תורה סט

ע' מש"כ במסכת נדה דף נח:

וע' ספר המדות ערך בנים אות ג.

בספר פני יוסף להחכם ישעיה יוסף פונטרימולי מאיזמיר (נפטר כד אב תר"ל) בפרשת וישב אות ח' מביא עיקר דברי תורה סט ומפרש בזה הפסוקים שם ומאריך ע"ש.

דע שהגוזל את חבירו ממון, בזה הוא גוזל ממנו בנים, וכו' וכו' ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (פסחים קיט) וכו' עיין שם באריכות.

ובזה מובן ביותר דברי רש"י בפרשת שלח (יד:לח) עה"פ ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם וכו' ז"ל ויהושע וכלב חיו, מה תלמוד לומר 'חיו מן האנשים ההם', אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים, עכ"ל.

והנה נתפס למשל, אילן אחד עם ג' ענפים וכל ענף מיוחד לו שראוי להוציא ב' פירות, נמצא שראוי שיהיה לו ששה בנים, וכן נאמר למשל שכל ענף הוא בבחי' וערך שיהיה לו מאה אדומים, נמצא שראוי להיות לו שין אדומים ע"ש.

רמז לשולחן ערוך (יורה דעה – הוא החלק השני – ב' בנים) סימן שס"ג (שין אדומים, ו' בנים, ג' ענפים) – ששם יש את ההלכה שטוב להביא את קברי הצדיקים לארץ ישראל.

וזה סוד כוונת הגמרא (ב"ק קג) הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי, והוא פליאה נשגבהה מאד, למה תפסו מדי דווקא וכו' עיין שם.

בספר אגרא דפרקא אות צד כז"ל שמעתי הטעם דכתיב גבי מדי (ישעיה יג:יז) הנני מעיר עליהם (-על בבל) את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו, הנה נראה דבמדי אינו חשוב כל כך כסף וזהב, ומכל שכן פרוטה לא נחשב שם לכלום, קמשמע לן דאפילו הכי צריך להוליך אחריו אפילו למדי, כן שמעתי, עכ"ל. והוא דברי צחות בעלמא, כי המסתכל בפסוקים יראה הכוונה שכל כוונתם להרג ולהנקם בבבל, אבל בעלמא ודאי מתאווים לכסף.

ד"ה ודע שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון, עכ"ז לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה, כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה, כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש, בא לחסר אורה ולגזול נפש בניה, וע"כ היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכווצת עצמה, ומקבצת לעצמה חלקי נפשה, כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה ולחסר אורה וכו', ע"כ.

כן מצינו בספרי קבלה, למשל בספר באדיר במרום (עמ' נב, מכון רמח"ל) כז"ל האור כדי שלא ימסר לס"א, אינו מתפשט, בסוד: השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב:ג).

ונראה שזה גם כן כענין העצה שרבינו גילה בשיחות הר"ן רעט ז"ל וכשכבר רע מאד אזי מתבטלים לגמרי. ושאלתי אותו, איך מבטלין עצמו? והשיב סוגרין הפה והעינים והרי זה בטול, עיין שם.

ד"ה וזה בחי' ירושה ששייך לבנים וכו' כי כשהבנים יוצאים לעולם, יוצא תיכף עמהם בת זוגם וממונם ובניהם וכו' ע"ש. עיין במסכת נדה (לא:) ואמר ר' יצחק אמר רבי אמי בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, דכתיב (מלכים ב:ו:כג) ויכרה להם כרה גדולה, נקבה אין עמה כלום, נקבה – נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל:כח) נקבה שכרך עלי ואתנה, ע"כ.

"ובאמת לא היה ראוי לחלק הירשה בשוה, כי בודאי אינו שוה חלקי אורם. אבל אי אפשר למסר משפט זה לבית דין שלמטה, כי אין יודע חלוקים אלו, כי אם היודע תעלומות, והוא באמת מסדר אחר כך כראוי, ונוטל מזה ונותן לזה."

צריך עיון גדול בזה עם יכולים ללמוד מזה לכל התורה כולה, שמה שציוותה התורה בלית חילוק כי כן אי אפשר למסר ולהודיע בדיוק לכל אחד, אלא שהשם יתברך יסובב שלכל אחד יגיע לו כמו שצריך. ויש לחלק בין כל מיני מצות, למשל אם הם בחפצה או בגברא וכדומה הרבה חילוקים, אבל מי יקבע אם בכלל ראוי ללמוד כן, ואם כן ראוי עד היכן, והשם יאיר עיני. [ובעת שאני כותב את זה אני חושב למשל על ענין אסתוותא והרפואה של מצה, והקשו ותרצו בזוהר שהתיקון בז' ימים ותו לא צריך, והרי יתכן שלאחד יצטרך אורכא ויתר זמן, ואז השם יתברך יסבב שבעל כרחו יאכל רק מצה עוד יום וכדומה].

ודע שעל ידי זה שגוזל את חבירו הוא בא להרהורים וכו' לאשת חבירו ע"ש.

ובזה מובן הגזירות של פעם (עיין ריש כתובות ובעוד כ"מ) תבעל להגמון תחילה, מחמת שאלו ההגמונים היו חומסים את העם הגיעו גם לתאב בכל הנשים (חוץ ממה שאנו מדברים על רשעים של אומות העולם שלהוטים בעריות, אבל גם זה היה בעוכריהם).

בסוף: על כן אליהו ממנה על זה לענשו, כי הוא בעל שער שממנה על זה על בחי' שערות... אליהו כופתו והקב"ה רוצעו... כופתו בחי' מחין... רוצעו זה בחי' מותרי מוחין ע"ש.

צ"ב שמתחיל וכותב שאליהו ממנה על המותרי מוחין, ובסוף כותב על המוחין עצמן.

ואולי בעל השערות זה דייקא המוחין שורש וממציא השערות וכמו איש האלקים ואיש נעמי לשון בעלים.

ואולי יש לפרש עוד שבקליפות עצמן רק הש"י בעצמו מתקן בחי' אני ולא מלאך.