תורה עג

וידוע הוא, כי מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. רוצה לומר לגבה. ונמצא כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, ע"כ.

צ"ע הרי בכל זווג הזכר מתאווה ומקבל תענוג מהנקבה, ולא נהפך להיות נקבה על ידי זה. ועיין תורה לא אות יד ז"ל כי על ידי הכסופין נעשה זווג, כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פה: - ואין לפנינו את הלשון הזה) תאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותיה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף, הוא בחינות תאבותיה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותיה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם, עיין שם.

ומבואר לכאורה שהתאווה לנקבה עושה נפש נקבה – אכן התאווה של הנקבה להזכר עושה נפש זכר. ואילו כאן רבינו מדבר על קבלת התענוג, והמקבל הוא ממש בחינת נקבה. ואולי י"ל שלעולם אין כוונת רבינו שהשם יתברך נעשה בחינת נקבה, אלא כענין תורה לא, שמחמת הכיסופים והתענוג מתפילת הצדיקים נעשה בחי' נפש נקבה, וזה הנפש נקבה היא גופא בחי' התורה, וכעין מה שכתב העמק המלך, שאותיות התורה נוצרו על ידי השמחה שהיה להשם יתברך כאשר צפה ועלה על דעתו כביכול המעשים טובים של הצדיקים לעתיד, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר שדייקא זוכים להתגלות סתרי תורה.

ומיושב גם הקושיא דלקמן, שבשלמא הקב"ה באשר הוא מקבל נעשה בחי' נקבה, אבל איך יחשבו הצדיקים לבחי' זכר בתפלתם שכולו בחי' נקבה. דאין הכי נמי, לעולם הקב"ה הזכר המשפיע, רק שמוציא בחי' נפש נקבה, ולעומתו הצדיקים מוציאים נפש זכר כמבואר לכאורה בתורה לא.

דהנה התורה סתים וגליא, והקב"ה ג"כ סתים וגליא וכו' והנה כל אדם צריך לזרז את עצמו להשיג הפנימיות מה שנסתר ממנו וכו' ונמצא כשהשי"ת מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל וכו' וכו' ונקבה תסובב גבר וכו' א"כ מהפנימיות נעשה חיצוניות, עיין שם.

צריך ביאור, דתינח שכביכול הש"י נעשה בחי' נוקבא כי מקבל התענוג, אבל האם על ידי זה ישראל נעשים בחי' זכר, בעודם מתפללים ומתחננים שזה ממש בחי' נוקבא.

ואולי י"ל שזה שמתפלל כל כך יפה עד שהש"י מתאוה לתפילתו, הרי עולה לבחינת כתר (- שזה גם בחי' ונקבה תסובב גבר, ודו"ק), ובכה"ר שפיר זכר, כי הכתר המשפיע (הרמח"ל כותב את זה כמה פעמים). והוא כבר דומה להמתפלל על חבירו שנענה תחילה, ופירש רבינו בתורה כב, שהוא בבחינת אין, ואין בחי' כתר כידוע, כי החכמה מאין תמצא.

[ואולי יש לפרש בזה מה שהש"י שמע לתפילתו של יצחק שהיה צדיק בן צדיק, ולא לתפילת רבקה שהיתה בת רשע, כי התפילה בחי' נוקבא, וצריכים לעלות עד הכתר, וזה שני קפיצות, כי צריכים לעבור על כל הספירות שהם בחי' זכר, ולעלות עוד עליהם עד הכתר, ולאלו השני עליות זכה דייקא על ידי שהיה צדיק בן צדיק.]

ובאמת נראים הדברים, כי רבינו גילה שבתפילה כאוי האדם מתבטל לגמרי להש"י, עד כדי כך שמתפלל יהיה רצון מלפני. וידוע שהכתר הוא סוד המלכות והמלכות סוד הכתר.

ולפי זה מובן גם הדילוג, שרבינו ביאר שעל ידי תפילה לשמה זוכים להתגלות סתרי התורה, כי הש"י כביכול נעשה בחי' נוקבא וכו'. ולמה אין האדם זוכה להתגלות השם יתברך? אלא שבתפילה עצמה זוכה להתבטל ולהתאחד עם השם יתברך, ובאותה הבחינה השם יתברך בבחי' נוקבא וממילא התורה הקדושה שכולה שמותיו של הש"י מתגלה סתריה.

והאדם בחינת תורה, זאת תורת האדם, והתפילה שמתפלל לשמה, שמקשה המחשבה אל הדיבור של התפלה בקשר אמיץ וחזק, זה בחי' הנשמה בהגוף, ומבואר בזוהר אחרי מות דף עג (-דייקא כתורה זו) שלקב"ה והתורה והאדם, לכולם יש סתים וגליא עיין שם. וכן יתגלה לו התורה הקדושה, הקב"ה בתוך התורה, הסתרים בתוך הנגלה. [ולא תימא שהכל מתהפך].

'והכלי הנ"ל נעשה על ידי כל אחד מישראל, כשמתפלל וכו' והשפע יורד ע"ש. ע' באדיר במרום (עמ' קסג) ז"ל ואז כשהתפלה ראויה להתקבל וכו' וימשך מלמעלה שפע מה שצריך להשלים בקשת אותה התפלה. ואז הקול ההוא עצמו ימלא מן השפע וחוזר ויורד למטה למקום שצריך לו, עד שיגיע אל האדם עצמו ותנתן לו שאלתו, ונמצאת התפלה היא העולה והיורדת והעושה את הכל, ע"ש.

ועמש"כ בחלק ה' מאומן, בפירוש מה זה אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה עג

'כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל', יש להעיר ש'הקב"ה' בחילוף ה' לנ', כי כולם בחכמה עשית כידוע שכל דבר כלול בעשר, נעשה הקב"ה אותיות נקבה.