Sefer Korbanot (Offerings) - הלכות שגגות - פרק תשיעי

על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי שהרי אינו בא משום ספק. ואלו הן. על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה. על שפחה חרופה כיצד. הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם. והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה ובגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן:

ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב בקרבן ובזמן שהיא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן:

בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה. היא לוקה והוא מביא קרבן. ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת:

כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה. ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור. לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן. שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי:

הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אשם אחד. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון או שבא עליה בשגגה ונודע לו וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפילו מאה פעמים במאה העלמות. מקריב אשם אחד ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. במה דברים אמורים בשפחה אחת אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחת חייב אשם על כל שפחה ושפחה:

בעל שפחה והפריש אשמו. וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל. וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחת בשפחה אחת. ונודע לו על אחת מהן והפריש אשמו ואחר כך נודע על השנייה מפריש אשם אחר אע''פ שבהעלם אחת היו כלן הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש נמצא כבועל אחר שהפריש. שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא:

על הגזל כיצד: כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל. בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים. וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו. וזהו הנקרא אשם גזילות. ומפורש בתורה שאין מתכפר. לו באשם זה עד שישיב הממון שבידו לבעליו. אבל החומש אינו מעכב הכפרה. כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה ואימתי יהיה פטור ממנה. ועל אי זו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות. ועל אי זו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד:

על המעילה כיצד. כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה. מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו. וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב:

האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחת. אע''פ שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחד ואחד. שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע''פ שאין מוחלקין בחיוב הכריתות. חומרא יתירה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה. ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין:

כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואחר כך יקריב אשמו אבל אם הקריבו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו. וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אחד המלך ואחד כהן משוח או שאר עם הארץ שוין בו:

כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאהו או לא עשאהו פטור מכלום. לפיכך הבא על ידו ספק מעילה אינו חייב כלום כמו שביארנו בהלכות מעילה:

היתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש. אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו היא פטור. חזר ואכל את השנייה מביא אשם על מעילתו. אכל אחר את השנייה שניהן פטורין:

חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש. אכל אחת מהן מביא אשם תלוי משום חלב. אכל את השנייה מביא חטאת על החלב ואשם ודאי של מעילה על ההקדש. בא אחר ואכל את השנייה אף השני מביא אשם תלוי. חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש. אכל אחת מהן מביא חטאת. אכל את השנייה אחר שנודע לו על הראשונה מביא שתי חטאות ואשם ודאי על מעילתו. בא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת וזה מביא חטאת בלבד. כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות מאיזה טעם נוסף ואיסור הקדש על איסור חלב וכן כל כיוצא באלו האיסורין: