תורה ע

ע' מש"כ במסכת נדה דף נט:

אות ב. וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ.

עיין לקמן תורה עב שמבואר לכאורה להיפוך, שאחר שמתחיל לנסוע יצרו מתגבר עליו לאבד חשקו, עמש"כ שם.

ג. וזה בחי' משכן וכו' להמשיך אלקות למקום וכו' עיין שם. בתחילת התורה רבינו כתב שהמשכה לכל הדברים שבעולם, וכן לכל ההשפעות, ומכאן ואילך רבינו מבאר שעיקר ההמשכה הוא לאלקות, ועיין מש"כ באות ה.

ה. כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועל ידי זה קורא אותם וכו' עיין שם.

בהתחלת התורה רבינו כתב שהצדיק מושך כל מה שבעולם אליו, וראוי לכולם לבוא אליו לולא כח המכריח. ואולי קריאה הוא עוד יותר מסתם המשכה. ונראה עוד כמו שהערנו באות ג', שכבר מאות ב' רבינו מבאר שכח המושך הוא להמשכת אלקות. ולכן נראה שמאיזה טעם לפעמים [-כי מבואר בסוף אות ב' שאנשים באים לצדיק, ורצים אליו, על ידי כח ההמשכה] הצדיק לא מפעיל או לא סומך על הפעלת ההמשכה שכל העולם, רק המשכת אלקות, ולכן צריך לקרוא את ראשי העם על ידי הקמת המשכן.

ועיין לקמן בתורה עב, שיתכן שעל עיקר כח המושך של הצדיק, שהאדם נמשך להצדיק, יתכן שעל זה יתגבר יצרו עליו ויהיה להאדם נסיון להמשיך לרצות ולנסוע. ולפי זה י"ל שלכן הצדיק קורא אותם בדרך הקמת המשכן לקבל גדולה.

כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועי"ז קורא אותם, כי כולם באים אליו לקבל הכבוד ממנו, עיין שם.

עיין תורה נח איך שהצדיק משפיע גדלה וכבוד לכשרי הדור על ידי שמשפיע לחם משנה ביום השבת, עיין שם.