bereishit 1/19
Source: https://ajew.org/reader/bereishit/1/19

Segment 1
HE:
מה שאברהם תיקן שחרית היה תיקון לכל העולם, כי גם קודמיו התפללו כבר

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה׳"

(יט, כז)

הָיוּ כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, אֲבָל לֹא עָסְקוּ בְּתִקּוּן הָעוֹלָם לְגַלּוֹת אֱלֹקוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַזֶּה כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁהוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁעָסַק בְּתִקּוּן הַצִּמְצוּמִים בְּאֹפֶן שֶׁיִּגְלֶה אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וְכוּ׳. עַד שֶׁגִּלָּה מַלְכוּתוֹ לַכֹּל. כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רש״י עַל פָּסוּק ה׳ אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ, שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה נִקְרָא כִּי אִם אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, רַק עַל יְדֵי אַבְרָהָם נִקְרָא וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ. כִּי הוּא גִּלָּה אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם.

וְעַל כֵּן הִתְחִיל אַבְרָהָם בְּתִקּוּן הַתְּפִלָּה, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהוּא תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁאָז נִמְשָׁכִין כָּל תִּקּוּנֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהֵם עֲלִיַּת כָּל הָעוֹלָמוֹת וְכוּ׳ כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת.

וְעִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁתִּקֵּן אַבְרָהָם וְכֵן כָּל הָאָבוֹת הָיָה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם. כִּי בְּוַדַּאי גַּם הַצַּדִּיקִים הַקַּדְמוֹנִים נֹחַ וּמְתוּשֶׁלַח וְשֵׁם וְעֵבֶר וְכוּ׳ עָסְקוּ בַּתְּפִלָּה, אֲבָל לֹא הִמְשִׁיכוּ תִּקּוּן הַתְּפִלָּה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם. וְאַבְרָהָם הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁגִּלָּה מַלְכוּתוֹ לְכָל הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עִקַּר הִתְגַּלּוּת הַמַּלְכוּת כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם. וְעַל כֵּן הִתְחִיל בְּתִקּוּן הַתְּפִלָּה וְתִקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי כָּל תִּקּוּנֵי הַתְּפִלָּה שֶׁבְּשַׁחֲרִית שֶׁאָז עִקַּר תִּקּוּן הַתְּפִלָּה בְּכָל תִּקּוּנֶיהָ כַּמּוּבָן בַּכַּוָּנוֹת. כִּי אָז נִמְשָׁכִין הַמֹּחִין בְּכָל הַתִּקּוּנִים לְכָל הַזּוֹכִים לָזֶה בַּעֲבוֹדָתָם.

(הלכות מנחה הלכה ז׳ אות פ״ב)

EN:
Avraham’s institution of the morning prayer was a rectification for the entire world, for his predecessors, too, had already prayed.

“And Avraham arose early in the morning to the place where he had stood before God.”

(19:27)

There were several great righteous people, but they did not engage in rectifying the world to reveal His Godliness and kingship in this physical world as did Avraham our forefather. He was the first to engage in rectifying the contractions in such a way that His light, blessed be He, would be revealed gradually and in measure, etc., until he revealed His kingship to all. As Rashi explained concerning the verse, “God, the God of the heavens and the God of the earth”: at first He was called only the God of the heavens; only through Avraham was He called “and the God of the earth,” for he revealed His Godliness in the world.

And therefore Avraham began rectifying prayer, for the principal revelation of His kingship, blessed be He, is through prayer, as mentioned above. And he instituted the morning prayer, when all the rectifications of prayer are drawn down, which are the ascent of all the worlds, etc., as explained in the mystical intentions.

And the principal rectification that Avraham—and likewise all the forefathers—instituted was for the world. For certainly the earlier righteous people, Noach, Misooshelach, Shaim and Aiver, etc., also engaged in prayer. But they did not draw the rectification of prayer down to all who enter the world, to reveal His kingship in the world. And Avraham was the first to reveal His kingship to the entire world, which is the principal revelation of kingship, for there is no king without a people. And therefore he began rectifying prayer and instituted the morning prayer, which is the aspect of the revelation of His light, blessed be He, through all the rectifications of prayer within the morning service. Then is the principal rectification of prayer with all its rectifications, as understood from the mystical intentions. For then the mochin—the spiritual mental powers—are drawn down with all the rectifications to all who merit this through their service.

(Halachos of Minchuh [Afternoon Prayer], Halacha 7, item 82)

Segment 2
HE:
אברהם תיקן שחרית, שעיקר כבוד הקב״ה הוא הבקשות, יותר מהשבחים, שבבקשות מפרסמים שהוא משגיח בבריאה ומשנה הטבע לפי מה שמבקשים ממנו

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה׳"

(יט, כז)

עִקַּר כְּבוֹד ה׳ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה דַּיְקָא, עַל יְדֵי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וּמְבַקְּשִׁין מֵה׳ יִתְבָּרַךְ כָּל צְרָכָיו כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳קְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי׳, כִּי זֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ. וְעַל כֵּן תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גָּבֹהַּ מְאֹד וְיָקָר מִכָּל סֵדֶר הַתְּפִלָּה כַּמּוּבָן בַּכַּוָּנוֹת.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי כָּל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִרְכַּת הַמְּאוֹרוֹת מַגְדִּילִין כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וּמוֹדִיעִין שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּבָרָא הַכֹּל לִכְבוֹדוֹ, אַף עַל פִּי כֵן עִקַּר שְׁלֵמוּת הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ בְּיוֹתֵר הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, שֶׁבָּזֶה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין עַל צְרָכָיו, בָּזֶה מוֹדִים שֶׁה׳ יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עוֹלָמוֹ וּמַשְׁגִּיחַ בִּפְרָטִיּוּת עַל כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע, וְנָתַן לָנוּ כֹּחַ וּרְשׁוּת לְרַצּוֹתוֹ וּלְפַיְּסוֹ בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, עַד שֶׁיָּשׁוּב מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים לְבַטֵּל כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁאֵינָם טוֹבִים וּלְמַלְּאוֹת כָּל מַחְסוֹרֵנוּ. וְזֶהוּ עִקַּר כְּבוֹדוֹ בִּשְׁלֵמוּת.

כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין מוֹדִיעִין וּמְפַרְסְמִין זֹאת, עֲדַיִן לֹא נִתְגַּלָּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמוֹדִים שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאֹד וּבוֹרֵא הַכֹּל כוּ׳, שֶׁכָּל זֶה הוּא הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ בְּוַדַּאי. אֲבָל עֲדַיִן לֹא הוֹדִיעוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁמַּשְׁגִּיחַ גַּם עַתָּה בְּעוֹלָמוֹ וְשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם מַרְבִּים בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת כְּבוֹדוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא הַכֹּל. כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ (סימן צז לקוטי חלק א) שֶׁעִקַּר הַבְּרִיאָה הָיְתָה שֶׁצָּפָה שֶׁיְּקַבֵּל שַׁעֲשׁוּעִים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּמְשְׁלוּ בִּתְפִלּוֹתֵיהֶם וְכוּ׳ עַיֵּן שָׁם.

כִּי זֶהוּ עִקַּר הַכָּבוֹד שֶׁמְּקַבֵּל מֵהָאָדָם דַּיְקָא שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא הַכֹּל כַּנַּ״ל. הַיְנוּ מַה שֶׁבִּגְדֻלַּת נִפְלְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים בָּרָא בְּרִיאָה כָּזֹאת שֶׁהוּא הָאָדָם הַבַּעַל בְּחִירָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לִמְשֹׁל בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּנְהִיג הָעוֹלָם כִּרְצוֹנוֹ. שֶׁכָּל זֶה רָחוֹק בְּוַדַּאי מְאֹד מְאֹד מִשֵּׂכֶל אֱנוֹשִׁי, אֲבָל הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו, הֵן הֵן נוֹרְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים.

כִּי עִקַּר הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא כְּשֶׁאָנוּ מוֹדִים עַל כָּל הַדְּבָרִים הָרְחוֹקִים מִדַּעְתֵּנוּ מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס הָעִנְיָן הַזֶּה בְּדַעַת אֱנוֹשִׁי כְּלָל, וְאַף עַל פִּי כֵן אָנוּ מַאֲמִינִים בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר מַחְשְׁבוֹתָיו וּדְרָכָיו שָׂגְבוּ וְגָבְהוּ מְאֹד מְאֹד מִדַּעְתֵּנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם וְכוּ׳. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעַל ה׳ יִתְבָּרַךְ בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה קֻשְׁיוֹת, כִּי אִם לֹא כֵן יִהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם דַּעְתּוֹ כְּדַעְתֵּנוּ עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן עִקַּר הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה רוֹאִין נִפְלְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים בְּיוֹתֵר.

וְזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַתְּפִלָּה גִּלּוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְהָרִאשׁוֹן הָיָה אַבְרָהָם שֶׁיָּגַע וְטָרַח בַּעֲבוֹדָתוֹ מְאֹד וְשִׁבֵּר וּבִטֵּל כָּל תַּאֲווֹתָיו וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִילוֹ יִתְבָּרַךְ כָּל יָמָיו, וְהִרְבָּה בַּתְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מְאֹד עַד שֶׁהִמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם וְתִקֵּן לָנוּ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית.

וְכֵן אַחַר כָּךְ בָּא יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְתִקְּנוּ יוֹתֵר תְּפִלַּת מִנְחָה וּמַעֲרִיב. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁאַחֲרֵיהֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כֻּלָּם הָלְכוּ בְּדַרְכֵיהֶם וְחִזְּקוּ אוֹתָנוּ לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, וְאָנוּ צְרִיכִים לְבַטֵּל דַּעְתֵּנוּ הַפְּחוּתָה וְהַחֲסֵרָה מְאֹד וְלֵילֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ לְהַרְבּוֹת בַּתְּפִלָּה עַל כָּל דָּבָר וּלְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיָדֵינוּ לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ לַהֲפֹךְ דַּעְתּוֹ מִדִּין לְרַחֲמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כָּל זֶה, אַף עַל פִּי כֵן הָאֱמֶת הוּא כֵּן. וְזֶה עִקַּר הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ״ל וְעַל כֵּן עִקַּר שְׁלֵמוּת הַכָּבוֹד הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה.

(הלכות תפלת המנחה הלכה ו׳)

EN:
Avraham instituted the morning prayer because the principal honor of the Holy One, blessed be He, is the requests, more than the praises: through requests it is made known that He watches over creation and changes nature according to what is requested of Him.

“And Avraham arose early in the morning to the place where he had stood before God.”

(19:27)

The principal, greatest honor of God, blessed be He, comes precisely through prayer: through praying and requesting from God, blessed be He, all one’s needs, everything one lacks physically and spiritually. As it is written, “Call upon Me on the day of distress; I will deliver you, and you will honor Me,” for this is His principal honor. And therefore the prayer of the Eighteen Benedictions is very lofty and more precious than the entire order of prayer, as understood from the mystical intentions.

For although through all the verses of song and the blessing of the luminaries His honor, blessed be He, is magnified, and it is made known that He, blessed be He, is unique in His world and created everything for His honor, nevertheless the principal, fullest magnification of His honor comes through prayer. For through praying for one’s needs, one thereby acknowledges that God, blessed be He, conducts His world and watches individually over everything in the world; that it is in His power to change nature; and that He gave us the power and permission to win His favor and appease Him through prayer and supplications, until He turns from the attribute of judgment to the attribute of mercy, to annul all the decrees that are not good and fulfill everything we lack. And this is His principal honor in its fullness.

For as long as this is not made known and publicized, His honor, blessed be He, has still not been fully revealed. For although He is praised and glorified, and it is acknowledged that He, blessed be He, is very great and creates everything, etc.—all of which certainly magnifies His honor—nevertheless it has still not been made known explicitly that He watches over His world even now and that He annuls His will before the will of Yisrael when they increase prayer and supplications. This is the principal fullness of His honor, for which He created everything. As explained in the teaching “God, do not be silent” (Likutay, Part 1, teaching 97), the principal purpose of creation was that He foresaw that He would receive delights from Yisrael, who would rule through their prayers, etc.; see there.

For this is the principal honor that He receives specifically from the human being, for which He created everything, as above: namely, that through the greatness of His mighty wonders He created such a creature—the human being who possesses free choice—who has the power to rule over Him, blessed be He, so that He conducts the world according to that person’s will. All this is certainly exceedingly, exceedingly remote from human understanding; but these, these are His mighty deeds, these, these are His tremendous awe-inspiring deeds.

For the principal magnification of His honor, blessed be He, is when we acknowledge all the matters that are exceedingly remote from our understanding: it is utterly impossible to bring this matter within human understanding. Nevertheless, we believe in His greatness, blessed be He, whose thoughts and ways are exceedingly, exceedingly exalted and elevated beyond our understanding. As it is written, “For as the heavens are higher than the earth, so My ways are higher than your ways, and My thoughts than your thoughts,” etc. And as our master, teacher and rebbe of blessed memory wrote, questions must necessarily be difficult concerning God, blessed be He; for otherwise His understanding would, God forbid, be like our understanding; see there. And therefore His honor is principally magnified through prayer, through which His mighty wonders are seen to the greatest degree.

And this path of prayer was revealed to us by our forefathers. The first was Avraham, who labored and exerted himself greatly in his service, broke and annulled all his desires, and devoted his life to Him, blessed be He, all his days; and he greatly increased prayer and supplications until he drew the path of prayer into the world and instituted the morning prayer for us.

And likewise afterward Yitzchak and Yaakov came and instituted further the afternoon and evening prayers. And likewise all the true righteous people after them, until this day, all walked in their ways and strengthened us to increase prayer and supplications. And we must annul our exceedingly inferior and deficient understanding, walk in the ways of our forefathers and teachers, increase prayer about everything, and believe that it is in our power to prevail over Him, blessed be He, to turn His disposition from judgment to mercy. Although it is impossible to understand all this, nevertheless this is the truth. And this is the principal magnification of His honor in its fullness, as above; and therefore the principal fullness of honor is through prayer.

(Halachos of Tifilas HaMinchuh [The Afternoon Prayer], Halacha 6)

Segment 3
HE:
עו.

שספירת המלכות היא הספירה הראשונה מלמטה והיא הפתח להעלות לשאר הספירות, והיא נקראת פתח ושער. כמ״ש בזוה״ק פרשת בראשית (דף נ״א ע״א):

מאן דעאל למלכא, לא עאל אלא מההיא קרתא קדישא, נטיל ארחא למלכא, דארחא מהכא אתתקן, הדא הוא דכתיב (תהלים קיח כ) זה השער ליהו״ה צדיקים יבואו בו. כל שליחותא דבעי מלכא, מבי מטרוניתא נפקא.

ע״כ. ועוד טובא.

EN:
76.

For the divine emanation of kingship is the first emanation from below, and it is the entrance for ascent to the remaining emanations; it is called an entrance and a gate. As it is written in the holy Zohar, the section Beraishis (folio 51a):

One who enters to the King enters only from that holy city; he takes the way to the King, for the way is prepared from here. This is what is written (Tehillim 118:20): ‘This is the gate to the Lord; the righteous shall enter through it.’ Every mission that the King desires goes forth from the house of the Matron.

End of quotation. And there is much more.

Segment 4
HE:
עז. ועי׳ גם להלן בפרשת כי תשא בפסוק "ומשרתו יהושע בן נון נער" וגו׳.

EN:
77. And see also below in Parshas Kee Sisa, on the verse “and his attendant Yehoshua son of Noon, a youth,” etc.

Segment 5
HE:
עח. בגמרא ברכות דף כ״ו ע״ב: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפילה.

EN:
78. In the Gemara, Berachos, folio 26b: Avraham instituted the morning prayer, as it says, “And Avraham arose early in the morning to the place where he had stood”; and standing means nothing other than prayer.

Segment 6
HE:
עט. בגמרא ברכות דף כ״ו ע״ב: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפילה.

EN:
79. In the Gemara, Berachos, folio 26b: Avraham instituted the morning prayer, as it says, “And Avraham arose early in the morning to the place where he had stood”; and standing means nothing other than prayer.

Segment 7
HE:
פ. וראה עוד להלן בפסוק ׳ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה׳

EN:
80. And see further below, at the verse ‘And Avraham called the name of that place: God will see.’

Segment 8
HE:
פא. וכן הנצי״ב מוולוזין ז״ל בהעמק דבר (סוף פרשת וירא) כתב: וזכה אברהם במעשה זו שישיגו בניו גדלת הנפש למסור עצמם ברצון בשביל קדוש יתברך, ואמר ה׳ שיהיה רבוי זה בשני אופנים, הא׳ ככוכבי השמים. הן המה גדולי הדעת שהמה מזהירים בדורם ככוכבי שמים וגם מזכים את הרבים במה שהם נמסרים ונהרגים על קה״ש. והב׳ וכחול אשר על שפת הים. הן המה המון העם כשמגיעים לקה״ש מוסרים עצמם בטוב לב. ע״כ.

EN:
81. And likewise the Netziv of Volozhin, of blessed memory, wrote in HaAmek Davar (at the end of Parshas Vayairuh): And through this deed Avraham merited that his children should attain greatness of soul, to give themselves up willingly for the sake of sanctification [of God], blessed be He. And God said that this multiplication would be in two manners: the first, ‘like the stars of the heavens.’ These are the great in understanding, who shine in their generation like the stars of heaven and also bring merit to the multitude through their being surrendered and killed for the sanctification of God's Name. And the second, ‘like the sand upon the shore of the sea.’ These are the masses of the people, who, when faced with the sanctification of God's Name, give themselves up with a good heart. End of quotation.