"'ליקוטי הלכות'"

א' ...אבל גם בהלימודים הקדושים של חכמת התורה הקדושה, יש חילוקים. כי יש שלימודו בגסות כזה, ובמוח פגום ומקולקל כזה, והוא רחוק מצדיקים אמיתיים מאוד, אדרבא, הוא חולק ומתנגד עליהם הרבה, עד שנאמר על לימודו - "לא זכה נעשית לו סם מוות". כמו שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק "ושמתם" - זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם מוות. ומלימודים כאלו נופלים הרבה בבאר שחת לִלמוד חכמות חיצוניות, כאשר מצוי בעוונותינו הרבים הרבה לומדי תורה שעסקו בלימודי חכמות חיצוניות, שניתעו כמו שניתעו רחמנא ליצלן. כמבואר הצעקות הגדולות והמרות על זה, בכמה וכמה ספרים קדושים. אך אפילו העוסקים בחכמות התורה ובפלפולא לשם שמים כי "חדי קודשא בריך הוא בפלפולא" (=הפילפול משמח את הקדוש־ברוך־הוא), אף־על־פי־כן אין זה עיקר התכלית. כי העיקר הוא לעסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (=להוציא מהלימוד הלכות למעשה), כמו שמצינו בהקדמונים שנתרחקו מהפילפול של הבל רק ירדו לעומק ההלכה לעסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אבל אפילו העוסקים בזה באמת לשם שמים שבוודאי אשרי להם, אשרי חלקם, אבל עדיין אין זה תכלית השלמות. כי עיקר התכלית בשלימות הוא הלימוד הקדוש שמביא לידי מעשים טובים ומידות ישרות ולשוב מעבירות, להציל את ישראל מהעוונות - שזה עיקר הרחמנות על ישראל. כי "לא המדרש העיקר אלא המעשה". וכמו שאנו מבקשים בכל יום "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו'". כי העיקר הוא הלימוד הקדוש שמכניס קיום התורה בישראל. והעיקר שתתקיים התורה והמצוות אצל כל אחד ואחד כל ימי חייו בכל מה שיעבור עליו. וזה עיקר לחמה של תורה, בחינת "לכו לחמו בלחמי"... וזה בחינת הלימודים של התורה שמחיין את העולם באמת. אבל הוא רק לפי שעה, ואף־על־פי שגם זה טוב מאוד ויש שיכולים לחיות בזה כמה זמנים, אבל אין זה קיום כל בני אדם לנצח. כי עיקר הקיום לנצח הוא על־ידי התורה הקדושה שמאירה בעולם קיום התורה לדורות עולם, כמו משה רבינו עליו השלום שנאמר בו "וגם בך יאמינו לעולם"... דהיינו, כשמתקרבים להצַדיק האמת ולתורתו הקדושה, שהיא בחינת לחמה של תורה - שכלולים ונעלמים בה כל המטעמים של תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על משה רבינו עליו השלום וכמה צדיקים, שהיו יודעים כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והכול כלול בתורתם הקדושה. והעיקר שתורתם מביאה לידי קיום התורה לנצח. (הל' נטילת ידיים לסעודה ו' סי' צ"א)

ב' צריך כל אדם ללחום בזה העולם מלחמה הארוכה והגדולה עם היצר הרע והמונעים, שהמלחמה מתגברת ומתפשטת בכל עת כמעט בלי שיעור, ואין לנו שום כוח כי אם על־ידי התורה שקיבלנו מרבותינו ז"ל, שביארו לנו תורת משה והודיעו לנו דרכי התורה בכמה וכמה עצות ודרכים ישרים להתגבר כנגדם ולבלי להיות נלכד ברשתם. שזהו בחינת הדעת הקדושה שמאיר הרב האמת בכל דור לבניו ולתלמידיו, שהעיקר הוא להציל ישראל מעוונות וכו'. (הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' נ"ד)

ג' כי זה עיקר בחינת מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, דהיינו, שיזכה על־ידי עסק התורה לעורר שורשי נשמות ישראל שבתורה, עד שמגיע הארה על כל אחד מישראל להחזירו למוטב, - להורות לו דרך והילוך איך יזכה לצאת מהרע שלו ולהתקרב להשם־יתברך, שזהו עיקר שלימות פסק ההלכה, כי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". ועל שם זה נקראים 'הלכות', - לשון 'הליכה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל "אל תיקרא 'הליכות' אלא 'הלכות'". היינו, שעל־ידי ההלכות יזכה לילך בדרכי השם ולשוב אליו יתברך, שזהו עיקר שלימות עסק התורה - שנזכה על־ידי הלימוד לשמור ולעשות ולקיים, כמו שאנו מתפללים בכל יום "ותן בליבנו בינה וכו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים" וכו'. וכמו שכתוב "שֵכל טוב לכל 'עושיהם'" - ל'לומדיהם' לא נאמר אלא ל'עושיהם' וכו', שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו וכו'. ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום - "במה יזַכה נער את אֹרחו לשמֹר כדברֶך", היינו, איך זוכין לדרך ואורח שעל־ידי־זה יזכה הנער המנוער מכל טוב הרחוק מהשם־יתברך כמו שרחוק, שיזכה גם הוא לשמור כדבריך?, ...כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה", כי הקדוש ברוך הוא אוהב ביותר לימוד התורה שמביא לידי מעשה, דהיינו, מי שיכול על־ידי עסק תורתו לעשות ולציין שערים להתקרב על ידם להשם־יתברך... ועכשיו מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אלו הארבע אמות של הלכה. היינו, מי שזוכה על ־ידי הלכות התורה לבחינת ארבע אמות הנ"ל, דהיינו, למצוא לו מקום בכל מקום שהוא להתקרב על ידו להשם־יתברך, דהיינו, שיגיע לו הארה מהתורה עד שיֵדע היטב שהאדם בכל מקום שהוא יש לו ארבע אמות, דהיינו, שיש שם גם כן מקום ועצה להתקרב להשם־יתברך. וזה יקר מאוד בעיניו יתברך, ואין לו בעולמו אלא אלו הארבע אמות של הלכה. כי זה עיקר גדולתו וכבודו שיתקרבו כל הרחוקים אליו יתברך. (הלכות בציעת הפת ה' ל"ב, ל"ד, ל"ה)

ד' כי בחינת בקיאות לעניין דרכי עבודת השם, הוא עמוק מאוד. ואף־על־פי שבאמת העיקר הוא פשיטות ותמימות, אבל זה הפשיטות והתמימות בעצמו, לזכות להכניס זאת בלב בני אדם, הוא עמוק ונפלא מאוד. בפרט להיות בקי בהלכה. דהיינו, להיות בקי ברצוא ושוב בקי בעייל ונפיק. דהיינו, בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנךָ" וכו'. דהיינו, שיוכל להחזיק את עצמו תמיד בכל מקום שהוא אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו עד אין קץ ותכלית. זה הלימוד הוא נפלא מאוד. וצריכין לשקוד הרבה על דלתי בית המדרש של אנשי אמת העוסקים בלימוד הזה, עד שיזכה לקיים זאת באמת. ועיקר אריכת הגלות הוא מחמת שאין משתדלין להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם בקיאות הזאת, כי צריכין לחפש ולבקש הרבה רבי כזה שיֵדע מבקיאות הזאת. כי אפילו גדולים ומנהיגים לאו כל אחד זוכה לבקיאות הזאת. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, כי עיקר בקיאות בהלכה הוא לזכות להלכות כאלו שעל ידם יקיים את דברי התורה, כי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". וכל זה מרומז במאמר התיקונים שאומרים ביום הכיפורים קודם כל נדרי, שמבואר שם שעיקר תיקון התשובה וסליחת עוונות הוא על־ידי הצדיק שיכול לעלות לגבי ההוא דאתמר ביה "כי יפלא ממך דבר למשפט" וכו', עיין שם והבן. (הלכות ברכת הפירות ה' סי' י"ג)

ה' וזה בחינת מעלת לימוד הפוסקים - שהם הלכות פסוקות, כי הכול בשביל בקיאות בהלכה, כי על־ידי לימוד הלכות פסוקות מבררין הטוב מהרע (שיחות הר"ן סימן כ"ט), ואין כוח להרע להפיל את האדם, וזוכין לִשאר קיים על עמדו. וכן צריכין ללמוד הרבה ספרי אמת המדברים מדרכי עבודת השם, ולהיות בקי בהם היטב היטב, כי כולם צריכים מאוד לבקיאות בהלכה הנ"ל, כי "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים". כי זה עיקר שלמות ותכלית של כל הלכות התורה, כי לא המדרש עיקר וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות י"ז.), "שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ורבו" וכו'. ועל־כן הלכו כל ישראל סביבות המשכן, כי כלל ישראל הם בחינת הלכות של התורה, כי כל אחד מישראל יש לו אות וחלק בתורה. ועל־כן על ידם דייקא נמשכו כל ההלכות של התורה. והעיקר שיהיו בקיאים בהלכה הנ"ל שהוא בחינת עייל ונפיק, בחינת "מלֻמדי מלחמה". (הלכות ברכת הפירות ה' סי' י"ט)

ו' ובאמת מי שהוא חזק בדרך הזה - להרבות בהתבודדות, ולעשות מהתורות תפילות, ולהרבות בתפילות כאלו תמיד. יהיה איך שיהיה בוודאי יהיה אחריתו טוב, וסוף כל סוף סוף כל סוף בוודאי ישוב להשם־יתברך באמת. כאשר הבננו מפיו הק' כמה פעמים, וכבמואר מזה בספריו הקדושים (לקו"מ ח"ב ק"א). (הלכות ראש חודש ה' סי' כ"ו)

ז' ועל כן צריך הרב כשלומד עם בנו ותלמידו, לחזור עמהם מה שלמד כבר. ולהוסיף לחדש להם עצות ותחבולות אמיתיות להינצל משטף מים רבים של זה העולם. שזה עיקר הלימוד העולה על הכול. כי "לא המדרש הוא העיקר" וכו'. (הלכות מכירה א', ל"ג)

ח' כי בכל מקום יכולין לנחם את עצמם ולהחיות את עצמם בהדברי תורה שהשאירו לנו הצדיקי האמת, כי אף־על־פי שהם נסתלקו בעוונותינו הרבים ואין לנו לא ראש ולא בית ואנו כעומדים בחוץ ואין מאסף אותנו הביתה, אף־על־פי־כן הד' אמות של הלכה נשארו לנו, דהיינו, התורה הנפלאה שגילו לנו, שהניחו לנו ירושה טובה כזאת השארה נפלאה ונוראה כזאת, ובזה אנו מנחמים עצמנו בתוקף הגלות הארוך המר הזה בבחינת "זאת נחמתי בעֹניי" וכו'...

הצדיק האמת - בחינת ראש בית מגלה חידושים נפלאים כאלה בשכל כזה בחכמה נפלאה אמיתית כזאת עד שיהיו נמשכין החידושין וההלכות שלו לכל אדם שבעולם בכל מדרגה שהוא, בין בתכלית העלייה בין בתכלית הירידה חס ושלום, שכולם יוכלו להחיות את עצמן בהם תמיד אם ירצו לקבלם...

ואפילו מי שיצא חוץ לתחום שבת, - שיצא חס ושלום מתחום כל הקדושות והוא עומד בחוץ לגמרי, אף־על־פי־כן יש לו ד' אמות, היינו, בחינת ד' אמות של הלכה, כי בכל מקום יכול להחיות את עצמו בהחידושי תורה שגילו הצדיקי אמת שהם בחינת ראש בית, שזהו בחינת ההלכות היוצאים מפיו הקדוש שהם בחינת ד' אמות של הלכה. (הלכות חלוקת שותפים ה' סעיף י')