sichos כד

כד. מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת וכו' למשל בן שנתרחק מאביו וכו' והלכו ונסעו זה לזה וכו' והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבל הגעגועים של אלו השתי פרסאות וכן הבן הבין וכו' וישבו עצמן להשליך לגמרי כל הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא אחד עם עגלה וחטף את הבן והביאו לאביו במהירות גדול וכו' ע"ש.

ובזה י"ל הזמר ידיד נפש, “נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה" שממנ"פ אם יש ענין להיות חולת אהבה, למה מבקשים להתרפאות ממנה? ועל פי הנ"ל מבואר שהחולאת היא הגעגועים ויש השגת אורות הצחצחות שמבטלים המסך ונתקרב הצדיק להש"י .

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד . – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו '?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? ( דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל , עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם , ועל פי הכתוב כאן יש לחלק עוד, שבכיסופין של הצדיק יש כנגדו הכיסופין של הקב"ה, מה שאין כן בבחינת הצמאון . ואלו הכיסופין של הקב"ה י"ל בבחי' נפש עמל עמלה לו (משלי טז ועיין בסנהדרין צט ) ועיין בליקוטי מוהר"ן לא שהביא מהזוהר תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא ותאבותה דדכר עבד נפש דכר עיין שם . ובענין הצמאון עוד עיין בליקוטי מוהר"ן סוף תורה נ, שזה ענין צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא עיין שם.

והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות , שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

כד. מעלת ה מ. רבינו גילה הטעם שיש אנשים שאינם סובלים הספרים הקדושים, שזה מחמת מזגם הרע שנולדו ככה, ואילו אשרי אדם שנולד בקדושה וכו' ע"ש.

רמז בעלמא מצאתי ליסוד זה בריש תיקוני הזהר (הקדמה דף ה.) ז"ל זאת התורה אדם דא יו"ד וכו' ובגין דא (משלי ג:לה) כבוד חכמים ינחלו, ואוקמוהו רבנן דמתניתין (אבות ו:ג) אין כבוד אלא תורה, ואית כבוד נברא, ואית כבוד נאצל, מסטרא דאוריתא דבריאה , אתמר בישראל (ויקרא כה:נה ) כי לי בני ישראל עבדים, ומסטרא דאצילות (דברים יד:א ) בנים אתה לי' וגומר ע"ש. הרי שהזוהר מגלה שהנשמה השייך לאצילות נקרא בן, הרי שזה תלוי בהלידה .

כו . ודע שלעתיד מזכירין את האדם כלמה שלמד, אף עם שכח, ע"כ. רא"ק כבר ציין את הזוהר פרשת וישב עמ' קפה. ועיין בספר זיז שדי (עמ' יב ) שמפרשו קצת. ועיין ספר המידות זכירה יא, שמי שיש לו שכחה יתן צדקה. והרי מבואר בכמה מקומות ומהן בפרק השותפין שמונבז גנז למעלה, שצדקה בחי' אמת, ובחי' עולם הבא.

רבינו מחזק כאן ללמוד תורה אף על פי ששוכח. ומצינו שכן משה רבינו חיזק את בני ישראל בענין זה, כי קי"ל (נדרים לח.) בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, ובירושלמי (הוריות ג:ה) נתנו טעם לדבר, שהיה כדי להחזיר את הטפשים . וביאר שם הפני משה, שהכוונה בזה, שאלו הלומדים ושכוחים לא יאמרו למה לנו להתייגע וללמוד בחנם כיון שממילא נשכח, ועל זה משיבים להם ממשה שאע"פ שהיה שוכח היה חוזר ולומד עד שנתנה לו במתנה. והירושלמי קורא אותם טפשים , שאפילו אם לא זוכים לבחי' המתנה בעולם הזה, בודאי ראוי מאד מאד להתמיד בתורה, ובפרט מהטעמים שרבינו מגלה כאן.