shivchey טו

טו. והיה רגיל בנדרים מאד מאד , שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר וכו' ע"ש.

וכן מצינו בדוד המלך ע"ה (מדרש שמואל כו:א הובא ברש"י שמואל ב:ז:ד) רבי סימון אומר, האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב:ב-ג ) ' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי', שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו, ע"כ (לשון המדרש: כדי שלא יהא לו בושה אצל הסנהדרין, ע"כ, והכוונה להבושה שיש בהתרת נדרים כמבואר במסכת כתובות מחלוקת עם הבעל מקפיד שלא יתבייש אשתו בזה) .

ועיין בנדרים ריש דף ח. ובר"ן שם ז"ל אלא הכי קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך, שנאמר נשבעתי ואקיימה, כלומר שהרי דוד היה עושה כן, ע"כ. אכן עיין בר"ן שם דף ט. (ד"ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן) שזה אינו אלא בדברי מצוה שכבר מחוייבים בהם.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות טו – שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אינו נכון לנדר, והשיב: וכו' (מתכונים לשלימזלנקים כמוכם), ע"כ.

עיקר הסוגיא בנדרים דף ט. שהמשנה קובעת שכשרים לא נודרים אלא מתנדבים, והגמרא שואלת שזה כאילו לא כר' מאיר שסובר שהכי טוב שלא תדור כלל אפילו מלנדור ולקיים, ור' יהודה סובר שהכי טוב לנדור ולקיים. והגמרא מיישבת שיתכן כרבי מאיר ושאני נדבה, שאפילו רבי מאיר סובר שעדיף לקיים נדבה, ופירש הר"ן דהיינו כאשר יש רצון גמור וכשר הדבר לעשות אז מיקרי נדבה, וכן הוא במה שהגמרא מיישבת לענין נזיר, היכא שמקבל עליו הנזירות באופן שכל כך כוונתו רצויה דליכא למיחש לבא לידי תקלה (-אע"פ שבאוקימתא שהביאו באמת נטמא). ואחר כך הגמרא מיישבת כעי"ז לדעת רבי יהודה, שלא אמר עדיף לקיים אלא לענין נדבה, וכנ"ל.

ולפי זה מבואר כוונת רבינו, שלפי הגמרא מבואר שכאשר הכוונה רצויה וחזקה , הכי טוב לידור ולקיים.

ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה רג:ז שלא הביא חילוק של הגמרא, אלא סתם ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשבח וכו' וכו' ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים, נדרים סיג לפרישות, ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי אסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרש מדברים שראוי לפרש מהם, בלא נדר, ע"כ.

ועיין בנדרים דף כ. תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות (נ"א בנדרים).

ועיין בנדרים ריש כב . שפתח לו פתח להתיר נדרו, אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, ופירש הר"ן ז"ל שמתוך שהוא נודר נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו, ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו, עכ"ל.

טז .

ואמר שמי שהוא רק חכם אמת אפלו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו התאוה הזו נחשבת לתאוה כלל וכו' עיין שם.

היום שכולם יודעים ומודים להמושג של הולי, מעט החומר שממנו נשתל ונבנה כל הבלי עולם הזה, כי הרוב אויר רק, וכמבואר ברמח"ל ובספרי קבלה שהשם יתברך נתן צורה להולי הזה לכל דבר ודבר בבריאה. ומובן שמותר האדם מן הבהמה כמעט כלום, וכן כל יופי של האשה נמחק כרגע. ואם ישתנה צורתה טיפה, היא כבר תהפוך לכעורה נמאסת. [וכל זה בנוסף למה שהחומר בעצמה מתרקבת , והיא כלי מלאה קיא צואה וכו'].

ואמר כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח , ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס , ע"כ.

י"ל בזה מה דאיתא בקידושין פב . טוב שברופאים לגיהנם . דוקא הטוב שבהם, כי מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.

והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז .) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי , אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא , קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט , אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא . אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין , והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

ולא היה משגיח כלל בתחלה לשבר תאות אכילה, רק אדרבה, בתחלה היה אוכל הרבה מאד מאד , הרבה יותר משאר בני אדם, ואמר שאז היה ממשיך כל התאוות לתוך תאות אכילה, ע"ש.

וכן כתוב בחיי מוהר"ן אות צב. ועמש"כ בפרשת בהעלותך ע"ה והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו גם בני ישראל לבקש בשר (במדבר יא:ד ).

אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הנסיון בודאי יוכל לעמד. הנה ידוע הכלל מהגמרא שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומובא כמה פעמים בספר ליקוטי מוהר"ן. אלא שיש לציין למה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (עמ' תרפב -ד, מכון רמח"ל ) שכל עוד שיש לאדם דעת, הרי הוא דבוק לשורשו בקדושה, ואין האדם חוטא, רק כאשר נחסר הדעת לגמרי ואז הוא מנותק משורשו, אז חוטא. ע"ש.

ואמר: שאצלו זכר ונקבה שוים , דהינו שאין לו שום מלחמה וכו' ע"ש. מבואר יותר לקמן אות יח , וכן בחיי מוהר"ן תרד.

יז . גם אמר שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין זה ממש, כמו יסורי התינוק בשעת מילה, ע"ש.

עיין במסכת יומא סט: כשתפסוהו ליצר הרע תלתא יומי בנוקבא דתהומא רבא, לא היה נמצא לחולה ביעתא בת יומא, ועיין בזוהר פרשת תולדות קמ : ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה זולתי בתפלה וכו' ע"ש.

צריך ביאור, אם יש ל צדיק צער בתשמיש , מצד פחיתות המעשה, שעוסקים באברים של שתן ודם... הלוא זה מצד השכל, ולכן מובן שצדיק יסבול מזה במוחו, אבל למה תהיה לו צער כמו צער המילה, שהוא צער וכאב באבר גופ ו.

שאלתי גרא"ק וטען: הצער של הצדיק אינו מוגבל לשכל, כי הצדיק חי ברגישות רוחנית כה גבוהה שכל חוסר שלמות – גם במעשה מותר וקדוש – משפיע עליו בצורה כוללת, גופנית ונפשית. הכאב של ברית מילה נבחר כדוגמה כי הוא מייצג כאב גופני שקשור לקיום מצווה, ובכך הוא משקף את החוויה של הצדיק: מעשה קדוש שדורש מגע עם הגוף, ולכן כרוך בכאב פיזי ממשי, ולא רק בהבנה שכלית של פחיתות המעשה , ע"כ.

יח . ואמר: שאצלו איש ואשה שוין , הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה וכו '. כבר כתוב לעיל סוף אות טז , וכאן ממשיך לקשר את זה לענין יראה ממלאך. וכן הוא בספר חיי מוהר"ן תרד.

ויש לציין שיש מלאכים בצורת אנשים ויש בצורת נשים (היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, הובא בספר עמק המלך א:ד).

שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה , אפלו אם הוא נקי בזה רק שאני נקי בתכלית הזכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל ש הוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך, ע"ש. עיין ברש"י בספר יהושע עה"פ ויבאו הנערים המרגלים ( ו:כג ) שכז"ל ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה, לכך נקרא שם מלאכים ( ו:כה ), ולכך נקראו אנשים ( ו:כב ), מלאכים, נערים, עכ"ל.

ועיין במסכת נדה ( יג .) שרב יהודה היה מותר לאחוז באמה להשתין כיון שאימתא דמריה (הקב"ה) עליה דקרי שמאול עליה אין זה ילוד אשה , ע"כ, הרי שכיון שהיה כמלאך לא היה חשש שירגיש ויהרהר עי"ז .

יט . לכאורה מבואר שרבינו בילדותו היה הולך למקוה לפני שחרית, ולא מיד בחצות לילה. ואף על פי שיתכן שזה היה מן המכרח מחמת הקרירות, שאי אפשר לטבול במי קרח ולהיות שוב כמה שעות בחוץ, לא נראה ששום דבר כזה היה מונע רבינו מלעשות מה שהיה הכי טוב ומעולה, כי אפילו מה שהיה עושה היה בבחינת בלתי אפשרי, ועוד אם כן היה לו לפרט שבימי הקיץ כן היה נוהג.

וסבא היה מספר איך שר' ישראל קרדונר היה הולך למקוה מיד בקומו בחצות לילה (הגם שזה היה מעין של האריז"ל שהוא קר, אבל אינו דומה כלל לקרירות שיש באוקרינה).

כא . בענין שבירת התאוות ותאות אכילה, עיין שיחות הר"ן אות קעא .

כב . איכא אנא . מה שהביאו בשם הגר"א שהיה חכם בשם זה, לא מיישב כלום, ואדרבה זה פלא יותר גדול, איך דוקא מי ששמו אני, הוא היחיד שנשאר ענו בדור. ועל כרחך כדברי רבינו. ועמש"כ בסוף מסכת סוטה דף מט:.