עלמא הנה הם נאצלו אחר השבעה מלכים הראשונים הנקראים מלכי אדום ומזה טעו לומר דאם כן נמצא כי גם בז' מלכים הראשונים הנקרחים מלכי אדום היה בהם המשך שבעה אלפים שנה אחרים כמו שהיו באלו השבעה ספירות האחרות ונמצא כי כבר אנו עתה בשמיטה שניה ומזה הוסיפו עוד לטעות ולו' שכיון שיש שתי שמיטות אם כן כך יתגלגל העולם עד תשלום שבע שמיטות ואין הדבר כן. אמנם השבעה מלכים דאדום לא נמשכו רק יום שבת אחד בלבד. (ע"ב) ותכף בשבוע השנית נאצלו שבעה ספירות האחרות כנז' שהיו מתוקנות וכנגד אלו השבעה ספירות ימשך העולם שבעה אלפים שנה ואין עוד כי השבעה מלכים ראשונים אין כנגדם בחינת עולם בפני עצמו כי לא היו מתוקנים והראיה לזה כי הנה הן עצמם חזרו אח"ך ונתקנו ע"י אלו השבעה ספירות אחרות ונתבסמו כמ"ש בדף קל"ב ע"ב וז"ל וכד אתא האי דיוקנא אתגלפו כולהו ואתחזרו לקיומא אחרא מנהון אתבסמו כו'. ונמצא כי לבחינת שתי שבתות הנז' שבהם נאצלו הדר ומלכות כנז' טעו המקובלים לכנותם ולקרותם בשם שתי שמיטות ולא כן הוא ודי בזה, עכ"ל.

עיין אגרות פתחי חכמה ודעת לרמח"ל סי' כג (שערי רמח"ל עמ' שפ) ז"ל ועכשיו יבין עליית הגוף – איך הוא עתיד להתעלות מעילוי לעילוי. הנה כל סדר שנסדר אחר הצמצום הכל נדרש בסוד ע"ס, ולכן נאמר שקיום כל דבר הוא ע"י ע"ס. כי אין שום דבר נמדד אלא במדה זאת. וע"כ גם מצבי האדם בזמניו נדרשים כן בע"ס, והוא מה שהזכיר בעל ברית מנוחה העליות עד אלף העשירי, וחתם בו. ומכאן יראה אגב אמיתת הרח"ו זללה"ה שגמר לטעות סברת התחדשות העולם בז' שמיטות, כי הרי ספר הנ"ל הוא ספר נכבד ויקר מאד, ונאמן בכל דבריו, מפרש סוף העילוי עד אלף העשירי, כמבואר שם בהקדמתו, ע"ש.

עיין שרשי המצוות לרמח"ל, כלל ל"ב ז"ל עוד מתיקוני השנה, שלא לעורר דין כלל על כן שמטת כספים, והעיקר כי המלכות נקשרת בגבורה ומשם כל החשך, על כן בשנה שבסודה, צריך לעשות הפך זה ולהגביר הרחמים תגבורת גדול ואז נתקנת תיקון עצום. ועוד מגיע הענין לתיקון השמיטה הכללית, שהיא שמטת הגבורה כמבואר במקומו, עכ"ל, ובהערות שם כבר ציין לדברי הרמח"ל באגרת הנ"ל והניח בצע"ג. וע"ש כלל מ"ח עמ' קיב ז"ל ונמצאו שכל מה שנמצא בהנהגה מעניני הקליפות ושליטותיהם, שרש כלו בספירות, הוא התלהטות המלכות הקדושה בדינים החזקים בסוד השמטה כמבואר במ"א, ע"כ.

עיין הקדמה שלישית לספר עמק המלך פ"ה ז"ל לאפוקי מהסוברים שיש שמיטות (ספר התמונה תמונה שלישית. וכן עיין בהקדמת הקנה עמ' ה'-), שקודם היו שמיטות החסד ועתה שמיטות הפחד, כל זה אינו אמת, ושמעו מרבם שברא הקב"ה עולמות קודם לזה העולם והחריבן, והוסיפו הם מדעתם סברת השמיטות, והאמת אינו כך, עכ"ל. וכן שם בשער ו' – עולם התוהו, פרק מו, ז"ל ולקצת מקובלים נפל טעות, שכתבו שלפני העולם הזה היה עולם אחד, והיה סוד שמיטת החסד, ועתה זה העולם השני הוא שמיטת הפחד, וכן יחדש הא-ל יתעלה עולמות עד שיכלו שבע שמיטות. והם טעו מחמת ששמעו מרבם שהיה עולם אחר קודם לזה העולם, ולא חששו לשאול לרבם מה היה טבעו של אותו עולם, למה החריבו וחזר ובנאו פעם שנית, אלא תכף אמרו מדעתם שהקב"ה יחדש שבע פעמים עולמות, והועלם שעבר היה סוד שמיטת החסד, וכעת אנו עומדים בזה העולם שהוא סוד שמיטת הפחד. ולא כן דברי מורנו ורבנו האר"י זלה"ה, שאמר שמתחילה בנה הקב"ה עולם אחד ומלכו בו שבעה מלכים שהם: הדעת, חג"ת, והנצח וההוד ביחד וכו', עכ"ל.

המגלה עמקות מביא בכמה מקומות ששמיטה זו שאנחנו בו הוא מפחד יצחק.

ספר הדע"ה של הלשם (ח"ב דרוש ג' נעף ז' דף כה:) ודע כי כל מה שאמרנו כאן מענין סוף כל התיקונים שהוא עד אלף העשירי, כי משם ולמעלה הוא בעולמות דא"ס כנזכר, הנה אין זה סתירה כלל (-היינו לאפוקי מהרמח"ל שכתב שהוא ראיה מוכרחת, השם יסלח לי שהבאתיו) לענין השמיטות הנמצא בדברי הראשונים ספר התמונה והקנה והרמב"ן והמערכת והרקאנטי והציוני ורבינו בחיי והרדב"ז וכן הרמ"ק ז"ל בפרדס בשער הנתיבות פ"ב ובשער פרטי השמות פ"ג האמינן ג"כ בזה, אמנם בספר שיעור קומה מיאן בזה הרבה וכן בדברי הרח"ו ז"ל בלק"ת פ' קדושים, אך הגר"א ז"ל לא דחה דברי הראשונים כלל ועשה סמוכות לדבריהם, ואמר בתיקונים תיקון ל"ו זה לשונו: מכאן משמע כדברי הראשונים דשבע שמיטות ואנן בשניה, עכ"ל (הגר"א). וכן נמצא ג"כ בדברי רבינו עזרא רבו של הרמב"ן בביאורו לשיר השירים המיוחס להרמב"ן, והוא לרבינו עזרא כנודע, ע"ש בתרי"ג מצות במצות יובל. והנה ראיתי בספר אחד שסתר את כל דברי הראשונים מספר ברית מנוחה במה שחתם את כל העליות רק באלף העשירי וכנ"ל. אך באמת אין סתירה מדברי הברית מנוחה כלל ולא קשה כלל, כי אלו הג' אלפים שהם ח' ט' י' הנה הם מהג"ר, והם בסוד מוחין וכו' וכו' והברית מנוחה מדבר מהז"ת והמוחין שהוא הקטנות וגדול דכל שמיטה ושמיטה וכו' וכו', עד כאן דברי הלשם. וכעין זה רצה אחד בדורנו ליישב, נדפסו בדבריו בהקדמה לספר ברית מנוחה הוצאה חדשה מהדורא מקוצרת, שהסדר של ברית מנוחה איירי בסדר תיקון המבואר ברש"ש (נהר שלום דף יג סע"א) פרצוף הימים שהוא בדרך עשיריות דהיינו משנה לשנה עד עשר שנים, וכן מעשר לעשר עד מאה, וממאה למאה עד אלף, ולכן אחר שית אלפי שנין ממשיך ועולה עד עשרת אלפים. אך המהלך שכתבו הראשונים שיהיו עליות משמיטה לשמיטה עד יובל, איירי בסדר תיקון פרצוף הזמנים שהוא בדרך של שמיטות ויובלות כמבואר, ע"כ.

ופליאה גדולה שתירוצים כל כך פשוטים לא ידעו הרמח"ל ורבינו הקדוש, לדעתם המשובשת.

ואולי הדרך הנכון ליישב מקום הטעות, שיתכן שענין השמיטות והיובל הוא שייך דייקא לנשמות, כי כן חירות הנפש תלוי בשבע ובשמיטה, ולכן יתכן שאותם הצדיקים ידעו בנפשם השמיטות שהיו עוברים על נשמתם, וטעו לחשוב שהוא ענין כללי בהנהגת כל העולם.

ועוד עיין בספר תורה אור למהר"ם פאפריש בכמה מקומות, ובעיקר בפרשת משפטים כא:ו, שהביא דברי האריז"ל שביטל סברת השמטות והיובלות, ואחר כך (בדילוג) כותב ז"ל אבל אני מאמין בענין השמטות, כי לא לחנם נכתב כל סדר קבלתם שכמעט הכל סובב על יסוד הזה, וכן הקדוש קנה, וה"ר משה ליאון בעל לבנת ספיר, ור' יצחק בעל ספר מאירת עינים, והרמב"ן, כלם הסכימו ע"ז, ואם היה רבינו יצחק לוריא ז"ל בחיים, הייתי שואלו ילמדנו רבינו מאמר ן' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה הנאמר באדרא (אדרא רבה קלו.), שהוא על היובל הגדול, כל כל דור נ' שנה, ונ' אלף דור הם מ"ט שמטות, ודבר צוה לאלף דור כתיב. וכו' וכו' וכו' ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטו, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ, או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, ודי בזה עתה, עכ"ל.

שלא להתעקש על שום דבר

שיחות קכב – לא לדחוק את השעה. חיי רכב – אם היו מפצירים לא עבר על דעתם.

מסכת ברכות דף סד. אמר ר' אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מרדרבה ורב יוסף וכו' ע"ש.

אגדת בראשית (מ"ו) [מ"ז] נביאים. ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג). זש"ה לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כו:כ), לך הסתכל בחדרי לבך, וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, ואין חדריך אלא כליות, שנאמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ:כז). ואם באו עליך יסורים אל תפתח את פיך, ותקרא תגר אחר מידת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך (ישעיה שם), למה חבי כמעט רגע. שאין היסורין מתעכבין בעולם, עוברין הן, שנאמר עד יעבור זעם. ד"א לך עמי, בשעה שאתה רואה שעה חצופה, אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, לך עמי וגו', התסכלו לי כביכול, בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם, נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב:ג), אף עתם לך עמי וגו', שכל מי שעמד נגד השעה נפל בידה, וכל מי שנתן מקום לשעה, נפלה בידו, נבות וכו' וכו' אברהם וכו' וברח מנמרוד מלך הכשדים וכו' ונפלה בידו שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ויאמרו ראה ראינו וגו' וכו, יוסף וכו' בשעה שהיו מוכרין אותו לישמעאלים, ולא היה יכול למור אחיכם אני, אלא שתק ונתן מקום לשעה וכו' וכו'. יעקב וכו' וברח מפני עשו וכו' עיין שם.

תנחומא ויצא ה: בשעה שאתה רואה השעה חצופה, לא תעמד כנגדה אלא תן לה מקום שנאמר (ישעיה כו:כ) לך עמי בא בחדריך... שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו... ודוד נתן מקום לשעה שנאמר (שמואל א:כ:א) ויברח דוד מנויות, וכתיב (תהלים ג:א) בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב (תהלים נז:א) בברחו מפני שאול במערה. וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל.... נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה, שאמר לו אחאב (מלכים א:כא:ב-ג) תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, מה עשה אמר: חלילה לי מה' וגו', מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר (מלכים א:כא:יג) ויעדהו אנשי בליעל את נבות נגד העם וגו', ויסקלהו באבנים וימת.

תנחומא ויחי ו: ויהי אחרי הדברים (בראשית מח:א) מה כתיב למעלה מן הענין 'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' (בראשית מז:כז), למי שהשעה עומדת לו, והנביא צווח 'לך עמי בא בחדריך' וגו' (ישעיה כו:כ), אמר הקב"ה, אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה 'כי סקל נבות וימת' (מלכים א:כא:טו).

משלי כא:ה מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ [פרש"י ז"ל דוחק את השעה] אך למחסור.

תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

תלא. ואפלו בעבודת השם צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי וכו' ע"ש.

ענין שלא להתעקש עיין בספר מי השילוח פרשת מצורע ד"ה דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש כי יהי' כו', מה שנאמר בזה דברו אל בני ישראל משא"כ בכל טומאת הגוף שנצטוו עליהם שלא נאמר כן וכו' כי הנגעים מורים על חסרון בשורש הנקודה הישראלית ח"ו וכו' כי שם ישראל מורה לדביקות בהש"י כמו שמבואר ישר אל, אבל אבות הטומאות האלה אין להם שייכות לשם ישראל ולדבקות הש"י וכו' וכו' ואח"כ נאמר פרשת טומאת זב ונאמר בה דברו אל בני ישראל, כי הענין הזה מורה לברי לבב ועשים מעשים יקרים מאוד רק שנמצא בו טעות כחוט השערה [-והשוה זה למה שרבינו אמר לעיל באות תל, שמוכרח שיהיה איזה דבר לא טוב, על כן אי אפשר לו להכריח ע"ש] והוא כענין שנתבאר על רחבעם עיי"ש כי מזה פשטה הגמרא (סנהדרין) שרחבעם הי' זב ממה שנאמר בו (מלכים א) התאמץ לעלות במרכבה, והענין בזה כי באמת המלוכה הוא שייכת רק לזרע בית דוד, ורק שהוא היה רוצה לתקוף בחוזק קודם זמן, כי אז הי' ברצון הש"י ליתנה לירבעם לפי שעה, וע"י שהתאמץ לכך בא לו עונש הזיבה, כי זה ענין הזב שהדבר בעצמו הוא טוב רק שצריך להיות בעתו היינו לקיים מצות פ"ו (-דו"ק בזה כי זוב אינו ש"ז ואכמ"ל), וחטאו אינו רק שדוחה את הזמן, והענין שיש מן וכי יטהר עד מזובו מ"ט תיבות כנגד כל שערי הקדושה שבמ"ט ימי ספירה מפסח ועד שבועות, ועל תיבה שייך ליום מנינו, עכ"ל.

תלב. אמר שמה שהמלמדים דוחקים את התינוק ביותר, על ידי זה אינו יודע התינוק כלל, רק צריכין להיות אמן גדול בזה ללמד את התינוק בהדרגה בלי איום הרבה ובלי דחק יותר וכו' וכו' ע"ש.

עיין באיגרת הגר"א ז"ל ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם בישוב ובנחת, עכ"ל.

הרי לענין חינוך הילדים, אכן כאשר האדם לומד בעצמו נראה שעיקר היישוב הוא שהלימוד יהיה בדחילו ורחימו, ודו"ק.

תלד. מה שהיה יכול לעשות מיד עשה תכף וכו' ע"ש. כעין זה יש להביא סמוכין ממה שמצינו בגמרא (בכורות יג.) שדבר שיש לו רק קצת הלכות מביאים אותו מיד, כדי שאחר כך ימשיכו באריכות במה שיש להאריך.

תלד: ואמר אם היה אפשר לגמר כתיבת ספר האלף בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה, ע"כ. וי"ל כמו שמובא כמה פעמים בספרי רבינו כי היום הוא המידה, כמו שכתוב ומדת ימי (תהלים לט, לקוטי מוהר"ן לג, נו), ולכן ראוי היה ליכתב כל ספר המדות ביום אחד. ופעם באומן חלקו את הספר לכמה חברים שכל אחד יכתבו חלק כדי שכל הספר יהיה כתוב ביום אחד, לקיים חפצו של רבינו. וכן מדת, שהיא מילת מדה סמוכה ל'ימי", מדה של ימי, “מדה" ע"ה בגמטריא נ, "ימי" בגמטריא נח עם האותיות (נחמ בגמטריא זמן, נחמ שנית, ע' דבה”י א:יב:כג – לעת יום ביום, ודניאל ז:יב זמן ועידן, בחינת (קהלת ג) לכל זמן ועת, ן מאומן בגמטריא מקום ע”ה). כי באמת נ נח הוא הדרך לזכות "להמדות" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תלה. וצוה עלי וקבע לי שעורים גדולים בכל יום, והזהיר אותי שבכל יום אראה לדבר עם בני אדם איזה שיחות וספורים לפקח דעתי. ואף על פי שלא היה היום מספיק לי לגמר השעורים שצוה עלי, אף על פי כן אמר שזה מכרח לפקח דעתי בכל יום על ידי שיחה עם בני אדם איזה שעה ביום וכו' עיין שם.

ולכאורה מבואר מאליו שרק מי שעמוס בלימוד צריך לקיים עצה זו לפקח דעתו, אבל מי שעוסק בעסקיו אין לו שום ענין בזה.

והנה ידוע בעולם בשם הגר"א שפירש המשנה באבות כדברי רבינו. כי אחד מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהן הוא במעוט שיחה, ובפשטות הכוונה הוא לשלול הרבה שיחה, שצריכים למעט בשיחה, והגר"א פירש שהוא ענין חיובי, לחייב על כל פנים קצת שיחה לפקח את הדעת כמו שגילה רבינו.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה לד רבינו גילה את הענין של שיחת חברים, כי כל אחד יש לו נקודה להאיר. ולא מבואר עד כמה צריכים לעסוק בזה, ורבי נתן כתב במקום אחר שלפעמים אין חברים וצריכים לקיים וקנה לך חבר, שהקנה והעט הוא החבר, ורבינו גילה בהשמטה שלפני ליקוטי מוהר"ן תנינא שכל עבודת השם מתחיל באחד היה אברהם, ועל כרחך לפעמים לא יהיו חברים, ואי אפשר לקיים ענין שיחות חברים כל יום. אבל ענין זה לדבר עם בני אדם סתם לפקח את הדעת, שפיר שייך תמיד, ורבנו צוה מוהרנ"ת שיעשה כן כל יום (ואילו היה חיוב לעשות שיחת חברים כל יום, לא הול"ל אלא לחזק אותו שיקיים שיחת חברים, ועל כרחך הרבה ימים יהיו בלי שיחת חברים, ובאותם הימים עדיין צריך שיחה עם בני אדם כן שהם, לפקח את הדעת).

מעלת התבודדות

תלו:

כשהודיע לי רבנו ז"ל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד, כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות, אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפלות וכו' ע"ש.

ולכאורה אינו קושיא כל עיקר, כי התפלה הוא חלק מהבחירה [ואדרבה עיקר הבחירה הוא התפלה, וכמו שכבר פרסמתי לשון הרמח"ל בדעת תבונות ח"ב אות ז: אין הבחירה אלא לבחור לבקש הטוב מן הקב"ה או שלא לבקש אותו] – דהיינו כן להתפלל או לא להתפלל, ובכמות ואיכות התפילה, כמה כוונה ולב ובכיה וכו', וכולי האי ואולי האדם זוכה להנצל משקר והבל של העולם הזה ולעלות מעלה מעלה בהכרת האמת של מציאות התורה הקדושה. וזה הבחירה של האדם לעשות את זה, ועם כל הלב ונפש.

ולכאורה הקושיא הוא רק לפי עוצם הגלות שנסתר מדעת האדם יסוד התפלה, והרי הם נאבקים יום יום לעשות איך שהוא רצון השם במיטב יכולתם כפי מיעוט שכלם, ולכן כאשר שומעים שעל ידי תפילה יכולים לנצח, הרי זה פליאה גדולה, שלכאורה זה ביטול כל מאבק הבחירה. אכן האמת הוא פשוט כנ"ל, שיסוד התפילה הוא רק ההתחלה, שמשם מתחילה עיקר המאבק של הבחירה. שהשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד מלכותו.

ובאמת כעין מש"כ כבר מבואר בספרי ברסלב, ע"ש.

שוב ראיתי בספר שערי אורה, פרק י' על הכתר ועת רצון, נזהר מהשאלה זו. והרמח"ל ממש יישב הענין בספר אדיר במרום (עמ' שמא, מכון רמח"ל) ז"ל כי הוצרך שיהיה חוק זה שיתגלה לפעמים סוף הרצון להתגבר בכחו, עד שלפי הסדרים האלה סוף סוף ישוב כל הרע לטוב. ואל תקשה שאם כן אין תיקון הבחירה שלם, יען הוא נצרך סוף סוף לחסד ולכחו. כי האמת הוא שעם כל זה אין דבר בחסד, אלא שהמאציל ית"ש הכין כבר מצוות שכחם יהיה לגלות הנהגת א"א בזמן הצריך (כמבואר בשערי אורה הנ"ל). ונמצא שגילוי א"א לא יהיה בחסד, אלא שהמעשה עצמו הוא כמו חסד, דהיינו שאינו לפי ההכנה, אלא בתגברות כח סוף הרצון, והבן היטב, עכ"ל.

תמא. תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם התעוררות הלב, העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא, ע"כ. ועיין לקמן אות תקח, ובשיחות הר"ן עד-עה.

יש לפרש בזה על דרך צחות מה שקי"ל (שולחן ערוך, אורח חיים א:ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה, דהיינו שעל ידי שמרבים בלא כוונה משיגים את הטוב מעט עם כוונה. ועמש"כ על שמע ישראל (דברים ו:ד).

עיין במסכת עירובין (נג:) רבא אמר (-לענין לימוד תורה בפה מלא) מהכא (תהלים כא) תאות לבו נתתו לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתחיו בל מנעת סלה, ע"כ.

עיין הקדמת ליקוטי מוהר"ן ז"ל ובה' בטחנו שכל מי שישים עינו ולבו היטב לדברי קודש הנאמרין בספר הקדוש הזה – יתלהב לבו ויפתחו עיניו ויכסוף וישתוקק מאוד לעבודתו יתברך, עד אשר ישוב אל ה' באמת בכל לבבו ונפשו ומאודו, ע"כ.

ועיין בספר המדות, שמחה יח: על ידי תנועות הגוף בא התלהבות הלב, ע"כ.

בפרפראות לחכמה רפה:א ז"ל ובתוך שיחתו הקדושה ענה אד לפניו בלשון צער וגניחה, האיך לוקחין לב כזה, גער בו מהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו (-עיין שם היידיש), כי הבחירה חפשית אצל כל אדם, וכל אחד אפילו הגרוע שבגרועים יש בכחו לזכות למדריגה הגדולה שבגדולות, ע"כ.

עיין במסילת ישרים סוף פרק ז, ז"ל ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב) כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, (שם פד, ג) צמאה נפשי לאלקים וגו'. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (שם סג, ב) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (שם יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, עכ"ל.

והמשכיל על הדבר ישים לבו לעסוק דוקא בדיבורי חשק וכיסופים להשם יתברך, ובפרט שזה דרך חזקה להביא הגאולה כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה לא. ומה יפה לקבוע כמה דקות או יותר כל יום לעסוק בזה.

עבודת השם

תמד. השיב לי מה לחשש ולדאג, מאחר שיש לך על מי לסמך שוב אין אתה מתירא כלל. פרוש מאחר שיש דעה שמכשיר ואתה סומך על אותה דעה אין להתירא עוד כלל (אמר המעתיק, זה פשוט שעל דעה שאינה מסכמת להלכה בודאי אין לסמך, רק רצונו לומר שלא לחשש חששות יתרות בענין זה), עכ"ל.

הנה לפי הערת המעתיק מבואר שלא יקח איזה דעת יחיד לפסוק כמוהו. והרי מצינו דעות שבשעת הדחק יכולים לסמוך אפילו על דעת יחיד, ויש דברים שלעולם הולכים לקולא אפילו אם יש רק דעת יחיד, ועיין בזה בט"ז יורה דעה יז:טו, ואם כן כל שכן כאשר מבררים סוגיא ויש שיקול ככה וככה, שיכולים לסמוך על איזה צד.

תמו: 'חזרתי ושאלתי אותו הלא יש גלגולים, ואולי יצטרך לו להתגלגל עוד פעם אחת בזה העולם, ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשו מצרות עולם הזה. השיב, אם ירצה יוכל להתעקש ולטען שם שאינו רוצה בשום אפן להתגלגל וילך עוד הפעם בזה העולם. שאלתי אותו וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל. השיב, בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי וכו' עכ"ל. [עיין במסכת מועד קטן כח. שרב נחמן אמר שלא היה רוצה לחזור לעולם הזה, והפירוש שהבאתי].

והנה הדבר תמוה, שהגם שהמת יוכל להתעקש ולטען, אבל מנא ידיע ליה להמת שיכול להתעקש, כי הלוא רואים פה איך שרבי נתן כותב "ולקחתי זאת בדעתי היטב וקשרתי אותו במחי לזכר זאת היטב היטב אולי אזכה לזכר זאת בעלמא דאתי לטען כך ...” הרי שלא פשוט בכלל שהמת יזכה ידע לטעון כך, אז מה התשובה של רבינו. אם לא שנדחוק שרבינו היה נותן את העצה הזו להמת.

אכן יותר נראה שרבינו רק תירץ כן ליתן את העצה לרבי נתן, דבאמת הקושיא מעיקרא כבר מתורץ בכתבי אר"י בשער הגלגולים (הקדמה ד) ז"ל ויש בזה מקום שאלה, כי כפי הנראה לכאורה, שיותר טובה הוא ליכנס לגיהנם (צע"ק כי מהרח"ו כותב כמה פעמים -ומהם בהקדמה ט- שתלמיד חכם אינו יכול ללכת לגיהנם וע"כ חייב להתגלגל) למרק תכף כל עונותיו, ולא לחזור בכמה גלגולים. והנלע"ד חיים לתרץ, כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעבירות על הזכיות, ולכן בראותיו שכבר השלים אותם המצות המועטות המוכרחות לו כפי שרש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגיהנם, ומתמרקין עונותיו, ונשארים זכיותיו שלימים, כי חפץ חסד הוא. אמנם הצדיק שעונותיו מועטים מזכיותיו, הם מתמרקים על ידי כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכיותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא ע"ד מ"ש רז"ל (מכות כג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, עכ"ל. הרי מבואר שצדיק אין לו מה לדאוג בחזרה לעולם, שהוא קרוב לשכר. ואילו הרשע בין כך ובין כך השי"ת נותן לו כעצת רבינו שמורידו מיד לגיהנם. אכן רבינו נתן את העצה אפילו לצדיק כמו רבי נתן, כי ידוע שרבינו מובטח מהשי"ת שכל אנשיו מקבלים תיקונם מושלם בעולם הזה, ועל כן אין כדאי להם לירד שוב בגלגול, ודו"ק.

וע' בשער הגלגולים (הקדמה ח) שכז"ל הנשמות יתגלגלו לכמה סבות: הראשונה הוא לפי שעבר על איזו עבירה מעבירות שבתורה, ובא לתקן. הב' הוא, לתקן איזו מצוה שחסר ממנו. השלישית היא, שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם. והנה הראשונה היא קרוב לחטא, כיון שבתחלה חטא. והב' הוא רחוק מלחטא. והשלישית ודאי שלא יחטא, ע"כ. ובהקדמה יא (סוד"ה ודע כי האדם) כתב שמי שמתגלגל מפני חוסר מצוה שהיה יכול לקיימם אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות, ע"כ. וע"ש שיכולים להשלים מצוה על ידי עיבור. ואכמ"ל.

בזה שרבי נתן התחזק לזכור את העצה הזו, מבואר שהיה בטוח שזה יכול לקרה לו, שיצטרך לבוא בגלגול להשלים צלמו. וקשה שהרי מובא (מכתבי שמואל ב:יט) שרבינו ז"ל אמר, פעלתי אצל השם יתברך שלא יקח מהעולם מאנשי קודם שיסיימו עבודתם, ע"כ. וא"כ לכאורה לא יחסר להם שום אבר. ואולי רבינו עוד לא פעל או גילה את זה שלא יקחו מאנשיו טרם פקידתם. ועוד י"ל ואכמ"ל.

תמז. משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמוד 148) מובא בשם הנועם אלימלך ז"ל הסבה שכל האנשים צועקים אלי, ושוטחים לפני את בקשותיהם, האחד מבקש רפואה לבנו החולה, והשני מבקש פרנסה, היא מפני שחטאתי, והכרעתי את כל העולם לכף חובה, לכן צועקים אלי: ,מלך, תן פרנסה', ,מלך, תן בנים', מפני שדברים אלו נלקחו מאתנו בגללך, ואתה גרמת שהם יחסרו לנו, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול עכ"ל. פה רבינו הדגיש את העשה טוב. והנה יתכן שזה כולל גם כן סור מרע, שהוא גם כן מהעסק של עבודתו יתברך, וממילא כל הרע שבו יתבטל ויפול. אבל לכאורה יותר נראה שרבינו הדגיש את העשה טוב לחלוטין, וממילא יזכה לא רק לסור מרע ולהסיר כל הרע, וצריך עיון.

ע' לעיל אות רלח, שרבינו אמר לאמו שהענין שלו הוא סור מרע. ואפילו אם ניקח את הצד השני הנ"ל שרבינו אמר שהעיקר הוא עשה טוב וממילא יזכה גם להיות סור מרע, נוכל לומר שכך רבינו הקדוש הדריך לאחרים, אבל הוא בעצמו לקח בעיקר את הסור מרע. וכן מצינו למשל לגבי שברון לב, שרבינו לקח את זה לעצמו, ואילו לאחרים הזהיר אותם לא ללכת דרכו.

והנה עיין בספר אדיר במרום (עו-) שגילה שהעיקר הוא להקדים הסור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. וצריכים למימר שעכשיו הבעש"ט (הבאתי המ"מ לעיל רלח) ורבינו החזירו את זה.

שוב מצאתי במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים (עמ' ריח) שכז"ל הנה ידוע פי' הפסוק שבהמשכת אלהות בעשיית הטוב ממילא יתפרדו כל פועלי און. והגם דכתיב סור מרע תחילה, ואחר כך ועשה טוב, ידוע שיש ב' מיני רע, הא' רע גמור, עבירות וחטאים דאורייתא ודרבנן, צריך לשוב מהם בחרטה ועזיבה גמורה וחלוטה טרם הכנסו לעבודת השם יתברך, ומבלעדי החרטה והעזיבה לא תהי' שום התחלה בעבודת ה' כאמור, ולרשע אמר אלקים וגו', אבל הרע שבטבע במדות ודומיהן שאינם באים לידי מעשה אינם מחיצה מפסקת כל כך שלא יוכל להתחיל בעבודת ה' קודם שיהפכם לקדושה, אלא מחמת המשכת אלהות בעשות הטוב ממלא נופלים ויתפרדו כל פועלי האון, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך איז הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול "דוא טוא אין יודישקייט, גטס וועט בלייבן או שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן, ע"כ.

עין במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעול םנחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ( משלי כד:כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. והמפרש (במקום רש"י) כז"ל עליהם תבא ברכת טוב, טובה וברכה באה לעולם, כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם, עכ"ל.

תמח. שפעם אחת היה בדרך והתפלל שחרית ונפל על פניו וכו'. שמעתי, משמע מכאן שאפילו חוץ מבית הכנסת נפל על פניו. ועמש"כ בפנים סוף ערך תיקון הראש והסוף

ואגב, במגלה עמוקות, מהדורא תנינא פרשת וישלח עמ' קטו: כז"ל במלת ויעבור נרמז מה שאיתא בזהר פרשת ויקהל (רב: י"ג מכילין דרחמי) שצריך לומר אחר תפלת י"ח שלש עשרה מדות שהוא 'ויעבור', ואף היחיד צריך לומר י"ג מדות, עיין שם.

תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא. ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום. ועיין בשיחות הר"ן קפד שרבינו היה יודע כל מה שעבר על האדם תיכף וכו', וע"כ אין הכוונה אלא לרשימת עבירות וכדומה כמש"כ שם.

תנג. אמר, כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה, עכ"ל. עיין מש"כ בהלכות עשיית עבירה.

יש להעיר שהלוא רבינו אמר שהבחירה כבר בידו. ועוד יש להעיר שהרי מצינו במשה רבינו שלא ינק מהנשים מצריות כי פה העתידה לדבר עם השכינה, וכבר הערנו בזה במקום אחר שלכאורה מזה מוכרח שגם המשיח לא יהיה בעל תשובה עם עבירות חמורות כאלו. אם לא נדחיק, שרק עד מדרגת חיה יש את העיכוב, אבל במדרגת יחידה כבר הכל בתכלית היחוד, וצ"ע.

ועוד יש להעיר מהגמרא (שבת קיח:) והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל. ויש להעיר שבשלמא כמה לשונות של התפארות שם וכמה מקומות "מימי" הכוונה כפשוטו שזכו שאף פעם נכשלו בזה, אבל כאשר אמרו שהטעם שזכו, בגלל שבימי, האם זאת אומרת שאם נכשלו פעם אחת לא היו זוכים לזה, אפילו שעשו תשובה והכל? ואם כן כמו כן אצל רבינו הקדוש – רבי נחמן, אם חס ושלום היה חוטא, אפילו שהיה עושה תשובה והיה כמקדם, אבל לא היה עומד באותו תואר וזכות (אם לא שנדחיק כנ"ל שיש תשובה בדרגה של יחידה שמתקן בשורש לגמרי), וצריך עיון.

רק אחר כך הייתי עושה תשובה. ראיתי אצל אחד, אולי זה היה ר' שלום מפארואבישט ז"ל שאמר שאין לו זמן לעסוק בתשובה כי יש לו עבודה אצל השם יתברך יותר חשובה ואין לו פנאי. וצריכים לעיין בדיוק בלשונו. ובאמת כן ראינו אצל יוסף הצדיק, אף על פי שיצא ממנו עשר טיפות שכבת זרע לבטלה שגרמו לעשרה הרוגי מלכות, לא מצינו שיוסף היה עוסק בתשובה על זה, וכמו שמצינו אצל ראובן למשל, ואדרבה יוסף המשיך לנהוג במלכות. אכן על כל פנים ואופן בודאי על החטא שחטא חייב לעשות תשובה, וכוונת הצדיק הנ"ל לא לאפוקי עצם התשובה על חטאים, רק ריבוי העסק. ואכן משה רבינו נקרא מרא דתשובה.

תנה. מבואר שהצדיקים אמיתים עושים ישועות גדולות דרך נס בלי שידעו שזה בא מהם, ובאים המפרסמים של שקר ומראים שכאילו הם עשו את הנס והישועה.

ומעניין שאהרן פץ ז"ל סיפר (סרט 1 נסיעה ב' לאמריקה 1) איך שהתחילו להפיץ קמיעות נ נח באמריקה, שבאו לביתו של איש אחד שהיה משותק ר"ל, וסבא אמר למאיר ימיני לכתוב עבורו קמיע ושיגידו נ נח נחמ נחמן מאומן עד שיקום בריא, וכך עשו, והיו אומרים נ נח ומצוים אותו לקום, וכבר ראו שרגליו התחילו לנדד, והיו בהלם ואמרו זה לזה אם ככה זה עובד וכו', ובא אשתו של המשותק ואמרה, לא, אם הוא יקום בריא זה לא מהפתק זה מהרבי יואל מסטמר, והם אמרו, אם ככה זה, אין לנו עסק פה, ועזבו. ולכאורה לפי דברי רבינו כאן, העיקר שהיה להם לרפאות הבן אדם, יהיה מה שיהיה, אפילו אם העולם יחזיק בשקר.

יש פה ענין עמוק בדרך והלכת בדרכיו, כי כך הקב"ה מנהיג את העולם בענוותנותו, שנותן לבריותיו להרגיש ולחשוב שהם פועלים ועושים, ואינו אלא הכל ממנו יתברך. ותימה הדבר למה לא תהיה בכלל האיסור לפני עור, שמטעים את הבריות להחשיב את השקר ודרכי השקר. ועיין בזה ברש"י בריש התורה עה"פ (א:כו) נעשה אדם, ז"ל אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן וכו' עיין שם. הרי לענין מדת הענוה כך מתנהגין, ודו"ק היטב עומק הענין.

תנז. החלום ופתרונו על נפילת השניים, עמש"כ במסכת נדה דף סה..

תנח. אמר מי שבקי בזהר הקדוש כל דברי הזהר הם אחד. הינו להמשיך שפע, להמשיך משח רבות קדשא, ולקשר העולמות. ולפעמים מחבר שני דברים אלו, ולפעמים שני דברים אחרים כפי הענין, ע"כ.

מש"כ ולפעמים מחבר שני דברים אלו, אין הכוונה לאלו השני דברים של המשכת השפע וקישור העולמות, כי אלו תמידיים ולא רק לפעמים, אלא הכוונה ב"אלו" היינו איזה מושגים בעלמא, לפעמים אלו ולפעמים אלו – אחרים.

תסא. אמר מלך גדול מנביא על פי מצוות התורה (עין הוריות יג), ע"כ. בספר חלקם בחיים דרוש כו: תקשי מאי חזית דעשה פשרה (עיין ברכות י:) באפן זה, להטיל לחזקיהו על ערש דוי ולא לישעיה, וילך חזקיהו לבקר את ישעיה, אינו אלא דאין זה כבוד מלכות שילך לבקר את החולה (אע"פ שהלכה ביורה דעה שלה:ב אפי' הגדול ילך לבקר הקטן ואפילו כמה פעמים וכו'), וכאשר מצאתי הדבר מפרש להרב היפה תאר בבראשית רבה פרק עט, דכתב וזה לשונו, לאו אורחיה דמלך לבקר חולין משום כבוד מלכות, ע"כ. [וקצת קשה, שהרי השם יתברך ביקר את אברהם אבינו, וזה אחד מהמקורות להמצוה].

תסה. אמר רצונו שכל אנשי שלומני לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דבר מזה וכו' עיין שם.

עיין מש"כ שיחות רמא.

גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה. וכשעוסק במשא ובמתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רוח גדול. אבל כשהוא מלמד, אזי כשמגיע לו השעה שלו וכו' וכו'. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים, אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום, כי אין לך דבר שאין לו מקום כנ"ל, עכ"ל.

לכאורה מבואר שיש שני תנאים, עסקי האיש, ומקומו.

והנה צ"ע במצבינו היום, שכל היכא שהאדם נמצא הוא יכול להיות מקושר לכל שוקי העולם הכי גדולים, האם זה מכשיר התנאי להיות במקום עיקר גדול. וכבר מצאנו כמה דברים שנראה שנשתנה המציאות מהזמן שבו היה חי רבינו, עיין בשיחות הר"ן רכא – היה מתלוצץ מאד מהלוחות וכו' שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו' ומש"כ שם.

ואכן אפילו אם נאמר כן, עכ"ז צריך התנאי שהוא מקושר לעסקים והשוקים האלו.

מדברי רבינו כאן על המעלה לעסוק בעסקים ולהיות בעיר גדול, יש ללמוד לענין עסקי עבודת השם. שאם האדם עוסק בחיצוניות התורה, כאשר יהיה לו סיעתא דשמיא ויזכה לחדש חידושים ולעמוד טוב על לימודו, הרי זה זכיה קטנה לעומת מה שיכול לזכות אם היה עוסק בפנימיות התורה ותפילה והתבודדות, שאז כאשר יזכה, יפתחו לו סודות ונפלאות השם. ולפי זה נפתח מובן אחר ועמוק במה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקצא) לא להיות חסיד בעיר קטנה. ובאמת רבינו אמר את זה ביחד עם ענין המלמד כאן ז"ל שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון.

תסח. ענה ואמר זאת הוא קנאה גדולה בודאי, שיש צדיק גדול שעוסק בעבודת השם ביגיעות ועבודות גדולות כמה שנים בגוף ונפש, ולא ינוח כלל מעבודתו יתברך וסובל כמה צרות ויסורין, ואחר כך בא רך בשנים והשיג במעט זמן כל ההשגה והמדרגה שזכה הצדיק הנ"ל שעבד כמה שנים. וכמו שמצינו במדרש (קהלת רבה פרשה ה) שרבי בון עבד לשלשים [עשרים ושמונה] שנה מה שעבד תנא אחר בכמה שנים. (ואין אני יודע כונת הדברים. כי מקדם אמר שבודאי אי אפשר שיהיה פתאום נעשה צדיק גדול בלי יגיעות וטרחות ועבודות, אף על פי שהוא בן צדיק ובן גדולים. וספר משל נאה על מפרסם אחד רך בשנים שנתפרסם פתאום, ובודאי לא כל הרוצה לטל את השם יטל. המשל היה מענין האיש שנתגדל בוואליחאי אצל היעדניראל שגדלו פתאום, וכונתו היה להכעיס להאחרים שהיה להם גדלה יתרה וכו'), ע"כ.

לכאורה יש ליישב בקלות, שלצדיק גדול עם נשמה גדולה, בודאי יעבוד הרבה ויטרח ויגע עד שישיג כל המעלות של הצדיק הקטן ממנו, אבל בשביל הצדיק הגדול זה יהיה רק ההתחלה, ודרוש ממנו להשיג הרבה יותר.

ואולי יש ליישב עוד, שאף על פי שהכל תלוי ביגיעה, עם כל זה יש הרבה לתלות בס"ד, למשל אם יש סיעתא דשמיא מיד יבחור לעבוד על המדה שבאמת צריך להתיחס עליה מיד, ואילו בלי הסיוע, יתכן שיבזבז הרבה זמן בנסיון לתקן שאר מידות עד שיבין או עד שיגיע להמדה הנכונה. וכן בכל דבר, עם סיעתא דשמיא יכול לרוץ מנקודה לנקודה כל פעם קולע מיד אל השערה, עולה בזריזות מחיל אל חיל, ובלי הס"ד כל דרגה יכול לקחת המון זמן עד שיבחנו וישיג איך לתקנו וכו'.

תעח. אמר ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משרפה ע"ש.

בהקדמה של המוציא לאור הראשון של ספר סודי רזיי, ר' שלום וייס, והוא בדברים אחדים של ההוצא חדשה, כתב על ספר רזיאל המלאך שנדפס באמסטרדם בשנת תס"א ז"ל ובאצם זה ספר (זה) של רבינו (-בעל הרוקח) שהעתיקו מתחילתו שמתחיל כמו זפר זה, ברוך חכם הרזים, והעתיק עד אות נ. וכן השמיט מה שכתב רבינו באמצע וז"ל: ואחרי כן אכתוב לך סוד המרכבה כפי אשר קבלתי מרבינו יהודה החסיד כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל החסיד, וגם קבלתי אני מפי אבי מורי הרב רבי יהודה אני אלעזר הקטן וכו' עכ"ל, עכ"ל. וכן מביא שם עשרה עדים נאמנים מגדולי האחרונים שכתבו בפירוש שיסוד ספר זה הוא מבעל הרוקח. כגון מהר"י עמדין זצ"ל, והגר"א מוילנא ושאר אחרונים.

ובענין מה שהפתק הקדוש, לפי כמה דעות, נשרף, במקום אחר הסברנו שמן הסתם הפת"ק (בגמטריא שרף) מבחי' ספר הנשרף של רבינו.

חיי מוהר"ן תעט (שלא להתעקש וכו' אות לו) אמר שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד וכו' למשיחו וכו' למי שמשיח ומספר מזה ע"ש. וסיפור השלם של דיבור זה נמצא באבניה ברזל (סעיף נג, שיח שרפי קודש א-תקמח) מעשה מבת רבנו ז"ל וכו' היתה חולה מאד וכו' ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל וכו' ועושה חסד – השם יתברך עושה חסד למשיחו, למי שמשיח ומספר מהם לדוד ולזרעו עד עולם, זהו רבנו ויוצאי חלצו, שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום. וספר לה אז רבנו ז”ל מעשה מהרב המהרש”א, ונתרפאה, ע”כ. הרי שרבינו חידש עוד יותר מהבעש"ט שהחסד ימשך להמספר והמשיח בעצמו, ולא רק להשומעים שהם מזרע דוד.

והנה מצאתי בספר אהל יששכר (על האדמו"ר ישכר דוב בעריש הכהן מוואלבארז – ובספר מביאים כמה פעמים דיבורים מרבינו. ורואים שהיה נשפע מברסלב, למשל ע' שם בסדר הזמנים, נחמת ציון וירושלים שאלה רביעית, שמפרש איך שהתמיד על השגות הקודמות שתמיד באים להשגות יותר גדולות וצריכים לעשות תשובה וכו' וזה הענין מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה ו'. עמ' נט-ס) שפעם היה חולה, וביקש לשמוע סיפורי צדיקים וכו' והלה החל לספר מעשי הבעש"ט זי"ע, ותך כדי הסיפורים ניכר היה בהאדמו"ר שחלה הטבה רבה במצבו, וכשהוקל לו סח לסובבים אותו: דעו לכם כי נתגלה לי משמים (ספר חיי מוהר"ן?!!) אשר הסיפור בשבחו של הבעש"ט הוא סגולה לישועה, שבחי הבעש"ט הוא החלק השני של תהלים ועצתי אמונה לכל הדורות כשיחלה חלילה אדם מישראל הרי אם יוכל הוא עצמו לקרוא את סיפורי הצדיקים מה טוב, ואם לאו יקריאו לפניו פרק בבקר ופרק בערב, וכך גם קיימו אצל האדמו"ר ועד שהחלים לגמרי היו קוראים בכל יום באזניו מ"שבחי הבעש"ט" “קהל חסידים" ועוד, ע"ש.

הרי האדמו"ר הנ"ל פירש עוד שועושה חסד למשיחו, המשיח מהבעש"ט שהוא בחי' משיח.

תפא. הלבנה באתה בקבלנא לפני החמה וכו' והיתה החמה מפיסתה שתעשה לה מלבוש וכו' ע"ש. עיין בסיפור של הבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, שבאמת החמה עשתה מלבוש ללבנה ע"ש.

תפב (לט) פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס, והלא אף על פי כן בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא זכרונו לברכה בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך אי אפשר עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס. יהי רצון שנזכה מהרה לכל זה באמת ובשלמות: ע"כ.

ע' מש"כ בהקדמה אות י'. ונראה לעניות דעתי בהבנת הענין והשער להשגת לשמה, כי הוא דבר מצוי בעולם כאשר רואים משהו נפלא ביותר, זה יכול להיות שקיעת החמה מדהימה, או ציור, או מכונה בנויה בחכמה עצומה, עד שהאדם נשאר בלי נשימה ממש, ונשאר מהומם, וזה המצב הוא בעצמו בחינת התבטלות נקיה וגם שירה ליוצר הדבר. והתבטלות הזה הוא נקיה בלי שום נגיעת עצמי. וזה בקיצוניות, משל להבין, אמנם בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה קצת הוא קונה ומרכיש לעצמו מהביטול הזה. וככל מה שהאדם זוכה להיות בביטול הזה, הרי הוא נקי מנגיעת עצמו, ועבודתו תהיה שלא על מנת לקבל פרס.

והמשכיל יבין בזה עצה נכונה ועצומה בעבודת השם, לצאת מהמוחין דקטנות, שיביא את מוחו ודמיונו להתפעלות עצומה מאד, שממש יאיר לעצמו תוקף עצומה של גדלות השם יתברך ושל רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן עד שישאר ממש מהומם ומבוטל, ואולי בזה הוא יזכה להתחיל ליכנס קצת לעבודת השם באמת.

וזה מה שרבינו כיוון שאין תשובה על השאלה זו רק להתחזק מאד ויגיעה בעבודת השם, כי זה בעצמו ההתבטלות, ומה שרבינו לא אמר בפירוש שהאדם צריך להביא את עצמו להביטול כנ"ל, כי באמירת הדברים הנ"ל חל הרבה בילבול, כי איך ידע האדם מה הוא באמת התפעל בביטול להשם יתברך, ואפילו אם הצליח לבטל את עצמו באיזה מידה, איזה חלק היה לו יד בזה ויגיע שכרו, ועוד שהרי להבדיל אפילו גוים ואפיקורסים משיגים ונהנים מכמה סוגי ביטול הנ”ל, ואם כן רואים שעדיין הביטול הזה הוא כפי מידת האדם המתבטל. ובהכרח כדברי רבינו הקדוש שסוף ותכלית הדבר צריכים לברוח מכל החשבונות בענין זה, ועם כל זה נראין דברי בעזה"י שמי שלבו שלם בתשובת רבינו פה, ואינו מחפש את החשבונות, רק מוכן ליגע בעבודת השם עד שיאיר ה' לו ממרום, בודאי הוא יכול כבר להשיג קצת הבנת הענין כנ"ל (והרי הדבר תלוי במעגל האמונה כאשר ביארתי בס”ד בהקדמה), ודו”ק.

תפד (מא). שמעתי מפיו הקדוש שאמר: שהוא יצר הרע גדול אצל הלומדים להמציא חדשות, הינו מה שכל אחד רוצה דיקא להמציא דין חדש - עיין שם (תקכא (עח)) כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב ואתם רשאים לחדש בתורה. ובעזה"י אביא משש"ק מה שרבינו צוה לרבי נתן לחדש כל יום, ופעם כמעט עבר היום וכו'.

תפה (בגמטריא תהלים) [כשאומרים טוב מזמור תהלים הרי הוא כמו משקה טעים], עכ"ל.

אין זה סתם ידיעה, אלא יש בו מסר למעשה בהנהגה ["פוליטקל" כמו מחאת כפים בתפלה וכדומה], להתיחס נכון לתפילה, כמו התם בסיפורי מעשיות משנים מקדמוניות מחכם ותם, שהתם היה עושה הנעלים, דהינו התפילות, בכלל לא בשלמות, ועם כל זה היה משבחם מאד כמבואר שם באריכות, וכן על כל הדברים שהיה מבקש מאשתו וכו' עיין שם. כן צריכים לחיות את המצות, כמו להבדיל בתענוגים ותאוות עולם הזה אנשים גונחים ונאנקים, או אה, ומשבחים וכו' על כל הנאה קלה עוברת וריקה, כן להבדיל צריכים לנהוג בדברים רוחנים.

תפט. שמעתי שפעם אחת נכנס אחד אצלו, ואמר לו: בזו השעה היה אצלי השר של יון והשר של צרפת ובקשו אותי ושאלו מי מהם יכבש, והשבתי להם מי שיחזיק יותר עם ישראל הוא יכבש, ע"כ.

ידוע שהצדיקים עסקו מאד בענין זה, ואכמ"ל.

סבא ישראל אמר: כשרבנו הקדוש היה בארץ ישראל היה מלחמות של נפוליון. נפוליון היה רוצה להרג את כל היהודים, ורבנו הקדוש דבר אתו, עם נפוליון, איזה דבורים, ע"כ.

ובשבחי הר"ן הבאתי הסיפור המלא שמצאתי באלון של חב"ד.

תצ. זכר נא הפחד שיהיה לך בעת שיוליכוך להבית עלמין ותשאר שם לבדך. והכל יפרדו ממך ותהיה נשאר מנח בין המתים, הלא עכשו אתה מתירא לצאת יחיד בלילה ומה תעשה אז.

עיין בספר חרדים ע"א ע"ב (חק לישראל פרשת ויחי יום א') ז"ל איך לא תתבודד עמו יתברך והנה אתה רוב זמנך יחיד בבטן אמך יחיד בעת תישן הגוף יחידי והנשמה יחידה הגוף בקבר בדד והנשמה בדד בגן עדן כל צדיק מדור לפי כבודו ובגהינם ודאי כיון דרשעים בחשך ידמו נמצאו לבדם לכן שמע בקולי לך עמו תמיד ולא תפרד רגע וכו' ע"ש.

תצ"א. תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עיין מש"כ על הפתק הקדוש, על השורה י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה.

תצב. תצ"ב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכאן כתוב: כן אתם נדמה לכם שצריכין דוקא לומר לרפואתכם דברים כבדים, ואין אתם מאמינים שבדבר קל שאני מצוה לכם לעשות יהיה לכם רפואה שלמה, רפואת הנפש באמת, עכ"ל.

וסבא ישראל אמר: נ נח נחמ נחמן מאומן, זה דבר קל, וזה עיקר הכל.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן, תורה פו, שכל מה שחסר האמונה צריכים עבודות יותר קשה בעבודת השם, וכל מה שהאמונה כראוי העבודה קל ביותר.

תצט. פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר, ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך (יג:כ) ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות, עכ"ל.

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו, עכ"ל.

תקא. מכבר אמר שחפץ מאד שיהיה לנו פרנסה. אף על פי שבטחון גם כן טוב מאד, אעפ"כ טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת וכו' וכו' ואף על פי כן אמר שהעקר הוא בטחון וכו' ע"ש.

עיין מה שביארנו בזה בס"ד בספר שיחות הר"ן אות רלה.

תקב. איך המקבלים מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו' שיש בזה עבודה ושכל איך וכו' ע"ש. עיין לקוטי הלכות, מתנה ב:ב.

יש גם כן ביאור כזה מר' נפתלי רופשיץ וראיתי אותו מובא (ספר אור גנוז) בשם ר' ברוך בזה"ל: פעם אחת כשהגיע ר' ברוך ממזיבוז בברכת המזון אל המילים "לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה" חזר עליהן שלוש פעמים ברגש רב, וכשגמר לברך שאלה אותו בתו, "אבא, למה התפללת כל כך שלא תצטרך לקבל מתנות מידי אדם, הלא אין לך פרנסה אחרת אלא זו, שהבאים אליך נותנים לך את מתנותיהם ברצון?" "דעי בתי" השיב, "שיש שלושה מינים של מביאים ממון לצדיק, האחד אומר לעצמו: רצוני ליתן לו משהו במתנה, הריהו אדם שנותן מתנות לצדיק, עליו נאמר 'אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם', אחד אומר: מה שאני נותן לאיש החסיד יגמול לי ה', זה מבקש ריבית מן השמים, עליו נאמר: 'ולא לידי הלואתם', אבל יש גם כאלה היודעים: ממון זה נותן לי ה' כדי למסרו לידי צדיק, ואין אני אלא שליח, עליו נאמר: 'לידך' הם משמשים את ד' היד המלאה הפתוחה" עכ"ל.

והנה ר' ברוך פירש את הבקשה הזו לזכות שהנותנים יהיו ממש בבחינת ידי השם. ואילו רבינו הקדוש רימז שלא צריכים להיות תלוי במהות הנותנים, אלא שיכולים לזכות לשכל כזה שמכל מי שתקבל לא תהיה הקבלה בבחינת מתנת בשר ודם אלא מידי השם.

תקיח. שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל.

עמש"כ לעיל אות שב.

עוד שמעתי בשמו בענין זה שאמר שעקר הוא הלב של ההתחלה, כי אז בהתחלת עבודת ה' מתלהב הלב מאד להשם יתברך וכו' עיין שם.

עיין בספר נועם אלימלך, פרשת חיי שרה (ענין הג') ז"ל והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות 'אין לך חסידות כתחילתו', כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואומץ רב בכל התאמצות האפשרו. וזה שפירש רש"י ז"ל 'בת ק' כבת כ' לחטא', ר"ל כמו כשהיתה בת כ' כשאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשה וכו' וכו' ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל, כך כשהיתה בת קו"ף היתה ג"כ במדריגה זאת, ע"כ.

תקכ. והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה וכו' ע"ש. וכן מבואר בכמה מקומות, שאע"פ שרבינו אמר שהמחשבה עולה יותר גבוה מהדיבור, עכ"ז העיקר הוא הדיבור. ודבר זה מובן, כי האדם נברא בצלם ובדמות כל העולמות, ושבירת הכלים שהקדים בריאת האדם, אף על פי שעיקר השבירה היה באור העינים, שרש השבירה כבר בסתימת הפה של אדם קדמון (והרמח"ל בספר אדיר במרום מאריך לפרש ענין השבירה בהתיחסו לאורות הפה), ואם כן אין לך דבר יותר חשוב מלפתוח הפה העליון על ידי אור פתיחת הפה בתפילה ובתורה.

תקכא. ואמר אתם יכולים להשיג בכח המדמה שלכם מה שאני יכול להשיג בשכל, ע"כ. עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, שרבינו כתב שם שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, וביארתי שם בס"ד שעכ"ז יש ענין של רוח נבואה ששייך להשיג בלי למדנות, ולכאורה זה הדבר המבואר כאן.

צ"ע כי משמע מזה שהשגות של רבינו הם כמקיפים קרובים להם, ואילו במקום אחר אמר שאפילו השיחות חולין שלו יהיה השיג עבורם בעולם הבא, וכן במקום אחר אמר שהשגות של הצדיקים בעולם הזה יכולים להיות הרבה גבוהים אפילו מהשגות של אנשים בעולם הבא, ועוד דיבורים כאלו. ולכאורה צריכים לאמר שבכח המדמה יש הרבה מדרגות, כמו שחלום הוא אחד מששים של נבואה, ולכן בדמיון בעלמא יש יכולת להשיג מה שרבינו יכול להשיג בשכל, אבל לא בדמיון חזק שהוא מקיף קרוב להשכל.

תקכו. איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, הינו שאין לו התעוררות הלב לתפלה ועבודה, השיב לו רבנו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי'נאף אשה חסר לב' (משלי ו) וכו' ע"ש. – עיין שיחות הר"ן רמט על מקובל גדול שהיה איש רע.

ועיקר הענין שקבלה בגמטריא נאוף, י"ל על פי המבואר בספר ברית מנוחה ובספר עמק המלך (וכמדומני שגם בעל התניא כתב על זה), שבעולם אצילות ולמעלה כל האורות באהבה רבה ומזדווגים זה עם זה, מה שאי אפשר להתנהג כן בעולמות הפירוד של הנבראים.

אכן עיין במסכת סנהדרין צט: ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, ופרש"י ז"ל לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו, ע"כ. הרי לפי זה יש לפרש שגם הסיפור הראשון שמי שאינו ראוי ללמוד קבלה הוה בחי' נואף ח"ו, קשור בטעם הסיפור השני שהוא ענין לימוד מנומר בלי קביעות, שהלומד קבלה ואינו ראוי, הרי אין לו קביעות בשכינה הקדושה, וע"כ לפעמים ימשיך ויקשר למקומות לא טובים.

תקכז. לענין הקצים, שיש כמה גדולים שמחשבין קצים ואומרים שראוי שיבוא משיח באותו הקץ שהם אומרים וכו' ורבנו ז"ל לא היה מסכים על זה כלל, ומאר שבכל זמן שאומרים איזה קץ, אז בודאי לא יבוא משיח בשום אפן באותו הקץ שהם אומרים. וכבר מבאר בזהר הקדוש (זהר חדש בראשית יב) שמקלל מאד כל המחשבי קצין, כי אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת (סנהדרין צז.), ע"ש.

והנה לפי ראשית הדברים חשבתי שאולי יש לחלק בין קץ העתידה לבוא לבין חקיקת הוכחה שהקץ הוא עכשיו ממש, אכן כיון שסיים בתליית הדבר על הסח הדעת, לכאורה אי אפשר לחלק, כי כל מה שעוסק בקביעת זמן ביאת משיח הרי שם דעתו עליו. אלא אם כן באמת כבר התחיל הבאתו בב"א.

ועוד יש לחקור בזה, אם ניתן לחשוב תקופת כמה שנים שבהם יבוא גואל. ושני משלים בימינו, א' שרוצים להוכיח שהקץ יבוא בשנת שפ"ת, אע"פ שכבר עבר שנת שפ"ת, מ"מ עדיין נשארו כמה צירופים של שפ"ת. וכן שמעתי רמז, כי חז"ל אמרו אד"ם, אדם דוד משיח, והרי דוד התחיל למלוך על ירושלים בשנת בתתצ"א, ועוד בתתצ"א שנה, הוא השנה התשפ"ב. אכן אין החשבון מוכרח להיות כפי אותה שנה שדוד התחיל למלוך בירושלים, יכול להיות שהחשבון מחצי שנותיו, והיינו שנה שלאחריה, ולפי זה יהיו עוד שנתיים, ויכול להיות באיזה שנה אחרת של ימי חייו או לשנת פטירתו, וכפיהם יהיו עוד כמה שנים לחשבון. האם חשבונות כלליות כאלו ששייכים לכמה שנים, והרי בכל שנה לא יהיו סמוכים לגמרי בדעתם שהיא השנה, האם חשבונות כאלו גם כן חשובים כביטול ההסח הדעת.

תקלד. רבי שמעון פעל אצל רבנו ז"ל שיזכה לשמש אותו אחר מותו כמו ששמש אותו בחייו, ע"כ. עמש"כ בערך היכל.

ע' כתובות דף קג. ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר וכו' וכו' יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי ... סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר (רש"י: שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו), כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה, אמרי שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר, והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי להו ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהני לוה, ע"כ.

תקלו. פעם אחת עמדו לפניו אנשיו, ובא ערל אחד מהאנשי חיל וכו' ודפק על החלון ושאל יש כן אחד וכו' השיבוהו לאו וכו' אחר אחר איזה שעה חזר ודפק וכו' כך הוא היצר הכרע שלכם, שבתחלה בא ודופק על האדם ושכפונין ערף ממנו ומשיבין אין כאן אחד מחילותיו ומסלקין אותו ואז הולך לו, ואף על פי כן אחר כך חוזר וכו' וצריכים לגרשו בכל פעם עד שיסתלק לגמרי. ועין במקום אחר מזה (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח) שצריכין להיות עקשן גדול כנגדו פעם אחר פעם ואפלו מאה פעמים ויותר, ואז אם יהיה חזק כנגדו כמה וכמה פעמים יזכה לסלקו לגמרי, ע"כ.

בספר חסידים (סימן צג, חק לישראל פרשת קרח, יום ה') כז"ל הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר, כיון ששמר אדם עצמו מן העבירה וכפה יצרו פעם ראשונה שניה שלישית מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו, ע"כ. ועיין במסכת יומא (לח:) דבי ר' שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא שנאמר (שמואל א:ב:ט) רגלי חסידיו ישמר – פרש"י ז"ל משנהג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים, ישמור אותו מן החטא, ע"כ (ולעיל מיניה פרש ז"ל שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, סופי חסידיו ישמור, ע"כ).

ויש לחלק בין עבירה להרהור עבירה.

וכעין זה מצאנו בנטילת ידים שחרית, עיין בריש שער הכוונות ד"ה ועתה נבאר סדר נט"י ז"ל ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד, אלא פעם אחת ביד זו, ופעם אחרת ביד הב' בסרוגין, כי על ידי כן רוח הטומאה, הנקרא שיבת"א בת מלך היא, ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם, ואם לאו אינה נעתקת, וכן נמצא בזוהר בכ"י, עכ"ל.

תקמג. ופעם אחת קרא אותנו עצים יבשים וכו' ע"ש. ובלקוטי הלכות (חושן משפט א', כח והרשאה ד:יג) ז"ל שלא יהיו עצים יבשים חס ושלום וכו' ע"ש.

אל תהיו עצים יבשים! הראשי תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תקמו. דבר לענין מלחמות המלכים שנלחמים אחד בחברו על איזה נצחון ושופכין דם הרבה בחנם וכו'. ואמר שכבר נתבטלו כמה שטותים מן העולם וכו' ועדין טעות זה ומבוכה זו של מלחמות לא נתבטלו. והיה מתלוצץ מן חכמיהם, ואמר בלשון ליצנות שהם חכמים גדולים וחושבים וחוקרים בחכמת איך לעשת כלי זין נפלא שיוכל להרג אלפים נפשות בפעם אחת (-עיין בשיחות הר"ן אות ה' – התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר ענינ חדושים שלהם וכו' שהכל מלמעלה וכו' ע"ש), וכי יש שטות יותר מזה לאבד ולהרג נפשות רבות בחנם, ע"כ.

עיין בקהלת (ח:ח) ואין משלחת במלחמה, פירש המצודת דוד (שלא כפרש"י) ז"ל הנשק המוכן בעת המלחמה אין מועיל להציל מן המות, ע"כ.

תקמז. ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.

עיין במסכת בבא מציעא (מב.) מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו (פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר, יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם. ויתכן שרבינו למד מזה כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד.

תקנג. הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד ז"ל מסתכל ראה כל השבעה רועים, ע"ש. נראה שהענין בזה מבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל, שגילה שם בסוף עוד שני סדרים של כוונות נוסף על הכוונות שגילה האריז"ל, והסדר השני הוא לעשות כל הבריאה גוף להאלהות (ולא רק ענף כמו שהוא לפי סדר הכוונות על פי האריז"ל), ודבר זה שייך רק בהתקשרות להצדיקים שהמשיכו אלהותו יתברך בעולם, ובעיקר הם השבעה צדיקים ע"ש. הרי שכדי לחיות בבחינה, וכדי לפעול עוד את עיקר הכוונה שהוא הסדר השלישי לזווג הבריאה הנפרדים עם האלהות, צריך לראות תמיד השבעה צדיקים.

תקנה. השם יתברך אוהב אדם מרקח "גאט האט ליעב א גיפרעגילטן מענטשן", ע"ש. הרי שרבי נתן תרגם – גיפרעגילטן - מרקח, ולכאורה זה מה שאנחנו אומרים היום מטגן יותר מדויק, וכן שמענו כמה פעמים מסבא ישראל שהיה אומר שרבינו אוהב חסיד מטוגן, כי לכאורה עיקר המשמעות של מרקח הוא שיש לו כמה גוונים וידיעות בכל מיני מקצאות ואולי אפילו מנוסה בחיים. ומטוגן משמע יותר הענין שטעם וסבל ועבר עליו הרבה. ולכאורה רבינו אמר את המשפט ביידיש, אז הכי מכוון לתרגם מטוגן. וצע"ק למה רבי נתן תרגם מרקח.

והחברים כבר עמדו על זה ש"מטוגן" בגמטריא נ נח. ומצאתי שורש לזה בתורה הקדושה, כאשר הש"י הראה את עצמו למשה רבינו בסנה, ושואלים המפרשים למה דוקא בסנה, והוא להראות הענין של עמו אנכי בצרה, ויותר עמוק להראות שזה מה שהש"י אוהב, מטוגן, וזה מה שמשה אומר מיד כאשר ראה את הסנה בוער באש (פרשת שמות) אסורה נא..., נא זה לא מבושל, הפסח (גמטריא נחמן) אסור לאכול נא, ועשו בקש הלעיטני נא, דוקא רצה נא, לא מבושל, אבל רבינו אוהב שיהיה הנ"א מטוגן בנח, ננח!

והנה במשנה של איזהו מקומן שאומרים בשחרית – לומדים שהפסח (נחמ"ן כנ"ל) – "ואינו נאכל אלא צלי" הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נחמן. כי רבינו אוהב מטוגן!

וע"ע מש"כ בערך מנחה, על הקרבן מנחה ועל הטיגון במחבת.

תקנח. שהקלפות של המקרות של האיש הולכים אליה, ומזה בא מראין שלהם רחמנא לצלן, ע"כ.

עיין ספר המדות ערך בנים א:כט, וערך נאוף א:יז.

תקנט. שבכל פסיעה שהאדם הולך ממקום למקום, הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים (הובא בהלכות תחומין הלכה ב), ע"כ. ובזה יש הבנה חדשה בענין שכר פסיעות.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכד - שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וכו' ולא ימתין ולא יזוז ממקומו וכו' כי כשיזוז ממקומו, יכול להיות שיפסק וכו' ע"ש (ורמז לזה כתבתי במסכת יבמות דף יד.).

וכן מצינו שרבינו אמר על עצמו (חיי מוהר"ן קכא) בכל פסיעה ופסיעה של נסיעתי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות (וכן בחיי מוהר"ן קנה). חיי מוהר"ן רי – בענין נסיעתו יש סודות נוראות בכל פסיעה ופסיעה וכו'מכל שכן בנסיעה האחרונה הזאת שנסע להסתלק שם אשר לא יכלה רעיון סודות נפלאות עצומות ונסתרות רבות שהיה בכל פסיעה ופסיעה ובכל ענין וסבה של עניני הסתלקותו. חיי מוהר"ן רצא – ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ואמרו לו הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קודם ששוכרין העגלה לנסע. השיב בודאי גם זה בכלל, כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה.

ועיין בחיי מוהר"ן אות סה, סיפור מצדיק שהיה לו עבודה ללכת בביתו אנה ואנה כך וכך פעמים, ופעם אחת חיסר והלך פחות פסיעות, ועי"ז נפל לעצבות. ושם הפסיעות היו הלוך ושוב, ולא להגיע לאיזה מקום אחר, ויש לעיין אם זה אותו ענין שרבינו גילה כאן בענין ההולך ממקום למקום. ועיין בליקוטי מוהר"ן צב – על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו יכול להחיות מתים. ועיין בשיחות הר"ן אות רפ – שיש נשמות נדחות שאינם יכולים להתעלות כי אם על ידי מה שהצדיק נע ונד. ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד בדרך, אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, עכ"ל.

תקסז. שעיקר שם עשיה דקדשה הוא צדקה (הלכות צדקה הלכה א), ע"כ. במסכת שבת (קנו.) האי מאן דבצדק (שנולד בו), יהי גבר צדקן, אמר רב נחמן בר יצחק, צדקן במצות, ופירש רש"י ד"ה צדקן במצות, צדקה לעניים, דקרי ליה מצוה (בכל) לשון אגדה, ע"כ. ועל הגליון ציינו לספר ליקוטי אמרים תניא ח"א פרק לז שכתב ז"ל ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצוה מעשיות ועול על כולנה וכו' ע"ש, עכ"ל. וע"ע בתורת חיים, במסכת ע"ז דף ד..

תקסח. עקר התקוה על ידי בחינת למעלה מהזמן שמשיגים הצדיקים שהם בבחינת משיח. כאשר הבנתי מפיו הקדוש שמאר סמוך להסתלקותו שהוא הולך עתה עם המאמר שגלה (לקוטי מוהר"ן תנינא סא) על פסוק אני היום ילדתיך וכו' שהוא עוסק ביגיות גדולות כל כל לקרב נפשות רבות להשם יתברך, ועדין לא עלתה בידו כרצונו, והמחלוקות והמניעות בגשמיות וברוחניות מתגברין ומתפשטין מאד מאד בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, עד אשר כשל כח הסבל, ורבים נכשלו ונפלו על ידי זה וכו' הינו שהשם יתברך יעזרו לדלג על הכל, וסוף כל סוף יתגלה האמת, וכלנו נשוב להשם יתברך באמת, והימים הראשונים יפלו, כי כל הזמן יתבטל, ויכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן, ושם יתתקן הכל וכו' (הלכות מילה והלכות עבדים הלכה ד אות יז ע"ש), עכ"ל.

הרמח"ל מבאר איך שכל התיקון תלוי ברוחו של משיח (וכתב שכל התיקון היה אמור להיות ביום אחד על ידי אדה"ר, אבל חטאו גרם לאריכת הזמן), ולא שהימים הראשונים יפלו, אלא שיתהפכו לטוב. וזה לשונו בספר אדיר במרום (עמ' תקפט-, מכון רמח"ל. שפט-, ספינר): כל מיני קלקול שבעולם – כולם תולדות השבירה הם. ובעולם מתגברים תולדותיה יותר. ורוחו של משיח הוא בחינת עומדת לטהר כל העולמות כלם מכל חשך שבהם, כי הלא זה צריך ליעשות על ידי בני האדם. ותבין למה צריך שיבא משיח קודם אלף השביעי, כי ההכנות היותר גדולות הצריכות לימצא בעולמות – כולם תלוים בזה הרוח. וכו' וכו' ויש בו כח להעביר כל הפגמים בסוד סליחה. וכו' וכו' כי כל התיקונים הצריכים ליעשות מבני האדם, שכלם הולכים להעביר סוד התהו ובהו, וכלם תלוים ברוח הזה וכו' וכו' ונמצא שאע"פ שאנו אחר חטא אדם הראשון, אעפ"כ למעלה נעשה התיקון בדרך שהיה צריך ליעשות למטה ג"כ קודם חטאו. וזה סוד גדול לתקן קלקולי הגלות עצמם, שאחר כך בבוא הגאולה יתהפך הרע עצמו לטוב. כי הגלות היה באמת רק רע, אפילו שתבוא הגאולה הלא היה כחולה שנתרפא. שעל כל פנים החולי היה רע, אלא שאחר כך עבר הרע ובא הטוב. אבל הב"ה רוצה שאפילו הגלות יהיה טוב. ואז ככל קלוקלי הגלות הוא ממציא כנגדם תיקונים גדולים בבחינת גילוי היחוד העליון, עד שיהיה רווח אח"כ מהגלות עצמו וכו' וכו' ובכח רוחו של משיח לגלות היחוד העליון כבראשונה וכו' ע"ש.

תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע. – שוב ראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי....

חיי מוהר"ן תקע"ה: 'ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה וכו'' עמש"כ בלקוטי מוהר"ן טו:א.

תקעז. שמעתי שאמר לאחד שיהדר שיהיה לו כוס נאה ויקרה לקדוש וזה מסגל לעשירות. ואמר לו אז כי כוס גמטריא אלקים. ואלקים הוא בחינת יראה. ויראה היא בחי' אשה. ואמרו רז"ל (בבא מציעא נט) אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו, ע"כ.

מצינו בגמרא שקידוש מעשרת, ומביאה סיפור שאשה דייקא מסרה נפשה קצת על מצות קידוש, ועי"ז נתעשרו, וסיפור שעל ידי קצת מסירת נפש חיתן בנו בעשירות.

מסכת מגילה סוף כז: שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים וכו' ולא ביטלתי קידוש היום, אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום, תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא ניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. רב הונאה והא אסר ריתא (-חגר עצמו במין גמי) וקאי קמיה דרב, אמר ליה מאי האי, א"ל לא הוה לי חמרא לקידושא ומשכנתיה להמיינאי (-חגורה) ואתאי ביה קידוש, א"ל יהא רעוא דתיטום (-תתכסה) בשיראי (-משי), כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי וכו' ע"ש.

תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים: אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא לעיל באות תג גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא רק ראש השנה. ודוחק לפרש שעוד לא גילה הענין של ראש השנה שלו אז, וגם דוחק לפרש שמה הענין של רבינו בראש השנה לא ידוע.

תקפח. אחד מאנשי שלומנו היה קובל ומתנצל לפניו ז"ל באשר שיש לו צער גדול מזה שאין לו מקום מיחד לעבודת ה', כי ביתו קטן וצר מאד, ובכל פעם יושבין שם עכו"ם כמו שרגילין בבית המזיגה, ועל ידי זה דעתו מבלבלת מאד. השיב לו רבנו ז"ל מסתמא אם היה השם יתברך יודע שכל בחירתך ועבודתך תלוי בזה שיהיה לך מקום מיחד, מסתמא היה נותן לך מקום מיחד, ועכשו בודאי מסתמא אתה יכול להיות איש כשר גם בבית זה. עוד דבר עמו כדברים האלה, ע"כ.

שאלתי את המפרסם מ.ס. ע"ה בענין הבטחון שמובא שצדיקים המשיכו כל מיני השפעות בכח הבטחון, והלוא אמונתינו אומרת שהכל לטובה, אז איך היו בטוחים שהש"י ישפיע להם אותם דברים לעומת האמונה שאפילו בלי אותם הדברים מצבם הכי טוב. ושאלתי עוד, הרי מצינו שהאבות חששו שמא יגרום החטא שלא יתקיים אפילו מה שהבטיח השם יתברך במפורש. והוא ענה לי שעל דבר שידעו שהם צריכים בשביל עבדותם בעבודת השם, על דבר כזה בטחו שבודאי השם יתברך יביא להם. אכן איך באמת יודעים מה רצון השם שתעבוד אותו. וכאן רבינו קבע לאותו אדם שכיון שלא היה לו חדר מיוחד מסתמא רצון השם היה שיעבדוהו בלי החדר. וי"ל שצדיקים ידעו מה באמת כל בחירתם היתה תלויה בה שיבטחו שהשם יתברך יתננה.

עיין בליקוטי מוהר"ן רכה שבטחון הוא על ידי שכל, ואולי זה הענין שצריכים עליו שכל.

אכן באמת חז"ל בזוהר ובגמרא כבר הורו, לפחות במקרה וסיבה אחד שבה יש לבטוח, וז"ל הגמרא (ברכות ו:) אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב''ה משאיל בו שנאמר {ישעיה נ-י} מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח, ע"כ.

ועיין שם במפרשים, וראיתי שיש שדייקו מלשון רש"י שמדובר רק לענין השכמה ע"ש. ויש לאמר שזה קאי רק לענין מצוה דרבים כמו תפילת שחרית בציבור בבית הכנסת. ועכ"פ אפילו אם נאמר שהולך על כל המצות, זה יהיה תנאו, שכבר התנהג באותו מצוה והקב"ה כביכול מחכה לו שיעשה עוד.

שוב מצאתי בפירוש מנחה קטנה על ספר שמואל עה"פ ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלתיהם וכו' (א:יח:כז) ז"ל יש מקשים איך סכן דוד עצמו להכות מאה פלשתים וזה בשביל תועלת המועיל להתחתן במלך... ואפשר לומר שכיון שנמשח דוד למלך אין כבודו להתחתן כי אם בבת מלך, וכיון שאי אפשר לבא למדרגה זו כי אם על ידי מאה ערלות פלשתים, היה מבטח שה' יסכים על ידו, כדי שישא אשה הראוי למלך, ע"כ (ובחז"ל במשנת רבי אליעזר פ"ז כתוב על זה, גבורתו היה לבטח על הקב"ה, אימתי בשעה שארס את מיכל, מה שאול מחשב ואומר, ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש (פסוק כא), אין חפץ למלך במהר ומתן (פסוק כה). ואם תאמר שלא חש, והלא קדם לכאן היה מבקש להרגו, אף על פי כן בטח בהקב"ה והלך לו, שנאמר וילך דוד הוא ואנשיו (ויכו) בפלשתים, ע"כ).

ועיין בימי מוהרנ"ת פב ז"ל ועקר גדל עצם היסורים שלי בזה שהגיעו עד הנפש היה מחמת שלא היה לי שום חדר מיחד בשביל לעסק בו בהתבודדות, אשר זה היה מכרח לי מאד מאד, אבל לא זכיתי לזה, וגם בהיותי בנעמירוב לא היה לחד מיחד כרצוני, אף עף על פי כן מחמת שישבתי בבית אבי זקני ז"ל שהיה בית גדול מרוח, מצאתי שם ברב פעמים מקום מיחד, אבל בכאן שישבתי בשכנות היה קשה לי למצא מקום מיחד, והיו לי יסורים גדולים מזה, ואעפ"כ היו לי כמה עצות בזה בעזרת השם יתברך, כאשר כבר דברנו מזה הרבה, אך איש כמוני בודאי היה צריך חדר מיחד בפרט שהייתי צריך בכל פעם לעסק בכתיבת דבריו הקדושים וכו' שלזה צריכים בודאי חדר מיחד, אבל לא זכיתי לזה עדין, וישבתי בבית המדרש ולמדתי בתמימות פוסק ושאר ספרי קדש, ונעלם ממני ולא ידעתי שעדין אפשר גם עתה להאיר באיזה נפשות ישראל לעוררם לעבודת השם באמת כפי מה שקבלתי ממנו ז"ל וכו' ע"ש.

והנה מש"כ "איש כמוני", אולי זה בא לאפוקי מאיש הנ"ל שרבינו אמר לו שמסתמא אין בחירתו תלויה בזה שיהיה לו חדר מיחד, ולעומת זאת רבי נתן מעיד על עצמו, שהוא בודאי היה צריך, ועכ"ז לא זכה לה מיד, ולקח לא עוד הרבה זמן עד שזכה לזה, וקודם זכה במקצת, שעשה מחיצה בתוך הבית, אבל זה לא היה מספיק, ואז התחיל לעסק לבנות לו חדר מיחד, עיין כל זה בסימן צד שם, וכז"ל וזה היה לי לישועה גדולה ונפלאה בלי שעור, ואז ראיתי בחוש כמה וכמה צריכין לקוות לה' ולבלי להתיאש מישועתו בשום דבר, אף על פי שרואין שעוברין ימים ושנים הרבה והישועה רחוקה, אף על פי כן צריכין לקוות ולחזר ולקוות עד ישקיף וירא ה' משים ע"ש.

והרי אף על פי שידע שמכרח לו, ובסוף באמת זכה להחדר, אבל לקח זמן וכו'. ואכמ"ל.

ועיין בעקידת יצחק שער כו ז"ל וזו היא מדה שלמה בכל כיוצא בזה, כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות – יבטח בשם ה', וישען באלקיו יגמר בעדו על ידי התפלה והתחנה אליו יתברך. והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו, ע"ש.

במסכת סוטה במשנה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אני אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' (-ופירש המהרש"א שאנשי אמנה הם בבחי' חסידות). פירש רש"י ז"ל אנשי אמנה, בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון, עכ"ל. [ביאר בתפארת ציון, שבזמן בית המקדש היתה הנהגת הקב"ה בהתגלות, והיו עשרה ניסים קבועים במקדש, ולכן היה בכחם לעלולת בבטחונם עד כדי כך שלא יהיה להם הבדל אם יש להם פת בסלם למחר או לא (-לקמן מח: משמע שאפילו אנשי אמנה יש להם לפחות לאותו יום). אך לאחר החורבן, הקב"ה מנהיג את העולם בהסתר פנים, ואין בכח האדם להתגבר בבטחונו עד כדי כך שיצייר לעצמו שיהיה עזרו יש מאין, ע"כ]. ובגמרא דף מח: ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה עיין שם. ופרש"י ז"ל שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים, עכ"ל.

תהלים קיט:קטז סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי.

תהלים קיב:ז-ח משמועה רעה לא יירא נכון לבו (-פרש"י ז"ל נאמן לבו ליוצרו) בטח בה. סמוך לבו (פרש"י ז"ל נשען ובטוח על הקדוש ברוך הוא) עד אשר יראה בצריו.

בביאור הגר"א בספר ישעיה עה"פ הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד (יב:ב) כז"ל הינו על דרך מה שנאמר (בראשית טו:ו) 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. ולכאורה קשה, מאי רבותיה קא משמע לן גבי אברהם שהאמין, הלא מלתא זוטרתיה לגביה. הענין הוא, לפי שמצינו גבי יעקב אף על פי שהבטיח לו הקב"ה 'ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית כח:טו), אף על פי כן 'ויירא יעקב מאד' (בראשית לב:ח), שמא יגרם החטא (ברכות ד.), אבל אברהם לפי שחשב ההבטחה הזאת מצד הצדקה ולא מצד הדין לכן לא היה מתירא שמא יגרם החטא, כי 'חסד ה' מעולם ועד עולם' (תהלים קג:יז) אף אם יחטא. וזה שאומרים 'עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך' (תפילת נשמת) ולא מצד מעשינו, ואם כן 'אל תטשנו ה' אלקינו לנצח' אף כי חטאנו, וידוע ש'א-ל' הוא חסד. וזה שאמר 'הנה א-ל' שהוא מדת החסד, 'ישועתי' ולא מצד מעשי, 'אבטח ולא אפחד' שמא יגרם החטא חס ושלום, עכ"ל.

וצ"ב שפירש שאברהם אבינו קיבל הבטחה והאמין בה מצד חסדו ולכן לא דאג שמא יגרם החטא, ואחר כך פירש בנשמת, אף בלי הבטחה, רק מצד עד הנה היה חסד, יש לקוות שימשיך אפילו אם יחטא, ואחר כך פירש הפסוק בישעיה ולא הזכיר שום הבטחה ולא אפילו ענין של 'עד הנה'.

תקצא. שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון – עמש"כ לעיל אות תסה.

תקצד. ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטיל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים וכו' ע"ש. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה רמה.

תקצד. גאוה טו. – אתה חושב עבור המעשים טובים שלך, רק בשביל שאני רוצה כך, ע"ש. עיין ספר המדות ערך גאוה אות טו - אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ.

תקצד. וספר זאת לענין התחזקות שגם הצדיק הגדול מאד נפל בדעתו כמה פעמים כל כך עד שנדמה שאבדה תקותו חס ושלום, עד שהכרח להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בזה שעל כל פנים לא יהיה ממנו ולא כלום, ע"ש.

מענין שמשה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובבחי' מה, יכולים לנקוד את השם משה עם שורק בסוף, שתיקרא: משהו. (ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב, שמשה רבינו היה מקשר א"ע עם כל ישראל אפילו עם הפחות שבפחותים, ויש עוד כמה השוואות).

ואז ספר לי מצדיק אחד גדול שכמה פעמים היה חושב בדעתו ואפלו אם יהיה נעשה ממני חס ושלום אפר תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' על כל פנים אין ואפס לא יהיה ממני וכו' והנראה מדבריו שכמה וכמה פעמים החיה עצמו בזה וכו'.

ועכ"ז עיין בשיחות הר"ן אות מח - עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס וכו' בלא עולם הבא וכו' ע"ש.

תרב. וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם, ע"ש.

עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות שבועות ב:יז.

ועיין מש"כ בישעיה כו:ז שלכאורה מבואר ברש"י שהצדיק עוד צריך למצוא הדרך לקבל שכרו.

וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם. אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ:, וע"ע בישעיה עה"פ תראינה ארץ מרחקים לג:יז רש"י הביא מתרגום יונתן, תסתכל ותחזי בנחתי ארע גיהנם, ע"כ, ולעיל מיניה פרש"י ז"ל מלך ביפיו תחזינה עיניך, לך הצדיק אני אומר שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום, ע"כ), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר מותו וכו' וכו'.

וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים, ע"כ.

עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש אחר כך (תהלים טז:יא) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם באריכות.

ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר' לייב שרה'ס, או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם. והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי לראות פניו.

תרד. אמר שאצלו איש ואשה שוין, הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה רק הכל שוה אצלו בעיניו כאלו רואה איש, ע"כ. וכן כתוב בספר שבחי הר"ן ח"א סוף אות טז, ובעיקר באות יח.

ואמר שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך וכו' ע"ש. עמש"כ בשבחי הר"ן אות יח.

תרז. שיך למאמר שמי שנכתב בקדשה (ליקוטי מוהר"ן תנינא לב). זה המאמר נאמר על פי שאלה ששאל המגיד מטיראוויצע את רבנו ז"ל, באשר שהאבות ושאר הצדיקים הקדמונים בודאי חברו ספרים הרבה, והיכן הם אלו הספרים, והשיב לו רבנו ז"ל ענין הנאמר במאמר הנ"ל ששם מתרץ הדבר היטב עין שם, ע"כ.

מבואר שאבדת הספרים קדושים פועלת לסלק ספרים של טומאה. והנה היום יש כמה ספרי ברסלב שהם תחת ידי אנשים פרטים שלא נותנים להעולם לראות אותם. וי"ל שגם זה פועל שיש ספרים של טומאה שהם תחת שליטה של ממשלות שלא נותנים להעולם לראות אותם. ודוגמא לזה ראיתי עכשיו ספר שהוחרם על ידי הCIA ורק לפני כמה שנים הוכרחו להוציאו, ועכ"ז לא שחררו אלא כעשרים אחוז מהספר. וזה הספר מקשר הרבה עניני ע"ז עם המזלות ויישובי בני אדם עתיקות. וזה הספר טוען הכפירה שחז"ל הזכירו שהכופרים טוענים שהמבול היה עקב דבר טבעי שחוזר לעולם כל 6,500 שנה. ויש בו ידיעות שלא היו ידועים לעולם המדעי עד לאחר כמה שנים שנדפס. ומי יודע מה כתוב שם שראו צורך להחרימו.

בענין הספרים הקדושים של הקדמונים וגניזתם, עיין בהקדמה ראשונה של ספר עמק המלך, שמזכיר כמה וכמה מהם ואיך שגנזו אותם במערות, והחשש שלא יטעו בהם, וגם חשו לכבוד מלכו של עולם, ע"ש.

הוספות לחיי מוהר"ן