תורה סא

סא:ב צריך לראות שלא להסמיך אותם, שלא לתן להם תקף ועז, שלא יהיו מכנים בשם רבי. כי הם עצמן אינם חיבים כל כך, כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם. אך צריך לשמר מאד, שלא לתן להם תקף ועז, כי אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידין לתן דין וחשבון ע"ש.

אצל אבימלך שהרג שבעים אחיו בני גדעון, כתוב (שופטים ט:נו) וישב אלקים את רעת אבימלך וכו', ואילו אנשי שכם שהמליכו את אבימלך והחזיקו בו כתוב (שופטים ט:נז) ואת כל רעת אנשי שכם השיב אלקים וכו'. וכתב הכלי יקר, גדול המחזיק במחלקת וחוטא ולא לו הכבוד – מהחולק עצמו, כמו שלמדו חז"ל מקרח ... ובזה אבין גבי אמרו גבי אבימלך וכו', רצה לומר כל הרעה תלויה באנשי שכם וקולר תלוי בצוארם, שהם החזיקו ביד אבימלך להרג אחיו וגדול עונם מנשא יותר מאבימלך עצמו, דבשלמא אבימלך היה רודף אחרי השררה, אמנם אנשי שכם מה לי שימלך עליהם אבימלך או זולתו מאחיו הקטנים ממנו, ואחיו הקטן יכיח על כלם. זה שאמר 'ואת כל רעת אנשי שכם' שכל הרעה הם עשו אותה, ע"כ.

סא:ב כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג, ע"כ. עיין מש"כ בתנינא תורה קי.

סא:ג אך יש בזה שכל, שיכולין להודיע להם החכמה, ואף על פי כן ישאר הסוד אצלנו וכו' דהינו שהיא רק לעיני העמים בשעה שמודיעין להם, ותכף אחר כך אינן יודעין כלל, רק יודעין שהסוד אצלנו, ע"ש.

משמע שעכ"פ בשעה שמודיעין באמת יודעים רק שתכף אחר כך נעלם מהם.

עיין בשיח שרפי קודש (ב:נד, ושם עם סיפור על מקורבים חדשים – ד:שפט) ז"ל רבנו אמר: אני סוד, ואפלו כשאני כבר מגלה את הסוד, אף על פי כן אני נשאר סוד (רבי נפתלי גלנט). – אמר: עניני הוא סוד, אולם הוא סוד כזה, שאפלו כשאני כבר מגלה את הסוד, אף על פי כן הוא נשאר סוד... עכ"ל.

ובפשטות הכוונה שאפילו בשעה שמגלה את הסוד הוא בבחי' סוד, אבל לאור מה שמבואר כאן בתורה סא, אולי י"ל שכאשר רבינו מגלה סודו, בשעת הגילוי יש באמת ידיעה, רק שתכף אחר כך נעלם ונשאר סוד.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' קיח-קיט, מכון רמח"ל) על הא דאיתא באדרא על רבי שמעון: גלי ברזא, ופירש ז"ל כי אפילו הגילוי צריך שיהיה בסוד. ותדע שזאת היא כוונה אחת בסוד ברית אש (-בראשית). והוא כי הנה היסוד נקרא סוד, והוא ע'. והוא צריך להיות נסתר ונעלם, וצריך לכוין להמשיך הסתר זה לבחינת גילוי. וזה כי הנה חכמם ז"ל אמרו: מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר (מועד קטן טז:). והוא כי היסוד נקרא ירך והוא נסתר בסוד, כנ"ל. וצריך להחזיר אותו בבחינת גילוי כנ"ל, וזה בכח שם יג"ל פז"ק שעולה כמנין יר"ך, וסוד: יגל'ה פ'דיון ז'רע ק'דושים (תיקוני זוהר חדש ספרא תנינא). תמצא שהוא ממש בבחינת הגילוי של היסוד. ולכן צריך לכוין להמשיך הגילוי בכח שם זה. ועם כל זה צריך שיהיה מגולה רק לצדיקים ולא לרשעים, כי לא יהיה חלק בגילוי זה לס"א ח"ו. ולכן צריך להעביר בחי' הסוד, אלא [שצריך] להמשיך הגילוי בסוד בתוך הסוד, וזהו: גלי ברזא. וזה כי תחבר הע' של הסוד עם הר"ל, ויהיה ש'. וסוד זה ברית אש (בגמטריא מוהר"ן), כי צריך להמשיך דבר בסוד אש של גבורה – להרחיק הס"א. והוא האש של מתן תורה. וצירך לכוין כי זה האש הוא אלקים דיודי"ן (-גמטריא ש'), והוא נגד הערלה (ער"ל – ש') שהיא גם כן בסוד אלקים דיודי"ן, אלא שהיא בסוד הנחש. וכשיש זה האש, אז לא תקרב הערלה אל היסוד. והנה הע' של סוד הם כמה בחינות של ע' שיש ביסוד וכו' עכ"ל.

סא:ג יש בזה שכל, שיכולין להודיע להם החכמה, ואף על פי כן ישאר הסוד אצלנו וכו' עיין שם.

ענין זה מזכיר לי חידוש נפלא שכתוב בספר מי השילוח סוף פרשת בהעלותך שכאשר השם יתברך גער באהרן ומרים על מה שדברו על משה רבינו, והשם יתברך הסביר להם גדולת נבואת משה רבינו, באותו דיבר שהשם יתברך אמר להם ראו מפורש האור וההשגה של משה רבינו עין בעין עיין שם. וכז"ל וגם אח"כ נשאר בלבם זאת ההשגה שהי' משיגים לפעמים כהשגות משה רבינו ע"ה אך שהי' יודעים שזה אין שייך להם רק למדרגות משה רבינו ע"ה עיין שם.

ולא עמדתי טוב על דברי רבינו כאן אם כוונתו שממש מודעים להגוים את החכמה ורק שאחר כך נעלם מהם לגמרי וכאילו לא ידעו אותה כל עיקר, וזה כעין מה הדרך הנ"ל שכתב המי השילוח, רק שהוא כתב שלאחר כך לפעמים גם כן היה להם השגות כאלו רק שידעו שזה מאצילות של משה וכו', או שכוונתו שאפילו כאשר מראים להם החכמה הוא רק באופן שהם רק מבינים טוב שיש לנו את החכמה אבל לא משיגים אותו, ואחר כך אפילו זאת נעלם מהם.

סא:ג כפי הזדככות הגוף כן יכולה לקבל נשמה יותר גדולה. ע' פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים לרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעג) ושם הוא גילה שבעיקר יש שני סוגי גופים בחינת בן ובחינת עבד, ואף על פי שאינו אפשר להכיר ולהבחין את זה אבל זה שבבחינת בן יש לו גוף אחר! עיין שם.

ועיין בדרשות הרן שהביא פסוקים והוכיח מסברא שמשה רבינו היה בריאה מיוחד בפני עצמו.

סא:ח "כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) ע"כ. לכאורה טעות וצ"ל תלמידי רבי עקיבא.

בסוף: ועל ידי פגם אמונת חכמים שהוא בחי' הולך רכיל ע"ש, וצריך ביאור.

וי"ל דבתחילת התורה הביא שאמונת חכמים זה לא תסור ימין או שמואל. כי צריכים להאמין ולתפוס חזק בצדיק האמת, וממילא כל מה שמסתכלים בצדדין ומרגלין – רכילות – זה סתירה מן אמונת חכמים.

ויש לציין עוד למש"כ רבינו בתורה כא:ב ז"ל ויהיה לואמונת חכמים התלוי באדנין בבחינת (משלי כב) שמע דברי חכמים וכו' והן מעוררין את המח שיהיה בבחינת קדם בבחינת פנים וכו' וזה בחינת (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך, זה בחינת מח הנאמר אצל אדנין, בבחינת שמע דברי חכמים עכ"ל. הרי גם שם יוצא שרכילות תהיה פגם באמונת חכמים.

ומענין לענין יש לציין למה שרבינו גילה בתורה יז שכאשר יש אהבה בין אנשים, אז האויר נח ודברי הצדיק האמת הולכים למרחוק עד שאפילו העכו"ם מוצאים בספריהם הפך אמונתם. הרי גם לפי זה יוצא שדבר רכילות יהיו סתירה לאמונת חכמים.

ויש להעמיק בזה בענין הבעטליר החרש מהשבעה קבצנים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שהוא לא שמע כלל כל הקולות של החסרונות של עולם הזה – שבכלל זה רכילות, והיה לו חיים טובים אמיתים על ידי הלחם והמים שלו.