Likutay Nanach on shivchey

אות 1

א. ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

יש לעיין מה הקשר וההמשך – לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, או שהם שני דברים נפרדים.

ענין שהתחיל בענין אכילה, לכאורה על דרך המדרש שהביא תוספות (כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

ובענין שרבינו היה בולע האוכל צ"ב שהרי מבואר בספר חיי מוהר"ן רעג שלא עשה שום דבר עד שידע סודו, והרי סוד אכילה דוקא ללעוס ולהדק היטב את המאכל, עיין מש"כ שם.

א. והנסיעה שלו לקאמיניץ היתה פליאה גדולה... ואחר-כך נכנס הוא זכרונו לברכה, עם האיש הנ"ל לתוך כמה וכמה בתים ועשו להם איזה שיכות לכנס שם, ובקצת בתים צוו לתן להם יין שרף וכיוצא בזה, והיו בתוך הרבה בתים מאד ואין שום אדם בעולם יודע כונתו מה עשה שם, עיין שם. וכן בספר חיי מוהר"ן ר' נתן כותב כמה פעמים שאין אחד יודע כוונת רבינו בנסיעות שלו.

והמחקרים קרוב לימינו צדדו שזה היה מקושר לענין המשיח של שקר פרנק ותנועתו (ולכאורה לא קשור למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כט כסף נבחר לשון צדיק, סופי תיבות פרנק). ויש אומרים שבאותו עיר הבעש"ט ור' נחמן מהורדנקה היה להם ויכוח עם הפרנקים (ויש אומרים שזה היה בלבוב). והחוקרים טוענים שרבינו נכנס לכל בית שהיה מהפרנקים באותו זמן של הויכוח. ועסק לתקן את זה.

אות 10

אות י': כז"ל והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות (יג*) הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כלם של כל הימים בפעם אחד, ע”כ. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן ליישב הענין של תמימות ופשיטות נגד מה שרבינו כותב שם שצריכים לעשות המצוה עם שכל.

הנה המעיין בתפילות האלו יראה שכל תפילה מאד קשורה ותלויה באותו יום, ותמוה מאד איך יכולים להתפללה ביום אחר, שלכאו' אין בזה שום תמימות ואדרבה ספק בכלל אם זה נחשב תפילה [הגם שיש את הסיפור עם הבעש”ט שפגש איש יהודי שהיה קורא כל יום את כל הסידור וכו', והסיפור נדפס מחדש באריכות בספר אוצר נחמני אות עז, עם כל זה פשוט וברור שזה אך ורק בגלל שאותו יהודי לא ידע להבחין והיה עושה כל מה שהיה יכול]. ולכן נראה לעניות דעתי שמוכרח לומר שרבינו היה אומר את התפילות כמו שאנו אומרים בשבת קודש השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים וכו', וכך יכולים להגיד כל התפילות של כל הימים.

אכן יש ליישב על פי המבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהשבעה קבצנים, הקבצן הכבד פה שכתוב שם ז"ל החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה, אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת עכ"ל. הרי מבואר שבאמת יש דרך בכל עת להכיל בו שאר הזמנים לתכליתם.

ויש להשוות את זה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (אות ס) שאפילו בחוץ לארץ יכולים לנטוע את הכל מהקוים שיוצאים מאבן השתיה, ע"ש.

ועיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' (עמ' תקיג) שכז"ל וכל עובדין דאתעבידו בכל שתא יומין, כלהו ברזא דאדם קימין. בגין כך בסופא כתיב נעשה אדם (בראשית א:כו). דהא כל מאי דאתברי כלא ברזא דאדם הוה, דהוה נפיק חולקא ליומא (תרגום: וכל יום היה יוצא חלק). לבתר כלא אתחבר כחדא, ואפיקו אדם שלים בכלא, עכ"ל. הרי שהאדם כולל כל הבריאה של הימים הקודמים (ובאמת כל הבריאה היה ביום ראשון, רק שכל דבר נקבע ביומו, כמבואר ברש"י ריש פרשת בראשית – א:יד).

אחר כתבי כל הנ"ל שמתי לבי, בסידור שערי ציון יש תפילות מיוחדות מהאריז"ל לכל יום ויום של ימות השבוע. ונכלל בסופם – בסוף התפילה המיוחדת לאותו היום, התפילה מהמעמדות לאותו יום. ובסוף יום שני כתוב הוראה ז"ל אח"כ יאמר וכו' וכו' והבקשה הכתובה בסידור של מעמדות סוף יום ראשון המתחלת יר"מ כו' יוצרנו יוצר בראשית כשם וכו', עכ"ל. וכן בסוף יום ג' יש הוראה להגיד מ'אנא באש' וכו' עד שומע תפלה – וזה כולל התפלה של המעמדות ליום שני. ותמוה הדבר מאד כנ"ל, וקשה לקבל כאן את היישוב שכתבתי על התנהגות רבינו. וחשבתי לתרץ, כי יתכן שהזמן לומר התפילות האלו של האריז"ל הוא באשמורת הבקר, כי כן כתוב בסוף התפלה, ואחר כך יאמר אדון עולם, משמע שהתפילה הזו זמנה לפני תפילת הנץ. וכיון שבקרבנות הלילה הולך אחר היום, על כן יכולים עדיין לבקש על היום שעבר. ואכתי צ"ע.

י. וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

עיין דברי רב נחמן במסכת מגילה (יב:) שמרדכי היה מוכתר בנימוסו, עמש"כ שם.

י. והשיבו לו, מחמת שבכל ערב שבת קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה, ואצלך הלכה הנשמה שלך, ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל, על כן נשאר גופך כאבן, ע"כ.

לא ידעתי מאיפה לקחו את זה שהנשמה של חול מסתלקת (ביצה טז. יש נשמה יתירה, זהר שמות קלו: שנשמות עולות, לא שמסתלקות אלא יש להם עליה), ואדרבה הרמח"ל כתב בפירוש (קל"ח פתחי חכמה, פתח קלב:ב עמ' שסב-ג) ז"ל נשארת הנשמה הראשונה – נבלעת ומכוסה תחת היתירה, עכ"ל (וכן לעיל מיניה כז"ל כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצא מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, עכ"ל). וכן מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף צח.) ז"ל תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי וכו' ודא הוא נשמתא אחרא. ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהוה ליה בקדמיתא שארה בקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר, ע"כ. הרי שאלו המתנגדים טעו לגמרי.

אכן מה שכן מצינו הוא בזוהר ויקהל (רד:) ז"ל בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה, עכ"ל.

אות 13

שבחי יג – ליתן צדקה הרבה פעמים. ציינתי להרמב"ם בפירוש המשנה אבות ג:טו הכל לפי רוב המעשה וכו', שכתוב בדיוק את זה, שעדיף ליתן הרבה פרוטות זה אחר זה מליתן סכום גדול בבת אחת.

עיין בספר דרך צדיקים הובא בספר מאירת עינים שבסוף צוואת הריב"ש עמוד סז:

הה"ק ר' מ"מ מוויטעבסק זלה"ה קודם נסעו לאה"ק היה אצל הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל ליקח ממנו פרידת שלום, וכמה ימים קודם בואו, היה הרה"ק ר' פנחס ז"ל מכין עצמו לקראת בואו, והיה מייפה חדריו, ואמר, הרי מלך ישראל יבא הנה לכן צריכין להכין לקבל פניו בכבוד, כיאות לפני מלך ישראל ויהי כבואו אליו, אמר אליו הה"ק ר' פנחס ז"ל בדרך הלצה, הנה מה עושים רביים כשבאים יחד, הלא מדברים לשון הרע, לכן אדבר, הנה זה הזקן (הוא הה"ק יעקב יוסף הכהן ז"ל פולנאה) הדפיס אלף ספרים, ולקח בעדם אלף אדומים, למה היה צריך זאת, והרי היה יכול להדפיס רק ספר א', והייתי אני לבדי נותן לו אלף אדומים. ובמדרש פנחס אמר שלא היה עדיין ספרים כאלו, כי הוא תורה מגן עדן, עכ"ל.

שוב מצאתי בלקוטי הלכות (הלכות מנחה ו:ד מובא בעצות ישרות, צדקה ג) עוד טעם למה עדיף ליתן פרוטות, כי כאשר נותנים נדבה קטנה אין חשש של גאות ורמות רוח, כי לא יחזיק מעצמו שעשה משהו מיוחד.

וע"ע רש"י בפרשת ראה עה"פ נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (דברים טו:י) ז"ל נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים. לו. בינו ובינך. כי בגלל הדבר. אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה, עכ"ל. הרי שמאותו פסוק יש לימוד ליתן אפילו מאה פעמים, ויש לימוד שגם האמירה הוא מצוה, ויש לימוד גם לעשות בצנעה איתו, וכל שכן מתן בסתר לגמרי.

יג. ענין שלא צריכים שום חכמות, עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד.

אות 14

יד. אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם כן לומר לו כאלה. מפני מה הוא דומם. וכמדמה שקלל אותה. ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם, היה טוב לפניכם ע"ש.

איני מכריע בזה כל עיקר, רק שצריכים לציין פה מה דאיתא במסכת סוטה דף כב. בתולה צילנית ואלמנה שובבית הרי אלו מבלי עולם, ופרש"י ז"ל ציילנית, בעלת תפלה, עכ"ל. אגב, ציילנית בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והטעם מבואר שם שמדובר בנשים מכשפים, שעושים כישוף לצער אחרים, ואז כאילו מתפללים עליהם ומסירים הכישוף. ואכן כאן לכאורה אי אפשר שהיה דבר כזה. ומכל מקום יש מושג של ציילנית שהיא מבלי עולם.

יד. אם אתם תשתקו – ישתק הים מעליכם גם כן. וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן לח:ב. ובאות ג' שם שבשעת רוח סערה אין ביכלת לדבר בדרך ישר.

ויש לציין עוד לתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שהוא כוונות אלול, בו בזמן שזה קרה, ורבינו מפרש שם את הפסוק הנותן בים דרך וכו' וגילה את הענין שעל האדם לשתוק כאשר מביישין אותו.

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג. כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

אות 15

טו. והיה רגיל בנדרים מאד מאד, שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר וכו' ע"ש.

וכן מצינו בדוד המלך ע"ה (מדרש שמואל כו:א הובא ברש"י שמואל ב:ז:ד) רבי סימון אומר, האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב:ב-ג) ' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי', שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו, ע"כ (לשון המדרש: כדי שלא יהא לו בושה אצל הסנהדרין, ע"כ, והכוונה להבושה שיש בהתרת נדרים כמבואר במסכת כתובות מחלוקת עם הבעל מקפיד שלא יתבייש אשתו בזה).

ועיין בנדרים ריש דף ח. ובר"ן שם ז"ל אלא הכי קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך, שנאמר נשבעתי ואקיימה, כלומר שהרי דוד היה עושה כן, ע"כ. אכן עיין בר"ן שם דף ט. (ד"ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן) שזה אינו אלא בדברי מצוה שכבר מחוייבים בהם.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות טו – שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אינו נכון לנדר, והשיב: וכו' (מתכונים לשלימזלנקים כמוכם), ע"כ.

עיקר הסוגיא בנדרים דף ט. שהמשנה קובעת שכשרים לא נודרים אלא מתנדבים, והגמרא שואלת שזה כאילו לא כר' מאיר שסובר שהכי טוב שלא תדור כלל אפילו מלנדור ולקיים, ור' יהודה סובר שהכי טוב לנדור ולקיים. והגמרא מיישבת שיתכן כרבי מאיר ושאני נדבה, שאפילו רבי מאיר סובר שעדיף לקיים נדבה, ופירש הר"ן דהיינו כאשר יש רצון גמור וכשר הדבר לעשות אז מיקרי נדבה, וכן הוא במה שהגמרא מיישבת לענין נזיר, היכא שמקבל עליו הנזירות באופן שכל כך כוונתו רצויה דליכא למיחש לבא לידי תקלה (-אע"פ שבאוקימתא שהביאו באמת נטמא). ואחר כך הגמרא מיישבת כעי"ז לדעת רבי יהודה, שלא אמר עדיף לקיים אלא לענין נדבה, וכנ"ל.

ולפי זה מבואר כוונת רבינו, שלפי הגמרא מבואר שכאשר הכוונה רצויה וחזקה, הכי טוב לידור ולקיים.

ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה רג:ז שלא הביא חילוק של הגמרא, אלא סתם ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשבח וכו' וכו' ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים, נדרים סיג לפרישות, ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי אסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרש מדברים שראוי לפרש מהם, בלא נדר, ע"כ.

ועיין בנדרים דף כ. תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות (נ"א בנדרים).

ועיין בנדרים ריש כב. שפתח לו פתח להתיר נדרו, אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, ופירש הר"ן ז"ל שמתוך שהוא נודר נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו, ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו, עכ"ל.

אות 16

טז.

ואמר שמי שהוא רק חכם אמת אפלו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו התאוה הזו נחשבת לתאוה כלל וכו' עיין שם.

היום שכולם יודעים ומודים להמושג של הולי, מעט החומר שממנו נשתל ונבנה כל הבלי עולם הזה, כי הרוב אויר רק, וכמבואר ברמח"ל ובספרי קבלה שהשם יתברך נתן צורה להולי הזה לכל דבר ודבר בבריאה. ומובן שמותר האדם מן הבהמה כמעט כלום, וכן כל יופי של האשה נמחק כרגע. ואם ישתנה צורתה טיפה, היא כבר תהפוך לכעורה נמאסת. [וכל זה בנוסף למה שהחומר בעצמה מתרקבת, והיא כלי מלאה קיא צואה וכו'].

ואמר כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס, ע"כ.

י"ל בזה מה דאיתא בקידושין פב. טוב שברופאים לגיהנם. דוקא הטוב שבהם, כי מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.

והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז.) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי, אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא, קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט, אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא. אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין, והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

ולא היה משגיח כלל בתחלה לשבר תאות אכילה, רק אדרבה, בתחלה היה אוכל הרבה מאד מאד, הרבה יותר משאר בני אדם, ואמר שאז היה ממשיך כל התאוות לתוך תאות אכילה, ע"ש.

וכן כתוב בחיי מוהר"ן אות צב. ועמש"כ בפרשת בהעלותך ע"ה והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו גם בני ישראל לבקש בשר (במדבר יא:ד).

אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הנסיון בודאי יוכל לעמד. הנה ידוע הכלל מהגמרא שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומובא כמה פעמים בספר ליקוטי מוהר"ן. אלא שיש לציין למה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (עמ' תרפב-ד, מכון רמח"ל) שכל עוד שיש לאדם דעת, הרי הוא דבוק לשורשו בקדושה, ואין האדם חוטא, רק כאשר נחסר הדעת לגמרי ואז הוא מנותק משורשו, אז חוטא. ע"ש.

ואמר: שאצלו זכר ונקבה שוים, דהינו שאין לו שום מלחמה וכו' ע"ש. מבואר יותר לקמן אות יח, וכן בחיי מוהר"ן תרד.

אות 17

יז. גם אמר שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין זה ממש, כמו יסורי התינוק בשעת מילה, ע"ש.

עיין במסכת יומא סט: כשתפסוהו ליצר הרע תלתא יומי בנוקבא דתהומא רבא, לא היה נמצא לחולה ביעתא בת יומא, ועיין בזוהר פרשת תולדות קמ: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה זולתי בתפלה וכו' ע"ש.

צריך ביאור, אם יש לצדיק צער בתשמיש, מצד פחיתות המעשה, שעוסקים באברים של שתן ודם... הלוא זה מצד השכל, ולכן מובן שצדיק יסבול מזה במוחו, אבל למה תהיה לו צער כמו צער המילה, שהוא צער וכאב באבר גופו.

שאלתי גרא"ק וטען: הצער של הצדיק אינו מוגבל לשכל, כי הצדיק חי ברגישות רוחנית כה גבוהה שכל חוסר שלמות – גם במעשה מותר וקדוש – משפיע עליו בצורה כוללת, גופנית ונפשית. הכאב של ברית מילה נבחר כדוגמה כי הוא מייצג כאב גופני שקשור לקיום מצווה, ובכך הוא משקף את החוויה של הצדיק: מעשה קדוש שדורש מגע עם הגוף, ולכן כרוך בכאב פיזי ממשי, ולא רק בהבנה שכלית של פחיתות המעשה, ע"כ.

אות 18

יח. ואמר: שאצלו איש ואשה שוין, הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה וכו'. כבר כתוב לעיל סוף אות טז, וכאן ממשיך לקשר את זה לענין יראה ממלאך. וכן הוא בספר חיי מוהר"ן תרד.

ויש לציין שיש מלאכים בצורת אנשים ויש בצורת נשים (היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, הובא בספר עמק המלך א:ד).

שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה, אפלו אם הוא נקי בזה רק שאני נקי בתכלית הזכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל שהוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך, ע"ש. עיין ברש"י בספר יהושע עה"פ ויבאו הנערים המרגלים (ו:כג) שכז"ל ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה, לכך נקרא שם מלאכים (ו:כה), ולכך נקראו אנשים (ו:כב), מלאכים, נערים, עכ"ל.

ועיין במסכת נדה (יג.) שרב יהודה היה מותר לאחוז באמה להשתין כיון שאימתא דמריה (הקב"ה) עליה דקרי שמאול עליה אין זה ילוד אשה, ע"כ, הרי שכיון שהיה כמלאך לא היה חשש שירגיש ויהרהר עי"ז.

יח.

ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים: כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו, ע"כ.

וכן מצינו ברבינו עצמו, עיין חיי מוהר"ן יח. מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

ששלמות היה רק להצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל. ואכן "קלסקאר" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

אות 19

יט. לכאורה מבואר שרבינו בילדותו היה הולך למקוה לפני שחרית, ולא מיד בחצות לילה. ואף על פי שיתכן שזה היה מן המכרח מחמת הקרירות, שאי אפשר לטבול במי קרח ולהיות שוב כמה שעות בחוץ, לא נראה ששום דבר כזה היה מונע רבינו מלעשות מה שהיה הכי טוב ומעולה, כי אפילו מה שהיה עושה היה בבחינת בלתי אפשרי, ועוד אם כן היה לו לפרט שבימי הקיץ כן היה נוהג.

וסבא היה מספר איך שר' ישראל קרדונר היה הולך למקוה מיד בקומו בחצות לילה (הגם שזה היה מעין של האריז"ל שהוא קר, אבל אינו דומה כלל לקרירות שיש באוקרינה).

אות 2

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

ועוד יש להעיר, הרי השם יתברך הוא תכלית הטוב והמיטיב, ולכן על ידי שויתי ה', האדם תמיד מסתכל על הטוב (וכן בדף שהשאיר ר' ישראל קרדונר שפירש שויתי וכו' תמ-יד, יעקב איש תם, עליה, והידים ידי עשו, ירידה), ויזכה לקיים תורת אזמרה – ליקוטי מוהר"ן רפב.

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב, הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל, פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א. אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים, וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים, אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה. וי"ל שזה מש"כ רש"י כאן ז"ל כאן אני מודיעך שאינך רואה (ספרי דברים יז), עכ"ל, דהיינו שאתה צריך לראות האין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר, שבו צייר לעצמו בענין השויתי, ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ-יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה, יד בחי' הידים ידי עשו, בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

הרוצה לקיים שויתי, נלע"ד שטוב לכוון את הסוד המבואר בספר אדיר במרום של הר ה' יראה, שמסוד הראיה, מה שנראה צריך להופיע בעין הרואה ע"ש באריכות, ועי"ז מה שנראה מקבל תיקון מהרואה ע"ש. ולכן יש לכוון שלא רק שהשי"ת מסתכל עליו, אלא שגם הוא נחקק בבבת עינו כביכול. וקצרתי, כי יש הרבה עוד בזה, הכל כפי מה שתבין בסוד הנ"ל.

עוד מצאתי ענין לפעמים, לכוון על עצמו אותו אחד של הוי"ה, וללכת ככה מאות לאות.

ובענין שויתי, עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.

ב. ואמר רבנו ז"ל: מי שיודע מפני מה היתה ארץ ישראל תחלה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר כך בארץ ישראל, ע"כ. בטעם הדבר ע' זוהר פרשת נח (עג: - והוא כענין שבת שבע היתה תחילה נשואה לאוריה החתי), וזוהר פרשת לך לך (פג. – כמו שאברהם היה צריך להיות מצורף קודם במצרים), וע' לקוטי הלכות, יו"ד ב' הלכות מילה ג' (-שאם לא כן כיון שהיו חוטאים ישראל מיד היה מקיאן עולמית), ובהלכות הרשאה כתב שזה היה נגרם מחטא אדם הראשון שעל ידה הקליפה מקדמת לפרי. וע"ע זמרת הארץ, תורה לח.

ובספר עמק המלך, שער ו' – עולם התוהו פרק מח, כז"ל וכל זה הוא לפני מלוך מלך לבני ישראל בסוד עולם היקון. וזהו סוד 'יעבור אדוני לפני עבדו (בראשית לג:יד), כי בכל מקום הרע קודם אל הטוב. ובזה תבין למה נתנה ארץ ישראל קודם לכנען, ולמה ירד אברהם למצרים קודם שנימול וקודם שנולד יצחק, ולמה ירדו ישראל למצרים קודם מתן תורה, ולמה נתנה בת שבע לאוריה קודם דוד. אבל במחשבה קדמה המוח דהיינו האור הטוב, ובמעשה קדמה הקליפה וכו' עכ"ל.

אות 22

כב. איכא אנא. מה שהביאו בשם הגר"א שהיה חכם בשם זה, לא מיישב כלום, ואדרבה זה פלא יותר גדול, איך דוקא מי ששמו אני, הוא היחיד שנשאר ענו בדור. ועל כרחך כדברי רבינו. ועמש"כ בסוף מסכת סוטה דף מט:.

כב. עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבד את השם יתברך אפלו כשלא יוכל חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקים מצות תפלין על ידי המקלות אשר פצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זה כשיהיה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום, ע"ש. וכן מובא בקיצור בחיי מוהר"ן אות קמב.

ועיין מה שדנתי בזה במסכת חגיגה דף ו: שלולא דברי רבינו היה מקום לאמר שרק לפני הדיבור היה יכולת כזו, ע"ש.

ועוד יש לעיין בזה מה חיובי מצות של יהודי שנמכר לגוי. כי עבד עברי אינו מחוייב בכל המצות, כך כתבו הראשונים והכסף משנה (אכן המלאכת שלמה במסכת ברכות ג:ג כתב שעבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית). בירושלמי ברכות ג:ג עבדים מניין, שנאמר שמע ישראל יא"י אחד את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא יצא העבד שיש לו אדון אחד. וראיתי אלו שתפסו שזה הטעם שייך גם לעבד עברי, אבל בפשטות הולך רק על עבד כנעני. ועוד לא מצאתי גדר חיוב מצות של יהודי שנמכר לגוי. במסכת גיטין ריש לח. מבואר בגמרא לפירוש רש"י שעובד כוכבים קונה ישראל רק למעשה ידיו שנאמר (ויקרא כה) וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר מפשחת גר. ולפי שיטת רש"י שם גוי לעולם אינו יכול לקנות ישראל, אבל לפי תוספות (ד"ה אבל ורמב"ן רשב"א ריטב"א) גוי יכול לקנות ישראל בחזקת כיבוש מלחמה. [בפרשת בהר עה"פ לא תעשו לכם אלילם (כו:א) פרש"י ז"ל כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, והואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו, עיין שם. ומשמע שאינו חייב אלא במצות לא תעשה]. וגם צ"ב ממה נפשך, אם יוכל לקיים את המצות בדרך הקדמונים שלפני מתן תורה, למה לא לקיימם כנתינתם, למה יתנו לו לקיימם רק בדרך הקדמון. וי"ל שדרך הקדמון הוא דרך סתר ולא יבינו. ועל כל פנים לכאורה משמע שכיון שיהודי נמכר לגוי אין עליו חיוב ממש לקיים המצות, או מטעם עבדות או מטעם אנוס, ולכאורה יש נפקא מינה משני הטעמים האלה אם יש ענין להשתדל לקיים את המצות כנתינתן, כי אם הפטור הוא מחמת עבדות לכאורה אין להעבד לקיים המצות שלא מצוה בהן בפריקת עול בעליו. ואם כן, אם הטעם משום פטור של עבדות, ולא חל על העבד חיוב חלק מהמצות, יש לעיין אם יהיה ענין לקיימם בדרך קדמון.

ואם הכוונה של רבינו שיהיה נמכר לאיזה ארץ רחוקה וישיג חירות שם, למה לא תהיה חייב לקיים המצות כנתינתן.

כב. והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן דהינו גיוואלד), עכ"ל. התרגום עה"פ רגע הים ויהמו גליו (ישעיה נא:טו) דנזיף בימא והמן גלוי, הרי "המן" לשון הרמת וטירוף גלי הים.

אות 24

כד. בענין יסורין הארכתי באנגלית. ויש הרבה מראה מקומות, ואתחיל עם זה, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קע. ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מבעל תפילה, ואצל אלו האנשים שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם, ע"ש.

והנה ע"ע בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת נח, ז"ל הקליפות צעקתם בא לפני והוא מבחוץ כאשר אמרנו, כי מבפנים לא לפניו חנף יבא, ומאותה הצעקה באים היסורים על הצדיק, ואותם היסורים גורמים אהבה גדולה בין השכינה לת"ת מפני שבאותה שעה אשר החיצונים שולטים בצדיק ונותנים לו יסורים אינם צועקים לפני ה' וכו' ע"ש.

ואמר שהסגוף לאחז עצמו לבלי לחכך עצמו כלל, זהו הסגוף הגדול ביותר וכו' ע"ש באריכות.

ובאמת מצינו כבר בגמרא שזה נקראת צערה, עיין בתענית (יד.) ז"ל ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין, ע"כ. הרי חישבה הגמרא את החיכוך ראשונה לכל המיני פורעניות.

כד. שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש, ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף. [ועיין במסכת תענית דף כב: על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופירש המהרש"א (ח"א ד"ה ויהי) דהיינו שמתוך כך אנשים דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, שדינו הוא ש'אין מתעסקין עמו לכל דבר (כמבואר ברמב"ם הלכות אבל א:יא – יפה תלמוד ד"ה ואין), הרי שיש בסיגוף של תענית ספק רחוק שימות, אבל לא ספק מספיק שהתנא קמא חש לו, ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד].

סגף בא"ת ב"ש חור. חורים כפשוטו שיאיר הנשמה. חור, מלשון חירות. וי"ל שזה גם מלשון לבן – חיור (כמפורש במסכת מגילה דף יב.).

אות 34

לד. שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה, ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו'.

אות 36

לו. פעם אחד שלח מלך אחד שלשה אנשים למדינה עם דבר סתר למלך אחר. והם עברו בתוך המדינות שהיו שם חולקים על המלך. והראשון נהג עצמו בחכמה וכו' ע"ש. וי"ל שזה דרך הגשר. עוד כז"ל והשני עבר לשם, ועמדו בני המדינה על הדבר, והבינו שיש לו דבר סתר ותפסו אותו וכו' ע"ש. י"ל שזה דרך קריעת המים. עמש"כ בחיי מוהר"ן שלב.

אמר המלך: להשלישי מגיע שכר יותר מכלם, כי כבר נתפס במצודתם, ובודאי גם הוא היה רוצה להעלים אך לא עלתה בידו, ונתפס בידם. וענו אותו ויסרו אותו ביסורים וענויים כאלו שאם היה מגלה סוד אחד היו הכל רצים אחריו, ואף על פי כן עמד בנסיון כזה ולא גלה דבר, על כן מגיע לו שכר יותר מכלם.

עיין בליקוטי הלכות, התחזקות לז – והוא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא. דהינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך עבודה מעבודתו יתברך. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך. אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגברותו כל כך הוא מביא את האדם למה שמביא לכמה עוונות ופגמים גדולים, אף על פי כן הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, מה שבתקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מפשט ביותר ויותר, כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא שהוא מתחזק נגדו. והשם יתברך בעצמו עוזרו לזה, כמו שכתוב ה' לא יעזבנו בידו, עכ"ל.

(ועיין בליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכות הריח ד:ב,ג שלפעמים עבירות מעוררים האדם לתשובה).

אות intro

הספר הזה זכיתי לתרגם לאנגלית, והרבה מראה מקומות, ביאורים, והערות כתבתי באנגלית.

יש לשער שזה הספר הראשון שהקדימו להדפיס אחר פטירת רבינו, כי רבינו כבר אמר להם שיהיה להם מה לספר ממנו ולחבר ספר כמו שבחי הבעש"ט , כל זה מובא בספר אבניה ברזל, שיחות ו סיפורי ם מרבינו ז"ל אות ל' (ובשינוים בשיח שרפי קודש ב:רכח). ועכשיו כמדומני בשנת תשע"ח חבר שלי מצא והוציא עוד הקדמה לספר שבחי הר"ן , ובו רבי נתן כותב על רבינו הריני כפרת משכבו, שזה סימן שהיה תוך שנה לפטירת רבינו, וראיה לדברינו הנ"ל.

א. ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו '. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

יש לעיין מה הקשר וההמשך – לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, או שהם שני דברים נפרדים.

ענין שהתחיל בענין אכילה, לכאורה על דרך המדרש שהביא תוספות (כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

ובענין שרבינו היה בולע האוכל צ"ב שהרי מבואר בספר חיי מוהר"ן רעג שלא עשה שום דבר עד שידע סודו, והרי סוד אכילה דוקא ללעוס ולהדק היטב את המאכל, עיין מש"כ שם.

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח ) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

ועוד יש להעיר, הרי השם יתברך הוא תכלית הטוב והמיטיב, ולכן על ידי שויתי ה', האדם תמיד מסתכל על הטוב (וכן בדף שהשאיר ר' ישראל קרדונר שפירש שויתי וכו' תמ -יד, יעקב איש תם, עליה, והידים ידי עשו, ירידה), ויזכה לקיים תורת אזמרה – ליקוטי מוהר"ן רפב .

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו ', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים , כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב , הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל , פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א . אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים , וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים , אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה. וי"ל שזה מש"כ רש"י כאן ז"ל כאן אני מודיעך שאינך רואה (ספרי דברים יז ), עכ"ל, דהיינו שאתה צריך לראות האין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר , שבו צייר לעצמו בענין השויתי , ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ -יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה , יד בחי' הידים ידי עשו , בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

הרוצה לקיים שויתי , נלע"ד שטוב לכוון את הסוד המבואר בספר אדיר במרום של הר ה' יראה, שמסוד הראיה, מה שנראה צריך להופיע בעין הרואה ע"ש באריכות, ועי"ז מה שנראה מקבל תיקון מהרואה ע"ש. ולכן יש לכוון שלא רק שהשי"ת מסתכל עליו, אלא שגם הוא נחקק בבבת עינו כביכול. וקצרתי, כי יש הרבה עוד בזה, הכל כפי מה שתבין בסוד הנ"ל.

עוד מצאתי ענין לפעמים, לכוון על עצמו אותו אחד של הוי"ה, וללכת ככה מאות לאות.

ובענין שויתי , עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.

אות י': כז"ל והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות ( יג *) הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כלם של כל הימים בפעם אחד, ע”כ. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן ליישב הענין של תמימות ופשיטות נגד מה שרבינו כותב שם שצריכים לעשות המצוה עם שכל.

הנה המעיין בתפילות האלו יראה שכל תפילה מאד קשורה ותלויה באותו יום, ותמוה מאד איך יכולים להתפללה ביום אחר, שלכאו ' אין בזה שום תמימות ואדרבה ספק בכלל אם זה נחשב תפילה [הגם שיש את הסיפור עם הבעש”ט שפגש איש יהודי שהיה קורא כל יום את כל הסידור וכו ', והסיפור נדפס מחדש באריכות בספר אוצר נחמני אות עז, עם כל זה פשוט וברור שזה אך ורק בגלל שאותו יהודי לא ידע להבחין והיה עושה כל מה שהיה יכול]. ולכן נראה לעניות דעתי שמוכרח לומר שרבינו היה אומר את התפילות כמו שאנו אומרים בשבת קודש השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים וכו ', וכך יכולים להגיד כל התפילות של כל הימים.

אכן יש ליישב על פי המבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהשבעה קבצנים, הקבצן הכבד פה שכתוב שם ז"ל החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה, אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמו ת בשעה אחת עכ"ל. הרי מבואר שבאמת יש דרך בכל עת להכיל בו שאר הזמנים לתכליתם.

ויש להשוות את זה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (אות ס) שאפילו בחוץ לארץ יכולים לנטוע את הכל מהקוים שיוצאים מאבן השתיה, ע"ש.

ועיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' (עמ' תקיג ) שכז"ל וכל עובדין דאתעבידו בכל שתא יומין, כלהו ברזא דאדם קימין . בגין כך בסופא כתיב נעשה אדם (בראשית א:כו). דהא כל מאי דאתברי כלא ברזא דאדם הוה, דהוה נפיק חולקא ליומא (תרגום: וכל יום היה יוצא חלק). לבתר כלא אתחבר כחדא , ואפיקו אדם שלים בכלא, עכ"ל. הרי שהאדם כולל כל הבריאה של הימים הקודמים (ובאמת כל הבריאה היה ביום ראשון, רק שכל דבר נקבע ביומו, כמבואר ברש"י ריש פרשת בראשית – א:יד) .

אחר כתבי כל הנ"ל שמתי לבי, בסידור שערי ציון יש תפילות מיוחדות מהאריז"ל לכל יום ויום של ימות השבוע. ונכלל בסופם – בסוף התפילה המיוחדת לאותו היום, התפילה מהמעמדות לאותו יום. ובסוף יום שני כתוב הוראה ז"ל אח"כ יאמר וכו' וכו' והבקשה הכתובה בסידור של מעמדות סוף יום ראשון המתחלת יר"מ כו ' יוצרנו יוצר בראשית כשם וכו ', עכ"ל. וכן בסוף יום ג' יש הוראה להגיד מ'אנא באש' וכו' עד שומע תפלה – וזה כולל התפלה של המעמדות ליום שני. ותמוה הדבר מאד כנ"ל, וקשה לקבל כאן את היישוב שכתבתי על התנהגות רבינו. וחשבתי לתרץ, כי יתכן שהזמן לומר התפילות האלו של האריז"ל הוא באשמורת הבקר, כי כן כתוב בסוף התפלה, ואחר כך יאמר אדון עולם, משמע שהתפילה הזו זמנה לפני תפילת הנץ. וכיון שבקרבנות הלילה הולך אחר היום, על כן יכולים עדיין לבקש על היום שעבר. ואכתי צ"ע.

שבחי יג – ליתן צדקה הרבה פעמים. ציינתי להרמב"ם בפירוש המשנה אבות ג:טו הכל לפי רוב המעשה וכו ', שכתוב בדיוק את זה, שעדיף ליתן הרבה פרוטות זה אחר זה מליתן סכום גדול בבת אחת.

עיין בספר דרך צדיקים הובא בספר מאירת עינים שבסוף צוואת הריב"ש עמוד סז :

הה"ק ר' מ"מ מוויטעבסק זלה"ה קודם נסעו לאה"ק היה אצל הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל ליקח ממנו פרידת שלום, וכמה ימים קודם בואו, היה הרה"ק ר' פנחס ז"ל מכין עצמו לקראת בואו, והיה מייפה חדריו, ואמר, הרי מלך ישראל יבא הנה לכן צריכין להכין לקבל פניו בכבוד, כיאות לפני מלך ישראל ויהי כבואו אליו, אמר אליו הה"ק ר' פנחס ז"ל בדרך הלצה, הנה מה עושים רביים כשבאים יחד, הלא מדברים לשון הרע, לכן אדבר, הנה זה הזקן (הוא הה"ק יעקב יוסף הכהן ז"ל פולנאה ) הדפיס אלף ספרים, ולקח בעדם אלף אדומים, למה היה צריך זאת, והרי היה יכול להדפיס רק ספר א', והייתי אני לבדי נותן לו אלף אדומים. ובמדרש פנחס אמר שלא היה עדיין ספרים כאלו, כי הוא תורה מגן עדן, עכ"ל.

שוב מצאתי בלקוטי הלכות (הלכות מנחה ו:ד מובא בעצות ישרות, צדקה ג) עוד טעם למה עדיף ליתן פרוטות, כי כאשר נותנים נדבה קטנה אין חשש של גאות ורמות רוח, כי לא יחזיק מעצמו שעשה משהו מיוחד.

וע"ע רש"י בפרשת ראה עה"פ נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (דברים טו:י ) ז"ל נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים. לו. בינו ובינך. כי בגלל הדבר. אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה, עכ"ל. הרי שמאותו פסוק יש לימוד ליתן אפילו מאה פעמים, ויש לימוד שגם האמירה הוא מצוה, ויש לימוד גם לעשות בצנעה איתו , וכל שכן מתן בסתר לגמרי.

יג . ענין שלא צריכים שום חכמות, עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד.

טו. והיה רגיל בנדרים מאד מאד , שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר וכו' ע"ש.

וכן מצינו בדוד המלך ע"ה (מדרש שמואל כו:א הובא ברש"י שמואל ב:ז:ד) רבי סימון אומר, האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב:ב-ג ) ' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי', שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו, ע"כ (לשון המדרש: כדי שלא יהא לו בושה אצל הסנהדרין, ע"כ, והכוונה להבושה שיש בהתרת נדרים כמבואר במסכת כתובות מחלוקת עם הבעל מקפיד שלא יתבייש אשתו בזה) .

ועיין בנדרים ריש דף ח. ובר"ן שם ז"ל אלא הכי קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך, שנאמר נשבעתי ואקיימה, כלומר שהרי דוד היה עושה כן, ע"כ. אכן עיין בר"ן שם דף ט. (ד"ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן) שזה אינו אלא בדברי מצוה שכבר מחוייבים בהם.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות טו – שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אינו נכון לנדר, והשיב: וכו' (מתכונים לשלימזלנקים כמוכם), ע"כ.

עיקר הסוגיא בנדרים דף ט. שהמשנה קובעת שכשרים לא נודרים אלא מתנדבים, והגמרא שואלת שזה כאילו לא כר' מאיר שסובר שהכי טוב שלא תדור כלל אפילו מלנדור ולקיים, ור' יהודה סובר שהכי טוב לנדור ולקיים. והגמרא מיישבת שיתכן כרבי מאיר ושאני נדבה, שאפילו רבי מאיר סובר שעדיף לקיים נדבה, ופירש הר"ן דהיינו כאשר יש רצון גמור וכשר הדבר לעשות אז מיקרי נדבה, וכן הוא במה שהגמרא מיישבת לענין נזיר, היכא שמקבל עליו הנזירות באופן שכל כך כוונתו רצויה דליכא למיחש לבא לידי תקלה (-אע"פ שבאוקימתא שהביאו באמת נטמא). ואחר כך הגמרא מיישבת כעי"ז לדעת רבי יהודה, שלא אמר עדיף לקיים אלא לענין נדבה, וכנ"ל.

ולפי זה מבואר כוונת רבינו, שלפי הגמרא מבואר שכאשר הכוונה רצויה וחזקה , הכי טוב לידור ולקיים.

ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה רג:ז שלא הביא חילוק של הגמרא, אלא סתם ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשבח וכו' וכו' ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים, נדרים סיג לפרישות, ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי אסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרש מדברים שראוי לפרש מהם, בלא נדר, ע"כ.

ועיין בנדרים דף כ. תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות (נ"א בנדרים).

ועיין בנדרים ריש כב . שפתח לו פתח להתיר נדרו, אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, ופירש הר"ן ז"ל שמתוך שהוא נודר נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו, ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו, עכ"ל.

טז .

ואמר שמי שהוא רק חכם אמת אפלו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו התאוה הזו נחשבת לתאוה כלל וכו' עיין שם.

היום שכולם יודעים ומודים להמושג של הולי, מעט החומר שממנו נשתל ונבנה כל הבלי עולם הזה, כי הרוב אויר רק, וכמבואר ברמח"ל ובספרי קבלה שהשם יתברך נתן צורה להולי הזה לכל דבר ודבר בבריאה. ומובן שמותר האדם מן הבהמה כמעט כלום, וכן כל יופי של האשה נמחק כרגע. ואם ישתנה צורתה טיפה, היא כבר תהפוך לכעורה נמאסת. [וכל זה בנוסף למה שהחומר בעצמה מתרקבת , והיא כלי מלאה קיא צואה וכו'].

ואמר כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח , ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס , ע"כ.

י"ל בזה מה דאיתא בקידושין פב . טוב שברופאים לגיהנם . דוקא הטוב שבהם, כי מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.

והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז .) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי , אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא , קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט , אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא . אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין , והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

ולא היה משגיח כלל בתחלה לשבר תאות אכילה, רק אדרבה, בתחלה היה אוכל הרבה מאד מאד , הרבה יותר משאר בני אדם, ואמר שאז היה ממשיך כל התאוות לתוך תאות אכילה, ע"ש.

וכן כתוב בחיי מוהר"ן אות צב. ועמש"כ בפרשת בהעלותך ע"ה והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו גם בני ישראל לבקש בשר (במדבר יא:ד ).

אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הנסיון בודאי יוכל לעמד. הנה ידוע הכלל מהגמרא שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומובא כמה פעמים בספר ליקוטי מוהר"ן. אלא שיש לציין למה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (עמ' תרפב -ד, מכון רמח"ל ) שכל עוד שיש לאדם דעת, הרי הוא דבוק לשורשו בקדושה, ואין האדם חוטא, רק כאשר נחסר הדעת לגמרי ואז הוא מנותק משורשו, אז חוטא. ע"ש.

ואמר: שאצלו זכר ונקבה שוים , דהינו שאין לו שום מלחמה וכו' ע"ש. מבואר יותר לקמן אות יח , וכן בחיי מוהר"ן תרד.

יז . גם אמר שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין זה ממש, כמו יסורי התינוק בשעת מילה, ע"ש.

עיין במסכת יומא סט: כשתפסוהו ליצר הרע תלתא יומי בנוקבא דתהומא רבא, לא היה נמצא לחולה ביעתא בת יומא, ועיין בזוהר פרשת תולדות קמ : ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה זולתי בתפלה וכו' ע"ש.

צריך ביאור, אם יש ל צדיק צער בתשמיש , מצד פחיתות המעשה, שעוסקים באברים של שתן ודם... הלוא זה מצד השכל, ולכן מובן שצדיק יסבול מזה במוחו, אבל למה תהיה לו צער כמו צער המילה, שהוא צער וכאב באבר גופ ו.

שאלתי גרא"ק וטען: הצער של הצדיק אינו מוגבל לשכל, כי הצדיק חי ברגישות רוחנית כה גבוהה שכל חוסר שלמות – גם במעשה מותר וקדוש – משפיע עליו בצורה כוללת, גופנית ונפשית. הכאב של ברית מילה נבחר כדוגמה כי הוא מייצג כאב גופני שקשור לקיום מצווה, ובכך הוא משקף את החוויה של הצדיק: מעשה קדוש שדורש מגע עם הגוף, ולכן כרוך בכאב פיזי ממשי, ולא רק בהבנה שכלית של פחיתות המעשה , ע"כ.

יח . ואמר: שאצלו איש ואשה שוין , הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה וכו '. כבר כתוב לעיל סוף אות טז , וכאן ממשיך לקשר את זה לענין יראה ממלאך. וכן הוא בספר חיי מוהר"ן תרד.

ויש לציין שיש מלאכים בצורת אנשים ויש בצורת נשים (היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, הובא בספר עמק המלך א:ד).

שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה , אפלו אם הוא נקי בזה רק שאני נקי בתכלית הזכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל ש הוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך, ע"ש. עיין ברש"י בספר יהושע עה"פ ויבאו הנערים המרגלים ( ו:כג ) שכז"ל ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה, לכך נקרא שם מלאכים ( ו:כה ), ולכך נקראו אנשים ( ו:כב ), מלאכים, נערים, עכ"ל.

ועיין במסכת נדה ( יג .) שרב יהודה היה מותר לאחוז באמה להשתין כיון שאימתא דמריה (הקב"ה) עליה דקרי שמאול עליה אין זה ילוד אשה , ע"כ, הרי שכיון שהיה כמלאך לא היה חשש שירגיש ויהרהר עי"ז .

יט . לכאורה מבואר שרבינו בילדותו היה הולך למקוה לפני שחרית, ולא מיד בחצות לילה. ואף על פי שיתכן שזה היה מן המכרח מחמת הקרירות, שאי אפשר לטבול במי קרח ולהיות שוב כמה שעות בחוץ, לא נראה ששום דבר כזה היה מונע רבינו מלעשות מה שהיה הכי טוב ומעולה, כי אפילו מה שהיה עושה היה בבחינת בלתי אפשרי, ועוד אם כן היה לו לפרט שבימי הקיץ כן היה נוהג.

וסבא היה מספר איך שר' ישראל קרדונר היה הולך למקוה מיד בקומו בחצות לילה (הגם שזה היה מעין של האריז"ל שהוא קר, אבל אינו דומה כלל לקרירות שיש באוקרינה).

כא . בענין שבירת התאוות ותאות אכילה, עיין שיחות הר"ן אות קעא .

כב . איכא אנא . מה שהביאו בשם הגר"א שהיה חכם בשם זה, לא מיישב כלום, ואדרבה זה פלא יותר גדול, איך דוקא מי ששמו אני, הוא היחיד שנשאר ענו בדור. ועל כרחך כדברי רבינו. ועמש"כ בסוף מסכת סוטה דף מט:.

כד. בענין יסורין הארכתי באנגלית. ויש הרבה מראה מקומות, ואתחיל עם זה, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קע . ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מבעל תפילה, ואצל אלו האנשים שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם, ע"ש.

והנה ע"ע בספר תורת נתן לר ' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת נח, ז"ל הקליפות צעקתם בא לפני והוא מבחוץ כאשר אמרנו, כי מבפנים לא לפניו חנף יבא, ומאותה הצעקה באים היסורים על הצדיק, ואותם היסורים גורמים אהבה גדולה בין השכינה לת"ת מפני שבאותה שעה אשר החיצונים שולטים בצדיק ונותנים לו יסורים אינם צועקים לפני ה' וכו' ע"ש.

ואמר שהסגוף לאחז עצמו לבלי לחכך ע צמו כלל, זהו הסגוף הגדול ביותר וכו' ע"ש באריכות.

ובאמת מצינו כבר בגמרא שזה נקראת צערה, עיין בתענית (יד.) ז"ל ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין , ע"כ. הרי חישבה הגמרא את החיכוך ראשונה לכל המיני פורעניות.

כד. שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו ', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו ', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש , ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף. [ועיין במסכת תענית דף כב : על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופירש המהרש"א (ח"א ד"ה ויהי) דהיינו שמתוך כך אנשים דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, שדינו הוא ש'אין מתעסקין עמו לכל דבר (כמבואר ברמב"ם הלכות אבל א:יא – יפה תלמוד ד"ה ואין), הרי שיש בסיגוף של תענית ספק רחוק שימות, אבל לא ספק מספיק שהתנא קמא חש לו , ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד ].

סגף בא"ת ב"ש חור. חורים כפשוטו שיאיר הנשמה. חור, מלשון חירות. וי"ל שזה גם מלשון לבן – ח י ור (כמפורש במסכת מגילה דף יב .).

שבחי הר"ן ח"ב – נסיעתו לארץ ישראל

א. והנסיעה שלו לקאמיניץ היתה פליאה גדולה ... ואחר-כך נכנס הוא זכרונו לברכה, עם האיש הנ"ל לתוך כמה וכמה בתים ועשו להם איזה שיכות לכנס שם, ובקצת בתים צוו לתן להם יין שרף וכיוצא בזה, והיו בתוך הרבה בתים מאד ואין שום אדם בעולם יודע כונתו מה עשה שם , עיין שם. וכן בספר חיי מוהר"ן ר' נתן כותב כמה פעמים שאין אחד יודע כוונת רבינו בנסיעות שלו.

והמחקרים קרוב לימינו צדדו שזה היה מקושר לענין המשיח של שקר פרנק ותנועתו (ולכאורה לא קשור למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כט כסף נבחר לשון צדיק, סופי תיבות פרנק). ויש אומרים שבאותו עיר הבעש"ט ור' נחמן מהורדנקה היה להם ויכוח עם הפרנקים (ויש אומרים שזה היה בלבוב ). והחוקרים טוענים שרבינו נכנס לכל בית שהיה מהפרנקים באותו זמן של הויכוח . ועסק לתקן את זה.

ב. ואמר רבנו ז"ל: מי שיודע מפני מה היתה ארץ ישראל תחלה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר כך בארץ ישראל, ע"כ. בטעם הדבר ע' זוהר פרשת נח ( עג : - והוא כענין שבת שבע היתה תחילה נשואה לאוריה החתי), וזוהר פרשת לך לך (פג. – כמו שאברהם היה צריך להיות מצורף קודם במצרים), וע' לקוטי הלכות, יו"ד ב' הלכות מילה ג' (-שאם לא כן כיון שהיו חוטאים ישראל מיד היה מקיאן עולמית), ובהלכות הרשאה כתב שזה היה נגרם מחטא אדם הראשון שעל ידה הקליפה מקדמת לפרי . וע"ע זמרת הארץ, תורה לח.

ובספר עמק המלך, שער ו' – עולם התוהו פרק מח, כז"ל וכל זה הוא לפני מלוך מלך לבני ישראל בסוד עולם היקון . וזהו סוד 'יעבור אדוני לפני עבדו (בראשית לג:יד ), כי בכל מקום הרע קודם אל הטוב. ובזה תבין למה נתנה ארץ ישראל קודם לכנען, ולמה ירד אברהם למצרים קודם שנימול וקודם שנולד יצחק, ולמה ירדו ישראל למצרים קודם מתן תורה, ולמה נתנה בת שבע לאוריה קודם דוד. אבל במחשבה קדמה המוח דהיינו האור הטוב, ובמעשה קדמה הקליפה וכו' עכ"ל.

י. וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

עיין דברי רב נחמן במסכת מגילה ( יב :) שמרדכי היה מוכתר בנימוסו, עמש"כ שם.

י. והשיבו לו, מחמת שבכל ערב שבת קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה, ואצלך הלכה הנשמה שלך, ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל, על כן נשאר גופך כאבן, ע"כ.

לא ידעתי מאיפה לקחו את זה שהנשמה של חול מסתלקת (ביצ ה טז . יש נשמה יתירה, זהר שמות קלו: שנשמות עולות, לא שמסתלקות אלא יש להם עליה), ואדרבה הרמח"ל כתב בפירוש (קל"ח פתחי חכמה, פתח קלב:ב עמ' שסב-ג) ז"ל נשארת הנשמה הראשונה – נבלעת ומכוסה תחת היתירה, עכ"ל (וכן לעיל מיניה כז"ל כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצא מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, עכ" ל ) . וכן מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף צח.) ז"ל תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי וכו' ודא הוא נשמתא אחרא. ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהוה ליה בקדמיתא שארה בקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר , ע"כ . הרי שאלו המתנגדים טעו לגמרי.

אכן מה שכן מצינו הוא בזוהר ויקהל (רד:) ז"ל בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה , בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה , עכ"ל.

יד. אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם כן לומר לו כאלה. מפני מה הוא דומם. וכמדמה שקלל אותה. ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם, היה טוב לפניכם ע"ש.

איני מכריע בזה כל עיקר, רק שצריכים לציין פה מה דאיתא במסכת סוטה דף כב . בתולה צילנית ואלמנה שובבית הרי אלו מבלי עולם, ופרש"י ז"ל ציילנית , בעלת תפלה, עכ"ל. אגב, ציילנית בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והטעם מבואר שם שמדובר בנשים מכשפים, שעושים כישוף לצער אחרים, ואז כאילו מתפללים עליהם ומסירים הכישוף. ואכן כאן לכאורה אי אפשר שהיה דבר כזה. ומכל מקום יש מושג של ציילנית שהיא מבלי עולם.

יד. אם אתם תשתקו – ישתק הים מעליכם גם כן. וכן הי ה ופסקו מלצעק ושתקו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן לח:ב . ובאות ג' שם שבשעת רוח סערה אין ביכלת לדבר בדרך ישר.

ויש לציין עוד לתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שהוא כוונות אלול, בו בזמן שזה קרה, ורבינו מפרש שם את הפסוק הנותן בים דרך וכו' וגילה את הענין שעל האדם לשתוק כאשר מביישין אותו.

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג . כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

יח .

ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים : כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו , ע"כ.

וכן מצינו ברבינו עצמו, עיין חיי מוהר"ן יח . מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

ששלמות היה רק להצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל. ואכן " קלסקאר " בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

כב . עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבד את השם יתברך אפלו כשלא יוכל חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקים מצות תפלין על ידי המקלות אשר פצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זה כשיהי ה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום, ע"ש. וכן מובא בקיצור בחיי מוהר"ן אות קמב .

ועיין מה שדנתי בזה במסכת חגיגה דף ו: שלולא דברי רבינו היה מקום לאמר שרק לפני הדיבור היה יכולת כזו, ע"ש.

ועוד יש לעיין בזה מה חיובי מצות של יהודי שנמכר לגוי. כי עבד עברי אינו מחוייב בכל המצות, כך כתבו הראשונים והכסף משנה (אכן המלאכת שלמה במסכת ברכות ג:ג כתב שעבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית). בירושלמי ברכות ג:ג עבדים מניין, שנאמר שמע ישראל יא"י אחד את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך ה וא יצא העבד שיש לו אדון אחד. וראיתי אלו שתפסו שזה הטעם שייך גם לעבד עברי, אבל בפשטות הולך רק על עבד כנעני. ועוד לא מצאתי גדר חיוב מצות של יהודי שנמכר לגוי . במסכת גיטין ריש לח. מבואר בגמרא לפירוש רש"י שעובד כוכבים קונה ישראל רק למעשה ידיו שנאמר (ויקרא כה) וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר מפשחת גר . ולפי שיטת רש"י שם גוי לעולם אינו יכול לקנות ישראל, אבל לפי תוספות (ד"ה אבל ורמב"ן רשב"א ריטב"א ) גוי יכול לקנות ישראל בחזקת כיבוש מלחמה . [בפרשת בהר עה"פ לא תעשו לכם אלילם ( כו:א ) פרש"י ז"ל כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, והואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו, עיין שם. ומשמע שאינו חייב אלא במצות לא תעשה] . וגם צ"ב ממה נפשך, אם יוכל לקיים את המצות בדרך הקדמונים שלפני מתן תורה, למה לא לקיימם כנתינתם, למה יתנו לו לקיימם רק בדרך הקדמון. וי"ל שדרך הקדמון הוא דרך סתר ולא יבינו. ועל כל פנים לכאורה משמע שכיון שיהודי נמכר לגוי אין עליו חיוב ממש לקיים המצות, או מטעם עבדות או מטעם אנוס, ולכאורה יש נפקא מינה משני הטעמים האלה אם יש ענין להשתדל לקיים את המצות כנתינתן, כי אם הפטור הוא מחמת עבדות לכאורה אין להעבד לקיים המצות שלא מצוה בהן בפריקת עול בעליו. ואם כן, אם הטעם משום פטור של עבדות, ולא חל על העבד חיוב חלק מהמצות, יש לעיין אם יהיה ענין לקיימם בדרך קדמון.

ואם הכוונה של רבינו שיהיה נמכר לאיזה ארץ רחוקה וישיג חירות שם, למה לא תהיה חייב לקיים המצות כנתינתן.

כב . והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן דהינו גיוואלד ), עכ"ל. התרגום עה"פ רגע הים ויהמו גליו (ישעיה נא:טו ) דנזיף בימא והמן גלוי, הרי "המן" לשון הרמת וטירוף גלי הים.

לד. שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה, ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו '.

לו. פעם אחד שלח מלך אחד שלשה אנשים למדינה עם דבר סתר למלך אחר. והם עברו בתוך המדינות שהיו שם חולקים על המלך. והראשון נהג עצמו בחכמה וכו' ע"ש. וי "ל שזה דרך הגשר. עוד כז"ל והשני עבר לשם, ועמדו בני המדינה על הדבר, והבינו שיש לו דבר סתר ותפסו אותו וכו' ע"ש. י"ל שזה דרך קריעת המים. עמש"כ בחיי מוהר"ן שלב.

אמר המלך: להשלישי מגיע שכר יותר מכלם, כי כבר נתפס במצודתם, ובודאי גם הוא היה רוצה להעלים אך לא עלתה ביד ו , ונתפס בידם. וענו אותו ויסרו אותו ביסורים וענויים כאלו שאם היה מגלה סוד אחד היו הכל רצים אחריו, ואף על פי כן עמד בנסיון כזה ולא גלה דבר, על כן מגיע לו שכר יותר מכלם.

עיין בליקוטי הלכות, התחזקות לז – והוא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא . דהינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך עבודה מעבודתו יתברך. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך. אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגברותו כל כך הוא מביא את האדם למה שמביא לכמה עוונות ופגמים גדולים, אף על פי כן הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, מה שבתקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מפשט ביותר ויותר, כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא שהוא מתחזק נגדו. והשם יתברך בעצמו עוזרו לזה, כמו שכתוב ה' לא יעזבנו בידו, עכ"ל.

(ועיין בליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכות הריח ד:ב,ג שלפעמים עבירות מעוררים האדם לתשובה).

אות א

א. ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו '. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

יש לעיין מה הקשר וההמשך – לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, או שהם שני דברים נפרדים.

ענין שהתחיל בענין אכילה, לכאורה על דרך המדרש שהביא תוספות (כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

ובענין שרבינו היה בולע האוכל צ"ב שהרי מבואר בספר חיי מוהר"ן רעג שלא עשה שום דבר עד שידע סודו, והרי סוד אכילה דוקא ללעוס ולהדק היטב את המאכל, עיין מש"כ שם.

א. והנסיעה שלו לקאמיניץ היתה פליאה גדולה ... ואחר-כך נכנס הוא זכרונו לברכה, עם האיש הנ"ל לתוך כמה וכמה בתים ועשו להם איזה שיכות לכנס שם, ובקצת בתים צוו לתן להם יין שרף וכיוצא בזה, והיו בתוך הרבה בתים מאד ואין שום אדם בעולם יודע כונתו מה עשה שם , עיין שם. וכן בספר חיי מוהר"ן ר' נתן כותב כמה פעמים שאין אחד יודע כוונת רבינו בנסיעות שלו.

והמחקרים קרוב לימינו צדדו שזה היה מקושר לענין המשיח של שקר פרנק ותנועתו (ולכאורה לא קשור למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כט כסף נבחר לשון צדיק, סופי תיבות פרנק). ויש אומרים שבאותו עיר הבעש"ט ור' נחמן מהורדנקה היה להם ויכוח עם הפרנקים (ויש אומרים שזה היה בלבוב ). והחוקרים טוענים שרבינו נכנס לכל בית שהיה מהפרנקים באותו זמן של הויכוח . ועסק לתקן את זה.

אות ב

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח ) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

ועוד יש להעיר, הרי השם יתברך הוא תכלית הטוב והמיטיב, ולכן על ידי שויתי ה', האדם תמיד מסתכל על הטוב (וכן בדף שהשאיר ר' ישראל קרדונר שפירש שויתי וכו' תמ -יד, יעקב איש תם, עליה, והידים ידי עשו, ירידה), ויזכה לקיים תורת אזמרה – ליקוטי מוהר"ן רפב .

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו ', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים , כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב , הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל , פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א . אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים , וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים , אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה. וי"ל שזה מש"כ רש"י כאן ז"ל כאן אני מודיעך שאינך רואה (ספרי דברים יז ), עכ"ל, דהיינו שאתה צריך לראות האין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר , שבו צייר לעצמו בענין השויתי , ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ -יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה , יד בחי' הידים ידי עשו , בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

הרוצה לקיים שויתי , נלע"ד שטוב לכוון את הסוד המבואר בספר אדיר במרום של הר ה' יראה, שמסוד הראיה, מה שנראה צריך להופיע בעין הרואה ע"ש באריכות, ועי"ז מה שנראה מקבל תיקון מהרואה ע"ש. ולכן יש לכוון שלא רק שהשי"ת מסתכל עליו, אלא שגם הוא נחקק בבבת עינו כביכול. וקצרתי, כי יש הרבה עוד בזה, הכל כפי מה שתבין בסוד הנ"ל.

עוד מצאתי ענין לפעמים, לכוון על עצמו אותו אחד של הוי"ה, וללכת ככה מאות לאות.

ובענין שויתי , עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.

אות י': כז"ל והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות ( יג *) הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כלם של כל הימים בפעם אחד, ע”כ. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן ליישב הענין של תמימות ופשיטות נגד מה שרבינו כותב שם שצריכים לעשות המצוה עם שכל.

הנה המעיין בתפילות האלו יראה שכל תפילה מאד קשורה ותלויה באותו יום, ותמוה מאד איך יכולים להתפללה ביום אחר, שלכאו ' אין בזה שום תמימות ואדרבה ספק בכלל אם זה נחשב תפילה [הגם שיש את הסיפור עם הבעש”ט שפגש איש יהודי שהיה קורא כל יום את כל הסידור וכו ', והסיפור נדפס מחדש באריכות בספר אוצר נחמני אות עז, עם כל זה פשוט וברור שזה אך ורק בגלל שאותו יהודי לא ידע להבחין והיה עושה כל מה שהיה יכול]. ולכן נראה לעניות דעתי שמוכרח לומר שרבינו היה אומר את התפילות כמו שאנו אומרים בשבת קודש השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים וכו ', וכך יכולים להגיד כל התפילות של כל הימים.

אכן יש ליישב על פי המבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהשבעה קבצנים, הקבצן הכבד פה שכתוב שם ז"ל החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה, אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמו ת בשעה אחת עכ"ל. הרי מבואר שבאמת יש דרך בכל עת להכיל בו שאר הזמנים לתכליתם.

ויש להשוות את זה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (אות ס) שאפילו בחוץ לארץ יכולים לנטוע את הכל מהקוים שיוצאים מאבן השתיה, ע"ש.

ועיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' (עמ' תקיג ) שכז"ל וכל עובדין דאתעבידו בכל שתא יומין, כלהו ברזא דאדם קימין . בגין כך בסופא כתיב נעשה אדם (בראשית א:כו). דהא כל מאי דאתברי כלא ברזא דאדם הוה, דהוה נפיק חולקא ליומא (תרגום: וכל יום היה יוצא חלק). לבתר כלא אתחבר כחדא , ואפיקו אדם שלים בכלא, עכ"ל. הרי שהאדם כולל כל הבריאה של הימים הקודמים (ובאמת כל הבריאה היה ביום ראשון, רק שכל דבר נקבע ביומו, כמבואר ברש"י ריש פרשת בראשית – א:יד) .

אחר כתבי כל הנ"ל שמתי לבי, בסידור שערי ציון יש תפילות מיוחדות מהאריז"ל לכל יום ויום של ימות השבוע. ונכלל בסופם – בסוף התפילה המיוחדת לאותו היום, התפילה מהמעמדות לאותו יום. ובסוף יום שני כתוב הוראה ז"ל אח"כ יאמר וכו' וכו' והבקשה הכתובה בסידור של מעמדות סוף יום ראשון המתחלת יר"מ כו ' יוצרנו יוצר בראשית כשם וכו ', עכ"ל. וכן בסוף יום ג' יש הוראה להגיד מ'אנא באש' וכו' עד שומע תפלה – וזה כולל התפלה של המעמדות ליום שני. ותמוה הדבר מאד כנ"ל, וקשה לקבל כאן את היישוב שכתבתי על התנהגות רבינו. וחשבתי לתרץ, כי יתכן שהזמן לומר התפילות האלו של האריז"ל הוא באשמורת הבקר, כי כן כתוב בסוף התפלה, ואחר כך יאמר אדון עולם, משמע שהתפילה הזו זמנה לפני תפילת הנץ. וכיון שבקרבנות הלילה הולך אחר היום, על כן יכולים עדיין לבקש על היום שעבר. ואכתי צ"ע.

שבחי יג – ליתן צדקה הרבה פעמים. ציינתי להרמב"ם בפירוש המשנה אבות ג:טו הכל לפי רוב המעשה וכו ', שכתוב בדיוק את זה, שעדיף ליתן הרבה פרוטות זה אחר זה מליתן סכום גדול בבת אחת.

עיין בספר דרך צדיקים הובא בספר מאירת עינים שבסוף צוואת הריב"ש עמוד סז :

הה"ק ר' מ"מ מוויטעבסק זלה"ה קודם נסעו לאה"ק היה אצל הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל ליקח ממנו פרידת שלום, וכמה ימים קודם בואו, היה הרה"ק ר' פנחס ז"ל מכין עצמו לקראת בואו, והיה מייפה חדריו, ואמר, הרי מלך ישראל יבא הנה לכן צריכין להכין לקבל פניו בכבוד, כיאות לפני מלך ישראל ויהי כבואו אליו, אמר אליו הה"ק ר' פנחס ז"ל בדרך הלצה, הנה מה עושים רביים כשבאים יחד, הלא מדברים לשון הרע, לכן אדבר, הנה זה הזקן (הוא הה"ק יעקב יוסף הכהן ז"ל פולנאה ) הדפיס אלף ספרים, ולקח בעדם אלף אדומים, למה היה צריך זאת, והרי היה יכול להדפיס רק ספר א', והייתי אני לבדי נותן לו אלף אדומים. ובמדרש פנחס אמר שלא היה עדיין ספרים כאלו, כי הוא תורה מגן עדן, עכ"ל.

שוב מצאתי בלקוטי הלכות (הלכות מנחה ו:ד מובא בעצות ישרות, צדקה ג) עוד טעם למה עדיף ליתן פרוטות, כי כאשר נותנים נדבה קטנה אין חשש של גאות ורמות רוח, כי לא יחזיק מעצמו שעשה משהו מיוחד.

וע"ע רש"י בפרשת ראה עה"פ נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (דברים טו:י ) ז"ל נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים. לו. בינו ובינך. כי בגלל הדבר. אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה, עכ"ל. הרי שמאותו פסוק יש לימוד ליתן אפילו מאה פעמים, ויש לימוד שגם האמירה הוא מצוה, ויש לימוד גם לעשות בצנעה איתו , וכל שכן מתן בסתר לגמרי.

יג . ענין שלא צריכים שום חכמות, עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד.

ב. ואמר רבנו ז"ל: מי שיודע מפני מה היתה ארץ ישראל תחלה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר כך בארץ ישראל, ע"כ. בטעם הדבר ע' זוהר פרשת נח ( עג : - והוא כענין שבת שבע היתה תחילה נשואה לאוריה החתי), וזוהר פרשת לך לך (פג. – כמו שאברהם היה צריך להיות מצורף קודם במצרים), וע' לקוטי הלכות, יו"ד ב' הלכות מילה ג' (-שאם לא כן כיון שהיו חוטאים ישראל מיד היה מקיאן עולמית), ובהלכות הרשאה כתב שזה היה נגרם מחטא אדם הראשון שעל ידה הקליפה מקדמת לפרי . וע"ע זמרת הארץ, תורה לח.

ובספר עמק המלך, שער ו' – עולם התוהו פרק מח, כז"ל וכל זה הוא לפני מלוך מלך לבני ישראל בסוד עולם היקון . וזהו סוד 'יעבור אדוני לפני עבדו (בראשית לג:יד ), כי בכל מקום הרע קודם אל הטוב. ובזה תבין למה נתנה ארץ ישראל קודם לכנען, ולמה ירד אברהם למצרים קודם שנימול וקודם שנולד יצחק, ולמה ירדו ישראל למצרים קודם מתן תורה, ולמה נתנה בת שבע לאוריה קודם דוד. אבל במחשבה קדמה המוח דהיינו האור הטוב, ובמעשה קדמה הקליפה וכו' עכ"ל.

אות טו

טו. והיה רגיל בנדרים מאד מאד , שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר וכו' ע"ש.

וכן מצינו בדוד המלך ע"ה (מדרש שמואל כו:א הובא ברש"י שמואל ב:ז:ד) רבי סימון אומר, האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב:ב-ג ) ' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי', שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו, ע"כ (לשון המדרש: כדי שלא יהא לו בושה אצל הסנהדרין, ע"כ, והכוונה להבושה שיש בהתרת נדרים כמבואר במסכת כתובות מחלוקת עם הבעל מקפיד שלא יתבייש אשתו בזה) .

ועיין בנדרים ריש דף ח. ובר"ן שם ז"ל אלא הכי קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך, שנאמר נשבעתי ואקיימה, כלומר שהרי דוד היה עושה כן, ע"כ. אכן עיין בר"ן שם דף ט. (ד"ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן) שזה אינו אלא בדברי מצוה שכבר מחוייבים בהם.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות טו – שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אינו נכון לנדר, והשיב: וכו' (מתכונים לשלימזלנקים כמוכם), ע"כ.

עיקר הסוגיא בנדרים דף ט. שהמשנה קובעת שכשרים לא נודרים אלא מתנדבים, והגמרא שואלת שזה כאילו לא כר' מאיר שסובר שהכי טוב שלא תדור כלל אפילו מלנדור ולקיים, ור' יהודה סובר שהכי טוב לנדור ולקיים. והגמרא מיישבת שיתכן כרבי מאיר ושאני נדבה, שאפילו רבי מאיר סובר שעדיף לקיים נדבה, ופירש הר"ן דהיינו כאשר יש רצון גמור וכשר הדבר לעשות אז מיקרי נדבה, וכן הוא במה שהגמרא מיישבת לענין נזיר, היכא שמקבל עליו הנזירות באופן שכל כך כוונתו רצויה דליכא למיחש לבא לידי תקלה (-אע"פ שבאוקימתא שהביאו באמת נטמא). ואחר כך הגמרא מיישבת כעי"ז לדעת רבי יהודה, שלא אמר עדיף לקיים אלא לענין נדבה, וכנ"ל.

ולפי זה מבואר כוונת רבינו, שלפי הגמרא מבואר שכאשר הכוונה רצויה וחזקה , הכי טוב לידור ולקיים.

ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה רג:ז שלא הביא חילוק של הגמרא, אלא סתם ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשבח וכו' וכו' ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים, נדרים סיג לפרישות, ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי אסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרש מדברים שראוי לפרש מהם, בלא נדר, ע"כ.

ועיין בנדרים דף כ. תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות (נ"א בנדרים).

ועיין בנדרים ריש כב . שפתח לו פתח להתיר נדרו, אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, ופירש הר"ן ז"ל שמתוך שהוא נודר נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו, ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו, עכ"ל.

טז .

ואמר שמי שהוא רק חכם אמת אפלו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו התאוה הזו נחשבת לתאוה כלל וכו' עיין שם.

היום שכולם יודעים ומודים להמושג של הולי, מעט החומר שממנו נשתל ונבנה כל הבלי עולם הזה, כי הרוב אויר רק, וכמבואר ברמח"ל ובספרי קבלה שהשם יתברך נתן צורה להולי הזה לכל דבר ודבר בבריאה. ומובן שמותר האדם מן הבהמה כמעט כלום, וכן כל יופי של האשה נמחק כרגע. ואם ישתנה צורתה טיפה, היא כבר תהפוך לכעורה נמאסת. [וכל זה בנוסף למה שהחומר בעצמה מתרקבת , והיא כלי מלאה קיא צואה וכו'].

ואמר כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח , ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס , ע"כ.

י"ל בזה מה דאיתא בקידושין פב . טוב שברופאים לגיהנם . דוקא הטוב שבהם, כי מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.

והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז .) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי , אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא , קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט , אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא . אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין , והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

ולא היה משגיח כלל בתחלה לשבר תאות אכילה, רק אדרבה, בתחלה היה אוכל הרבה מאד מאד , הרבה יותר משאר בני אדם, ואמר שאז היה ממשיך כל התאוות לתוך תאות אכילה, ע"ש.

וכן כתוב בחיי מוהר"ן אות צב. ועמש"כ בפרשת בהעלותך ע"ה והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו גם בני ישראל לבקש בשר (במדבר יא:ד ).

אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הנסיון בודאי יוכל לעמד. הנה ידוע הכלל מהגמרא שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומובא כמה פעמים בספר ליקוטי מוהר"ן. אלא שיש לציין למה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (עמ' תרפב -ד, מכון רמח"ל ) שכל עוד שיש לאדם דעת, הרי הוא דבוק לשורשו בקדושה, ואין האדם חוטא, רק כאשר נחסר הדעת לגמרי ואז הוא מנותק משורשו, אז חוטא. ע"ש.

ואמר: שאצלו זכר ונקבה שוים , דהינו שאין לו שום מלחמה וכו' ע"ש. מבואר יותר לקמן אות יח , וכן בחיי מוהר"ן תרד.

יז . גם אמר שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין זה ממש, כמו יסורי התינוק בשעת מילה, ע"ש.

עיין במסכת יומא סט: כשתפסוהו ליצר הרע תלתא יומי בנוקבא דתהומא רבא, לא היה נמצא לחולה ביעתא בת יומא, ועיין בזוהר פרשת תולדות קמ : ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה זולתי בתפלה וכו' ע"ש.

צריך ביאור, אם יש ל צדיק צער בתשמיש , מצד פחיתות המעשה, שעוסקים באברים של שתן ודם... הלוא זה מצד השכל, ולכן מובן שצדיק יסבול מזה במוחו, אבל למה תהיה לו צער כמו צער המילה, שהוא צער וכאב באבר גופ ו.

שאלתי גרא"ק וטען: הצער של הצדיק אינו מוגבל לשכל, כי הצדיק חי ברגישות רוחנית כה גבוהה שכל חוסר שלמות – גם במעשה מותר וקדוש – משפיע עליו בצורה כוללת, גופנית ונפשית. הכאב של ברית מילה נבחר כדוגמה כי הוא מייצג כאב גופני שקשור לקיום מצווה, ובכך הוא משקף את החוויה של הצדיק: מעשה קדוש שדורש מגע עם הגוף, ולכן כרוך בכאב פיזי ממשי, ולא רק בהבנה שכלית של פחיתות המעשה , ע"כ.

יח . ואמר: שאצלו איש ואשה שוין , הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה וכו '. כבר כתוב לעיל סוף אות טז , וכאן ממשיך לקשר את זה לענין יראה ממלאך. וכן הוא בספר חיי מוהר"ן תרד.

ויש לציין שיש מלאכים בצורת אנשים ויש בצורת נשים (היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, הובא בספר עמק המלך א:ד).

שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה , אפלו אם הוא נקי בזה רק שאני נקי בתכלית הזכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל ש הוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך, ע"ש. עיין ברש"י בספר יהושע עה"פ ויבאו הנערים המרגלים ( ו:כג ) שכז"ל ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה, לכך נקרא שם מלאכים ( ו:כה ), ולכך נקראו אנשים ( ו:כב ), מלאכים, נערים, עכ"ל.

ועיין במסכת נדה ( יג .) שרב יהודה היה מותר לאחוז באמה להשתין כיון שאימתא דמריה (הקב"ה) עליה דקרי שמאול עליה אין זה ילוד אשה , ע"כ, הרי שכיון שהיה כמלאך לא היה חשש שירגיש ויהרהר עי"ז .

יט . לכאורה מבואר שרבינו בילדותו היה הולך למקוה לפני שחרית, ולא מיד בחצות לילה. ואף על פי שיתכן שזה היה מן המכרח מחמת הקרירות, שאי אפשר לטבול במי קרח ולהיות שוב כמה שעות בחוץ, לא נראה ששום דבר כזה היה מונע רבינו מלעשות מה שהיה הכי טוב ומעולה, כי אפילו מה שהיה עושה היה בבחינת בלתי אפשרי, ועוד אם כן היה לו לפרט שבימי הקיץ כן היה נוהג.

וסבא היה מספר איך שר' ישראל קרדונר היה הולך למקוה מיד בקומו בחצות לילה (הגם שזה היה מעין של האריז"ל שהוא קר, אבל אינו דומה כלל לקרירות שיש באוקרינה).

כא . בענין שבירת התאוות ותאות אכילה, עיין שיחות הר"ן אות קעא .

כב . איכא אנא . מה שהביאו בשם הגר"א שהיה חכם בשם זה, לא מיישב כלום, ואדרבה זה פלא יותר גדול, איך דוקא מי ששמו אני, הוא היחיד שנשאר ענו בדור. ועל כרחך כדברי רבינו. ועמש"כ בסוף מסכת סוטה דף מט:.

אות י

י. וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

עיין דברי רב נחמן במסכת מגילה ( יב :) שמרדכי היה מוכתר בנימוסו, עמש"כ שם.

י. והשיבו לו, מחמת שבכל ערב שבת קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה, ואצלך הלכה הנשמה שלך, ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל, על כן נשאר גופך כאבן, ע"כ.

לא ידעתי מאיפה לקחו את זה שהנשמה של חול מסתלקת (ביצ ה טז . יש נשמה יתירה, זהר שמות קלו: שנשמות עולות, לא שמסתלקות אלא יש להם עליה), ואדרבה הרמח"ל כתב בפירוש (קל"ח פתחי חכמה, פתח קלב:ב עמ' שסב-ג) ז"ל נשארת הנשמה הראשונה – נבלעת ומכוסה תחת היתירה, עכ"ל (וכן לעיל מיניה כז"ל כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצא מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, עכ" ל ) . וכן מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף צח.) ז"ל תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי וכו' ודא הוא נשמתא אחרא. ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהוה ליה בקדמיתא שארה בקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר , ע"כ . הרי שאלו המתנגדים טעו לגמרי.

אכן מה שכן מצינו הוא בזוהר ויקהל (רד:) ז"ל בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה , בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה , עכ"ל.

אות יד

יד. אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם כן לומר לו כאלה. מפני מה הוא דומם. וכמדמה שקלל אותה. ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם, היה טוב לפניכם ע"ש.

איני מכריע בזה כל עיקר, רק שצריכים לציין פה מה דאיתא במסכת סוטה דף כב . בתולה צילנית ואלמנה שובבית הרי אלו מבלי עולם, ופרש"י ז"ל ציילנית , בעלת תפלה, עכ"ל. אגב, ציילנית בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והטעם מבואר שם שמדובר בנשים מכשפים, שעושים כישוף לצער אחרים, ואז כאילו מתפללים עליהם ומסירים הכישוף. ואכן כאן לכאורה אי אפשר שהיה דבר כזה. ומכל מקום יש מושג של ציילנית שהיא מבלי עולם.

יד. אם אתם תשתקו – ישתק הים מעליכם גם כן. וכן הי ה ופסקו מלצעק ושתקו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן לח:ב . ובאות ג' שם שבשעת רוח סערה אין ביכלת לדבר בדרך ישר.

ויש לציין עוד לתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שהוא כוונות אלול, בו בזמן שזה קרה, ורבינו מפרש שם את הפסוק הנותן בים דרך וכו' וגילה את הענין שעל האדם לשתוק כאשר מביישין אותו.

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג . כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

יח .

ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים : כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו , ע"כ.

וכן מצינו ברבינו עצמו, עיין חיי מוהר"ן יח . מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

ששלמות היה רק להצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל. ואכן " קלסקאר " בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

כב . עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבד את השם יתברך אפלו כשלא יוכל חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקים מצות תפלין על ידי המקלות אשר פצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זה כשיהי ה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום, ע"ש. וכן מובא בקיצור בחיי מוהר"ן אות קמב .

ועיין מה שדנתי בזה במסכת חגיגה דף ו: שלולא דברי רבינו היה מקום לאמר שרק לפני הדיבור היה יכולת כזו, ע"ש.

ועוד יש לעיין בזה מה חיובי מצות של יהודי שנמכר לגוי. כי עבד עברי אינו מחוייב בכל המצות, כך כתבו הראשונים והכסף משנה (אכן המלאכת שלמה במסכת ברכות ג:ג כתב שעבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית). בירושלמי ברכות ג:ג עבדים מניין, שנאמר שמע ישראל יא"י אחד את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך ה וא יצא העבד שיש לו אדון אחד. וראיתי אלו שתפסו שזה הטעם שייך גם לעבד עברי, אבל בפשטות הולך רק על עבד כנעני. ועוד לא מצאתי גדר חיוב מצות של יהודי שנמכר לגוי . במסכת גיטין ריש לח. מבואר בגמרא לפירוש רש"י שעובד כוכבים קונה ישראל רק למעשה ידיו שנאמר (ויקרא כה) וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר מפשחת גר . ולפי שיטת רש"י שם גוי לעולם אינו יכול לקנות ישראל, אבל לפי תוספות (ד"ה אבל ורמב"ן רשב"א ריטב"א ) גוי יכול לקנות ישראל בחזקת כיבוש מלחמה . [בפרשת בהר עה"פ לא תעשו לכם אלילם ( כו:א ) פרש"י ז"ל כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, והואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו, עיין שם. ומשמע שאינו חייב אלא במצות לא תעשה] . וגם צ"ב ממה נפשך, אם יוכל לקיים את המצות בדרך הקדמונים שלפני מתן תורה, למה לא לקיימם כנתינתם, למה יתנו לו לקיימם רק בדרך הקדמון. וי"ל שדרך הקדמון הוא דרך סתר ולא יבינו. ועל כל פנים לכאורה משמע שכיון שיהודי נמכר לגוי אין עליו חיוב ממש לקיים המצות, או מטעם עבדות או מטעם אנוס, ולכאורה יש נפקא מינה משני הטעמים האלה אם יש ענין להשתדל לקיים את המצות כנתינתן, כי אם הפטור הוא מחמת עבדות לכאורה אין להעבד לקיים המצות שלא מצוה בהן בפריקת עול בעליו. ואם כן, אם הטעם משום פטור של עבדות, ולא חל על העבד חיוב חלק מהמצות, יש לעיין אם יהיה ענין לקיימם בדרך קדמון.

ואם הכוונה של רבינו שיהיה נמכר לאיזה ארץ רחוקה וישיג חירות שם, למה לא תהיה חייב לקיים המצות כנתינתן.

כב . והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן דהינו גיוואלד ), עכ"ל. התרגום עה"פ רגע הים ויהמו גליו (ישעיה נא:טו ) דנזיף בימא והמן גלוי, הרי "המן" לשון הרמת וטירוף גלי הים.

אות כד

כד. בענין יסורין הארכתי באנגלית. ויש הרבה מראה מקומות, ואתחיל עם זה, עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קע . ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מבעל תפילה, ואצל אלו האנשים שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם, ע"ש.

והנה ע"ע בספר תורת נתן לר ' נתן שפירא תלמיד האריז"ל פרשת נח, ז"ל הקליפות צעקתם בא לפני והוא מבחוץ כאשר אמרנו, כי מבפנים לא לפניו חנף יבא, ומאותה הצעקה באים היסורים על הצדיק, ואותם היסורים גורמים אהבה גדולה בין השכינה לת"ת מפני שבאותה שעה אשר החיצונים שולטים בצדיק ונותנים לו יסורים אינם צועקים לפני ה' וכו' ע"ש.

ואמר שהסגוף לאחז עצמו לבלי לחכך ע צמו כלל, זהו הסגוף הגדול ביותר וכו' ע"ש באריכות.

ובאמת מצינו כבר בגמרא שזה נקראת צערה, עיין בתענית (יד.) ז"ל ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין , ע"כ. הרי חישבה הגמרא את החיכוך ראשונה לכל המיני פורעניות.

כד. שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו ', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו ', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש , ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף. [ועיין במסכת תענית דף כב : על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופירש המהרש"א (ח"א ד"ה ויהי) דהיינו שמתוך כך אנשים דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, שדינו הוא ש'אין מתעסקין עמו לכל דבר (כמבואר ברמב"ם הלכות אבל א:יא – יפה תלמוד ד"ה ואין), הרי שיש בסיגוף של תענית ספק רחוק שימות, אבל לא ספק מספיק שהתנא קמא חש לו , ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד ].

סגף בא"ת ב"ש חור. חורים כפשוטו שיאיר הנשמה. חור, מלשון חירות. וי"ל שזה גם מלשון לבן – ח י ור (כמפורש במסכת מגילה דף יב .).

שבחי הר"ן ח"ב – נסיעתו לארץ ישראל

אות לד

לד. שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה, ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו '.

אות לו

לו. פעם אחד שלח מלך אחד שלשה אנשים למדינה עם דבר סתר למלך אחר. והם עברו בתוך המדינות שהיו שם חולקים על המלך. והראשון נהג עצמו בחכמה וכו' ע"ש. וי "ל שזה דרך הגשר. עוד כז"ל והשני עבר לשם, ועמדו בני המדינה על הדבר, והבינו שיש לו דבר סתר ותפסו אותו וכו' ע"ש. י"ל שזה דרך קריעת המים. עמש"כ בחיי מוהר"ן שלב.

אמר המלך: להשלישי מגיע שכר יותר מכלם, כי כבר נתפס במצודתם, ובודאי גם הוא היה רוצה להעלים אך לא עלתה ביד ו , ונתפס בידם. וענו אותו ויסרו אותו ביסורים וענויים כאלו שאם היה מגלה סוד אחד היו הכל רצים אחריו, ואף על פי כן עמד בנסיון כזה ולא גלה דבר, על כן מגיע לו שכר יותר מכלם.

עיין בליקוטי הלכות, התחזקות לז – והוא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא . דהינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך עבודה מעבודתו יתברך. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך. אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגברותו כל כך הוא מביא את האדם למה שמביא לכמה עוונות ופגמים גדולים, אף על פי כן הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, מה שבתקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מפשט ביותר ויותר, כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא שהוא מתחזק נגדו. והשם יתברך בעצמו עוזרו לזה, כמו שכתוב ה' לא יעזבנו בידו, עכ"ל.

(ועיין בליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכות הריח ד:ב,ג שלפעמים עבירות מעוררים האדם לתשובה).