תורה נב

ע' מש"כ במס' תמיד דף כז..

בענין מעלת הלילה, עמש"כ במס' יומא דף כט..

מבואר שהשם יתברך הוא לבד מחויב המציאות, אלא שלאחר שהוא ברא את עם ישראל הרי הכל כבר מחויב המציאות.

ועיין בלשון הרמח"ל בסוף דעת תבונות ח"ב (סימן סד) ז"ל כי רצה המאציל ב"ה לעשות פעולה גדולה – להחזיר כל רע לטוב, והרע היותר גדול ועיקרי יתוקן גם כן להיות טוב. ודבר זה יצא בסוף הכל, כמו שתשמע עוד בס"ד. אך הנה אם נחשוב כל רע גמור שיהיה, לא נחשוב רע שלא ימצא מציאות וטוב נגדו, דהיינו: המאציל ב"ה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אין צריך שילכו הדברים בדרך רע ולא טוב כלל, אפילו לפי הבחירה (-היינו אף על פי שיש בחירה לעולם לא ילך הכל לרע), כי באמת זהו כבוד השם יתברך, שכח טובו לא יניח שום רע בלא תיקון. לכן לכל נשמה ימצא איזה ראשית טוב, כי הטוב מחויב המציאות, וגם אם מסתיר פניו לתת מציאות לרע, לא יסתיר פניו לגמרי – שלא יהיה טוב נמצא, כי הרע עצמו לא יהיה לו קיום, אלא כי ירשה האדון יתברך שמו להניח המצאו. אם כן צריך לקחת הדברים כחוק אשר בם נמצאים, והיה ראשית הטוב והבחירה להיות כחו – חוק להשיב כל רע אל טוב, שזה כח המאציל יתברך שמו – שרק חיוב המציאות יחייב כל רע לחזור לטוב, עכ"ל ע"ש.

וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם וכו' ע"ש.

עיין בזה בספר ראשית חכמה, שער הקדשה ו:טז ז"ל עוד צריך לקנית הקדשה קדשת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה, פרשת אחרי מות (ויקרא טז:כד) 'מקום קדוש'. ויש בזה שתי בחינות: או היות המקום מקדש על ידי עסק התורה וכו', או קדוש – מקום מבדל ומפרש מבני אדם. ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדבקות וכו' ע"ש.

ועיין שם אות יט שכז"ל ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחת, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת – מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדשה יתרה בנפשו עיין שם. ותמיד היתה השאלה הזו קיימת אצל ציון רבינו הקדוש, אם עדיף לעזוב הציון ללכת ליער לעשות התבודדות, או לנצל את ההזדמנות להיות בציון (שיח שרפי קודש ו-צב רבי מתתיהו כהן הי"ד לא היה הולך להתבודד ביער, וכל תפלותיו והתבודדותו היה עורך בציון רבנו ז"ל (-אכן יש להעיר שגם מסופר שהיה הולך לרופאים), וכן רבי שמואל הורביץ זצ"ל בשהותו באומן נהג כן בטוענו, 'שדות יש לי גם בארץ ישראל', וכל זמן שאני באומן רצוני להשתטח וכו').

ועיין בספר חובת הלבבות (שער הפרישות פרק ג) דיש כת מתבודדים שהולכים למדבריות כל השבוע, ואוכלים עשב השדה, והולכים עם בגדים בלויים, כדי שלא יצטרכו לחפש אחר פרנסה. ודרך זו היה דרך קיצוני ולא ממוצע, ואין התורה רוצה בדרכים אלו, כמ"ש (ישעיה מח:יח): לא תוהו בראה לשבת יצרה, ולעומת זה יש אלו שעוסקים בישובו של עולם, וגם דואגים לצרכי גופם ההכרחיים, אבל כוונתם לשם שמים, וזו הדרך המובחר והמעולה. אבל דרך הממוצע הוא שפורשים בבתיהם ולא במדבריות, ולא עוסקין ביופיו של עולם, ודואגים רק למה שדרוש להם לצרכי גופם, כגון מטה כסא וכו', עיין שם (כנראה זה סיכום של הראשית חכמה, ולא לשון החובת הלבבות).

ובמקום אחר הבאתי מהרמח"ל שרוב סודות הזוהר היו על הדרכים, כי השכינה בגלות, ורבינו הקל בהכרעתו שמספיק ללכת ליער או לשדה הקרובה.

מבואר שאחר שהאדם מבטל את כל ישותו הוא נכלל בהאין סוף ברוך הוא. אכן עיין בתורה ד', שאפילו אחר שהאדם ניצל מכל המדות רעות כולל גאות, עדין צריך להגיע לוידוי דברים לפני הצדיק כדי להעביר המלכות שלו לשרשו בהאין סוף. רק הצדיק כאשר הוא מבטל ישותו נכלל מיד בהאין סוף, אבל שאר בני אדם צריכים להעביר בחי' המלכות שלהם באש על ידי הוידוי.