Segment 1
בי"ז תמוז תרפ"ב, רבי ישראל בער נכשל בבוקר אחרי הנץ, היה נדמה לו שהוא חלש ומסוכן לו להתענות. הוא אכל לחם ומים כמו שאוכלים דברים מזיקים מרוב צער.
אחר־כך, הלך למקווה ולתפילה, והוא נפל מאד בדעתו, ולא היה יכול לחיות מעוצם הצער שלו. הוא נשאר ביאוש שישה ימים, עד שהוא הבין שגורם חילול השם על חסידות ברסלב בשומעו שבני הישיבה אומרים שזה סוף של חסידי ברסלב שמשתגעים, "איפה ר' ישראל בער שהיה תמיד שמח ורוקד ואין לו לחם לילדים?".
אז, התפלל לה' בקבר רבי מאיר בעל הנס ואמר: "אלקא דמאיר ענני! אמת חטאתי, אבל תן לי רפואה, שלא אגרום חילול השם וכו'..."
עד ששמע קול פנימי שאומר לו "גש לארון הספרים שלך, תקח איזה ספר ושמה תמצא רפואה לנפשך".
הוא ניגש לארון שלו, שרק לו היה המפתח, פתח לקוטי הלכות, ושמה מצא הפתק.
הוא נכנס בשמחה עצומה, והתחיל לרקוד, עד שבני הישיבה אמרו: "המשוגע נעשה שמח", והוציאו אותו מחדרו, והוא רקד כל הלילה עד שהלכו לישון מרוב עייפות.
למחרת, נעשה רעש שישראל בער השתגע, והרב מוטל מסלונים היה בצער גדול מזה, מחמת הקשר הטוב שהיה לו איתו מילדותו.
הוא ניגש אליו בזהירות, שוחח איתו וראה שהוא לא משוגע. ושאל אותו פשר הדברים.
כשסיפר לו רבי ישראל בער הסיפור של הפתק, רב מוטל התחיל לצחוק, עד שפחדו בשבילו. בסוף, הוא אמר שהוא יביא מי ששם את הפתק. רבי ישראל הסכים, והרב מוטל הלך וחקר, וראה שאין אף אחד שיודע מזה, לא דבר ולא חצי דבר. (גם ראה שבפתק, יש סימן: "י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה", שאף אחד לא היה יכול לדעת, כי האם רבי ישראל יעשה חילול השם, לספר שחסידי ברסלב לא מתענים בי"ז בתמוז?).
אז, עמד רב מוטל, ואמר שמעכשיו, הוא מבטל ההתנגדות על ברסלב, אע"פ שהיה לו ירושה מקדושים לחלוק על ברסלב, אמר: "לא בשמים היא", אם רבינו הקדוש עושה דבר כזה, לשלוח פתק אחר הסתלקותו, אסור לחלוק עליו, אבל לא קיבלו ממנו את זה.
ובני הישיבה אמרו, אם מפתק נעשה כל־כך שמח, נעשה הרבה פתקים, ולמחרת רבי ישראל מצא פתק בכל ספר שהיה פותח.