{"id":"kabala-5ac7036f42dd-1-11","bookId":"kabala-5ac7036f42dd","part":1,"torah":11,"title":"הקדמה כג","hebrewTitle":"הקדמה כג","segments":[{"index":1,"he":"הקדמה כג\nוהיא בענין עונש חבוט הקבר. כבר נודע מ\"ש ז\"ל בפרקי ר' אליעזר, במאמר פרקי חבוט \nהקבר, איך בא עליו המלאך על קברו, ושואל לו מה שמך, ומשיבו גלוי וידוע לפניו יתברך \nשאיני יודע שמי וכו'. ובלי ספק יש לתמוה, מה צורך לשאלה זו, וגם למה הוא שוכח שמו, \nומה מעלה ומה מוריד ענין זה במציאות ענשו. האמנם דע, כי כל הנשמות כלם היו כלולים \nבאדה\"ר קודם שחטא, כמו שביארנו כמה פעמים, וכאשר חטא, נשרו איבריו ממנו, שהם אותם \nהנשמות שהיו כלולות בו, ונפלו לעמקי הקליפות ולא נשאר בו באדה\"ר רק בחי' מאה אמה, \nכמבואר אצלינו במקומו, והנה לא כל הנשמות שוות, כי אין הפגמים שוים, כי האיברים אשר \nנמצאו יותר נאחזים באותו החטא שחטא אדם הראשון, הם נפלו לתוך הקליפה יותר בעומק מן \nהמקום שנפלו שאר האיברים, שהיו יותר רחוקים מן הפגם ההוא, כי ודאי הוא שאין כל \nהנשמות שוות, כי יש נשמה שנתאוות וחשקה יותר בחטא ההוא מנשמה אחרת. ונמצא כי כפי \n"},{"index":2,"he":"ערך בחי' פגם הנשמה, כך בחי' מקום נפילתה בעמקי הקליפות. והענין הוא, כמה שתדע, כי \nגם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש אדה\"ר דקדושה, כן יש אדם בליעל בקליפות, \nויש בו רמ\"ח איברים ושס\"ה גידין. וכפי האיברים שחטאו באדה\"ר, כך כפי בחינתם ג\"כ \nאותם האיברים כיוצא בהם, אשר באדם בליעל, לקחו אותם הנשמות שנעשו מאדה\"ר, ונתלבשו \nבתוך הקליפות ההם, ונעשה להם לבושים מאותם הקליפות אשר כיוצא בהם ממדרגת מקומם, כי \nכל דרכיו יתברך משפט בקו היושר ולא בערבוביא, רק כל נשמה נפלה כפי מדרגתה באבר א' \nמן האדם הבליעל הדומה אליה. ונמצא כי כל אותם הנשמות שנשרו מאדם, שהיו מלובשים בגדי \nקדש קודם שחטאו, ועתה בנפלם בתוך הקליפות, התנצלו מעדיים ובגדי תפארתם ולבשו לבושי \nקדרות שהם הקליפה. ונמצא כפי זה, כי אין לך נשמה, שאין לך בחי' קליפה אחת, העשויה \nלה כעין מלבוש המיוחס לה, כפי בחינתה ומדרגת חטאה, בהיותה כלולה באדם הראשון כשחטא \n"},{"index":3,"he":"כנזכר, ואותה הקליפה מלבשת אותה, ומלפפתה כל ימי חייה מסביב לה, לפי שהנשמה היא \nקדושה ורוחנית, ומלתבשת בתוך הקליפה המזוהמת ההיא: \nוז\"ס פסוק כי אם עונותיכם היו מבדילים וכו', כי אותה הקליפה הנעשת מפני העון, \nמלבישתו ומבדלת בין הנשמה, אל ה' אלהים שממנה חוצבה, והאור הנמשך אליה מאתו יתברך \nאינו נמשך ומאיר בה מחמת קליפתה, אשר סובבת עליה, וענין זה נרמז במ\"ש ז\"ל מלמד שבא \nנחש על חוה והטיל בה זוהמא וכו'. וגם על האדם ועל זרעו הבאים אחריו עד ימות המשיח, \nאין אדם נצול ממנה, לפי שכלם היו אז כלולים באדה\"ר כשחטא. וזהו הצד השוה, שבכל \nהנשמות אפילו באותם שמתו בעטיו של נחש, היה בהם הטלת זוהמא הנזכר: \nהאמנם לא כלם שוים, ויש הפרש ביניהם כנז\"ל, כי כל נשמה נפגמה כפי מדרגה וקרובה אל \nהחטא שחטא אדה\"ר. ודע, כי כל החטאים והעונות שחוטא האדם בפני עצמו, זולת מה שחטא \nאדה\"ר, ודאי הוא שהאדם ממשיך עליו קליפה וזוהמת הנחש, כפי ערך חטאו. האמנם הכל תלוי \n"},{"index":4,"he":"בתשובת האדם, כי ע\"י התשובה יכול לדחות מעליו הזוהמה ההיא שנדבקה בו ע\"י חטאתיו, \nאפילו אם הם חטאים גדולים. אבל הזוהמה והקליפה שנדבקה בכל הנשמות כאשר חטא אדה\"ר, \nאינו תלוי בתשובה, ומוכרח הוא למות, ואח\"כ יתוקן הפגם ההוא ע\"י המיתה. ואע\"פ שהקב\"ה \nקבל גם תשובת אדה\"ר, ונתכפר לו עונו, עכ\"ז הזוהמה והקליפה שנדבק בו כשחטא, לא הוסר \nונפרד ממנו אלא אחר המיתה. וטעם הדבר הוא, לפי שחטאו של אדם היה גדול עד מאד, מכמה \nסבות אין מקום לבאורם. וז\"ס אותם שמתו בעטיו של נחש שהם בנימין וישי, וכלאב, ולוי, \nויהושע בן נון, שלא חטא בעון העגל כנזכר בזהר פרשת תשא, שאע\"פ שלא היה להם שום חטא \nכלל, עכ\"ז אותה קליפה וזוהמה שנדבקה בהם בחטאו של אדה\"ר, לא נפרדה מהם עד אחר \nהמיתה. וז\"ס אמרם ז\"ל שמתו בעטיו של נחש, ר\"ל, בשביל זוהמת הנחש, שהטיל באדם וחוה: \nואמנם צריך לבאר טעם למה המיתה מפרדת הקליפה מן האדם, ודע, כי הקדושה נקראת חיים, \n"},{"index":5,"he":"כמש\"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, וכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם \nהיום, לפי שהקב\"ה נותן שפע ומזון לכל ברואיו. אבל הסטרא אחרא שמסלקים השפע והחיות \nמן הנבראים נקרא מות, כמש\"ה ואת המות ואת הרע. והנה האיש החוטא, ממשיך עליו סטרא \nאחרא הנקרא מות, ולכן אין הקליפה ההיא נפרדת מן האדם אלא אחר מיתה, כי אז נקבר האדם \nובשרו מתעכל בעפר, ונפרד ממנו הקליפה שנדבקה בו בזוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם: \nובזה תבין ענין חבוט הקבר, וזה עניינו, והוא, כי אחר מיתת האדם ואחרי קבורתו בעפר \nהארץ, אז תכף ומיד, באים ד' מלאכים, ומשפילים קרקע הקבר, ומעמיקים אותו למטה, ונשאר \nחלל בקבר כשעור קומת האדם הנקבר שם, כנזכר במסכת פרק חבוט הקבר וע\"ש. ואז מחזירים \nנפשו בגופו כמו בחייו, והטעם הוא, לפי שהקליפה היא דבוקה עדיין וקשורה עם הבפש ועם \nהגוף ואיננה נפרדת מהם, ולכן צריך שיחזור נפשו בגופו ביחד. ואז המלאכים הנזכרים \n"},{"index":6,"he":"אוחזים בו כל אחד מקצה, ומנערים אותו, וחובטים אותו במקלות של אש, כדרך שאוחזים \nבטלית בשתי קצוותיה, ומנערים אותה מן האבק הנדבק בה, עד שנפרדה מהם הקליפה ההיא \nלגמרי, ולכן נקרא חבוט הקבר, כאדם שחובט טליתו ומנערה. וע\"כ צריך להעמיק הקבר, כדי \nשיהיה מקום לחלל לנערו ולחבטו. ואמנם לא כל האנשים שוים, כי הצדיקים אשר בחייהם \nנתרחקו מן היצה\"ר, והיו מכניעים עצמם וחובטים עצמם ביסורין הבאים עליהם, וגם ע\"י \nהתורה והמצות שמתישים כחו של אדם, עד שנמצא כשהגיע זמנם ליפטר מן העולם, ולקבל חבוט \nהקבר, אין צריכים צער גדול, כי בחבטה כל שהיא מספיק להם להפרידה מהם. משא\"כ ברשעים, \nשאדרבה ע\"י תענוגיהם בעה\"ז הם מקשרים ומחזקים יותר את הקליפה בגופם ובנפשם. ונמצא \nכי ז\"ס למה אין אדם נצול מחבוט הקבר, כנזכר בפרק חבוט הקבר: \nוכמו שביארנו לעיל, באותם שמתו בעטיו של נחש, שאין להם תקנה להפרידה, זולת ע\"י \nהמיתה והיבוט הקבר, זולתי אותם הנז' שם בפרק חבוט הקבר, ע\"י איזו מצוה הסגולית לזה \n"},{"index":7,"he":"הדבר, אבל כל שאר בני אדם כלם, צריכים חבוט הקבר, אלא שיש הפרש בין חבוט רב למעט \nכנזכר, וכל א' וא' הוא סובל ענשו, כפי מדרגת קליפתו, וכפי עוצם דבקותה. ואמנם אפילו \nאותם הנצולים מחבוט הקבר כנזכר, הנה אותם המצות הסגוליות לזה כנזכר, הם המפרידות את \nהקליפות מהם בלי צער אחר מיתתם, אבל מוכרח הוא שימותו, כנז\"ל בענין שמתו בעטיו של \nנחש: \nושמעתי ממורי ז\"ל, כי כל הנקבר בע\"ש אחר חמש שעות ביום, ושעה חמישית בכלל, אינו \nרואה חבוט הקבר, כי קדושת שבת מפריד ממנו הקליפה בלי צער חבוט הקבר. וז\"ס יום הששי \nבהא יתירה, כי משעה חמישית של יום הששי ולמעלה, כבר קדושת שבת מאירה אז: \nובזה יתבאר ענין טעם, למה הרשעים שוכחים את שמם כנז\"ל. הנה נתבאר למעלה, כי אין שום \nנשמה בעולם, שאין לה לבוש אחד של קליפה מזוהמת הנחש, ואותה הקליפה היא סוד היצה\"ר, \nהנכנס באדם מיום שנולד, כי הנה ע\"י חטאו של אדה\"ר, נשתרש ונדבק עמו היצר הרע. \n"},{"index":8,"he":"והקליפה ההיא עם אותה הנשמה מעת שחטא אדה\"ר ואילך, עד שכמעט נעשו שניהם הנשמה \nוהקליפה, כעיסה אחת מעורבת מסלת וסובין, קשורים יחד בתכלית. ובזה תבין סוד, למה \nהיצה\"ר יש כ\"כ כח בידו להטות לאדם להנהיגו בדרך רע, לפי שהוא בעה\"ב גמור תוך גוף \nהאדם כנזכר. והנה נתבאר כי אין כל הקליפות שוים, כי כל קליפה וקליפה הוא נצוץ נפש \nרעה מסטרא אחרא, מאבר פרטיי שברמ\"ח איברי אדם הבליעל הטמא, ע\"ד מה שנבאר בדרושים \nשקדמו, בענין נצוצות נשמות הקדושה שכל אחת ואחת היא מנצוץ אבר פרטיי שבאדם העליון \nהקדוש. וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי' אבר שממנו חוצבה, \nוכמו שארז\"ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות, אלא שמות. כך כל נצוץ ונצוץ \nשבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה\"ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה\"ר של \nהאיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, \n"},{"index":9,"he":"אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב\"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש\"ה \nאשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה \nבכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז\"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל ר' יהושע ~' קרחה ור\"מ דהוו \nבדקי בשמא. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש שם קבוע אל הנשמה הקדושה \nאשר באדם, והוא השם שקוראים לו אביו ואמו בעת שנמול כנודע, כך יש שם קבוע בקליפה, \nשהוא היצה\"ר הנכנס באדם מיום שנולד, ונמצא שכל אדם יש לו שני שמות, אחד מצד הקדושה, \nואחד מצד הקליפה. והנה אם האדם בהיותו בחיים חיותו בעה\"ז, היה יכול להשיג ולדעת מה \nשם הקליפה ההיא אשר בו, היה יכול לחקור מהיכן נחצבה, ובאיזה בחינה היא באדם הבליעל \nועי\"כ היה יודע מקום הפגם, ומציאותו תקון הצריך לו, והיה יכול לתקן הפגם ההוא בנקל, \nועי\"כ היתה הקליפה ההיא נפרדת ממנו בנקל בחייו, ולא היה צריך להפרידה ממנו ע\"י חבוט \n"},{"index":10,"he":"הקבר כלל. ולכן כשנפטר האדם הצדיק, אינם שואלים ממנו מה שמו מסטרא אחרא, כי כיון \nשבחייהם טרחו וסבלו היסורין להפריד מעליהם הקליפה ההיא כנ\"ל, ובקלות גדול נגמרת \nלהפרד ע\"י חבוט הקבר. אבל הרשע, שאדרבא גרם לקשרה בחוזק גדול בו, צריכים מכות \nועונשים גדולים להפרידה ממנו בחבוט הקבר. ואלו היה יודע בחייו שמו דמסטרא אחרא, היה \nמתקן הדבר בחייו בקלות גדול, ולכן מכים אותם הכאות נמרצות, על שאינם יודעים אותו \nהשם כנזכר, ולא חקרו לדעת אותו בחייהם, כיון שלא רצו לטרוח במעשיהם, כדרך שטרחו \nהצדיקים: \nאמר שמואל, עוד מצאתי הקדמה אחרת בענין חבוט הקבר טובה מאד, וז\"ל, ענין חבוט הקבר \nמה עניינו, וכבר נתבאר אצלינו למעלה ועי\"ש, ואמנם נתבאר שם, כי ע\"י חטאו של אדה\"ר, \nגרם ערוב טוב ברע בכל הנשמות כלם. וכמו שנתבאר זה בענין קין והבל. והנה ז\"ס פסוק \nויקרא האדם שמות וגו', כי כמו אשר קרא מצד נשמות הקדושות, כך קרא להם נשמות מצד \n"},{"index":11,"he":"שמות דקליפה, לפי שכאשר חטא האדם בעץ הדעת טוב ורע, גרם כי כמו שחוצבים נפש לאדם \nממחצב הקדושה, כך חוצבים לו נפש ממדרגת הקליפה. ואמנם כבר הודעתיך, כי בעולם העשיה \nהרע גובר על הטוב וגם כי הם מעורבים. וביצירה, הם שוים, ומעורבים. ובבריאה הטוב \nגובר על הרע, ואינם מעורבים: \nוהנה יש אנשים שיש להם נפש ממלכות דעשיה שבקליפה, ויש מי שיש לו נר\"ן מהקליפות, \nואמנם מי שלא הרשיע כ\"כ, כי עדיין לא ניתן בו נשמה מן הקליפות, אין תקונם מפח נפש, \nוע\"י תשובה יכולים להתקן, וכאשר יתגלגלו בעה\"ז ויקבלו ענשם, יהיו כדמיון ירבעם בן \nנבט וחבריו שאין להם חלק לעה\"ב, שהוא שיעלו נשמותיהם למעלה בבחי' מ\"ן בזווג העליון \nשל או\"א, הנקרא עה\"ב, אמנם יעלו בבחי' מ\"ן בזווג זו\"ן. אבל מי שיש לו נר\"ן מן \nהקליפות, צריך שיתרקבו עצמותיהם ויאכלו את בשרם. וז\"ס רות וערפה, כי ערפה שבה אל \nעמה ואל אלהיה. וזה ג\"כ סוד פסוק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו שהוא הרוח, \n"},{"index":12,"he":"ומכלים את עצמם, וכדי להפריד מהם הנפש ההיא, לכן הוצרך ענין חבוט הקבר, שחובטים \nאותם כדי להפריד מהם הנפש ההיא. ואפילו בארץ ישראל, יש מעט מחבוט הקבר, לפי \nשהנולדים בארץ ישראל בפרוד מהם בא, ודבר זה תלוי כפי מעשה האדם, אם לטוב ואם לרע: \nודע, כי כל מי שיש לו קנאה במילי דשמיא, עליו ארז\"ל אין אדם מקנא לאשתו, אא\"כ נכנסה \nבו רוח טהרה. אבל מי שיש לו קנאה במילי דעלמא, הוא מהם, לפי שהיא קנאה הנמשכת מן \nהחיצונים, ועל כן עצמותיהם מתרקבים. וכמ\"ש במסכת שבת על ר' אחאי בר יאשיה, על פסוק \nורקב עצמות קנאה. אמנם המקנא במילי דעלמא, עצמותיו מרקיבין, והעש אוכלם: \nוסוד הדבר כמה שהודעתיך, כי ש\"ע נהורין הם בקדושה, וכשנעשים שע\"ח נהורין, אז הם \nבגימטריא חשמ\"ל ומלבו\"ש, כי הוא נעשה כמין מלבוש וכסוי מקיף על ד' עולמות אבי\"ע, \nמאלו השע\"ח נהורין. ועי\"כ אין החצונים שולטים באותם האורות. ונודע הוא כי ד' \nמלבושים הם לד' מלבושי עולמות אבי\"ע. וכל אחד עב מחבירו, ושל העשיה עב מכלם, לפי \n"},{"index":13,"he":"ששם עיקר אחיזת הקליפות, וצריך שיהיה עב ביותר מהשאר. והנה כמו שיש ש\"ע נהורין \nבקדושה, ישנו בחיצונים, ונקראים בהפוך ע\"ש, וז\"ס פסוק כי כבגד יאכלם עש, עש יאכלם, \nוהוא האוכל ומרקיב עצמות המת: \nגם כי כמו שיש תולע בקדושה, בסוד ותולעת שני, ובסוד אל תראי תולעת יעקב, והוא שם \nאבגית\"ץ, שהוא בגימטריא תולע, והוא סוד החסד שבשבעה שמות שם בן מ\"ב, והוא הכהן, \nוזהו ונת\"ן לכהן הזרוע והלחיים וכו', ומלת ונתן בגימטריא שם הנזכר, גם הוא בגימטריא \nשו\"ר, שעליו נאמר בגמרא שור שחור ביומי דניסן, לפי שהוא שם מ\"ב, שהוא גבורה חזקה. \nואמנם יש כנגדו בקליפות תולע, האוכל בשר המת בקבר, אשר עליו נאמר הכסיל חובק את \nידיו ואוכל את בשרו, ועליו נאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. האמנם מי שהיה צדיק \nבעה\"ז, יכול לתקן הכל בהיותו בחיים בעה\"ז, כדמיון רב אחאי בר יאשיה, שלא היתה בו \nקנאה במילי דעלמא, שהיא קנאה הנמשכת מן הקליפות, ולכן לא שלטו בו במיתתו לא התול\"ע \n"},{"index":14,"he":"ולא הע\"ש החיצונים. ובדוד הע\"ה אמר, אף בשרי ישכון לבטח, עד שתמצא שכבר נמצאו אותם \nהארבעה שאע\"פ שמתו, לא מתו אלא בעטיו של נחש, וכמו שנתבאר עניינם אצלינו: \n \nהקדמה כד\nמדברת בענין שכר הנשמות של הצדיקים. ואע\"פ שכבר העתקתיה בשער מאמרי רז\"ל כי שם \nמקומה האמיתית וע\"ש. עכ\"ז חזרתי והעתקתיה פה כמו שמצאתיה, וז\"ל, והנה אחר שדברנו \nבעונש הנשמות של הרשעים, נדבר קצת בשכר נשמות הצדיקים. ובזה יתבאר חלוק א' שמצינו \nבדברי רז\"ל, מאמרים שונים. כי פעמים נזכר בדבריהם, פלוני יש לו חלק לעה\"ב, או הרי \nהוא בן העה\"ב, או הרי הוא מזומן לחיי העה\"ב, וזה ענין פרטותם, דע, כי אחר פטירת \nנשמת הצדיק מן העה\"ז, אם אינו בר עונשין, כי הוא צדיק גמור, הנה יש בהם שלשה כתות \nכת אחת היא, שבאותה שעה עצמה שנפטרים מן העולם, וגם אחר פטירתם, תמיד הם עולים בסוד \nמ\"ן עילאין, ביסוד אימא עילאה בינה, הנקראת עה\"ב כנודע, ושם מעוררים זווג העליון \n"},{"index":15,"he":"ההוא, ומזדווג אבא באימא, וכת זו נקראת בני העה\"ב. פירוש, כמו שז\"א הנקרא בן אימא \nעילאה, הוא לבדו עולה בסוד מ\"ן עד או\"א, ומזווגם. כן הצדיק הזה נקרא בן העה\"ב, שהיא \nאימא עילאה, והוא לבדו גורם הזווג העליון ההוא: \nהכת הב', גרועה מזו הראשונה, והוא, כי יש צדיק שאינו כדאי לעלות לבדו ולעורר זווג \nאו\"א, אבל צריך שיצטרף ויתחבר עם נשמת הצדיק אחר עליון ממנו, ובאמצעותו יעורר הזווג \nההוא העליון, ועל כיוצא באלו ארז\"ל כל ישראל יש להם חלק לעה\"ב. כי כל ישראל הכשרים, \nאע\"פ שאינם מן הצדיקים הגמורים, יש להם חלק מועט, בהצטרפם עם שאר הנשמות, לעלות עד \nזווג העה\"ב העליון, אבל הם אינם לבדם בני העה\"ב, כבן בית העולה לבית אביו יחידי, \nבלי שתוף איש אחר שיעלהו אצלו: \nהכת הג', גדולה משתי הכתות הנז', ועל אלו נאמר מזומן לחיי עה\"ב. והענין הוא, כי זה \nמדבר לעה\"ב העיקרי, שאינו אחר פטירת האדם, אלא מדבר לעתיד לבא, שאז כתיב והיה אור \n"},{"index":16,"he":"הלבנה כאור החמה. והענין הוא, כי אז יחזרו או\"א פעם אחרת לעלות בסוד עבור בתוך א\"א, \nכמו שהיה בעת בריאת העולם. ונודע, כי כל חזרת העבור, הוא לחדש המוחין שלהם, ועי\"כ \nיהיה בהם כח להגדיל אור הלבנה כאור החמה שהם זו\"ן. והנה המוחין ההם נקראים חיי \nהעה\"ב, כי הם החיים שלהם, כנודע כי המוחין נקראים חיי המלך. בסוד מ\"ש ז\"ל כל המניח \nתפילין מאריך ימים, שנאמר ה' עליהם יחיו. כי הם החיים הנמשכים אל העה\"ב שהיא אימא. \nולכן מי שיהיה אז כדאי והגון לעלות בסוד מ\"ן למעלה בא\"א, לעורר הזווג העליון שבא\"א, \nלצורך עבור המוחין של או\"א, עליו נאמר מזומן לחיי העה\"ב. ובזה תבין ענין שמואל \nהנביא ע\"ה, שאמר למה הרגזתני לעלות אותו, שנתיירא מיום הדין הגדול לעתיד לבא. ואע\"פ \nשכבר ידע שהוא מבני עה\"ב, עדיין היה מסופק אם היה כדאי להיות מן המזומנים לחיי \nעה\"ב: \nעוד יש כת רביעית, והם אותם המפורשים במסכת סנהדרין פרק חלק וז\"ל, ואלו שאין להם \n"},{"index":17,"he":"חלק לעה\"ב, שלשה מלכים וד' הדיוטות וכו'. כי אלו, אעפ\"י שיסבלו ענשם אינם אפילו מן \nהכת השנית היותר גרועה, שהיא אשר יש להם חלק לעה\"ב אחר פטירתם, בסיוע נשמות אחרות, \nכי אלו אינם עולות כלל לעה\"ב, לעורר מ\"ן בזווג או\"א, אמנם נשארים למטה בסוד מ\"ן \nשבמלכות נוקבא דז\"א ולא יותר: \n \n"}]}
