Shivchei HaRan §24

כד. בענין יסורין הארכתי באנגלית. ויש הרבה מראה מקומות, ואתחיל עם זה, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קע. ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מבעל תפילה, ואצל אלו האנשים שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם, ע"ש.

והנה ע"ע בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת נח, ז"ל הקליפות צעקתם בא לפני והוא מבחוץ כאשר אמרנו, כי מבפנים לא לפניו חנף יבא, ומאותה הצעקה באים היסורים על הצדיק, ואותם היסורים גורמים אהבה גדולה בין השכינה לת"ת מפני שבאותה שעה אשר החיצונים שולטים בצדיק ונותנים לו יסורים אינם צועקים לפני ה' וכו' ע"ש.

ואמר שהסגוף לאחז עצמו לבלי לחכך עצמו כלל, זהו הסגוף הגדול ביותר וכו' ע"ש באריכות.

ובאמת מצינו כבר בגמרא שזה נקראת צערה, עיין בתענית (יד.) ז"ל ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין, ע"כ. הרי חישבה הגמרא את החיכוך ראשונה לכל המיני פורעניות.

כד. שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש, ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף. [ועיין במסכת תענית דף כב: על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופירש המהרש"א (ח"א ד"ה ויהי) דהיינו שמתוך כך אנשים דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, שדינו הוא ש'אין מתעסקין עמו לכל דבר (כמבואר ברמב"ם הלכות אבל א:יא – יפה תלמוד ד"ה ואין), הרי שיש בסיגוף של תענית ספק רחוק שימות, אבל לא ספק מספיק שהתנא קמא חש לו, ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד].

סגף בא"ת ב"ש חור. חורים כפשוטו שיאיר הנשמה. חור, מלשון חירות. וי"ל שזה גם מלשון לבן – חיור (כמפורש במסכת מגילה דף יב.).