{"id":"kabala-1d43b74bb744-1-121","bookId":"kabala-1d43b74bb744","part":1,"torah":121,"title":"שער ראש השנה - פרק ד:","hebrewTitle":"שער ראש השנה - פרק ד:","segments":[{"index":1,"he":"שער ראש השנה - פרק ד:\nענין ר\"ה, שנקראת אז שמאלו תחת לראשי, פי' - כי פסוק זה מדבר בזמן החיבוק. והנה \nבכוונת תפלה בימי החול, שרחל בהוד ז\"א, ויעקב בנצח, אז השמאל דז\"א, שהיא ספירת \nהגבורה, היא למעלה מראש הנוקבא. אך ביום ר\"ה, שאז שניהן יעקב ורחל מגיעין עד גבורה, \nושם מגיע ראשה, א\"כ עתה יכול הז\"א לחבק לרחל בשמאלו. אבל כאשר יחבקנה, נמצא שלא \nיכול לחבק גופה, כי ראשה לבד מגיע כנגד השמאל שלו, ולכן נקרא אז החיבוק ההוא, בסוד \nשמאלו תחת לראשי, כי ראשה במקום שמאלו ממש עומדת, ויכול לחבקה. אמנם יש פסוק אחר, \nשמאלו תחת ראשי, וז\"ס חיבוק שבת וי\"ט, כי אז שניהן בקומה אחת, וראשם שוין, ואז \nהחיבוק שלם, שמאל שלו לשמאל שלה. נמצא כי עתה בשבת, אין החיבוק של שמאלו תחת לראשה \nממש, אלא במקום שהיה שם מתחלה נקרא ראשה, אך עתה אין שם אלא גופא, וזהו תחת ראשי, \nפי' - תחת המקום שהיה מתחלה לראשי, בזמן הבריאה שיצאה הנוקבא בחזה דז\"א, בין חסד \n"},{"index":2,"he":"לגבורה שלו, גם אמר לראשי, אותיות ישראל, כי ז\"א הוא ישראל, המחבק אותה: \nענין ויבן ד' אלהים את הצלע, ז\"ס הנסירה שנעשית בר\"ה, והוא שיוצאין המוחין מז\"א, \nונכנסין בנוקבא בנקודת המלכות, ונגדלת. וזהו ויבן, שניבנית ונגדלת. וגם ויבן, גי' \nחיי\"ם, סוד מוחין דז\"א, הנקראים חיי המלך, שהם אהיה הויה אהיה גי' חיים, וע\"י אלו \nהמוחין נבנית הנוקבא, כי עתה ניתנין אליה. ויש מוחין דאבא, ומוחין דאמא, ועל שניהן \nהוא אומר, ויבן ה' אלהים את הצלע, י\"י אלהים או\"א, את הצלע בחי' נקודה בלבד כלולה \nמי', ואח\"כ נבנית, ויביאה אל האדם סוד ז\"א, שם מ\"ה גי' אדם: \nענין ר\"ה, דע כי הלא סוד ר\"ה, בו נברא אדה\"ר, אז הוא יום אשר שמאלו תחת לראשי. \nואמנם יום ר\"ה של בריאת העולם היה יום ששי, ואם היה אדה\"ר ממתין עד יום השבת, אז \nהיו כל העולמות כתיקונן, אך לפי שחטאו אדם וחוה, והיה בא נחש על חוה כנודע מהזוהר, \nקודם ששימשו מטותיהן, כי לכן יצאו קין והבל מעורבים מטו\"ר, והנה חטא הזה שאכל מעץ \n"},{"index":3,"he":"הדעת טו\"ר, גרם לו להזדווג עם אשתו בו ביום, וז\"ס עץ הדעת, מלשון וידע אדם את אשתו. \n(א): \nהגהה (א) צמח - הדברים אלו אינן כפשטן, הסוד כתוב בעץ החיים, ונראה לי שצריך להיות \nוהאדם ידע את חוה אשתו: \nואמנם מה שגרם אדם הוא, כי הלא סוד זה הוא סוד השמאל דינא קשיא, ואם היה ממתין עד \nיום השבת, אז היה דינא רפיא, והיה הזווג כתיקונו, והיה זו\"נ מזדווגים באותו יום שבת \nפב\"פ, וע\"י שהקדים אדם הראשון ביום ההוא להזדווג בתוקף דינין הקשין, לכן גרם אל \nזווג העליון של ז\"א להתאחר עד יום ש\"ע, כדי להמתיק באותן הימים. אמנם בר\"ה אז היה \nשמאלו תחת לראשי עד יה\"כ, וביה\"כ אז האיר ונמתקו הדינין ההם ע\"י הבינה, ובחג הסוכות \nהיה וימינו תחבקני, וביום ש\"ע אז הזווג, זהו כפי פשוטי הדברים: \nוהנה נבאר ענין בפרטות יותר, הנה דע כי כל החדשים הם במלכות. (ב) האמנם יש בהם ב' \nבחי' - הא' בהיותה מצד הזכר, והנה הוא מתחלת חודש ניסן ואילך, ודע כי כל החדשים \n"},{"index":4,"he":"נקרא ראשי חדשים, והענין כי כולם הם מבחי' הראש, נגד כח\"ב, לכן כל חדש וחדש יש בו \nמספר גדול, ל' יום, וסדרן כך הוא בנוקבא - ניסן, גלגלתא. אייר סיון, ב' אודנין. \nתמוז ואב ב' עיינין. (ג): \nהגהה (ב) א\"מ - חודש נקרא המלכות, וי\"ב נגד י\"ב אתוון דאדני, ונקרא חדש, כי תתחדש \nאחרי זקנתה ותתגדל שנית, וחדש הוא ל' יום נגד נה\"י, שכנגדן שיעור קומתה): \nהגהה (ג) (א\"מ - והם ז' תקונים הראש, חוץ מן הפה): \nלכן נחרב הבית בתמוז ואב, בסוד עיני עיני יורדה מים, שהם תרין עיינין הנזכרות. והנה \nכי נודע, מדת העינים הם סוד נ\"ה, לכן עיקר החורבן בעין השמאל שהוא אב, והוא כל היום \nדו\"ה, למפרע הו\"ד. אלול הוא חוטמא, וכאן נשאר הפה שאינו במנין והוא נעלם: \nגם סדר זה הוא בזכר - כי תשרי גולגלת הזכר. חשוון וכסלו, ב' אודנין. טבת ושבט, תרין \nעיינין. אדר חוטם. וגם בכאן נשאר הפה שלו נעלם וז\"ס ראשי חדשים, שצריך לקדש אותן \n"},{"index":5,"he":"בפה הדיינים, (נ\"א לומר מקודש) כמ\"ש אשר תקראו אותם, אתם כתיב, כי הפה נעלם מהם, \nלכן צריך לקדשן בפה, שע\"י הבל הפה נעשה גלגלת דילה כדי שיהא החודש ההוא בפומא \nדדכורא, לכן צריך לקדשן בפה: \nוגם הם ו', מניסן עד תשרי. נמצא כי אלול חוטם דילה, ותשרי פומא דילה וגלגלת דילה. \nונל\"ח, דלא שייך אלא בניסן, דמפומא דיליה נעשים גלגלת דילה, אך בתשרי אינו רק גלגלת \nדילה ולא פומא דילה, כי אין גלגלת נעשים מפומא דילה. והראייה דא\"כ יעברו אלול כמו \nאדר (והנה לפי שחסר הפה הזכר, לכן אין רשאי לעבר רק חודש אדר) למלאות פה הזכר: \nוהענין - כי אדר הוא חוטם, וניסן הוא הפה דדכורא, וגלגלתא דנוקבא, שיוצא ההבל מפה \nדכורא, ונעשה גולגלת דנוקבא. נמצא שמועיל ניסן לו ולה, לכן מעברים אדר ואין מעברים \nניסן. ובזה טעה חזקיהו המלך, ועיבר ניסן בניסן, כי הוא הנוקבא, ואין רשאי לעבר רק \nחדש אדר הב', והוא סוד פה של הזכר, שהוא מכלל השנה שעברה להשלים הפה. אך ניסן הוא \n"},{"index":6,"he":"משנה הבאה: \nוהנה להבין כל זה, צריך שתדע, כי הנה יש חלוקת, אם בניסן נברא העולם, אם בתשרי, \nונראה תמיה, שיחלקו במציאות. אך הענין הוא, כי הנה כאשר ירדו המוחין, ונכנסו שם הב' \nעיטרין החו\"ג, הנה כבר ידעת, כי קודם שנכנסו בז\"א, הנה מציאות הז\"א הוא בבינה, מחצי \nת\"ת שלה ולמטה, והנה שם תחלה נכנסו אלו המוחין בחצי ת\"ת שלה, והנה מת\"ת זה נעשה סוד \nכתר דז\"א כנודע, ושם התחילו לכנוס סוד המוחין, והנה הניחו שם רושם שלהם, ואחר כך \nירדו בנה\"י, ושם נתהוו לד' מוחין כנודע. ואחר כן מהם נעשה ז\"א, מחצי ת\"ת של בינה \nכנודע. והנה בעת כניסת המוחין אלו למטה בת\"ת של בינה, הנה בזה הוא מחלוקת של ר\"א \nור\"י, אם בתשרי נברא, או בניסן נברא: \nוהענין הוא, כי מר סבר, כי תחלה נכנסו סוד אוירא דכיא שהוא החכמה, ואח\"כ אשא דכיא \nשהיא בינה. וכן תחלה נכנס החסד, ואח\"כ הגבורה. ובזה נמצא כי התחיל בסוד הזכר תחלה, \nכי עטרא דגבורא היא נוקבא. ומר סבר להיפך, והדבר תלוי בזה: \n"},{"index":7,"he":"כי הלא נבין תחלה, מהיכן נתפשטו הדינין בזו\"ן. והענין הוא - לפי שראשית בנינם הוא \nמנה\"י דבינה, והנה הבינה בעצמה היא הדינין, ומינה מתערין, וגם כי אינה מתחיל רק \nבנה\"י שלה, שהם עיקרי הדינין, והנה מזה נמשכו לה הדינין, אחר דיני הזכר. לפי סברת \nהאומר בתשרי נברא העולם, פי' תשרי הוא ר\"ה כדפירשנו, נמצא שבזכר נכנס תחלה, ואח\"כ \nבנוקבא, ובזה נמצא, כי דיני הנוקבא אין להם קץ, והטעם כי הנה הלא תחלה לוקח הזכר \nסוד הדינין כולם, כי הלא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא, ואח\"כ המלכות \nלוקחת שאר הדינין בעת הנסירה, והנה כוונת הנסירה הוא להפריש כל מציאות הדינין של \nהזכר, ולתתם בנוקבא, ואז לוקחת מלכות כל מציאות הדינין. לכן האומר בתשרי נברא \nהעולם, כי בז\"א נכנסו תחלה, ונותן אח\"כ כולם אל המלכות, וז\"ס ר\"ה. אך האומר כי \nבניסן נברא העולם, נמצא כי ר\"ח ניסן הוא ר\"ה שלה, ונכנסים ה\"ג תחלה, ולוקחת הדינין \n"},{"index":8,"he":"שלה לבד, לכן דינין דנוקבא נייחין ברישא, כי נ\"ה דת\"ת דז\"א נעשין לה מוחין, ואח\"כ \nלוקחת שאר הדינין של הזכר. והענין בבירור יותר הוא, כי הנה אם בניסן שהוא ראש של \nהמלכות, אז נברא, ואז התחילו בה לירד תחלה, ונכנסו תחלה בתנה\"י של הבינה, הנה נמצא \nכי היא נעשה שלימה שיעור קומתה קודם אל הז\"א, נמצא שאינה צריכה לקחת מצדו שום דבר, \nולכן אין בה כ\"כ דינין, כי הנה אין בה דיני זכר, רק הדינין שבה לבד, והנה הדינין \nשבה נייחין ברישא, א\"כ אין בה כ\"כ דינין. וגם כאשר ננסרו מצדו, אינו לוקחת סוד \nנסירות הדינין, רק מה שהוא נגד נה\"י של הזכר, אבל שאר דינין שבאחור כולם, אינה \nלוקחת אותן: \nאבל אם בתשרי נברא העולם, אז הוא ר\"ה, ראש של הזכר, נמצא שבז\"א נכנס תחלה ונשלם \nקומתו, ואח\"כ בא המלכות לקבל, ונשלם קומתה ע\"י הז\"א, וא\"כ מאחר שאין לה השלמה אלא \nע\"י הז\"א, א\"כ כל הדינין שיש באחורי הז\"א, מן הכתר שבו עד סופו, כולם ניתנין אליה \n"},{"index":9,"he":"בעת הנסירה, ודיניה רבים מאוד: \nאמנם בזה תבין, כי ניסן הוא ראש לחדשים, שהוא סוד ראש של המלכות, הנקראת חודש, לכן \nהוא כנגדה, כי החדשים הראשונים נייחין, והאחרונים תמוז ואב קשין מאוד, בסוד דיני \nהנוקבא נייחין ברישא וקשיין בסופא. אבל ר\"ה תשרי, רמוז לז\"א בסוד שנה, לכן דינין \nשבו קשיין ברישא ונייחין בסיפא, כי טבת ושבט קשין, ואדר נייחא: \nוזהו ענין מחלוקת אם בתשרי נברא העולם או בניסן, כי מר אמר בתשרי, כי ס\"ל עטרא דחסד \nירד תחלה, והוא ירד לזכר תחלה, ואח\"כ לנוקבא. ומר אמר בניסן, כי ס\"ל עטרא דגבורה \nירד תחלה, ואז נשלמה המלכות תחלה, ואח\"כ הזכר: \nוהנה אע\"פ שפירשתי מחלוקתן, עכ\"ז עדיין כולם דברי אלהים חיים ולא פליגי, כי מר \nמיירי בסוד הנשמות, ומר מיירי בסוד העולמות. וכמ\"ש בע\"ה. והענין הוא דע, כי כבר \nהודעתיך, כי כאשר נאצל ז\"א היה בסוד עיבור ראשון, ואח\"כ זמן היניקה, ואח\"כ עיבור \nב', כמו שהודעתיך בענין תפילין: \n"},{"index":10,"he":"והנה דע, כי סוד ג' זמנים אלו היו, ב' פעמים - א' בסוד החיצונית, וא' בסוד הפנימית, \nכמ\"ש בביאור אדר\"ז ע\"ש. והנה א' מדבר בבחי' העולמות. והב' מדבר בבחי' הפנימית ולא \nפליגי: \nונחזור לבאר לך כל הנ\"ל יותר בקיצור, אך בפרטות, והוא סוד מ\"ש פרשת תצוה בזוהר \nדקע\"ג, בענין יהי שם י\"י מבורך, רישי קשיא וסופו רך. והוא תמיה, והענין כי הלא ענין \nהנסירה, הנה הוא בלילה אחר השינה, וסוד כל הענינים האלו ביאורם הוא זה, דע, כי הלא \nבתחילה היה המלכות מקבלת מז\"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתתקן, עד \nדאפיל דורמיטא לז\"א. וסוד הענין הוא, שהז\"א לבדו יעלה למעלה בסוד מ\"נ אל הבינה, \nכענין השינה, שאדם מפקיד נשמתו למלכות בסוד מ\"נ. והנה אע\"פ שכל העלאת מ\"נ צריכין \nלב', זכר ונקבה שהם זו\"נ, עכ\"ז הכא שהכוונה הוא לצורך המלכות, די בהעלאת מ\"נ של ז\"א \nלבדו, וזה לצורך, שע\"י זווג זה דאו\"א, הם עצמן יתקנו את המלכות שלא ע\"י ז\"א, ובזה \n"},{"index":11,"he":"יחזרו בסוד פב\"פ, ואמנם אחר שתחלה היתה סוד נקודה א' לבד: \nוהענין, כי הלא ראשית הכל דע, כי הת\"ת היה כלול מו\"ק, ומלכות שביעית אליו בסוד \nנקודה א' כלולה מי', אך לא היה פרצוף שלם, אמנם זו הנקודה יכולה להיות עמו פב\"פ, כי \nנקודה זו הוא סוד ומאיר לאישון בת עין שאנו אומרים בלילה, והנה מזאת הנקודה מתחלת \nהבנין שלה אחר השינה, ונעשין בה פרצוף שלם גמור של י\"ס בסוד אב\"א, ואח\"ז בא ענין \nהנסירה: \nוסוד הענין, כי הלא דע, כי כל סוד האחוריים, הוא סוד שם אלהים, והנה כאשר נדבקו \nאב\"א, כוונת דיבוק זה הוא, כי להיות שכולה דינין, לכן נדבקו דיני הזכר שבאחור עם \nדינין דנוקבא שבאחור, ולכן הוצרך אח\"כ לנסירה. ואם תקשה למה צריך להדביקם אחר שסופם \nלהנסר, הענין הוא לתועלת גדול, כי הלא כל הקליפות הם אחיזתן באותו אחוריים של \nאלהים. (א) והנה, אם קודם ביאת אדה\"ר היה פב\"פ, הנה היה מקום אחיזה לחצונים \nוהקליפות לדבק שם, לכן נדבקו אב\"א, ולא היו יכולים הקליפות להתאחז. וכאשר בא אדה\"ר, \n"},{"index":12,"he":"תיכף עשה מצות והתפלל, כמאמר ז\"ל כי כל העשבים היו בפתח הקרקע, עד שנברא אדם והתפלל \nעליהם וצמחו, והנה ע\"י תקוני אדם אז היה כורת הקליפות, ואין יראה ופחד לשיתאחזו \nבאחור, ואח\"כ חזרו פב\"פ, והבן זה: \nהגהה (א) א\"מ, לכן נקרא ע\"ז אלילים לפי שאחר ק\"ך צירופים אלהים מתחיל אלקים אחרים. \nואלילים גי' קכ\"א: \nמ\"ק. טעם שבארנו, למה בתחלה היו בסוד אב\"א, כדי שלא יתאחזו בהם הקליפות, והענין כי \nאחוריים סוד אלהים, והם ק\"ך צרופי אלהים, והם עד סוף עשיה כמבואר אצלינו, ושם \nאחריהם באים הקליפות, ונמשכין שם בסוף כל העשיה, והם נקראים אלהים אחרים בערך אלו \nהק\"ך צירופים שהם אלהים חיים דקדושה. והנה כשיש ח\"ו חטאים ועונות, נכללין אלו אלהים \nאחרים בשרשם, בסוד אלהים קדושים שבאחוריים, וע\"י כללותן בשרשם, הם יונקים מן \nהשכינה, וז\"ס כל אחיזת החיצונים בקדושה, כי אינן אוחזין רק ע\"י כללותן בשרש, ולא \nח\"ו שנכנסין הן עצמן: \n"},{"index":13,"he":"וז\"ס ערו ערו עד היסוד בה, כי אלו אלהים שרשן הם מן הז\"א ביסוד הנוקבא, כי הם ה\"ג \nה' אותיות אלהים. וכאשר רצה המלכות להעלות מ\"ן, נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד \nשבה. וכשיש ח\"ו פגם, אז אוחזין אלהים אחרים בשרשן, ונכללין עמהם, ואע\"פ שהם אינם \nנכנסין ח\"ו, עכ\"ז הם יונקים בסוד הכללות, וז\"ס ושפחה כי תירש גבירתה, שצדיק עליון \nמזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ\"ל, וזהו ערו ערו עד היסוד בה, כי שם מגיע הפגם \nכביכול, וז\"ס אלהים באו גוים בנחלתך, פי' - כי החיצונים הנקרא אלהים אחרים, הם \nנאחזין באלהים דקדושה ועי\"כ באו גוים בנחלתך, נחלת הקודש, ולזה אמר אלהים, ולא אמר \nה': \nוהנה ענין היותם אב\"א, מפני שהם דינין, ויוצאין ממנו אליה, ואז נדבקים, כי הענף \nנשאר דבוק באילן, אשר משם יצא. והנה בהיותן אח\"כ פב\"פ, היה ראוי שיחזרו לדבק, כמו \nבסוד האחוריים הנתנין ממנו אליה. אך הטעם הוא, כי או\"א שקומתן שוים פב\"פ, ולכן הם \n"},{"index":14,"he":"מתדבקים כחדא שווים ולא מתפרשין דא מן דא, ולכן זווגם תדיר. אבל זו\"ן שאין קומתן \nשוה, אין דבוקים זה בוה בהיותן פב\"פ אמנ ם בענין הנסירה הוא, כי הלא כאשר נדבקו \nהדינין יחד, הנה כדי להחזירם פב\"פ, היה צריך להמשיך כל הדינין בנוקבא, כדי שתוכל \nלהתפרד מן הזכר, וכל אותן הדינין שבאחוריו, כולם ננסרו ונתנין לה, והוא נשאר בסוד \nחסד והיא בסוד דין: \nונבאר הדבר - שבהיותן אב\"א, היה הזכר מחצי ת\"ת שלו ולמטה עד סופו, דבוק עם אחור \nהנוקבא, ולא היו הקליפות יכולין ליגע שם, נמצא כי כל שאר האחור שמן הראש עד חצי ת\"ת \nשל ז\"א, הנה שם היה נמשך ההוא קוצי דשערי, היורד מראש הזכר עד ראש הנוקבא, והיה \nחופה על האחור ההוא ומכסה. ונחזור לענין, כי הלא סוד לדחות אותן הדינין שבאחורי \nהזכר ליתן אל הנוקבא, זה נעשה בכח החסד עליון של הבינה, וז\"ס ואיש כי יקח אחותו חסד \nהוא, פי' - כי ע\"י החסד, אתפרשו גזען, שהם סוד אחוריים שלהם, ואז לקחה לאשה. ופי' \n"},{"index":15,"he":"הדבר - כי הלא כבר ידעת, כי אע\"פ שאדם ישן, עכ\"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה \nאל אותו ההוא קיסטא דחיותא הנשאר לו בגוף. והנה אע\"פ שז\"א היה נרדם בשינה, עכ\"ז \nנשמתו משכה לו בסוד החסד של הבינה, ונתפשטו בכולן, ואז הדינין שבאחוריו היו נידחין \nמאליהן, ונדבקין באחור הנוקבא כמ\"ש באדרא דקמ\"ב, ובאתרהא שקיע חסד ורחמי: \nוהענין - כי הלא כאשר היה נמשך בו החסד, אז היה נדחה הדין, ואז היה נשאר החסד שקוע \nבמקומו של הדין ההוא, ובאתרהא שקיע חסד. והנה האמת כן הוא כמו שהקדמנו, כי אם היה \nאדם ממתין מלהזדווג עד ליל שבת, אז היה הכל כתיקונו, אך עתה שנזדווג ביום ו', \nוהקדים זווג העליון ביום ו', והענין, כי כשחטא אדם, גרם קלקול בכל העולמות, ולכן על \nידו נזדווגו למעלה בו ביום. אך אח\"כ משם ואילך, בעבור החטא שחטא, לא היה עוד שום \nיכולת להחזיר פב\"פ להזדווג, אפילו ביום שבת שלאחר ר\"ה, אלא צריך להמתין עד ש\"ע ואז \n"},{"index":16,"he":"זמן הזווג: \nוהנה תחלה נדבר במהות ב' ימים של ר\"ה, למה הם נוהגין תמיד. והענין, כי הנה כבר \nבארנו באדר\"ז, כי יש ב' בחי' של עיבור ז\"א - א' הוא מסוד חצונית, שהם כל מציאות \nהעולמות. ב' הוא סוד הפנימית, שהוא סוד הנשמות. והנה כבר הודעתיך, שכל מה שאנו \nעושין עתה בזמן החורבן, אין כח בנו להעלות מ\"ן, רק מסוד בחי' הפנימית, שהוא סוד \nהנשמות, לכללן זה בזה, מן העשיה עד אצילות בכח נשמתינו אשר משם, אך העולמות כולם \nאינן עולין, בסוד הן אראלם צעקו חוצה, כמבואר שם באד\"רז. והנה קודם החורבן, היה כח \nבידינו לעלות הנשמות והעולמות ביום א', אך עתה אחר החורבן, בהכרח לעשות ב' ימים של \nר\"ה, כמ\"ש בזוהר, הראשון הוא בסוד הנשמות, והב' בסוד העולמות: \nובזה תבין, למה יום א' הוא דינא קשיא, והב' דינא רפיא. והענין - כי ביום א', עדיין \nהעולמות אין יכולין להכלל רק הפנימית לבד, ולכן הוא דינא קשיא. אך ביום ב', אז \n"},{"index":17,"he":"מתבסמין כל העולמות מצד כללותם, ולכן אינו הוי רק דינא רפיא. ואמנם לא היה הדבר \nיכול להיות בהיפך, כי תחלה צריך לכלול פנימית, ואח\"כ ביום ב' אז נכללים גם העולמות, \nמכח מה שנעשה ביום א', ואפילו ביום ב' אינן נכללין מעצמן, רק ע\"י הנשמות ג\"כ. העולה \nמזה, כי ביום א' נעשה הנסירה בכתרם בבחינת פנימיות העולמות. וביום ב', נעשה הנסירה \nג\"כ בכתר בבחי' חיצונית העולמות, והבן זה מאוד: \nונחזור אל הענין, כי יום א' נוטלת רחל בכתר שלה כל הנסירות, שמכתר שלו עד הת\"ת שלו, \nונוטלת הכתר שלו לעצמה בכתר שלה, וגם נוטלת בכתר שלה גם הארת השאר עד הת\"ת, כי אף \nאם אח\"כ נותנת את כולם בחכמה שלה כמ\"ש לקמן, רק דיני כתר שלו ישארו בכתרה, ודיני \nהת\"ת שכתרה כנגדו, מ\"מ נשאר ג\"כ בכתר שלה רשימו והארה מכל השאר, לכן הוא יו\"ט גמור. \nומפני שלוקחת כל נסירות דינים אלו שמכתר עד ת\"ת, ולוקחתם מאימא עצמה שלא ע\"י ז\"א, \nכמ\"ש לעיל, לכן נקרא יום א' דינא קשיא: \n"},{"index":18,"he":"וגם, כי עדיין לא ננסרה החכמה ולא נמתקה, שהוא עיקר המוחין, כנודע כי בעת שננסרת \nהחכמה, אז היא נמתקת, בעבור זווג או\"א, שממתקת הדינים כמ\"ש לעיל, אך ביום א' עדיין \nלא נמתקה החכמה, לכן נקרא יום א' דינא קשיא: \nועוד, כי כבר ידעת, כי יסוד אימא מגיע עד החזה דז\"א, לכן כל הדינים אשר במקום הזה \nנקרא דינא קשיא, כי אין המוחין יכולין להאיר בהם, מחמת הפסק מחיצות יסוד אימא, לכן \nדינין דדוכרא תקיפין ברישא. משא\"כ יום ב', שלוקחת הדינים שמן הת\"ת ולמטה, וכבר כלה \nיסוד אימא, ואז הארת הדעת שלו המתפשטת משם ולמטה, מאיר שלא ע\"י מחיצות, ואז הדינים \nשכנגדם הם רפים, ונקרא דינא רפיא: \nועוד טעם, כי אחר יום א' ואילך, נמשכו הדינים אליה ע\"י ז\"א עצמו, כי כבר תקעו \nבשופר, ונמתקו הדינים, לכן נקרא יום ב' דינא רפיא, והבן זה. ואף שג\"כ יש תקיעות \nשופר ביום ב', א\"כ נמצא שג\"כ ביום ב' יצאו נה\"י דאימא מז\"א ליכנס בנוקבא, הוא \n"},{"index":19,"he":"לחצונית העולמות, והבן זה: \nודע, כי ביום א' נגמר הז\"א, ונעשה כלי כתר שבה ע\"י איברי הגוף דז\"א עצמו, ואז בא \nתרדמה על הז\"א, ועולה בסוד מ\"נ להמשיך פנימיות מוחין דכתר דנוקבא, ובין כך ובין כך \nניתן לבושי ת\"ת דאימא לעשות לבושין למוחין דכתר שבה, ואלו נמשכין מאימא שלא ע\"י \nז\"א, כיון שהם איברים שלה דגופה ממש. אח\"כ בא השופר, ונתעורר ונכנסו המוחין בז\"א, \nואז יצאו הדינים מתוקים, והן פנימית המוחין דכתר דנוקבא, ונכנסו בכתר שלה בסוד צלם. \nודע, כי בחי' הכלים נקרא דינים גמורים, ונתינת המוחין פנימים בהם, נקרא מיתוק הדין, \nועכ\"ז דיני פנימים הם, והבן זה. ועתה נחזור לדברינו, לבאר סדר יום ב' דר\"ה, ולמה הם \nב' ראשים, ושניהם י\"ט ממש. ונייחד לו פרק בפני עצמו: \n \n"}]}
