תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

בענין הצמאון, עיין שיחות הר"ן כד ומש"כ שם. ועיין סוף תורה נ – והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו, בשביל זה ליכול כלבא שירותא, ע"ש.

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

בענין הראות עמש"כ לעיל סה:ג.

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי וכו' וכו' אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים, כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, עכ"ל.

בפשטות רבינו אינו מגלה איך הצדיקים עושים את זה. ובספר פרפראות לחכמה מפרש בהמשך התורה שיש ליתן שני דרכים לבטל הצמאון. הא' תלוי בקרבת צדיקים, וזמש"כ מתי אבוא ואראה פני אלקים, כי הצדיקים הם אנפי השכינה. ב' על ידי הסתכלות והבטחון. וזה בחי' פני אלקים וז"ל כי אלקים הוא בחינת דינים ומוחין דקטנות שמזה בא בחינת צמאון הנפש, ופני אלקים הוא בחינת שם הקדוש אכדט"ם שהוא השם של בטחון בסוד (ישעיה כו) בטחו בה' עדי עד כידוע, והסתכלות ובטחון הוא בחינת העבודה שהוא בבחינת גבול וזמן, וזוכה על ידי זה להתחדשות המוחין בכל פעם שזה בחינת מוחין דגדלות, ועיין בפרי עץ חיים בכוונות פסח ותבין, ע"כ [ה"ע במסכת סנהדרין צד. אחד משמות של חזקיה – עד – ובהערות של מתיבתא אות לב – שנתרחק מבנין בית המקרדש שנקרא עדי עד (תהלים קלב:יד)]. ולא מבואר מדבריו בפירוש איך הצדיקים מבטלים הצמאון, לא בדרך א', ובדרך הב' אולי מפרש עבודת הצדיקים, שבעיקר רק הם יכולים לעשות הסתכלות ובטחון זו. והרי אם דוד המלך מתפלל לזכות עוד לזה, לכאורה בעיקר שייך לצדיקים.

ונלע"ד שכל דבריו כאן דחוקים. כי דחוק לפרש שדוד המלך היה מתפלל לראות פני הצדיקים, והרי הוא היה צדיק הדור עם שמואל הנביא ושאר הנביאים ולא היו נמנעים ממנו מאומה, והיה יכול ללכת לקברי אבות בחברון איפה שהוא מלך. ודוחק לפרש שזה רק תפילה בשביל הדורות העתידות. וכן דוחק לפרש שהיה מתפלל בשביל מוחין דקטנות (אכן עיין בכתבים שהם גם ה' גבורות דגדלות). ודוחק בכלל לפרש 'אלקים' בפסוק על מוחין דקטנות, באשר רישא של הפסוק – צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, א-ל חי זה בחי' יסוד, ואלקים, או שחוזר על חי, והוא בחי' אלקים חיים בחי' בינה, או שהוא מידת המלכות שצמודה ומקושרת ליסוד. וכן בפסוק כאיל תערוג על אפיקי מים כן וכו' לך אלקים, פרשו במפרשי הזוהר בפרשת אחרי מות, שהוא מידת המלכות. וכן מה שפירש שההסתכלות והבטחון הוא עבודה בגבול ובזמן, נראה שרוצה לערבב הבטחון שעושה כלי, לכל שאר עבודת השם שלא תהיו בצמאון. וכבר כתבתי שרבינו נזהר מלכתוב כן – על כל פנים לא בפירוש.

וצריכים לשים לב גם, כי בתחילת התורה רבינו מפרש שראיה הוא בחי' האור ישר, אבל בסוף התורה כאשר רבינו מדבר על ראיה, לכאורה כוונתו כפשוטו, על כל בחינות הראיה, ישר וחוזר. [ועדיפא מזה מצינו בחז"ל בענין גרב וילפת, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב (רש"י ויקרא כא:ו מבכורות מא.), כל שכן הכא וק"ל]. ועוד, והראיה של סוף התורה הוא ראיה שכלי, ואילו בתחילת התורה אינה דוקא שכלי, כי הצמאון והבטחון קשורים לרצון ואמונה. וצריכים להבין איך עוברת מבחי' רצון ואמונה לבחי' שכל.

והנלע"ד בפשטות כמו שכל המפרשים פירשו שם, מתי אבוא ואראה, עם צירי תחת האלף, מוכח שמדבר על המצוה של לראות פני ה' בעליה לרגל, וכן הוא בהמשך הפסוקים עיין שם. והוא ענין שדוד המלך מזכיר כמה פעמים בתהלים. וזה הלשון של 'פני', האמור במצות עליה לרגל. ומש"כ פני אלקים, נראה כי פני אלקים בגמטריא ריבוע שם אדנ"י (א, אד, אדנ, אדנ"י) בגמטריא קכו, עם השם אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא מהאריז"ל, כי הא' יו"י והנ' יש לו י'), שהוא סוד מקדש אדנ"י כננ"ו ידיך, כוננות של בית המקדש (כמדומני שכבר הזכרתי זה בספר החמשה). והרי אלקים בגמטריא אדנ"י אהי"ה, שיחוד שני שמות אלו הם סוד מי זאת עולה, מי (אהי"ה) עם זאת (אדנ"י) עולה, וכמו שדרשו (תענית ה) על הפסוק (הושע יא) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה, כמובא כל זה בתורה מט. [ובית המקדש גם כן בחינת בטחון, עיין בבעל הטורים עה"פ וישבתם לבטח (ויקרא כה:יח) ז"ל בטח בא"ת ב"ש שנ"ס כחשבון שנ"ס עמד הבית וישבו בטח, ע"כ].

וכן בתהלים סג:ב-ג – צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכו' כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך. מתחיל עם הצמאון, ומסיים עם הראיה בבית המקדש (רש"י פירש – במקדש משכן שילה).

הרי בביאור הפסוק מתי אבוא ואראה פני אלקים, הפירוש הפשוט הוא מצות ראיה בעלייה לרגל לראות פני האדון ה', וכאשר דורשים 'פני אלקים' שזה שם אכדט"ם, אז פירושו להיפוך, מתי אבוא ממוחין דקטנות של שם אכדט"ם לבחי' ראיה, כמבואר כאן בתורה עו. ועיין בתורה סב ורלד מבואר שצריכים אמונה כל כך חזק שיהיה כאילו רואה בעיניו

ומה שהעיר הפרפראות שפני אלקים משמע שם אכדט"ם שהוא שייך למוחין דקטנות ב'. עולה יפה עם פשט הכתוב שהכוונה על בית המקדש. כי מצינו בכמה וכמה מקומות שבית המקדש מרומז בצואר (ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו (בראשית מה:יד), ופרשו חז"ל שבכיות אלו היו על בית המקדשות. ובזוהר ויגש רט: מה צאור כל תקוני האשה תלוים בו, כך בית המקדש כת תקוני העולם תלוים ושורים בו וכו' והיופי של כל העולם וכו' כיון שנשחת, נשחת עמו כל הגוף וכו'. ובשיר השירים ז:ה צוארך כמגדל השן, מכוון על בית המקדש, שהוא חזקן ומבצרן של ישראל. וכן באריכות במדרש רבה שם פרשה ד'. ועוד מקומות. וכן תראה בברית מנוחה, במרכבת הבינה, דרך החמדה, השם בן כ"ב אותיות של ברכת כהנים, שהוא בחי' בכל מקום שאזכיר שמי בחי' בית המקדש, כנגד הצואר. ולפי זה מש"כ ובין כתפיו שכן, שדרשו על בית המקדש, ודרשו מקום כחו של שור, אינו שולל לפרשו על הצואר שגם כן בין הכתפים אע"פ שעל פי דרשה זו למדו שמקומו במקום קצת יותר נמוך, ודוק). ומבואר בכוונות לברכה ראשונה של שמונה עשרה שצריכים לכוון בתיבת הא-ל, שירדו המוחין דקטנות בגרון. והרי הגרון הוא בצואר. ולכן ניתן לומר, שהראשון לבנין בית המקדש הוא המוחין דקטנות, עד שיבואו המוחין דגדלות, ואז יהיה הבית הגדול והקדוש, וזה על ידי תשובה מאהבה כמבואר בתורה. ואלו המוחין דקטנות באו מהתחדשות המוחין. וזה מה שרבינו כתב שצריכים לחדש את המוחין כל יום כדי לזכות לראיה זו.

ואלו המוחין דקטנות בבחינת אחר הדברים, כי הם בצואר מאחורי ולמטה מהפה, אבל כאשר זוכין למוחין דגדלות, אז המוחין דקטנות יורדים עוד למטה, והמוחין דגדלות שולטין מהראש עד למטה, וזה בחי' והאלקים נסה את אברהם כמבואר בתורה.

ובסוף התורה כאשר רבינו מפרש הענין של מוחין דגדלות, שגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, לכאורה זה גם כן בחינת בית המקדש, כמבואר במסכת ברכות (לג. הובא בתנינא תורה עז) כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דעה נתנה בין שתי אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות. וע"כ שהראיה של המוחין דגדלות תלויה בבית המקדש שהוא בעצמו הבסיס בקטנות. וכן הוא באמת שבבת העין, הוא הקטן בתוך העין, ובו מתקיים הסוד של יראה עם צירי.

והנה פשט וסוד התיבה 'ואראה' שהוא יצטייר כביכול בעיני ה' – וכאילו כתיב ואראה אל פני אלקים (-כן מצאתי מפורש בביאור אחד). ורבינו דרשו כראיה בעלמא, שדוד ביקש שתהיה עבודתו בבחי' ראיה. ולפי הפרפראות, לא רק ראיה בעלמא, אלא ראית צדיקים או ראיה של בטחון. וי"ל שאדרבה לפי הפרפראות נמצא הדרשה קרוב להפשט, כי הפרפראות למד בענין שהסתכלות עושה כלי, שזה רק על ידי האור חוזר, ובפרט לפי הדרך השני שלו, שהאור ישר מאת ה', וההסתכלות של הבטחון בחי' אור חוזר, והרי זה דומה לענין סוד יראה.

ויתכן שבית המקדש, הוא מה שלוקחת הצמאון נפשי, ומכוונו לשכל, בתחילה מוחין דקטנות ואחר כך לגדלות. וזה מה שרבינו כתב שצריכים כל יום להתחדשות המוחין. [ומה שדוד המלך התפלל מתי אבוא ואראה, העיקר שיבוא, וממילא כבר יהיה בחי' ראיה. אי נמי, שעוד היה צריך להתפלל על זה, מתי אבוא לבית המקדש, ועוד אזכה לבחי' ראיה]. וכן זה פעולת הצדיק, שרבינו סתם וכתב שהם עושים גבול וזמן, ולא פירש יותר, וגם מבואר שאינו סתם שהם נותנין דעת או מוחין. אלא כאשר הצמא מגיע אליהם, הם עושים לו גבול וזמן – דהיינו כיוון, והכיוון הוא כבר שכל. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה א' – אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה כגון בבית המקדש, אין הכונה ח"ו שנתצמצם שם אלקותו יתברך וכו' וכו' רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעבדא דבראשית וכו' עיין שם. ובבית המקדש כתיב (מלכים א:ט ועיין בזה בלקמ"ת פג) והיה עיני ולבי שם. (ועיין בספר המדות, דעת י', מי שרוצה להעמיק ולעין בשכלו באיזה ענין צריך לקשר את שכלו לבית המקדש וכו').

והנה בתחילה – מיד אחר הפירוש של מתי אבוא ואראה, כתוב – ע"כ בכל יום ויום צריך התחדשות המוחין, ואילו בסוף אחר שביאר השני הדרגה של ראיה במוחין דגדלות כתב – ובכל יום יום יכול להתחדש מוחו, ע"כ. ובספר פרפראות הבין שרק מי שזוכה למוחין דגדלות יכול לחדש מוחו. ולפי כל מה שפירשנו, גם הראיה של מוחין דקטנות, מדובר אחר שניצל מצמאון, וכבר שייך להתחדשות המוחין. ולכן בתחילה כתב בכלל, שצריכים כל יום התחדשות המוחין, שלא להשאר בצמאון נפשי, אלא לבוא לראות. וכיון שזכה לזה, וכיון שהגיע אפילו למוחין דגדלות, אז יתכן שיש לדייק כנ"ל אין צורך ממש לחדש המוחין, והיכולת בידו כטוב בעיניו.