תורה מט

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן לפי תורה מט, עיין ערך גילוי – התגלות מלכות דקדושה בכל תוקף.

ע' מש"כ במעילה דף כא. ומש"כ במסכת קינים פרק או"ב.

ע' מש"כ בתורה נט:א שגם שם רבינו מדמה ומשוה עניני הלב לפעולות השם יתברך.

ועמש"פ בפסחים דף מא.

מט:א כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, עכ"ל.

והנה לכאורה אי אפשר בשום פנים ואופן להגיד על נברא שהוא אין סוף ח"ו, ואפילו היחידה שביחידה נברא הוא ואין שום השתוות לה ובין אלוהות של הבורא (אלא בדמיון כדלקמן) [וכן תמצא בכמה מקומות שרבינו בעצמו אמר כן, כמו בחיי מוהר"ן אות רפד ז"ל שאמר שעל ידו יכולין להבין קצת גדלתו יתברך, הינו על ידי שרואין גדלת השגתו עד היכן עד היכן זכה להשיג פלאי פלאות גדולות ונוראות שלא השיג שום נברא וכו' ואף על פי כן, מה אני, הלא אף על פי כן אני רק חתיכת אדם, מזה יכולין להבין וללמד אלפים קל וחמר לגדלת הבורא יתברך עכ"ל], והרמח"ל כתב את זה בפירוש וכבר הארכתי בזה במקום אחר בס"ד. ואפילו הספירות אינם בגדר אין סוף, כמו שכתוב בפירוש כאן, שהספירות אינם אלא מדות, והאין סוף מרומם מהם, והרי נשמת האדם הוא עוד מתחת הספירה התחתונה, אז אי אפשר שתהיה אין סוף ממש. אלא פשוט וברור שאין הכוונה לאין סוף ממש, אלא השווה, כמו שהזוהר גילה שהצדיקים דומים ממש ליוצרם, כן רבינו קובע שיש בחינה שנשמת הישראלי הוא דומה ממש להאין סוף ב"ה. וכן מבואר להדיא בספר מגיד מישרים, פרשת בראשית ז"ל: ותא חזי איך מבשרי אחזה אלוה דכי היכי דא"ס אפיק עשר ספירין עילאין ועשר ספירין אנהירו ואפיקו. שכינתא וכולא איהו ייחודא חדא. הכי קב"ה בעובדא דאדה"ר נפח באפיו נשמת חיים דהוי רמז לאין סוף ומההוא נשמת חיים אנהורה גופא דאיהו דוגמת עשר ספירין עלאין ומגופא דאדם איתבניאת נוקבא, עכ"ל.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה נו שכז"ל כי האלקות הוא בלב וכו' ואצל השם יתברך נאמר וכו' נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו כי אין שיך אצלו מקום כלל ע"ש. ומדוייק שהאלקות הוא בלב, וזה מספיק ליתן את המהות הזה להלב. ואילו בשיחות הר"ן (אות קלט) כאשר מביא את התורה הזו כז"ל כי הלב הוא אלקות עכ"ל, ולא דק בדבר הזה, ולכאורה משום שהוא דבר פשוט ומוכרח מאד שלא יעלה אפילו על הדעת שאנשים יכשלו בו חלילה, ועל כל פנים מבואר להדיא שהלשון לא מדוייק, והעיקר שהאלקות שוכן בלב. וכן מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל איך המועט מחזיק את המרובה, שחתיכת לב קטן כזה וכו' וזה רק מחמת שנמצא שם האלקות, כי עיקר האלוקות הוא בהלב כמבואר במקום אחר, ומעתה בין וחכם אם בהלב שנמצא שם רק בחינות אלקות, שאינו כביכול חלק אחד מאלפי אלפים מהשגחת הבורא ב"ה כמה גדול ערכו, שיכול לתפוס במקומו המועט, עולמות אין מספר, ואפי' על עכו"ם נאמר ולב מלכים אין חקר וכו', ומעתה הוי דן אלפי אלפים ק"ו, לשער בדעתו מגדולות הבורא ב"ה ע"ש.

ועיין בכוכבי אור, שיחות וסיפורים מרבנו אות סז, שמעתי מר"נ שאמר אדמו"ר התורה סימן כ"ב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני עכ"ל. היינו שיתבטל לגמרי להשם יתברך שיהיה שכינה מדברת מתוך גרונו, או שיתבטל עצמו לגמרי להא"ס ב"ה, ולא שהאדם הנברא מתהפך להיות אלקים, ופשוט וברור [ענין התבטלות להאין סוף מבואר בליקוטי מוהר"ן סה:ד ז"ל אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הבטול כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מכרח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב, עיין שם, ומבואר יותר בתורה ד' עיין שם].

וע' בספר חיי מוהר"ן הוספות אות רפז** שכז"ל ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. וצריך עיון, דהלוא עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים בריאה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן, תורה רס, שכתב ז"ל כשהנפשות עולות למעלה ע"י מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש, שהם חלקי השכינה ממש, בבחי' העמוסים מני בטן (ישעיה מו), וכשהם חוזרים להשכינה, אזי השכינה מתפארת חזי במה ברא קאתינא לגבך, ואזי מתעורר השתוקקת עליון ונעשה יחוד כידוע, עכ"ל. והרי מבואר מיניה וביה שהלשון "חלקי השכינה ממש" על כרחך אינה ממש אלוהות.

וכן מצינו בלקוטי מוהר"ן בתורה רז כתוב זה לשונו: וכן התלמיד חכם הוא בעצמו התורה כמו שאמרו רז"ל (מכות כב:) כמה טפשאי וכו' דקימי מקמי אוריתא וכו', עכ"ל. ובתורה רו כתב ז"ל והתורה הוא השם יתברך בעצמו, עכ"ל. ואין זה אלא מה שרבינו מביא מחז"ל כמה פעמים שקב"ה וישראל ואורייתא אחד, אבל אין ספק שישראל הם נבראים, והתורה רק שמותיו של השם יתברך, והשם יתברך הוא ה' אחד בתכלית היחוד למעלה מכל הישג של זמן ומקום או שום מידה, שכל המידות הוא יתברך המציא.

אכן אולי י"ל שרבינו לא התכוון על דרך המשל של המגיד מישרים, ומה שכתב שאור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין סוף, היינו מחמת שאיש הישראלי יכול להיות מרכבה לאלוקותו יתברך, וכמו שהבאתי לשון רבינו בתורה נו, כי האלקות הוא בלב, ועל כן באמת התשוקה של איש הישראלי באמת יכול להגיע עד אין סוף ממש. ובאמת בעיקר היחוד (שהרמח"ל מסביר בכוונה כללית של התפלה ובעוד מקומות, והבעל שם טוב הרבה לדבר עליו) שהוא בין הבורא והנבראים, על כרחך יש יחוד בין האדם להאור אין סוף. אף על פי שבפשטות הוא בדילוג גדול ועצום, אולי עם כל זה כבר מאפשר לאיש הישראל להשיג תשוקה עד אין סוף ממש. אכן לפי זה יקשה לפרש דברי רבינו כאן, כי מי שזוכה כבר להשיג האלקות בלב עד אין סוף, לכאורה כבר מתוקן הוא שלא תצא מזה יצירה לביש, לפחות באופן כללי, ואילו כל התורה כאן רבינו מגלה דרך כללי לעם ישראל. ויש לדחות, שהדברים לצדדים, שאיש ישראלי או להביות לבו יכול להיות עד אין סוף, ולכן אפילו בעלמא כאשר אינו כן, עם כל זה הוא חזק ביותר וצריך לצמצמו, וזה כמו שפירש המגיד מישרים.

מט:א בבחינת צור לבבי, ובבחינת: ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעלותיו וכו' וזה פרשו (תהלים פז) ושרים כחוללים וכו'. ושרים – זה בחינת התגלות מלכות, בחינת: שרה על העלם כלו (ברכות יג), בחינת (זכריה יד): והיה ה' למלך וכו', כחוליים כל מעני בך – הינו לפי החלל וכו' ע"ש.

ויש להעיר שהשם הל"ב של ע"ב שמות: וש"ר, שהוא שר"ה עם הכולל (והוא בגמטריא אבגית"ץ, עמש"כ במקומו).

מט:א ויאת יצירה לטב, לטב ולביש (גירסת תשפ"א), כמ"ש חז"ל (ברכות סא) וייצר בשני יודין וכו', והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע, היינו מחשבות טובות הם יצר טוב וכו' ע"ש.

הגמרא שם דוחה מלפרש שוייצר מלמד על שני יצרין, וממשכת לפרש שמרמז אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי ע"ש ובמפרשים (ובמהרש"א וייצר, וי צ'דיק וי' רשע), שעל כל פנים מהפסוק שם ומהדרוש שכן דורשת עדיין מקיימת השני יצרין.

וכל הדרשה הזו של הגמרא סובבת על מה דתנן במשנה שם (נד.) בכל לבבך, בשני יצריך, ועל זה דרש רב נחמן שברא הקב"ה יצר טוב ויצר רע, ובהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ (ד"ה דרש) כתב שצריך להיות פיסקא כך בגמרא. וזה כמו שרבינו כותב פה שהלב עושה היצירה.

מט:א כדאי להזכיר כמה הקדמות פשוטות. האלקות – בחי' עולם אצילות. בריאת האדם, הכוונה לנשמה, בחי' עולם הבריאה. ואימא, שממנה יש היצירה לטוב ולביש, מקננת בעולם הבריאה. המחשבות והיצרין בחי' מלאכים, בחי' עולם יצירה. והמלכות בחי' עולם עשיה.

ועיין בפירוש מהרח"ו לספר יצירה (א:יב) ז"ל שבא לו לז"א כח הבחינות בהיותו בבינה שיהיה הוא בורא לעולם הבריאה, וכן עד"ז ביצירה ועשיה ע"ש.

מט:א וצריך לצמצם ההתלהבות. ע' מה שפירשנו בזה בס"ד בשיחות הר"ן סוף עו, את הענין של לא עליך המלאכה לגמר (אבות ב:טז).

מט:ג וזה בחי' ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחחזרת ונעשית ה"א וכו' וכו' וזה בחינת השיר שיתער לעתיד וכו'.

מכ"ד קישוטי כלה החתומים בסוף הכ"ד ספיר קודש, הקישוט של שיר השירים (לפי סדר הרמח"ל באוצרות הרמח"ל הוא השישי) ד"י ה"י. ושל תהלים (הוא הי"ט) ה"ה י"ה.

תורה מט:ד בינה לבא היא בחינת ביתא עלאה וכו' ומלכות היא בחינת ביתא תתאה ע"ש. ענין לב אחד, ח' פעמים ד' עולה ל"ב, ד' זה בחי' מלכות, וח' זה בחינת בינה כידוע.

מי עם זאת עולה. נראה לענ"ד שזה בחי' הזיווג של סדר שני שגילה הרמח"ל בקיצור הכוונות. כי שני שמות אלקים ואדני משולבים, שהם בעצמן לכאורה בחי' אימא ונוקבא של עולמות בי"ע מזדווגים עם כתר חכמה בינה של עולמות הצחצחות, ומזה נולד השראת הש"י ישירות לתוך נשמות הצדיקים וכו' ע"ש.

מט:ז תורת ה' תמימה. שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, עכ"ל. בספר מאור עינים (ע"מ אבות ד"ה מאד מאד כו') כז"ל אמר הבעש"ט תורת ה' תמימה כי היא תמימה שלא התחיל בה אדם והיא שלימה, עכ"ל. וכן בקונטרס מאמרים טהורים בס"ס אמרות טהורות מקאברין ז"ל בשם הבעש"ט ז"ל תורת ה' תמימה, זיא איז נאך גאהר גאנץ (- היא עדיין שלמה לגמרי), אשר לא נגע בה שום אדם אף בקוצו של יוד, ועד הנה תמימה לגמרי, ע"כ.

ובזה א"ש מה דאיתא במסכת יומא (עב:) שלשה זירים הן וכו' של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"כ. ששני הזירים נטלו, ואינם נשארים לקחת, אבל הזר של התורה אי אפשר להינטל, כי התורה נשארת תמימה.

וצ"ב מה זה שלא השיגו ממנה כלום, הלוא על כל פנים משהו זכינו במאות הדורות של צדיקים וחידושיהם, ואפילו שהתורה היא בלי סוף, על כל פנים איך זה לא נחשב ככלום. ונלע"ד לפרש דרך משל, מי שהוא שלומד מגילת אסתר ומוציא בס"ד חידוש שראשי תיבות יבא המלך והמן היום הם שם הוי"ה, ומוסיף ליתן פירושים על זה כפי כוחו. והרי האמת הוא כן אבל האמת לאמיתו כבר גילה האריז"ל כללות השמות הרמוזים במגילת אסתר: ז' וה"ו, ויה"ו א', ה' הה"ה, י"ב הויות וכו', והאיש הנ"ל כל הפירוש שלו מצומצם מאד כי לא ראה בכלל את התמונה השלמה, רק זוית קטנה אחת, ולפי התמונה הגדולה לא אפילו התחיל להבין הענין. ולפי זה מובן שכן הוא אפילו כפי כל ההתגלות הנוראות של הצדיקים האמיתיים, כלפי עוצם גדולות התורה עוד לא התחילו כלום לנגוע בתמונה השלמה, והרי כל הפירושים וההשגות שלהם כאפס נחשבו, באשר שהם מצומצמים בלי הכירות והתיחסות לכל התמונה באמת.

ויש לציין, שכמו תמימה מורה שעוד לא השיגו ממנו כלום, כמו כן לאידך גיסא כ' הרשב"א (תשובות החדשות סי' שסז), אם ישתכח אפילו אחד מפרטי דקדוקי מצוותיה, הרי היא כאילו נשתכחה כולה, וזה סותר דברי הבעל שם טוב, כי לפי הבעש"ט אפילו כאשר נדע כל דקדוקי המצות עוד לא השגנו כלום. והרשב"א מפרש שאפילו מה שניתנה לנו יש לה בחינת תמימה שצריכים לשמור. וי"ל שזה סיום הפסוק, תורת השם תמימה משיבת נפש, משיבת מרמז על רבי ישראל בעל שם – שי"ב, שפירושו בחי' נפש – יתירה על הרשב"א, והיא משיבת נפש בחי' שבת וינפש כמו שפירש רבינו כאן. ולפי הרשב"א י"ל משיבת נפש על פי המבואר במסכת סוכה (כ. שהרשב"א מסביר) שבתחלה כשנשכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל, ועל זה פירש הרשב"א כנ"ל שהשכחה היה רק חסרון קטנה מאד שכבר נחשב פגם בתמימות התורה, וזה גרם למשיבת נפש, שישובו לארץ הנפשות לארץ ישראל. וכן הנפש בנוי מרמ"ח ושס"ה כמו הגוף (כמו שאומרים בהלשם יחוד של הטלית) ושלימותה תלוי בתמימות התרי"ג מצות הנתונות ומושגות לנו.

מט:ז תכלת, כלה, עשרה מיני נגונא וכו' עיין שם.

בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל כ' להשקות את הגן (בראשית ב) ראשי תיבות לאה וסופי תיבות גי' תכלת שהם ז' מרגילאן, ע"כ. והנה הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, הוא בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע (ריש ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח), בחי' עשרה מיני ניגונא. ועיין עוד בתורה לב בענין הכלה ולאה.

מט:ז וז"פ (במדבר כח) ועשירית האיפה סלת למנחה וכו', עיין שם. ומבואר שזה מסוד השיר חדש שלעתיד. והרי איתא במדרש (בראשית מד:יז) שהשם יתברך הראה לאברהם אבינו כל הקרבנות חוץ מעשירית האיפה.

מט:ז – בסוף – עד שיבלו שפתותיכם וכו' היינו שבלו פיהם מלומר די וכו' ע"ש. ד"י הוא דל"ת עם יו"ד כמבואר שם. ובזה יישבנו שאלת המפרשים (עיין במסכת שבת דף לב:) שאותיות ד"י אינם מהשפתים, ואיך יבלו השפתים מלומר אותם, אלא כיון שהשיר פשוט כפול משולש מרובע הוא: נ נח נחמ נחמן מאומן, שפיר יבלו.