{"id":"kabala-27a26c53bf04-1-19","bookId":"kabala-27a26c53bf04","part":1,"torah":19,"title":"קטע 19","hebrewTitle":"קטע 19","segments":[{"index":1,"he":"אמר, לשמרך מאשה רעה, ולאתקרבא להאי אשת חיל, בפולחנא עילאה, ועל דא מ רברבא בריש \nספרא, על ההוא רזא אזלא: \nש, דא איהי מתייחדא ברזא דרתיכא עילאה, דאבהן אינון רתיכא עילאה. ואברהם ויצחק \nאחידן דא בדא, וכלילן דא בדא. ויעקב עאל באמצעיתא, ואסכים לתרין סטרין. ועל דא \nמתייחדאן כולהו, ברזא דעלמא עילאה: \nובגין כך, תושבחתא דא, ברזא דרתיכא עילאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, \nובג\"כ איהי רברבא. ובג\"כ אתייחדת בריש ספרא, לאחזאה, דכל ספרא על רזא דא אזלא \nואתתקן. ועל דא, את דא אתחזיאת שבחא דכל ספרא. בההיא שעתא קמנא ונשיקנא ליה, ותבענא \nמניה דימחול לי, ומחל לי: \nפתח ואמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף \nהאלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא בהאי עלמא. האי קרא \nאתיבון לחברייא, דהכי אצטריך למיכתב, אל תתן את פיך לחטיא את נפשך, כד\"א, נפש כי \n"},{"index":2,"he":"תחטא, ולא אשכחן קרא דכתיב ובשר כי יחטא, ויאות הוא: \nאלא הכי מסקנא, דאסור ליה לבר נש למשתעי מלי דזנותא אפילו באיתתיה, בגין דיתקשי, \nוייתי להרהורין בישין אחרנין, ויהא דש באידריה, ויזרע חטין אחרנין: \nהה\"ד, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. דא בשר קדש דכתיב והיתה בריתי בבשרכם. ואל תאמר \nלפני המלאך, ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינן כהוגן, אלא כל דבריך בנחת \nובמשקל. מאי טעמא. מפני כי שגגה היא. וחייב על זה קרבן שגגה: \nועוד. שעל זה, למה יקצוף האלהים על קולך. מפני שהקול יוליך אותו עוף השמים, ועמיד \nאותו לפני הקב\"ה: \nוחבל את מעשה ידיך, על חטא הבשר. מאי טעמא. מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש, אין \nיכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו לשם. ובלבד שישמור אותו. ואם לא שמר אותו, \nמעבירים ממנו, ומשחיתים ומחבלים אותו. שזהו מעשה ידיו של אדם. ואחר כך מכניסים אותו \nבגיהנם, ואין להם על מה שיסמוכו. השתא ברי, הוי זהיר בכבוד חבירך יותר נגופך: \n"},{"index":3,"he":"פתח רבי יהושע ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' \nצבאות מלכי ואלהי. גם צפור, תמן תנינן, עבד קב\"ה בארעא, אתרין ודוכתין קדישין, \nעילאין יתיר משאר דוכתי ישובא. וכלא כגוונא דיצירה דבר נש. דקב\"ה בריר ההוא זרעא, \nומנפציה, כהאי דמבריר ומנפץ חטין, תבנה לחוד, וקש לחוד, עד דבריר חטין על דוכתייהו: \n\n"},{"index":4,"he":"כך נטל קב\"ה תלגא מתחות כורסי יקריה, וההוא תלגא מתחממא בכמה גוונין, ואטיל להו בגו \nמייא דאתתא. מהכא, דאיתתא לא מתעברא עד דתושיד מייא, ובאינון מיין אטיל דכורא תלגא, \nדא הוא זרעא דאיהו מחובר כחדא, יתיר מההוא דאתתא, כגוונא דתלגא לקביל מייא: \nלבתר דאטיל ליהקב\"ה גו מייא, בריר ליה ונפיץ ליה, ועבד בקדמיתא טיבורא, דאיהו נקודה \nחדא מגו ברירו דתלגא, וההוא טיבורא, איהו נקודא דציון: \nומתמן אתפשטו ארבע חוטין, לארבע סטרין דעלמא, מזרח ומערב צפוטן ודרום. מההוא חוטא \nדאתמשך מסטא דמזרח, אתעביד מניה גופא. שארי במזרח, וסיים במערב. גופא איהו ארעא \nדישראל. אתרשים באתווי אדנ\"י. אדון ורבון כל עלמא: \nמההוא חוטא דאתמשך מסטרא דדרום, דאיהו ברירו דכל תלגא ותוקפיה, אתעביד מניה דרועא \nימינא, ואיהו ברירו דעינוגא. ודא ג\"ע, דעאל ביה אדם הראשון, ואיהו לעינוגא דנשמתין, \nודא טמיר וגניז, ימינא דכל עלמא: \nמההוא חוטא דאתמשך מסטרא דצפון, אתעביד מניה ואתברי דרועא שמאלא. ודא גיהנם. מההוא \n"},{"index":5,"he":"פסולת דתלגא. ואיהו לעונשא דנשמתין דחייביא: \nרישא איהו בשמייא אתתקן. והוה עלמא בלא רישא, עד דאתבני בי מקדשא. כד איתקם משכנא, \nאיתקם רישא: \nפומא דכל עלמא דאתתקן ברישא, סיני. והוא רשים האי פומא גו מייא, מברירו דתלגא. \nירכין וכל שאר איברים, בכל שאר ארעא: \nוכשם שהאשה יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה. כן כשבקש הקב\"ה להוציא הארץ לאור העולם, \nהיו המים עולים ויורדים, יעלו הרים ירדו בקעות. מה עשה הקב\"ה. הוציא מן הקרקע רעמים \nוזועות, ונסו המים. הה\"ד מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. ויצאה הארץ. ונשארה \nנמוכה מלוכלכת, כולד הזה שיוצא, נמוך כמת, ומלוכלך מהלידה: \nוכשם שמפעפעין את הולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו, לחממו, ומראה להאיר. כך \nעשה הקב\"ה בארץ, כשיצאה מתוך המים. וכולא חד קרא, הה\"ד קול רעמך בגלגל האירו ברקים \nתבל מיד רגזה ותרעש הארץ: \nע\"כ נסתם הפה, עד שבאו ישראל, והפה נפתח בראשו בשמים, וזה סיני שנתנה בו התורה, ושם \n"},{"index":6,"he":"נתתקן הדבור: \nוכשנכנסו ישראל לארץ, נסתם הפתוח. ונפתח הסתום. הסתם הפה, שלא היה בו הדיבור, \nמשנסתלק משה. הפך מן האדם. נפתח הטבור, בהמ\"ק. ומשם אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה ממה \nשאמו שותה. וכל העולם נזון מתמצית ארץ ישראל: \nובג\"כ, דוכתין ואתרין אינון בעלמא, בשבחא אלין על אלין. גן עדן דאיהו דרועא ימינא \nדכל עלמא, אית ביה דוכתין ואתרין, לשבחא אלין על אלין ותמן הוא עץ החיים ועץ הדעת \nטוב ורע: \nובחד היכלא מינייהו, אית אמר טמיר וגניז מכולא, ולית מאן דידע בההוא אתר, בר חד \nצפור, דאתי בכל יומא תלת זמנין, ומצפצפא בגו אילני דגנתא, ואמר גם צפור וגו': \nובההוא צפור ידעין נשמתין סימנייהו, בזימנא דאודן ומשבחן, ובזמנא דמשתדלן בחכמתא \nלמנדע, וההוא צפור עאל בההוא היכלא, ואיטמר ואגניז ולא ידיע. ודרור, דא היא נשמתא \nקדישא, דסלקא לעילא והיא בת חורין: \nד\"א ודרור קן לה, דא יובלא, דכתיב וקראתם דרור. קן לה בחכמתא עילאה. צפור ודרור, דא \n"},{"index":7,"he":"לעילא, ודא לתתא. אשר שתה אפרוחיה, מאן. האי דרור, שנת החמישים, דאפיקת מינת שית \nאפרוחין, והאי צפור: \nאינון אפרוחין, תיאובתא דילהון, לגו תרי מדבחן, מזבח הפנימי, ומזבח החיצון. נטלו \nממזבח הפנימי, ויהבו למזבח החיצון. מלכי ואלהי, מלכי: \nדא מזבח החיצון. ואלהי: \nדא מזבח הפנימי: \nמזבח החיצון, תיאובתיה תדיר לגבי מזבח הפנימי, ולעולם לא שכיך מלזמרא בשירין \nותושבחין, הה\"ד, שיר השירים אשר לשלמה: \nכל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכל נהנין ממנו. \nוכ\"ז שהפתילה נעדרת, והשמן חסר מן הפתילה, האור נסתלק, ואין מי שיודע באותו אור \nכלום: \nכך, כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת עליהם, \nואומרת שירה, ואינו משתכך לעולם. כדוגמת האור על הפתילה, שאינו משתכך לעולם, לנגד \nמעלה. ואותו השיר הוא מעולה שבשירים, קדש קדשים. נעדר הפתילה, כביכול נעדר האור, \n"},{"index":8,"he":"ונסתלק, ואין מי שיודע בו: \nושלמה צווח ואומר, וזכור את בוראך בימי בחורותיך, היה מתתקן ומסרגל עצמך במצות \nובמעשים טובים, בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא לוהב בפתילה: \nד\"א על האור ההוא בזמן שהפתילה מתוקנת אמר לנגד אותו האור, וזכור את בוראיך. התעורר \nלנגד הקב\"ה בשיר ותעורר האהבה: \nעד אשר לא יבואו ימי הרעה, בזמן שהלבנה מתמעטת, ותשלוט הרעה, והימים שלה הם ימים \nשאין בהם חפץ, עד אשר לא תחשך השמש, זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן. \nדכתיב בו, ונהר יחרב ויבש. והאור, זה האור שברא הקב\"ה, ונתעטף בו, והוא ימינו. הה\"ד \nהשיב אחור ימינו: \nוהירח, הוא הים המתמלא מאותו נהר, הה\"ש אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, \nאלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, אחר \nבכייתן של מלאכי השרת. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון: \nביום שיזועו שומרי הבית, אלו שומרי החומות. דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי \n"},{"index":9,"he":"שומרים. והתעותו אנשי החיל, אלו הם ששים גבורים סביב לה, ובטלו הטוחנות, אלו הם \nאוכלי הקרבנות. כי מעטו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה' המשוטטות \nבכל הארץ, והם שבעה עיני ה': \nוסוגרו דלתים בשוק, אלו הם השערים שכולם ננעלו, זולתי שערי דמעות שלא ננעלו. בשפל \nקול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ושנשפלה לעפר, וקולה שהיתה משוררה תמיד בשיר האהבה שפל. \nוישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותיהם על השיר, מהם, משוררים ביום, \nומהם משמרות משוררים הלילה: \nגם מגבוה ייראו, כי גבוה מעל גבוה שומר. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בנעימה \nובקדושה. ובחורבן בית המקדש, יצתה מארה, ודין חזק מצוי לפניו. וגבוה יירא מגבוה \nומדינו: \nוחתחתים בדרך, כתיב הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. ובאותו דרך, היה יורד ובא הטל \nמראשו של הקב\"ה, וכל שמחה, וכל טוב, וכל רצון, באותו הדרך היה בא. ובחרבן בהמ\"ק, \nתבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואימתני ותקיפא ודינא, בההוא דרך הוו: \n"},{"index":10,"he":"וינאץ השקד, כמה דאת אמר, וישקוד ה' על הרעה. וכתיב מקל שקד אני רואה וצמיחת השקד \nאחד ועשרים יום. כך מי\"ז בתמוז, עד תשעה באב. ומיום שהשקד מציץ, הפרח אין מוציא \nפרי, עד כ\"א יום: \nויסתבל החגב, יותן הסבל על שכמו של בית דוד. ותפר האביונה, זו עבודת בית המקדש \nלמטה. וצווחין בני נשא, ולא מתענון. מאי טעמא. כי הולך האדם אל בית עולמו, מסתלק \nהכבוד למעלה למעלה, ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו. בגין דאיהו אסתלק לבית \nעולמו, דנפק מיניה. ועל דא אשתכח מארה, וביש, ומות, ומאורעות רעות בעולם. וספדין \nוצווחין בכל יומא. דכתיב, כי עלה מות בחלונינו: \nעד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה. ותרוץ גולת הזהב, דאיהי \nנחתא בההוא חוט. נשבר החוט, נפל הגולה. ותשבר כד על המבוע, שהתורה נשתכחה בגלותא, \nואותו המשאב יופיא\"ל השר, לא שאב ממעין התורה, ובני אדם נבוכים בה: \nונרוץ הגלגל אל הבור, ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום. וישוב העפר אל הארץ \n"},{"index":11,"he":"כשהיה, ויכלו כל הנשמות, והעולם יכלה, והעפר שהכל נהיה ממנו, ישוב כבתחלה, ויהיה \nהעולם חרב כשהיה. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה, ובאותו זמן \nכתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. אתא ר' עזריה ורבי מרונוס ונשקוהו ברישיה. קרא \nעליה, לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת. \n \n"},{"index":12,"he":"מדרש איכה\nשלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למבכי, לן יאות למעבד הספדא על חורבן \nבית אלהנא, על דאתבדרנא ביני עממיא, ואית לן למיפתח הספידא, ולפרשא אלפ\"א ביתא, \nדשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה: \nשלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אתבדרתון ביני עממיא, ואתון לבר מראעא קדישא, \nויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מבי \nמאריה. אבל אנן אית לן למבכי ולמעבד הספידא, ולן שדר קב\"ה ספרא דהספידא, דאנון בנהא \nדמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי, ולפרשא אינון \nאלפ\"א ביתי\"ן: \nואנן יתמין בלא אבא ואמא, ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא \nאשכחנא לה. דהות ינקא לן בכל יומא, ביומין קדמאין, משפירו דילה. והוית נחימת לן, \nוממללת על לבנא, כאמא לברה. כד\"א כאיש אשר אמו תנחמנו וגו': \nוהשתא אסתכלן עיינין לכל סטר, ואתר בית מותבא דאימנא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא \n"},{"index":13,"he":"לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא: \nכד הוינן חטאן קמי אבונא, וסליק רצועא לאלקאה לן, איהי קיימת לקמן, ומקבלת מלקיותא \nדמלכא, בגין לאגנא עלנא. כד\"א והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כו' ובחבורתו \nנרפא לנו. והשתא אימא לית לן, ווי. ווי לן, ווי לכו. לן יאות למבכי, לן יאות למספד, \nלן יאות לפתרא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו, לאינון דידעין למבכי מלין דהספידא: \nנקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לית מאן דישגח עלן. \nנשאל לערסא דילה, אתבלבלא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון \nדלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן: \nנשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן, דתמן יתבה מבכה ומייללת עלן ואזלת מבכה, מווחת ברזל \nמרירו עלן, מאיגרא לאיגרא. כמה דאת אמר, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל \nלאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן \n"},{"index":14,"he":"אסתלקת: \nלן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בגי מותבה, ננשק כותלי \nהיכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא, דחמינן בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא \nאיתנשי מרירו דבכיה מינן. \n \nמדרש איכה מאמר כי יום מהומה ומבוסה\nפתחו אינהו ואמרי, איכה ישבה בדד העיר, כתיב כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי \nיום. חד יומא אית לקב\"ה, רחימא דנפשיה, כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה, \nוהוא כללא דכלהו. ועל דאסגיאו חובין, אסתלק לעילא, לבי עלמא דחיין: \nכדין מתחות שפולי משכנא, קם יומא דמרירו, יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאיקרי \nמהומה ומבוסה ומבוכה, ועאל בגו משכנא, ושיצי וסאיב. ורבונא דמשכנא, אזל וערק ואתתרך \nמגו מותביה לגו טורא דלבר, ולגו טורא דחרוב, ומשכנא אשתצי ואתחרב: \nלבתר, נחת ההוא יומא עילאה, דאסתלק, שאל על משכניה, והא אתחרב. עאל ואשגח על מארי \nדמשכנא, מטרוניתא רחימתא דנפשיה, והיא אתתרחת וערקת, וכל בניינה סתיר. כדין שארי \n"},{"index":15,"he":"למגעי, גועא בתר גועא, כנהימו דתרנגולא על נוקביה. הדא הוא דכתיב, מקרקר קיר, נהימו \nכתרנגולא. קיר, רבון שליטא: \nושוע אל ההר, עביד שועה וצווח לגבי טורא, דערקת תמן מטרוניתא. עביד שוע צווח וקרי \nבנהימו דבכיה איכה. איכה רחימתא דנפשאי, איכה שפנינתי שלימתי, איכה יחידתא דילי, \nדאתיחדא עמי ביחודא. איכה דהוית נטלא בכל יומא, חמש ועשרים אתוון דיחודא, ואתקריאת \nכ\"ה על דא: \nאחתי ברתי אמי, לאן אזלת, לאן פנית למיהך. אנן דשמעין בכל יומא קרקורא דא דרבוננא, \nלן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות למפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'. \n \n"},{"index":16,"he":"מדרש איכה מאמר ואיבה אשית\nרבי לויטס חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. דבבו סגי הוה מן יומא \nדאתברי עלמא, על עילה דעיטא דנחש, מההיא שעתא דאתלטייא, אתדחייא מקמי תרעא דמלכא, \nוהוא כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב, \nבאינון גדרין, נשיך לון: \nווי דאשכח, ווי דנשיך. ווי על דבבו בישא דאתנטיר. על דבבו בישא דהוות ליה בהאי אשה, \nדאתקריא אשה יראת ה'. דבבו ביש נטר לה מן יומא דאתברי עלמא, עד דתבר לה בתבירו, \nלמשכב לעפרא: \n\"איכה \"ישבה \"בדד \"העיר \"רבתי \"עם \"היתה, אסתכל באתוון דריש כל תיבה ותיבה, ותשכח \nנטירו דבבו בישא, דאתנטרא, עד דאתחרב בי מקדשא. איב\"ה רע\"ה ברישי אתוון, אתנטיר לה \nלההיא אשת חיל, בתבירו דבי מקדשא, למשכב לעפרא: \nהדא הוא דכתיב, \"כאלמנה \"רבתי \"בגוים \"שרתי \"במדינות \"היתה \"למס, תקרא למפרע ברישי \nאתוון, ל\"ה בשבר\"ך. בתבירו דבי מקדשא, בתבירו דכנישתא דישראל, דבבו בישא אדביק ל\"ה \n"},{"index":17,"he":"בשבר\"ך: \nאיכה דאתדבקת לההיא איבה רעה דא, קל דנחש, קל מרירו דבכיה ברקיעין. אלין קראן איכה, \nומסטרא אחרא קראן איבה. הדא הוא דכתיב, ואיבה אשית בינך ובין האשה, בין סטרא דא, \nובין סטרא דא, אשתכח בחרבן בי מקדשא. ובקרא קדמאה, אתרשים כלא למנדע דהאי כ\"ה, \nאדביק לה איב\"ה רעה, דנטיר לה מיומא דאתברי עלמא: \nאיכה ישבה בדד, רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לג\"ע. ויגרש את, דא כנסת \nישראל. בחרבן בי מקדשא, דאתתרכת בתירוכין, דאשתלחת בשלוחין, כרסייא דמלכא נפלת.4 \n \n"},{"index":18,"he":"מדרש איכה מאמר ויגרש את האדם\nויגרש את, דא כרסייא דמלכא. ווי דאתתרכת, ווי דנפלת. האדם ההוא דשליט על כורסייא, \nדכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. נפלת כרסייא, נפל כלא: \nוישכן, ההוא דתריך לדא, אשכין ואשרי יישובא אחרא, בהיפוכא. בשעתא דאתחריב בי מקדשא, \nסליק לכבוד עילאה לעילא, ואזעיר דיוקניה מכמה דהוות. וכורסייא נטיל מניה ואתפרש: \nכביכול אשרי לג\"ע עם כרבים לתתא, ואתפרש מההוא כבוד עילאה. ואשרי לההיא להט החרב, \nלמיקם בדוכתא דרבנותיה, למיטר ולמישאב ולמסתיר, ההוא אורח דאנגיד מעץ החיים: \nושלמה מלכא צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כי ימלוך כו' ושפחה כי תירש \nגברתה. שפחה לגו, גבירתה לבר. איכה ישבה בדד, מאי בדד. כמא דאת אמר, בדד ישב מחוץ \nלמחנה מושבו. \n \n"},{"index":19,"he":"מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן\nאיכה ישבה בדד, ר' חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה\"ר. ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו \nבגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר, לקחו בדברים. כד\" קח את אהרן. ורבנן \nאמרו, לקחו ברוח. כד\"א, היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך: \nויניחהו בגן עדן, כדי להיות לו מנוחה, לדעת ולהכיר החכמה והתורה. דא\"ר חנינאי, \nהתורה לימדה הקב\"ה לאדם. הה\"ד, אז ראה ויספרה וגו', ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת \nמקלסין לפניו: \nעש שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על נחש. הנחש נראה, והצל \nעליו, תקפא וחילא דיליה: \nקריב ההוא נחש לגבי איתתא, דדעתא קלה מן האיש. מכאן דאתתא לא אתפתת, אלא באתתא \nאחרא. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר \nמי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא: \nנטל סימן זה, אם תקבל, אם לא תקבל. והמשיכה בדברים, עד שפתחה באות מ\"ם, ואמרה מכל \n"}]}
