Binyamin - פרק ו - משנה ו
פרק ו - משנה ו
Source: https://ajew.org/reader/binyamin/1/105

Segment 1
HE:
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקִנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתוֹרָה נִקִנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקִדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְּרָא, בְּמִשְׁנָה, בִּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ; בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט.

Segment 2
HE:
שִׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךָ אַפַּיִם, בְּלֵב טוב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶתּ מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכּוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,

Segment 3
HE:
וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עֵל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי: א.

Segment 4
HE:
צריך להבין במה גדולה תורה יותר מהמלכות ומהכהונה והרי דברים שונים הם, ולא שייך לומר זה גדול מזה אלא בדבר שהוא דומה, וכאן כל דבר בפני עצמו עומד? ב. ועוד קשה לכאורה הרי כתר מלכות וכתר כהונה לא כל אחד יכול להשיג אלא יחידי סגולה ואילו תורה עומדת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, א''כ גדולים שתי כתרים אלו מכתר תורה, שהרי הם קשי השגה הרבה יותר מהתורה שהיא נחלת הכלל? ונראה לתרץ בס''ד:

Segment 5
HE:
על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים, עבודה כנגד הכהונה שהיא עבודת הכהנים והלווים בבית המקדש, וכיום כנגד התפילה. גמילות חסדים כנגד כתר מלכות, שהרי תפקיד המלך לכלכל ולדאוג לנתיניו ולעמו. וכתר תורה כפשוטו כנגד העמוד השלישי. שתי הדברים עבודה וגמ''ח תלויים בתורה. ללא לימוד התורה אי אפשר לקיים גמילות חסד כראוי שאין יודעים למי זכות הקדימה ומהי העדפה הנכונה. וכו'. ועוד יש לומר ע''פ הפסוק ''יקרה היא מפנינים'' ''יקרה תורה יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

Segment 6
HE:
מכאן אמרו חז''ל ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכן לגבי מלכות, כ''ש ''ואת יראי ה' יכבד'' זה יהושפט מלך יהודה שהיה קם לכבוד תלמידי חכמים מחבקם ומנשקם ואומר רבי רבי מורי מורי. הרי לך שגדול כבוד התורה מכבוד המלכות. ולגבי הקושיה השנייה: יש לומר שאנו יכולים להעריך כמה שווה דבר מסויים בשתי דרכים: הראשון זה המחיר שלו בשוק, ככל שמחירו גבוה כך ערכו של החפץ רב. הדרך השנייה למדוד. את הערך של הדבר- על ידי התועלת שהוא מביא לבני האדם. ככל שזקוקים וצורכים יותר את הדבר כך ערכו חשוב יותר.

Segment 7
HE:
אם כן איך אפשר לשקול ערך של תורה לעומת כהונה ומלוכה? ע''י התועלת ונצחיות של העולם בדברים אלו, מלך הוא יחידי, כהונה גדולה ניתנה למשפחה אחת או לשבט אחד. אבל תורה היא יותר נפוצה וחיונית כ''ש ''ומלאה הארץ דעה את ה'''. ''וכל בנייך לימודי ה'''. בנוהג שבעולם אבנים טובות ומרגליות כיוון שאינם נחלת הכלל- מחירים יקר הערך, פחות מכך כסף וזהב הם יותר מצויים ולכן עולים פחות, פחות מכך כלי שש ומשי וריקמה, פחות מכך הלחם והמים והחלב שנצרכות הרבה יותר ובהתאם לכך מחירם שווה לכל נפש.

Segment 8
HE:
ויותר מכך האויר והחמצן שבלעדיו אין קיום לבריאה הרי הוא חינם אין כסף (גם זה לא מוחלט שהרי חכרות התשקורת גובות תשלום על זמן אוויר:) כך הערך של התורה ביחס לכהונה ולמלכות כיוון שהתורה הקדושה היא החמצן והיא הלחם והמים שבלעדיהם אין חיות וקיום לעולם עדיפה עשרות מונים על הכהונה והמלוכה. נמצינו למדים: יש הבדל בין קניינים גשמים לקניינים רוחניים: בקניינים הגשמים ככל שהחפץ נדיר יותר כך ערכו מאמיר ועולה ואינו נחלת הכלל.

Segment 9
HE:
וככל שהחפץ זמין ושכיח כך מחירו פחות, מלוכה וכהונה תלויים ביחוס ובשושלת לכן ערכם נמוך יותר מהתורה שהיא נחלת הכלל לא בשמיים היא ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאוד- בפיך ובלבבך, ולכן מעלתה גדולה יותר. המדרש שמואל מבאר שההבדל בין התורה לכהונה ולמלכות מתבטא בשתי דברים: בכמות ובאיכות, כמות שהרי התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואילו המלכות בשלושים והכהונה בעשרים וארבע דברים.

Segment 10
HE:
ובאיכות- שהכהונה והמלכות הן מעלות של שררה וחשיבות ואינן מעלות הטבועות בעצם נפש האדם שקנה אותן בעמלו, אלא הקב''ה הוא שזיכה לו את מעלות השררה והכבוד. לעומת מעלות התורה שניקנים ע''י עמל ויגיעה של האדם עצמו. יש עוד הבדל מהותי בין הכהונה והמלכות לתורה: כהן או מלך לאחר שרכש את אותן קניינים שבהן נקנית מלכותו או כהונתו, שוב אין לו צורך לחזור ולעשות קניין נוסף בהם, הרי הם בחזקתו עד אחרית ימיו. מה שאין כן בתורה שבה אדם מחוייב לעבודה יום יומית שעה שעה בכדי לשמור על הקנינים האלו.

Segment 11
HE:
וככל שיתמיד בהם כך ישיג שלימות גדולה יותר בתורה. ודוגמא לדבר: הגמרא בפסחים (דף סו ע''ב) אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו לומדים מהלל שהיה מקנטר את בני בתירה על שלא שמשו את שמעיה ואבטליון, לאחר מכן שאלוהו בהלכה ושכח. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, שקצף על פיקודי החיל, ונעלמה ממנו הלכות גיעולי כלים.

Segment 12
HE:
ועוד לומדים מכאן עפ''י דברי המהר''ל מפראג זיע''א שמעלת השכל עולה על מעלת הגוף, שהרי כהן גדול שלידתו והורתו הייתה בקדושה ובטהרה, ובזכות זה ירדה נשמה גדולה לעולם, עד שברבות הימים הפך להיות כהן גדול שנכנס לפניי ולפנים לבית קודשי הקדשים פעם בשנה. אם הכהן הזה לא לומד תורה, הרי שממזר שלידתו והורתו הייתה בעבירה ובטומאה והוא לומד ומתמיד ועמל בתורה, מעלתו גדולה יותר מאותו כהן. כלומר עדיפות המעלה השיכלית על פני המעלה הגופנית, עשרות מונים. ועתה נבוא לבאר בס''ד את הקניינים שבהם התורה נקנית: א. בתלמוד:

Segment 13
HE:
בנוטריקון תלמד וו, כלומר לימוד יסודי של שישה סדרי משנה שעל פיהם ידע ליישב את הגמרא ולתת טעמים לדברי התנאים והאמוראים הקדושים והיא הבסיס החשוב לכל התורה שבעל פה. ועוד כפי דברי הגמרא בברכות ליגמר איניש והדר לסבר, ע''י הגירסה יהיו המסכתות שגורות על לשונו, לימוד בבקיאות מסכתות רבות ואח''כ לעיין בצורה עמוקה יותר. כדאמרי אינשי תנו רבנן. קודם כל תנו (שנו ולמדו) ואח''כ הפכו להיות רבנן (בעלי השמועה) !! וכן תלמוד כפשוטו- תלמד, תורה אינה כשאר חכמות, מה שלומד ילד בכיתה א'.

Segment 14
HE:
אינו לומד בכיתה גבוהה יותר, מה שלמד הסטודנט לרפואה אינו חוזר ללימודים יסודיים אלו בהיותו רופא, אבל התורה הקדושה אינה כך, כמה שאדם לומד יותר רואה הוא כמה חסר עדיין. וידוע שכל מסכת בש''ס הקדוש מתחילה בדף ב לומר לך כמה שילמד עדיין לא התחיל, לא הגיע לאות אלף. על כן ילמד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכמו שאמר פעם גדול אחד ''צריך האדם לבלוע את כל התורה ושלא ירגישו שהוא בהריון''.

Segment 15
HE:
הגמרא בעירובין (דף נד) שצריך לחזור כל סוגיה לפחות ארבע פעמים ולהבין את הסוגיה לכל פרטיה וכלל זה לתפיסת והבנת הסוגיה ולא בשביל החזרה והזכירה. ולפום צערא אגרא. ב. בשמיעת האוזן: ישים אזנו כאפרכסת לשמוע דברי רבותיו וזאת מכמה טעמים: א. אפשר שאם יסיר אוזנו אפילו שעה אחת יאבד מרגליות יקרות. ב. שאם לא ישמע דיבור אחד יקלקל את כל הבנת העניין הנלמד תורתו נעשית קרעים קרעים ותלמודו לא מתקיים בידו. ג. יש בכח השמיעה לפעול הרבה יותר מאשר בקריאה בעלמא, רק ע''י שמיעת האוזן יכול להיות ממקבלי התורה וממעתיקי השמועה.

Segment 16
HE:
ד. עפ''י הגמרא בברכות שדרשה את הפסוק ''והיה אם שמוע תשמעו'' ופירושו אם תשמעו בישן, תשמעו גם בחדש. כלומר אדם שחוזר על תלמודו ועל דברים ישנים ששמע זוכה לחדש גם דברים חדשים. ה. עפ''י המדרש - אמר הקב''ה לישראל שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע, שכרתם את ''הנעשה'' במעשי העגל, ונשאר רק הנשמע, הה''ד ''שמעו דבר ה' בית יעקב'', ''והיה עקב תשמעון'', ''שמעו ותחי נפשיכם'' וכן אתה מוצא ביתרו שע''י השמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר, שנאמר ''וישמע יתרו''.

Segment 17
HE:
פירש אור החיים הקדוש זיע''א את הפסוק (דברים יא כז) ''את הברכה אשר תשמעו'', תלה הכתוב את הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה לפי שהשומע דברי אלוקים חיים התורה מטיבה נפשו ומיישרת אותו כי יש בה סם חיים'', עכ''ל, וידוע מרבותינו הקדושים שלשון שמיעה מתפרש לכמה גוונים: א. שמיעת האוזן. ב. הבנה, כ''ש כי שומע יוסף. ג. קכלה בלב כמו שנאמר שמע ישראל כלומר קבל והבן ישראל והדברים מתקבלים ומתיישבים על הלב כפי שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים. ומימלא שמיעת האוזן תגרום לכל המובנים האלה.

Segment 18
HE:
בספר מעלות התורה כתב רבי אברהם אחי הגר''א זיע''א שהשמיעה מוזכרת חמישים ושתיים פעם בתורה, וכן היראה נכפלה בחמישים ושתיים מקומות לומר לך שבחינה אחת להם. שתיהם שוברות את הקליפות. ולכן אנו מברכים לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר לפי שהשופר בא לירא ולהחריד אותנו ולשבר הקליפות ולכן העיקר הוא בשמיעה.

Segment 19
HE:
ומאידך אדם שמסיר חלילה אוזנו משמוע תורה, שהוא אומר והלא כבר שמעתי דברים אלו או מה רב פלוני יכול לחדש? והרי כבר הדברים ידועים ומוכרים, כשיעמוד בתפילה מידה כנגד מידה יאמר לו הקב''ה מה אתה כבר יכול לחדש בתפילה והלא כבר שמעתי תפילתך אתמול ושלשום ולפני שנה, א''כ הקב''ה מסיר אוזנו משמוע תפילתו של אותו אדם, והריבוי ''גם'' בא לרבות שלא רק תפילתו תועבה אלא גם תורתו. והכן. אמרו חז''ל שאין בית מדרש ללא חידוש, ואיזהו חכם? הלומד מכל אדם! ג. בעריכת שפתיים:

Segment 20
HE:
הגמרא בעירובין (דף נג ע''ב) מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר שראתה תלמיד אחד לומד בלחש בעטה בו. באמרה לא כך כתוב ''ערוכה בכל ושמורה''? אם ערוכה ברמ''ח איברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש ולאחר שלוש שנים שכח תלמודו. ועוד אומרת הגמרא אמר שמואל לרבי יהודה פתח פיך במקרא ובמשנה כדי שתתקיים בידך שנאמר ''כי חיים הם למוצאהם'' אל תקרי למוצאהם אלא למוציאים בפה.

Segment 21
HE:
כתב ''הפלא יועץ'' זיע''א בערך קול וז''ל הקול קול יעקב וגדלה מעלת קול התורה שהיא עולה ובוקעת רקיעין וחשוב מאוד לפני המקום הקורא בקול בשפה ברורה משמח אלוקים, וכמה שגו אותם הלומדים בגמגום או שמעיינים בספר וקולם לא ישמע מאבדים טובה הרבה והרי זה דומה למי שיכול להרוויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות, ואילו היה מה שמאבד לבד החרשנו, אבל דא עקא שמחסר לעשות נחת רוח ליוצרינו וגורם רעה לעצמו שמשכח תלמודו. עכ''ל.

Segment 22
HE:
לו חכמו ישכילו זאת שהלומד בקול ובחשק רב, עושה ומעשה וגורם לאחרים ללמוד תורה מתוך אש להבת שלהבת של קדושה והתלהבות ומקבל שכר כנגד כולם, ולהיפך אם לומד בפיו וקולו לא ישמע הרבה פעמים דבר זה גורם לרפיון בקרב חבריו הלומדים. מרן החפץ חיים זיע''א היה אומר: כשלומדים בהרהור הלב אז כל הסברות העקומות נראות כישרות ואין מבחינים מה אמת ומה לא, מה לקבל ומה לדחות.

Segment 23
HE:
מה שאין כן כשמוצאים בפה והקול נשמע בבית השם מתלבנים ומתבררים הדברים, ורמז לדבר מצאנו בפסוק ''כי אם לבינה תקרא'', כשאדם קורא ומוציא בפה יוכל להבין הדבר לאשורו וללמוד דבר מתוך דבר. וכן עצה זו מועילה לריכוז בלימוד. ללמוד עם חברותא ובקול רם ולפרש את העניין שלומד בשפה ולשון שמובנים לו כל פרטי הדברים שלמד. דעת תנא זה כך, ודעת זה כך, וטעמם הוא כך וכך, ורש''י הקדוש מפרש כך, ותוספות שיטתם כך, והטעם שתוס' חולקים וכו'. ועל כך נאמר חיים הם למוציאים בפה.

Segment 24
HE:
ובמשך הזמן מרגיש את נעימות ומתיקות התורה שלומד, וזו גם סגולה לאריכות ימים ושנים! ד. בבינת הלב: כתב רבי חיים מוולוזין זיע''א בקונטרס שאילתות שחידושי תורה נקרא כל מה שלמד יותר ומתבררים הדברים ומחוורים אצלו. כי כל זמן שמשתמש בהם מוצא בהם טעם, וזה אצלו חידוש תורה. ועיקר עסק התורה והצלחתה היא הבנת הסוגיה היטב לכל הפרטים ופרטי הפרטים ולצייר לעצמו את הדברים עד שיחדירם לליבו. כ''ש ''כתבם על לוח ליבך''. וכן היה אומר מרן החפץ חיים זיע''א בכל דבר שלומדים צריך לשאול מאי קמשמע לן ולמצוא את החידוש בכל דין.

Segment 25
HE:
הגאון הצדיק רבינו בן ציון אבא שאול זצוק''ל כתב שבאופן כללי יש ללמוד עיון לפני בקיאות כדי שיהיה תלמיד חכם, אדם שיש לו את מפתח העיון יוכל ללמוד כל דבר על בוריו בהבנה נכונה וסברה ישרה. וכמובן שכל תלמיד צריך להתייעץ עם תלמיד חכם שמכירו כדי שיורה לו שיטת הלימוד המתאימה לו ביותר, כי אם בעל הכשרון ילמד תמיד בשטחיות לא יהיה אף פעם תלמיד חכם. ומאידך גיסא מי שלא נברא עם כשרונות ורוצה לעיין בדברי התוספות ומהרש''א בעומק העיון מאבד זמן ולא תופס כלום.

Segment 26
HE:
ועל כך פרשו חז''ל את הפסוק ''יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה'' (דניאל ב) דווקא לחכמים היודעים לנצל את כשרונם אפשר לתת להם עוד שכל כי ינצלו אותו בצורה נכונה וטובה. יש להקפיד ללמוד את היסוד בהבנה טובה ובבהירות, וצריך לפרש כל מילה בפה מלא ולתרגם מעברית לעברית שאל''כ יתכן שהפירוש לא נכון ויקשה עליו להבחין בטעות. ואפילו דברים שנראים פשוטים. אין לדלג על שום דיבור ברש''י הקדוש או למהר בדבריו. הרי שזמנם של רש''י והתוספות היה יקר הרבה יותר משלנו ובכל זאת טרחו וכתבו את מה שכתבו.

Segment 27
HE:
אם כן איך אנחנו לא נטרח לקרוא והבין היטב את דבריהם? ואם מוצאים אות אחת מיותרת ברש''י או בתוס' סימן שלא הבננו כראוי. אם התוס' מביאים הקדמה לקושיה צריך להבין איך קשורה הקושיה להקדמה, שאם לא כן לא הייתה קושיה! כשלומד פירוש רש''י ותוספות יבין את דבריהם היטב ואם תוס' חולקים על פירוש רש''י צריך להבין איך רש''י הסביר אחרת, ומה יענה על ראיית התוספות, ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא. אלא ודאי שיטת רש''י כך, את הגמרא יסביר כך, ואם כן אין קושיה עליו.

Segment 28
HE:
ולעומת זאת מה יענו התוספות על שיטת רש''י, וכיצד יסבירו את הסוגייה שלא יקשה עליהם ממקום פלוני, וכו'. אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו ויאמר תנא מסייע לך לא יתקדם לעולם. כי רק ע''י שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה. ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת וידיעת כל דבר על בוריו, ולא ילמד רק כדי לדעת מה יצא בסך הכל במסקנה, מותר או אסור, אלא צריך לדעת גם את ניתוח הדברים (נלקט מתוך אור לציון). ה. באימה:

Segment 29
HE:
רש''י פירש באימה אימת שמים לכוון שלא יטעה, וכן פירש במדרש שמואל באימת שמים שהרי השכינה שרוייה כנגדו. כפי שכתבה הגמרא בברכות (דף ו) ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו? שנאמר ''בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך''. וכן כתב הגר''ח מוולוזי'ן זיע''א שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, א''כ צריך להרגיש אימת השכינה השורה במקום הלימוד.

Segment 30
HE:
וזה יתבטא בצורת הישיבה שלו, בלי לשים ידיים על השולחן וכדו', בצורת הלבוש שלו, שגם כשלומד בביתו צריך להיות לבוש בצורה צנועה ומכובדת. ידוע שתלמוד תורה שונה מכל לימוד חכמה אחר, כשהוא לומד את תורת האלוקים חייב להשקיע את כל כוחו ולהשתדל לדעת היטב מה שלמד, שאם לא כן עלול הוא להכשל בהמשך דרכו, לימוד תורה אינו קריאה בעלמא או עניין של מה בכך, ולכן מוכרח שתהיה יראת השם על פניו שלא יכשל בלימודו. כמו שנאמר ''כי היא חייך ואורך ימיך'' (דברים ל).

Segment 31
HE:
ונוסף לזה צריך שכל מה שלומד יהיה תפוס בידיו כדי שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין, ואף בעולם הזה שלא תצא תקלה מתחת ידו בחסרון של הלכה אחת או בידיעת התורה. ו. ביראה: אומרים בתפילת ערב שבת ''לפניו נעבוד ביראה ופחד'', האם באמת חשים יראה ופחד בשעת לימוד התורה והתפילה? הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זצוק''ל היה זועק על זה ואומר: אומרים בכניסה לבית הכנסת ובית המדרש ''ואני בחסדך אבוא ביתך ואשתחווה אל היכל קדשך ביראתך'' אם אין את הסיפא של הפסוק- ביראתך עדיף שלא יהיה גם הרישא - ואני אבוא.

Segment 32
HE:
ללמוד תורה אפשר רק אם יש יראת שמיים חזקה והמחשת הפסוק ''שיוויתי ה' לנגדי. תמיד''. ישנם אנשים הנכשלים בפירוש מאמר הגמרא ''אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'' ומקיימים את היפך הכוונה בזה, מושכים אותו לתוך בית המדרש בדברים בטלים, דיבור פוליטיקה ודברי הבל, ובזה מעסיקים ומחלישים את האחרים. העצה היחידה לכך היא- התרחק משכן רע. וידוע שהקב''ה ישתבח שמו ברא באדם יצר סקרנות כדי שימשך ללמוד דברים חידושים ופירושים וידיעות בתורה הקדושה, אבל דא עקא שאדם מנצל מידה זו להשיג ולהתעניין בחדשות, ופוליטיקת פנים וחו.

Segment 33
HE:
ץ, ובחירות, ומלכויות, ועוד מרעין בישין. ועל כך המליצו את המשנה באבות (פרק ד משנה י) רבי מאיר אומר הוי ממעט ''בעסק'' ועסוק בתורה, והלא עניין מצה ומריבה נקראים עסק כ''ש ''כי התעסקו עימו'' ומתי עסק כזה מתמעט? כשיעסוק בתורה! עוד בכלל של יראה מורא רבו כמורא שמיים. שלא ינהג ברבו קלות ראש חלילה, על כך אמרה הגמרא בשבת (דף ל ע''ב) כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה שנאמר ''שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר''.

Segment 34
HE:
ככל שיתבטל התלמיד יותר לפני רבו ויגיש במיעוט עצמו כלפי רבו כך תגדל יותר ההבנה שלו וההשגות בדברי רבו ויוכל לרדת לסוף דעתו. הגמרא במסכת בבא קמא (דף כ ע''ב) מספרת שרב חסדא שאל שאלה את רמי בר חמא בסוגיה זה נהנה וזה לא חסר אמר לו רמי בר חמא אחרי שתשמש אותי אומר לך, לקח רב חסדא את הסודר וכרך לו ורק אז השיב לו, וביאור העניין: כי בדבר שצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם התלמיד מאמין במעלת המלמד, שעל ידי כך אם לא יבין בראשונה יתלה הדבר בו ובחוסר יגיעתו.

Segment 35
HE:
אבל אם דברי המלמד קלים בעיניו ולא שווה לו לעמול עליהם הרי אם לא יבין יתלה הדבר ברבו ויתייאש מן הדבר. עוד בעניין היראה כדברי המשנה באבות אם אין יראה אין תורה ואים אין תורה אין יראה, כי ללא יראת שמיים לא פעל בתורתו, ולשווא צלל במים אדירים.

Segment 36
HE:
והוא שמשלו רבותינו ז''ל לאדון שאמר לעבדו העלה לי חיטים לעליית הגג, והעלה שאל אותו העלת גם קב חומטין (חומר משמר) ? אמר לו לא אמר לו האדון הלוואי ולא היית מעלה לי, מה שווים החיטים ללא החומר המשמר? יראת שמיים היא החומר המשמר את תורתו של אדם ללא יראה דומה כגיזבר שמסרו לו מפתחות של הבית ולא את מפתחות החצר, היאך יכנס לבית??!! אחת הדוגמאות ליראה בלימוד ולאהבת התורה באמת הוא שמירת סדרי הישיבה, זמני הסדרים והתפילות שהם מקודשים.

Segment 37
HE:
יש המאחרים לסדרים ודואגים לעצמם איך להסתדר עם האחראים עליהם, נניח שיצליחו ולהסתדר, אבל מה יאמרו להקב''ה ביום הדין? אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה! ז. בענווה: ידוע שהתורה נמשלה למים כדכתיב (בישעיה נה) ''הוי כל צמא לכו למים'', ולמה נמשלו דברי תורה למים? מפני שהמים לעולם עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כך התורה לא נמצאת בגבהי לבב ובגסי הרוח אלא בענווים, ככתוב ''ולשארית נחלתו'' אלו המשימים עצמם כשירים.

Segment 38
HE:
החיד''א זיע''א כתב שבדורינו אין צורך בענווה, אלא בהכרת האמת במיעוט ערכנו, אפילו מי שחננו הקב''ה בינה והשכל או בהצלחה אחרת צריך להכיר ולדעת שזוהי מתנה משמיים. ועוד שאם מישהו אחר היה מקבל את מה שהוא קיבל יתכן שהיה מתעלה יותר ממנו. נמצא שהוא לא ניצל את הכוחות שניתנו לו כראוי. וגם אם הוא תלמיד חכם ומוצלח ידע שבין הגדולים של הדור הקודם יחשב כקטן מאוד. ועוד שלפי ירידת הדורות אנו נחשבים כחור במחט סדקית לעומת דורות קודמים שליבם היה פתוח כאולם.

Segment 39
HE:
עיקר הענווה היא בחלק של המחשבה, צריך להגיע למצב שבעומק ליבו אינו מחשיב את עצמו כלל. בחלק המעשה צריך כל בן תורה שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות. ואחד מסימני הענווה הוא שלא יכנס לתוך דברי חברו ולא יפסיקו באמצע, וכן בעת לימוד התורה ינהג בענווה. וענווה אין פירושה שפלות ויאוש חלילה, ויחשוב שאין לו שום ערך ואין תועלת בו ובמעשיו, חלילה לו מלחשוב כך, ענווה פירושה שיאמין שכל מה שהשיג זו מתנת חינם. כתוב אחד אומר ''ויגבה ליבו בדרכי ה''' (דברי הימים ב יז).

Segment 40
HE:
ומאידך כתוב ''תועבת ה' כל גבה לב'' (משלי טז) ? נאמרו בזה כמה תירוצים: אחד מהם שזה חוזר על העבר וזה על העתיד. לגבי העבר אסור להתגאות ולהתרברב, והעושה זאת נקרא תועבה. אבל לגבי העתיד צריך את השמינית שבשמינית שבגאווה שלא יתייאש אלא יאמר חובתי לעשות ולפעול אם שקדתי מעט אשתדל לשקוד יותר, ולהתמיד יותר ולהשקיע יותר, והרגשה זו תתן לו מרץ וכח להמשיך הלאה. עוד סממן ממידת הענווה התבטלות לדברי רבותיו אפילו אומר לו על שמאל שהוא ימין וכו' צריך לבטל רצונו ודעתו מפני הגדולים ממנו. ע''י הענווה.

Segment 41
HE:
מסוגל ללמוד מכל אדם אפילו אנשים הקטנים מערכו, ואיזהו החכם? הלומד מכל אדם. הענווה מביאה למידת האמת שאדם מודה על האמת כפי שאמר רב דימי בשבת (דף סג ע'''ב) דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי. וכן נחמיה העמסוני שחזר בו מכל מה שדרש כיוון ''שנתקע'' בפסוק ''את ה' אלוקיך תירא''. שהיתה נר לרגליו (פסחים כב ע''ב). מעשה (תענית.

Segment 42
HE:
דף ז) בביתו של הקיסר שראתה את רבי יהושע בן חנניה ואמרה לו אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, אמר לה אביך היכן מניח את היין? אמרה לו בכלי חרס פשוט, אמר לה מאחר ואתם עשירים שימו את היין בכלים מפוארים, כלי כסף וזהב. לאחר שעשתה כן- החמיץ היין. קרא הקיסר לרבי יהושע ואמר לו למה יעצת לה כך? אמר לו כך אמרה לי ואני השבתי לה כמו שהיין משתמר בכלי מכוער אף תורה מתקיימת בי יותר מאילו הייתי נאה. מפני שאי אפשר לאדם נאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה. וכן אומרת הגמרא בפסחים (דף סו עב) כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.

Segment 43
HE:
ובמסכת סוטה (דף כא) אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ''והחכמה מאין תמצא'' מי שעושה עצמו כאין. וכן אנו סומכים בסוף התפילה ונפשי כעפר לכל תהיה פתח ליבי בתורתך, כי הא בהא תליא, ללא ענווה אין סייעתא דשמייא בפתיחת ליבו בתורה. ח. בשמחה: הפסוק אומר ''וגילו ברעדה'' דהיינו במקום גילה שם תהא רעדה. כפי שאומר הפסוק ''ישמח ישראל בעושיו'' שע''י השמחה נפתח הלב ומבין התורה.

Segment 44
HE:
הגמרא בשבת (דף ל ע''ב) מספרת על רבה שהיה אומר מילי דבדיחותא לפני השיעור ולאחר מכן יושב באימה ופותח בשיעור. כשם שבתפילה צריך להיות מחד בגילה על הזכיה שזוכה אדם לעמוד ולבקש מלפני המלך, מאידך גם רעדה צריכה להיות, בדחילו ורחימו. גם לימוד התורה הקדושה צריך לשלב בו שתי ניגודים אלו גילה ורעדה, מחד יראת שמיים כמו במעמד הר סיני. ומאידך בשמחה שהרי (תהילים יט, ט) ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'' שיודע כי שכרו איתו ופעולתו לפניו. המהר''ל מפראג זיע''א פירש שהשמחה מביאה את האדם לידי שלימות.

Segment 45
HE:
ואדם הנמצא במצב שלימות מסוגל לקבל את התורה שהיא שלימות אלוקית. לעומת זאת אם אדם שרוי בצער או בפחד חסרה לו השלימות ואין לו יכולת לקבל את את התורה. תורת ה' תמימה המביאה לשלימות האדם. אשרי עין שראתה את ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק''ל ואת השמחה הגדולה על שזכה ללמוד תורה קדושה, ובכל פעם שהיה קם מן הספר היה אומר בשמחה ''ברוך השם זכינו ללמוד''. ולא רק אמר בפיו אלא הרגישו שהוא חש זאת ברמ''ח איברים ושס''ה גידים. כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זיע''א בספרו הזך והבהיר ''אור לציון'' בערך שמחה:

Segment 46
HE:
כמה צריך כל בן תורה שזוכה לשקוד על דלתות התורה לשמוח ולרקוד משמחה, שאין יותר אושר בעולם מלהיות בארבע אמות של הלכה. וצריך בן תורה לשמוח בכל מצב, אפילו לא הבין מה שלמד או שלמד רק מעט צריך לשמוח כמוצא שלל רב. שכן כל תיבה בתורה אין ערוך לשכרה, ותורת ה' תמימה משיבת נפש, וכן אמרו משמו של האר''י ז''ל זיע''א שכל ההשגות שזכה להשיג בתורת הנגלה והנסתר בזכות השמחה שהיה שרוי בה תדיר שמחה שגורמת להשראת שכינה. כתוב בספר אגלי טל בהקדמה וז''ל:

Segment 47
HE:
זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בעניין לימוד התורה הקדושה ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זו היא עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימוד ואז דברי תורה נקבעין בליבו ובדמו ומאחר שנהנה בדברי תורה נעשה דבוק לתורה.

Segment 48
HE:
ובזוהר הקדוש כתב שבין יצה''ר ובין יצה''ט אין מתגדלים אלא מתוך שמחה, יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה וכו' עכ''ל. כתב הלבוש (או''ח סימן מז) שצריך ללמוד תורה בשמחה בהנאה ובשעשוע וצריך האדם להיזהר להראות שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על הנאותיו. ובזה מפורש מה שאמרו בגמרא מסכת נדרים (דף פא) על שלא ברכו בתורה תחילה.

Segment 49
HE:
וכן כתב הגאון רבינו זלמן בעל התניא זיע''א בהלכות תלמוד תורה (סימן מז) ולכך יראה כל אדם שתהיה כלי חמדתו של הקב''ה שמשתעשע בה בכל יום ויום חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מכל הנאות שבעולם''וזה מורה שעסק בתורה לשמה, עכ''ל. ט. בטהרה: הטהרה נחלקת לשתיים, טהרת הגוף וטהרת הנפש. בטהרת הנפש צריך להתרחק מכל מונע ומעכב בעבודת השם כגון שמיעת הרדיו וראיית המכשיר הטמא וקריאת עיתונים אפילו כאלה שקוראים לעצמם חרדים, שומר נפשו ירחק מכל אלה כבורח מפני הנחש, ועל כך המליצו חז''ל מדבר סקר תרחק.

Segment 50
HE:
גדר נוסף הוא שמירת העיניים שהזהיר בזה זוכה להבין ולכוון לאמיתתה של תורה. וכן שמירת האוזניים שלא לשמוע לשון הרע וליצנות שמורידים את השאיפה ליראת שמיים. והדבר השני בטהרת הגוף שמעכבת את הלימוד והתפילה, שלא תמצא צואד בגופו לאחר שמסתדר בבית הכסא צריך לשטוף עצמו במים מפני שקינוח בנייר לא מועיל כלל, אדרבא הוא מורח ומייבש את הצואה על גופו, וכן הנוגע בצואת החוטם או האוזן צריך ליטול ידיו שאם לא כן מסתכן וגורם לשכחת תורתו. וצריך לכוון שיהיה גופו נקי ובריא לעבודת הבורא. י. בשימוש חכמים:

Segment 51
HE:
כפשוטו, לשמש את התלמיד חכם בזמנו הפנוי (לא על חשבון תורתו) וע''י זה ילמד הנהגה נכונה ודעת תורה מהחכם, כמו שמצינו באלישע הנביא אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא למד לא נאמר אלא יצק. וגם שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, וע''י דרך ארץ שלומד מהחכם באכילה, בדיבור, בהתייחסות לכל פונה ולכל בעיה, ודרך ארץ קדמה לתורה. הגמרא במגילה מספרת שלא היו יודעים רבנן פירוש למילים מסויימת כגון סלסלה ותרוממך, לטאטא במטאטה, חלגלוגות וכו' ואמרה להם המשרתת של רבינו הקדוש.

Segment 52
HE:
ומהיכן ידעה מה שלא ידעו רבנן? מזה שהייתה משמשת בבית רבי יהודה הנשיא ומסתמא שמעה שם מושגים והלכות והליכות בבית שזכה לתורה ולגדולה כאחת. וכן תלמיד המשמש והקרוב לרבו מתברך בהרבה ברכות שנאמר תיכף לתלמיד חכם ברכה. ואין דומה תא חזי לתא שמע. כאשר מתבונן ולמד מהחכם איך מתנהג בכל מיני מצבים בחיי עולם ובחיי שעה ע''י זה יודע איך לקיים מצוות ולדקדק בהן. מעלה נוספת בשימושה של תורה הוא ללמוד גמרא עם תלמידי חכמים, שאין לך מידה גדולה מזו לתר. ץ ולהקשות, להבין סברת טעמי המשנה, ומעמי איסור והיתר, החיוב, והפטור.

Segment 53
HE:
הגמרא בברכות (דף מז ע''ב) מבארת מי נקרא עם הארץ: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ופרש רש''י שלא שימש ת''ח היא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי המשנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך. ידיעת הגמרא וסברותיה והפלפול בה היא שימוש תלמידי חכמים. את גודל מעלת שימושה של תורה ואת הסייעתא דשמייא שזוכה האדם ע''י כך אפשר ללמוד מיהושע בן נון, שזכה להנהיג את ישראל לאחר משה, בכח זכות שימושה של תורה. כ''ש (שמות לג, יא) ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל''.

Segment 54
HE:
התורה מדגישה את העובדה שיהושע בן נון לא מש מאוהלה של תורה, ועוד שכינתה אותו נער כלומר שעושה שירות של נער. למרות שלא היה תלמיד חכם גדול בכ''ז זכה בהשתדלותו בשימוש התורה, שלא הניח למשה רבו אפילו שעה אחת, שלא שימש אותו. וכתב המדרש רבה וז''ל: ''יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד את שכרו, '', עכ''ל.

Segment 55
HE:
ופרשו בעלי המוסר שאהבת יהושע את התורה הייתה כה גדולה שהיה דואג לא רק לתורתו אלא גם לאחרים שיהיה להם נח ללמוד אצל משה רבינו, עליו נאמר: ''נוצר תאנה יאכל פריה''. יא. בדקדוק חברים: שתי פירושים בזה: הראשון שידקדק בבחירת חבריו, כפי שאמר התנא באבות ''וקנה לך חבר'', ודווקא עם חברים יראים ושלמים שילמד מהם. ועל ידם יזכה להגיע לדרגות בעבודת השם, כמו שאמר החכם באדם ''הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע''. וכן אמר דוד המלך ע''ה (תהילים קיט, סג) ''חבר אני לכל אשר יראוך''.

Segment 56
HE:
ויברח כמפני האש מאותם הנמצאים בישיבה ואוהבים לדבר בדברים בטלים בזמן הלימוד. שמי שאוהב ללמוד זה אוהב ה' ובו צריך להדבק, ואילו מי שאוהב להפריע באמצע הלימוד הרי זה ממרא פי ה', רח''ל. והפירוש השני - לימוד בחבורה. הגמרא בתענית דורשת על הפסוק ''חרב אל הבדים ונואלו'', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד.

Segment 57
HE:
חרב בהיפוך אותיות חבר, כלומר יש חברותא טוב שאפשר ללמוד ממנו, ויש חבר רע שהוא בבחינת חרב שמקצר ימים רח''ל, חבר רע גוזל את זמנו של השני ומונע ממנו ללמוד תורה שהיא מאריכה ימים! ישתדל ללמוד עד כמה שאפשר בחבורה. אומר הפלא יועץ עדיף ללמוד עם הרבים תהילים מאשר ללמוד יחיד נגעים ואוהלות. ועוד שבזכות הרבים זוכה לדברים הרבה: ''אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו''.

Segment 58
HE:
וכן אמר דהע''ה (תהילים כה, יט) ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'', בזכות מה פדה הקב''ה נפשי מכל הקמים עליי? בזכות שהייתי לומד תורה ברבים. יב. בפלפול התלמידים: הגמרא בתענית (דף ז) אומרת הרבה למדתי מרבותיי והרבה מחבריי ומתלמידי יותר מכולם, מתוך שאלות התלמידים מחדדים את הרב ומוסיפים על חכמתו. הגמרא במסכת תמורה (דף טז) אומרת על הפסוק ''רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'''. ופירש רש''י בשעה שהולך התלמיד אצל רבו ואומר לו למדני תורה - אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'.

Segment 59
HE:
שאף אם הרב צריך עדיין לימוד- מלמדו הקב''ה. ואם אין הרב מלמדו- ''עשיר ורש נפשגו עושה כולם ה''' (משלי כב, ב) מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש לזה עושהו חכם. וכיון שצריך הרב לבנות את השיעור, דהיינו באיזה צורה ובאיזה סדר למסור את הדברים, מה להקדים ומה לאחר, ומה לא לומר כלל, ולשים דגש במקומות הצריכים לכך, דבר זה מצריך את הרב להקדיש זמן ומחשבה אפילו יותר מהכנת גוף הדברים בכדי שיהיו ערבים על שומעיהם וע''י כך בונה הרב את עצמו למסור שיעורים ברורים ונקיים מכל פסולת כסולת המנופה ב יג' נפה.

Segment 60
HE:
הגמרא במסכת תענית (דף ז) אומרת למה נמשלו דברי תורה לעץ שנאמר ''עץ חיים היא למחזיקים בה'' לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים, רש''י פירש ששואלים כל שעה והרב צריך להיות מוכן לענות להם, כמו שנאמר ומתלמידי יותר מכולם. הגמרא במסכת נדה (דף יד ע''ב) שואלת היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ורבי חמא בר ביסא סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה.

Segment 61
HE:
כלומר רבי יוסי היה רבו של רבינו הקדוש בבחרותו והיה גדול יותר, אבל בזקנותו התחכם רבינו הקדוש יותר מרבו מחמת התלמידים שע''י ריבוי השאלות נעשו שמועותיו מחודדות יותר. יג. בישוב: שתי פירושים לכך: ישוב מלשון ישיבה, מרבה ישיבה מרבה חכמה, התמדה בלימוד היא היסוד החשוב שבתורה, ומתמיד הוא אחד שמנצל שישים דקות בשעה. לא לקום מהכיסא אלא לצורך גבוה את כל הסידורים והעניינים לעשות לפני שעות הלימוד או בהפסקה, שלשם כך נועדה.

Segment 62
HE:
לפעמים בהשקפה ראשונה נראה שלומדים כמה שעות אבל אם יעשה חשבון מדוייק יראה שלא ניצל אפילו שליש מהזמן כי מבזבז את הזמן על מציאת ספרים וסידור השולחן ותה וקפה ושיחות על דא ועל הא. וכל זה בא מחמת שלא טעם עדיין טעמה של תורה. אבל מי שטעם ממילא לא תכבד עליו עבודת השם וכאדם הצמא מאוד למים. והדרך להגיע לזה היא לשקוד בתורה בעמל, בחשק ולימוד תמידי של מוסר שעל ידו נדבקים בתורה.

Segment 63
HE:
הפירוש השני של ישוב הוא ישוב הדעת, כמאמר הגמרא במגילה (דף כח ע''ב) שמעתתא בעי צילותא וכפי שאמר אביי אם אמרה לי אימי להדליק לה האש -אותו יום איני יכול ללמוד ולחדש בתורה, מפני שלימוד התורה מצריך ריכוז מריבי, ופירוש הדברים לא שלא היה למד כלל אותו יום, אלא שלא היה מרוכז בכל מאת האחוזים בלימוד מפני טרדה זעירה כזו. והבן. והדבר פשוט הוא מפני שהתורה הקדושה היא חכמה אלוקית, ולא דומה כלל לשאר חכמות.

Segment 64
HE:
הגמרא בברכות שואלת גמרא גמור זמורתא תהא? וכי לימוד התורה הוא לימוד של שיר או זמר? צריך אדם להתפלל על כך ולברוח מפיזור הנפש ומשאר טרדות, ובשעה שעוסק בתורה ישליך על ה' יהבו ויפנה ליבו משאר טרדות ובעיות. אמר פעם מרן הסטייפלר זיע''א שהיו לו את כל הנתונים להיות עם הארץ מדאורייתא, כל כך הרבה טרדות ובעיות ודקדוקי עניות ופעמים רבות הגיע עד פת לחם ממש, ובכל זאת לא הסיח דעתו מהתורה הקדושה. וכשהיה נכנס בין כתלי הישיבה היה שוכח מכל הצרות והבעיות ולא שת ליבו להם.

Segment 65
HE:
וזו העצה היעוצה לכל בן תורה שיתאמץ ברוב עוז ותעצומות להתרכז רק בתורה הקדושה. וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ולפום צערא- אגרא. יד. במקרא: ידיעת המקרא היא היסוד לכל לימוד התורה, כי כל הש''ס כולו הוא פירוש למקרא, וכל הגמרא מלאה בפסוקים מהתורה נביאים וכתובים ולצערינו שומעים תלמידי חכמים מובהקים ומפולפלים שלא יודעים להגות פסוק בתורה או בתהילים כראוי, לא יתכן שבן תורה לא ילמד פרשת השבוע לפחות עם פירוש רש''י הקדוש.

Segment 66
HE:
איך יכול להיות תלמיד חכם אמיתי אם לא יודע פשט פסוק בתורה? וכן פסק מופת הדור הגר''ע יוסף שליט''א שגם תלמידי חכמים העוסקים בדברים שברומו של עולם נגעים ואוהלות. גפ''ת שולחן ערוך ונושאי כליו, צריכים ללמוד חוק לישראל דבר יום ביומו, ואפשר למצוא לזה זמן בהפסקה. טו. במשנה: כתב הגר''א זיע''א (ס''ק צ''א) מתחילה צריך למלא כרסו במקרא, משנה, וגמרא, בבלי וירושלמי תוספתא ומכילתא וכו' אבל המשנה את סדר הלימוד שלומד תחילה בפלפול ואינו יודע משנה אחת כצורתה יאבד גם מקצת התורה ששמע בנערותו.

Segment 67
HE:
וכן מובא בגמרא (סנהדרין מב) על הפסוק ''כי בתחבולות תעשה לך מלחמה'' (משלי כד, ו). אמר רבי אבא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה. טז. במיעוט סחורה: לא כל המרבה בסחורה מחכים, אומרת הגמרא בעירובין (דף נה) על הפסוק ''לא מעבר לים היא '' כלומר לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים ולא באותם שעוברים את הים לסחורה.

Segment 68
HE:
החפץ חיים זיע''א כתב בספרו ''שם עולם'' יש מן האנשים שאינם מבטלים זמנם בסתם, אך טבעם תמיד לחפש אחר גרגירי כסף להרוויח אף שאינם צריכים להכרח חיותם, וע''י כך מבטלים מתורה. וכאשר נתבונן בזה נבין שאין לך סכלות גדול מזה שמחליף אבנים טובות ומרגליות שניתנים על כתר המלך בחרסי אדמה. והלא כתוב (משלי ג, טו) שהתורה ''יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה'', כל אבנים טובות ומרגליות שבעולם אם תאסוף אותם ביחד לא שווים לאות אחת של התורה.

Segment 69
HE:
הגמרא בסוף מסכת קידושין אומרת תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מימיי לא ראיתי צבי קייץ (מייבש קציעות בשדה) ארי סבל (שהארי גיבור הוא ובעל כח) ושועל חנווני (שהחנווני ערמומי הוא) והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את בוראי אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשיי וקפחתי את פרנסתי.

Segment 70
HE:
שנאמר ''עוונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם'' תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנתו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זקנתו, בימי ילדותו מהו אומר? ''וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ''בזקנתו מהו אומר? '' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו''! יז. במיעוט דרך ארץ:

Segment 71
HE:
אעפ''י שהתנא שנה במשנה יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, צריך אדם למעט בעסק, ולעסוק בתורה. ויעשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שהיו ניזונים ממנה דבר יום ביומו, ולא דואגים ליום המחר.

Segment 72
HE:
משל למה הדבר דומה למי שנמצא במרכבתו של מלך והמלך הבטיחו שיאכל משולחנו הייתכן שיכין אותו אדם לעצמו תרמיל עם לחם ומים שמא ירעב ויצמא? ודאי שאין לו לדאוג מה יאכל מחר, כמו חייל שמקבל ארוחותיו מקופת הצבא וכל צרכיו מוטלים על הצבא, כך כל עובד ה' צריך להאמין ולהתפרנס מעט כדי חייו ולמעט בקללת הפרנסה ''בזיעת אפיך תאכל לחם''. כתב המסילת ישרים (בפרק ה) וז''ל:

Segment 73
HE:
''כי היות האדם טרוד בעניני עולמו הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה, והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח מקום אל עבודתו, על כן נצטווינו לקבוע עיתים לתורה, עכ''ל.

Segment 74
HE:
הנביא ירמיה היה מוכיח את העם מדוע אין הם עוסקים בתורה, אמרו לו כיוון שטרודים בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, אמר להם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם בזה התפרנסו אבותיכם במדבר, וידועה מחלוקת רבי ישמעאל ורשב''י זיע''א האם לנהוג מנהג דרך ארץ ורבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. כידוע שהיו כמה שינויים בין בית המקדש שבנה שלמה המלך ע''ה לעומת המשכן שנבנה במדבר ע''י משה רבינו:

Segment 75
HE:
במשכן הראשון היו הכרובים פורשי כנפיים איש אל אחיו, הם היו קבועים על הכפורת ונעשו מקשה אחת, כרובים מלשון כרביה כלומר דומים לתינוק, ואילו בבית המקדש שבנה שלמה המלך היו ארבעה כרובים, שניים מהם עמדו על הארץ ופניהם מצודדים ולא מכוונים איש אל אחיו.

Segment 76
HE:
הטעם לכך אמרו בעלי המוסר משום שבזמן ביהמ''ק הראשון היו עם ישראל סמוכים על שולחנו של מקום ובזה היו דומים לכרביה, לתינוק היונק משדי אימו, כפי שאומר הפסוק ''כגמול עלי אימו כגמול עליי נפשי'', כיוון שכולם היו שוקדים על התורה ועל העבודה ניטלה מהם הדאגה לפרנסתם, ולזה מורה החיבור של הכרובים אל הכפורת כמקשה אחת שהיו דבוקים תמיד בתורה הקדושה שלא ימוש ספר התורה מפיהם.

Segment 77
HE:
אולם בימי שלמה שעם ישראל ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו והיו צריכים לחרוש בזמן חרישה ולזרוע בשעת זריעה וכו' עשה שלמה המלך ע''ה כרובים שרגליהם בארץ, להורות לעם ישראל שאינם יכולים להיות קבועים לארון כל הזמן אלא צריכים לדאוג למחייתם ולעסוק בפרנסה מעט ולכן היו צמודים לארון אבל לא כמקשה אחת. ומאידך גם פניהם של הכרובים האלה היו כתינוק לומר שתמיד יזכור האדם שאעפ''י שהוא עובד ויוצר ועמל, אפילו הכי אין ביכולתו לשנות ולפעול מבלעדי הקב''ה, כתינוק זה שאין בכוחו לעשות מאומה.

Segment 78
HE:
מספרים על יהודי אחד שהלך ליריד הגדול ע''מ לעסוק שם במסחר, בימי שהותו ביריד היה שקוע ראשו במסחר, ולכן מיעט לאכול ולישון בשביל להספיק כמה שיותר. ראה אותו רבו והחל לומר לו דברי תוכחת ומוסר, איך אתה יהודי שומר תורה ומצוות רודף אחר הממון כמו כל הגויים, לשם מה נוצרת ללמוד תורה או לצבור כסף וזהב? בשומעו זאת הוציא את שטרות הכסף מכיסו וזרק אותם ארצה, גער בו הרב מה אתה עושה? אסוף את השטרות והכנס אותם לכיסך היהודי התבלבל לגמרי ולא ידע מה לעשות, הרב שראה במבוכת תלמידו אמר לו אספר לך סיפור וממנו תבין את כוונתי: בכפר נידח אחד היו האכרים מתקבצים מידי ערב בבית

Segment 79
HE:
המזח, שותים, ומשוחחים בעיניני דיומא, פעם אחת ראה אחד האיכרים והנה פני חבירו אינם כתמול שלשום, ניכר בו שהוא טרוד מאוד, לאחר שהפציר בו שיספר אמר לו חבירו שחלם בלילה שהתבואה שתצמח בשנה הבאה תביא אסון על יושבי העיר, מי שיאכל מן התבואה ההיא ישתגע מייד. האיכר סיפר לחבירו המוטרד שגם הוא חולם את אותו חלום זה כמה לילות, והחליטו ללכת לזקן הכפר ולשאול בעצתו, כאשר שמע זקן הכפר את סיפורים חייך ואמר גם אני חלמתי כמוכם, אמנם איני יודע אם אזכה לאכול מיבול השנה הבאה, אולם יש לי עצה עבורכם:

Segment 80
HE:
בתחילת שנה הבאה יעשה כל אחד מכם קשר בקצה החבל הכרוך על מתניו. אח''כ ילך ויקצור ויאכל מן התבואה החדשה וישתגע כמו כולם, אבל בטרם יאכל יאחוז בקשר הזה בחבל שבמתניו ועל ידי זה יזכור שעכשיו הוא נעשה משוגע, אמנם כולם יהיו משוגעים באוכלם מהתבואה, אבל ההבדל ביניכם לבינם יהיה שהם יהיו משוגעים אבל לא ידעו כי משוגעים הם, ואילו אתם תהיו משוגעים. אבל תדעו שהנכם משוגעים. אף אתה סיים הרב, בודאי שעליך לעסוק בפרנסת ביתך ואתה צריך לעשות השתדלות מסויימת לשם כך ואם אין קמח אין תורה.

Segment 81
HE:
אבל קראתי לך להזכירך דבר חשוב, אנו עמלים והם עמלים, העבודה והמלאכה היא בגדר שגעון כמו שכתב הרמב''ם לולי המשתגעים נשאר העולם חרב, אבל הם משתגעים ואינם יודעים שהם משוגעים ואילו אנחנו משתגעים ויודעים שזהו שגעון. ולכן כל התעסקותנו בדבר אינה עיקר ומטרה אלא אמצעי בלבד למען השגת העיקר האמיתי בחיינו. יח. במיעוט תענוג: כתב אליהו הנביא זכור לטוב בתנא דבי אליהו- עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה למעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו לתוך מעיו.

Segment 82
HE:
כי רבוי התענוג הופך את האדם לגשמי וחומרני, ועל כך המליצו ''משיב הרוח ומוריד הגשם'' אדם שרוצה לעלות ולהתעלות ברוחניות, בתורה ומצוות חייב בד בבד להוריד מהגשמיות ומהרדיפה אחר תענוגות העולם הזה. וכתב הרמב''ם בפרק ג בהלכות תלמוד תורה וז''ל ''אין דברי תורה מקיימים בימי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה'', עכ''ל.

Segment 83
HE:
ובזאת בירך יעקב את יששכר בנו (בראשית מח, יג) ''יששכר חמור גרם יושב בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד'', כלומר יששכר ראה והתבנון מה הדבר שכל באי עולם רוצים ומתאווים ונכספים אליו ומה כל שאיפתם בחיים? הוי אומר זה הכסף והכל כדי שיבואו בסוף למנוחה קצת, ובכן כיוון שהמנוחה היא הדבר לה מתאווה כל נפש בעולם, אותה לקח יששכר והקריב אותה להקב''ה. הה''ד ''ויט שכמו לסבול'', לעמול בתורה יומם ולילה.

Segment 84
HE:
על דרך זו אפשר לפרש הפסוק ''מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך'', למרות שהיה לו עושר אדיר אשר היה מסתפק בלחם שחור מלפני יומיים: וזה היה בשבילו לחם שמן ובריא ובזכות זה זכה לתת מעדנים למלך, מלכו של עולם. הגמרא במסכת תמיד (דף לה) אומרת: מה יעביד איניש ויחיה? ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות? יחיה את עצמו, הרא''ש פירש לא ימשיך בשרו בתענוגים, וגם יצער את בשרו ללמוד תורה, ואז יחיה בעולם הזה ובעה''ב, וכבר אמרו בעלי המוסר שאהבת השם יתברך ואהבת העולם הזה הם שני ניגודים הפכיים זה מזה.

Segment 85
HE:
וכשם שלא יתכן קיום אש ומים יחדיו, כך לא יתכן שישכנו יחדיו אהבת ה' ואהבת תענוגים. בעל ההפלאה חידש רעיון נפלא בכוונת הפסוק שאנו אומרים בתפילת השבת ''כולם ישבעו ויתענגו מטובך'', אדם ששקוע בתאוות האכילה למשל ממלא כרסו עד שמגיע לשובע לאחר מכן הוא לא יכול להביט יותר על אוכל. וגם אם יגישו לפניו כל מעדני עולם לא יוכל לכניסם לפיו.

Segment 86
HE:
אדם אחר ששקוע בתאוות הממון לא ירגיש לעולם שובע, יש לו מנה רוצה מאתיים וכו' אוסף כסף כחול הים ולא מרגיש שובע, מוכח איפה שבעולם הזה יש או שובע או תענוג, אבל הדבר היחיד המעניק לאדם את שתי סוגי ההנאות הללו הוא לימוד התורה. רק כאשר משקיע הוא את כל עמלו בתורה יש לו אפשרות להגיע למצב של שובע והנאה בעת ובעונה אחת. טעמו וראו כי טוב. רבי ראובן יוסף גרשונוביץ זצוק''ל אמר פעם ענין נפלא:

Segment 87
HE:
כאשר רבי עקיבא ואשתו חיו במתבן בעירום ובחוסר כל הגיע אליהם אליהו הנביא זכור לטוב בדמות אדם עני וסיפר שאין לו קש להניח עליו את התינוק שנולד לו ושאל האם הם מוכנים לתת לו קצת קש, מטרת בואו של אליהו הנביא היתה לעודד את רבי עקיבא ורעייתו ולהוכיח להם שיש עניים יותר מהם.

Segment 88
HE:
שאל הרב זצוק''ל אם כבר הטריח הקב''ה את אליהו הנביא להתגלות לרבי עקיבא לא יכל לשלוח איתו כמה פרוסות לחם כדי להשקיט את רעבונם? למה עודד אותם בצורה עקיפה ולא השביעם מידו העשירה והפתוחה? ותירץ הרב שאם אליהו הנביא היה מביא לרבי עקיבא לחם לאכול, לא היה צומח למה שצמח ולא היה גדל להיות גדול התנאים ולרבו של רשב''י הקדוש! מסופר על ה''שרף'' רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שפעם שאל אותו בנו כיצד מגיעים לאהבת השם יתברך? אמר לו האב הצדיק אמור לי בני יקירי האם אתה אוהב עוגות טעימות? הבן כדרכן של קטנים השיב בחיוב, אמר לו אביו דבר אחד אני יכול לומר לך, כל זמן שאתה

Segment 89
HE:
אוהב את העוגות לא תוכל לאהוב את השם: כל עוד לא יסיר היהודי מעל עצמו את תאוות המאכלים - לא תיכנס בליבו אהבת האדון ברוך הוא. יט. במיעוט שינה: כתב הרמב''ם זיע''א בהלכות תלמוד תורה: אעפ''י שמצווה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות לכתר תורה יזהר שלא לאבד אפילו לילה אחד בשינה. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה. עד כאן דבריו. אומר הזוהר הקדוש לא איברא לילה אלא לגירסא דכתיב ''קומי רוני בלילה לראש אשמורות''.

Segment 90
HE:
מייסד ישיבת פונובי'ז המעטירה הגאון כהנמן זצוק''ל לומד מגזירה שווה את חיוב הלימוד בכל לילה: כתיב ביהושע שהמלאך הופיע וחרבו שלופה בידו, שאל אותו יהושע הלנו אתה אם לצרנו? אמר לו המלאך עתה באתי כלומר על של עתה, אמש ביטלתם הקרבת קרבה תמיד של בין הערביים ועתה ביטלתם מן התורה. אם כן עתה מורה על התורה. בספר דברים (פרק לא פסוק יד) אומר הפסוק ''ועתה כתבו לכם את השירה הזו'', והכוונה הוא על התורה.

Segment 91
HE:
א''כ גם בעתה באתי מוסבת על לימוד התורה שאסור לה להפסק אפילו בשעת מלחמה!! כפי שאת שירת החיים אי אפשר להפסיק והיא נמשכת לאורך כל החיים כך את מנגינת התורה הקדושה אי אפשר לעצור, והפוסק מלימודו רק לילה אחד הרי הוא מוכיח שהתורה אינה בגדר ניגון תמידי אצלו. ישנם המדייקים בדברי הרמב''ם זיע''א ''כל המאבד'' כלומר מאבד את שעות הלילה לבטלה, אבל אם ישן בלילה כדי לצבור כח ללימוד שילמד למחרת היום, אין זה בגדר איבוד, וממילא לא איבד כתרה של תורה.

Segment 92
HE:
הגמרא בשלהי מסכת תענית אומרת לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב, ואחד הטעמים לזה שמט''ו באב תשש כח החמה, הימים מתקצרים והלילות מתארכים יותר, ומשפחות מסויימות בישראל לא היו כורתים יותר את עצי המערכה וממילא יש עוד כמה שעות לאותן משפחות לעסוק בתורה וזו סיבה לכל ישראל לעשות יום טוב!! עמל התורה של דוד המלך ע''ה בלילות מן המפורסמות הוא, כתיב ''חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך''. וכן ''קידמו עיניי אשמורות''.

Segment 93
HE:
הגמרא בברכות מספרת שבכל לילה בחצות היתה רוח צפונית חודרת מחלונו ופורטת על מיתרי הכינור והנבל שהיה תלוי מעל מיטתו והיה דוד המלך מתגבר כארי ללמוד תורה, ככתוב ''עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר'' (תהילים נז, ט), שהיה הוא מעורר את השחר. הזוהר הקדוש מאריך בשבח הלומד תורה מחצות לילה ואילך וכמה נחת רוח גורם בשמים ובפמליה של מעלה. מסופר על הגאון מוילנא זיע''א שהיה ישן שלושה חצאי שעה בלילה ועוד חצי שעה ביום ושאר עשרים ושתיים שעות היה עוסק בתורה הקדושה, וכן מספר רבי אברהם אחי הגר''א:

Segment 94
HE:
שנה תמימה ללא זזה ידי מתחת ידו ולא הגיע ביטול תורה שלו לחצי שעה!! וכן מסופר על גדולי עולם ובהם ''הסטייפלר'' זיע''א שהיה לומד שלושים ושש שעות ברציפות, הולך לישון כמה שעות ושוב עוד שלושים ושש שעות וחוזר חלילה, וכן מסופר על הגאון רבי משה הלוי זצוק''ל בעל מנוחת אהבה, ששכניו מעידים שבכל שעות הלילה היה דלוק האור בחדרו והיה יושב ועוסק בתורה בשקידה עצומה ורק היה תופס כמה דקות לשנת ארעי.

Segment 95
HE:
וכן מסופר על מופת הדור והדרו מרן מלכא הגר''ע יוסף שליט''א שאמר פעם לבנו ששכח לישון במשך שתי לילות משום שהיה טרוד ראשו ורובו בתורה ופשוט שכח לישון: וכן מסופר על המהרש''א הקדוש זיע''א שהיה קושר את שתי פיאותיו עם חבל לתקרה וכשהיה מנמנם מעט ומרכין ראשו היו מושכות אותו פיאותיו והיה מתעורר ומתגבר כארי בלימודו. וכן עובדות לאלפים על עמל התורה העצום של גדולי עולם אדירי המחשבה.

Segment 96
HE:
ובזמנינו דור יתום עם ירידת הדורות והחלשות הגופות פסקו גדולי הדור שצריך בן תורה לישון שבע שעות לפחות כדי שיהיה לו צלילות הדעת ללמוד תורה וכולי האי ואולי, וכן כתב הסטייפלר זיע''א בספרו, עם כל ההשתדלות לשמירת הזמן מביטול תורה צריך מאוד להיזהר מפיתויי היצר למעט בשינה ולמעט באכילה, מרן החפץ חיים זיע''א היה אומר לתלמידיו ''הקב''ה צריך חיילים בריאים''. ופעם אמר הסטייפלר זיע''א לראש ישיבה אחד ''שמעתי שהבחורים אצלכם ערים בשעות מאוחרות של הלילה, תדעו לכם שאסור לנהוג כך.

Segment 97
HE:
הם יהפכו חס ושלום לעמי הארץ עד כדי שהם לא יבינו אפילו משנה פשוטה, עליכם לדעת שבוולוז'ין ישנו בלילות, ואם כן כיצד אתם מרשים להם לא לישון בלילות?'' עכ''ל. בקריינא דאגרתא (חלק א) כתב הרב זצוק''ל שבדרך כלל צריך בחור לישון כשבע שעות ובפחות מזה אין הראש מיושב היטב להעמיק בתורה הקדושה, עכ''ל. ולפעמים עצת היצר היא ללמוד ''משמר'' כל הלילה ואז למחרת היא כמובן עייף וצריך לישון כמה שעות ובנתיים מבטל את החברותא שלו מלימוד, ומחסיר כמה סדרים בישיבה וכו'.

Segment 98
HE:
ומסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק''ל שהיה ישן תשע שעות בלילה, כשהיו שואלים אותו, רבינו זה לא הרבה תשע שעות שינה? היה עונה אני ישן תשע שעות וביום לא מאבד דקה אחת, וישנם אנשים שישנים שלוש שעות וביום לא לומדים כלום! כ. במיעוט שיחה: הגאון מוילנא זיע''א כתב דברים חוצבי להבות בעניין הדיבור ויש בנותן טעם להאריך מעט בעניין זה: א. כתב הגר''א זיע''א באיגרתו שהתשובה הגדולה ביותר, יותר מכל הסיגופים והתעניות היא רסן תאוות הפה, וזה כל פרי העולם הבא.

Segment 99
HE:
וע''י דיבור דברים בטלים כל התשוקה שלו לדבר מצווה ותורה מתבטלת, וגורם לאדם שירד ברוחניות ומפסיד את כל הקדושה שסיגל לעצמו ע''י תורה ומצוות!! ב. כיוון שאדם נמשך אחרי דברים בטלים וקשה לו מאוד לפרוש מהם, מקבל נחת רוח מכך ואין לו מנוחה עד שיעשה עוד דברים כאלה. וזה שאמרו חז''ל מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ולפי ערך גודל המצווה או העבירה כן יגדל כח ההמשכה של הרוח. ג.

Segment 100
HE:
שלמה המלך החכם באדם הזהיר ואמר (קהלת ה, א) ''אל תבהל על פיך וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים כי האלוקים בשמיים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים'' ופרושו שיש שתי חלוקות: אחד בדברי העולם והשני בדברי קדושה. מה שנוגע לדברי העולם אמר שלמה אל תבהל על פיך, אעפ''י שיש לך רשות לדבר, בכל זאת לא יהיו הדיבורים בבהלה ובמהירות אלא בנחת רוח. ואפילו בדברי קדושה שאתה עומד לפני האלוקים אל תמהר להוציא דבר מפיך אלא תתיישב בדעתך ותדבר מתוך כובד ראש, כי כל דיבור שאינו הגון פוגם בנשמה שהיא חלק אלוקא ממעל. ד.

Segment 101
HE:
התנא אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב יותר משתיקה, מה עניין שתיקה לגוף? היה צריך לומר לא מצאתי טוב אלא שתיקה? אלא העניין הוא שדברים בטלים רעים לגוף ולנשמה מפני שרמ''ח איבריו נטמאים, לכן התנא בא לחדש שלא מצא טהרה לגוף יותר מהשתיקה, ומקרא סמוך לזה ''אל תתן את פיך להחטיא את בשרך''. ה. כתב הרב חיים ויטל זצוק''ל בשערי קדושה (חלק ב' שער ב) שיחה בטלה גורמת לידי עבירות גדולות, כי הרי ישב בטל הרי זה מושב לצים ונענש ענשים גדולים, ומכל שכן השח שיחות בטלות בפועל.

Segment 102
HE:
ולא עוד אלא שמביא לידי לשון הרע ורכילות וליצנות ומספר בגנות חברו. ואמרו חז''ל השח שיחה בטלה עובר בעשה שנאמר ''ודברת בם''. אמרו על רבן יוחנן בן זכאי ועל רב שמימיהן לא שחו שיחת חולין. ובפרט לומדי התורה צריכים להזהר מאוד מהדברים הבטלים, שאמרו במדרש שיר השירים בפסוק ''לריח שמניך טובים'', מה שמן הזה כוס מלא בידך ונפל בתוכו טיפה של מים יצא כנגדו טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה! אמרו חז''ל כי רוב ביטול כוונת התפילה בגלל דברים בטלים הקבועים בלב, ולא יתכן מורא שמיים בלב המרבה

Segment 103
HE:
דברים! ודורשי רשומות רמזו שהמילה תפילה נוטריקון תחסום פיך לתועלת התפילה, ועוד תרגיל פיך לשון הקודש. כתב הרב משה טיטלבויים זצ''ל באגרת לבני ביתו וז''ל: בני יקירי ידידי, למען ה, יתברך, בלום פיך מדברי הבלים, ותתרחק כמטחוי קשת מן הטיילנים אשר ימיהם כעשן לעיניים, ומכל שיחה בטלה פיך תשמור כאישון, כי החיים והמוות ביד הלשון. ותמיד יהיו בין עינך כטוטפות מאמר החסיד בעל חובת הלבבות. שתהיה בעינך הנעת האיבר הכבד שבאברך יותר קל מהנעת הלשון. ולא יתירו רק לצורך התורה או לצורך הכרחי בעניינך.

Segment 104
HE:
ודע כי היום קצר והמלאכה מרובה, כי התורה הקדושה ארוכה מארץ מדה ומני ים רחבה. אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא, הא לגירסא והא לעיוני. ולחזור על לימודך כל כך עד שיהיה כמונח בקופסא כי הלומד ואינו חוזר כמוליד וקובר, רח''ל, עד כאן לשונו הטהור. דוד המלך ע''ה אומר בתהילים ''פי צדיק יהגה חכמה'' ומשלו על כך משל לרופא שבודק את החולה ואומר לו להוציא לשונו, והרופא מעיין בה. והרי הלשון אינה חולה? נחלה הוא בשאר אבריו? אלא שמחמת החולי הפנימי גם הלשון אינו נקי.

Segment 105
HE:
כך גם בחולי הנפש שהוא החטא, ע''י החטאים נטמא גם לשונו, אבל פי צדיק יהגה רק חכמה בדברי תורה ולשונו נקייה. וכל כך למה? מפני שלשונו תהגה משפט כלומר בתורה וקדושה והרי זה סימן כי תורת אלקיו בליבו. וכן כתב מרן החיד''א זצוק''ל בספר ''אבן שלמה'' פרק ז וז''ל: ע''י שמירת הפה משתמר הנפש מכל חטא, אבל המרחיב שפתיו, אעפ''י שיש לו נפש טובה ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים, יהיה לו למחיתה לכל ע''י פיו, וכל תשוקתו לדבר מצווה מתבטל ע''י זאת, כדכתיב (משלי יג ג) ''נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו מחתה לו''.

Segment 106
HE:
כתוב בתנא דבי אליהו: אמרו חז''ל ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הן מלווים אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו. ואם אומר להקב''ה הייתי לומד תורה מבן שלוש עשרה שנה ואילך אומר לו הקב''ה מה תורה עשית? ומה מעשים טובים תפסת? והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינם ראויים והגונים שנאמר ''כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו'', כלומר כשם שהקב''ה ישתבח שמו ברא במאמר פיו שמיים וארץ כך האדם הדיבור שבו הוא מן הנשמה כ''ש ''ויפח באפיו רוח חיים'' ותרגומו רוח ממללא בכח הדיבור של האדם לברוא עולמות שלמים ומלאכים

Segment 107
HE:
לאלפים ולרבבות, ובמקום זה הוא משתמש בפיו לדבר דברי הבל ושטות, וכשם שכל מילה מדברי תורה היא מצווה בפני עצמה, כך להיפך בדיבורים בטלים כל תיבה היא עבירה. כא. במיעוט שחוק: מרן החפץ חיים זיע''א אמר שמרוב טרדותינו בהבלי הזמן אבדנו את כח ההרגש, משל למה הדבר דומה? כאשר אדם זוכה להפגש עם מלך בשר ודם שהיום כאן והיום הקבר הוא מתמלא אושר ושמחה, אושרו גדל עשרות מונים אם יוודע לו שמצא חן בעיני המלך, ואם המלך יכתוב ויציין אותו בספר הזכרונות שלו- לא יהיה מאושר ממנו בעולם. מרוב שמחה ודאי שישכח כל צרותיו ומכאוביו.

Segment 108
HE:
ואם לפני מלך בשר ודם כך, על אחת כמה וכמה פי אלף אלפים צריך להיות האושר מנת חלקנו שנפל בחלקינו ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות נחת רוח לפני מלך מלכי המלכים. שהרי אומרים חז''ל ''ויכתב ספר זכרון לפניו לאוהביו וליראי שמו''. אומר מרן החפץ חיים זיע''א הגידה נא אחי והתבונן בנפשך האם עלה דבר זה ברעיונך פעם אחת בשבוע או פעם אחת בחודש או על כל פנים פעם בשנה, להיות כל כך שמח וטוב לב מקיום המצוות כמו האיש במשל הנ''ל!!! כב. בארך אפיים: כי כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו.

Segment 109
HE:
מי לנו גדול ממשה רבן של כל ישראל שכיוון שכעס על פיקודי החייל נשתכחו ממנו הלכות. וכל הבא לכלל כעס - בא לכלל טעות. הגמרא במסכת כלה (סוף פרק ה) אומרת לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד אומרת הגמרא פשיטה? הרי זה פשוט שאם הרב מקפיד התלמיד ירא לשאול ממנו פעמים רבות בעניין אחד שמא יכעס עליו? ומתרצת שם הגמרא לא צריכה אלא אפילו במילי דרך ארץ, אמר אליהו הנביא זכור זכור לטוב אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן, ואף אני איני מתגלה אלא למי שאינו קפדן, מידת ארך אפיים היא היפך מידת ההקפדה, והיא תולדת הענווה, ועל כך אמר שלמה המלך ע''ה ''ארך אפיים רב תבונה וקצר רוח

Segment 110
HE:
מרים איוולת'' (משלי יד כט). וסמך לדבר מצינו בסיום תפילת שמונה עשרה נפשי כעפר לכל תהיה וסמיך ליה פתח ליבי בתורתך'' לומר לך הא בהא תליא, ענווה ואורך רוח מזכים את האדם לפתיחת ליבו בתורה הקדושה. כג. בלב טוב: כמו ששנינו בפרק ב' משנה ט' ''אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אליעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי רבי אליעזר בן ערך מדבריכם שמכלל דבריו- דבריכם.

Segment 111
HE:
ופירש רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות וכל היהדות. ''הפלא יועץ'' כתב בערך לב שיש מצוות רבות התלויות בלב כגון יראת שמיים אמונה ובטחון בבורא עולם, וכן אמר דוד המלך ע''ה ''כל מצוותיך אמונה'', נמצא שהכל תלוי בלב. התרחקות ממידות מגונות, מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.

Segment 112
HE:
ולהיפך, הכנעה מבורא עולם, כוונה בתפילות ובברכות, לדעת לפני מי הוא עומד בבחינת ''שיוויתי ה' לנגדי תמיד'' וכו' וגם חובת הלב לחשוב איך להתנהג עם בני אדם ולמאוס בכבוד ובכל תענוגי העולם הזה כי הכל הבל וריק. אין הפה יכול לדבר מגודל חובת הלבבות שזה כל האדם, ורחמנא ליבא בעי. לא זכה אהרון לחושן המשפט אורים ותומים על ליבו אלא מפני שהיה ליבו שלם באמונה ואהבת ה' תמיד, ככתוב ''וראך ושמח בליבו''. כד. באמונת חכמים:

Segment 113
HE:
מידה זו היא שורש הכל, והכל כלול בה, ללא האמונה איך יקיים את כל המצוות מדרבנן? היאך יקיים ועשית ככל אשר יורוך?. לכן אבן הפינה לכל התורה כולה- אמונה, ללא אמונת חכמים אי אפשר שיעשה לו רב ואי אפשר שיילך אחר הוראת הרבנים והיושבים על מידין בבחינת ''לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'' אפילו שמאל שאומרים לך שהוא ימין או ימין שאומרים לך שהוא שמאל.

Segment 114
HE:
ידוע ומפורסם המעשה המובא במסכת סנהדרין (דף ק) באותו תלמיד שהיה יושב לפני רבי יוחנן ושמע שעתיד הקב''ה להביא אבנים טובות ומרגליות ולקבוע אותם בשערי ירושלים שנאמר ''ושמתי כדכוד שמשותייך ושערייך לאבני אקדח'', לגלג עליו אותו תלמיד ואמר הייתכן? אפילו אבן בגודל ביצה, אינו בנמצא וכו', לאחר שהפליג בים וראה מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות בגודל שלושים אמה בא ואמר לרבי יוחנן רבי דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי, אמר לו רבי יוחנן ריקא אם לא ראית, לא האמנת??! נתן בו עיניו ועשאו גל עצמות וכל זה מכוון שהיה חסר באמונת חכמים. כתוב בספר ''אמונת ישראל''

Segment 115
HE:
מיסודי האמונה בתורה הקדושה הוא אמונת חכמים, והוא ממ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכמו שבהוראת איסור והיתר וכיוצ''ב לא כל אדם מסוגל להשוות ולהחליט כשמתעורר לו ספק מסויים. ועליו לסמוך על הרב הגדול, כך בענייני אמונה ודת פי כמה וכמה צריך היא לסמוך על דברי הרב, וככל שיכיר ויוקיר את קדושת רבותינו- תהיה אמונתו שלימה יותר. ורמז לזה מצינו בפסוק ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'' אם האמינו בהקב''ה קל וחומר שהאמינו במשה? אלא בא ללמדך שמי שמאמין ברב מאמין במי שאמר והיה העולם, עכ''ל.

Segment 116
HE:
כתב מו''ר ועט''ר בספרו הנפלא ''עבד לעבדי ה''' שגם בלעם הרשע ימ''ש ידע להעריך את אמונת החכמים שיש בעם ישראל, באומרו ''מי מנה עפר יעקב''''אומר על כך ילקוט שמעוני (בפרשת בלק) מי יכול למנות שכרן של בחורי ישראל? אדם שמקוטט עם חבירו וגדפו, מייד בא לו אצל הזקן החכם והוא מפשיטו על הספסל ומכה אותו, וכשהוא לוקה נותן פיו בעפר ונושק רגליו של הזקן, ושכרו של זה אי אפשר למנות. וכן לובש בגדי שבת ובא לשיעור תורה ומתאבק בעפר לזקן לשמוע דברי תורה.

Segment 117
HE:
אמר הקב''ה בעולם הזה אתם מקיימים מצוות בעפר, אף אני אומר התנערי מעפר קומי וכו'. רואים שבלעם הרשע העריך את בחורי ישראל רק בעניין זה שנשמעים לגדולים ויש להם הכנעה כלפי חכמת הזקנים ביטול גמור של הגאווה, וכלשון המדרש שם מי גרם לך להיות בן תורה? שאתה רובץ בעפר. בן תורה אמיתי נקרא זה שמסוגל לכופף קומתו אל מול גדולי התורה הזקנים הממשיכים לנו את שלשלת הזהב ממשה רבינו ועד היום עכ''ל. ודברי פי חכם חן. כה. בקבלת יסורים: מה גדולה מעלת האדם השלם המקבל יסורים באהבה ויודע שאת אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה.

Segment 118
HE:
וכל היסורים ללא ספק הם לטובתו בלבד ובמעט יסורים בעולם הזה מכפרים הרבה מאוד בעולם הבא. ואלו הם יסורי אהבה שמביא הקב''ה על הצדיקים לזככם ולצרפם כמלאכי השרת. והמקבל עליו יסורים באהבה הרי דעתו מיושבת עליו ואף שמח בהם מפני שיודע שכל עוון יוצר מסך בינו לבין הקב''ה, ואילו בקבלת היסורים נשברים כל המחיצות בינו לבין קונו וזוכה להתקרב אל השם יתברך. וכן הוא אומר ''מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'', דיו לאדם שהוא חי ועובד את ה'. כמו שכתב דוד המלך ע''ה ''יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני''.

Segment 119
HE:
וצריך אדם ללמוד תורה ולקיים מצוות אף מתוך יסורים, כמו שמצינו אצל האבות הקדושים אברהם שהתנסה בעשרה נסיונות שכל ימיו סבל ויסורים. יצחק אבינו שביקש שלא תהיה מיתה ללא זקנה, והקב''ה הסכים על ידו וממנו החל כדכתיב (בראשית כז, א) ''ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות''. וכן יעקב אבינו ע''ה שהיה מסובל ביסורים קשים כל ימיו ובערוב ימיו ביקש לשבת בשלווה ולא נענה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. וזה מורה לכל הצדיקים שבכל דור.

Segment 120
HE:
ובאומרו עם לבן גרתי ותרי''ג מצוות שמרתי, ופירושו לולי גרתי עם לבן בצער ויסורים במשך עשרים שנה (הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה) לא הייתי מקיים תרי''ג מצוות כהלכתן. ואם ידע האדם שכל ענייני העולם הזה הם כור היתוך ונסיון גדול לאדם אזיי יתייחס באופן שונה לכל הקורות אותו, וכמאמר הגר''א זיע''א שאמר ''אילולי היסורים לא היינו מוצאים ידנו ורגלינו ביום המשפט''. משמעות כפולה יש למילה ניסיון מלבד הפשט שהקדוש ברוך הוא מנסה ובוחן את האדם הרי שיש עוד פירוש והא נס להתנוסס כלומר התרוממות.

Segment 121
HE:
ע''י הנסיונות הקב''ה מעלה את האדם ומגביה אותו בדרגתו. ופסוק מפורש הוא ''למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך'' (דברים ח טז). במידה זו נוהג הקב''ה בכל דור ודור לכל אדם, כאשר הקב''ה רוצה להעלות במדרגה רוחנית, הוא מנסה אותו תחילה, וע''י הנסיונות והיסורים האדם מתעלה. וכן שנינו בגמרא (ברכות דף ה) שלושה דברים נקנים ע''י יסורים והם: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, ואמר החפץ חיים זיע''א שהימים שאדם עובד את ה' מתוך צער ויסורים נחקקים לו לעד להזכר לטובה עבור זה. ומחשיבים זאת לאדם כאילו היה מתחסד עם קונו.

Segment 122
HE:
ומקרא מלא הוא (ירמיה ב, ב) ''זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה''. מסופר על הגה''צ רבי ברוורמן זצ''ל מתלמידי המהרי''ל דיסקין זצ''ל שבסוף ימיו סבל יסורים נוראים, ושמעו אותו מודה להקב''ה על היסורים שאלמלא הם אי אפשר לעמוד בפני בית דין של מעלה, שאלוהו תלמידיו והרי התנאים הקדושים אמרו על היסורים לא הם וללא שכרם? אמר להם הרב זצ''ל הם יכלו להרשות לעצמם לוקסוס כזה, אני לא! הספורנו זיע''א פירש את הפסוק בתהילים ''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני'' (תהילים כג) אומר דוד המלך יודע אני

Segment 123
HE:
שאתה שהוא המכה על כן שבטך שהכית אותי. ומשענתך, שאחר המכה באה המשענת וההצלה הם מנחמים אותי. כאשר שוב באים עליי יסורים אני שואב חיזוק ותקווה שגם בפעם הזו אזכה שוב למשענתך. כתב הגה''צ מרדכי ששון בספרו ''קול ששון'' שסיבת היסורים הבאים על האדם הם ארבעה, הראשונה לכפרת עוונותיו. השנייה כשרואה הקב''ה לבבו שהוא קרוב לחטוא שולח לו יסורים להכניעו שלא יחטא וע''י זה עוזרו. השלישית- יסורי הצדיקים שהם מכת המשיח שסובל יסורים על עוונות הדור. והאחרונה מחמת גלגולים אחרים.

Segment 124
HE:
ולכן צריך האדם לקבל את היסורים הבאים עליו בשמחה שלא יערכנה דבר מכל טובות העולם. הגמרא בברכות (דף ה) אומרת על הפסוק (תהילים צד, יב) ''אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתיך תלמדנו'' שהקב''ה מביא יסורים של אהבה לעוסקי התורה כדי להרבות שכרם לעולם הבא, אומרת שם הגמרא כל שהקב''ה חפץ בו מדכאו ביסורים שנאמר ''וה' חפץ דכאו החלי''. יכול אפילו לא קבלם באהבה? תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, מה הקרבת קרבן לדעתו של המקריב- אף היסורים. ואם קבלם מה שכרו? ''יראה זרע יאריך ימים'' ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, עכ''ל.

Segment 125
HE:
כתוב בספר ''ראשית חכמה'' (דף קעו) דבר ברור הוא שיותר טוב לצדיק להיות נידון אפילו ביסורים של איוב בכל גופו כל ימיו, שהוא דבר בזוי, ובזמן הקצר שהוא בעולם הזה, ולקבל גמול טוב בדבר הנכבד בעולם העליון ובזמן הטוב שכולו ארוך ואינו פוסק עולמית. זה יותר טוב לצדיק ממה שיהיה שלם בעולם הזה ולא יהיה נפרע מחטאיו בעולם הזה. ויהיה נידון בעולם הבא ביסורי גיהינום או מחמת חטאו ימעט נשמתו ממעלתה בעולם הנשמות. עכ''ד. עוד כתב הראשית חכמה בשער התשובה (פרק ג) וז''ל:

Segment 126
HE:
ובתנא דבי אליהו אומר אליהו הנביא זכור לטוב שמי שמקבל יסורים ניצול מדין גהינום ונכנס לגן עדן, וזהו שאמר הכתוב (איכה ג, כז) ''מוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'' אמר אליהו אשרי מי שמקבל יסורין מנעוריו, שסופו נח, ומניין שכך? מאיוב שאמרו לו חבריו ''והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד'', ולא עוד אלא שיסורין אלו יצילוך מגהינום ויניחוך בגן עדן שנאמר ''ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת שולחנך (בעולם הבא) יהיה מלא דשן'', עכ''ד.

Segment 127
HE:
אמרו חז''ל מי שיש לו צער ויסורים, ובכ''ז מתפלל ולומד תורה ועובד את ה' מעלתו בשמיים גדולה עד מאוד כי עדיף פעם אחת בצער ממאה שלא בצער, וזה אף בצער כל דהו. אמרו חז''ל במסכת ערכין (דף טז ע''ב) עד היכן תכלית היסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידי שתיים ועכשיו צריך עוד פעם להכניס ידו לכיס- גם זה נחשב יסורים. צא וחשוב אם יש עוד קצת צער ובפרט בשעה שמקיים תורה ומעשים טובים פי כמה נכפל שכרו לאין שיעור.

Segment 128
HE:
ואפשר במעט זמן של עשיית מצוות ומעשים טובים ביסורים לפעול יותר משנים רבות ללא יסורים! דורשת הגמרא בעירובין על הפסוק (שיר השירים ז, יב) ''לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים'': בא נצא השדה ואראך תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מתוך הדחק וכל הלומד תורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת שנאמר ''חנון יחנך לקול זעקך''. וכתיב בתריה ''ונתן לך לחם צר ומים לחץ'', רב אחאי אמר אף איז הפרגוד ננעל בפניו שנאמר ''ולא יכנף עוד מוריך''.

Segment 129
HE:
ואיתא בתנא דבי אליהו זכור לטוב אם יש באדם תורה ומעשים טובים, ויסורים באים עליו ליבו מתיישב עליו, כיצד יעשה? יצדיק עליו את הדין. ועוד שם: חזר הקב''ה על כל מידות טובות ולא מצא לישראל אלא עניות, שמתוך העניות הם יראים את ה'. שאם אין להם לאכול, הם מבקשים רחמים מן הממציא כל נמצאים. ואין לומד אדם תורה אלא מתוך עניות שנאמר ''מקימי מעפר דל''. ומסופר על מרן החפץ חייכ זיע''א שפעם התאוננה אשתו הרבנית על רוע המצב ואמרה הלא בית פלוני שהם עמי הארץ הון ועושר בביתם ואנו שעוסקים בתורה תדיר חיים בדוחק כל כך:

Segment 130
HE:
אמר לה החפץ חיים אני רואה לפי יושר ליבך שהאיש פלוני שלא חנן אותו השם בדעת רחבה ולא הצליחו בבנים עם כשרונות טובים צריך הקב''ה להענישו גם בעניות, ואת שחנן אותך השם בבעל ובבנים בני תורה ואת חפצה להתברך גם בעושר?? איפה היושר וההגיונות? רצונך שביתינו יתברך בכל ובית פלוני ישאר ריק מכל לא ברוחניות ולא בגשמיות? על כן נשמח בחלקינו. כתב בספר ''חובת התלמידים'' שיש והיסורים באים על האדם מפני שאינו מתפלל מספיק אל השם יתברך לכן נותן לו הקב''ה יסורים כדי שיהיה לו סיבה להתפלל.

Segment 131
HE:
העולם סוברים שבני אדם מתפללים בגלל שיש יסורים אבל ההיפך הוא הנכון, אליבא דאמת בגלל שלא מתפללים מספיק באים היסורים. ומשלו זאת למלך שהיה בא בדרך והייתה בת מלכים צועקת ומתחננת לו שיצילה מן הליסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לשאת אותה לאישה והיה רוצה שתדבר עמו ולא הייתה מדברת, מה עשה המלך? גירה בה את הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך קולה. וזו הסיבה שהיו אימותינו עקרות, שרה רבקה רחל לאה וחנה מפני שהקב''ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

Segment 132
HE:
משל מהמגיד מדובנא זיע''א שתי ידידים בלב ובנפש, שמעון וראובן, ובכל יום כאשר ראובן נפגש עם שמעון בדרך מקדים לו שלום בסבר פנים יפות, ושמעון עונה לו בידידות. יום אחד נפגשו שניהם ופתאום ללא התראה מוקדמת התפרץ ראובן כלפי שמעון בצעקות וגערות. ושמעון מגודל אהבתו לראובן שתק ולא ענה, קיבל הכל באהבה כדכתיב ''על כל פשעים תכסה אהבה''. והנה למחרת נפגשו ביחד ובירך ראובן את שמעון לשלום ובוקש את סליחתו.

Segment 133
HE:
שאל אותו שמעון מה היה לך אתמול? ענה ראובן אתמול התמלאתי כעס וחימה על דבר מסויים ולא היה לי מקום ועל מי לשפוך חמתי וכעסי וידעתי שאם אמצא סתם אדם או חבר רגיל ואתקצף עליו, הוא יקלל ויגדף אותי, לכך בחרתי בך שידעתי שאתה תבין ותבליג ולא תענה וגם תמחול ותסלח לי. הנמשל בעניין היסורים בעולם הזה, כאשר הקב''ה ישתבח שמו כועס, אינו מוציא כעסו על הרשעים מפני שהם יטיחו דברים כלפי מעלה, ויהיה חילול השם ויענשו עונש רע ומר.

Segment 134
HE:
כיון שדרכו של הקב''ה להטיב לברואיו, לכן נותן דווקא להם את הייסורים ביודעו שאינם בועטים אוהבי ה' מקבלים דינם באהבה, אינם מהרהרים אחר מידותיו ולכן מוסיף לצדיק שכר רב על סבלו ויסוריו, הה''ד ''את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה'', (משלי ג, יא). עוד ידוע שכל עולם הבא תלוי ביסורים. שאמרו חז''ל שכל מי שעברו עליו ארבעים יום ללא יסורים כאילו אכל עולמו, כלומר קיבל עולם הבא שלו כאן בעולם הזה.

Segment 135
HE:
ורבי אלעזר בנו של רשב''י זיע''א ורבינו הזמינו על עצמם יסורים באומרם חביבים יסורים, ובעולם הבא נחשבים יסורים רכוש רב ועצום. ואמרו עליו על האדמו''ר מקוצק זיע''א שהיה בעל יסורים גדול מאוד, ותמיד היה בשמחה ובמראה טוב. ושאלוהו כיצד אפשר לסבול יסורים נוראים כאלו ולהיראות שמח?? אמר כי אינו מבין את השאלה, על מה שסבל כבר אין מה להצטער, כי כבר עבר ואיננו. ועל מה שעתיד לסבול אין מה להצטער כי אולי הוא יתרפא או לא יהיה בעולם.

Segment 136
HE:
ולמה יצטער על עולם שאינו שלו? אלא על מה יש להצטער?על הרגע הזה? צער של רגע אפשר לסבול, וזהו יסוד גדול ועצום בחייו של כל יהודי בכל מצב שנמצא. כו. המכיר את מקומו: אשרי אדם המכיר את מקומו ובזה ניכר שחכם הוא, ומאידך הדיוט קופץ בראש, החכם לא מדבר לפי הגדולים ממנו בחכמה, לא מתיימר לעסוק ולפסוק בדברים שאינו יודע ואינו מבין, אין הוא מדבר עד שיאמרו לו, שתוק! אלא שותק עד שיאמרו לו דבר נא! דוגמא לכך מוצאים אנו אצל קרח שפיקח היה ובכ''ז לא השכיל להבין ולהתבונן ואמר ''כי כל העדה כולם קדושים''.

Segment 137
HE:
כלומר והיה כעם ככהן, וכתוצאה מהשקפה זו ירד חורבן לעם ישראל. אלא המאמין והבוטח לא מבקש לעצמו גדולה ושררה ויודע שבמקומו יושבוהו, ומשלו יתנו לו ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה. כז. השמח בחלקו: הרב חיד''א זצוק''ל בספרו פתח עיניים כתב בשם הש''ך שכאשר עם ישראל הצטווה לקיים גזירת בין הבתרים וליטול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות החליטו שבט לוי לא לטול מאומה, שהרי כל ההיתר של עם ישראל ליטול מהמצרים את רכושם היה בגלל שכר העבודה שהיו חייבים להם על מאות השנים שהעבדו מביזת מצרים (למרות שהיה מותר להם לעשות זאת), בשכר זה שהתגברו בעניני הממון זוכים הם

Segment 138
HE:
במשך מאות ואלפי שנים לברך את עם ישראל בברכת כהנים, ובם בחר השם יתברך כראויים ביותר להשפיע שפע ברכות על עם ישראל עד סוף כל הדורות! הפסוק אומר ''יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'' (תהילים קכח, ב) ופירש רש''י אשריך בעולם הזה שלא תצטרך לבריות, שהרי אינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו, וטוב לך לעולם הבא שמתוך שהוא נהנה ביגיעו, לא בא לידי גזל ונוחל שתי עולמות עכ''ל.

Segment 139
HE:
מסופר שהחפץ חיים זיע''א היה יתום מאב, ואימו התחתנה שנית, ולאותו בעל היתה בת מאשתו הראשונה, וכשהגיע מרן החפץ חיים לפרק הנושא אישה הוצעו לו שידוכים מבנות עשירים מופלגים, וכולם חיזרו אחרי העילוי הצעיר ישראל מאיר. ולמרות שאביו חורגו לא היה בעל אמצעים העדיף לשאת את ביתו לאישה, לעת זקנתו אמר הח''ח זצוק''ל שרק בזכות אשתו הצדקנית זכה ללמוד תורה ולחבר חיבורים חשובים.

Segment 140
HE:
מפני שתמיד היתה מסתפקת במועט ולא דרשה שום דבר מעניני העולם הזה (כדברים האלה שמענו מהרה''ג נאמ''ן שליט''א שהספיד לאשתו הרבנית ואמר שמעולם לא בקשה ממנו דבר במשך שלושים ושש השנים בו היו נשואים!!). לומדים מכך שהרבה תלוי באישה ועל מידת נכונותה להסתפק במועט ולא להלך בגדלות, כ''ש ''חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנו''.

Segment 141
HE:
והעידו מזקני הדור שהיו בחורים רבים שהיו למדנים גדולים וגם יראתם קדמה לחכמתם, והיו לומדים בהתמדה נפלאה וכל תשוקתם הייתה לתורה הקדושה, אולם לאחר שנשאו פרשו כמה מהם לעסקי העולם בלחץ נשותיהם ומפני רצונן למותרות אולם לא על ושתי לבדה שאוותה לגדולה יצא הקצף, עיקר התביעה היא על הבעל, אם יבוא אדם אחרי מאה ועשרים שנה ויטען כלפי בית דין האשה אשר נתת עמדי היא גרמה לי לכל הביטול התורה, והרדיפה אחר תענוגי והבלי העולם הזה וכו', יענו כלפיו כי שמעת לקול אישתך: מסופר על אחד מגדולי הדור שאמר לאשתו לפני מיתתו.

Segment 142
HE:
כאשר ביקשה ממנו שיתן לה חלק בעולם הבא בתורתו ובמצוותיו, השיב לה מה לך לבקשני בעניין חלק? מה שיהיה לי גם לך יהיה. כיוון שאת עזרת לי בעבודת השם. וכמו בעולם הזה כשהבעל הוא עשיר גם אשתו עשירה. ואם ח''ו לי לא יהיה גם לך לא יהיה כי כשהבעל עני ממילא גם אשתו ענייה!! כתב מרן הגאון בן ציון אבא שאול זיע''א בספרו אור לציון שנינו בפרק הקודם (פרק ה משנה יט) כל מי שיש בו שלושה דברים הללו מתלמידו של אברהם אבינו ע''ה עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, והרמב''ם פירש עין טובה כלומר מדת ההסתפקות.

Segment 143
HE:
בוא וראה בכמה דברים גרועה. המידה הזו שלא מסתפק במועט: א. ירידה ברוחניות - דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה עלתה בידם, וצריך להתרגל כבר בעודו צעיר במידת ההסתפקות אחרת אפילו בן תורה עלול במשך הזמן לעזוב את עסק התורה ולצאת למלאכה. כי כשגדל התאוות גדלות עימו יחד, וכשלא מוצא את הרגלו עוזב באר מיים חיים לחצוב בורות נשברים. ב.

Segment 144
HE:
בטחון בהשם שהלב טרוד להשיג צרכי הגוף אין ליבו שלם ובוטח בבורא עולם, אלא משתדל בכל כוחו להשיג מבוקשו אף שאינו הכרחי כל כך, וככל ששוקע יותר במחשבה ובמעשה בדברים הללו מפסיד את עתידו ואינו יכול להתקדם בתורה וביראה מפני שמתרגש ומתפעל יותר מדי מהעולם הזה, עכ''ד.

Segment 145
HE:
הגמרא בירושלמי מסכת שבת (פי''ד הלכה א) אומרת למה נמשלו כל באי עולם לחולדה? שנאמר ''שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד'' (תהילים מט) מה חולדה זו גוררת ומנחת, ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררים ומניחים, ואינם יודעים למי הם מניחים, שנאמר ''יצבור ולא ידע מי אוספם''. ג.

Segment 146
HE:
חוסר אמונה - האדם המאושר הוא העובד במידה שהוא זקוק לכיסוי הוצאותיו ואינו מתייגע כדי לחפש מותרות, והוא המאושר בעולם הזה ובעולם הבא, ואם אינו שמח בחלקו סימן שאין לבבו שלם באמונתו בהשם יתברך הנותן חיים לכל חי, ונותן לכל אחד די מחסורו. ולכן ליבו הומה להוסיף ולצבור ממון לפי שחושב שהכל בא לו בסיבת השתדלותו וחריצותו. ואם תמיד אינו מסתפק ושמח בחלקו, מה יועיל לו כל הונו ורכושו? כנגד זה אמר דוד המלך ע''ה בתהילים (טז ה) ''ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עליי''.

Segment 147
HE:
רצונו לומר לא בחרתי לחלקי שום דבר מענייני העולם הזה אלא בחרתי אלוקתך ועבודתך לחלקו בנעימים. וזו השמחה הגדולה ביותר שיש לי מכל קנייני העולם, ואמרו חכמינו ז''ל ''טוב פת חריבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב'' זה השמח בחלקו. וכיוון ששמח במה שחננו הקב''ה לא יבוא לידי גזל, והונאת ממון, ועושק, ורמיה, וחמדה, וצרות עין, וקנאה, ותאווה, ושאר מרעין בישין המוצאים את האדם מן העולם.

Segment 148
HE:
לצערינו בדורינו התחלפה לה השיטה, במקום להסתפק במועט בגשמיות ולשאוף לגדלות ברוחניות כמו שהיה בדורות קודמים, הרי שכיום מוטרדים אנו יותר ברדיפה אחרי המותרות והלוקסוס, כשאתה שואל אדם מן הישוב האם אתה עובד לפרנסתך?יאמר לך ודאי, אם אין אני לי מי לי? כשאתה שואל אותו ומה עם לימוד התורה וקיום המצוות. יאמר לך השם יעזור, פתאום הוא נהיה בעל ביטחון: והאמת היא שההיפך הוא הנכון:

Segment 149
HE:
פירש המהר''ם שיף זצוק''ל את המשנה באבות פת במלח תאכל וכו' ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, כלומר הכוונה אם אתה מצד בחירתך עושה, ולא מצד עניותך שאין לאל ידך לעשות יותר מזה, אלא יכול אתה לעשות הרבה ובכל זאת מסתפק בפת במלח וכו' אז אשריך וטוב לך בזה ובבא.

Segment 150
HE:
מסופר על הגה''צ רבי אריה לוין זצוק''ל שהיה חי בדירת חדר בשכונת משכנות בירושלים בדלות וצמצום כל ימיו, פעם אחת התבטא אותו צדיק ואמר מה חסר לי?? החדר גבוה ממני ואיני צריך להתכופף בשביל להיכנס, יש עכשיו לוקסוסים, ואני למה לי זה? מדוע לרוץ בשביל להביא איזה חפץ מחדר שלישי (וילה ודופלקס מאן דכר שמיה) אם הוא תחת ידי בחדר ראשון? מים יש לי ברוך ה', וגם חשמל, ובאמת שאני גר היום איך אומרים? ממש כמו לורד:

Segment 151
HE:
ופעם אחרת התבטא הגאון הצדיק בזו הלשון ''פעמים רבות ניסו להשפיע עליי שאעתיק דירתי למקום מרווח יותר, וסרבתי. צא וראה, לאחר אריכות ימים ושנים מובל אדם מדירתו לבית החיים. אצלי לא יקשה המעבר, כי מחדרי לכאן אין הניגוד חריף. אבל אדם שהורגל לחיות מתוך רווחה ובדירה מפוארת, מה יקשה לו באחרית ימיו להעתיק מקומו לארבע אמות על ארבע אמות!!! כתב השל''ה הקדוש זיע''א:

Segment 152
HE:
מידה של הסתפקות היא אבן יקרה כתר ועטרה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, בעולם הבא אשריו כי הוא עשיר שנאמר ''איזהו עשיר? השמח בחלקו'' מה שאין כן אדם שלא מסתפק לעולם הוא חסר, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מתאווה מאתיים, ועל כן מרבה נכסים מרבה דאגה, כי ביותר שמרבה נכסים ביותר מרבה דאגה, כיצד? מה שבידו היא חצי תאוותו ומתאווה עוד כהנה, נמצא כשיש לו מנה אינו דואג לעוד מאתיים וכן לעולם, אבל השמח בחלקו וממה שחננו השי''ת יאכל הן רב והן מעט ומספיק לו בטוכ, נמצא הוא לעולם עשיר. עכת''ד.

Segment 153
HE:
אומר הרמב''ם זיע''א בהקדמה לפירוש המשניות: ומה טוב אמר האומר, לולא משתגעים נשאר העולם חרב, שאין בעולם שיגעון דומה לשגעון האדם, שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף השישי, והא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירוויח דינרים, וכשיקבץ זהובים שמכר בהם נפשותיו יתחיל לחלק אותם לאומנים לבנות לו יסוד על הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות, והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגומא, היש שטות ושגעון כזה??!

Segment 154
HE:
וכן כל תענוגי העולם הזה הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישוב העולם, ולכן קראו חכמים עם הארץ מי שאין לו חכמה רק עם הארץ כלומר לא נמצאו כי אם ליישב את הארץ. עד כאן דבריו. כח. והעושה סייג לדבריו: כלומר שאינו מאריך בדברים, סייג לחכמה-שתיקה, וכן כשהוא שונה לאחרים- מקצר בדבריו בדברים חתוכים ומדוייקים ולא מתהלך סחור סחור. ועוד פירוש: סייג לדבריו כלומר אינו אומר דברים שאין להם סימוכין הוכחות וראיות, אלא כל דבר מדבריו יש לו הוכחה מהכתובים ולא אעפ''י סברות הכרס. כט. ואינו מחזיק טובה לעצמו:

Segment 155
HE:
הגמרא במסכת (סנהדרין דף פח ע''ב) דנה מיהו בן העולם הבא? ואומרת ''שייף עייל ושייף נפיק גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה'', כלומר לומד תורה בהתמדה עצומה ויודע שלכך נוצר, שאם לא כן יגיע ודאי לידי גאווה סרוחה ויגיס דעתו בתורה שלמד. ל. אהוב: צריך כל תלמיד חכם להיות אהוב על הבריות, כדי שתהיה חברתו נעימה. רבותיו ירצו לקרב אותו אליהם, ותלמידיו ירצו בקרבתו ולחסות תחת כנפיו. וידוע שתלמידי חכמים נקראו חברים שחברותן זה לזה נעימה ונוחים זה לזה בלימוד ובדרך ארץ. לא. אוהב את המקום:

Segment 156
HE:
בפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמר ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'' ופרשו חז''ל שאהבת השם יתברך תלויה בלב האדם, והפסוק מצווה מכל אדם לאהוב את השם יתברך בכל לבבו, כלומר שלא יהיה מקום פנוי בליבו של אדם לשום דבר אחר זולת אהבת השם. ולא זו בלבד אלא גם בכל נפשך אפילו שהוא נוטל נפשך לא תחסר מאהבה זו כלל. ובכל מאודך שאם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו- גם הוא חייב להעדיף את אהבת השם על ממונו שחביב עליו מגופו! עוד אמרו חז''ל על הציווי בכל מאודך - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד.

Segment 157
HE:
בן תורה אמיתי נבחן בזה שהוא עובד השם בכל עת ובכל שעה, בזמנים קשים כמו בזמן רווחה, בישיבה בכולל או בבית או מחוץ לביתו בכל מקום הוא אוהב השם אמיתי וגורם להאהיב שמו של הקב''ה על הבריות במעשיו ובהנהגותיו. המגיד מדובנא זיע''א בספרו ''קול ישורר'', פירש שיש שתי אהבות: אהבת המצווה ואהבת המצווה, ומשל למה הדבר דומה? מתנה הניתנת לאדם, אם הנותן הוא אדם פשוט הרי שמחת המקבל מצטמצמת למתנה עצמה, אולם אם הנותן המתנה הוא המלך בכבודו ובעצמו כאן מתרכזת שמחת המקבל בנותן את המתנה ולא בגוף המתנה.

Segment 158
HE:
אהבת הצדיקים את הקב''ה היא האהבה מהסוג השני אהבת הנותן ורומז על כך הפסוק ''ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך''. ידוע שאוהב ה' נבחן עפ''י מעשיו אין הוא מחפש עצות כיצד ''להסתדר'' עם ההלכה אלא אדרבא מחפש הוא דרכים כיצד להתחייב במצוות. כמו שמצינו בפרשת בהעלותך (פרק ט פסוק ז) ''ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב'', ואומר רש''י במקום מגיד שיהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות.

Segment 159
HE:
אומרת הגמרא בברכות בוא וראה שלא כדורות ראשונים דורות אחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות חצרות וקרפיפות לפוטרן מן המעשר. אהבת השם תמימה למדנו מרבי עקיבא זיע''א שבשעה שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל היה מקבל עליו עול מלכות שמיים באהבה, שאלוהו תלמידיו רבינו עד כאן?? והשיב להם רבי עקיבא אמנם כן, כל ימי נצטערתי על פסוק זה ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך והייתי מצפה מתי יבוא לידי ואקיימנו, ואמרו חז''ל כאשר מצטער אדם על כך כל ימיו הרי זוהי האהבה האמיתית. כתב הרמב''ם

Segment 160
HE:
בפרק יסודי התורה (פרק ב הלכה ב) והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד הע''ה ''צמאה נפשי לאלוקים לאל חי''. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מייד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה קטנה ושפלה ואפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד המלך ע''ה ''כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוונת, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו''.

Segment 161
HE:
עפ''י הרמב''ם זיע''א אהבת השם ע''י התבוננות בבריאה והתעמקות במחשבה על כך תביא את האדם לידי יראת שמיים. לב. אוהב את הבריות: הגמרא בסנהדרין (דף כ) דורשת את הפסוק (משלי לג) ''שקר החן והבל היופי אישה יראת השם היא תתהלל'': שקר החן זה דורו של משה רבינו ויהושע בן נון שעסקו בתורה הרבה. והבל היופי דורו של חזקיהו המלך שעסקו בתורה יותר. אישה יראת השם היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר אלעאי שהיו שישה תלמדים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. רש''י פירש שהיו עניים ולמדו תורה מתוך הדחק. טעם אחר מצינו בדברי חז''ל:

Segment 162
HE:
בדרך הטבע אין טלית אחת מספיקה אפילו לשלושה אנשים, מפני שכל אחד מושך את הכסות אליו כדי לכסות את עצמו, איך יתכן בכל זאת שדבר כזה יקרה? תנאי אחד דרוש לכך: שכל אחד יחשוב על זולתו וישתדל שחברו יהיה מכוסה. וזה מה שהיה בדורו של רבי יהודה בר אלעאי. קיום של הפסוק ''ואהבת לרעך כמוך'' הלכה למעשה היא הערובה לקיום התורה. הגר''א דסלר זיע''א בספרו מכתב מאליהו (ח''ג עמ' 88) מציין שלוש דרגות נפלאות זו מזו בציווי ''ואהבת לרעך כמוך''. א.

Segment 163
HE:
ביטול הקנאה כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצ''ב, אבל לא שישווה אליו, אלא יהיה חפץ בליבו לעולם שיהיה הוא יותר מחברו בכל טובה. כשאדם מבטל את אנוכיות ואהבת עצמו יותר מחברו, כמו שמצינו אצל יהונתן ודוד שאהבו אחד את השני אהבת נפש עד שוויתר יהונתן על המלוכה המגיעה אליו בשביל דוד, והסיר מידת הקנאה מליבו ואמר לדוד כי אתה תמלוך על ישראל. לכן ציוותה התורה הקדושה שירצה שיתעשר חברו כמוהו ויכיר שלא יופחת כבודו וערכו על ידי זה, ואם חכם הוא ירצה שחברו יהיה חכם כמותו וכדומה.

Segment 164
HE:
ב. גדולה מזו היא המידה שעושה חסד עם כל ישראל בכל מהותו ולא ינקום מחבירו על צער או הפסד שגרם לו חברו, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי תעלה על דעתך שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה? כן הדבר הזה כיוון שמצווה לאהוב את חבירו כגופו דין הוא שלא ינקום מחברו שהוא כנוקם מגופו. ג.

Segment 165
HE:
גדולה מזו הוא האוהב את חברו כשם שהוא מרגיש התבטלות כלפי הקב''ה ירגיש התבטלות גם כלפי רעהו שהרי בראו השם יתברך בדמותו ובצלמו וככל שיתבטל כלפי הקב''ה כן יתבטל כלפי חבירו, ועל כן שואלים לאדם לאחר מאה ועשרים שנה המלכת עליך את חברך בנחת רוח? בדיוק כמו ששואלים אותו המלכת עליך את קונך שחרית וערבית! רבינו בחיי זצוק''ל בחובת הלבבות הביא מעשה ממנו נלמד לעבודת השם מהוא ואהבת לרעך כמוך, מספר הרב זיע''א על רב ותלמידו שהלכו בדרך ונתקלו בפגר חיה שהעלתה צחנה, התלמיד אמר כמה לא טוב הוא הריח הזה.

Segment 166
HE:
הרב אמר איזה שניים לבנות היו לה לאותה חיה! לכאורה נשאלת שאלה: נניח שלאותה חיה היו שיניים לבנות, האם זה מועיל כדי לסלק את הריח הרע שעלה ממנה? התשובה לכך היא משל לאם שיולדת ולד שהוא בעל מום, או מוכה שחין ואין מתום בבשרו, האמא מאכילה אותו ומטפלת בו במסירות נפש, חובשת את פצעיו, מנשקת ומחבקת אותו ומרעיפה עליו חום ואהבה, האם היא לא רואה את המומים ואת הפצעים שלו? על כרחך לומר שודאי שראתה אלא שזה לא אכפת לה והיא כלל לא רואה אותם, מפני שהיא אימו! הכלל הוא ככל שירגיש אדם את עצמו קרוב יותר לחבירו כך יעלמו כל פגמיו וחסרונותיו של זולתו ויהיו כלא היו!! ויש

Segment 167
HE:
עוד חובה אחרת שגורמת לאהבת הבריות והיא מצוות ''בצדק תשפוט עמיתך'', הוי דן את כל האדם לכף זכות, ומדוע רוצה הקב''ה שנלמד זכות על השני? פשוט, מפני שגם אנו מחבבים ביותר את מי שמספר לנו דברים טובים על הילדים שלנו.

Segment 168
HE:
יותר משהאדם אוהב את חבירו המחמיא לו הוא אוהב אותו אם יספר בשבח ילדיו, כך טבע הבריות, גם הקב''ה ישתבח שמו שמח שעם ישראל הם בניו האהובים ואוהב את מי שמשבח את בניו ומפרגן להם ואינו רואה בהם מומים וחסרונות! כשהשכן לא מקדם אותך בברכת בוקר טוב לבבית, או ששמעת שחבר דיבר עליך מילה רעה, או שחברך לא השתתף בשמחתך בה בשעה שאתה היית בכל השמחות שלו, או שבקשת טובה או שליחות מחברך והא נענה לך בסירוב למרות שתמיד אתה קשוב לבקשותיו ועוד ציורים כגון אלו, במקום לפתח כלפיו רגשות כעס ותסכול, שנאת חינם ממש, מתח הדדי ועוד מרעין בישין שממררים את החיים ואת הסביבה, צריך

Segment 169
HE:
האדם לאמן את מוחו ללמד זכות, לעקם את המחשבה ולחשוב רק על תירוצים חיובים, ועוד יותר מזה לגשת אליו ולא להתמהמה, ולשאול אותו ישירות לפשר מעשיו או הנהגתו בדבר, מה קרה? מדוע נשתנו פניך? מדוע סרבת לי בה בשעה שתמיד אני משתדל לעשות רצונך?ואז ממילא נפתחים הלבבות וברגע אחד חולפת העננה השחורה ביחסים שבין אדם לחבירו איש ושכנו אישה ורעותה, והאמת והשלום אהבו! מעשה ברבי משה טיקוצ'נסקי זצ''ל מנהל ישיבת סלבודקה בבני ברק שפעם התעורר בליבו חשש שמא לא יוכל לטפל בבני הישיבה בבעיות החיים כראוי, וזאת מפני שמעולם לא למד פדגוגיה, פסיכולוגיה וכו' באחד הימים ביקר בישיבה

Segment 170
HE:
ראש ישיבת חברון הגאון רבי יחזקאל סרנא והרב טיקוצנסקי שטח בפניו את לבטיו, אמר לו הרב משפט אחד, אתה אוהב את התלמידים? אם הינך אוהב את התלמידם הנך פטור מפדגוגיה ומכל התורות והשיטות למיניהם, מי שאוהב את תלמידיו מובטח לו ולהם שיגיעו לפסגת ההצלחה! . אהבת הבריות הטובה ביותר היא לקרבם לתורה וליראת שמיים טהורה, וללמד את חבירו תורה, וזאת לומדים מקל וחומר: התורה ציוותה (שמות כג ה) ''כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עימו''.

Segment 171
HE:
כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בחברך עצמו שהוא מתייסר תחת העול של היצר הרע, ולא כל כך מסתדר בגלל אופיו החלש. כל שכן שצריך לעזור ולתמוך בו ולכוונו ולהדריכו בדרך הישר, עד שיעמוד על רגליו ויהיה בבחינת חי נושא את עצמו! לג. אוהב את הצדקות: אומרת הגמרא על הפסוק ''אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת'' וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? אלא דרשו רבותינו זה הזן את בניו כשהם קטנים, שמגיל שש ואילך אינו מחוייב לפרנסם. רבי שמואל בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בביתו ומשיאן סמוך לפרקן.

Segment 172
HE:
''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'' רב הונא ורב חסדא: חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. רבי יהודה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אש מפעפעו, אש קשה- מים מכבים אותם, מים קשים- העבים סובלים אותם, עבים קשים- רוח מפזרתם, רוח קשה גוף סובלו, גוף קשה- פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה- שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם וצדקה מצילה מן המיתה שנאמר ''וצדקה תציל ממוות''.

Segment 173
HE:
הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק''ל היה אומר כשיתבונן אדם שכעושה צדקה וגמילות חסדים לכמה דברים הוא זוכה: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות מאת השם יתברך שהוא מקור הברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. וכל זה מעצם הצדקה שהוא עושה. ובנוסף לזה הוא מקבל פירות ופרי פירות של ישועות ורפואות, כ''ש אומרים בתפילה ''זורע צדקות מצמיח ישועות'', ואם בזריעה של אדם בשר ודם לוקח גרעין וזורעו באדמה וצומח ממנו עץ מלא פירות, כ''ש בזריעתו של הקב''ה שהוא בלי גבול ובלי תכלית, בעולם הזה ובעולם הבא לנצח נצחים.

Segment 174
HE:
תלמידו של החפץ חיים זיע''א שהתלונן לפניו שהוא סובל מתופעת ''היד הקפוצה''. ענה לו מרן החפץ חיים שהעיצה לכך כמו שבמקווה קר שרוצים לטבול בו קופצים בבת אחת ולא להיכנס לאט לאט כי אז יהיה מאוד קשה להיכנס, כך גם בצדקה, לתת בבת אחת ללא היסוסים ובלי לחשוב הרבה.

Segment 175
HE:
ובאופן כזה עם ריבוי הנתינה יהיה קל לפתוח את היד ולסלק את היצר הרע, המשיך מרן הח''ח ואמר והקרן קיימת לו לעולם הבא, בנוהג שבעולם אדם שמרוויח מאה שקלים ומפריש לצדקה עשרה שקלים הרי הוא רושם בפנקסו שירדו לו עשרה שקלים במשכורת, אבל אליבא דאמת ההיפך הוא הנכון, צריך לכתוב בפנקסו שירדו לו תשעים שהרי מאותן תשעים שקל שמוציא לפרנסתו לא נשאר לו מהם כלום, ואילו אותם העשרה שקלים שנתן לצדקה הרי הם קיימים לו לעולמי עד, וזהו והקרן קיימת לו לעולם הבא. אמרו חז''ל:

Segment 176
HE:
אם אדם רוצה לנדב לצדקה ולהיות בטוח שהצדקה שלו תתקבל ברצון בשמיים ולא שיכשל חלילה בעני שאינו הגון, יעשה צדקה עם תלמידי חכמים שנאמר ''אשריכם זורעי על כל מים'', ואין מים אלא תורה, והמילה כל באה לרבות שאפילו אם התלמיד חכם אינו זקוק לצדקה זו. ואמרו חז''ל הרוצה לעשות צדקה בשלימות- יעשה עם עמלי התורה. הפסוק אומר בתהילים ''הזורעים בדמעה ברינה יקצורו: בא יבוא ברינה נושא אלומותיו'', כלומר אם אדם נותן צדקה לעני בלי שמחה או עם עין דומעת גם היא לצדקה תחשב, ובעולם הבא יקצור ברינה.

Segment 177
HE:
אבל אם בא יבוא לו העני והוא נותן לו ברינה ובשמחה, לעתיד לבוא הוא יקבל אלומות אלומות של שכר, כפול ומכופל ממה שנתן בעולם הזה. כתוב בספר חסידים אדם שיכול לתת צדקה, ומצבם של הוריו או בני ביתו אינו טוב והוא מעדיף לתת את הצדקה לאנשים אחרים, בה בעת שבני ביתו סובלים יקבל עונש על הצדקה שנתן. שהרי מקרא מפורש הוא ''ומבשרך לא תתעלם''. ואם יש תלמיד חכם שהוא ממזר או כהן גדול והוא עם הארץ התלמיד חכם קודם שנאמר ''יקרה היא מפנינים'' אפילו יותר מכהן גדול שנכנס לפניי ולפנים.

Segment 178
HE:
ואם יש לפרנס בן או בת-הבת קודמת, שהיא מתביישת לחזר על הפתחים, מה שאין כן הבן שיכול לחזר על הפתחים ולפשוט ידו. ואם העני הוא כהן קודם לעני שהוא לוי או ישראל. ואם העני לוי קודם הוא לעני ישראל. והעשיר שהתהפך הגלגל ונהיה עני שנקרא עני בן טובים שכל חייו התרגל ברווחה ועכשיו התהפך עליו מזלו צריך להשתדל לתת לו כפי שהיה רגיל, ואפילו סוס לרכב עליו, שנאמר ''די מחסורו אשר יחסר לו''. אמר רבי חייא בר אדא: היו זקנים שבכל השנה לא נטלו מן הצדקה מאף אדם, ורק בימים בין ראש השנה ויום הכיפורים היו נוטלים.

Segment 179
HE:
וכל זאת כדי שהנותנים ינצלו ביום הדין בגלל הצדקה שנתנו. ובגמרא ירושלמי מסכת פאה . מסופר על עובדיה הנביא שפירנס מאה משפחות של נביאים והחביא אותם בשתי מערות והיה מלווה כסף בריבית מאחאב ומבנו יהורם בכדי לכלכל את הנביאים, ובאותם הימים שהייתה בצורת קשה היה קשה יותר להשיג מים מאשר לחם ובכ''ז מסר נפשו עבור מצוות הצדקה.

Segment 180
HE:
ובגמרא מסכת כתובות (דף סז) מסופר על הלל הזקן, נשיא ישראל שבא אליו עני בן טובים ובקש לאכול, ולאחר שהאכיל אותו והשקהו נתן לו סוס לרכב עליו והוא עצמו רץ לפניו מרחק שלוש מילין לקיים הפסוק ''די מחסורו אשר יחסר לו''. ובגמרא ירושלמי מסכת מועד קטן (דף ג) מסופר על רבי שמעון בן בבא שהיה חכם גדול עד שהיה יודע לשער כמה טיפות יש בים ועם כל זאת היה חי בדחק גדול ובקש מרבי חנינא שיכתוב לו איגרת שילך עימה לחו''ל כדי להתפרנס מפני שלא רצה להנות מהצדקה.

Segment 181
HE:
ובגמרא ירושלמי סוף מסכת פאה מסופר על רבי זכריהו חתנו של רבי יהושע בן לוי שיהיה נוטל מקופה של צדקה, והיו העם מרננים אחריו שהוא לוקח שלא לצורך, ובשעת פטירתו בדקו ומצאו שכל מה שהיה לוקח מהקופה היה מחלק לעניים ולנזקקים. וכן מסופר על האר''י ז''ל זיע''א שהיה נותן צדקה היה נותן בעמידה ובשמחה והיה פושט ידו לעני שיקח כמה שרוצה, והוא ז''ל היה אומר שהמטבע שנותנים לעני כנגד יוד, והזרוע המושטת לתת כנגד וו, היד של העני המקבל כנגד הא וזרועו הפשוטה לקבל כנגד וו, נמצא שבנתינת צדקה מייחד האדם שם הויה ברוך הוא. לד.

Segment 182
HE:
אוהב את המישרים: הגמרא בפסחים (דף כב ע''ב) מספרת על רבי שמעון העמסוני ויש אומרים נחמיה העמסוני שהיה דורש כל אתים שבתורה, כיוון שהגיע לאת ה' אלוקיך תירא נרתע לאחוריו, וכי את השם אפששר לרבות? יחשבו שתי רשויות יש בשמים, מייד פרש וחזר בו מפירוש זה.

Segment 183
HE:
אמר לתלמידיו כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש ''את ה' אלוקיך תירא'' - לרבות תלמידי חכמים, שיהיה מורא רבך כמורא שמיים! רבי שמעון העמסוני היה בדרגה כזו גבוהה של אמת ויושר - הלב שלא נרתע לחזור בו מכל פלפול אם בסופו לא מגיע אל האמת הצרופה, איש האמת אינו מנסה להצדיק דבריו בכל מחיר אם הרעיון לא אמיתי ומיושב מתחילתו ועד סופו, אינו סובל סברות עקומות ועקושות, ומודה על האמת אפילו אם מי שאמרה קטן ממנו בשנים או בחכמה. לה. אוהב את התוכחות:

Segment 184
HE:
מסימני החכם שהוא אוהב מי שמוכיח אותו, כ''ש (משלי ט) ''הוכח לחכם ויאהבך''. אדם שרוצה ליישר אורחותיו ומידותיו חייב לקבל תוכחת ולדעת שבכך הוא בונה את עצמו, ואמרו חז''ל אם יש לאדם שתי ידידים אחד משבחו תמיד ומרעיף עליו שבחים והשני מוכיחו ומייסרו בשבט לשונו, יאהב את המוכיח שודאי הוא שרוצה טובתו, על כן מוכיחו. וכן הוא אומר ''את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה''. בעל תפארת ישראל כתב בעניין התוכחה יסוד נפלא:

Segment 185
HE:
כשמחרפים אותך תעשה אוזנך כאפרקסת ותקשיב על כל דבר קטן וגדול שיאמרו לך מפני שאלו המוכיחים הנאמנים ובזה ייטיב לך מחרפך יותר מאוהבך. כי האוהבים על כל פשעים תכסה אהבה. אבל אלו המחרפים הם המלמדים הנאמנים וכל חסרונותינו בפיהם ברור מיללו. לכן כי יפגשך אחי אוייב מר היורה חיצים סביבך החרש ולא תתקוטט ולא תשיבנו, ואף לא יתעורר בלבך שום כעס. שמע והקשיב יפה על כל דבריו, אמת שיאמר לך כמה דברים שאין בך, אבל מבין דבריו תשמע גן עניינים אשר אם בעל נפש אתה תודה שאכן בזה צדקו דבריו.

Segment 186
HE:
ועל זה תתעמל להסיר מעליך את חסרונותיך. וכן כתב רבינו בחיי בספרו חובת הלבבבות (שער הכניעה פק ד) כשמספרים בגנותו, יכנע לבורא עולם ויודה לו על אשר גילה לו מעט מהרבה ליסרו ולהוכיחו כדי שישובו אליו, כמו שכתוב באיוב ''ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאוון''. ידוע שהגאון מוילנא זיע''א שכר לו את המגיד מדובנא למוכיח, וכן המהרש''ל זיע''א שהיה מקבל תוכחת מעגלון פשוט, בזה קיימו מאמר הגמרא בערכין (דף ט''ז:

Segment 187
HE:
) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עליי שמיים וארץ שהרבה פעמים לקה רבי עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר ''אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך''. דרכו של הלץ לשנוא את מוכיחו, סבור הוא שאת רעתו הוא מבקש. אבל החכם אוהב את המוכיחים ביודעו כי רק הם יביאוהו לחיי העולם הבא, וכי בלעדיהם ימשיך להיות שבוי בידו יצרו. רבי ישראל מסלנט זיע''א, אבי המוסר המשיל את נחיצות התוכחה לכל אדם: חזן ירא שמים עבר לפני התיבה בתפילות יום הכיפורים הקדוש.

Segment 188
HE:
כאשר סלסל בקולו עלו בליבו מחשבות של גאווה. הכל משבחים אותי על נעימות התפילה, עודנו מתבסם במחשבות אלו זעק אליו היצר הטוב אתה מתגאה? ועוד בעיצומו של היום הקדוש? העצה היעוצה לאותו חזן אומר הגרי''ס שיסיט את . טליתו מעל ראשו ויפנה מבטו לעבר הקהל ויראה שאף אחד אינו מתרשם מקולו ומסלסוליו. כשייווכח שכך הוא יעלם שגעון הגדלות שלו. כך הוא הדבר לגבי שאר המידות, היצר מעשיר את האדם בדמיונות שווא ומדוחים בכל מיני מעלות שאין בו באדם, אם ישמע לקול מוכיחו שתפקידו להעיר אותו מתרדמתו ושב ורפא לו.

Segment 189
HE:
הגמרא בכתובות (דף קה ע''ב) אומרת אם ראית תלמיד חכם שבני העיר אוהבים אותו, אין זה נובע דווקא מתוך מעלתו אלא משום שאינו מוכיח אותם במילי דשמיא. ופירוש הדברים: שיש שתי דרכים להוכיח: הראשון כפי שאומר משה רבינו בפרשת השירה יערוף כמט לקחי. דברים ברורים ונוקבים ויורדים חדרי בטן, ודברים שאינם משתמעים לשתי פנים, כפי שהיו מנבאים הנביאים ישעיה וירמיה. אפשרות שנייה להוכיח במשלים ודברי מליצה וברמזים כמו שכתוב ''תיזל כטל אימרתי'' בנחת ובמשובה. כפי שהוא עצמו הוכיחם בפרשת דברים ברמזים.

Segment 190
HE:
השיטה הראשונה מצמיחה לרב הרבה מתנגדים ושונאים כפי שהיה עם ירמיה הנביא וישעיה. שרדפו אחריהם להרגם. לכן אם בכ''ז אוהבים את הרב, מפני שהוא מוכיחם בנחת וברמז ונזהר בכבודם בדרך נעימה ורכה. לו. ומתרחק מן הכבוד: שלמה המלך ע''ה אומר במשלי (כה) ''אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד'', ואם לפני מלך בשר ודם שהיום כאן והיום בקבר, כך, לפני מלך מלכי המלכים פי אלף אלפים. אומר אליהו הנביא זכור לטוב (במדרש רבא פרק ד כא) ''כל המרבה כבוד שמיים וממעט כבוד עצמו כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה.

Segment 191
HE:
וכל הממעט כבוד שמיים ומרבה כבוד עצמו- כבוד שמיים במקומו וכבודו מתמעט''. וכן הוא אומר ''כי מכבדי אכבד- ובוזי יקלו''. (שמואל א, ב), וכבר דרשו דורשי רשומות ואמרו כבוד ר''ת בטל ומבוטל כעפרא דארעא!!! מסופר על רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצוק''ל ''הסטייפלר'' שאמר לבחור אחד שלא ראה סימן יפה בלימודו: ישנם בחורים שנשבר להם מהלימוד ונכנסים למשבר מפני שלומדים וחושבים על הכבוד, שרוצים שראש הישיבה יחזיק מהם, שיכבדו אותם, וכואב להם שחבר יודע טוב יותר מהם. וכל זה גורם להם צער וקנאה גדולה.

Segment 192
HE:
אבל כשאדם לומד רק למטרה אחת ויחידה- כדי שלא יבוש ולא יכלם ליום שכולו ארוך בעולם הבא ולא אכפת לו שום ענייני כבוד, ושום קנאה לא תעלה על ליבו. ולא אכפת לו אם מחשיבים אותו כאן, כי כל מחשבותיו נתונות רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים. ותמיד הוא בשמחד. עד כאן דבריו והם קילורין לעינים. המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ''ל היה אומר:

Segment 193
HE:
טעות היא לחשוב כי אין צורך להתאמץ ולעקור מן השורש את תאוות הכבוד, מתוך מחשבה שבמהרה יבואו ימי הזקנה ואז ממילא תחלוף לה מידה מגונה זו, וההסבר לכך הוא שכידוע בשעה שנחלש אצל האדם אחד החושים, מייד יתחזק ויתאמץ אצלו חוש אחר, לפיכך בעת רפיון התאוות, לעת זקנה, מתגברת ומתחזקת הרדיפה אחר הכבוד ומי שרדף אחרי הכבוד בנעוריו רק מעט ירדוף אחריו בזקנותו הרבה!!! מרגלא בפומיה דהח''ח זיע''א שכידוע אין שום אמצעי תשלום בעד מצווה שאדם מקיים, מפני שמצווה הינה דבר רוחני ועליו לא ניתן לשלם שכר גשמי.

Segment 194
HE:
כמו שכתוב ''אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו''. אבל ישנו בעולם הזה דבר אחד שיכול להיות תשלום על קיום מצוות, והוא הכבוד, מפני שהכבוד הוא רוחני אעפ''י שכולו דמיון. שהרי אנשים רבים מוציאים הון עתק על מנת לזכות בקומץ של כבוד משום הסיפוק הרוחני שהוא נותן להם.

Segment 195
HE:
ואמר פעם החפץ חיים זיע''א לאדם אחד אין לו ספק שכבודו אוכל קוגל בשבת, ואם יתאווה לאכול מן הקוגל ביום שישי, ודאי תייעץ לו בעלת הבית לטעום משהו אחר, מפני שקוגל אוכלים רק בשבת, כבוד זהו הקוגל של העולם הבא כמו שנאמר ''כבוד חכמים ינחלו'' ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת שהוא העולם הבא, ואם מאן דהו לא יוכל להתאפק, ויאכל אותו בערב שבת שהוא העולם הזה יאלץ להשאר רעב בשבת!! וכבר כתב הרמח''ל זיע''א במסילת ישרים (פרק יא) ''ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו כי על כל פנים יצטרך למעט בכבוד שמיים מפני סכלותו'', עכ''ל. לז. ולא מגיס ליבו

Segment 196
HE:
בתלמודו: ידוע שמידות ארון הקודש היו שבורות. אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו וקומתו. ללמדנו שתמיד יראה עצמו העוסק בתורה באמצע הדרך ולא הגיע עדיין לשלמות. וכן דרשו בעלי המוסר את הפסוק (באיוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, אדם שמחזיק עצמו לאין ולאפס למרות שלמד תורה הרבה בו תמצא חכמה ודעת.

Segment 197
HE:
מעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון שהיה הולך בדרך ושמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו על מפני שלמד תורה הרבה ונזדמן לו אדם שהיה מכוער ביותר ורבי אלעזר פגע בכבודו והעליבו, לאחר שהבחין במעשיו חזר בו ובקש מחילה מאותו אדם ולא מחל לו. עד שהגיע לעיר ובאו תלמידיו לקבל פניו ואמרו רבינו מורנו, אמר להם אותו אדם למי אתם קוראים רבינו ומורינו? אמרו לו לזה ההולך אחריך. אמר להם אם רבכם הוא לא ירבו כמותו, מפני שכך וכך אמר לי.

Segment 198
HE:
אמרו לו בכל זאת מחול לו שאדם גדול הוא אמר להם, בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהיה רגיל לעשות כן. מקשה המרש''א זיע''א בחידושי האגדות שם: שאותו אדם היה צריך לומר ובלבד שלא יעשה עוד כך, מה לשון שלא יהיה רגיל לעשות כן משתמע שלפעמים יעשה כן? ומתרץ המהרש''א שאותו אחד שלא היה אלא אליהו התשבי זכור לטוב אמר שלא ירגיל להגיס דעתו מרוב לימוד שדבר זה מרגילו לספר בגנות בני אדם. לח. אינו שמח בהוראה:

Segment 199
HE:
חז''ל דרשו הפסוק ''כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה'' כי רבים חללים הפילה- זהו תלמיד שלא הגיע לכלל הוראה ומורה לרבים, באופן שיכול להתיר את האסור ולאסור את המותר. לא קיבל רשות מרבותיו להורות ואינו מבין גודל האחריות של פסיקות הלכה. וכן שנינו בפרק הראשון (משנה יא) אבטליון אומר:

Segment 200
HE:
חכמים הזהרו בדבריכם (כלומר שלא תניחו מקום לטעות בדבריכם) שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים רעים (שהם כינוי לאנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה) וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו (כפי שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם תלמדיו צדוק ובייתוס שיצאו למינות) ונמצא שם שמיים מתחלל. וכן מצינו בגמרא עירובין (דף יג) שאמר רבי ישמעאל לרבי מאיר שהיה סופר סת''ם הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים, שאם אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את העולם כולו. וכך היא ההתייחסות גם ללימוד התורה.

Segment 201
HE:
וממשיך הפסוק ''ועצומים כל הרוגיה'' זה תלמיד חכם שמילא כרסו ש''ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ואינו רוצה ללמד לאחרים מתורתו. טל. נושא בעול עם חברו: כלומר המצטער בצער חברו כאילו מדובר בצער פרטי שלו, וכן פירש רש''י הקדוש זיע''א את הפסוק ''ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם'' (שמות ב, יא) נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם. עכ''ל. לא צער כל דהו למשך כמה דקות אלא צער שחדור בתת ההכרה שלו ומלווה אותו יום יום ושעה שעה. ע''י שזכה משה לשאת בעול כלל ישראל, זכה לקרבם לאביהם שבשמיים ולתת להם את תורת הנצח.

Segment 202
HE:
בזכות וירא בסבלותם- זכה ל-וירא אלוקים את בנ''י וידע אלוקים. כלומר גם הקב''ה נתן עליהם לב ולא העלים עיניו כדברי רש''י שם, המדרש אומר על הפסוק ''וירא בסבלתם'', שהיה רואה הסבל שהיו סובלים ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד מהן, אמר הקב''ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אף אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך!!! אומר השל''ה הקדוש: וכן אנו מוצאים בשבט לוי שלא היו בכלל השעבוד.

Segment 203
HE:
ולוי ידע זאת ורצה להשתתף בצרת הציבור מה עשה? קרא לבניו שמות ע''ש הגלות! גרשון- ע''ש כי גרים הם בארץ לא להם. קהת ע''ש שקהו שיניהם מדוחק הצרות. מררי- ע''ש וימררו את חייהם. פירש רבי משה קורדובירו זצ''ל ''לשארית נחלתו'', ידוע כי הקב''ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, לומר מה אעשה להם לישראל והם קרוביי, שאר בשר לי עימהם, שהם בת זוג להקב''ה וקורא לה ביתי אחותי אימי, וכתיב ישראל עם קרובו, ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם, והיינו לשארית נחלתו ומה אומר אם אענישם, הרי הכאב עליי דכתיב ''ותקצר נפשו בעמל ישראל'', לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו, כך

Segment 204
HE:
יתנהג אדם עם חברו כל ישראל הם שאר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק מזה, לכך ראוי לאדם להיות חפץ בטבתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו שהרי הוא הוא ממש ומטעם זה נצטווינו ''ואהבת לרעך כמוך'', וירע לו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או טובה עכ''ד. שואלים חז''ל: ידוע שדתן ואבירם הרשעים לא רצו לצאת ממצרים (תרגום יהונתן בן עוזיאל שמות יד, ג) והם אותם שני עברים ניצים, והם אלה שהותירו המן עד בוקר. והם שהתלוננו על משה מי יתן מותנו במצרים בשבתנו על סיר הבשר וכו'.

Segment 205
HE:
מדוע לא מתו במכת החושך יחד עם פושעי ישראל האחרים שלא רצו לצאת ממצרים? ומתרצים כיון שהיו משוטרי ישראל והשתדלו שלא להקשות על בני ישראל. ובעבור זה היכו אותם המצרים! אומר המהר''ל דיסקין זצ''ל אדם שסובל יסורים עבור יהודי אחר ומשתתף בצערו לא מלאך המוות ולא ים סוף יכולים לעשות לו מאומה!!! מסופר על מרן החפץ חיים זיע''א שבאחת הלילות התעוררה אשתו משנתה והבחינה שהרב איננו במיטתו, חפשה ומצאה אותו שוכב על ספסל בבית.

Segment 206
HE:
שאלה אותו מדוע עזב את מיטתו לטובת הספסל הקשה? וענה לה אחינו בני ישראל הפליטים מתגוללים בחוצות ונאנקים מרעב ומקור ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות ובתעלות בחזית המלחמה והמוות מרחף מנגד פניהם ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה ורווחה ?! הגמרא במסכת יומא (דף פג) מובא שהיו שתי נשים שהרגישו צורך לאכול ביום הכיפורים, לשניהם לחשו. האחת נרגעה והשנייה עמדה על דרישתה. מהראשונה יצא רבי יוחנן מחבר התלמוד ירושלמי. מהשנייה יצא שבתאי אוצר פירות.

Segment 207
HE:
רבי יוחנן ששכל עשרה בנים והיה הולך לבית האבלים עם עצם של הבן העשירי שלו והיה מנחם אותם בזה שגם לו נפטרו בנים ואם הוא התעודד כ''ש שהם. בכך היה משתף עצמו בצערם של אחרים ומעודד אותם ומתחשב ברגשותיהם. כמו שאמר שלמה המלך ע''ה ''טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה באשר היא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו''. ואילו שבתאי אוצר פירות היה ההפך ממנו. שהיה עשיר גדול וכשהיתה מגיעה סחורה לשוק היה קונה הכל ומוכר ביוקר רק לבני העיר. והיה מצער בכך את העניים שבלאו הכי היו בצער ובדוחק.

Segment 208
HE:
כל מחשבותיו של שבתאי היו להתעשר על חשבון אחרים מבלי להתחשב במצבם. מסופר על רבן של אסירים הרבי אריה לוין זצוק''ל שהיה מקיים מצווה זו הלכה למעשה בכל שעה משעות חייו. סועד חולים ונדכאים, מרנין לב יתומים ואלמנות, עוזר ותומך באסירים היהודים ובני משפחותיהם, וכל כולו דמות מופלאה של עזרה ונתינה לזולת. אחד המלמדים בחדר שליד תלמוד תורה עץ חיים שבירושלים מספר שפעם בנו הקטן חלה בצורה קשה, ובהיותו מרותק ליד מיטת בנו במשך כמה ימים השפיע עליו הדבר קשה הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.

Segment 209
HE:
לילה אחד בא לבית החולים רבי אריה לווין זצוק''ל בלווית רעיתו ואמר למלמד לכו לישון ואנו נהיה עם בנכם. כאשר ראה שמסרבים לכך אמר רבי אריה: תבינו, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח על כך עם רעייתי. אולם אינני יכול לעשות זאת בבתינו מאחר וילדנו הקטנים מצויים בחדרנו. ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים: ויותר ממה שיסבול אדם עול אחרים ישתדל להשתתף ולעזור בעול שאשתו נושאת בחינוך הילדים ובעבודות הבית ומקיים בכך מצוה ''ומבשרך לא תתעלם'' וכן ''ואהבת לרעך כמוך''.

Segment 210
HE:
ויהיה קשוב לקול רחשי ליבה, ויסבול עול ולא יבול, כמו שמספרים על אותו צדיק שבא לרופא עם אשתו ואמר לרופא ''הרגל של אשתי כואבת לנו'': וידע שאם הוא זוכה ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעלות במעלות היראה והתורה זה רק בזכותה. שחכמת נשים בנתה ביתה, ויכיר לה טובה כל ימי חייו על כך. מצינו במשה רעיה מהימנה שהיה בעל תכונה נפלאה של נושא בעול עם חבירו ועם כלל עם ישראל הזוהר הקדוש (בפרשת בראשית סז עב) אומר בא וראה מה בין ומשה לשאר אנשים שבעולם:

Segment 211
HE:
כאשר אמר ה' למשה ''ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול'' מייד אמר משה וכי אזניח את עם ישראל בגלל הבטחה שהבטיחני ה'?אמר משה מוטב לי שאמות ועם ישראל לא יאבד. מייד ויחל משה את פני ה' אלוקיו.

Segment 212
HE:
חז''ל מספרים לנו כאשר ביקש משה להיכנס לארץ ואמר אעברה נא ואראה אמר לו הקב''ה אתה מבקש אעברה נא בטל סלח נא, כלומר לוותר על כניסתו לארץ, למסור גופו ונפשו ונשמתו למען כלל ישראל (ואם אין מחני מספרך אשר כתבת'') ולוותר על השגות גבוהות בתורה ועל כל הדרגות הרוחניות שיכל להתעלות בהם בארץ ישראל, ובלבד שלא תיפול שערה מראשם של ישראל ארצה, הרד''ל בחידושיו על המדרש (שמות רבה) אומר על הפסוק ''וירא בסבלותם'', לא כתוב וירא בסבלם אלא בסבלותם, שהוא נוטריקון סבלו אתם, עם כל אחד ואחד.

Segment 213
HE:
השתתפות האדם עם צער הכלל נכללת בפסוק ''והלכת בדרכיו'' כלומר להדבק במידותיו של הקב''ה. ומצינו שהקב''ה מצטער בצערם של היחיד ושל הכלל. כדתיב ''עימו אנוכי בצרה'' (תהילים צא) ''בכל צרתם לו צר'' (ישעיה סג) וכן אומרת הגמרא בסנהדרין (דף מו) כשאדם מצטער שכינה מה אומרת? ''קלני מראשי קלני מזרועי'' ולמה דווקא בשני איברים אלו ולא באברים אחרים ? אלא כיוון שהקב''ה מניח תפילין של ראש ושל יד בכל יום.

Segment 214
HE:
ובתפילין של בורא עולם כתוב ''מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'' המזכירים לו את ישראל עמו לטובה ולברכה, ואם הקב''ה מצטער על האדם הפרטי, כל שכן שהיהודי עצמו חייב לסגל לעצמו דרכיו של הקב''ה ולהצטער בצער חברו. הגר''ש וולבה שליט''א בספרו עלי שור כותב כי נושא בעול עם חבירו אינו עניין למחשבה והרגשה בלבד, נשיאה בעול מחייבת הנהגה גם במעשה, לא די ללכת לבקר את החולה או את האבל ב''מ אלא צריכים לבצע פעולות נוספות כגון לבדוק כיצד אפשר לסייע לחולה פיזית. וכן להתפלל עליו.

Segment 215
HE:
וכן כתב מרן הבית יוסף בשולחנו הטהור (יור''ד סימן שלה) וז''ל: לכן הרוצה להתלמד להיות נושא בעול עם חברו, יקבע לעצמו איזה מעשה קטן או הנהגה קטנה שע''י זה יהיה ממש נושא בעול עימו, עכ''ל. מ. מכריעו לכף זכות: אם חברו טועה בסברה או בדבר הלכה אין הוא שמח בתקלתו.

Segment 216
HE:
אדרבא, מסביר לו פנים ומבינו מה הביאו לידי טעות, ואינו מבזה אותו ועוד אם חבירו שאל שאלה שאינה מהעניין או שתירץ תירוץ קלוש וחלש, אותו תלמיד חכם ''משפץ'' ומשכלל את הקושיה או את התירוץ ועושה מכך תשובה לעניין ואומר ודאי כך התכוונת לשאול, ודאי לכך התכוונת לתרץ. וכן אם אדם מסויים העליב או פגע בו או שענה על אמירת השלום עליכם שלו בשפה רפה או שסירב לו בדבר מסויים לשליחות או לבקשת טובה - אינו כועס עליו ומתרעם על התנהגותו אלא דן אותו לכף זכות מנסה להבין מה עבר עליו במשך היום או מסתמא שאינו חש בטוב וכדו'.

Segment 217
HE:
ובזה מונע מעצמו תרעומת מיותרת מהחבר, ושנאת חינם וחשד בכשרים וכו'. הגה''צ רבי דב יפה המשיל הדבר לאדם שמחפש חפץ יקר שאבד לו, בתחילה הוא מחפש במקומות שהחפץ עשוי להמצא שם, ובהמשך חוזר ומחפש גם במקומות שאין סברא להמצאות החפץ שם, בשלב מאוחר יותר הוא חוזר ומפשפש אפילו כמה פעמים במקומות שכבר חיפש, וכל זאת מהתשוקה למצוא את האבידה. כך גם בעינינו: תלמיד חכם שמכבד את הסובבים אותו ואוהבם, תמיד מנסה לחפש צדדים של זכות אפילו לעקם את השכל הישר ולא להתחשב בהגיון הבריא, והכל כדי ללמד זכות על הזולת.

Segment 218
HE:
מרן החפץ חיים זיע''א בכלל ג' בהלכות לשה''ר ביאר שלושה שלבים בלימוד כף זכות. א. ירא אלוקים חייבים לדון אותו לכף זכות אפילו אם הדעת נוטה לכך חובה, כמאמר הגמרא בברכות דף יט ''אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שוודאי עשה תשובה. ב. בינוני- שבדרך כלל נזהר מן החטא ופעמים יכשל בו- אם הספק שקול, ידונו לכף זכות, אבל מצד מידה טובה צריך לזכות אותו אפילו שהסברה נוטה להיפך. ג. אדם שמוחזק כרשע גמור יש לשפוט אותו לצד חובה. מא. מעמידו על האמת:

Segment 219
HE:
כיוון שלמד תורת אמת כפי שנאמר ''אמת קנה ואל תמכור''. תורתו של הקב''ה שחותמו אמת הרי שדבוק הוא במידת האמת. ולא רק במה שנוגע לעצמו אלא אף במה שנוגע לחבירו. האמת הוא דרך חיים והאור שמאיר לכל יהודי מאמין באשר הוא גם כאשר מתפתח ויכוח יש להקפיד שהמטרה תהיה בקשת האמת. רק אז זו מחלוקת לשם שמיים כמחלוקת שמאי והלל. שמחלוקתם לא נבעה מאהבת ההתנצחות אלא אך ורק כדי לברר את ההלכה לאמיתה של תורה. כתוב בספר סדר היום וז''ל:

Segment 220
HE:
יתחיל בלימודו בנחת לאט מילה במילה, כדי שלא יטה מדרך הישר ויוכל לכוון אל האמת, כי לא נמצאת הטעות והשגיאה כי אם בשביל שאינו מדקדק בדבריו, וקורא במרוצה ואינו שוקע בעיונו, אלא מתרצה ברצי כסף המובן בתחילת העיון, אבל המעמיק משיג כוונת העניין ומגיע אל התכלית ותמצית העניין. ויש הפרש רב בין המעמיק לקורא על פני המיים, כי זה מוציא לאור מבוקשו ומוציא לאור משפטו ולהורות חוק ותעלומה יוציא אור, וטועם טעם העניין מדבש ונופת צופיו, מה שאין כן באדם שקורא כאיגרת.

Segment 221
HE:
כי הולך בחושך ואומר לכל סכל הוא, והימים והשנים חולפים ובאים ואל ימצא איתו לא אמת ולא יושר להוציא דבר מאפילה לאורה ולעמוד על עיקרן של דברים ולהשיג הכוונה האמיתית שלא יכשל בה, עכ''ל. מב. מעמידו על השלום: התורה הקדושה שכל נתיבותיה שלום ותלמידיה מרבים שלום בעולם שנאמר ''וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך'', ותלמידי חכמים מרבים אהבה ואחווה בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. מג. מתיישב ליבו בתלמודו:

Segment 222
HE:
כתב הגה''צ רבי מאיר מזוז שליט''א הנאמן ס''ט בספר ''יברך ישראל'' בכמה כללים בקצרה את דרך העיון הספרדי ומהו העיון? שאיפה להבנה עצמית ומדוייקת בגמרא, ברש''י, ותוספות וכל הפוסקים, לחתור ולחדור לכוונה המקורית של הדברים בבטחון מושלם בלי היסוסים ופקפוקים. ומהעיון אפשר להגיע לפסיקת ההלכה בדרך ישרה וברורה. הכלל הראשון: היסוד הראשון והעיקרי: אין חסר ויתר בלשון הגמרא, רש''י, תוספות ובראשונים, כי לא באו לסתום אלא לפרש, ולא יתכן שעיקר הדבר חסר בסוגיה או במפרשים. הכלל השני:

Segment 223
HE:
שהמאמרים מורכבים ממילים והמילים מאותיות ואין לזלזל בהבנת והרכבת המילים והוראתן על בוריין ואפילו באותיות ואפילו בפיסוקי המאמרים. הכלל השלישי: שיש לשאול בכל מקום מה הוקשה לרש''י או לתוספות או למהרש''א ומאיזו טעות נשמרו במילה זו ובמשפט זה, והרגיל בכך יראה נפלאות ! הכלל הרביעי: בכל מקום שהתוספות מביאים קושיה או קושיות ומחדשים מתוך כך פירוש בסוגיה או מתרצים, יש לעמוד אח''כ אחד אחד על כל הקושיות ולראות היאך תירצו לפי דרכם, ועפ''י רוב לברר מה חדשו בתירוצים, ומעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי. הכלל החמישי:

Segment 224
HE:
אם רוצה אדם לבחון עצמו אם כיוון לאמת בדברי התוספות או המפרשים יכתוב מה שהבין בעל פה ואח''כ יבדוק אם דבריו תואמים את לשון התוספות והמפרשים. אם התאימו הדברים בסידרן ובעיקריהן מה טוב. ואם לא סימן שלא הבין. ויחזור ויעיין בדקדוק, כי הכתיבה כור המבחן לגלות אם ההבנה נכונה. וכבר פסק הרמ''א זיע''א בהגה (יו''ד סימן רמ''ב ס''ל) שבזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימודו פלפולים וחילוקים, רק במי שלימודו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר. עכ''ל. כתוב בתנא דרבי אליהו ז''ל:

Segment 225
HE:
לעולם יהיה אדם כשור לעול וכחמור למשא לדברי תורה והכוונה בזה למה שאמרו חז''ל במסכת ברכות (דף סג ע''ב) הסכת ושמע ישראל, הס ואח''כ כתת. שילמד מקרא משנה וגמרא כדאיתא במסכת קידושין (דף ל) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בגמרא. לא די בלימוד בלבד אלא שצריך ג''כ לעיין היטב בכל דבר ולהבין על בוריו ולהעמיק ולהסביר סברא, ועל זה אנו מברכים בכל יום לעסוק בדברי תורה. כמו שכתב הט''ז זיע''א שהמצווה להתייגע ולעיין ולהעמיק, וזוהי הכוונה לעסוק בדברי תורה. ועוד פירוש בזה:

Segment 226
HE:
שהוא לומד מתוך ישוב הדעת. הגמרא במסכת עירובין (דף סה) איתא רב נחמן בר יצחק הלכתא בעי צילותא כיומא דאסתנא כלומר כיום בהיר. אמר אביי אם תאמר לי אימי לעשות לה מלאכה קלה באותו יום לא יהיה לי ישוב הדעת ללמוד כהרגלי. אמר רבא אם הייתה עוקצתו כינה לא היה שונה כמו ששנה, (כלומר בכל כוחו עד כלות הכוחות). מד. שואל ומשיב: שואל קושיות לשם הבנת העניין ולא עוד אלא שמשתדל לענות ולתרץ את קושיותיו. כ''ש במסכת שבת (דף קמה) הוא מותיב לה והוא מפרק לה.

Segment 227
HE:
דורשת הגמרא על הפסוק ''אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה'' לומר שלא הביישן למד, שאם יתבייש לשאול כל ימיו ישאר עם זמם לפיהו, אבל אם מתנבל ושואל כעניין כדי לבאר את כל ספקותיו הרי שאין שמחה כהתרת הספקות ואז יעלה בתלמודו מעלה מעלה. וכן שואל כענין. מענין לענין באותו ענין, ועונה כהלכה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. שומע ומוסיף - אעפ''י שכבר למד דין זה או הלכה זו בכל זאת לא מסיר אזנו משמוע תורה, אדרבא שומע ברוב קשב, כי אין לך בית מדרש ללא חידוש.

Segment 228
HE:
ובכל יום הם בעיניו כחדשים, וחביבים דברי תורה על לומדיהם כיום נתינתם בסיני. מה. הלומד ע''מ ללמד והלומד ע''מ לעשות: המשנה החמישית בפרק ד אמרה הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, מפני שהוא חותר בכל כוחו לברר העניין על בוריו ועל כל פרטיו וזוויותיו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, וכיון שמלמד לאחרים חייב לדייק בדבריו ובלימודו. מו. המחכים את רבו:

Segment 229
HE:
שאינו מתבייש לשאול שוב ושוב, והרב מתחכם ביותר ע''י תלמידיו מפני שצריך להכין את השיעור הדק היטב פן ישאלוהו התלמידים ולא ידע, ונמצא עושה מלאכת השם רמיה חלילה. מז. והמכוון את שמועתו: שמשים לב לדייק בגירסאות ובשמות התנאים והאמוראים, ומשתדל לדייק במימרות לשייך כל מאמר לאומרו בכדי שתגרם לו טובה ניצחית שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. הגמרא בברכות (דף לח ע''ב) אומרת על רבי חייא בר אבא דייק וגמר שמעתתא מרבי יוחנן רביה.

Segment 230
HE:
וכן בגמרא מסכת פסחים (דף קיד ע''ב) על רבא שהיה נזהר לקחת תבשילין לליל הסדר דווקא אורז וסלק כי כך שמע מרבו, רב הונא. וכן התנא ששנה במסכת כריתות (דף ו) את סדר פיטום הקטורת שנה את הכל בלשון הקודש אבל ארבע מילים, ''סאין תלת וקבין תלתא'' אמר בארמית מפני שכך שמע מרבו ולא שינה מהמקור. וכן במסכת שבת (דף טו) אומרת הגמרא מלא ההין מים שאובים פוסלים את המקווה, אלא שחייב אדם לאמר בלשון רבו, ובזה נכלל גם מה שכתבנו בקניין מא, מג, מד. מח. והאומר דבר בשם אומרו:

Segment 231
HE:
אמרו במדרש תנחומא כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו נקרא גזלן, שנאמר ''אל תגזול דל כי דל הוא'' (משלי כב) אדם שמשתדל לומר דבר בשם אומרו ומי אמר כל ממרא יכול לשאול סתירה מדברי פלוני לפלוני ולתרץ. וע''י כך רווחא שמעתא. ונאמר בגמרא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, לכן האומר דבר בשם אומרו מבטל גאוותו שבליבו, שלא יחשבו שהוא חידש את החידוש, וע''י שביטל הגאווה מביא גאולה לעולם.