sichos סד

סד. ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב (מלכים ב:י:ל) "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". ודבר זה באמת קשה להבין. על כל פנים זה הדור רביעי מכרח שיפסק אצלו הגדלה והמלוכה, ואפלו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל, מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה. והוא צריך לסבל ענש אבותיו, עכ"ל. צריך דהלוא קיימא לן (רמב"ם הלכות יסודי התורה י:ח-י) שנבואה לרעה חוזרת. (ויש אפילו שחולקים על דברי הרמב"ם וטוענים שאפילו לטובה יכול להשתנות, רק נבואה שהוא לאות אינה יכולה , וכן מצינו במהרש"א בפסחים דף פז: מה אעשה לו שכינה אמרה לו, אף על פי שהיה מובטח כדור ג' של ד' דורות ). והגם שהדוגמא כאן הוא דוקא נבואה לטובה שהיה הבטחה שיהיה לו בני רבעים, האם זה יכריח המשמעות הרעה, שלא יותר, צע"ג . אכן נראה שההוכחה פה הוא אינו מצד הנבואה אלא מצד הגזר דין, שהנביא גילה שהיה פסק דין ככה, וגזר דין על יחיד (אף על פי שהוא מלך ישראל) לא יבוטל, עיין ספר המדות ערך המתקת הדין, אות י' צעקה מועיל ליחיד דוקא קדם גזר דין, ואות יא, גזר דין שיש עמו שבועה אפלו לצבור אינו מתקרע . וצ"ע.

ע' ברש"י פרשת בראשית על הפסוק ( ד:כד ) כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה ז"ל לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרתי א הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון , ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה.וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו, עכ"ל. הרי של א מלבד שרש"י תפס שהענין מובן, אלא קורא להטענה נגדו שטות. וצריך עיון.

שיחות הר"ן ע: כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות וכו' ופונה עצמו רק לזה האיש וכו' ע"ש.

דבר זה מבואר בספר אדיר במרום ( רמב -ג) ז"ל ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה. כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר, ומישרים אותה אל הקב"ה לבד, כי צריך להסיר כל המחשבות. אך ענין התפלה לבוא לשאול דברים מה ששואלין מלפני המלך. ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים, והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת. אבל כאן לוקחים למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו. ועל כן גורמת תיקון זה ממש, שהלב העליון ילקח מהז"א , ויהיה כולו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון , וע"ש כל דבריו הקדושים.

וע"ע בספר חרדים (דף סט :) שכז"ל בן אדם הלא ידעת כי ה' מודד מדה כנגד מדה הטוב בעיניך כשתקראהו בצרתך שיפנה לבו ממך כביכול גם אתה כשתתפלל תפנה לבך מעסקיך, עכ"ל.

שיחות הר"ן עא . בענין מה שכתוב בזהר הקדוש שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא ח"ו וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד וכו' ע"ש.

מצאתי בספר פתוחי חותם ( לר ' יעקב אבוחצירא ז"ל) בפרשת חקת על הפסוק ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער (במדבר כא:טו ) שהביא את הזוהר הנ"ל והקשה שבמקום אחר כתוב בזוהר דגם בזה תועיל התשובה, וכז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דהתשובה תלויה באמא, והפוגם בברית קדש פוגם ביסוד אבא. ותקונו הוא שיעסק בתורה הבא מיסוד אבא, ובזה נתקן, ובהכרח צריך לצרף התשובה עם עסק התורה, דאי לאו הכי מה תועיל תורתו וכו' ע"ש, עכ"ל. ומשמע מדבריו שתירוץ זה הוא ישן, ולכאורה היה כבר בנמצא עוד בחיי רבינו. וכמדומני שראיתי כעין זה מהגר"א (שפגם הברית הוא ביסוד, ואילו תלמוד תורה למעלה בתפארת. אכן זה חסר הרבה כי קי"ל שיסוד עולה עוד הרבה למעלה, וצריך לראות בפנים כל דבריו). וצ"ע בדברי רבינו שאמר שאין אחד שיודע פירוש הזוהר, האם לדעתו תירוץ זה אינו נכון, או שאינו כוונת הזוהר , אלא המצאה ודרך לתקן שלא על דרך התשובה כמו שהסבירו, ואילו הזוהר קובע שיש על זה זה תשובה ?

בספר פרי צדיק ( ויגש אות ג בשם הרה"ק מאיזביצא ), שהבעל תשובה יש לו תקיפות גדול בעצמו, שאליו '(לי) דבר צור ישראל (שמואל ב:כג:ג)' ביחוד בלשון עז ותקף, 'מושל באדם צדיק', הינו רבי שמעון בר יוחאי שאמר (זוהר ח"א ריט :) על פגם הברית שלא יועיל תשובה חס ושלום, שלא ישגיח על זה. וגם 'מושל (ב)יראת אלקים' אפילו בדבר שנשמע מהשם יתברך שלא יועיל לו תשובה, כענין אחר ששמע הבת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו.), עם כל זה אם היה דוחק עצמו לשוב בתשובה היה נתקבל, ע"כ.

וכן מצינו בדברי רבינו שצריכים להתעקש אפילו נגד הצדיק. וכן מצינו כאשר דוד צוה את יואב למנות את העם, ותהי ישראל שמנה מאות אלף וכו' (שמואל ב:כד:ט) איתא בפסיקתא רבתי פי"א ז"ל למה אמרו לשון נקבה, אמר הקב"ה, לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי, אלא עשיתם עצמיכם כנשים, ע"כ.

עג . יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים. ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך . וזהו: " מנצפ"ך צופים אמרום" ( קלז ). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך , שהוא בחינת צמצום כידוע (קלח), מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין , ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן שסח ז"ל ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו , ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן סו כז"ל כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, כדאיתא בזהר (עיין אדרא זוטא רצד) רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם. ולכאורה אפילו אלו הצדיקים שיכולים להחזיק אצלם כל מה שרואים, עכ"ז בעל כרחך בדקות גדול יבואו בתוך הדבור שלהם.

עה . שאי אפשר להתפלל בכונה בכונה כראוי רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפלה בכונה וכו' מה דאיתא בתקונים ( תקון יח ): דאית מארי דידין ואית מארי דרלגין וכו '. וזה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו וכו' ע"ש. והנה ע' לקמן אות רלה , שכל אחד יבחר במצוה אחד להתהדר בה ע"ש. וצ"ע אם זה אותו ענין, ואם כן היה ראוי גם לענין תפילה לבחור חלק להתהדר בה. אכן בלקוטי מוהר"ן תנינא, תורה קכא , רבינו נתן עצה שבכל חלק וחלק מהתפילה לחשוב שאולי בשביל לתקן חלק זו הוא בא לעולם, עיין שם. ועכ"ז נראה שזה עצה טובה לקחת איזה חלק מהתפלה להתמקד בה ביותר (חוץ מהעצה של תורה כו – שצריכים למסור נפשו ביותר איפה שנכנסים בו מחשבות זרות).

שיחות הר"ן עה . כי תפלה גבוה מאד מאד , וגבוה יותר מלמוד תורה, ע"כ. כן נכתב בפירוש בעוד כמה מקומות. והא דאיתא בברייתא דפאה שתלמוד תורה כנגד כולם, זה רק נגד עיון תפילה, אבל התפלה עצמה יותר גבוה. ועוד דהרי קדושת בית מדרש יותר מקדושת בית הכנסת (אלא שבאמת יש כמה דינים שמקפידים יותר על קדושת התפלה, כגון לענין הפחה, שממשיכים ללמוד אבל לא להתפלל), כי קדושת התפלה עד אין סוף ממש, ואין לה שיעור כלל, והוא בחי' סתרי תורה (ע' לק”מ תורה כב ) שמחיה אפילו המקומות המטונפות (לק”מ נו, תנינא יב ), ולכן במסכת שבת (פט:) בטענת יצחק אבינו לפני השם יתברך בחשבון כמה מזמן חיינו נשאר לחטא ח"ו,לוקחים חצי הזמן עבור שינה ועוד חצי מהנשאר לתפלה אכילה ובית הכסא, ורואים מזה שתפלה בכלל אינה בחשבון של טוב ורע, כי היא משהוא עיקרי ובסיסי לכל התהוות הגוף בכלל, וכהא דאיתא במסכת שבת (דף י) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד ע"ש, שזמן תפלה בכלל לא עולה בחשבון, ואפילו לרבא שחולק על זה, מבואר בלקוטי הלכות (הלכות ראש חדש הלכה ה', מובא בסוף ספר השתפכות הנפש אות א) שזה מיירי בתפלה על צרכי הגוף, אבל תפלה לצורך גבוה, 'היא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוהה מהתורה'.

והא דקיימא לן שמי שתורתו אומנותו פטור מתפלה, ורבי נתן מפרש בלקוטי הלכות שתורתו גופא בבחינת תפלה, בבחינת תורה דעתיקא סתימאה ע"ש, והוא האמת פשוט, כי הפטור מהתפלה, הוא מהשלוש תפילות הקבועות של שחרית מנחה וערבית, אבל על עצם התפלה אי אפשר בכלל פטור, כי ממש חלק מהחיים וכמו השינה כנ"ל, ועוד הרי הרמח"ל באדיר במרום מסביר שהסודות הכי גבוהות בזוהר היה אי אפשר לדבר מהם רק בצורה של תפלה, וכמו המאמר ' ארימת ידי בצלו ', שמרמז שם על מדותיו של השם יתברך שלמעלה מהצחצחות שר' חיים ויטל בכלל מסתיר, לא היה אפשר לדבר מהם בכלל ולגלות סודות כל כך גבוהות ונעלמות רק בדרך תפלה. הרי שרשב"י, שתורתו אומנותו, היה דוקא חותר ושואף דייקא לתפלה, ותכלית כל תורתו בשורשו היה תפלה, אלא שהיה פטור מהתפילות הקבועות.

ומצינו כמעט בפירוש בתורה הקדושה ענין זה, כי משה רבינו אחר שכבר למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך בעלותו להר סיני פעם ראשונה, עוד ביקש מהשם יתברך לראות את כבודו (כי תשא , שמות לג:יח ), ופרש"י ( לג:יט ) ז"ל הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו' ע"ש. הרי שכל מה שמשה רבינו למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך עוד לא הגיע לסדר התפלה.

שיחות הר"ן עו – ולבלי לבלבל דעתו בדקדוקים – עיין לקמן אות רלה .

במדרש שיר השירים, הובא בליקוטי מוהר"ן תורה כא , ודגלו עלי אהבה, אל תקרי ודגלו אלא ולגלוגו. ועיין בזוהר פרשת קדושים (ויקרא פה: הובא בסוף הקדמה שניה של ספר עמק המלך) ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דאוליף ליה, והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה, ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההוא מלה, וקביל לה סחרניה דההוא נחלא , ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל, הדא הוא דכתיב: 'באהבתה תשגה תמיד' עכ"ל.

עיין בספר הקנה שכז"ל הראית בני אלו עמי הארצות דלא רדפי אחר שרשי ידיעות התורה אבל נתפשין ומדקדקים דיוק אחר דיוק מדברי חז"ל ואם דברו בזמן המנוחה והם מחליפין בזמן הגלות חילוף אחר חילוף עד שמוציאין היתר מאיסר מה שלא עלה על דעת רז"ל וחומסים וגוזלים וכו' ע"כ.

שיחות הר"ן עו . בענין דרך הלימוד ע' בפנים הספר מה שביארנו באריכות בס"ד. ורק אציין פה למש"כ הרמח"ל באדיר במרום (עמ' תכא ) ז"ל ואפילו במקום המותר, הודיענו מאמרם ז"ל (חגיגה יג .): אין לך עסק בנסתרות, דהיינו שהדבר שהשכל של האדם ההוא המתבונן אינו יוכל להשיג – ימנע ממנו, כי זה ראייה שאינו צריך לדעת, ואינו מתוקן בידיעתו, כי אם היה תיקון – לא היה נמנע ממנו, עכ"ל (וע' באבן שלמה ריש פרק ח', שעל האדם לקחת לימוד קל ע"ש). וזה עולה קנה אחד עם הדרך שרבינו גילה והציעה, ואכמ"ל.

וזה גם כן עולה אחד עם מה שרבינו גילה שהנסתר של התורה הוא בחי' תפילה. כי מה שאין בהשגת האדם, לפי הרמח"ל הנ"ל אין עליו לטרוח כל כך בשכלו, אלא מאי, עליו להתפלל שיעלה ויגיע להשגה זו, או על כל פנים להשגה גבוה כפי התיקון שלו, והעליה יהיה דרך תפילה ולא דרך טירחה בשכלו.

שוב ראיתי לאיתמר שוורץ מחבר ספרים בלבבי משכן אבנה, בספר שכתבו משיעוריו על רחובות הנהר של הרש"ש , שמפרש כל ענין שבירת המלכים, הוא ענין של השגת התחתון את הראשון, כי תכלית הידיעה שלא נדע, והעליון למעלה מהשגת התחתון, ומה שהתחתון משיג את העליון ע"כ הוא שבירתו, אלא אם כן משיגו בדרך של מ"ה וכו '. ולפי זה מובן עוד יותר עצת רבינו והרמח"ל להישמר משבירה.

שוב יצא לאור הזכרונות של יעקב שילוח עם סבא ישראל: פעם שאלתי אותו איזה פשט בליקוטי מוהר"ן 'אין יסורין בלי עוון', היה שם איזה קטע שלא הבנתי, אז הוא רתח ואמר, 'מה יש להבין?' מה שכתוב תבין. אמרתי לו, 'אולי תסביר?' לא רצה ואמר, 'מה שכתוב תנסה להבין ותאמין'. אין מילים לתאר, ע"כ.

עו . לגמר בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבעה שולחן ערוך הגדולים – עמש"כ לעיל אות סב.

עו . גם לא היה מצוה לחזר תכף על למודו , רק רצונו תמיד היה ללמד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר כך יתחיל פעם שני ויגמר אותו כלו. וכן פעם אחר פעם, ע"כ.

מי שתמיד הולך לאיזה מקום ואינו חוזר דרך שבא, רק בדרך אחר, אף על פי שכבר מכיר טוב את כל הסביבה שבדרכו, יתכן מאד שאם יראה את הדרך מכיוון השני, לא יכירו בכלל. ונראה שכן בענין הלימוד, שמי שרק חוזר על אותו לימוד עד שאפילו יודע אותו בעל פה, אבל כל ידיעתו הוא רק מצד אחד. ( וכעי"ז מסופר ששני רבנים קבלו על עצמם ללמוד ש"ס משניות בעל פה, ואחד מהם קיבל מהגר"א שעדיף שישנן אותם בשפה המדוברת שלו. וכאשר הגיע איזה שאלה שמפורשת באיזה משנה, זה שהיה חוזר על המשניות בתרגום מיד הראה את המשנה, ואילו זה שהיה משנן אותם כלשונם לקח לו זמן עד שזכר המשנה. ויתכן שאפילו אם זה נכון, הרי עדיף לשנן את המשניות כלשונם). ולכן עדיף ללמוד כסדר, ובינתים ירכיש ידיעות ולימודים ממקומות אחרים, וכאשר הוא חוזר לאותו לימוד הוא כבר רואה את הענינים מתוך הבנה אחרת. ועיין בזה בלקוטי מוהר"ן ( נד:ג ) ז"ל וכל דבר יש לו שעה (אבות ד) וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכשמגיע זה הדבר לאדם זה והוא מקבל חיות מזה הדבר הינו מהאותיות הנשברים שיש שם על ידי זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף, ועל ידי זה נשלמין האותיות ויש להם שלמות, וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו, ואחר כך יוצא מרשותו לאדם אחר שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים שהם משרש אחד עם האדם האחר, ועל כן יוצא לרשותו, ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש רוח נשמה שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים, ובין כך הכרח להשהות אצל אחר, וכשלמשלים האותיות אלו נתוסף לו וכו' ע"ש. והוא ממש הענין שכתבתי.

עו . גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזה י ר שצריכין ללמד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה וכו' 'ולא עליך המלאכה לגמר ואי אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב:טז)', ע"ש.

ונראה שזה הענין מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט, שאור להביות הלב של איש הישראל הוא עד אין סוף, וכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו כביכול ועשה חלל פנוי כדי לגלות מלכותו, כן האדם צריך לצמצם ההתלהבות ע"ש. והרי הקב"ה ברא את העולם לעשות, דהיינו שהניח את בני אדם לגמור את תיקון העולם, וזה מה שחז"ל הורו לנו גם כן במסכת אבות הנ"ל שלא עלינו המלאכה לגמר, ודוק.

כי גם אם אינו זוכה ללמד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת, וגם כבר ספר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמד כלל, ואפלו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל ע"ש.

וכן מבואר בפסוקים במשלי, עיין מה שהבאתי בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה ה'.

עיין במסכת אבות ( ב:ה ) הוא (-הלל) היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. ופירש הרע"ב ז"ל בור, ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ. תרגום והאדמה לא תשם (בראשית מז ), וארעא לא תבור. ולא עם הארץ חסיד, אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן, ע"כ.

להיות בעל השגה

עו : בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהו למדן בגמרא פרוש רש"י ותוספות, ע"כ (וע' פרפראות לחכמה על תורה כא:ה שציין לזה ולתורה נג ). והנה עיין בספר המדות , ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו '" עכ"ל , ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה שיוכל וכו ' . וצ"ע מה זה ההשגות אלקות שיהיה לעתיד שלא על ידי חכמות, האם זה גם בלי למדנות הנ"ל משיחות הר"ן . וכן מה שראתה שפחה על הים, האם זה היה בחי' השגת אלקות הזה שלעתיד שלא על ידי חכמות? ואיזה השגה יש אם לא חכמת אלקות , שהוא יתברך וידיעתו אחד. או שלא ישיגו דרך חכמות, אבל עצם ההשגה בודאי יהיה ידיעה? ועמש"כ בהקדמה לספר שגם כן הנחנו בצ"ע איך להגדיר הענין שמצינו צדיקים גדולים שלא היו ידועים כלמדנים מופלגים ע"ש .

ועיין ברבינו בחיי (בראשית מא .) שכתב שמצינו (ב"ב יב .) 'נבואה קטנה' שנתנה לשוטים ולתינוקות, והיינו שהיא דמיון אמיתי, ושייכת רק באלו שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להש - כיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם וכו' ע"ש. ובספר יואל ( ג:א ) כתיב ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלמות יחלמון, בחוריכם חזינות יראו. והביאו את זה למקור דברי רבינו בספר המידות ערך אמונה אות מא ז"ל לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה ועמש"כ . שם.

ומה שהרמח"ל גילה ביחוד היראה שמיד כאשר בן אדם יראה מהש"י וכו' זוכה לידיעות, הלוא זה ידיעות.

וספר השגת אלקות שלפני כמה שנים עיינתי בו ומסקנתי היה שהוא מדומיין לגמרי, וכמה דברים שהוא כותב שם נגד השכל וכמעט כפירה ( למשל שכל רוחני הוא אלקות חס ושלום ו מש"כ שם על החלל פנוי), אכן בעיקר טענתו שכל אחד יכול סתם להשיג השגה נפלאה, לכאורה אי אפשר לפסול טענתו רק ממה שרואים שהוא בכלל רחוק מלהיות למדן, והרי רבינו קבע בשיחות הר"ן הנ"ל שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, שלכאורה רק מזה יצא בדאי, כי לפי הספר המדות , יתכן הדבר מאד, ואדרבה נראה שעכשיו באחרית הימים זה כבר התחיל ויפרח מאד. וצ"ע.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה טל שמערב שם שני הענינים , ידיעה והשגה ונבואה.

והנה בשער רוח הקודש ר' חיים וויטל מבאר קצת מהסוד של האותיות המופיעות במצח האדם ואיך להבין ענינם . ואחר כך כותב שם ז"ל והנה עוד היתה לו ( להאריז"ל ידיעה אחרת, והוא שהיה קורא לנפש האדם, או לרוחו, או לנשמתו, והיה מדבר עמה, ושואל וחוקר אותה, והיא משיבה אותו כל מה שהיה שואל ממנה וכל מה שאירע לה, וכל פרטי הדברים. וא"ל, כי כשהוא רואה העניינים באותיות המצח, יש דברים שאיננו יוכל להבין אותם מרוב דקותם והעלמם וכיסויים והפוכם וכיוצא. אבל כששואל וחוקר את נפש האדם, אז יודע הדברים באמיתות גדול ובבירור, עכ"ל.

ולכאורה מזה יש ליישב היטב, שלהשיג ידיעות וקשרים רוחנים לא צריכים דוקא למדנות, ואולי נכנה את זה רוח נבואה (כי כן כתבו שראית נשמה זה כמו נבואה כי הנשמה נשמת אלוה ממעל), אבל השגות זה רק חכמה, ואפילו האריז"ל לא תמיד הצליח מחמת עומק המושג ודרך השכל בזה.

וכן עיין בחיי מוהר"ן אות תקכא ז"ל ואמר אתם יכולים להשיג בכח המדמה שלכם מה שאני יכול להשיג בשכל, ע"כ.

ועוד עיין בתורה (טו) אור הגנוז, מובא בלקוטי עצות, ערך דעת, אות א' ז"ל עקר הדעת היא בלב, כי גם הגויים יש להם דעת, אבל הוא בלא לב וכו' ע"ש. והרי גם לגויים יש להם סמים, וע"כ אין זה רוח נבואה והשגה הדמיונות והתמורות שמשיגים דרכם רחמנא ליצלן.