{"id":"kabala-1d43b74bb744-1-88","bookId":"kabala-1d43b74bb744","part":1,"torah":88,"title":"שער השבת - פרק ט:","hebrewTitle":"שער השבת - פרק ט:","segments":[{"index":1,"he":"שער השבת - פרק ט:\nאמנם כל מה שעשינו עד עתה, היו בבחי' חיצונית העולמות כנ\"ל. גם בארנו לעיל, כי \nבהיות ליל שבת ממש, שהוא אחר בין השמשות, אז המלכות דאצילות, היא חוזרת נקודה קטנה, \nועומדת פב\"פ עם ז\"א, רק שעומדת בסוף היסוד דז\"א. ודע, כי למעלה בארנו, כי המלכות של \nכל עולם ועולם הוא באופן זה, כי ג\"ר דעשייה עלו למלכות דיצירה בלבד, בהיותה באחור. \nוכן היצירה בבריאה, ובריאה באצילות. וכתבתי זה, לפי שפעם א' שמעתי ממורי ז\"ל, שג\"ר \nדעשייה עולין בג\"ת דיצירה, וכן בשאר עולמות, וא\"כ צריך שהמלכות חוזרה פב\"פ. ופעם א' \nשמעתי כי אינן עולין רק במלכות, והמלכות נשארת במקומה עמהן, בסוד הצבי שאין עורו \nמחזיק בשרו כנ\"ל, א\"כ מוכרחין אנו לומר שהמלכות עדיין באחור של כל נה\"י. וכדי ליישב \nב' מאמרים אלו, אמרתי שכן נראה כנ\"ל: \nאכן עתה נלע\"ד באופן אחר, והוא, כי כל ג' עולמות אפשר שיהיה כך שהם יעלו שם, ומלכות \n"},{"index":2,"he":"תחזור פב\"פ. אך כאן באצילות, שאין עליתו רק בנוקבא לבד, ואפילו הנוקבא אין עולה רק \nעד הלילה אח\"כ, נמצא שהמלכות דאצילות היא העולה בליל שבת, ועומדת נקודה קטנה בסוף \nהיסוד פב\"פ, א\"כ אינו דומה עולמות בי\"ע לאצילות, והאיך אמרנו לעיל, שבכל העולמות \nהוא כן: \nאמנם שמעתי ממורי ז\"ל דרוש אחר בזה, ועמו יובן הנ\"ל היטב מאוד, והוא, כי הלא כבר \nבארנו לעיל, כי ליל שבת נקרא שמור, על שם הנוקבא, כי אז עולה הנוקבא, אך הז\"א אינו \nעולה. וכבר בארנו, כי בודאי יש עלייה אל הזעיר אנפין, רק שאינו נקרא עלייה. וסוד \nהענין כך הוא - ונתחיל לבאר עליית הז\"א, וממנו יובן השאר. דע, כי הלא בארנו, איך יש \nאל הז\"א מקיפים אל ראשו, והם ב' - א', ל' של צלם. וב', הוא מ' של צלם, ודע, כי בליל \nשבת מקבל ז\"א מקיף התחתון, שהוא ל' דצלם דז\"א לבד. וכבר בארנו, כי ל' של צלם, \nשיעורו כמו ג\"ת דז\"א לבדו, ולא ככל ארכו, רק כשיעור נה\"י דז\"א, והוא נחלק לג\"פ ג\"ס, \n"},{"index":3,"he":"וכ\"ז של אמא, וכנגדו ל' של אבא, ואמנם אין כל הג\"פ אלו נכנסין בפעם אחת כמ\"ש בע\"ה: \nאמנם הז\"א, אין הג\"ר שלו עולות במקום ל' זו, וג\"א במקום הג\"ר וכו', דא\"כ גם זו \nתיקרא עלייה אל הז\"א, וזה אי אפשר כנ\"ל, דא\"כ יתייחס ליל שבת אל הזכר ולא אל \nהנוקבא. גם אי אפשר לומר, שיורדין המקיפים מלמעלה מעל ראשו, ונעקרים משם ונכנסין \nבתוכו, דא\"כ ישאר שם חלל למעלה על ראשו, והלא אי אפשר, כי מקום המקיפים אלו הם \nבהגוף דתבונה עצמה, כמבואר אצלינו בסוד הצלם, וא\"כ א\"א שיכנסו ג\"א דתבונה שהם סוד \nל' דצלם תוך ז\"א, ויתרחקו מן ג\"ר שלהם, ויתחלק גוף התבונה לב' חלקים, וישאר מקום \nחלול ביניהם. אך הענין הוא, כי הז\"א יגדיל ראשו, והוא עולה למעלה, עד שמלביש את \nהמקיפין. והמקיפים הם נשארין במקומן, וגם הז\"א אינו נעקר ממקומו. אמנם הוא נשאר \nבמקומו, רק שעולה ונגדל ראשו, ונעשה כפלים גדול משעור הראשון, באופן שראש ז\"א נשאר \n"},{"index":4,"he":"במקומו, וגם המקיפין נשארו במקומן, רק שנתגדל ראש ז\"א, ומלביש את המקיפין בתוכו, \nועי\"ז יעלה הז\"א ג\"כ, ויש לו תוספת קדושת שבת ג\"כ, ואינו נחשב לו עלייה, כי ג\"ר אלו \nבמקומן נשארו כנ\"ל: \nאמנם ראוי עתה לפרש, כי הלא בארנו איך ג\"ת דעשיה עולות בג' אמצעים, וג\"א בג\"ר, וג\"ר \nבג\"ת דיצירה, וכעד\"ז, עד שעולין ג\"ר דבריאה בג\"ת דאצילות, והנה ודאי נראה שג\"ת \nדאצילות, צריכין לעלות במקום ג\"א, כדי שבמקומן יכנסו ג\"ר דבריאה. והנה עם הנ\"ל, אין \nהז\"א עולה, א\"כ ג\"ת שבו נשארין במקומן, אם כן איך יעלו שם ג' ראשונות דבריאה. אך \nהענין כך הוא, כי ג\"ת דז\"א הם עולין במקום ג\"א דז\"א, והג\"א עומדין שם עמהם, ואין \nזזים משם, כי כיון שג\"ר נשארו במקומן, גם האמצעים נשארו במקומן, ועומדין שם ביחד: \nועם זו יש תוספות שבת בכל בחי' ז\"א, והוא, כי הלא כשנעריך ההפרש שיש בין ג\"ר לג' \nאמצעית או לג\"ת, מה יש יתרון לאלו על אלו, והענין - כי ג\"ת הם פחותין מעלתן ממה \n"},{"index":5,"he":"שלמעלה מהם, בב' בחינות - א' הוא, כי הרגלים אינם רחבים, אלא צרים, ואין האור מתפשט \nבתוכן. ב', כי הם במקום התחתון, ולכן אינם בערך מוחין. אך יש להם יתרון אחד, שהם \nבמקום המגולה, כי החסדים שבהם מגולים. אמנם ג\"א, הם גדולות מן הג\"ת באופן א', והוא, \nכי הם עליונים מהם, ועוד, כיון שהם עליונות מהם, והאורות של ג\"ת קודם שיכנסו \nבמקומן, הם עוברים דרך האמצעים, ומניחים שם רשימו דלהון, כי כל דבר שבקדושה, מניח \nרושם שלו, בכל המקומות שהוא הולך. ועוד כי הם רחבות, כי הגוף רחב מאוד, ואינו צר \nכמו עובי הרגלים, ויש בהם התרחבות גדול, והאורות שלו גדולים, אך הוא פחות מן הג\"ת, \nוהוא, כי האורות שבהם סתומים ואינם מגולים. אמנם כי ג\"ר הם גדולים מן הג\"א ומן הג\"ת \nבאופן א', והוא כי הם עליונים, ולכן הם מוחין גמורים, משא\"כ בג\"א ובג\"ת. ועוד, כי \nהלא הרשימו של ג\"א ושל ג\"ת העוברים בהם נשארים שם, לכן אורם גדול, אבל הם פחותים \n"},{"index":6,"he":"מהאמצעים בערך א', כי הגוף מקום רחב, והראש מקום צר קטן מאוד. אבל הם פחותים מן \nהתחתונים בערך א', והוא כי התחתונים הם מגולין, והעליונים הם סתומים, באופן שיש \nביניהם חלוקים רבים, שאלו גדולים מאלו, ואלו מאלו, ואלו פחות מאלו: \nאמנם עתה בליל שבת, כולם הרויחו הרבה, התועלת של הזה ניתן לזה, כיצד - הרי ג' \nתתאין, נתוספו מעלת הג' אמצעים, כי הלא עלו במקומן, ונעשו כמוהם. והג' אמצעים \nהרויחו, כי ניתוסף בהם האור, כי יש בתוכם אורות כפולים מהראשונים, וגם כי עתה הם \nמגולים גם כן, כי כיון שנתוסף כל כך אורות בהם, אין יכולת ביסוד דאמא לקבלם בתוכה, \nוהוא נבקע, ואז כל האורות הג' אמצעים הם מגולים לגמרי. והג' ראשונות גם כן הרויחו, \nכי מה שהיו תחלה במקום צר מאוד, שנתגדלו עד מקום המקיפין, באופן שעתה כל בחי' הז\"א \nכולם הרויחו, וקיבלו תוספות שבת גדולה מאוד כו': \nונחזור לענין, כי אף ע\"פ שהז\"א נגדל ראשו, עד שלוקח המקיפים, אין זו נקרא עלייה \n"},{"index":7,"he":"אליו, כי ג\"ר שלו נשארין במקומן, רק שראשו נגדל למעלה. גם יש טעם אחר, כי כיון שכל \nהעליה הזו, אינו רק במוחין שלו ממש, ואינו תופס מקום אחר כמו שאר העולמות, שאלו \nתופסין מקום אלו, ואלו תופסין מקום אלו, אך הז\"א אינו תופס מקום זולתו, רק מקום שלו \nעצמו, לכן אינו נקרא עלייה: \nועתה נפרש עליית הנוקבא, ונאמר איך נקרא עלייה ממש, והנה די עם זה שביארנו, שג\"ת \nדזעיר אנפין עולין במקום ג' אמצעים שלו עצמו אח\"כ. נמצא כי מקום ג\"ת, הוא מקום פנוי \nלגמרי, לכן אנו אומרים כי עליה של נוקבא היא עליה גמורה ממש, שתופסת מקום זולתה, \nולכן נקרא ליל שבת בשם הנוקבא: \nאמנם דע עתה, כי הלא ב' עליות עולה הנוקבא של הזעיר אנפין, א' הוא תחלה בסוד תוספות \nקבלת שבת, היא עולה במקום נה\"י דזעיר אנפין, שנשאר שם מקום פנוי נ\"ל. ואחר כך בנצח \nהוד יסוד שעלו בחג\"ת, בזה יצדקו כל הדברים הנ\"ל, כי אמת הוא, שאין הנוקבא עולה אלא \n"},{"index":8,"he":"בג' תחתונות בקבלת שבת, ואז הג' ראשונות דבריאה, עולים בנצח הוד יסוד דאצילות. ומ\"ש \nבמ\"א כי אינו עולה המלכות בנצח הוד יסוד, רק נשארה במקומה, וג\"ר שבכל עולם עולים \nבמלכות של עולם שלמעלה, הכוונה כי עולה במקום נצח הוד יסוד, אך אין זה מקומן \nהאמיתי, כי מקומם האמיתי עתה בליל שבת הוא במקום ג' אמצעים כנ\"ל, והיא עדיין בנה\"י \nהראשונות, שעומדת במקומה. ואז הג' ראשונות של כל עולם ועולם, עולים במלכות, העומדת \nבנה\"י, והבן זה מאוד: \nאמנם נמצא, כי בהיות אחר בין השמשות, אז היא ממילא חוזרת פנים בפנים, בסוד נקודה \nאחת כנ\"ל, באותן הנה\"י שעולין בזעיר אנפין עמהם ממש כנ\"ל. אבל היא נקודה אחת תחת \nהיסוד. ואח\"כ בעת עמידה אז נעשית פרצוף גמור, כמ\"ש בע\"ה: \nובזה תבין מ\"ש זוהר כי שבת, הוא ש' ב\"ת, כי הבת שהיא המלכות, היא עולה עד ש, שהם \nהג\"א. ואנחנו אומרים כי אינה עולה, רק בג' תחתונות לבד. אך שניהם אמיתים, כי \n"},{"index":9,"he":"בעלייתן בג' תחתונות, הוא גם כן נקרא עלייתן בג' אמצעית, רק שהם יותר פנימית מן \nהחיצונית, לכן אינה מקבלת רק תחתונים ששם היא עומדת בצדם פנים בפנים: \nואמנם כבר בארנו, כי בערבית שבת מזדווגין יעקב ורחל, ואם כן נמצא, כי בג' אמצעית \nדזעיר אנפין, ששם הם גם כן ג\" ת, ושם עלתה הנוקבא, ואז גם יעקב יוצא עמה, כנודע כי \nיעקב ורחל כחדא נפקי, מהחזה דזעיר אנפין ולמטה, ושם הם עומדין ליל שבת. ונראה לע\"ד \nששמעתי, כי בתחלה עומדין יעקב ורחל, ומתפשטין בנצח הוד יסוד הראשונים של זעיר \nאנפין, שנשארו עתה חלל כנ\"ל. וגם הם עולין ומתפשטין כנגד ג' אמצעים דז\"א, ששם \nעומדין גם כן הג' תחתונות. ונמצא עתה, כי אורך יעקב ורחל הוא באורך ז\"א ממש, כי הלא \nז\"א אין בו רק ג\"ר וג\"א, כי ג' תחתונות שלו עלו באמצעית, וכן יעקב ורחל אורכם ג' \nאמצעים וג' תתאין, נמצא כי הם עומדים בג\"א דז\"א אשר שם גם כן עמהם הג\"ת, ואז עודפים \n"},{"index":10,"he":"רגלי יעקב ורחל יותר למטה עד הראש דבריאה, באותן נה\"י הראשונים דז\"א,: \n \nשער השבת - פרק י:\nואמנם אפשר ששמעתי באופן אחר, כי יעקב ורחל שניהם למטה בנצח הוד יסוד הראשונים \nדזעיר אנפין, ואח\"כ כשעולין למעלה בערבית שבת, ועולין נגד ג\"א דז\"א, ששם הם הג\"ת גם \nכן כנ\"ל, ואז עולין שם יעקב ורחל, ונשאר מקום פנוי וחלל במקום הג\"ת, ואז עולין שם \nהג\"ר דבריאה. וכעד\"ז בכל העולמות, עד שנמצאו ג\"ת דעשיה מקום פנוי וחלל לגמרי, וזה \nסוד תחום שבת, כמבואר במקום חר, ושם הוא מקום פנוי: \nוכבר ידעת כי הקליפות כולם הם למטה מי' ספירות דעשיה, ונדבקים שם ברגלי העשיה, ועתה \nכשעולין רגלי העשיה, שהם ג\"ת דעשיה, עולין לג' אמצעים, אז הקליפות אינן עולין עמהם, \nאך נשארין במקומן, ונשאר גם כן מקום נה\"י דעשיה, שעלו במקום ג' אמצעים, נשארו מקום \nפנוי חלל, ומקום החלל הזה, הוא מפסיק בין הקדושה להקליפה, ומקום זה נקרא תחום שבת. \n"},{"index":11,"he":"כי הלא העיר עצמו, הוא סוד מקום הקדושה, שהוא נגד מקום ג' אמצעים דעשיה, אשר עתה הם \nנה\"י דעשיה. וא\"כ תחום שבת מבחוץ לעיר הזאת, ובאותו התחום יכול לילך אדם בשבת, לפי \nשהוא מקום פנוי ואין שם קליפה, רק שאין קדושה, אך רושם הקדושה שם. אך חוץ לתחום, \nהוא מקום הקליפות, ואם רגלי האדם יוצאין חוץ לתחום, גורם שגם רגלי אדם דעשיה, שהם \nג\"ת שבו, ירדו חוץ לתחום, ויכנסו תוך הקליפות: \nוזה סוד אם תשיב משבת רגליך, כי הרגלים עליונים תשיבם ותחזירם למעלה, כי אין השבה \nרק למקום שיוצאין ממנו תחלה, וכן הוא כאן, כי בתחלה בעת האצילות נתפשטו נה\"י דעשיה \nוירדו מן הג\"א למטה, כי הלא בעת קודם שירדו,הוכרחו שיעברו דרך האמצעים, ואחר כך \nיעברו למקומן, ועתה הם חוזרים ושבים למעלה במקום הראשון בג\"א, וזה סוד אם תשיב משבת \nרגליך, שהוא השבת רגלים למעלה: \nובזה יתיישב מה שכתוב אם תשיב, ולא אמר אם תמנע רגליך, אך הוא רמוז להנזכר לעיל, כי \n"},{"index":12,"he":"גם הוא סוד שהודעתיך, כי נצח הוד יסוד לבר מגופה אינון, כי הו\"ק שהיה אורך זעיר \nאנפין מתחלה, נתעלה עתה בעשותה פרצוף, וגם חג\"ת שלו נעשה כח\"ב, ונצח הוד יסוד שלו \nנעשה חג\"ת, ונשאר בלי נצח הוד יסוד לבד, עד שהוצרכה בינה אמא עלאה להתפשט בו, כדי \nלעשות בו נה\"י חדשין ממש, לכן שייך בזה השבה, כי מקום נצח הוד יסוד אמיתים \nהראשונים, הוא מקום ג' אמצעים: \nאמנם נבאר יותר ענין השבת רגלים הנ\"ל, ובו יתבאר חדוש וכלל אחד בסוד התכללות ועליות \nהעולמות אלו באלו, והוא, שאל תחשוב כשאנו אומרים שהזעיר אנפין עולה במקום אבא, או \nהנוקבא במקום ז\"א, או ג\"ר דבריאה במקום ג\"ת דאצילות וכיוצא בזה, אל תטעה לומר כי \nהעליון נשאר במקומו, וגם התחתון עולה שם, כי אי אפשר, כי הרי נודע מה שארז\"ל כי \nהקב\"ה מקומו של עולם, וכמ\"ש בזוהר, והוא ממה שאנו צריכין לידע כלל גדול בדברי קבלה, \nוהוא, כי מקום שיעור אורך אריך אנפין, הנה רחבו הוא כל בחינת אריך אנפין, המתפשט \n"},{"index":13,"he":"ברחבו כל רוחב שיכול להיות עד סוף העולם, והוא ממלא כל רוחב ההוא, ואין מקום פנוי \nברוחב. וכן במקום אבא ואמא או ז\"א וכיוצא, אם כן נמצא כי בעלות זעיר אנפין באבא, אי \nאפשר לו לעלות שם, אם לא שיסתלק אבא למעלה ממקום ההוא, אז ז\"א הבן יורש מקום אביו. \nאך אי אפשר להמצא ביחד במקום אחד. וכן כשעולין ג' ראשונות בג' תחתונות שלמעלה ממנו, \nאין עומדין במקומן ביחד: \nגם אל תטעה באופן אחר ותאמר, כי עולה ומסתלק לגמרי, דאם כן אין זו נקרא עליה. כיון \nשאין בו רק מעלת מקום לבד, והרי הכתוב אומר ושמרתם את השבת כי קודש היא, פי' - כי \nזעיר אנפין חוזר להיות אבא עצמו, ואם אינו לוקח רק מקום של אבא לבד, אם כן אינו \nקודש גמור, כי אינו אבא עצמו הנקרא קודש, רק יש לו מקום אבא: \nאך סוד הענין דע, כי הלא יש בעולמות העליונים בחי' עצמות וכלים, כמבואר אצלינו, \nאמנם הכלים עצמן יש בהם פנימית וחיצוניות, והמלאכים הם בחי' חיצוניות הכלים, \n"},{"index":14,"he":"והנשמות הם פנימית הכלים. ואמנם כל זה שאמרנו, שבקבלת שבת עולין חיצוניות העולמות, \nבסוד השדה חקל תפוחין, ואח\"כ בעמידה עולין גם פנימית העולמות ששם סוד הנשמות כנ\"ל. \nוהנה כל זה היה בסוד הכלים לבד, אבל עצמות שבו, אינו זז ממקומו כלל: \nובזה תבין סוד שבת היטב, והענין נתחיל מאבא ואמא, כי הלא ביום השבת אשר נאמר בו \nושמרתם את השבת כי קודש היא, אז מסתלק כלי גופא דאריך אנפין למעלה ממקומו, והעצמות \nנשאר במקומו, ואז יוצא כלי של אבא ואמא שם למעלה, ומלביש את עצמות אריך אנפין ממש, \nואז נמצאו שאו\"א הם א\"א ממש, ונשאר עצמות אבא ואמא במקומם, אז עולה ז\"א ונוקביה \nהכלים שלהם, ומלבישים עצמות או\"א, ואז הם או\"א עצמם, וזה סוד ושמרתם את השבת כי קדש \nהיא ממש: \nאחר כך עולה בריאה במקום אצילות, בסוד הכלי, ונשאר עצמות הבריאה במקומה, וכן עד \nהסוף, שנמצא כי הכלים של נה\"י דעשיה, עלו והלבישו עצמות של ג\"א. דעשיה, ונמצא עתה \n"},{"index":15,"he":"בסוף הכל, נשארו העצמות דנה\"י דעשיה מגולין בלא כלים כלל: \nובזה תבין סוד תוספות שבת הבא אל אנשי העה\"ז, מהיכן הוא, ואיך הוא בא, והוא, כי \nהיות שנתגלו אותן הנה\"י דעשייה, העצמות שבהם בעת קבלת שבת, הנה הבריקו והאירו כל \nהעולם כולו, ומהם נמשך נפש יתירה לבני אדם בערב שבת: \nואמנם אח\"כ כשעלו הכלים למעלה, ונשארו העצמות שבהם מגולים, ובזה היה אפשר שיינקו \nהחיצונים משם, כי הוא אור מגולה, לכן הם עולין ונכללין למעלה בכלים שלהם שעלו \nלמעלה, ואז נמצא כי הכלים דנה\"י דעשיה, יש בהם אורות רבים, שהם העצמות של עצמם, \nוהעצמות של ג' כלים דג\"א, ועי\"כ האורות מוצנעים שם מן הקליפות. אמנם אין מציאת זו \nבכל מקום, רק בכאן בנה\"י דעשייה לבד, לפי שהם סוף כל הקדושה, הוצרך להיות כך כנ\"ל: \nועתה יתבאר היטב אם תשיב משבת רגליך וכו', כי השבת עצמות רגלים למעלה, בכלים שלהם \nעצמם שעלו למעלה, זו נקרא השבה גמורה. כלל העולה מזה, כי כל תוספות שבת הוא, כי כל \n"},{"index":16,"he":"הכלים קנו נפש חדשה, ועצמות חדש, מה שלא היה לו בתחלה, והוא ממש דוגמת בני אדם, אשר \nע\"י מעשיהם ומצותן, קונים נשמה חדשה, וגדולים מן הראשונים שהיו להם תחלה, והוא בגוף \nהזה אשר היה לו בתחילה, והגוף הזה אשר היה בתחילה אינו משתנה, רק העצמות שבתוכם, \nוכן הענין בתוספות שבת: \nמהחברים - בליל שבת, נקרא השכינה חקל תפוחין, כי נכללת בלאה הארה, ומן מקיף לנקודות \nציון שלה, היא מקום התפו\"ח, גי' צבאות. ותפוחים הם יסוד בינה ותבונה, שעליהן נאמר \nתפוחי זהב, וחסדים דאבא הנכללים בהן, הם משכיות כסף: \nובשחרית נקראת חקל תפוחין, בהארת ע\"ק, דאיהו מרום וקדוש גי' שבת, והוא באמת סוד שבת \nעלאה. ובמנחה, כיון שבחול מאותו שעה מתעורר הדין, הנה גם בשבת די לה להיות חקל \nבלבד, שיסוד תבונה מרוה אותה. אמנם אית חקל ואית חקל, כי לעולם חקל מצד עצמו, בסוד \nקרית ארבע, הוי\"ה אהי\"ה, הוי\"ה אדנ\"י. אבל בליל שבת שמכינה עצמה לזווג, מוחין דידה \n"},{"index":17,"he":"נתעלו למקום מוחי ז\"א, אז היא חק\"ל במלואו ע\"ב שבחסד, ויוצאין מהמלואים כלי לנוקבא, \nג\"פ מ\"ו גי' חק\"ל. ובמנחה שדינין מתעוררין, ואין זווג, צריך ליקח אחוריים דע\"ב, \nואחוריים דס\"ג, ואחוריים הוי\"ה פשוט, דהיינו - טדה\"ד. טה\"ג, ד\"ט, הט\"ה, ד\"ט. טה\"ג, \nד\"ט, הא\"ה, ד\"ט. ואע\"פ שהא' דרכה לחלוף בתיו, כאן אות א' נשארה במקומה. ומנין ג' \nאחוריים אלו, כ\"ב ס\"ב נ\"ד, גי' חק\"ל ע\"כ: \n \n"}]}
