{"id":"kabala-1d43b74bb744-1-64","bookId":"kabala-1d43b74bb744","part":1,"torah":64,"title":"שער נפילת אפים - פרק ב:","hebrewTitle":"שער נפילת אפים - פרק ב:","segments":[{"index":1,"he":"שער נפילת אפים - פרק ב:\nהנה כבר ביארנו, כי בברכת שים שלום שיורדת טפה של החסדים עד החזה, ואחר אשר ירדו \nשם, אז אומרים ויעבור, כדי לעשות זיוג בלאה. ולכן הי\"ג מדות הם אחר הודוי, ואחר כך \nנפילת אפים, להוריד טפת החסדים עד היסוד דזעיר אנפין עצמו, ומשם ניתן ליעקב ומזדווג \nעם רחל. ואפשר שז\"ס הנפילה, להורות הורדת החסדים עד למטה בזיווג התחתון, כי בזיוג \nדלאה אין נפילה, כי היא למעלה: \nאמנם סוד נ\"א ענינו הוא, כי הנה עתה סוד הורדת הטפה מ\"ד לרחל, ואנו צריכין להקדים \nולהעלות מ\"ן, כדי לקבל מ\"ד, בסוד אשה כי תזריע. אמנם, סוד מ\"ן כבר נתבאר, שהוא מן \nהבירור, שאנחנו מבררים בכל יום ע\"י תפילתינו, מז' מלכים שמתו, ומשם אנו מעלין את \nהמ\"ן, ואלו המלכים שלא יוכלו להתברר עד עתה, הנה הם בעשיה, קרובים אל הקליפות \nונתונים בתוכם. וגם יש קליפות ביצירה, ושם בחינת המלכים השייכין ליצירה, וגם יש \nבחינת אלו המלכים בבריאה, כי גם שם יש קליפות. נמצא, כי צריכין להעלות מ\"ן מן כל \n"},{"index":2,"he":"האלו הבחינות שיש בבי\"ע, ולהעלות חלק מן בי\"ע. וז\"ס שתכוין בנ\"א, שתפיל עצמך מלמעלה \nעד סוף עשיה. פירוש, כי הלא בעמידה העלינו עד עולם האצילות, ואז נכללין שם תוך \nנוקבא דז\"א, ואנו עבדיה ובניה המעלין לה המ\"ן, ואנו מפילין עצמינו מן אצילות עד סוף \nעשיה. וז\"ס נ\"א גמור, כאדם שנופל מראש הגג עד הקרקע. ותפול על פניך ותכוין לירד עד \nעשיה (א) ואז תכוין לברר וללקט מ\"ן מעשיה, ואחר כך תעלה ביצירה, ותברר משם: \n(א) מע\"ח - וצריך שיהא פניו טוחות בקרקע, כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל. פ\"א נכנס מורי ז\"ל לבית \nתלמיד אחד שלו, ומצאו נופל על ידו, וגער בו ואמר שהוא סכנה רבה, כי הארת פנימית היד \nעצומה, אלא שיפול על זרועו ולא על ידו: \nמהרנ\"ש - ונראה לעד\"נ, כמ\"ש הרב ז\"ל למעלה בברכת ענט\"י, למה אין אנו נוטלין ג\"כ \nהזרוע, כי הזרוע עצמו אין לנו כח לבסמו ולמתקו, עד לע\"ל, ע\"ש. לכן צריך בנ\"א, שהוא \nמוסר נפשו למיתה, לכוין, אולי יוכל להמתיק הזרוע גם כן. ועוד, כי בזרוע הגבורות שם \n"},{"index":3,"he":"סתומים, כמ\"ש שם, אבל בה' אצבעות היד שם הם מתגלין, כל הה' גבורות. והנה עתה בנ\"א, \nשמוסר עצמו למיתה במקום הקליפות, יש לחוש אפילו אם יכוין כוונה גדולה יאחזו בו \nהחיצונים, מפני שמשם יונקים, לכן צריך ליפול על הזרוע ששם הם הגבורות סתומים \nוהחיצונים אין יונקים מהם, לכן אין כ\"כ סכנה בנ\"א שם בזרוע. וכשנופל על פניו, צריך \nשישים ראשו בין ברכיו, ופניו טוחות ע\"ג קרקע כנ\"ל: \nצמח - וזה סוד, שהצדיקים במיתתם מוציאין הקליפה הנקרא מת, וזהו נשמת הרשעים, ומעלין \nאותן לקדושה הנקרא חיים: \nאחר כך תעלה בבריאה, ותברר משם ג\"כ. אח\"כ תעלה לנוקבא דאצילות ותתנם ביסוד שלה. \nאמנם, א\"א שאותם הברורים יעלו מעצמן, אמנם, צריך האדם לשתף נפשו ורוחו, ועל ידי \nנפשו יעלו אותן הבירורים. אמנם, אותם הבירורים הם נתונים תוך הקליפות עצמו, ותכוין, \nלהוריד נפשך שם, ושתלקט אותן הברורים ותעלה עמך, בכח מצות התפלה, ובזכות זה. וזה \n"},{"index":4,"he":"סוד שארז\"ל, כי הצדיקים אחר מתתן יורדין לגיהנם ואוחזין ברשעים ומוציאין אותן משם. \nוהנה כבר בארנו, כי צדיקים בעת מיתתם גרמו בעת ההוא זיוג עליון דזו\"נ. וז\"ס, מיתת \nצדיקים בנשיקה. וז\"ס, שארז\"ל בזוהר, כי במות הצדיק, כדין אלביש קנאה צדיק עליון, \nומזדווג בנוקבא. אמנם, אז צדיק מברר אותם נשמות שהם נתונים בגיהנם, שזהו הוא סוד \nהקליפות, למעלה אותן בסוד מ\"נ, ומעורר זייוג העליון ונתקנו על ידו. והנה זה בעצמו \nיעשה אדם בנפילת אפים, כי כבר ידעת מה שארז\"ל, כי בנ\"א מפקיד אדם עצמו באילנא \nדמותא, ומוסר עצמו למיתה. וענינו הוא, כי הלא סוד מיתה האמיתי הם הקליפות, וזה \nפשוט. והנה האדם צריך למסור עצמו למיתה, ושיתכוין לירד עד מקום מיתה שהם הקליפות, \nומוציא למעלה משם אותן הבירורים כנ\"ל, כדרך שהצדיק עושה לאחר מיתה ממש, כעד\"ז יכוון \nהאדם בנ\"א. ויכוין, כי ע\"י נפשו שהוא מעשיה, יברר הבירורים דעשיה, ויעלה בהן עד \n"},{"index":5,"he":"היצירה, ושם ע\"י רוחו שהוא מן יצירה, יכוין לברר הבירורים שמן היצירה. ואח\"כ יעלה \nמשם עד הבריאה, ושם ע\"י נשמתו שהוא מן הבריאה יבררו הבירורים דבריאה. ואז כל \nהבירורים אלו, יעלו עד האצילות, ביסוד דנוקבא דז\"א, ושם ישתף נר\"נ שלו, עם אותן \nהבירורים אלו, וכולם יעלו עד האצילות, ביסוד דנוקבא דז\"א. ואז כשירדו המ\"ד, אזי \nהש\"י ג\"כ שופע שפע רב, וכח גדול במ\"ד אלו, אל נפשו של זה האדם שגרם דבר זה, וישפיע \nבו כח הראוי אל חלק נפשו מלמעלה, כי שכר העושה זו, ודאי שאין למעלה הימנה, כי מוסר \nעצמו למיתה בכל העולמות, לברר אותן הבירורים, ולגרום זיוג דזו\"נ. ולכן זולת המ\"ד, \nשיורדין להתערב עם המ\"נ של אותן הבירורים, כדי שיתקנו ויעשו צורת הולדת חדשים, הנה \nקודם כ\"ז ירד מ\"ד עלאין לצורך הארה הזה, ומתערב בנפשו שניתנה שם, ומתחדשת שם. ז\"ס \nהנזכר בזוהר, כי האדם המכוין בנפילת אפים, נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות, כי הוא \n"},{"index":6,"he":"גורם את הכל, לכן ראוי שיתנו לו תחלה, והנה בארנו סוד נ\"א: \nודע, כי נ\"א כמה מצוה גדולה הוא זה, עד אין קץ. אמנם דע, כי אין יכולת לעשות דבר \nזה, זולת צדיק גמור הראוי שבזכותו יכול לעלות ולברר אותן הבירורים מתוך הקליפות. כי \nכל זה צריך זכות, וכח, ומע\"ט רבים, שיוכל לעשות דבר זה. ולפחות צריך שיכוין בכל \nאותו התפלה היטב מתחלה ועד סוף, דאל\"כ ח\"ו, ברדתו אל הקליפות לברר שם, לא די שלא \nיוכל לברר, רק אדרבא יקחו ממנו ויתאחזו בו ויתפשהו, וישאר בסוד תחתיות בטיט היון, \nדוגמת הנשמות שבארנו לעיל. כי בהיותם צדיקים, יכולין לעלות עמהן נשמות אחרים, מטיט \nהיון של גיהנם שהם הקליפות. ומי שאין לו כח כ\"כ ומצות, עולין הם לבדם, אך אינם \nיכולין להעלות אחרים עמהן. ומי שהם רשעים, הם עצמן נשארים שם. וכעד\"ז, הוא בסוד \nנ\"א, כי יש מי שיש יכולת בידו להעלות מ\"ן, ויש מי שאין יכולת בידו להעלות, רק את \nנפשו, ואין בו כח לברר, ויש שנשאר ונטבע בקליפה ח\"ו, ואינו עולה. וכעד\"ז בשינת \n"},{"index":7,"he":"הלילה, כי הוא בסוד המיתה. ויש מי שמעלה נשמות אחרים עמו כנ\"ל, ויש מי שהוא לבדו \nעולה, ויש מי שנשאר בקליפה ח\"ו, כנזכר בזוהר. ולכן בזה תבין, מהיכן בא לאדם מי שהוא \nצדיק, ואחר כך מרשיע (ב). רק הענין הוא, כי ברדתו בעת נ\"א ואינו יכול לעלות מחמת \nאיזה עון, ואז אוחזין בו החיצונים, ונשארת נפשו בקליפה, ואינו יוצא עוד משם, \nונותנין לו נשמה טמאה אחרת במקומה. וז\"ס רשעים בחייהם קרואים מתים, כי הם מתים בסוד \nנ\"א, ואינם מרגישים מיתתם, שנחלף נשמתם כנ\"ל רחמנא ליצלן. לכן ראה גודל נ\"א, \nוענינה, כמה הוא גדול לאין קץ, והזהר בה בכוונה עצומה. לכן ארז\"ל, כל האומר נ\"א \nבכוונה, אויביו נופלין לפניו, כי אין דבר גדול מזה. אמנם כבר נ\"ל הענין, כמה שמות \nצריך האדם לכוין בנ\"א, והם מובנים כמ\"ש: \nהגהה (ב) מע\"ח - כמו יוחנן כה\"ג, ששימש פ' שנה בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי. \nוהענין, שנכנס בו ניצוץ של קליפה: \n"},{"index":8,"he":"והענין, כי תחלה תכווין באומרך אליך י\"י נפשי אשא, כי הוי\"ה זו הוא נוקבא דז\"א. לכן \nתכווין הוי\"ה זו במילוי ההי\"ן, גי' ב\"ן. והענין הוא, כי לצורך שלך שאתה הוא הנוקבא, \nולצורך שלך תעלה מ\"נ, לכן נפשי אשא. פי', אני מוסר נפשי למות. והוציא המיתה בלשון \nנשיאות, באומרו אשא, לפי שאחר המיתה, תכליתה הוא להחזיר ולשאת את נפשו עם המ\"נ \nלמעלה, לכן רמזו בלשון אשא, לרמוז על המיתה, כי אשא מלשון מתנה, כמו ותרב משאת \nבנימין, כי אני נותן לך נפש ומוסרה למיתה עבורך. גם פי' אשא, לשון נשיאות, שאני \nמעלה אותך בסוד מ\"נ. וכל זה הוא אליך הוי\"ה, שהוא נוקבא דאצילות, הנקראת הוי\"ה \nבמלוי ההין. והרי האדם בעשיה, אז יכולין לבררן ולהעלותן ממדריגה למדרגה. ולכן נרמזו \nכאן ג\"פ ב\"ן, כי כל מ\"נ הוא ע\"י שם ב\"ן, שהיא הנוקבא, והיא מעלה מ\"נ כנודע. אמנם \nאין שוין, כי שם ב\"ן המעלה מ\"נ דבריאה, הוא גדול משם ב\"ן המעלה מ\"נ דיצירה. וכן \n"},{"index":9,"he":"דיצירה, גדול מעשייה. לכן צריך לכוין ג' שמות דב\"ן. וכבר נתבאר שר\"ת אליך י\"י \"נפשי \n\"אשא גי' ב\"ן. אלהי, גי' מ\"ו. ועם ר\"ת של בך בטחתי אל אבושה, הרי ב\"ן ב'. ר\"ת \"אל \n\"יעלצו \"אויבי עם מלת ל\"י, גי' ב\"ן: \nמע\"ח - גם מ\"כ אצלי ג' ב\"ן אחרים, \"מי ז\"ה \"האיש, ר\"ת ב\"ן. \"נפשי \"בטוב ר\"ת ב\"ן. \nבטוב\" תלין\", ס\"ת ב\"ן. לכן תחלה תכוין בב\"ן הראשון, שהוא ר\"ת של \"נפשי \"אשא \"אלהי, \nותכוין כי שם ב\"ן זה דעשייה, מעלה ומסייע לנפשך שתוכל להעלות ולברר מ\"ן דעשייה. \nואח\"כ בב\"ן ב', שאתה עולה ביצירה, ואתה מעלה ע\"י ב\"ן שביצירה, מ\"נ דיצירה. אח\"כ \nיכוין ב\"ן ג', תכוין להעלות מ\"נ דבריאה, וכל אלו עולין בנוקבא דאצילות, הנרמז בשם \nהויה של אליך י\"י נפשי אשא, במלוי ההין שבאצילות כנ\"ל: \nגם יש לו מציאות אחר, והוא, כי הלא לא כל האדם זוכה להיות לו נר\"נ, כמבואר אצלינו. \nוהנה, כי אף על פי שאין לאדם נר\"נ, כי אם נפש לחוד, על כל זה על ידי חלק הרוח אשר \n"},{"index":10,"he":"לו, אף על פי שאינו עמו, על כל זה הוא יברר ויעלה מ\"נ, וכן נשמתו, ואין להאריך. אך \nכוונת דברים אלו הוא, כי ראוי לאדם שיכוין בנ\"א, כי כל חלקי הנפש המגיע לאדם לחלקו \nשנתנם תוך הקליפות, ואין לו יכולת כדי להעלותן ולהשלים נפשו, ויכוין בנ\"א להעלות \nבחינת חלק נפשו שבקליפות שעדיין לא עלו, להעלותן עתה. וכן יכוין, להעלות רוחו \nונשמתו הנתונה תוך הקליפה שעדיין לא זכה להם, ויכוין להוציאם משם ולהעלותן במ\"ן \nשיתוקנו משם ואז הוא יכול לקבלם ויהיה בו נר\"ן, וד\"ל: \nאמנם יש לי ספק גדול בזה, כי מורי זלה\"ה אמר לי תחלה, כי ג' ב\"ן אלו של בי\"ע, \nלהעלות מכל העולמות. ואח\"כ פעם ב' ביאר לי, כי בנ\"א לא יש רק העלאת נפשות דוקא, \nוזהו אליך י\"י נפשי אשא, ולא אמר רוחי ונשמתי. אך רוח ונשמה, הם עולין במזמור אשרי \nובמזמור יענך, כמ\"ש, ואיך יצדקו יחדיו: \nונלע\"ד בזה הוא שנאמר, כי כבר ידעת, כי נ\"ר נ', יש בבי\"ע. ויש נ\"ר נ', באצילות \n"},{"index":11,"he":"כנודע. והנה כל מה שתחת נפש דאצילות, נקרא נפש. לכן בנ\"א היא בחינת בי\"ע ונפש \nדאצילות. אמנם היותר אמיתי אצלי בזה הוא, כי כבר הודעתיך ובארתי לך, כי בעשייה יש \nה' פרצופין, והם נ\"ר נח\"י, וכולם נקרא נפש. וכן ביצירה כולם נק' רוח. וכן בבריאה \nכולם נק' נשמה. והנה בנפילת אפים הם כולם בסוד נפש לבד, לכן הוא ג' שמות ב\"ן, וכל \nב\"ן מורה על הנוקבא של כל עולם ועולם. נמצא, כי בנ\"א אנו מעלין בחינת הנפש של כל \nעולם ועולם. אח\"כ באשרי, בחינת רוח של כל עולם ועולם. וביענך, הנשמה של כל עולם \nועולם: \nמע\"ח - פסוקי ואתה מגן בעדי, המיוחדים לשם ע\"ב, אין לאומרם לא קודם התפלה ולא אחר \nהתפלה בשום אופן. ודע, שפ\"א אמר לי מורי זלה\"ה, שאמר לאחד מן החברים סוד אחד בנ\"א, \nולא רצה לגלות לי, לפי שח\"ו יבוא לידי סכנה, ויש סכנה בדבר, ולא הבנתי את כוונתו, \nלומר שיש סכנה עשיית הכוונה ההוא, או אם סכנה הוא אם לא יעשה, ושאלתי פי אותו חבר, \n"},{"index":12,"he":"ואמרתי לו מה כוונה מסר לך בעניין נ\"א, ומה הסכנה. והשיב, שא\"ל מורי זלה\"ה, שיזהר \nכשיפול בנ\"א, יזהר שלא ישים פניו דביקות תוך יד השמאלית ממש, רק על זרועו שמאלית \nממש: \nמהחברים - צריך ליפול על פניו, לפי שהוא עת זיווג מלך והמלכה, ואין ראוי להסתכל \nבהם, כי כל המסתכל חייב מיתה. לכן צריך ליפול על פניו ולמסור עצמו למיתה, לפי שהוא \nנסתלק מחברת מלך והמלכה, כי באור פני מלך חיים, ועתה זה יצא מלפני המלך, וכאלו \nנתחייב מיתה בהפרדו ממנו, לכן יפול על פניו וימסור למיתה. ויאמר אליך י\"י נפשי אשא. \nולסתום עיניו, וישים ידו עליהם להראות עצמו כמת, וכמי שאין לו ידים ורגלים ועזב את \nהארץ. וימסור וישיב נפשו עם הצדיקים שמתו. וצריך לכוין לעשות עצמו במיתה ומ\"נ, \nלזיוג זו\"נ, ורמזו בשם ב\"ן, שהוא מ\"נ ג\"כ לאו\"א, לזה יש כאן ד\"פ ב\"ן, נגד אבי\"ע, \nשיכוין להפיל מן אצילות עד עשייה, ובכל עולם יעשה עצמו מת בין הצדיקים שבכל עולם. \n"},{"index":13,"he":"ובזה יכוין בזאת התחנה, רחום וחנון - ר\"ת רוח. ואח\"כ הנפש, שנאמר נפשי אשא. ונזכר \nג' פעמים נפש, רמוז לנר\"נ, שכולם נכללין בנפש, והוא מוסר למיתה, ובזה יכופרו \nעונותיו. וז\"ס אם יכופר העון וכו', ובזה ינצל מדין של גיהנם ונדבק בעץ החיים. ובא\"ב \nזו, לא יש אותיות בו\"ק, גי' גיהנם, והוא לשון אבוקה. וגם תמצא ג' אותיות כפולות, \nוסימנם - אפ\"ר פ\"אר, מאחר שהוא מכין עצמו ונפשו, להיות כמת ואפר תחת רגלי הצדיקים, \nזוכה להיות פאר וניצל מגיהנם ונכנס לג\"ע. וחוזר להזכיר אות ו' בסוף אותו מזמור, א\"ב \nרמוז בא\"ת ב\"ש ו\"פ, והוא, פדה אלהים וכו'. ולמה חזר והזכירו, לפי שהוא רומז אל עץ \nהחיים, כי עד עתה היה באילנא דמותא, אז כאשר מסר עצמו למיתה. לכן חזר עתה ונתעלה \nבאילנא דחיי, הוא בג\"ע הנרמז בוא\"ו, לכן חזר וזכר אותו ב\"פ: \n \n"},{"index":14,"he":"שער נפילת אפים - פרק ג:\nסוד נפילת אפים. כבר נתבאר אצלינו שירד ויפיל עצמו עד עשייה, ומשם יעלה מ\"נ בסוד \nב\"ן הרמוז בכאן. והענין, כי הלא הצדיקים ירשו ארץ, וארץ העליונה יתבי בין תרי \nצדיקים צדיק עליון וצדיק התחתון, יוסף ובנימין: \n(מ\"כ בשם מהו\"ר מ\"פ וז\"ל - נ\"א, בסוד הפלת סט\"א, לכן בכל ניסן ותשרי ושבת וי\"ט א\"צ \nליפול, כי כבר נפל הסט\"א. ולפעמים אין בנו כח להפיל, כמו באבל וט\"ב.) וביאור זה, \nכמו שארז\"ל, אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אלא מביאה שנייה. והענין, כי בביאה ראשונה \nשדי רוחא בגווה, והוא סוד בנימין, פירוש, בן ימין. כי הוא סוד ב' הגבורות, שהם בלתי \nמיתוק כנודע. ואלו נותן תחלה הזכר בביאה ראשונה אל הנוקבא, והם ב' הויות, שהם גי' \nב\"ן, וזהו ב\"ן ימין - בנימין. וז\"ס רוחא דשדי בגווה, בסוד ויהי בצאת נפשה כמבואר \nאצלינו, ואלו הב' גבורות בעצמן, נעשין כלי לקבל מ\"ן, ולהעלותן לקבל מ\"ד דיליה. \n"},{"index":15,"he":"ובביאה ב', נותן לה המ\"נ עצמו, שהם הג' גבורות הממותקות בג' חסדים, והם ו' הויות, \nגי' ג\"פ ב\"ן, והוא גימטריא יוסף. ולכן יוסף דכר, כי נמתק בג' חסדים שהם זכרים. \nובנימין, בעלמא דנוקבא, כי הוא ב' גבורות בלי מתוק. גם תבין, איך עלה יוסף מן עלמא \nדנוקבא רחל אמו, וחזר דכורא, עם הטעם הנ\"ל. וגם, כי ג' הגבורות האלו, הם העולות דרך \nאור החוזר כנודע, כי הם עולין מן היסוד למעלה, ומגדלים את הנוקבא, לכן ג\"כ אלו הג', \nהם לבדם בחינת מ\"נ, העולה ממטה למעלה לקבל מ\"ד. אך הב' גבורות התחתונים, אינן \nעולין, רק הם כלי שבהם ניתן המ\"נ, לכן בנימין הוא הכלי המקבל המ\"נ ומעלה, ואין הוא \nהמ\"נ עצמו, ולכך נקרא נפשה של רחל, כי הם לעצמה ממש, והוא נקרא נפש כנודע. אך הג' \nגבורות הנמתקות, אינם כלי להיות לרוחא דשדי בגווה, רק לצורך מ\"נ להוריד נשמות, לכן \nלא מתה רחל רק בצאת בנימין, ואז נקרא בצאת נפשה כי מתה, כי הוא צורך חיותה ממש, \n"},{"index":16,"he":"וכשיצא ממנה מתה, משא\"כ ביוסף. וז\"ס, רוחא דשדי בגווה הנקרא כלי, וזה סוד המ\"נ הנז' \nאצלינו בכמה מקומות, ושמור כללים אלו בידך: \nוהנה עתה בכוונת נ\"א, יכוין להעלות המ\"נ, מן העשייה עד המלכות דאצילות. והנה המלכות \nדאצילות, מזדווגת עתה עם בעלה, והוא נקרא שם ב\"ן דההין, כנודע. וזהו שתכוין באומרך \nהוי\"ה זו, של אליך י\"י נפשי אשא, שהוא במילוי דההין. וכוונת הענין, כי אליך, שאתה \nמלכות דאצילות הנקרא הויה במילוי ההין, אליך נפשי אשא, ואעלה אותך אחר שירדתי \nונפלתי עד העשייה, בסוד נ\"א כנ\"ל. ואשא נפשי, ואעלה עדיך עם המ\"נ אשר שם, כי כוונת \nירידת הנפש שם, הוא לאחוז ולהוציא משם בחינת המ\"נ, שנפלו שם בקליפות שבכל העולמות, \nולהעלותן אל המלכות שבאצילות, ושם יתוקנו ע\"י מ\"ד של הזיווג, שבשעה זו יתוקנו ויהיו \nנשמות גמורות. ואולי נאמר אני הנלע\"ד חיים כפי הנ\"ל, כי שם הוי\"ה הזה שהוא שם ב\"ן \nכנ\"ל, הוא בסוד ב' גבורות של בנימין אשר בה, ואין אתנו יודע עד מה, עד ירחם יתברך. \n"},{"index":17,"he":"והנה עתה תכוין בסוד המ\"נ, שהם הג' גבורות הממותקות כנ\"ל. נפשי אשא - נ' דנפש, וב' \nאלפין דאשא, הרי ב\"ן אחד. ואני חיים לא קבלתי כך, ועמ\"ש במקומו. אלהי, גי' מ\"ו, ועם \nר\"ת בך בטחתי אל אבושה, ר\"ת ב\"ן, הרי ב\"ן ב'. גם ר\"ת אל יעלצו אויבי, ר\"ת גי' י\"ב, \nועם תיבות לי, גימ' ב\"ן ג', הרי ג\"פ ב\"ן, שהם גי' יוסף הנ\"ל. ובאלו הג' ב\"ן, תכוין \nלהעלות נר\"ן מעשיה יצירה בריאה, אל מלכות דאצילות כנ\"ל: \nונלע\"ד חיים, כי ג' ב\"ן אלו, להעלותן עד מלכות דאצילות, וג' בני\"ם אחרים שיש במזמור \nהזה, שהוא א' ר\"ת מי זה האיש, גי' ב\"ן. וב\"ן ב', בר\"ת נפשו בטוב. וב\"ן ג', בס\"ת \nבטוב תלין, הרי ג' ב\"ן אחרים, והם להעלותן מן המלכות עצמה, כנגד המ\"ד, והכל בתוך \nהרחם יסוד שבה, ולא קבלתי זה: \n \n"}]}
