Sefer Hafla'a (Vows) - הלכות שבועות - פרק שני

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו. ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן. אפילו השביעו עכו''ם או קטן וענה אמן חייב. שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן. כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו. קיבלתי עלי שבועה זו. וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן:

אחד הנשבע. או שהשביעו אחר בשם המיוחד. או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון. ובמי ששמו רחום. ובמי ששמו ארך אפים. וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. וכן אלה וארור הרי הן שבועה. והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה'. או למי ששמו חנון. או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר. וכן בשאר מיני שבועות:

וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל. שזו אשה והוא איש. שאין לך בידי כלום ויש לו. שאיני יודע לך עדות והוא יודע ה''ז חייב:

אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו. אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו:

ולא השבועה בלבד אלא כל כינויי שבועה כשבועה. כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה. או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא. והעלגים מכנין אותה ואומרים מוהא. כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה:

וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע. וכן ימין שבועה. ושמאל שבועה. שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך. והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה:

אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שאעשה או שלא אעשה הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי היא כשבועה:

שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא, השביעו חבירו הרי זה פטור. וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור:

וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה. וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת. שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. ואע''פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה:

מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים. אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו:

וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר. כיצד המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון. הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו. ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו:

וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין. לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל. והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה. עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע. או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע''פ שטען אחר כך אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה:

כיוצא בו אמרו לו אשתך נדרה. ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שראה אותם העידו עליו אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:

גמר בלבו שלא לאכול פת חטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטים שפת חטים פת שמה:

מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע. אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי. שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע על דעתם שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם. וכן בשאר מיני שבועות:

לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו:

מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה. ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה:

וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך וכיוצא בדברים אלו וקבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר הן או חזרתי בי וכיוצא בזה הרי זה מותר. ואם אחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו:

נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בלבו אין זה כלום. וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך או מחול לך וקבל דבריהם בלבו בתוך כדי דיבור אין זה כלום עד שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה: