{"id":"kabala-2058760abdde-1-12","bookId":"kabala-2058760abdde","part":1,"torah":12,"title":"קטע 12","hebrewTitle":"קטע 12","segments":[{"index":1,"he":"ולכן נאסר החזיר וארנבת. ולכן \"מסוכסכת\" בכלל הקליפות, והפגימות היא בכל ענין מפני \nשהרביעית מיוחדת בשלישית. אבל כאשר הרביעית לבדה, אז היא כשרה, וזהו \"עולה ויורד \nכנחש\" שהיא כשרה אפילו לכתחלה. ושמה מעיד עליה, \"עולה\" בסוד הקדושה, \"ויורד\" למטה \nכנחש. ולא נחש ממש ולכן היא טהורה ושוחטין בה לכתחלה וכשרה:\nפז:\nבענין מה שנוטלין בידים הלולב בשעת מוסף, ואין כן בעמידה ומן הדין הכל מותר. והטעם \nשנהגו במוסף הוא כי \"לולב\" זה צדיק, והיינו יסוד. ומוסף הוא היסוד. ולחבר המינים עם \nהלולב והמוסף. נהגו ישראל על דעת קדמונים להגביה הלולב ממקומו ולהתפלל עמו תפלת \nמוסף. והן הם ז' ברכות במוסף, כז' מינים שבלולב ודאי והכל ענין אחד:\nפח:\nנתבאר מתוך הזוהר כי ענין \"ונכרתה הנפש ההיא\" הכתוב בתורה הוא נפש הנעשית דעשיה. \nושם מתבאר כי אפשר לצדיק למות, ונכרת נפשו מעולם זה, ורוחו ונשמתו קיימין. וזה סוד \nגדול כדי שלא יאבד העני הזה כל מעשיו הטובים אשר עשה ולא תהא עליהם. ומאמר זה בא \n"},{"index":2,"he":"בפ' אחרי מות והעתקנוהו בספ\"ר בשער נשמה פ\"ב ודקדקתי כל זה מתוך לשונו שאמר \"דלא \nאשתציאו מהאי עלמא\", ודוק:\nפט:\nבענין קדושת סדרא דיומא, כי יש חלוקים רבים שונים זה מזה. א', אנו אומרים אותה אחר \nהתפלה ושם כמעט אין לו ענין. ב', אנו אומרים אותה פעם ב' כי כבר אמרנו קדושת \nהמלאכים. ג', אנו אומרים אותה בשבת במנחה מה שאין כן בשאר מנחות. ד', אנו אומרים \nאותה בליל מוצאי שבת וכמעט אין קדושה בלילה. ה', אנו אומרים אותה בליל פורים, ושם \nאין נראה לו ענין. ו', אנו אומרים אותה בליל ט' באב ואין נראה כראוי ולא מתייחס. \nועתה נאמר כי ענין קדושה הוא סוד ההמשכה מלמעלה מהכתר. וכן \"קדוש\" ראשון בכתר ומשם \nההמשכה עד \"מלא כל הארץ כבודו\" שהיא המל', כמו שיתבאר במקומו. והנה בסוד ההמשכה \nהזאת מתבטלות הקליפות והעולם השפל מתקדש ושכינה בתחתונים כמאז. וזהו \"מלא כל הארץ \n[כבודו]\" כי העולם השפל מתמלא משכינת עוזו, ואין מקום חלל, דהיינו חלל חלול השם. \n"},{"index":3,"he":"ולכן אחר שהתפללנו וגמרנו תפילתנו אפשר שיהיו מקנטרין או מקטרגין (בתפילה) [נגד \nהתפילה], לכן אנו חותמין אותה בביטול המקטרגים כדי שתהיה מקובלת ורצויה. וזהו סוד \n\"עלינו לשבח\" אחר התפילה מפני שבו ביטול הקליפה, כדמוכח ענין יריחו וז' חומותיה. \nו\"עלינו לשבח\" יהושע תקנו, ובזה נתרצו ב' השאלות. ואנו אומרים בשבת מפני שהוא ביטול \nהקליפה במנחה בשעת גילוי מצח הרצון, כדי שיתבטלו הקליפות מכל וכל. ועוד יש חוטאים \nבשבת ועוברי עבירה ומדליקים אש הגיהנם ביום שבת ולכן יש מקום קטרוג לגילוי הרצון. \nלכן אנו אומרים הקדושה הזאת, עם \"ואני תפלתי\" כדי לבטלם. ומפני טעם זה אנו אומרים \nאותה בליל מוצאי שבת כי אז הקליפות יוצאות מנוקבא דתהומא רבא להתפשט בעולם כנודע. \nולכן אנו אומרים אותה בליל פורים להוסיף על ביטולם, כי אז נתבטלו. אמנם בליל תשעה \nבאב להיות שאנו מראים אבלות ועצבות, היה באפשר שיתעוררו הקליפות, ואבל הוא מקום \n"},{"index":4,"he":"סכנה וניתן רשות למזיקים, לכן אנו מבטלין אותם. וזהו טעם הזכרת הגאולה בסדר (גאולה) \n[קדושה] זו מפני שאז ביטול הקליפות באמיתות בה:\nצ:\nבפרשת ויגש, בענין יעקב שאמר \"רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו\" וגו'. כי מן הראוי \nהיה שישאל רשות מהקב\"ה אם ירד אם לא ירד. וגם כשבא לבאר שבע, לא אמר לו הקב\"ה ממש \nשירד, אלא \"אל תירא מרדה מצרימה\" ולא אמר לו \"רד\" אלא \"אל תירא\" וכו'. וכן יצחק \nכאשר ראה רעב בארץ רצה לרדת למצרים בלי רשות, אלא שהקב\"ה אמר לו \"גור בארץ הזאת\". \nוכן אברהם מתוך הרעב ירד למצרים. ויש לראות מה ענין זה, וסוד הענין כי הקב\"ה אמר \nלאברהם \"כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם\". וכו' ושם נרמז לו כי [י]היה מצד הרעב שאמר \n\"זרעך בארץ\". והיינו \"רע\" מ\"זרעך\" וב' מ\"בארץ\", וצרופו \"רעב\". ובזוהר פי' כי לא \nנאמר לאברהם \"רד מצרימה\", מפני שהיה נסיון ולא היה ראוי לומר לו כך, כנדרש שם. והנה \nיצחק להיות שרצה לדלג גלות הת' [שנה] שכן חשב הב\"ה את הקץ מיצחק, לכן כשראה רעב, \n"},{"index":5,"he":"רצה לרדת למצרים, להיותו בגלות כדבר ה' אל אביו \"כי גר יהיה זרעך\", והיינו יצחק. \nוהקב\"ה לא רצה, כי אם היה יצחק סוד הדין יורד למצרים, סוד הקליפה הקשה, עדיין אנו \nובנינו משועבדים היינו לפרעה. לכן אמר \"גור בארץ הזאת\" וכו'. ושם נרמז לו סוד רד\"ו, \nדהיינו מאתים ועשר שנים, כמנין \"גור\" עם התיבה. ורמז לו כן להורות כי לא יועיל \nברדתו שם, אדרבה יזיק. כי הקב\"ה יחשוב סוד הקץ שהוא \"גור\" ו\"רדו\". לכן \"גור בארץ \nהזאת\". וכשראה יעקב רעב, אמר לבניו \"למה תתראו\" וכדפי' בזוהר \"וירא יעקב כי יש שבר \nבמצרים\". ולכן כשראה שנתגלגל ענין יוסף שירד למצרים והיה זמן רעב, אמר \"רב עוד יוסף \nבני חי אלכה ואראנו\". פי' יודע אני שאין מטתי שלימה אם לא בסוד י\"ב שבטים שיעמדו \nלפני בשעת הסתלקות הנשמה. ר\"ב ע' ו\"ד והיינו רע\"ב, רב\"ע, ויוסף בני חי. אם כן ודאי \nהם סבות אל הגלות. אם כן \"אלכה ואראנו בטרם אמות\" כדי שתהיה מטתי שלימה. והנה הקב\"ה \n"},{"index":6,"he":"לא אמר לו \"רד\" כמו שלא אמר לאברהם אבינו, מפני שהיה ענין זה נסיון גדול לישראל \nכנודע. אבל אמר לו \"אל תירא\" וכו'. הענין משל אל איש א' שיש לו י\"ב עינות מים זכים, \nמים קרים וטהורים, ושבעים תמרים נקיים, וצוה לו המלך לתתם בביצות ומקום מטונף. כן \nיעקב אבינו עליו השלום היה לו בסוד הת\"ת שנים עשר שבטים, שהם שנים עשר גבולות. וסוד \nשבעים נפש בסוד שבעים ענפים. וכשראה שהיה מוכרח לרדת למצרים בגזרת \"כי גר יהיה \nזרעך\", התחיל לירא שמא ישתקעו בניו בקליפות. ועוד היה מתבהל מענין הגלות, והיה \nמתירא גם כן מעצמו שלא ישתקע שם עד הגאולה, כענין עצמות יוסף. ולכן אמר לו הקב\"ה \n\"אל תירא, כי אנכי אעלך גם עלה אעלה אותך וגם אעלה לבניך\". והיינו \"גם עלה\". ואמר \n\"גם\" לרבות השכינה היורדת עמו וזהו שאמר \"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך\" וכו'. כי \nשכינה ירדה עמהם, שכינה עלתה עמהם. ובסוד היחוד, דהיינו שהוא הת\"ת ומטתו שלימה, \n"},{"index":7,"he":"שנאמר לו \"ויוסף ישית ידו\" שהיא המלכות, \"על עיניך\", דהיינו נצח והוד. ומה שנסתפק \nלו שלא ישתקעו בניו בסוד הקליפה, נאמר לו \"כי לגוי גדול אשימך שם\". כמשל החטים \nשאינם מתרבים ומתגדלים אלא בטביעתן בביצה וטיט. ולכן אמר \"כי לגוי גדול\", כי אי \nאפשר ישראל להיותן גוי גדול אלא שם במצרים, בתוך הביצות והטיט, והיינו בחומר \nובלבנים. וזהו \"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ\". והענין כי סוד ניצוצות קדושים \nמתפשטים במצרים שהיא הביצות. והענין כי סוד מצרים מצרנית לארץ ישראל לקבץ אותם \nניצוצות הוכרחו ליכנס שם. וכן היה ירידת אברהם למצרים כדפי' בזוהר במקומו:\nצא:\nבשנת אי\"ש לחדש מנחם, יום ששי נתגרשתי, וחדשתי זה. \"ויהי נועם ה' אלהינו\" וגו'. \nהענין כי אל הקדושה ג' קליפות יפות. וכנגדם בחוץ שלשה שניות חיצוניות, והם \"חשך, \nענן ואש מתלקחת\". וישראל היותם מתלבשים בז' ענני כבוד, הם סוד ענן [הנ\"ל] מתוך \nהקדושה. ואין ספק היות שם חשך [הנ\"ל], שאם לא כן היו ישראל נראים מתוך העננים. אלא \n"},{"index":8,"he":"ודאי היה מחוץ לענן חשך, והוא עצם המדבר. ושלישית, שהיא אש היתה שכינה מתלבשת בה \nונראית להם מתוכה, כאומרו \"ומראה כבוד ה' כאש אוכלת\". ודקדק אומרו \"ומראה\", דהיינו \n\"ומחזה\". שהיה נראה מתוכה בסוד ההי\"ן השניות, ונמצאת מתוך האש נראית נוגה. והיינו \nאומרו \"ואש מתלקחת ונוגה לו סביב\". וישראל היו ראוים קודם העגל אל מעלה זו כי ביטלו \nכח הקליפה, כאומרם \"ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן\". ויש לדקדק בזה, אם אמת \nשישראל פסקה זוהמתן וביטלו כח הקליפה, היאך נתעוררה וחטאו בעגל, ולמה לא נתבטלה מכל \nוכל, וקשה מכולם, כי בביטול הקליפות יחזרו האומות (מ\"ה) [מן העולם] שפה אחת לקרוא \nכלם בשם ה' ולעבדו שכם א'. וזה לא מצינו שנתקיים במעמד ההר סיני. ולזה אמר כי עיקר \nשלמות ישראל הוא בארץ הקדושה כי שם קיום (המצ' רוב') [רוב המצוות]. ואף אם פסקה \nזוהמתן במעמד הר סיני, עם כל זה לא נשלמה שכינה בשלימותה עד (כניסתה) [כניסתם] \n"},{"index":9,"he":"לארץ, ואז שכינה שורה על ישראל בי\"ב אבנים, כדאשכחן לגבי יעקב דלא שריאת שכינתא \nלאתקנת ביתא בגווייהו עד שנכנסו לא\"י ונולד בנימין, כדפי' בזוהר פר' ויצא. ולכן לא \nנהפכו כל האומות שפה א' לקרוא כו' עד היות ישראל נכנסים בארץ, ואז ישראל פסקה \nזוהמתן. אבל לא פסקה זוהמת הנחש מהעולם בכלל, ולכן נתעוררה הקליפה מצד ערב רב, שהיו \nמן הקליפה כנודע. והנה קודם [לזה] היה ראוי האור העליון להתגלות בלא נרתיק, והיתה \n\"כבוד ה' כאש אוכלת\" וכו'. וכאשר גרמו העונות והקליפות נתפשטו, הוצרך האור הנ\"ל \nלהתלבש והוצרכו למשכן. וכראות משה רבינו ע\"ה ענין האור היותו מצד האש והגבורה שהיא \nנקראת \"ויהי\" שהוא בכל המקומות לשון צער, וכן פי' הרשב\"י ע\"ה בפרשת בראשית בפסוק \n\"ויהי אור\". ולכן התפלל שיתלבש האור מצד האש בסוד שפע הבינה וזהו שאמר \"ויהי נועם\", \nכי סתם \"נועם\" הוא מן הבינה. ומפני שאמר נועם שהוא מן הבינה, כיון ליחדה עם החכמה. \n"},{"index":10,"he":"וזהו סוד \"ה' אלהינו\", חכמה ובינה, והמשכת השפע הזה \"על נו\"ן וי\"ו\" שהוא ת\"ת \nומלכות. וזהו אומרו \"ומעשה ידינו כוננה עלינו\". ירצה כי המשכן צריך שלמות, אם מצד \nמשה בעצמו, אם מצידנו הפועלים אותו. וזהו שאמר \"ומעשה ידינו\" שהוא המשכן, יהי לו \nבשלמות מצידנו, ולא יגרמו עונינו לו חסרון ח\"ו, וזהו שאמר \"כוננה עלינו\". ואם מצד \nמעשה המשכן בעצמו, יהיה מעשה הגון לקבל שכינתו שם, אמר ומעשה ידינו \"כוננהו\", \nדהיינו כוננות עצמו:\nצב:\n\"יראה אל עבדיך פעלך\" וכו'. הענין כי המשכן היה במדרגת נער וכן פי' הרשב\"י ע\"ה \nבתיקון, באומרו \"ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל\", נער ודאי. וכראות משה \nירידת ישראל ממעלתם, כי קודם נאמר \"ומראה כבוד ה\"' וגו' כדפי' לעיל. ויורה על היות \nהשכינה בעצמה שורה עליהם. ועתה ירדו ממדרגתם ונאמר להם \"הנני שולח מלאך\". ואף אם \n[נאמר] נתרצה שכינה, [אבל] מעשה המשכן יוכיח. לזה התפלל ואמר \"יראה אל עבדיך פעלך\" \n"},{"index":11,"he":"וכו' הכוונה כי הדור הקודם אליהם, שהם אותם שמתו בתוך גלות מצרים, הם היו במדרגת \nעבד מצד מט\"ט, אף אם היו צדיקים. והכרח לזה שמתו ונסתלקו בתוך הגלות והשעבוד, שהוא \nסוד מט\"ט מתלבש בקליפות. וזהו שאמר \"יראה אל עבדיך\" שהם אבותינו הקודמים להם, יראה \nויתגלה פעליך שהם הכחות והחיילים שבעולם הנפרדים, רכב מט\"ט. אבל בניהם, שהם דור \nדיעה, יתגלה אליהם כחות הנאצלים מצד המלכות. וזהו שאמר \"והדרך\" שהיא סוד פרי עץ הדר \n\"על בניהם\" שהם במדרגת \"בנים\" לא \"עבדים\". כאומרו \"בני בכורי ישראל\". ולזה הוקשה לו \nכי המשכן היה בסוד מט\"ט לבד. ותירץ כי אין אנו צריכין משכן אלא יתגלה \"נועם\" שהוא \nהנמשך מ\"ה' אלהינו\", \"עלינו\" ממש, לא על המשכן. כי נהיה אנחנו כסא אל הנועם ולא \nנצטרך אל המשכן. ואם תאמר, אם כן יהיה המשכן לבטלה ח\"ו, לזה תירץ, \"ומעשה ידינו\", \nשהוא המשכן, \"כוננה עלינו\", יהיה כונן ומכון אל השכינה שהיא \"עלינו\", דהיינו סוד \n"},{"index":12,"he":"ההדר והנועם הנ\"ל. ויהיה זה במה שב\"מעשה ידינו כוננהו\", יהיה מכון לסוד ו\"ה שהם \nקוב\"ה ושכינתיה ממש:\nצג:\n\"יראה אל עבדיך פעלך\" . ירצה, כי עבדיך הם חסד וגבורה ות\"ת. ומצדם המלכות יונקת. \nוהוא סוד נקוד יהו\"ה, שהם שב\"א קמ\"ץ חול\"ם מצד שלשתם כדפי' בתיקונים, ופעמים היא \nיונקת מן הימין כולו. והיא סוד \"חוט של חסד\". והנה רצה שיהיה נטיית המל' אל החסד עם \nהיותה יונקת מג' אבות. וזהו שאמר \"יראה\", דהיינו סוד ראיה מן הימין. \"אל עבדיך\", הם \nג' אבות כדפי'. \"פעלך\" היא המל' הנפעלת למטה, והיא מענפה. וקרוב לזה פי' בספר הבהיר \nבפסוק \"ה' פעלך בקרב שנים חייהו\", שהוא מדת דוד שאין לה חיים. \"והדרך\" שהיא המלכות, \nיהיה מקומה על נצח והוד, וזהו שאמר \"על בניהם\", של העבדים הנ\"ל. או ירצה, \"והדרך\" \nשהוא הת\"ת הנקרא \"הדר\" כדפי' הרשב\"י ע\"ה בפ' \"קול ה' בהדר\". והראיה, \"והדרת פני \nזקן\". וירצה, ההדר שהוא הת\"ת, משכנו על נצח והוד דהיינו \"על בניהם\", כדפי' בניהם על \n"},{"index":13,"he":"עבדיך הנ\"ל. וירצה, על מציאות הת\"ת העליון שהוא הנקרא \"זקן\" כדפי'. ואחר כך המשיך \nמן ה\"נועם\" ואמר \"ויהי נועם ה' אלהינו\", דהיינו מן החכמה והבינה כדפי'. \"ועלינו\" \nירצה סוד נ\"ו כדפי'. \"ומעשה ידינו\", הענין כי הת\"ת מקבל את הזווג מן הגדולה \nוהגבורה. והמל' ג\"כ היא מתקשטת משם. וזהו סוד \"עלה בכבש ופנה לסובב\" וכו'. כי דרום \nמתיחד במזרח. וכן בצפון. והרי מזרח בין צפון לדרום, שהם שתי זרועות. וכן המערב גם \nכן בין הצפון והדרום, אלא שהמערב שהיא המלכות מקבלת מהם מצד בחינתם התחתונה דהיינו \nנצח והוד. והת\"ת מצד בחינתם העליונה שהם גדולה וגבורה. וזהו סוד ה\"א עילאה וה\"א \nתתאה, שכל ה' ג' ווי\"ן כזה ה והיינו גדולה וגבורה ות\"ת, וכן למטה סוד נה\"י. והם גם \nכן בזרועות א' בחינתם למעלה בכתפים וזרועות על הגוף, דהיינו גדולה וגבורה על ת\"ת, \nולמטה ת\"ת על בחינת הידים שהם מתפשטים על הירכים, והגוף מתרומם עליהם. ולכן פעמים \n"},{"index":14,"he":"ת\"ת על גדולה וגבורה, ופעמים גדולה וגבורה על תפארת. ובסוד זה אמר \"ומעשה ידינו\", \nדהיינו שפע העשייה והתיקון המתקן התפארת והוא מהידים כדפי'. \"כוננה על נ\"ו\" שכן הם \nלמעלה מתפארת ומלכות כדפי'. וירצה כי באותה בחינה עליונה יתיחדו ת\"ת ומלכות יחד, לא \nשיינק הת\"ת לבד כמנהגו. וכן בבחינה התחתונה אמר \"ומעשה ידינו\" שהוא המשכת השפע אל \nהמערב, אמר \"ומעשה ידינו כוננהו\", ירצה יכונן \"הו\" יחד, לא ה' לבדה כמנהגה. נמצא \nלמטה יחוד ת\"ת ומלכות. ולמעלה גם כן, והיחוד כפול ומכופל:\nצד:\n\"יראה אל עבדיך פעלך\". ירצה כי דור המדבר היו במדרגת א\"א. וראיה לזה אומרו \"והייתם \nלי סגולה\" וכו'. ממקום סגולתם ודאי, דהיינו סוד שלשה יודי\"ן משם יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י \nשהוא סוד אריך אנפין. וכן פירשו בתיקונים כי הנשמות משופרי דמוח'. וכן אמרו, \"היש \nה' בקרבנו אם אין\". וכנראה שהיה אי\"ן שורה עליהם. אבל הדור השני אשר קמו תחתיהם היו \n"},{"index":15,"he":"בסוד זעיר אנפין. וקרוב לזה אמרו בזוהר כי הוו אלין מיובלא, ואלין משמיטה. וכן אמר \n\"פני משה כפני חמה. ופני יהושע כפני לבנה\". לא אמר \"כחמה וכלבנה\", אלא \"כפני\". כי \nפני חמה הם סוד פנים המאירים בחמה דהיינו אי\"ן. ופנים המאירים בלבנה דהיינו לתתא \nבדכורא סתם. ואין ספק כי הם נקראים דור דע\"ה ממקום הדעת המתעלם באריך וברועה צאנו, \nכי ברועה נאמר \"ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים\" ובכאן נאמר \"פנים בפנים דיבר ה\"' \nוכו'. ועם כל זה לא השוו. כי ברועה נאמר \"פנים אל פנים\", ירצה, פנים עליונים מביטים \nבתחתונים, ותחתונים בעליונים. אריך מאיר בזעיר, וזעיר מאיר ומקבל מאריך, אור ישר \nואור חוזר. ובכאן נאמר \"פנים בפנים\". ירצה, פנים עליונים מאירים בתחתונים לבד. והנה \nלזה אמר \"יראה אל עבדיך פעלך\", ירצה, \"פעלך\" ז\"א. וכן פירש הרשב\"י ע\"ה באדרא בפסוק \n\"ה' פעלך בקרב שנים\" וכו'. ולהיות ישראל במדרגת האי\"ן, אמר \"יראה אל עבדיך פעלך\" \n"},{"index":16,"he":"כדי שיתיחד האי\"ן עם (ה)ישראל. וכדי ליחד (ה)ישראל עם האי\"ן, דהיינו זעיר ואריך \nכדפי' בפרשת בשלח בפ' \"היש ה' בקרבנו\" וגו'. אמר \"והדרך על בניהם\", פי' בניהם אשר \nיקומו תחתם שיהיו, הזעיר יתגלה אליהם, סוד דאריך דהיינו ה\"הדר\" כדכתיב \"והדרת פני \nזקן\", עתיק יומין ודאי. וכל זה לבטל ולמתק הדינין [של] זעיר ע\"י אריך. ומפני שבזה \nהתפלל על סוד יחוד זעיר בסוד דעה, ויחוד אריך (בבני') [בבנים] כדפי', חזר להתפלל על \nמציאות האריך עצמו בדור דעה. ואמר \"ויהי נועם ה' אלהינו\", ירצה אל נעימות המיפה \nומנעים החכמה והבינה, דהיינו אי\"ן שעליהם. \"עלינו\", דהיינו דור דעה. ואח\"כ ובזה \nיהיה יחוד המל' והת\"ת המתוקנת ע\"י חסד וגבורה. \"עלינו\" ג\"כ בסוד שהנשמות מלמעלה. \nוזהו שאמר \"ומעשה ידינו כוננה עלינו\". ויהיה כל זה בסוד טוב הכנת המצות שנעשות בהם. \nוזהו שאמר \"ומעשה ידינו כוננהו\" פי' מצותינו ממש יכוון יחוד זו:\nצה:\n"},{"index":17,"he":"\"יושב בסתר עליון\" וגו' ירצה אל הת\"ת שהוא יושב בסתר עליון, שהם חכמה ובינה שהם סתר \nאל (הכ\"ע) [כתר עליון] התפלל עליו \"בצל שדי יתלונן\". פי', המלכות שהיא צל למטה \nמיסוד הנקרא שד\"י, \"יתלונן\" והיינו שלא יתעלה התפארת אל מקומו הנעלם אלא יתיחד עם \nהמלכות. כאומרו במקום אחר \"תבא לפניך תפלתינו ואל תתעלם מתחינתנו\". ואז בזה \"אומר \nלה'\", פירוש ארומם אל התפארת המלכות, והיא מחסי בעה\"ז. ולשון \"אומר\" כענין \"את ה' \nהאמרת\" וכו' ובזה אבטח בו, פירוש איחדה, אבטיחה בוא\"ו. או ירצה כי אל התפארת לו שלש \nבחינות, בסוד הדעת הראשון בבינה, וזה יש בו לעתים רחוקים דין. ועל זה נאמר \"ובדעת \nחדרים ימלאו\" . ועל ידי הבינה פועלת דין כי היא רחמים, אמנם פועלת דין על ידי שרשי \nהספירה אשר בה, שהם פעמים מגבירות צד הגבורה שבהם. הב', הדעת שבין חכמה ובינה. ועל \nידי יחוד שתי מדות אלה בסוד \"נתיב לא ידעו עיט\" ששם מקומו. ובחינה זו גם כן פעמים \n"},{"index":18,"he":"מסתלקת ומתעלמת בחכמה. ועל סוד זה נאמר \"למה ה' תעמוד ברחוק,\". והג', בחינתו אשר לו \n"}]}
