תורה מג

דע, כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת וכו' ע"ש (ועי' בספר המדות, ערך למוד, אות ד': כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, ע"כ). בענין דעת של הסטרא אחרא:

הס"א יש לה דעת – כתבתי על זה באריכות, ואולי נאבד בעוה"ר, וכעת מצאתי באוצרות רמח"ל על משלי עה"פ עד מתי פתאים תאהבו פתי (א:כב-כו) שכז"ל ואינו אומר שלא יש להם דעת, אלא "ישנאו", שרצונו לומר שיש להם הדעת, אבל שונאים אותו. כך ס"מ ולילי' יש להם דעת – גם הם יודעים שצריך שישפילו עצמם תחת הקדושה, אבל שונאים אותו, מפני שרוצים להיות הם ראשים, עכ"ל.

ועיין בספר תפארת אדם למהר"י צמח, פאר רביעי חלק יב ז"ל והנה בסטרא אחרא אין בה דעת טוב ולא בנפשות הנמשכים ממנה, וזה סוד הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב וכו' והביא מספר הליקוטים והתיקונים עיין שם באריכות.

וע' בספר אדיר במרום (עמ' תמט, ספינר) בענין בלע בן בעור (-כענין בלעם בן בעור שהוא דעת דקליפה), ופירש שהדעת נבלע ונעשה נבער מדעת וכז"ל כי הדעת אינו אלא לטוב, ע"ש באריכות (ואכן שם גופא מביא, סוף עמ' תרפד מכון רמח"ל, שיצר טוב ויצר רע בנויים מסוד חו"ג דדעת, הרי שגבורה דדעת שייך ליצר הרע). וכן בספר עץ חיים (שער הקליפות פ"ב) כתוב שזעיר דס"א יש לו רק חכמה ובינה ואין לו דעת. ובספר קהילת יעקב (קליפות אות ח) כתב ואין הכוונה שאין להם בחי' דעת כלל, שהרי סיסרא ובלעם והמן הן מבחי' דעת דקליפה, רק הכוונה שאין להם בחי' דעת המכריע בין חכמה ובינה, רק יש להם בחי' קיבוץ גבורות וחסדים למטה בין כתפין כמו נוקבא דקדושה, ובחי' זו יונק מבחי' דעת דקדשה ונקרא אצלם דעת.

וענין בלעם מבואר בכתבי האר"י, בשער הפסוקים פרשת שמות, ז"ל כי שניהם (משה ובלעם) מן הדעת דזעיר, מבחי' הבל כנזכר, כי היו מעורבים בו טוב ברע, ע"י חטאו של הבל שחטא וכו' והרע לבדו בבלעם, אלא שעדיין היה בו מעורב קצת טוב, ולכן זכה לנבואה ולרוח הקדש בתחלתו, כמ"ש ז"ל, ולכן היה שקול כמשה ממש. אלא שמשה היה בדעת הטוב של הקדושה ובו התחיל ראשית תקון הבל מבחי' הדעת, ובלעם היה בדעת הרע של הקליפה, ובו התחיל ראשית בירור הרע של הבל, מבחי' הדעת. וזמ"ש (במדבר כד) ויודע דעת עליו, כי להיות בו ניצוצות קדושה מן הדעת עצמו, וגם היה הוא דוגמתם מן הדעת של הקליפה, לכן היה נאחז בדעת עליון של הקדושה, והיה לו שם ידיעה והשגה. ונמצא, עי אעפ"י שבספר הזהר במ"ר חז"ל ביארוהו על דעת שבקליפו' עכ"ז הפשט לא יוכחש, כי מתתוכו היה נאחז בדעת דקדושה. וזהו הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית, כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם. ודע, כי גם בניו יונוסוימברוס היו מבחי' זו כ"כ. ולכן היו הראשים של הערב רב וכו' ע"ש.

בספר פי' ספרא דצניעותא להר"י סרוג כז"ל וא"ת והלא בקדושה הדעת אינה נמנית לספירה כמ"ש בספר יצירה, עשר ולא אחד עשר (א:ג), והכוונה לשלול דעת מפני שדעת מתהוה מן החסדים והגבורות כנודע. וי"ל שכל נקודה של קדושה הדמות שלה קולטת הקלפיה וז"ש בזוהר שסוד הקוף היא הקליפה דכמו שהקוף כל מה שרואה היא שעושה האדם, היא נמי רוצה לעשותה, כך הקליפה כל הנקודה שהיא רואה בקדושה היא מציירת דמותה בעצמה, וכשראתה שיש דעת בקדושה היתה מציירת דמותה בעצמה, ונחשב לה לספירה בפני עצמה מפני שלא שולל הס"י לדעת כי אם בקדושה ולא בקליפה, והטעם, הואיל שאין בכל הספירות שבקליפה כח לפעול פעולה כי אם ממה שקולטת מהקדושה ואין לה תועלת בספירות שלה, אלא שמות בלבד יש לה דמיון הקדושה. וכנגד י"א ספירות שבקליפה יש י"א יריעות במשכן כדי לאכפייא לון, וכן בקדיש יתגדל ויתקדש יש י"א תיבות כדי לשבר י"א קליפות אלו, וכשקבלו ישראל התורה בהר סיני אז יצתה שלהוביתא דאשא מתחת כסא הכבוד והכתה לקליפה על ראשה כדי למעטה מקומתה ונכללו ארבעה ספירות שהם אריך וחכמה ובינה ודעת בחסד, ונעשית בסוד שבעה ספירות בלבד ומהם תלויין השבעה כתות של השדים. ואח"כ כשקבל משה הלוחות יצא שלהוביתא דאשא אחרת והכתה ג"כ על ראש הקליפה כדי למעט קומתה ונכללו גג"ת (-לכאורה חג"ת) בנצח ונעשית בה ארבעה ספירות שהם נהי"מ, ולולא שחטאו ישראל בעגל לא היה נשאר כלום. וזהו שאחז"ל שכל המוסיף גורע שמפני שהיא היתה י"א ספירות נתמעטה עד שלא נשאר לה כי אם ד' ספירות ולא שנחסר לה לגמרי שום ספירה אלא שנכללו כאמור. והיינו דקאמר 'זעירין' כלומר דנתמעטה קומתה כאמור, וגם כל ספירה וספירה שלה מצד עצמותן וכל שכן מצד כלילותן הם בסוד נקודה בלתי פרצוף משא"כ בקדושה שכל ספירה וספירה שלה הן מצד עצמותן הן מצד כללותן כל נקודה יש לה פרצוף ולזה נקראו יומין שלה זעירין. וצריך אתה לדעת שמאלה היומין זעירין של החויה מכח הדינים שבהם נוקבים מצדדי הראש מימין ומשמאל ויוצאים לחוץ כמין שערות, ומאלה השערות נמשך מה שאמר בעל ברית מנוחה בדרך עשירית בחותמות של קליפה ע"ש. והיינו דקאמר קרא קדקד שער מתהלך באשמיו (תהלים סח:כב), ר"ל אותו שמתהלך באשמיו הוא נענש מאומם השערות של החויא הנז', ודע שמאלה השערות שמארנו הדמיון שלהם בחיות, הם העזים, ולכן נקראי שעיר עזים, עכ"ל.