א)
א)
Source: https://ajew.org/reader/stories-סיפורים-מר--שמואל-הו/1/9

Segment 1
HE:
מלידת רבינו ז"ל כבר מבואר לעיל היאך שר' שמחה הי' בדרך ונתעה והיאך שאשתו פיגה היה לה צער וחפשה אותו בכל מה שעשתה לכבוד שבת ולא מצאה אותו. והיתה בצער מאד ובא אצלה כמה פעמים רשב"י זיע"א וניחם אותה ואמר לה, הבע"ד הניח עצמו לאורך ולרוחב שלא להניח הנשמה (נשמת רבינו זי"ע)

Segment 2
HE:
בזה העולם ואני נשתטחתי ובכיתי לפני השי"ת עד שפעלתי שהנשמה תלך בזה העולם. ופ"א אמר לה רשב"י בזה"ל גם אני צריך להנשמה בזה העולם. וכן בא אצלה הבעש"ט ז"ל וסיפר לה איך שהקיטרוג הי' שהנשמה לא תרד לזה העולם רק רשב"י זיע"א טרח הרבה ופעל שהנשמה תרד בזה העולם, ואצל ר' שמחה הי' המעשה שנסעה עם שיירא ותעו כולם בדרך ונתפרדו כולם למקום אחר לחפש הדרך ובין כך מצאו הדרך, והוא ר' שמחה ז"ל נשאר ולא מצא המקום ובין כך נשאר לבדו וכל השיירא וכל מה שהלך יותר נתעה ביותר והי' בצער גדול ונרדם בשינה ובא א' אצלו ונתן לו תינוק והוא לא רצה בשום אופן ואמר אני תועה בדרך ואתה נותן לי תינוק ולקחו זה התינוק והביאו לו תינוק אחר (ממקום גבוה יותר) והוא ל רצה ולקחו גם זה התינוק והביאו לו אחר וכן הי' שבע פעמים ובפעם השמינית כשלא רצה ליקח אמרו לו הלא זה כבר השמיני למעלה מכל השבעה כשלא רצה הניחו לו התינוק בע"כ והלכו ממנו, ובין כך היקץ משנתו וראה והנה הוא קרוב לישוב והלך לשם וראה שזה העיר הארחוב מקום של הרה"צ ר' יצחק מדרבויטש ז"ל אבי הרה"צ הר"י יחיאל מיכל ז"ל מזלאטשוב (שידוע גדולתו של הר"י ז"ל הנ"ל שהבעש"ט ז"ל אמר עליו שיש לו נשמת הרשב"י וכו' וכו') ואז הי' סמוך לפטירתו ונכנס ר' שמחה אבי רבינו ז"ל אליו ואמר הר' יצחק ז"ל אליו "אזוי אז דוא ביסט שוין דא וועג איך שוין זיין" (כמובא שעד שלא נפטר הצדיק בא צדיק אחר) (וכוונתו הי' על רבינו ז"ל שהי' כבר במותו) ולא הבין ר' שמחה דיבורו ואמר לו מה אתם אומרים שאלך מפה. אמר לו לא. כך אמרתי "אז דיא ביסט שוין דא מייג איך שון גיין" ואמר לו איאה עס איז שון דאס אכטע מאל (היינו מהתינוקות הנ"ל)

Segment 3
HE:
והוא לא הבין כל הענין. והוכיח אז הר' יצחק הנ"ל לר' מיכל בנו ואמר לו "יאה האסט זיך שוין פאר וועמין ציא שעמין. האט פאר דעם בע"ב (והראה על ר' שמחה) מעגסט זיך שוין שעמין". ובין כך נפטר הר"י ז"ל, ור' מיכל בנו הוצרך אז ביום שאח"כ להניח תפילין ונתוודעו מהסופר שר"י ז"ל לקח מאתו הבתים של התפילין שלשים יום קודם ומלא אותם כל יום עם דמעות (להניח שם אותו כי תפילין הם מוחין הדמעות הם מותרי מוחין) ואז בעת הפטירה נתעורר ר' מיכל ז"ל מאד ואמר אז לפני כל האנשים בבכי' שמא איהר זענט עדות אנן דער טמט"י (היות שהי' מונח לפניהם) ונוז איין עדות אז איך גיזעגין מיך ?? דעם יצה"ר. מער האב איך מנט איהם קיין געשעפט ניטי והי' אז התעוררות גדול ולאחר היתה ההנחת תפילין בהתעוררות גדול ומכל זה נתעורר ר' שמחה מאד מאד ואח"כ נסע ובא לביתו ואז נתעברה אשתו מרת פיגה עם רבינו ז"ל.