תורה נד
Source: https://ajew.org/reader/likutay-nanach/volume-4/54

Segment 1
HE:
עמש"פ בס"ד ביומא דף עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח וכו'.

Segment 2
HE:
והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן וכו', עיין שם.

Segment 3
HE:
עבודה זו רימז הנביא (ישעיה ה:יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. שצריכים לשים לב לכל פעולות ה'. ומיד אחר כך כתוב (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, עיין שם. כי על האדם להבין את הרמזים שהשם יתברך נותן לו במקומו ממש, כי השם יתברך מצמצם אלקותו עד נקודת האדם במקום שהוא, וכיון שאינו מעמיק מחשבתו להבין את הרמזים יצטרך לצאת לגלות ללמדם ממרחקים, כי באמת החכמה רחוקה כידוע.

Segment 4
HE:
ואף על פי שלשון הפסוק הוא ענין של ראיה – יביטו, ראו, לשונות כאלו שייכים גם כן לענין עין השכל במחשבה, כמבואר כאן בתורה נד, שכל מחשבה נשלח מהאין סוף ב"ה.

Segment 5
HE:
פעל ה', פירש רש"י מהתרגום הוא התורה (שעל ידי התורה פעל וברא העולם – קהילת יעקב ערך פו). מעשה ידיו, אלו הצדיקים שנבראוי בשתי ידים (שוחר טוב, תהלים קלט:ה).

Segment 6
HE:
נד:ב מחמת שזאת הקדושה המלובשת בעסקי העולם הזה הוא בחי' רגלין, ע"ש. עיין במדבר רבה י:א שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו וכו' וכו' שוקיו עמודי שש וגו', שוקיו זו תורה שנאמר (משלי ג:ח) ושקוי לעצמותיך.

Segment 7
HE:
נד:ב אסור להרבות בעסקי העולם הזה אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעים הנ"ל, א' מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו' כנ"ל. והב' מחמת שיש קדושה ועבודה גבוה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות וכו' ע"ש.

Segment 8
HE:
וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא ד:ג שכל עסקי האדם בעולם הזה הם בחי' מלאכת המשכן, ועם כל זה הוא רק בחי' התעכבות החסד, וכאשר זוכים השם יתברך משפיע חסדו בלי שום עבודה שלנו, והרי מבואר שכל עסקי העולם טפלים מאד מהמבוקש.

Segment 9
HE:
והנה כפי מיעוט זכרוני, מבואר בחוברת עיקרי אמונה, שעיקר עבודתו של הבעל שם טוב, וההתבודדות שלו בהתחלה היה להשיג משהו קרוב להענין שרבינו מפרש פה, להבין איך שכל מה שהוא מרגיש ורואה וכו' הכל רמזים לו מהשם יתברך. ואם כן בתורה זו רבינו ממש מחדש לפרוש מדרך הבעל שם טוב. ואכן נראה שרבינו תיקן את הענין הזה, שנוכל לקיימה בלי ליכנס לסכנה ובלי להפסיד העבודות היותר חשובות. וזה הענין שרבינו רצה שנילך עם התורות שלו, כמבואר באריכות בכמה מקומות. כי התורות של רבינו באמת בבחי' עתיק ובבחינת גשר לכל הרוחניות, וכן רואים את החיים, כל אחד ואחד, בתוך התורה שהוא לומד מרבינו. ולכן דרך התורה של רבינו האדם יכול לעסוק להבין כל הרמזים שהשם יתברך שולח לו, ולא יהיה בזה סכנה כי הוא עוסק בתורה הכי גבוה, וכן לא יהיה נפסד משום עבודה יותר חשובה.

Segment 10
HE:
ובאמת בתורה א' רבינו כבר הורה שאיש ישראלי צריך להסתכל תמיד בשכל בכל דבר וכו', ולכאורה מוכח כמש"נ שרבינו המציא את הדרך הנכון והבטוח לחיות כפי הרמזים בלי סכנה ובלי הפסד.

Segment 11
HE:
נד:ג ותורה, הוא בחי' ההסתפקות הנ"ל וכו' ע"ש. היינו מה שביאר לעיל ז"ל ואפילו מי שיודע ומבין בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו הש"י בכל דבר, וא"כ ירצה לעסוק רק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה וכו'צריך האדם שיהי' לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם, רק מה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם וכו' ע"כ. ומבואר שם כי עבודה גבוה מזו. והיה נראה בזה שאצל ההמון עם שההסתפקות שלהם הוא התורה, גם להם יש עבודת השם גבוה ממנה, וצ"ל שהוא פנימיות התורה ותפלה על רוחניות (כי תפלה על חיי שעה אינו אלא בחי' הוד והדר כמבואר שם).

Segment 12
HE:
אי נמי י"ל שאצל החכם שעוסק ברמזים להתקרב להשם, ההסתפקות שלו הוא לעזוב הרמזים ולדבק כל כולו בתורה ומצות ממש. כן אצל ההמון עם, שעסקם עם הרמזים, בחי' הוד והדר, היא על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל תפלה כזו צריכים להסתפק, ולעסוק בתורה.

Segment 13
HE:
אכן לפי שני הדרכים הנ"ל צריכים עוד ליתן צדקה מההסתפקות, ורבינו כתב שזה בחי' משא ומתן. והנה לפי הדרך השני שהלומד תורה מסתפק בעזיבת העולם הזה כדי לעסוק בלימוד תורה, י"ל שבחי' משא ומתן שמשלים האותיות, הוא בחי' לימוד פנימיות התורה ותפילה על הרוחניות. ולפי הדרך הראשון, הרי כבר עוסק בפנימיות התורה ותפילה לקיים בחי' הסתפקות, וצריך לומר שהצדקה הוא בחי' שמקדש עבודתו לשם שמים לשם השכינה, לייחד הצדיק וכנסת ישראל.

Segment 14
HE:
והנה באות ו' רבינו כתב שהשונה הלכות, אף שיש בהם ג"כ טוב שהם דברי תורה, שהם בחי' שובע, אך מחמת שהרע יותר מהטוב ע"כ הרע גובר והטוב נתבטל, וכח המדמה שולט ומדמה מילתא לימלתא ע"ש. ומשמע מזה שלא מספיק להיות שונה הלכות, והקליפות חזקים נגדם, וזה ממש כמו הדרגה של החכם שעובד השם על פי הרמזים, שרבינו כתב שצריכים להסתפק בזה כי הוא מקום סכנה וגם מחמת שיש עבודה יותר גבוה. ולכאורה כן מוטל על ההמון עם חיוב להיות שמור מזה. אכן החכם היה לו עצה לעזוב הרמזים ולעסוק בתורה, אבל אצל ההמון עם, בתורה שלהם גופא יש את הסכנה הזו. וצריך עיון אם העצה להם לזה הוא בחי' הצדקה והמשא ומתן, ואולי זה גופא בחינת העצה שרבינו נותן אחר כך איך להכניע את המדמה, שהוא בירור הרוח טובה בעליות וירידות של ידי השמחה בניגון.

Segment 15
HE:
ובאמת משמע שהדרגה עליונה של ההמון עם במשא ומתן, שמשלימים האותיות כפי הנר"נ שלהם באותו עת, הוא כעין עבודת החכם עם הרמזים, שהוא מכוון לדיוק מה שנוגע לו, רק שהמון עם עוסקים בזה בלי ידיעתם, בתוקף גובה עבודת השם שלהם – או להיפוך ממש בירידה מעבודת השם שלהם, שהכוונה במשא ומתן הוא עסקים גרידא לעסוק בפרנסה, רק שעל ידי זה עושים הבירורים ומתקשרים להצדיק וכנסת ישראל, ונעשה הייחוד ממש כפי הבחינות שביררו.

Segment 16
HE:
נד:ג וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש רוח נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו, וע"י הארה זו מאיר בשורש נר"נ שלו וכו' ע"ש.

Segment 17
HE:
עיין ביומא (עג:) למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן, ע"כ.

Segment 18
HE:
נד:ג ויחוד של צדיק וכנס"י נעשה על ידי משא ומתן, כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה, ושבירה הוא בחי' אותיות וכו' וכל דבר יש לו שעה, וצריך לבא בשעה זו לאדם זה, שהוא משורש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכו' עד שנפסקין האותיות והנצוצות השייכין לשרשו, ואח"כ יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהי' עליה להאותיות הנשארים וכו' ע"ש.

Segment 19
HE:
עיין ענין "הגלגולים" של משא ומתן בספר שרשי המצוות לרמח"ל כלל נד! הבאתי קצת מדבריו הקדושים בחלק ה' מאומן, בערך הרמח"ל, והוא מזכיר על ענין זה הביטוי תיקון כללי.

Segment 20
HE:
נד:ד פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, מערה הינו בחי' דבקות בחי' כמער איש וליות, מתחתי, הינו בחי' אמת וכו' ע"ש. דבקות היינו לאדבקא מחשבתי' בעלמא דאתי (אות ב), ובחינת אהבה של וקמץ הכהן. ואמת זה הפך המדמה.